ישמח משה על נך· רבי משה טייטלבוים מאוהעל
איכה · פרק ד
פסוק א
איכה יועם זהב עפ"י המבואר בפ' נשא באור החיים בפ' סוטה שהמים הקרובים לשכינת עוזו נקראים קדושים וכן העפר עיי"ש וכן האבנים ולכך נקראים אבני החושן והאפוד אבני קודש לפי שרוה"ק נשפע עליהם בעת השאלה וגם נושא אותם לפני ה' והנה כאשר יתוקן העולם וימלא הארץ דעה את ה' ונגלה כבוד ה' לעין כל בשר וימלא הארץ כבוד ה' אז הכל קודש ששכינתו בכל מקום וידוע דלנגדו ית' הכל כלא וכל החשיבות כאפס וכאין והנה כעת הת"ח שהמה ראוי' להיות מקדש ה' ובקרבם קדוש כי אורייתא וקב"ה חד א"כ אין ראוי להם לציין ולקשט ולעשות חשיבות מעניני הבל וכן אמרו חז"ל מפני מה ת"ח שבבל מציינין מפני שאינם ב"ת ר"ל שלא נתעצמו בהתורה ולומדים רק מן השפה ולחוץ ואין ה' בם והנה ידוע מהכוזרי מאמר ז' סי' ט"ו דיש אור נוקב ואור בהיר ואור נראה ואור פנים והנה בגשם זך כעין זכיכות הוי אור נוקב או אור בהיר ובחרס רק אור נראה ואין תוכו כברו וכן הלומדים מן השפה ולחוץ והבן ועפ"ז יתבאר איכה יועם זהב שלא יהי' לו חשיבות כלל ויותר נפלא שישנא כתם הטוב שהוא מאבנים טובות ומרגליות הוא כאשר תשתפכנה אבני קודש בראש כל חוצות דהיינו שימלא כבוד ה' את כל הארץ ויהי' בכל מקום אבני קודש וכיון שיהי' התגלות אלוקית כ"כ הכל כלא קמי' וכל החשיבות מעניני עוה"ז יתבטל ולפ"ז יובן בני ציון היינו כמו שדרשו חז"ל בכל מקום שהם ת"ח המצוינים בהלכה וראוי להיות ה' בם ולפי דיש בני ציון ממש ג"כ לכך אמר היקרים דהיינו ת"ח דכתיב יקרה היא מפנינים ודרשו חז"ל ממזר ת"ח קודם לכה"ג ע"ה, המסולאים בפז ר"ל ואעפ"כ מסולאים בפז והלא לנגדו ית' הכל כלא ואיך עושין חשיבות מהבל מזה יובן איכה נחשבו לכלי חרס מעשה ידי יוצר שאין בהם רק אור נראה ולא אור בהיר ולא אור נוקב ואין תוכם כברם והבן. והמסולאים היינו המהוללים שמהללים עצמן בפז ר"ל שתמיד בפיהם הילול ושבח חמודות עוה"ז ונקט פז שהוא הגדול שבכל החמודות וכמו סולו לרוכב בערבות שהוא לשון הילול כש"פ רש"י והבן.
ועפ"ז יובן אמרם קשה סילוקן של צדיקים לפני הקב"ה יותר מחורבן בהמ"ק כי קושי' חורבן בהמ"ק לפני הקב"ה הוא מפני שמתחלה נתאוה שיהי' לו דירה בתחתונים כמו בעליונים והנה המחשבה הקדומה שיהי' הארץ מלאה כבוד ה' כמו בעליונים והנה המקדש הוא רק מקום מיוחד אבל הת"ח בכל מקום מוקטר ומוגש ובכל מקום שעוסקין בתוה"ק המה ממשיכין השכינה כאמרם ז"ל מנין אפי' אחד שיושב ועוסק בתורה שהשכינה עמו כו' והבן.
וי"ל עוד איכה יועם זהב דאיתא בספרים דשפעת זהב ופנינים הוא ע"י סבוב הכוכבים חמה ולבנה והנה לעתיד כאשר ימלא כבוד ה' וחפרה הלבנה ובושה החמה ולא יסבבו מחמת חרדת גילוי השכינה עי' ביע"ד ח"א דף למ"ד ע"ב א"כ יועם זהב והיינו תשתפכנה אבני קודש כו' כמ"ש לעיל שמלא כבוד ה' והבן.
