אור ברסלב
ישמח משה על נך אסתר › פרק ד

ישמח משה על נך· רבי משה טייטלבוים מאוהעל

אסתר · פרק ד

פרק ד

פסוק ד

נשאלתי דכתיב ותתחלחל המלכה מאוד ותשלח בגדים ולא קבל ואח"כ שלחה התך לדעת מה זה וגו' למה לא שלחה לשאלו מקודם והנ"ל בזה דמקודם סברה שהיא איזה עת צרה ליהודים ח"ו כמו חולאים או דבר ר"ל לכך ותתחלחל ולכך שלחה בגדים להלביש כי סברה די בהצער שכבר הראה מרדכי בלבוש השק עפ"י הגמרא מסכת ברכות מ"ש ראשונים דמתרחיש להו ניסא ומ"ש אנן דלא מתרחיש לן ניסא אי משום תנוי' וכו' ואלו ר' יהודה כי הוי שליף חד מסאני הוי אתי מטרא ומבואר במסכת תענית כיון שהראה צער בנפשו די ואנן מצווח קא צווחינן וכו' ימשכי קמאי הוי מסרי נפשייהו אקדושת השם וכו' ע"כ תורף דברי הגמרא ולפ"ז קשי' דא"כ רשב"י דהוי יותר מקמאי מר"י הי' ראוי שיבטל הגזירה יותר בנקל ולמה כרכו כ"כ כרכורים בהאי עובדא דאזל עם ר"א ב"ר יוסי וכן בהאי עובדא דמסכת שבת דגזר הקיסר שמעון שגינה יהרג וע"כ צ"ל דיש חילוק בין גזירה שמימית שאיננו ע"י בעל בחירה ובין מה שהוא ע"י בעלי בחירה כמו שתירץ הזוהר בפ' השליכו אותו הבורה שהי' הכוונה למען הציל אותו מידם וכו' וא"כ בגזירת המלכות אף בקמאי הי' צריך מאוד לאפושי ברחמי עד שיענו ועפ"ז מבואר דהא מרדכי הוי מן קמאי מאנשי כנה"ג וגם מסר נפשו בכל יום על קדושת השם ית' כנודע מעובדא דהמן דלפי שעשה עצמו ע"ז לא קם ולא זע ממנו אף שהי' נגד מצות המלך וא"כ צער בעלמא די לו וכיון שראתה שלא קבל ועדיין לא נענה הבינה שהיא גזירת המלכות שלחה לדעת מה זה כנ"ל ברור ונכון בס"ד.