ע"י איכה יועם כו' ע"פ מ"ש בקונטרסי עפ"י נהנה ממנו הוי ככלי חרס [הגמ' סנהדרין דף נ"ב אר"א למה ת"ח דומה לפני ע"ה בתחלה לקיתון של זהב סיפר הימנו דומה לקיתון של כסף נהנה ממנו דומה לקיתון של חרס וכו'] ועפ"י המדרש תשתפכנה כו' אלו ת"ח [במדרש רבה איכה וז"ל כד הוי חבריא נפקין לפרנסיהן הוו קרו עליהן תשתפכנה אבני קודש] ועפ"י דברי הברית שלום בפסוק בני ציון היקרים כו' [הספר אינו תח"י ואולי כוונתו בני ציון היקרים ע"פ הגמ' סנהדרין דף כ"ג וכן מבואר במד"ר כאן שלא היו חותמין בשטר וכו' וכן לא יושבין בדין וכו' ולא היו נכנסין בסעודה אלא א"כ ידעו מי מיסב עמהם א"כ היו יקרים ונכבדים בעיניהם ולא התחברו לעמי הארץ ואיך נחשבו לנבלי חרש] בהרכבת הפירושים הנ"ל נצמח פי' נחמד איכה יועם (זהב ישנא כתם הטוב הואיל ותשתפכנה אבני קודש בראש כל חוצות שבעוה"ר הת"ח משוטטין בחוצות לבקש פרנסתן ונהנים מעמי הארץ ונצרכים להם ומבוזין המה בעיני המון ע"כ יועם הזהב וישנא כתם הטוב היינו ת"ח בעלי תורה הנחמדים מזהב ומפז רב] כמו שפירשתי דהיינו זה בטבע, אבל בני ציון היקרים כו' כפירוש הברית שלום [שנתייקרו בעיניהם איך היו נחשבים לכלי חרש וזה שלא בטבע] רק הוא מעשה ידי יוצר מעשה ידי הקב"ה ולא בטבע והבן.
פסוק ג
גם תנין חלצו שד הניקו גוריהן בת עמי לאכזר נ"ל על דרך שכתבתי שהס"מ נחש הקדמוני נוטל השפע ונותן לאותן הקליפות הנולדות מטיפת קרי וגם ידוע דקליפות נקראים אכזרי והוא נקרא אכזר וגם ידוע דקבלת השפע נקרא תמיד בלשון נקבה כי היא מקבלת השפע וזכר נקרא משפיע ונראה שזה שאמר ירמי' על שבר בת עמי דהיינו על השפע שהיתה מקבלת ונקראה בת בלשון נקבה כמ"ש, ועפ"ז יתפרשו הכתובים גם תנין פי' הנחש הקדמוני חלצו שד שד הוא שדיים כמו שפי' רש"י פי' שחולץ את השד ויונק השפע כי ידוע שדימו קבלת השפע כתינוק יונק משדי אמו הניקו גוריהן פי' של ישראל הנולדות מטיפות קרי בת עמי היינו הקבלת השפע של עמי הי' לאכזר כמ"ש ודוק היטב.
פסוק ד
דבק לשון יונק אל חכו בצמא יש לדקדק כיון שאמר דבק לשון יונק אנא ידענא דבצמא הוא ונראה לפ' כי ידוע מה שדרשו חז"ל הוי כל למא לכו למים דהיינו תורה וכשמבטלין מתורה נקרא צמא וזה הפירוש דבק לשון יונק פי' ישראל שהם יונקים השפע אל חכו בצמא בשביל הצמא דהיינו בשביל ביטול תורה ודוק.
פסוק ה
האוכלים למעדנים נשמו בחוצות ע"ד כי ידוע דלכל דבר יש קליפה כמו קליפה לפרי שהפנימיות עיקר והקליפה הוא טפל כן הי' בזמן שהבית הי' קיים הי' השפע יורד במישור לישראל והקליפה שמבחוץ היו נותנים לאוה"ע והפנימיות היו נוטלין הישראל ועתה הנה בעוה"ר להיפך וזה שאמר האוכלים למעדנים היינו ישראל שהיו אוכלים עד עתה הפנימיות ודימה אותם למעדנים עכשיו נשמו בחוצות ר"ל אין להם חלק רק בחוצות פי' מה שהוא מבחוץ שהוא כמו קליפה לפרי ודוק.