פסוק ט

ואת פתשגן כתב הדת אשר נתן בשושן וכו' במסכת מגילה דף י"ד בתוספת ד"ה מלמד שגילתה שוקה וכו' עיי"ש דעל קושי' הראשונה לא תירצו כלום דהאיך אותה צדיקת גילתה שוקה לפני דוד ותמי' רבה הוא והנ"ל דהא לכאורה יש לתרץ בפשיטות דכוונתה הי' לש"ש דע"י שתבער בו אהבתה יכנסו דברי' באזניו וימנע משפיכות דמים וא"כ משום פיקוח נפש הוא דעבדה דאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש ואפילו לנגד חיי שעה כמבואר ביומא דף פ"ה ע"א במי שנפל עליו מפולת דבמצאוהו חי מפקחין אפילו לחיי שעה וברמב"ם פ"ב מהלכות סנהדרין (לא מצאתיו שם ולדעתי צ"ל פ"ב מהלכות שבת) ובש"ע א"ח ה' שבת סי' שכ"ט סעיף ד' אך נראה ברור דעיקר קושי' התוספת הוא משום דג"ע לא הותר אף במקום פיקוח נפש כדאמרינן במס' פסחים דף כ"ה ע"א בכל מתרפאין חוץ מע"א ג"ע וש"ד וע"ש ע"ב דיהרוג ואל יעבור הוא, מיהו לכאורה ג"ז אין קושי' כ"כ דהא לא הוי הא דגילתה שוקה ג"ע ממש כיון דאין ביאת איסור דבטוחה היתה שלא תשמע לו ותנצחנו בדברי' כמו שהי' באמת אח"כ אך עדיין לא הועלנו דמ"מ הוי אביזרא דג"ע וג"כ פקוח נפש נדחה מפני' כמו שמבואר במס' סנהדרין ס"פ בן סורר ומורה דף ע"ה ע"א שם ימות ואל תעמוד בפניו ערומה ימות ואל תספר עמו אחורי גדר ומבואר שם בגמ' דלמ"ד א"א היתה ניחא ולמ"ד פנוי' היתה יש שני טעמים או משום פגם משפחה או מפני שלא יהי' בנות ישראל פרוצים בעריות משמע להדי' הא א"א אסור אף אביזרא דג"ע מדינא ואף בפנוי' אסרו משום הנך טעמים וא"כ קושי' התוספת במקומו עומד וכחומה נשגבה וזה ברור בעיני בכוונת התוס' בקושיתם דודאי לא נעלם מרבותינו בעלי תוס' הנ"ל כמ"ש אך כיון דאתינא להכי דעיקר הקושי' הוי משום דהוי אביזרא דג"ע ולא ניתן לדחות מפני פ"נ אומר באימה אחר בקשות מחילה מכבוד רבותינו בעלי תוס' דלק"מ לא מבעי' לדעת הרז"ה בפ' כ"ש ובסנהדרין פ' ב"ס דסובר דאף בג"ע לא אמרינן יהרג ואל יעבור רק במכוין להעבירו ע"ד ודאי דלק"מ וכן לסברת הר"ן בפ' כ"ש דהיכא דרוצה להנות ולהתרפאות מעבירה אסור אף באין מתכוון להעבירו ע"ד אבל באינו רוצה להנות מהעבירה שרי במקום פ"נ באין מתכון להעבירו ע"ד ג"כ לק"מ אלא אף להחולקים על הרז"ה [והר"ן] וסוברים דבג"ע אסור אף באין רוצה להנות ג"כ לק"מ דבין להרמב"ם בספר המצות שלו מצוה שנ"ג והסמ"ג לאוין קכ"ו והרא"ה בספ' החינוך מצוה קפ"ח דעובר בלאו מדאוריית' וכמו דמשמע דעת הש"ך ביו"ד סי' קנ"ז ס"ק יו"ד דאף בלא קירוב בשר דהא הוכיח הש"ך שם מהש"ס דס"פ בן סורר הנ"ל כדעת הרמב"ם הנ"ל דעובר בלאו מדאורייתא ע"כ לא ניתנה לדחות מפני פ"נ כיון דהוי לאו דג"ע עיי"ש ואף אם איתא דאף הרמב"ם ל"ק רק בקירוב בשר וכמו דמשמע מלשונו בפכ"א מהל' א"ב הביאו הש"ך שם בסוף ס"ק הנ"ל עיי"ש א"כ קשה מאי ראי' מייתי הש"ך מס"פ בס"ו הא שם לא הוי קירוב בשר בלל דהא לא התירו התם אף לספר עמה אחורי גדר או לעמוד לפניו ערומה א"ו דדעת הש"ך שם כמ"ש דאף בלא קירוב בשר הוי לאו דאורייתא בפעולות זרות וצ"ל דהא דכתב הרמב"ם שם בה' א"ב ונהנה בקירוב בשר היינו וא"ו המחלקת ור"ל או נהנה בק"ב וכן כתב הבית הלל בא"ע סי' כ' סעיף א' עיי"ש ובין להרמב"ן דס"ל דאין לוקין מה"ת רק בביאה או בהעראה ולדידי' ע"כ צ"ל בהש"ס דפ' ב"ס הנ"ל דאף באביזרא דג"ע דרבנן לא ניתן לדחות מפני פ"נ אצל ערוה דעיקרה דאורייתא כגון בא"א רק בפנוי' דעיקרו דרבנן צריך הש"ס להעמיד סניגורין על מה דהעמידו דבריהם במקום פ"נ והבן, מ"מ לכ"ע דברים הללו אינם אסורין במקום פ"נ רק כשעושה כן משום חיבת ביאה ודרך תאוה וכמו שהוכיח הש"ך שם דאף הרמב"ם מודה דאין איסור רק כעין זה עיי"ש וראי' ברורה לדבריו דהרי אמרו ימות ואל יספר עמה אחורי הגדר ומה איסור ערוה יש בזה אף דאמרו קול באשה ערוה היינו קול ניגונה אבל קול דיבורה שרי עי' בש"ע א"ח סי' ע"ה ס"ג ובמ"א שם ס"ק וא"ו ובש"ע אה"ע סי' כ"א ס"ק א' ועי' שם בספר בית הלל סי' הנ"ל שהאריך בזה וע"כ צ"ל דכיון דעביד משום תאוה אסור וזה כש"כ ממ"ש שם הב"ה בשם הרשב"א לישב דברי הגמ' במס' קדושין דף ע' ע"א שם נשדר מר שלמא לילתא א"ל הכי אמר שמואל קול באשה ערוה דהדיבור שתשיב על שישאל על שלומה הוא דיבור של חיבה לכך אסור עיי"ש א"כ ק"ו בן בנו של ק"ו כאן בש"ס דס"פ בן סורר ומורה דהסיפור בא כאן לשם חיבה ותאוה למלאות תאותו בזה דאסור א"כ הרי מבואר דעיקר האיסור משום דעביד משום תאוה וזה ברור ואף בדברים האסורין מדרבנן (מן הסתם) אבל היכא דלא עביד משום תאוה (מ"מ) לא נאסר במקום פ"נ כמ"ש הש"ך שם בס"ק הנ"ל לענין משוש דפק באשתו נדה ואף דהש"ך לשיטתו אזיל דסובר דלא נאסר בחולה רק האסור מדאורייתא וא"כ היכא דלא עביד משום תאוה דליכא איסור דאורייתא לכ"ע אף להסוברים דנגיעת ערוה דאורייתא, לכך מתיר שפיר במשוש דפק הנ"ל אבל להרמב"ן דמוכרח אליבי' דאף ג"ע דרבנן אינו נדחית מפני פ"נ א"כ לכאורה י"ל דאף זה אסורה דהא מדרבנן ודאי אסור קריבה דג"ע כה"ג או נגיעת נדה אף דלא עביד משום תאוה מיהו ג"ז אינו דהא הב"י בסי' קצ"ה כתב דמדברי תשובת הרמב"ן בסי' קכ"ז משמע דמתיר למשש הדפק באשתו נדה בחולה מסוכן אך לדעת הרמב"ם דסובר דנגיעה ערוה אסור מה"ת נסתפק הב"י בנדון הנ"ל וע"ז השיג הש"ך בסי' קנ"ז ס"ק הנ"ל ובס"ס קצ"ה בס"ק כ' וכתב דאף להרמב"ם אינו אוסר מה"ת כשאינו עושה משום תאוה עיי"ש א"כ עכ"פ נשמע דעת הרמב"ן דמתיר בחולה מסוכן נגיעת נדה והרי איהו ע"כ דסבירא לי' דאף מידי דרבנן אינו נדחית מפני פ"נ א"ו כמו שכתבתי הוא הברור דכ"ע מודו דהא דנדחה פ"נ מפני אביזרא דג"ע היינו דוקא אם הוא מחמת תאוה, ואף גם אם נימא דלא כדעת הש"ך רק דלהרמב"ם מה"ת אסור אף באינו עושה דרך חיבה וכמ"ש הב"ש בא"ע סי' כ' דכן מבואר להדי' בתשובת הרמב"ן דכן הוא להרמב"ם מ"מ נראה ברור דהא דאינו נדחה מפני פ"נ היינו דוקא אם עביד מחמת תאוה דאז יש בה חומרא דג"ע משא"כ כשאינו עושה דרך חיבה כלל ואין בו שום סרך תאוה רק דאעפ"כ אסרה התורה לא הוי רק כשאר עבירות והבן כי סברה נכונה הוא מאוד לענ"ד, רק דביאה א"א בלא תאוה אבל אביזרא דג"ע ודאי דיש לחלק בין מחמת תאוה או לא כנ"ל ברור, ועי' במנחת יעקב ס"ס קצ"ה שמפקפק ג"כ על הש"ך ועי' בכו"פ שם סי' הנ"ל שמסכים לדברי הש"ך מחמת הראי' שמביא מהא דממשמשין הרופאים דפקי שאר נשים ואין מוחה בידם ודוחה דחיית המנ"י בדברים של טעם ודבריו נכונים וברורים וכ"כ שם בספר סדרי טהרה דדברי הש"ך נכונים עיי"ש, ומיהו לפמ"ש אין מזה ראי' בלא רפואה דאין אסור להרמב"ם מה"ת והבן, ועיין שם בסי' ס"ט מה דמרעיש שם על הש"ך והב"י והרמ"א והרמב"ן דסוברים דמה דאסור רק מדרבנן בג"ע נדחה משום פ"נ והקשה דימות ואל תספר עמו מאחורי גדר וכשאר ג"כ בתמי' קיימת על הר"ן פ' כ"ש ופ' אין מעמידין ונ"י בס"פ ב"ס דמשמע מדבריהם דכלהו דהוי מדאורייתא משום לאו דלא תקרבו ולמה יאסור מדאורייתא עיי"ש והנה לפמש"ל לעיל לק"מ דודאי דעת הש"ך להרמב"ם וכן דעת הנ"י והר"ן דכל פעולה ואיזה קריבה אפי' דיבור שהוא מחמת חיבה ותאוה נכלל בלאו זה ויש לו פנים בהלכה כמ"ש לעיל מהא דקדושין דף ע' וממילא דג"כ ל"ק על הפוסקים דפסקו דערוה דרבנן נדחה מפני פ"נ מהא דאל תספר עמו אף דשם ג"כ לא הוי רק מדרבנן להרמב"ן ודלא כהרמב"ם והר"ן והנ"י והש"ך דע"כ לא התיר הרמב"ן אלא היכא דבמלאכתו הוא עוסק דאז אין לו דין ג"ע רק כדין שאר עבירות דרבנן ונדחה עכ"פ מפני פ"נ וזה ברור, והש"כ דסובר בפשיטות בסי' קנ"ז שם דבערוה דרבנן תמיד יעבור ואל יהרג ל"ק עליו דהא איהו דסובר כהרמב"ם וכהר"ן וכהנ"י וא"כ לדידי' דאורייתא הוי לכך אמר שם הש"ס שפיר בשלמא בא"א שפיר ומהא דמסיק שם הש"ס דאף בפנוי' אסור וכן פי' הרמב"ם בפ"ה מהל' יסודי התורה הל' ט' ל"ק על הש"כ כמו שהקשה בספר סדרי טהרה דהתם מפרש שם הש"ס משום מגדר מילתא אבל באונס דפ"נ דליכא משום מגדר מילתא י"ל שפיר דמותר וכמ"ש הב"ש באה"ע שם בסי' כ' ס"ק א' וכן הוא להדי' בחדושי הר"ן בסנהדרין ס"פ בן סורר וכ"כ שם בס' סדרי טהרה הנ"ל בעצמו דל"ק על הר"ן מטעם זה עיי"ש וכן הוא בבעל המאור בסנהדרין וע"ש בב"ש סוף ס"ק הנ"ל מ"ש שם דעמידה עמה אחורי הגדר הוא האיסור עיי"ש והנה לדינא מסיק שם בס' ס"ט דיש לסמוך על פוסקים המקילין לשמשה ולשמש הדפק ולענ"ד הוא הברור ואין חולק בדבר דהיכא דאין עושה משום תאוה וחימוד כלל ודאי דלא נאסר במקום פ"נ מכח סברה שכתבתי רק הב"י נסתפק בזה ויפה פסק הרמ"א, רק בנדון אם ערוה דרבנן נדחה מפני פ"נ וכן אם לדעת הרמב"ם הוי מה"ת כשאין עושה דרך תאוה יש בזה עיון רב ועי' במ"ל פ"ה מה' יסודי התורה הלכ' ב'.

ונחזור לעניננו דלפי מה שביארתי מבואר למעיין דמה שאסרו בס"פ ב"ס היינו דלא התירו לו לראותה ערומה או לספר עמה משום דהא קעביד מחמת חימוד ותאוה אבל בנד"ד ל"ק על אביגיל דהא איהי לא עבדה לשום תאוה כלל רק כדי להציל נפשות ולא הי' בלבה שום תאוה כלל וא"כ מותר ומצוה הוי משום פ"נ ואף שגורמת שתבער בו אהבה ועוברת על לפני עור הא לא ארי' דהא כ' הר"ן בפ' כ"ש דעל לפ"ע שרי לעבור במקום פ"נ אף על לפני עור דע"א וג"ע וכן פסק הרמ"א ביו"ד סי' קנ"ז א"כ לק"מ ודוק היטב כי נכון הוא בס"ד.

ובאמת אף לפני עור לא הי' כאן בענינא דדוד דהא מה שראה שוקה הי' אנוס דפתאום נראה לו ועוד הרי נתכונה להצילו מש"ד החמור וא"כ אף אם קיי"ל במס' שבת דף ג' ע"א דאין אומרין לו לאדם חטא כדי שיזכה חברך אבל אומרין לאדם חטא איסור קל כדי שלא תעבור איסור חמור כמבואר שם א"כ אין כאן לפני עור כלל דהא אין כאן מכשול לדוד על ידה דהא באיסור קל דהוא אביזרא דג"ע הצילתו מש"ד עצמו וג"ז נכון בס"ד.

והנה עוד באופן אחר נ"ל להראות צדקות אביגיל דהא כתבו הפוסקים דאשה דקרקע עולם היא אם מיראת מיתת עצמה ומכש"כ מיתת אחרים וממציאה עצמה כדי להציל שמותרת גמורה הוא אף דלבעלה נאסרה כיון דלא אנסה על הבעילה מ"מ היתר גמור הוא עי' בב"ש סי' כ' ובסי' קע"ח ובבית מאיר על הא"ע בסי' כ' עיי"ש וא"ל דאף דמותרת להמציא עצמה מ"מ אסור לה לעשות איסור דאביזרא דג"ע בידי' דז"א דהרי כל הדברים האסורים הוא משום קריבה דג"ע א"כ אם שרי להמציא עצמה דהבעילה בעצמה מותר לה א"כ אין איסור מחמת קריבה והבן כי הוא סברא נכונה מאוד וא"כ הוא מצד עצמה לא עבדה שום איסור ומשום לפני עור ג"כ אין לחוש כמ"ש א"כ מיושב קו' התוס' בטוב טעם ודעת בס"ד.

וכל זה בדרך הפשוט אבל בדרך אמת רמזו בכאן לרזין עילאין כמבואר בעשרה מאמרות להרמ"ע במאמר אם כל חי חלק שני סי' א' כי שבע נביאות היו שכולם מתאימות לשבע מדות הנהגה עליונה אחת אל אחת על הסדר שרה בחסד לאברהם אשת חבר כחבר מרים בגבורה שבילדתה התחיל מרירות השיעבוד כו' עיי"ש דבורה בתפארת שכן אמרה לברק לא תהי' תפארתך ומכלל לאו אתה שומע הן אבל תהי' תפארתה כו' עיי"ש חנה בנצח כו' והיינו רמה קרני שעומק רום דס"י היינו נצח אביגיל בהוד שוק שמאלי כנודע אל הקומה הזאת וכו' לפיכך גילתה שוקה ר"ל שגילתה מקור נבואתה והלך דוד לאורה שלש פרסאות הן הן ג' עתידות שהאירה עיניו בהן עיי"ש מה הן ג' ענינים דהיינו שימות נבל ואויביו יהיו בתוך כף הקלע ובענין בת שבע עיי"ש שהאריך ברזין יקירין והא דאמרינן דאמר לה דוד השמיעי לי היינו משום דאחד מג' עתודות הוא יהי' כנבל אויביך וטעה דוד מעיקרא והבין שכבר מת ותבעה עיי"ש בדבריו כי נעמו ונראה דרוצה הי' לקדשה בביאה ויש בזה מקום לפלפל ואין רצוני להאריך בזה וע"ז השיבתו ולא תהי' זאת לך לפוקה כי עדיין חי הוא ע"כ והנה דברי הרמ"ע הנ"ל הם נפלאים וסוד ה' ליראיו וכן דרך חז"ל באגדותיהם וממילא מיושב קושית התוס' וע"כ אמרו אין למדין הלכה מתוך אגדה וזה טעם הרשב"א שכתב בחידושיו סוף פרק קמא דמגילה דאין משיבין על אגדה וזה הוא תשובת רשב"י בירושלמי דנזיר פ' שביעי מה כדין מדרשא קאמינא דרוש וקבל שכר עיי"ש והבן.

והנה ע"פ דברי הרמ"ע הנ"ל יש לפרש מה דאמרה ולא תהי' זאת לך לפוקה ודרשו זאת מכלל דאיכא אחריתא ומה ניהו עון דבת שבע וכבר עמד בזה בעל משנה למלך בפ"ד בדרך המלך דרוש י"א דקשה דהנה אתאה לנחומי צעורי' קמצערי' לי' ואחר כל הכבוד שעשתה לדוד והברכות שברכה אותו ברכת שמים מעל הזכירה לו עון דבת שבע לצער את דוד והנה כל מה שטרח לישב שם בדרך המלך דרוש י"א וי"ב אינו עולה יפה רק לפי פשטי' דקרא דהשיבה ולא תהי' זאת לך לפוקה על שרצה להרוג את נבל ולא לפי דמשמע מסוגי' דידן דתשובה זאת הי' על שאמר לה השמיעי לי כמבואר למעיין בדברי הפ"ד הנ"ל ובמח"כ אחז החבל בתרין ראשין שאוחז דרך חז"ל בסוגי' דידן דזאת מרמז מכלל דאיכא אחריתא והניח דרכם דקאי על דאמר השמיעי לי והנ"ל דהא דוד במעשה דב"ש הוי חישב לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה דראוי' היתה ב"ש לדוד אלא דאכל פגין וגם בעת המעשה הי' עדיין אורי' חי והי' מעותד לחזור לביתו והי' הגט בטל ודוד בעצמו ציוהו לחזור לביתו רק לא חלי ולא מרגיש גברא דמרי' סייעי' שנתגלגל הדבר אח"כ דלא חזר אורי' לביתו והוי מורד במלכות ונהרג בדין ונתקיים התנאי והוי גט למפרע ונמצא לא חטא דוד ולא כלום ועי' במס' יומא דף כ"ב ע"ב ודו"ק דאמר שם על דוד כמה לא חלי ולא מרגיש וכו' כנ"ל דחטא בב' ולא עלתה לו לרעה עיי"ש ועי' במס' שבת דף נ"ו ע"א בגמ' דכל היוצא למלחמת ב"ד גט כריתות כותב לאשתו ופי' רש"י דגט על תנאי נותן אם ימות במלחמה יהי' גט מעכשיו אף אם יחזור באמצע המלחמה כגון אורי' כו' ובתוס' שם ד"ה כריתות ובכתובות דף ט' ע"ב ובתוס' שם ד"ה כל היוצא ובב"מ דף כ"ט ע"א ובתוס' ד"ה נוח לו לאדם ובגיטין דף ע"ג ע"ב בתוס' ד"ה אמר רבה והמעיין שם יראה דשיטת רש"י עיקר והיא המחוורת דלשיטת ר"ת דהי' מגרשה לגמרי בלא שום תנאי תמוה מאוד מה דקרי לה במס' גיטין באותן הימים (שבין גט לחזרה או למיתה) ספק א"א הלא ודאי לאו א"א היא ולומר דקרי לה ספק א"א משום דמגרש לה בצנעא כדברי התוס' שם בשבת זה דחוק מאוד וג"כ קשה מה שהקשה בס' הפלאה בכתובות דף ט' על שיטת הר"ת והכריח שיטת רש"י ע"ש ומה דהוקשו הרי אורי' חזר כבר ישבתי זאת דלא חזר לביתו והתנאי הי' שאם לא יחזור לביתו יהי' גט וכמדומה לי שראיתי תירץ זה באיזה ספר ונכון הוא וכולן היו מגרשין משום עיגון ולא משום יבום לחוד כמ"ש התוס' בעצמם והא דמקשין האיך בא עלי' שמא יחזור עי' בפ"י בגיטין דף ע"ד שכ' דאין זו קושי' די"ל דמש"ה אמרינן בשבת דף נ"ו שביקש לעשות ולא עשה עיי"ש ונמצא לפ"ז הוי כחשב לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה וגם לפי פי' הפ"י שם בשבת דף נ"ו ובגיטין דף ע"ד דבאמת גירש לגמרי בצנעא ודוד הי' סובר דגירש על תנאי והוא כא"א לכל דברי' עיי"ש א"כ ג"כ הוי חישב לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה וכבר הארכתי בזה בס' יין הרקח] עיין לעיל שופטים ד' י"א בפסוק יתן ה' האשה הבאה וכו' מה שהעתקתי שם מהס' השיב משה עיי"ש] והנה אם אזלינן בתר המחשבה הרי חטא חטא גדול ואם אזלינן בתר מעשה לא חטא כלום דבאמת מעשה של היתר הוי ובענין אביגיל לפי מ"ש הרמ"ע הוי להיפך דהוא הי' סבר שכבר מת כבל נמצא אם לא היתה מודיע לו שעדיין חי והיתה שומעת לו הוי חישב לאכול בשר טלה ואכל בשר חזיר נמצא אם אזלינן בתר מעשה הי' חטא גדול בחטא א"א משא"כ אם אזלינן בתר מחשבה והיינו דאמרה לו לא תהי' זאת לך לפוקה זאת מכלל דאיכא אחריתא ומה ניהו מעשה דב"ש ר"ל דאם הייתי שומעות לך היתה גם זאת לך לפוקה דהי' מעשיך סותרין זא"ז וממ"נ אתה חייב כו' והוא דרך נאה אף שהוא קצת דרך דרוש.