האמונים עלי תולע חבקו אשפתות פי' עד עתה הי' מתגאים במה שהיו הולכים בבגדי משי הבאים מתולעת כמו שפרש"י ועתה חבקו אשפתות פי' שהם חשובים עתה כמו התולעים עצמם שהם מצוין באשפה ועד עתה לא היו הולכין אלא בדבר הבא מתולעים וק"ל.
פסוק ז
זכו נזיריה משלג צחו מחלב אדמו עצם מפנינים יש לדקדק כפל הלשון דאמר משלג ואח"כ מחלב ועוד מאי עצם מפנינים ונראה כי ידוע כי עונות נדמו למראה אדום כמו שאמר אם יהי' חטאיכם כשנים כשלג ילבינו והזכיות נדמו לשלג היינו שזדונות נעשו מהן זכיות ע"ש במהר"מ אלשיך ועוד ידוע והקדמתי כמה פעמים כי עד עתה הלך השפע לישראל והתמצית לאומות ופי' התמצית הוא עלמות ועתה הוא להיפך וזה שאמר כאן זכו נזיריה משלג דהיינו עד עתה שהיו זכו משלג שהי' בידם מצות ומעשים טובים צחו מחלב היינו שהיו יונקים השפע רובא ככולה אבל אדמו דהיינו שעשו עבירות עצם מפנינים אין להם אלא עצם דהיינו התמצית מפנינים דהיינו הפנימיות וק"ל.
פסוק י
ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן היו לברות למו בשבר בת עמי ר"ל שזה סעד לבם בהשבר שמזה ידעו כי נטלו איפוכין על עונותיהם ואינם על מגן עפ"י מה שפירשתי [בס' ישמח משה הפטורת ואתחנן] בפ' ותאמר ציון עזבנו וכו' עד ואנכי לא אשכחך [עפ"י דברי הגאון מהר"י בספר לוחות העדות על מאמר רז"ל בברכות פ"ק (דף ז' ע"ב) מזמור לדוד קינה לדוד מב"ל למה הדבר דומה לאדם שיצא עליו שט"ח קודם שפרעו עצב לאחר שפרעו שמח אף דוד כיון שא"ל הקב"ה הנני מקים כו' הי' עצב שמא עבד או ממזר דלא חייס כיון דחזא דאבשלום שמח מש"ה אמר מזמור דסתם ברא חייס על אבא והקשה מהרש"א דסגי באמרו למהד"ד לאדם שיצא עליו שט"ח ומה שאמר שוב א' שמא יהיה עבד כו' אינו שייך למשל ומילתא א' הוא, ומפרש הגאון הנ"ל דיש שני מיני יסורים א' הבא מכח מה שבעונו הסיר השי"ת פניו והשגחתו ממנו וממילא נופל תחת פגעי הזמן ומקרי הטבע ומערכת הכוכבים ממסילותם אם הם לרע לו ויסורין כאלו אינם מכפרין העון כיון שאינם באים במכוון לכפר רק שמכח הסרת השגחתו ית' מאליו נפל תחת הטבע ב' יסורים שהם למעלה מהטבע והמזל הבאים בהשגחה לכפרת עון ויסורים כאלו מכפרים וז"ש לאחר שפרע שמח כך דוד אמר שמא עבד או ממזר וזהו יסורים הבאים מחמת הטבע דעבד או ממזר ודאי לא חייס א"כ אינם מכפרים ועדיין לא פרע החוב כיון דחזה דאבשלום הוא שמח דסתם ברא חייס וזה דלא חס ע"כ אינו מכח דהטבע א"כ מכפר ופרע החוב לכך שמח ואמר מזמור עכ"ד ז"ל ודפח"ח וז"ש ותאמר ציון עזבני ה' היינו שהסיר ממני השגחתו וה' שכחני וממילא באו היסורים מפאת הטבע ומערכת השמים המורים לרע ח"ו וע"ז השיב התשכח אשה עולה וגו' וכאן גם אלה תשכחנה וכמ"ש אם תאכלנה נשים פרים וכו' ע"כ זה הוכחה ואני לא אשכחך אלא שיסורים כאלו שהם למעלה מהטבע הם בהשגחה הבאים לכפרת עון והבן עכדה"ק] ועפ"ז יש לפרש המדרש יכול על מגן ר"ל שהוא בחנם כי גם נקיון מהעונות אין כאן כי היא בהסתרת פנים ת"ל על רוב פשעי' כי נטלו איפוכן והבן [וז"ש היו לברות למו שמזה שהי' חוץ לטבע הוכיחו לעצמן שהי' בהשגחה ומכפר העון] ועפ"ז נתיישב קושית המפורשים היו לברות למו לשון זכר ואם מוסב על הנשים לברות להן הי' ראוי לומר ולפמ"ש א"ש והבן.