ובדרך יותר קרוב אל מרכז האמת נ"ל ע"פ מה שכתבו חכמי המוסר אם אדם עובר עבירה רק במחשבה ואח"כ עובר במעשה בלא מחשבה אז מצא מין את מינו ונעשה מעשה ומחשבה ונידן כמזיד וה"ה בהיפך נמצא לפ"ז אלו הי' אביגיל שומעת לו הי' מעשה בלי מחשבה כמ"ש שבמחשבה לא חטא דהי' חשב דמת נבל ואח"כ כשחטא בב"ש הי' מחשבה פסולה בלא מעשה כנ"ל א"כ הי' מצטרפין ונעשו מזיד ולכך אמרה בנביאות ולא תהי' זאת לך לפוקה זאת מכלל דאיכא אחריתא ואז גם זאת יהי' לך לפוקה כנ"ל שתצטרף ודוק היטב כי נכון הוא בס"ד.

ועי"ל כפשוטו דהא אמרו חז"ל האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה ופי' המפורשים דוקא תרי זימני אבל בחדא זימנא מספיקין בידו דהטעם דאין מספיקין הוא משום דכל תשובה צריך להיות במשקל ר"ל שיהי' שקול הצער של תשובה כנגד ההנאה של העבירה ויצא זה בזה (ונראה דאז הוי החרטה באמת דודאי אין רצונו לעבור על רצון קונו עבור הנאות גופו שיקבל אף בהנאה כזו שקיבל בשעת הנאת עבירה דהא ציער את גופו בצער ששקול כאותו הנאה לכבוד קונו א"כ כבר נשתנה דעתו ורצונו ממה שהי' בשעת שעבר העבירה ומכיר בגנותו ומתחרט על מה שעבר כנ"ל והבן זה דודאי עיקר תשובה הוא החרטה האמיתית ע"כ כתבתי בספרי יין הלקח) לכך כיון דבעינין שיהי' שקול הצער נגד הנאה א"כ אם עובר אדעת שישוב הרי גילה דמסכים על הצער עבור הנאה א"כ הרי חביב לו יותר התענוג ממה שקשה לו הצער וא"כ אין כאן תשובת המשקל ודוקא בשני פעמים דכבר טעם מרירות הצער והיסורין ואעפ"כ מסכים להעבירה אדעתא שישוב ויקבל הצער א"כ הרי נראה בעליל דהנאה חביב לו יותר משא"כ בפ"א דעדיין לא ידע ולא טעם מהות הצער של התשובה א"כ הוי שפיר תשובת המשקל דמשום דהסכים מעיקרא אדעת שישוב אין ראי' דחביב לו יותר התענוג די"ל דאם הי' יודע מהות הצער הי' מניח התענוג הזה אבל ב' פעמים אין מספיקין וכו' ושייך שפיר לישנא דאין מספיקין דלא יספיק לו התשובה להיות שקול כנגד החטא והבן, ועוד כמה דרכים בדברים עריבים אשר כתבתי בביאור המשנה דהאומר אחטא ואשוב תמצא שם בספרי ספר יין הרקח ואין כאן מקומו חבל על דאבדין אשר הספ' יין הרקח לא נמצא בין הכתבים מהגה"ק מוזלל"ה ועיין בס' ישמח משה] ונחזור לענינינו דודאי לא יעלה על לב להיות צדיק קדוש כאדונינו דוד יסכים ליצרו לעזוב סיכי' ומשכי' ממקום קדושתו ולמרהט להתם באופן שלא ישוב עוד רק דזה מובן דבעת שגברה התאוה אמר ללבו שבשביל זה לא יפרד מקדושתו שישוב אח"כ ולזה יודה כל משכיל דא"א בע"א לצדיק קדוש כמוהו שיכשל בחטא עצום כזה והנה בפעם אחד באמת מועיל תשובה משא"כ בשני פעמים וזה רמזה אביגיל בנעימת דברי' ולא תהי' זאת לך לפוקה זאת מכלל דאיכא אחריתא רמזה לו בנביאות דעתיד לחטא בפעם אחר וא"כ אם חטא באביגיל יהי' זאת לו לפוקה אז דלא יועיל לו אז תשובה כנ"ל.

והנה במ"ש בשם הר"ן דעל לפ"ע דע"א וג"ע יעבור ואל יהרג אני בעניי מצאתי ג"כ ראי' ברורה לזה דעי' בכתובות דף ג' ע"ב בתוס' ד"ה ולדרוש להו ובסנהדרין דף ע"ד ע"ב בתוס' ד"ה והא אסתר פרהסיא הוי דהוקשו למה לא מקשה הא אסתר ג"ע הוי ותי' ר"ת דאין חייבין מיתה על בעילת עכו"ם אף א"א דרחמנא אפקרי' לזרעי' ולכך לא הוי כעריות עכ"ד ולכאורה קשה על ר"ת דסובר דג"ע לא הוי רק היכא שחייבין מיתה ובמקום שאין חיוב מיתה לא הוי רק כשאר עבירות לכך לא מקשה רק והא אסתר בפרהסי' הוי מהא דסנהדרין דף ע"ה ע"א שם בס"פ סורר דאמרו ימות ואל תספר עמו כו' דודאי ליכא חיוב מיתה בזה לכ"ע. ומיהו לק"מ דהא בש"ס הנ"ל דס"פ ב"ס גופא קשה להרמב"ן וסייעתו דסוברים דאין אסור מה"ת אלא או בביאה או בהעראה א"כ מאי קאמר בש"ס שם הניחא למ"ד א"א וכו' הלא אף אם א"א היתה אין בסיפור עמה אחורי הגדר רק איסור דרבנן או משום שהוא מחמת איסור תאוה כמ"ש או דמשום איסור יחוד נגעו בה כמו דמשמע מדברי הב"ש אפ"ה העמידו דבריהם אף במקום פ"נ כיון דהוא בעניני' דעריות א"כ מה קשה לו בפנוי':

**(א"ה כפי הנראה לענ"ד חסר כאן ויש איזה ט"ס כי הכתבים אשר תח"י הם רק העתקה מגוף הכת"י של מוזל"ה המחבר ודרכו בקודש היה לכתוב חידושי תורתו על ניירות קטנים כפי המזדמן לידו וכפי הנראה נאבד איזה נייר והמעתיק לא הרגיש בהחסרון וחסר כאן כפי המובן מהמשך הפלפול אשר העריך עד כה ומסיומו של דבריו אשר הוא בונה וסותר ומתהפך מאופן אל אופן בחידוד וליבון ההלכה ע"כ יגעתי דרשתי וחקרתי ומצאתי לפי קט שכלי להשלים החסרון ולמלאות דברי קדשו ואם כי אמרתי אחכמה והוא רחוקה ממנו עכ"פ אקוה כי מקצת הדברים יכונו לאמתם וזה החלי כי מ"ש בזה"ל אף אם א"א היתה אין בסיפור עמה אחורי הגדר רק איסור דרבנן או משום שהוא מחמת איסור תאוה כמ"ש או משום איסור יחוד נגעו בה כמו דמשמע מדברי הב"ש אפ"ה העמידו דבריהם אף במקום פ"נ כיון דהוא בענינא דעריות א"כ מה קשה לו בפנוי', מ"מ עת לעשות לה' הפרו תורתיך וכן ביעל וכו'.. ולדעתי אין ביאור לדברים האלו כי התחיל להקשות על הר"ת והרמב"ן ולא סיים התירוץ ומה שייכות לזה מ"מ עת לעשות לה' וכו' ע"כ לדעתי כן צריך לתקן בלשון המועתק לפנינו למען יתורץ קושיתו על הר"ת והרמב"ן אחרי סיומו הקושי' מה איסור יש בסיפור אחורי הגדר רק אסור דרבנן ועכ"ז אמרו יהרוג ומכש"כ בעבירה חמורה וע"ז תירץ בזה"ל א"ו (והוא ר"ת אלא ודאי) משום שהוא מחמת איסור תאוה כמ"ש או משום דמשום איסור יחוד נגעו בה כמו דמשמע מדברי הב"ש מש"ה [ולא אפ"ה] העמידו דבריהם אף במקום פ"נ כיון דהוא בעניינא דעריות (ועיקרו בדאורייתא) א"כ מ"ה [והוא ר"ת משום הכי] קשה לו בפנוי' (דאין עיקרה מדאורייתא וכמו שחילק לעיל לתרץ דברי הרמב"ן והצריכו חז"ל לעשות סניגורין בפנוי' או משום פגם משפחה או משום שלא יהא בנות ישראל פרוצים בעריות ועיין לעיל) ובזה מתורץ שפיר קושייתו על הר"ת ג"כ מהגמ' דס"פ ב"ס הנ"ל דהתם בא מחמת תאוה ורוצה להתרפאות בעבירה משא"כ כאן באסתר דלא בא מחמת תאוה ואין עיקרו דאורייתא לשיטת הר"ת ואינו בכלל ג"ע רק כשאר עבירות ע"כ הקשה לו להמקשן והא פרהסי' הוי וכו' (ועתה יש להוסיף להשלים חסרון הנראה והוא) אך עכ"ז יקשה לר"ת מה הועיל בתירוצו דביאת עכו"ם כבהמה הלא ב"נ מצווה על ג"ע ומצד אחשורוש הוי ג"ע ממש ועברה אסתר על לפני עור ולסברת הר"ת לא ידע המקשה מזה דקרקע עולם ע"ש א"כ הוי לי' להקשות והלא ג"ע הוי היינו מצד אחשורוש ועברה על לפ"ע דג"ע ותיהרוג ואל תעבור אלא ודאי כמו שהוכיח דעל לפ"ע דג"ע וע"א יעבור ואל יהרג וכסברת הר"ן הנ"ל ולא הקשה המקשה רק והא פרהסי' היי דגם בשאר עבירות יהרוג ואל יעבור ועוד ראי' מדלא חלקו התוס' על ר"ת דלסברתו היכי דאינו חייב מיתה לא הוי ג"ע רק כשאר עבירות ושתקו התוס' בזה להר"ת שהי' להם להקשות עליו עכ"פ הוי כאביזרא דג"ע א"ו יודו התוס' לר"ת דהיכי דאינו חייב מיתה רק הוי כשאר עבירות ויעבור ואל יהרוג) ועוד מה תירצו התוס' דאסתר קרקע עולם ולא עבדה שום מעשה הלא בעת שהלכה אליו מרצונה הוי הליכה כמעשה ממש ועברה על לפני עור דאחשורוש דעל הביאה בעצמה נוכל לומר דאחרי דאנוסה היתה בעת שכבר היתה אצלו קרקע עולם היא ולא עבדה שום מעשה ע"כ אינו מחויבת למסור נפשה כאשר ביארו התוס' גם ביעל כאשר כתבו הפוסקים המובאים לעיל דמותרת להמציא עצמה להציל את נפשה או נפשות אחרים מטעם זה דקרקע עולם אמנם על הליכתה אליו יקשה הלא זה הוי ודאי מעשה ועוברת על לפ"ע באחשורוש שתביאהו לידי תאוה לג"ע א"ו קמה גם נצבה הראי' דבין לשיטת ר"ת ובין לשיטת הריב"ם בתוס' על לפני עור דג"ע יעבור ואל יהרוג כסברת הר"ן אך יש לדחות כ"ז הלא דרשו חז"ל על מה שאמרה אסתר ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת שלא כדת של תורה ולדברי מדוע אינו של תורה הלא על לפ"ע מותרת לעבור להציל את עצמה או אחרים כנ"ל ועל גוף הג"ע הלא קרקע עולם היתה או לשיטת הר"ת אינו בכלל ג"ע אלא ע"כ מוכרחין אנו לומר דלא כהר"ן ואסורה היתה ללכת דעברה על לפ"ע ומ"מ משום עת לעשות לה' הפרו תורתיך וכו' [ע"כ יש להוסיף לדעתי ויבואו הדברים מכאן ולהלן על מכונם כפתור ופרח].)** מ"מ עת לעשות לה' הפרו תורתיך וכן ביעל הי' לטובת ולהצלת כלל ישראל, ועוד ראי' לדבר דאם נימא כסברת הריב"ש בתשובה [הובא בב"י וש"ע א"ח סי' רמ"ח] לעניין השיירא [דמתיר ללכת בשיירא ביום א' ב' וג' קודם השבת אף שיודע שיוכרח ללכת גם בשבת כיון דבהיתר יוצא עיי"ש] א"כ למה נאסרה אסתר למרדכי אחר הליכתה אליו ברצון הלא בעת הליכתה אליו לא הי' שום מעשה איסור שתאסר על בעלה מש"ז ואח"כ כשבאתה אליו ומצאה חן בעיניו שוב היתה אנוסה על עצמות הבעילה כמאז ומקדם א"ו דלא כהריב"ש אלא כיון דתחלת הליכה הי' ברצון וידעה שתבעל ע"י הליכה שוב לא מקרי הבעילה אונס כיון שהביאה את עצמה לידי כך ברצונה ולכך נאסרה על מרדכי וא"כ לפ"ז הליכה גופא באיסור הי' כיון דע"י הליכה מקרי הבעילה ברצון אף דבעילה בעצמה באונס הי' ה"נ לא הוי לעניין בעילה כקרקע עולם כיון דעבדה מעשה בהליכה והביאה א"ע להבעילה ע"י מעשה דהליכה וא"כ הוי כג"ע במעשה ובהליכה ולא ניתן לדחות מפני פ"נ א"ו רק משום עת לעשות הוא דשרי. שוב ראיתי בתשובת מהרי"ט חלק א' סי' כ"א בשם הריב"ש על מה שהסכימו ששום יהודי לא יצחק בשום צחוק ואדם אחד שהי' מכירים אותו שהי' בקי בצחוק הזה ונתראה לפני המלך אחר שהתרו בו שלא יתראה שם כי היו יודעים שהמלך יכריח אותו שצידד הריב"ש לומר שכיון שבשעת שהלך ונתראה אף שהי' מזיד מ"מ לא עבר על החרם עדיין ובשעה שעבר הי' אנוס לא חל עליו החרם כלל עכ"ד והיינו ממש כעין שכתבניו ודעת לנבון נקל דהריב"ש אזיל לשיטתו בעניין שיירא והנה מהרי"ט שם הקשה ע"ז מהא דאסתר דנאסרה על מרדכי לפי שהליכתה הי' ברצון אף שבסוף ודאי היתה אנוסה כו' והוא ממש כמ"ש לעיל להוכיח מזה דלא כהריב"ש ושמחתי שכוונתי בהקושי' הנ"ל לדעת הגדול כמותו אך ראיתי דדוחה שם להך קושי' שמש"ה נאסרת על מרדכי שצריכה הי' להבעל ברצון כדי שתמצא חן בעיניו עיי"ש ודבריו נכונים עיי"ש שמפלפל עוד בענין הסברה הנ"ל ומראה פנים לכל צד והנה אף אם ראי' שני' מהא דנאסרה אסתר על מרדכי יש לה דחוי' מ"מ כדמות ראי' מהא דדרשו באשר לא כדת כמ"ש ולפ"ז נשאר הדבר בס' אצלי אם מותרת להמציא עצמה כדי שתציל א"ע ממיתה או את אחרים ואין הכרע וכן ענין דריב"ש צריך אצלי תלמוד וספיק' דדינא הוא.