פסוק יא
כלה ה' את חמתו שפך חרון אפו ויצת אש בציון פי' כלה ה' הוי' שהוא רחמים את חמתו ומהו הרחמים ששפך חרון אפו ויצת אש אש בציון כמ"ש חז"ל שפך חמתו על עצים ואבנים וק"ל.
פסוק טו
כי נצו גם נעו אמרו בגוים לא יוסיפו לגור נראה ע"ד הראשונים שנתגלה עונם נתגלה קיצם האחרונים שלא נתגלה עונם לא נתגלה קיצם [יומא ט'] ועון האחרונים ידוע כי הי' שנאת חנם והוא מחלוקת רק דהי' בסתר בלב ולא נתגלה וזהו כי נצו כפשוטו שהוא מריבה ולא כמו שנדחק רש"י עיי"ש גם נעו כמו שפי' רש"י נשמטו פי' שהמריבה נשמטה ולא נתגלה כי הי' רק בסתר לכך אמרו בגוים לא יוסיפו לגור כי עבור שלא נתגלה עונם לא נתגלה קיצם וכיון שלא נתגלה קיצם אומרים הגוים שלא יגאלו עוד וק"ל.
פסוק טז
פני ה' חלקם לא יוסיף להביטם קאי אאמרו בגוים שהם אומרים שהקב"ה העביר אותנו באומה אחרת ולקח אותם לו לעם וזה שאמר הם אומרים פני ה' חלקם ואומרים לא יוסיף להביטם [על ישראל] וק"ל.
פסוק יז
עודינה תכלנה עינינו על עזרתינו וכו' פי' שאנו מצפים אל הקץ, והם אומרים הבל, בצפתינו צפוני אל גוי להיות גוי קדוש, והם אומרים לא יושיע וק"ל.
פסוק יח
צדו צעדינו מלכת ברחובותינו פי' שהם אורבים כי ידוע לכל בזמן שיש עת רצון שיהי' הקץ אז מקטריגים ונהפך מששון ושמחה לאבל, ועפ"ז פי' הרב המגיד מקרעמניץ הפסוק כל רודפיה השיגוה בין המצרים [בספר שבט מישראל בתהלים קט"ז וזל"ק שענין המיצר הוא גבול שבין השדות וזה משל על הזמנים שהיו גבולים וסיום להשלמת הקץ ונתבטלו בעוה"ר וכתב בזוהר שזמן הגאולה אם יתבטל בעון ישראל יהפך לאבל וצרה ודבר זה נודע ומפורסים וז"ש כל רודפי' השיגוה לישראל בין המצרים היינו בין הזמנים וסיומם שהיו מעותדים לגאול אז נהפך לרועץ ע"כ] וזה שאמר כאן צדו צעדינו מלכת ברחובותינו שהם אורבים את פסיעותינו שלא ללכת לרחובותינו כמו שפרש"י והיינו שלא יגיע הקץ ואימתי הוא כן כאשר קרב קיצינו שמתקרב הקץ שהוא עת רצון וידוע כי בעתו יבא בודאי אך שנעלם מעין כל חי, והרמזים אנו יודעים כגון ת"ח שנרמז בזוהר או בשאר ספרים היינו שהם עת רצון אבל הקץ האמיתי לית מאן דידע ולפ"ז אף שידענו שיש עת רצון מ"מ יש לחוש שלא יהי' קטרוג ח"ו וא"כ לפ"ז אין אנו יודעים מתי ימלאו ימינו אם לא כאשר יבוא משיחנו ויבנה בהמ"ק ב"ב אז יתוודע לנו שמלאו ימינו כמ"ש הרמב"ם ז"ל וזה שאמר כאן בהתקרבות הקץ יש קטרוג ואימתי מלאו ימינו כי בא קיצינו שכבר בא אז יתודע לנו שמלאו קיצינו והשתא ניחא שאמר לשון עבר בא ודוק. [ועיין ישמח משה שמות ד"ה ויאמר פרעה מי ה' כו'].
פסוק יט
קלים היו רודפינו וכו' שישי ושמחי מאי ענין זה לזה עפ"י מה שנראה לפרש בפ' שיר המעלות לדוד שמחתי באומרים לי כו' עומדות הי' רגלינו בשעריך ירושלים כעיר שחוברה לה וכו' עפ"י מה שפירש בארץ החיים על פסוק דרך מצותיך ארוץ כי תרחיב לבי כי פסיעה גסה נוטלת אחד מת"ק אך השמחה מחזירה כי שורייקי דעינא בליבא תליין ושמחה היינו הרחבת הלב ומאמר ירמי' מסייעו על זה הי' דוה לבנו על אלה חשכו עינינו וק"ל [וזהו דרך מצותיך ארוץ ואיני חושש שנוטלת מאור עיני כי תרחיב לבי והשמחה מחזירה וזה שמחתי באומרים לי בית ה' נלך ואז תיכף עומדות היו רגלינו בשעריך בזריזות ובמהירות כ"כ כעיר שחוברה לה יחדיו כאלו כל העיר היתה חיבור ומקום אחד ולא חשש למאור עיניו כי שמחתי באומרים לי והשמחה מחזירה וזה קלים היו רודפינו מנשרי שמים ואיך לא נסמא עיניהם כי שישי ושמחי בת אדום שעשו הכל בשמחה ובהרחבת הלב ושמעו רעתי וששו ודו"ק].
א"י קלים היו רודפינו מנשרי שמים על ההרים דלקוני במדבר ארבו לנו כי על הפסוק ואשא אתכם על כנפי נשרים ידוע הפי' מתרגום יונתן דהיינו ענני שמים שנשאם מארעא פילוסין להר הבית והיינו נשרי שמים והבן, והנה העובר עבירה ברגע אחת נדחה ממקומו מקור ישראל על כנפי השכינה לנוקבא דתהומא רבה או לשאול תחתית והנה מן השמים עד לרקיע מהלך ת"ק שנה וכש"כ מעל כנפי השכינה עד שאול תחתית והיינו קלים היו רודפינו מנשרי שמים על ההרים דלקוני כמו שפירשתי [בתפל"מ תהלים] באשא עיני על ההרים] שהוא כינוי לעונות וחטאים] במדבר כמו שדרשו מה מדבר הפקר לכל דהיינו שהעולם דש בו ונעשה כהיתר בעוה"ר בזה ארבו לנו.
על ההרים דלקוני היינו שאם הוא עת רצון שיהי' מדלג על ההרים לפני זמנו אז דלקוני וק"ל.
פסוק כ
רוח אפינו משיח ה' נלכד בשחיתותם אשר אמרנו בצילו נחי' בגוים יש לפרש שהם אומרים משיח כבר בא, ועוד נראה לפרש כי ידוע כי משיח סובל יסורין בשביל עונם של ישראל דאל"כ לא הי' ח"ו לנו תקומה בגולה וזה שאמר שהוא נלכד בשחיתותם כי בעבור הקטרוג יש אריכות הגלות וא"כ סובל עוד יסורים ומהו השחיתות שאמרנו דהיינו צדו צעדינו וכו' [כמפורש למעלה] והיינו אשר אמרנו ומהו לכידתו בצילו נחי' בגוים דהיינו שהוא סובל יסורין כדי שיהי' לנו תקומה בין האומות ודו"ק.
פסוק כב
תם עונך בת ציון לא יוסיף להגלותך יש לדקדק דהכי ה"ל למכתב תם עונך ותגאל ולא יוסיף להגלותך [אין לו ביאור] כיון שכבר יש גלות ולא הי' עדיין גאולה ונראה כי ידוע שהגאולה יהי' בעת שהנפילה יהי' אשר לא יוכל ליפול יותר אז יקומו וכפי' הכתוב נפלה ולא תוסיף ליפול אז קום בתולות ישראל, וזה שאמר כאן אימת תם עונך בת ציון לא יוסיף להגלותך באופן שהנפילה תהי' אשר לא תוכל להוסיף עוד אז פקד עונך בת אדום וק"ל.