והנה אם נימא דאסורה להמציא עצמה רק באסתר משום עת לעשות לה' הוא דעבדה א"כ ממילא נדחה אופן השני שכתבתי לעיל בישוב קושי' התוס' דכשל עוזר דברי הפוסקים המתירים ונפל עזור אבל התי' הראשון שכתבתי ודאי דהוא בתוקפו דהיכא דבטוחה דלא יהי' שום זנות ודאי שרי אביזרא דג"ע במקום פ"נ כשאינה עושה מחמת תאוה כלל וז"ב וכן הראי' שהבאתי בעניני דלפני עור ממסקנת התוס' נדחה אם נימא דאסורה להמציא עצמה דהא מהליכתה לאחשורוש אין ראי' כלל כיון דמשום עת לעשות והא דמקשה הש"ס והא פרהסי' היא היינו על קודם גזרת המן וע"ז הקשה התוס' שפיר דלמה לא פריך והא ג"ע היא ותי' שפיר דידע מהא דקרקע עולם וא"כ אם מחמת ג"ע דנפשה אינה מחויבת למסור נפשה כיון דלא עבדה מעשה וכש"כ מחמת לפ"ע היכא דלא עבדה שום מעשה דאין למסור נפשה אבל מ"מ מר"ת יש ראי' בלפני עור כמ"ש דהא לר"ת לא ידע המקשה מהך סברא דקרקע עולם היא ולא עבדה מעשה רק דהא לאו ג"ע הוא א"כ קשה שפיר אף קודם גזירת המן מכל מקום לפ"ע דג"ע יש כמ"ש ואמאי לא מסרה נפשה א"ו מוכח כמ"ש, ומיהו ג"ז יש לדחות די"ל דהיכא דאנסה לא שייך לפני עור דהוא מכשיל א"ע והוא לדעתי סברה ברורה אבל אי אמרינן כהפוסקים דמותרת להמציא א"ע ומביאין ראי' מאסתר דאזלה לאחשורוש ראיתי בתוקפו בין לר"ת בין למסקנת התוס' מהליכתה אחר גזירת המן מרצונה בלי שום אונס ובלתי קריאה כלל.

ומיהו י"ל סברא רבה דאף אם אמרינן דגם על לפני עור דג"ע ודע"א יהרג ואל יעבור מ"מ היינו דוקא בלפני עור דישראל אבל לא לפ"ע דב"נ ואף דכבר הוכחתי דאף על לפ"ע דב"נ מוזהרין מ"מ אין לדחות נפש מישראל משום מכשול דב"נ אף בשלשה עבירות החמורות ואף דיש לצדד ולומר דאף על לפ"ע דב"נ יהרג ואל יעבור דלא משום דחסה תורה על ב"נ איתני' בה רק משום לתא דישראל שלא יעבור לאו בעניני דג"ע שהקפידה תורה שיתן נפשו שלא יבוא לידי מדה זו מיהו אף שיש לצדד לכאן ולכאן מ"מ כיון דאין לנו ראי' להתיר הלפ"ע במקום פ"נ רק בלפ"ע דב"נ וכן הראי' שהביא הר"ן ר"פ כ"ש והנ"י בסנהדרין מהא דאמר שם בסנהדרין דף ע"ד דאלת"ה (דלפני עור מותר במקום פ"נ) א"כ הני קוקי ודימונקי האיך יהבינן להו ע"ש הוא ג"כ בב"נ א"כ לפ"ז אין ראו' בלפ"ע דישראל דשרי במקום פ"נ ועוד מטעם אחר יש לי לחלק דב"נ אף דמוזהר אג"ע וע"ז מ"מ אין מחויב למסור נפשו דהא ב"נ אין מצווה על קידוש השם כמ"ש הרמב"ם בפ"י מהלכות מלכים הלכה ב' לכך כיון דאיהו גופי' לא מחייב למסור נפשו ושרי לעבור אנו נמסור נפשינו שלא להכשילו יציבא בארעא וגיורא בשמי שמי' משא"כ בישראל דחייב למסור נפשו אימא לך דמחויבין למסור נפש שלא להכשילו וסברא ברורה הוא לדעתי בס"ד.

אך מהטעם דיהבו הר"ן והנמ"י למילתי' דלפ"ע הוא לאו כולל לכל התורה ואינו מלאוי דידהו עיי"ש מבואר דאין לחלק וכן משמע מהרמ"א בסי' קנ"ז דסתם ולא חילק בלפ"ע וכן האחרונים לא חילקו כלל ש"מ דאין לחלק.

ועיין בר"ן ר"פ כ"ש דמקשה שם על החולקים על הרז"ה אמאי לא הוי כותי הבא על בת ישראל אביזרא דג"ע כי היכא דהעמידה לפניו ערומה עיי"ש לפמ"ש לעיל לק"מ דהא כתבתי דאף רבא ס"ל לעניין תא דג"ע הטעם דקרקע עולם וכן כתב הר"ן עצמו בחידושיו לסנהדרין לדעת התוס' מיהו הר"ן לא אזיל שם בשיטת התוס' דאל"כ לא הי' צריך הר"ן לומר שם דרבא לא ס"ל הך דרשא דאל תקרא לבת [אלא לבית] רק דסובר לתרץ קושי' התוס' הא דלא מקשה והא אסתר ג"ע הוי הוא ג"כ משום דלא ברור לי' הך דרשא דאל תקרא לבת להקשות מיניה וכמו שתי' הנ"י שם בסנהדרין שם להך קושית התוס' וע"כ תירץ דרבא לא ס"ל הך דרשא וכן תירץ הנ"י ג"כ שם בסנהדרין וא"כ לפ"ז מקשי שפיר הר"ן קושיתו הנ"ל, מיהו אעפ"כ נ"ל כמ"ש לעיל לר"ת ולהרמב"ן דהיכי דאיכא ערוה איכא אביזרא משא"כ היכא דליכא ערוה כלל וק"ל.

והנה עוד אמינא להדחות ראי' שכתבתי אני בעני' דלפני עור וגם מאי דמייתי הפוסקים סייעת' למילתי' דא"א רשאי להמציא נפשה כדי שתציל א"ע ממיתה או אחרים אף דאין אונס על הבעילה ממה דהלכה אסתר לאחשורוש כמ"ש לעיל בשמם דהא דעת ר"ת דלא הוי ג"ע רק היכא דאיכא חיוב מיתה והתוס' במסקנתם ג"כ לא חלקו ע"ז רק דסברו דיש מיתה והר"ן בחידושיו לסנהדרין דתירץ דפטורה מדרש דאשת רעהו משמע ג"כ קצת דס"ל דלא הוי ג"ע רק בחיוב מיתה מיהו מדכתב שם בסמוך ולמאן דס"ל דא"א הנבעלת לכותי הוי דאורייתא כו' עיי"ש דס"ל דלא א"א הוי רק ותהי' לו לבת ממש משמע דכל דהוי דאורייתא הוי בכלל ג"ע א"כ ע"כ כונתו לעיל דפטורה וליכא איסור' דאורייתא ואזיל לשיטתו בפירושו על האלפסי בפ' כ"ש (דלא גרסינן שם בנערה המאורסה תהרג ואל תעבור כגירסת הרז"ה דאל"כ קשה מאסתר מאי משני רבא על הא דמקשה והא אסתר בפרהסי' הוי הא הנאת עצמו שאני והלא א"א היא ואף אם בת ממש מ"מ משום כותי הבא על בת ישראל אלא כיון שאין הנכרי מכוון להעבירה רק להנאת עצמו לא אמרינן תהרג ודלא כאחרים שמחלקין בין שאר מצות לג"ע ע"ש) ובסוף יומא ומ"ש בחידושי הר"ן לסנהדרין תירצו דלא נתרבו עריות ליהרוג ואל יעבור אלא כעין כריתות ומב"ד זה תי' שם בשם גדולים ולי' לס"ל מיהו הנ"י שם בסנהדרין כתב ג"כ דאיסור לאו לא הוי בכלל ג"ע ולכך ל"ק מלאו דלא תתחתן ע"ש וצ"ל דס"ל ג"כ לחלק בין הך ובין הא דאל תספר מאחורי הגדר כמ"ש לר"ת ולהרמב"ן ועפ"ז יש לפקפק בתשובת הרא"מ הביאו המ"ל בפ"ה מהלכ' יסודי התורה ה' ב' ע"ש (לענין כהן שנשא חליצה דמדמה שם דכיון דאיסור ביאה הוא אף דחליצה דרבנן מ"מ אביזרא דג"ע הוא ובהנ"ל הלא אין בו כלל אביזרא דג"ע אפילו בלאו דאורייתא ומכש"כ בדרבנן ול"ד לאל תספר שהביא שם הרא"מ ראי' מיני') אך דהרא"מ ודאי ס"ל כהר"ן ובאמת כן הוא דעת הרמ"א בסי' קנ"ז וכ"כ הר"ן והנה יצאתי חוץ לענינינו, ונחזור לענינינו דדעת הר"ת וסייעתו דלא הוי ג"ע רק במה דאיכא חיוב מיתה והתוס' במסקנתם לא חלקו עליו בזה וכן הנ"י ודעת כמה גדולים שכתב הר"ן בחידושיו בשמם וז"ל תירצו דלא איתרבי' עריות ליהרוג ואל יעבור אלא כגון נערה המאורסה כגון כריתות ומב"ד ע"ש.

והנה במס' מגילה דף ט"ו ע"א דרשו חז"ל כאשר אבדתי אבדתי כאשר אבדתי מבית אבא כך אבדתי ממך והקשה התוס' וה"ל לגרשה והיתה מותרת לחזור לו ותי' כיון דגט בעי עדים הי' מתיירא שלא יתפרסם ויתוודע למלך עכ"ד וכן כתבו התוס' ג"כ בסנהדרין דף ע"ד והנה הקשה הרשב"א בחידושיו שם במס' מגילה וז"ל אבל יש קושי' לתירוצים ם דיכתוב לה בכתב ידו בלא עדים דכשר מדאורייתא וטוב ה"ל לעשות כן דהא אסתר היכא עבדה הכי דהשתא ברצונה נבעלת דיהרג ואל יעבור ואלו הי' מגרשה בכת"י לא היתה עוברת על איסור עריות החמור ולא היתה נאסרת למרדכי ע"כ קושיתו (והנה מלשון הרשב"א נראה ג"כ דאסתר לא היתה רשאי מה"ד לילך לאחשורוש אף משום הצלת נפשות רק משום עת לעשות כמ"ש ודוק) והנה מ"ש ולא היתה נאסרת למרדכי תמוה לי טובא כיון דהגט פסול מדרבנן ונמצא מדרבנן לא הוי כגרושה, בודאי אם זינתה אז נאסרת על בעלה מדרבנן אך נראה טעם הרשב"א כיון דאם ניסת בגט זה לא תצא כמבואר בש"ס גיטין דף י"ז ע"ב ובדף פ"ו ע"ב דקיי"ל כר"י עי' טור אה"ע סי' ק"ל ובש"ע שם וא"כ סובר אם זינתה אחר שנתגרשה בגט זה שוב לא נאסרה על בעלה כנ"ל בדעת הרשב"א ואחר נטילת רשות אומר דיש לישב א' די"ל דר' אבא דדרש הא דכאשר אבדתי ס"ל כרב דתצא ועי"ל דאף למאי דקיי"ל לא תצא היינו דלענין דיעבד דלא תצא אחשבה רבנן כמגורשת ודאי אבל לענין לכתחלה שלא תנשא הוי אחשבה כאינו מגורשת לחומר' אף דלקולא לא אחשבה כמגורשת וצריך לקדשה כשרוצה להחזירה כמבואר בש"ע אה"ע סי' ק"כ סעיף ד' מ"מ לחומרא כאינה מגורשת דיינינן לה וגם לקולא בקצת דברים כמו שם בסי' ק"כ סעיף ד' דא"צ לברך שבע ברכות ולא לכתוב לה כתובה אחרת וגם אם ניסת מ"מ צריכה לקבל גט אחר מבעלה הראשון כמבואר שם בסי' ק"כ סעיף א' א"כ אם זינתה י"ל דממ"נ אסור להחזירה דאם דיינינן לה כאינה מגורשת א"כ ודאי נאסרה ואם תרצה להקל ע"כ צריך אתה לומר דהוי כמגורשת א"כ החזרה הוי כנשואין לכתחלה ולמה נקל ועוד נראה כיון דצריך לקדשה הוי כנשואין חדשים ומחמירין וא"ל דהוכחת הרשב"א מדלא נאסרה על בעלה הראשון כשזינתה דאם שכיבתה הי' אוסרתה על בעלה א"כ היתה ראוי' שתאסור גם לבועלה ונטמאה כתיב וא"כ ראוי שתאסר על בעלה שני לק"מ דכשנשאת אז חשבינן לה כמגורשת ולא נאסרה על בעלה הראשון אף אם גרשה זה רק מחמת לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה וגו' אבל לא משום סרך סוטה ואף דיש צד להקל ולומר ההיפך דמאיזה טעם באתה עליהם להחמיר שלא יחזירה ע"כ משום דאינה מגורשת א"כ הוי להוציא מ"מ כיון שיש להטות לכאן ולכאן ראוי למיזל לחומרא ומנ"ל להקשות רק דעיקר קושי' הרשב"א הוא דמ"מ ה"ל לעשות כן כדי להקל מעלי' האיסור כמו דמבואר מלשונו דע"ז תמך עיקר קושייתו ועל זה תסוב אמרי דג"כ ל"ק דהא באמת יש לדקדק על התוס' דל"ל לאקשוי' מכח דתהי' מותרת להחזיר לו למה לא הוקשו כפשוטו שיעשה כן כדי שיקל האיסור דעד עכשיו באונס על הבעילה עצמו אבל עכשיו ברצון וה"ל לעשות כל טצדקי דאפשר כדי להקל האיסור ועוד עד עכשיו שהיתה יושבת בחיקו הי' צריך לגרש ולקדש בכל פעם ולכך לק"מ אבל עכשיו דשוב לא היתה יושבת בחיקו קשה ובאמת מפשט לשון התוס' מבואר דהקושי' הוא רק משום שתהי' מותרת לחזור לו מיהו דעת לנבון נקל דכפשוטו לק"מ דמאן יימר דלא גירשה דלמא באמת גירשה לכך הקשה התוס' מכח שתהי' מותרת לחזור לו דא"ל דבאמת עשה כן א"כ האיך אמרה כאשר אבדתי אבדתי וזה ברור א"כ ממילא דל"ק קושי' הרשב"א לפי מה שביארתי דבכהנ"ל אסורה להחזיר ול"ק רק דיעשה כן כדי להקל האיסור א"כ אמרינן שפיר דאה"נ ובודאי עשה כן דכל טצדקי שהי' יכול לעשות כדי להקל האיסור בודאי עבד והא דלא עביד קודם גזירת המן כדי להקל האיסור היינו משום שלא רצה להרחיק אותה הצדקת כיון דאיננה מחויבת ע"פ דין ולחזור ולקדשה בכל פעם הלא הקדושין צריכין עדים כנ"ל ברור.

וא"כ לפ"ז לכאורה יש לישב קושי' התוס' דמה הקשו למה לא הקשה והא אסתר ג"ע הוי דהא כבר ביררנו דנתן לה גט דכשר מדאורייתא א"כ מדאורייתא פנוי' היתה ולא הוי בכלל ג"ע אף לפי מה דמשיג הריב"ם על הר"ת, מיהו ז"א דמ"מ קושית התוס' שפיר מן קודם הגזירה של המן כיון דלא מסיק המקשה אדעתי' הא דקרקע עולם דאז לא נתן לה גט דאמרו חז"ל דהיתה עומדת מחיקו של אחשורוש וטובלת ויושבת בחיקו של מרדכי ובודאי דהכי גמירי להו כו' וא"כ לפ"ז כיון שזכינו דעיקר קושי' התוס' הוי מן קודם הגזירה אבל מן לאחר הגזירה ל"ק א"כ נדחה הראי' שכתבתי על לפ"ע דמקודם הגזירה אין ראי' כלל כמ"ש לעיל (דעיקר הראי' דאסתר עשתה משום עת לעשות וקודם הגזירה לא שייך זה) [עיין לעיל עה"פ ותאמר אסתר בשם מרדכי דגם קודם הגזירה הי' משום שמביא גאולה לעולם וצ"ע] וכן נדחה ג"כ ראי' הפוסקים להתיר לא"א להמציא עצמה כדי להציל עצמה או אחרים ממיתה מאסתר דאזלה לגבי' אחשורוש דלפ"ז שכתבתי לא הוי א"א דאורייתא ואינו בכלל ג"ע דיהרוג ואל יעבור.

והדבר הזה שכתבתי דנתן לה גט הכשר מן התורה יש לה רמז בהמגילה בהפסוק הנ"ל בשליחות מרדכי את התך אל אסתר ואת פתשגן כתב הדת אשר נתן בשושן להשמידם נתן לו להראות את אסתר ולהגיד לה ולצות עלי' על עמה לבא לפני המלך וגו' והנה פתשגן אין לו ביאור והראב"ע כתב דר"ל נוסח כתב הדת א"כ קשה דל"ל כ"כ תוארים להאגרת המקולל הזה הי' די לומר ואת כתב אשר נתן בשושן וגו' ובודאי לא דבר רק הוא כי אסתר ברוה"ק נאמרה ע"כ נ"ל דהא סתם דת הוא דת משה ומבואר בכתובות דף ע"ב ע"א במשנה ושם בגמ' ראשה פרוע דאורייתא הוא עיי"ש מבואר דמאי דהוי דאורייתא הוי בכלל דת משה ע"ש לעניין עוברת על דת משא"כ קלתה דמדרבנן לא מקרי רק דת יהודית וכמו שפרש"י שם במשנה שנהגו כו' אע"פ דלא כתיבה עיי"ש והנה במס' מגילה דף י"ב ע"א דרשו והשתי' כדת כדת של תורה אכילה מרובה משתי' ע"ש וכן בדף ט"ו ע"א ובכן אבא אל המלך אשר לא כדת שלא כדת של תורה ונקדים עוד דזה כלל ידוע דכ"פ חסרה וא"ו העיטוף מהפסוקים ואם אמרתי אספרה כמו עצמו מספר וקצרה היריעה מהכיל כמו ועשו את האפוד זהב תכלת וארגמן וגו' שהוא כמו ותכלת כמ"ש והם יקחו את הזהב ואת התכלת וכן קח את אהרן ואת בניו אתו מתוך בני ישראל לכהנו לי אהרן נדב ואביהו כמו אהרן ונדב ואביהו, ועפ"ז יתבאר ואת פתשגן ר"ל נוסח כתב הדת היינו הכתב שהוא ע"פ דת התורה הגט שכשר מן התורה והנה הגט מיקרי גט פטורין וספר תרוכין ואגרת שביקין וכן כותבין בגט וזה פשתגן ר"ת פטורין תרוכין שביקין גט נשים אשר נתן בשושן כמו ואשר נתן בשושן להשמידם נתן לו כו' להראות דהיינו אגרת המן נתן לו להראות להיות לצוות עלי' ר"ל ואת פתשגן כתב הדת הוא בשביל לצוות עלי' שתבא לפני המלך ולכך צריכה לזה דלא תהוי בכלל ג"ע דאורייתא כנ"ל והוא פי' נכון ונפלא בס"ד. והנה י"ל הטעם דמדרבנן נקרא דת יהודית דהיינו מנהג יהודית כפרש"י אף דהעובר על ד"ח חייב מיתה וחומר בד"ס מד"ת מ"מ זה לאחר שקבלו עלייהו כמבואר במס' שבת דף י"ז ע"ב אתי אינהו וגזור ולא קבלו מינייהו ואתי ר' אמי ור' אסי וגזרו וקבלו מינייהו עיי"ש א"כ תלי' בסברה ומנהג שנהגו עצמם כן ולכך נקרא כן ושפיר פירש"י כנ"ל.

עוד י"ל על קושי' התוס' בכתובות דף ג' ע"ב ובסנהדרין דף ע"ד ע"ב על מה דלא הקשה הש"ס והא אסתר ג"ע הוי נ"ל כפשוטו ע"פ [הזוהר ר"מ תצא ד' רע"ו ע"א] דהוחלפה בשידית וא"כ לא הוי ג"ע רק מכח פרסום והוי הטעם משום חה"ש מקשי הש"ס שפיר.

פסוק יג

אל תדמי בנפשך להמלט בית המלך מכל היהודים כי אם החרש תחרישי בעת הזאת רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו דהוא אינו דבר והיפוכו וכי שונא ישראל היתה שתדאג על הריוח שתעמוד לישראל רק העיקר הול"ל כי גם את תאבד כנ"ל ועוד כי תמלט הול"ל ולהמלט משמע בשביל המלט והנ"ל בזה דהא הוי קשה מאי נבהלו בשמעם מגזירת המן הלא הוא דבר שבודאי אין יכול להתקיים דמה יעשה לשבועת אבות וכבר הבטיחני לא מאסתים ולא געלתים לכלותם וכן ע"י נביאים ואתם בני יעקב לא כליתם כי כאשר השמים וכו' כן יעמוד זרעכם ושמכם וכו' וכהנה רבות וכמעט שהבהלה הלזו ממיעוט אמנה ח"ו ואם כך הוא מרדכי הצדיק איך היו מהם ועקרן שהוא עשה הרעש והמרדה.

אך התירוץ כפשוטו כמאמרו ית' למשה הרף ממני ואשמידם וש"ת מה אעשה לשבועתי ואעשה אותך לגוי גדול ע"כ כן הי' הבהלה של הדור ההוא דודאי מאמינים בני מאמינים היו אך דחשבו שינצל א' מזרע בית ישראל וממנו יהי' נבנה כל זרע בית ישראל וח"ו המה כלם יאבדו וזה פשוט וברור והנה גם זה פשוט וברור דבשעת לקיחת אסתר הי' ידוע ליחידי סגולה למרדכי והנלוים אליו אם על ידי חכמה ואם ע"י רוה"ק כי לא דבר רק הוא שיארע כן לצדיקת הלזו שתלקח לשכיבת ערל רק אלקים חשבה לפליטה גדולה וכן לאסתר נמי ידוע זאת דכן נראה מסיפור המעשה אין אסתר מגדת את עמה כי' ועוד דאלמלא כך אחר כל הישובים ואמתלאות שנאמר בגמ' אסתר קרקע עולם היא מ"מ אף שאינה מחויבת למסור עצמה מ"מ לאו משנת חסידים הוא א"ו כדאמרן וזה ברור רק שלא ידעו בבירור איזה הדבר אשר יצמח מזה ואחר ששמעו גזירת המן אז היו להם להבין אך י"ל בתרין אנפין או שע"י יהי' הצלה כי אחות יש להם בבית המלך או כדי שתנצל היא בבית המלך ותבנה ממנה בית ישראל כי טובלת ויושבת בחיקו של מרדכי הי' והנה כאשר השיבה שלא תוכל לבא אל המלך וא"כ נמנעת להשתדל בהצלה ואם כן סבורה היא שלקיחתה לבית המלך הי' על אופן האחר לזה אמר לה אל תדמי בנפשך להמלט בית המלך אל תדמי שבשביל להמלט הוא, רק בשביל הצלה, כ"א החרש תחרישי ולא תציל, תחשוב שתשמר כדי שלא תכלה זרע ישראל ח"ו כמו שנשבע לאבות, לזה אמר רוח והצלה יעמוד ליהודים וכו' והבן.

תוכן העניינים

ישמח משה על נך

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה