אור ברסלב
יש מאין חלק ב יורה דעה › סימן ד

יש מאין חלק ב· רבי אליהו ילוז

יורה דעה · סימן ד

סימן ג

פה בא"י כשהיתה תחת מלכות תורכיא מלבד שכל משא ומתן בתבואות וסחורות וכל כיוצא בזה היה מתנהל במטבעות תורכיא כסף זהב ונחשת עפ"י ערכין הידועים לכל אחד בחש' הלירא היתה גם הלירא הצרפתית עוברת בכל מו"מ בערך הקצוב לה שהוא עולה מעמ"ט לסך ט"ו שילין וחצי מטבע מצרי והיה מורגל שכל המלוים או רובם בין לוו כסף או זהב או נחשת מצרפים חשבון הפרטים בכללות לכמה יעלו לירות צרפתים וכותבים שפ' נטל מפי' סך כו"ך לירות פ' זהב עין טו"ת ובאו לידו במושלם עספ"א כי לא היו מקפידים לפרט כל מין בפני עצמו יען לא היה שום נפק"מ לא למלוה ולא ללוה בזה כי שם הלירא הוא מוגבל כמה גרוש או שילינג יש בו ומצוים כל המינים בלי חסרון ויתרון מזה או מזה והנה ידוע כי מסבת המלחמה הגדולה אשר כמוה לא נהייתה גזרה המלכות לאסוף כל הזהב להחליפו לבעליו במטבע כסף או נייר ואפי' ההולך ממקום למקום היו חוקרים אם יש לו מחליפים לו כנז' ואם יטמין היו קונסין אותו על זה ומזה עלה מחיר הזהב במטבעות ואפי' בתכשיטין וגרוטאות למרום קצו ולמשא ומתן בשוק אינו נמצא כלל ורק בהחבא בין הסוחרים נמצא בהעלם ויוקר ועלתה הלירא צרפתית למחיר כ"ו שילינג והולך ומוסיף מיום ליום. ואחר הכיבוש בכאן לאינגליה ופסלה כל מטבעות תורכיה והביאה תמורתם מטבעות מצרי הכריזה שכל מי שהוא חייב לחבירו לירות צרפתים מקודם יפרע לערך כל לירא רק ערך ט"ו שילינג וחצי כמו שיוויה מקודם ועתה המלוים תובעים לירא זהב עין ככתוב בשטרותיהם או לפחות המחיר אשר שוה עתה והלווים טוענים בזה שלא ישלמו רק לפי ערכה הקודם ודינא קא בעו:

הנה ידוע כי הדבר הזה מעלה ארוכה אולם יען כי רבים מאלה דופקים בבהמ"ד ועתותי אין בידי אמרתי אלקטה באמרי"ם לפי קצורי ולפני מלכים יתייצב גומרה של תורה. והנה אם היה הענין ששינו המטבע שהוסיפו על משקלו זה פשוט בב"ק דצ"ו וביו"ד סי' קס"ה שאם הוזלו הפירות מחמת התוס' אפי' כ"ש מנכה לו התוספת ואם לא הוזלו אבל יש בתוספת המשקל יותר מחומש מנכה לו כל התוספת ע"ש ובנד"ז איכא הוספה בגוף הלירא יותר מחומש דהיינו שהוסיפה מט"ו שילין עד כ"ו וגם לגבי דידה הוזלו הפירות הנקנים כי הגם שאנחנו הרואים שגם התבואות וכל הדברים גם הם הוקרו אין זה אלא יוקר תרעא שהרי גם לגבי השילינג שלא פיחת ולא הוסיף הוקרו כל הדברים ומה שהיה שוה ט"ו עתה שוה יותר ואילו כשקונים בלירא לוקחים בה תוס' יותר משליש והרי לגבי דידה הוזלו ממה שהיו מקודם והיה הדין נותן לנכות הלוה כל התוס' משום רבית, אבל הכא עיקר העיון הוא מפני שלא נתוספה הלירא במשקלה רק שמשקלה עודנו כמות שהוא וממילא נתייקר מחירה ומצאנו להסמ"ע בחו"מ סוס"י ע"ד שכתב דל"א לנכות רק בתוס' משקל דאז הוי פורעו במטבע אחר משא"כ בתוספת הערך מותר דאותו מטבע הלוהו והגם דסאה בסאה אסור מטבע מותר וכמ"ש הטושו"ע ביו"ד סי' קס"ב ע"ב והגם דגם לדידיה ז"ל י"ל דשאנ"ה דאין ללירא הזאת קביעות במחירה לכל דבר הנמכר בשוק זולת שנמכרת במשא ומתן בין הסוחרים והו"ל כדין פרי ובפרט שהוא מטבע זהב אשר מפורש ביו"ד דפירא הוי וא"כ דינה כסאה בסאה מ"מ הנה בב"י הביא מתה"ד וגם מור"ם בהגה הביא בשם יש מי שכתב דהאידנא נהגו להלוות דינר זהב בדינר זהב והתה"ד עשם מטעמים לזה ובפרט כיון שבשעת ההלואה היה שער קבוע ללירא ומתי שהיה רוצה הלוה לפרוע היה מוצא לקחת בדמים ולפרוע כתב בב"י דשרי גם בזהב והביא לזה סמוכות מבעה"ת ע"ש ובזה קם דינו דהסמ"ע גם אם הלירא כמו סאה בסאה:

זולת אם באנו לדין זה כסאה בסאה ולהתיר מטעמים הנז' הנה עוד עומדת נגדנו תיוהא רבא במ"ש להרה"ג כמהרי"ב ז"ל במהרימ"ט ח"ב ליו"ד סי' מ' במלוה גרוש בגרוש בין יוקרו בין יוזלו ונתייקרו במחירם בלתי שינוי משקל וכתב דכיון שבשעת ההלואה היה להם שער קבוע היה מן הדין לפרוע ביוקר וכמו סאה בסאה אלא מכיון שקבעו זמן לפרעון הנה לדעת הרמב"ם ז"ל שגם בשהיה שער קבוע אסור והלוה יאמר קי"ל והגם שמהרימ"ט ז"ל שם פליג עליה מתרי טעמי או משום דכל שיש תנאי ברור (בין יעלו בין ירדו) לא אתי ס' אבק רבית ומפקע לחיוב ברור ועוד דגם הרמב"ם לא אמרה רק שקביעות הזמן לטובת המלוה אבל גם כשיחזיר הלוה תוה"ז ניח"ל למלוה אין כאן איסור ע"ש וכן חילק הרה"ג מהרש"ח סי' ז"ך מ"מ י"ל דגם מהרימ"ט ומהרש"ח לא חלקו בדעת הרמב"ם כנז' זולת כשברור דהמלוה ניח"ל אם יחזיר לו תוה"ז ואנחנו הרואים כמה פעמים שהלוים רוצים לפרוע והמלוים אינם מקבלים רק עד כלות הזמן ובפרט שיש אילן גדול כמהרי"ב ז"ל שמחמיר ואינו מחלק בזה ואי מ"ש ז"ל דלא אתי ס' אבק"ר ומפקע לחיוב עינא דשפיר חזי להרב דב"מ ח"ב סי' ד' והבי"ד באמ"ח מוצירי ח"ב ביו"ד סי' ג' דגם בס' אבק"ר רבו החולקים על מהרימ"ט ומהרש"ח ז"ל דמחשש רבית נפקע גם התנאי וגם הם לא אמרוה רק בתנאי ברור וס' אבק"ר אבל אם יש מי שסובר שיש בזה רבית קצוצה גם אם יש המתיר לגמרי יודו דלא מפקינן מניה (עין בש"ך יו"ד סי' קס"א אהך דאם תפש הלוה באבק"ר דמפקינן מניה כתב נראה דוקא דהוי אבק"ר לכ"ע אבל כשיש סוברים דהוי רב"ק אין מוציאין) ומעתה עין רואה בב"י יו"ד סי' קס"ה שבתוס' משקל י"א דהוי רבית קצוצה וי"א אבק"ר ומינה נדון לסוברים דתוספת מחיר כתוס' משקל וכמ"ש לקמן בע"ה לדידהו נמי יכנס בזה מחלוקת הנז' וי"ל דגם מוהרימ"ט יודה דתנאי לא מפקע איסור רבית אלא דלדידיה לא ס"ל להשוות תוס' מחיר כתוס' משקל אבל לדידן דאין בידינו להכריע בזה ודאי יש לחוש ולא נוכל להוציא מהלוה ובפרט לפמ"ש הדב"מ דרבים לוחמים על מהרימ"ט ז"ל גם באבק"ר ודאי יש ללוה קי"ל וכמ"ש הוא ז"ל ועין להרב דרכי נועם סי' כ"ד ולמ"ב גו"ר בח"מ כ"ד סי' אלף דמוכח שכיון שמיוקר המחיר איכא זולא דפירי וגם כשפורטים המטבע באחרים אנו מוצאים פרוטות יותר מחומש ממה שהיה מקודם אז לא גרע דינו מתוס' משקל דמאי שנא ועוד הנה גם מהרימ"ט ז"ל לא אמרה רק כשהתנאי היה ברור וכנדון דידיה שכתוב להדיא בין יעלו בין ירדו דאז נימא לא אתי ס' אבק"ר ומפקע חיוב ברור הגם דאין תנאי מועיל להפקיע רבית אבל בשטרי דידן מעולם לא כתבו כן והגם שכותבים שהפרעון סך פ' הוא לירות זהב עין טו"ת אין זה ענין לתשלום בין יוקרו או יוזלו רק שרוצה בתשלומין מאותו המין ואנה"ן לפי הערך של שעת הלואה ודב"ז מפורש בתורתו של מהרש"ך ז"ל בח"א סי' ס"ב בנדונו שהיה כתוב לשלם גרוש בגרוש ובעת הפרעון הוזלו הגרוש ודן שישלם כפי הערך שהיה בשעת הפרעון דהגם שרש"י ודעמיה כתבו בהתנה לשלם מעות במעות דמשלם ממטבע היוצא אין זה רק בזמן התלמוד שלא היה להם רק מטבע אחד והוקר או הוזל לפיכך אין לנו לפרש התנאי רק לענין זה שישלם לו כמו שהלוהו משא"כ בזמננו שיש כמה מטבעות זהב וכסף ונחשת אין כונת התנאי אלא שישלם לו מאותו המין שהוא טוב בעיניו ולא ממין אחר אבל מאותו המין ישלם לו כשעת הפרעון וטע"ז מספיק אפי' להוציא כ"ש להחזיק ע"ש ומינה לנד"ז דבשעת ההלואה וגם עתה יש כמה מטבעות לא היה התנאי על היוקר רק שיהיה הפרעון מאותו המין ולעולם לפי הערך משום דמצי למימר קי"ל כסוברים כן ולא עקרנא התנאי. ועוד נראה ללמוד בהני שטרי דידן שכותבין בזה"ל לפרוע בסך עשרה לי"פ וכו' שמלת בסך מורה התנאי להפך שאפי' אם יוקרו לא יפרע רק הסך שעולה ליו"ד לירות של שעת ההלואה וגם זה למדתיו מתורתו של הרב ז"ל בסי' ע"ב גבי הוזל המטבע דאע"ג שדרכו ז"ל לדון בזה לשלם כשעת הפרעון שם שהיה כתוב בסך גרוש כו"ך כתב מדלא כתב בכו"ך גרוש כונתו שיפרע לו סך שיעלה לכו"ך גרוש שהיו שוים בעת ההלואה (עין באו"ג לימוד קצ"ד בפסק מהרי"ק שנראה שלמד מדב"ק להפך ואין פנאי להתישב בו) וכן דן אחריו מהר"א ששון סי' קנ"ג ומינה לנד"ד שכותבין בסך שהכונה לפרוע כסך שיעלה לסך שהיה בשעת ההלואה וזה מצילנו מחשש תנאי דמהרימ"ט ז"ל דהכא לפי הנראה הוי איפכא כ"ז כתבתי לזכות הלוה מצד דין רבית ומלבד זה הנה הגם כי הרא"ש בכלל ע"א ס"ח והטור בנו בח"מ סי' ע"ד בתשו' הקוראנדום כתבו בפשיטות כדברי הסמ"ע ועיין בב"ח פי' כדבריו ממש מ"מ מצאנו נגדם אילן רבה ותקיף המאירי ז"ל הוב"ד בש"מ לב"ק על דצ"ז ע"ב שכתב להדיא על תוס' המטבע במשקלו וז"ל וכן הדין לדעתי בנתוסף המטבע או פוחת בערכו אעפ"י שלא נתוסף במשקלו ע"כ וכמחלוקת הראשונים בזה כן מחלוקת האחרונים עי' בכנה"ג ליו"ד סי' קס"ה ובח"מ סי' ע"ד ובמט"ש שם מערכה מול מערכה מהם שוה להם תוס' ערך כתוס' משקל ומהם מחלקים ממשקל לערך ופלא ששום אחד לא זכר דברי המאירי והחק"ל ז"ל בח"מ סי' קנ"ד אשר צלל במים אדירים בהוספת הערך ובירר כל דברי הפוס' בזה ונטה דעת עליון דזה בכלל היתר הלוואת מטבע במטבע ואפי' אם דינו כסאה בסאה מותר עפ"י יסודות ההיתר שבה וגם בקבעו זמן החליש ס' הרמב"ם מריבוי החילוקים שכתבו הפוס' בה והחליט מזה שאין ללוה לזכות בקי"ל בזה ובכל דב"ק לא זכר ס' המאירי והוא פלא כי אין דבר נעלם ממנו ז"ל אלא שראיתי לו במ"ב לח"מ סי' ט' שנשאל בהוזל המטבע בערכו אי משלם הלוה כהשתא דהוזל במשקל או כערך שעת ההלואה ואחר הפלפול בדקפ"ז ע"ב אסיק דמשלם כזולא דהשתא אלא שעמד לנגדו ס' המאירי דס"ל שהוא כמו פחת המשקל ותמה אמאי והא הו"ל מטבע במטבע ומ"מ גמר אומר דזה לא נמלט מספק ע"ש וא"כ לדב"ק אלו יש למוחזק לומר קי"ל ובהוספת הערך נמי ואמר הלוה קי"ל כיון שיש תוספת יותר מחומש והוזלו הפירות ולא יפרע אלא כערך הראשון ובסי' קנ"ד שביטל טענת קי"ל אינו אלא לגבי ס' הרמב"ם בקבע זמן שמצא כמה ריבוי ספקות בה. ואנן גם בכגו"ד רואים אנחנו סוגיין דעלמא והספרים מלאים זה דכל שאתה מרבה ס' וס"ס אין מוציאין מיד המוחזק וגם הרב אבני האפוד ז"ל הנד"מ בסי' בענינים אלה זיכה בקי"ל:

אפס כי עז מה שנמצאים בבעלי דינים אלו שלוים בהכשר דהיינו שראובן לוה משמעון סך כו"ך לירות ומוכר לשמעון קו"ט בסך זה וחוזר ושוכר המקנה בכו"ך לזמן פ' ומתחייב שבכלות הזמן מחויב לחזור ולקנות ממנו בסך פ' וכו' דנראה דאין בזה משום רבית כמ"ש מהרימ"ע יו"ד סי' ק"ג לגבי שכירות ומהר"א ששון סי' קנ"ג בס' אורים גדולים מלימוד קצ"ט ואילך לענין מכר והטבה ע"ש והלח"ר סי' י"ג השאיר דב"ז בספק ע"ש וא"כ אחר שאין כאן חשש רבית לכאורה נראה שישלם הלוה היוקר ולמאי ניחוש:

אבל במעט התבוננות י"ל דנהי דחשש רבית ליכא ענין גזל איכא דהא זיילי פירי וגם בערך הלירא מגופה יש תוספת יותר מחומש ועין למהרימ"ט שם ביו"ד סי' מ"ד ואה"ע סי' ב' שעמד בזה בחילוף המטבע שהוסיפו במשקלו או פיחתו דמלבד חשש רבית יש משום גזל דל"מ להרמב"ם והרי"ף והרא"ש שדנו בפחת המטבע שישלים הלוה הפחת כדין ההוספה שמנכה והרי בפחת אין חשש רבית אם לא משום גזל אלא גם להראב"ד דס"ל דמשונה הפחת מההוספה אין זה כ"א כשלא יש זולא דפירי והוספה יותר מחומש אבל כשיש שניהם פשיטא שגם הוא יודה שיש כאן גזל גמור ובהוספה הלוה ינכה ובפחת ישלים ע"ש והא ודאי דמ"ש שם ביו"ד סי' מ' לדון בתוס' משום רבית ולא זכר ענין הגזל הגם דהיה תוס' כ"ך בגרוש אינו אלא משום שהיה תנאי ביניהם בשעת הלואה בין יעלו בין ירדו וכל תנאי שבממון קיים ולא נשאר לדון מחמת גזל רק משום רבית שאין התנאי מועיל וכו' וכ"כ שם לגבי רבית דגוי דהיה אסור לקחת ממנו משום גזל שאסור לגוזלו כיש' לולא שקבל לפרוע מדעתו בזה פקע הגזל ומשום איסור רבית ל"ש בגוי ועיין למחנ"א הלכות מלו"ל סי' כ"ב שלמד כן ממהרימ"ט הנז' דיש איסור גזל ומה שלא עמד בזה בסי' מ' משום דהיה התנאי ופקע הגזל לפיכך לא עמד רק משום רבית ואין לומר שלא כ"כ מהרימ"ט רק כשיש הוספת משקל ולא בהוספה בערך שהרי בהך דסי' מ' איירי בהוספת הערך בגרוש וגם מחנ"א ז"ל איירי בהוס' הערך בזולוטא ועכ"ז דנו לה כדין גזל ומעתה גם בשטרי מכר והטבה דליתנהו ברבית מ"מ אית בהו משום גזל ותנאי בשעת ההלואה כבר הוכרחנו מדברי מהרש"ך ז"ל שאין כאן שום תנאי לגבי יוקרא וזולא ואדרבה ממלת סך שכותבים יראה כונתם שהתשלומין בזמן הפרעון יהיה כערך דשעת ההלואה בין בזול בין ביוקר וא"ת לפ"ז הגם אם אין רבית יש גזל איך הגם שאסרו הלואת סאה בסאה התירו מטבע במטבע אפי' אם יוקר נהי דאין רבית הלא יש גזל די"ל דסאה בסאה דיש חשש רבית פסיקא להו דאסור בין בסתם בין במפרש גם אם תוקר דאין תנאי מועיל ברבית משא"כ מטבע אנה"ן במפרש דמכח תנאו מחל ואין שם גזל מותר אבל בסתם אנה"ן משום רבית ליכא אבל משום גזל היכא דיש להקפיד אסור ודין גזל ידוע במקומו ומהרימ"ט עצמו הרגיש שם בזה דאמאי בהוסיפו על המטבע שקו"ט התם בש"ס מענין רבית ולא מענין גזל ותי' כן דמשום דהבעיא שם איירי בין בסתם בין במפרש ובמפרש ליתא משום גזל להכי שקו"ט ברבית דבתרויהו שייך ע"ש

ועוד אנכי הרואה לע"ד זכות תולה ללוה בנד"ז אפי' אם היו מתנים בפי' בין יעלו בין ירדו היה פטור כי היוקר בלירות דהאידנא משונה בכל דרכיו אי משום שבימי תורקייא לא היה המטבע עולה ויורד ובפרט מטבע הזהב שהמלכות עצמה עושה אותו מזהב השוה כערכו ואינה מרווחת בו רק מעט מזער והכל סומכים שא"א לפחות או להוסיף על ערכו ולולא המלחמה אשר כמוהו לא נהייתה וקבוץ כל המלכים את כל הזהב וגזרותם בזה עד אשר אבד זכרו ונתייקרו גם חתיכות הזהב בלי צורה ואין מטבעות הזהב נמצאים וכ"ש שאונם יוצאים בשוק לשום דבר ולא הי"ל שום קצבה מגזרת המלכות רק בין הסוחרים במסתרים וחדרי חדרים ולא נשאר להם שם מטבע דתלוי בצורתא אלא שם פירא התלוי בשם עצמו ושיויו (עיין בזה בחק"ל שם סי' קנ"ד) מכח כ"ז ודאי דהוי מילתא דלא שכיח ובזה גם אם היה תנאי ברור נימא דהלוה לא ס"ד בעת התנאי ולא קבל עליה וכמו שמפורש בח"מ סי' נ"ה גבי פרע מקצת שטרו והשליש השטר בתנאי שאם לא יפרע לזמן פ' יחזיר השטר למלוה לגבות בו כל החוב וחלה או עכבו נהר שלא יחזיר השטר וכן בסי' רכ"ה מפו' דאפי' בתנאי מפורש אונסא דלא שכיח לא קבל עליה וא"כ ה"ן אין לך דלא שכיח גדול מזה ועיין לכנה"ג בהגה"ט שם הביא. ממהרשד"ם ח"מ סי' ע"ה דעליית וירידת המטבעות אונסא דלא שכיח הוא והגם דהוא ז"ל כתב דבזמנם היה מצוי וגם חילק בזמנים דבזמנם היה תלוי הזהב בלבנים וכשהם דקים מתעלה הזהוב וכשהם עבים הוא נפחת וגם זכר לנח"ר שכתב בסי' ס"ט דיוקו"ז דמטבע אונסא דשכיח מ"מ לא שמענו מימינו יוקו"ז במטבעות זהב גם יוקו"ז זה אינו תלוי בשינוי מטבעות אחרים רק באסיפת הזהב וגם דלא בא מכח מאמר המלך אלא שהסוחרים עילוהו מחמת חסרון מציאותו כנז' ודאי כ"ע יודו דכל כה"ג לא ס"ד ולא קבל עליה:

ועוד רבו יתירה אשתכח לזכות הלוים בנד"ז כי המלכות יר"ה תכף לכיבוש תלתה הודעות בכ"מ ונתנה קצבה לבע"ח כמה יפרעו ממטבעות מצריות סכום הלירא צרפתית לנושים בם מקדם ולפ"ז יצא הדבר ממחלוקת הפוסקים בין מצד הרבית ובין מצד הגזל כי כפי גזרתם כן יקום דבר כדקי"ל דינא דמלכותא דינא וכמ"ש הרמב"ם בה' זו"מ ומר"ן בח"מ סי' קצ"ד בזה"ל שכל דיני המלך בממון דנים על פיו ומסתמא משמע בין יש הנאה למלך בין לא ודלא כשאר הפוס' המחלקים בזה ובעה"ת גם מביא דבעסקי יש' עם ישראל אין לדון ביניהם דד"מ דלהרמב"ם ומר"ן משמע דאין חילוק בכ"ז ועיין בתשו' אבק"ר סי' וי"ו שגם שם אזיל בשיטת הרמב"ם בזה והגם כי מתשו' הרא"ש כלל ק"ג לכאורה נראה שחולק בזה שנשאל בפיחת המלך או הוסיף במטבע אם יש בזה דמ"ד והשיב לא ידענא מה שייך להזכיר בזה דמ"ד אם המלך עשה מטבע חדש שיצא במלכותו ופסל את זה לא בשביל זה גוזר להפסיד למלוה שהלוה מטבע יפה שיקבל גרוע המלך אינו מפקיד רק שיהיה הראשין נפסל והחדש יהיה למו"מ ואינו חושש אם יפרע הלוה כפי ערך הקודם או ערך האחרון הלכך יתן לו מהטוב שהלוהו ע"כ הנה תראה כו מור"ם בהגה ליו"ד סוס"י קפ"ה ובח"מ סוס"י ע"ד כתב ואם תיקן כיצד ישלמו החייבים דמ"ד וכמי מה שתיקן ישלמו ובח"מ סיים ויש חולקין וציינו ע"ז הריב"ש סי' קצ"ו והרא"ש כלל ק"ג והש"ך בשני המקומות תמה דבתשו' הרא"ש שם לא נמצא כן ובהריב"ש אדרבא איתא אפכא שכתב דמאחר שציוה המלך בפירוש בענין פרעון החובות שיקובל המטבע החדש בערך הראשון (ר"ל הגם שהוזל) ולא אמר זה באיש פרטי דמ"ד הוא זה וגם הביא מס' התרומות בשם הרמב"ן דבעסקו המטבעות דמ"ד וכן העלה בסוף השער שדינו דין והפקרו הפקר וכן האריך עוד הש"ך ע"ש להלכה כסתם של מור"ם אלא שיש להרגיש במ"ש שלא נמצא כן בהרא"ש והנה הוא שם אלא שי"ל שמ"ש הרא"ש אינו אלא כשלא גזר המלך בפי' שיפרעו ממנו החובות אבל אם פי' כן גם הוא מודה שדינו דין וכמ"ש בעה"ת שהפקרו הפקר וא"כ מור"ם שלס' הראשונה קאי על שתיקן בפירוש בפרעון החובות וכתב וי"ח לא יתכן לא על הרא"ש וכ"ש על הריב"ש וכיון שרבים פשיט"ל דכשתיקן בפרעון דינו דין אסיק הש"ך להלכה כן וגם ראיתי למהרימ"ט ח"ב באותה תשובה דאה"ע סי' ב' שאחר שזיכה לאלמנה בגביית כתו' לגבות כערך של שעת הנישואין ולא כערך המטבע שפיחת המלך בעת הנישואין שוב עמד מכח דמ"ד שהפחת בא מגזרת המלך ודחה דאין לומר דר"מ רק כשגזר בפי' על הפרעון לבע"ח שיהיה כך ואפי' כן אין לומר דמ"ד רק משפטו חרוץ שמתקבל לכל אבל אם אינו גוזר רק שיהיה עובר בכל משא ומתן ואם אינו עובר הוא מעלים עין אין זה דמ"ד ע"ש וא"כ גם לדידיה בזה שגזרה השררה על הפרעון בפירוש וגם ראינו שיש שהוגשו למשפט ע"ז והתרו בהם שאם לא יקבל הקצבה שעשו ענוש יענש גם הוא ז"ל מודה דהוי דמ"ל, ועיין ג"ך באו"ג לימוד קצ"ח וקצ"ט שעמדו בזה והמור"ם מהם דכשיש גזירה מפורשת על הפרעון וגם שהתוספת יותר מחומש דמקפידים ע"ז כמ"ש ב"י ע"ז להוסיפו חומש שאין ס' דדמ"ד ע"ש. ומינה לנד"ז דתרוייהו איתנהו גזרה מפורשת ותוס' יותר מחומש דהלוה זכאי לפרוע כפי קצבת המלכות דוקא, ומה גם דפה יש הבאנק המאושר במלכות וכן פורע וגובה החובות עפ"י הקצבה הנ"ז לא פחות ולא יותר ואם תראה למהר"א ששון ז"ל בסי' קנ"ג בשטר מכר והטבה ונתייקר המטבע בעת הפרעון ודן הרב לשלם למלוה כשטת היוקר אעפ"י שעמד במח' של הפוס' בנתייקר השטר וגם במח' דד"מ, אל יקשה בעיניך מדוע לא זיכה ללוה מכח קי"א ודן להפך דהתם ההטבה היתה מהקונה שיחזור וימכור למוכר וא"כ המוכר הוא שבא להוציא והלוקח זכאי במקחו ומצי אמ"ל אם תשלם ביוקר אחזיר ואי לא לא דקי"ל כמ"ד משלם כיוקר, אבל בנד"ז המטיב הוא הלוה המוכר והתובעו הוא המלוה שקנה והוא המוציא ולפיכך הלוה הוא המוחזק ויכו"ל קי"ל כמ"ד לשלם בזול דשעת הלואה, ודברי הרב ז"ל לא הוו תיובתא לדידן אדרבא סייעתא:

אבל נשאר לעיין בזה במה שנהוג פה לכתוב בכל השטרות ולעולם תהיה יד בעשט"ד עה"ע וא"כ כיון דכל המחפש בפרטים שזכרנו לא ימלט ממחלוקת הפוס' וכתוב שבעהש"ט ידו עה"ע א"כ המוציא מחבירו שהוא בא מכח השטר ידו עה"ע ושכנגדו לא יוכל לזכות בקי"ל וכמ"ש בח"מ סי' מ"ב הרבה מן המפרשים כתבו דעכשיו שנהגו לכתוב דלא כאס' ודלא כטו"ד אמרינן בכל לשון מסופק יד בעהש"ט עה"ע, וא"כ לכאורה יש לדון כן גם בס' דדינא, אלא דמשום הא לא אריא דמלבד שהכנסת יחזקאל בסי' ק"א כתב שרבים חולקים בזה וגם הש"ע לא החליט זה לדינא, וא"כ אכתי בזה עצמו יש לנתבע לומר קי"ל י"ל דלא כתב זה הש"ע רק לגבי ספק שיפול בלשון אבל לא בס' דדינא וכמ"ש בדקדוק בכל לשון מסופק ולא כתב בכל ס' ועיין בכנה"ג הגה"ט אוכ"ו שחילק כן להדיא ממהר"ש הלוי ז"ל וסיים ודבריו נכונים:

ברם דא עקא דמלבד זה כותבין בשטרי דידן בזה"ל שקיבל עליו הלוה ס' הפוסק המקיים שט"ד אפי' שתהיה ס' זרה ויחידאה וכו' ובזה כתב באמ"ח מוצירי ז"ל ח"ב יו"ד סי' ג' דבקבלה כה"ג ל"מ תו לומר קי"ל ואמת כי שם כתבו תרי מרבנן דכשיש חשש הבית ל"מ קבלתו זאת להתיר רבית וגם הרב ז"ל לקמיה הודה להם בזה אבל זה יושיענו בשטרי הלואות דשייך מח' בחלוף המטבע משום רבית אבל בשטרי מכר והטבה דאין שם רבית רק משום דררא דממונא הרי כתב דמהני והתקינו כן להנצל מטענת קי"ל וגם אדמ"ק ח"ב ח"מ סי' ט' וכהונת עולם סי' א"ך הזכירו קבלה זאת וא"כ כשאנחנו מוצאים מח' בזה הרי נפל פתא בבירא מלומר קי"ל:

אלא שיש זכות תולה מהגאון חק"ל ז"ל במ"ב חח"מ סי' י"ב שהחליש כח קבלה זו דל"מ לאורעי כח המוחזק וכתב שטעם הסוברים דמהני שמדמים זה לקבל עליו קרוב או פסול דמהני כמ"ש בסי' כ"ב ודחה דהתם נמי ל"מ אלא אם ידון לו כד"ת אבל אם יקבל לדון לו שלא כד"ת מי יימר דמהני והכא דין תורה הוא המע"ה ואיך יקבל לדונו שלא כדין (וכ"ן לחלק דהתם נמי ל"מ לדעת הטור בדעת הרמב"ם זולת אם נגמר הדין וכבר הוציא הממון משא"כ כשעדיין לא נגמר הדין ולא יצא הממון יכול לבטל מקבלתו) וכתב עוד ראיה דל"מ מתשו' מהרימ"ט ח"א סי' קכ"ב שכתב דהא שכותבין יד בעש"ט עה"ע ל"מ משום דלא ידע דמחיל ועיקר שרשוהי מהך דר"פ הזהב דאמר רב האומר לחבירו ע"מ שאין לך עלי אונאה יש נו עליו אונאה ומסיק דאפי' לר"י דאמר ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה תנאו קיים שאני התם דידעה ומחלה הכא מי ידע דמח"ל ע"כ והחק"ל ז"ל הוסיף לפלפל בזה ולבסוף תמה דמאי שנא דגבי אונאה פסקו הפוס' כרב משום דלא ידע דמחיל ואילו בתנאי שלא יירשנה אע"ג שכתבו התוס' דשייך לא ידע דמחיל דהא ל"א ידעי אם תמות הוא קודם ואעפי"כ פסקו הפוס' דלא ירש והתנאי קיים והביא תי' לזה מהכנה"ג וגם אסף להקת הפוס' דס"ל דבירושה שייך דידע ומחיל דלא כהתו' ובזה אישר וחיזק דברי מהרימ"ט ז"ל והגם דאנן בדידן אכתי לא נודע לנו החילוק בין תנאי האונאה לתנאי הירושה לעד"ן דזה תלוי בפי' מי ידע דמחיל כי רש"י פירש מי ידע דאיכא אונאה הוא סבור דאין כאן אונאה עד כאן. משמע דהעיקר תלוי רק שידע שיש שם אונאה ואמ"ל אין לך עלי אונאה ואעפ"י שלא הודיעו שיעור האונאה ידע ומחיל דומיא דתנאי שו"ך דכיון דידעה שיש לה ולא ידעה השיעור ששייך בהו יוקו"ז והודיעה שאין לה אעפ"י שלא ידעה בכמה מוחלת תנאו קיים ותנאי הירושה ג"כ דומה לזה שיודע הוא שדינו לירש אעפ"י שאינו יודע אם ישיג הירושה תנאו קיים ואעפ"י שבברייתא מפורש דבעי שיאמ"ל חפץ שאני מוכר לך במאתים אינו שוה אלא מנה לאו דוקא ודי כשיאמר שיש בו אונאה ואין לך עלי אבל הרמב"ם בפי"ג ממכירה ובח"מ סי' רכ"ז שכתבו בזה"ל בד"א בסתם (אז יש לו עליו אונאה) אבל במפרש אין לו עליו אונאה כיצד שאמ"ל חפץ זה שאני מוכר לך בק"ק אינו שוה אלא מנה וכו' נראה דלדידהו הברייתא בדוקא ובעי שיודיעו שיעור האונאה כי פי' מי ידע דמחיל לדידהו שאינו די לידע שיש הונאה אלא שידע בכמה מחל ומ"מ אם שיטור האונאה ברור לו הרי ידע כמה מחל הגם שלא פירש לו ולזה שו"ך שרגילים הם שלא להשתנות בערכם הו"ל כפירש ותנאו קיים (ובזה מתרצא קו' הלח"מ על הרמב"ם דמאי שנא באומר שלא תשמיטנו שביעית דאע"ג דלא ידע אולי יפרע קודם שביעית פסק בע"מ שלא תשמיטני שביעית שאינה משמטתו והרי לא ידע דמחיל די"ל דכיון דעיקר החוב ידוע לו אעפ"י שלא ידע אם יגיע לשמטה מיקרי ידע ומחיל) וכן בירושה שבעיקר החיוב אם אינו ידוע אם יירש אבל ידוע כמה יירש יש לדון דהו"ל כמפרש וידע ומחיל ועיין במ"מ פי"ג ממכירה שכתב מח' בין רמב"ם לאחרים בפי' הברייתא אי היא דוקא או לאו דוקא ועין במח"א ה' מכירה סי' י"ד כתב בזה והעולה מזה די"ל שבזה תלוי מח' מהרימ"ט וחביריו בכתב יד בעהש"ט עה"ע דמסתברא כהרמב"ם והש"ע דכיון דלא פירש שיעור הנזק (וכן בקבל' ס' הפוסק) נ"מ מידי ואינהו סברי כרש"י ותוס' דכיון שידע שיהיה הנזק בתנאי זה הגם שלא ידע כמה הוא די ומהני ומעתה לדידן שסומכים על שולחנם של מלכים הרמב"ם ומר"ן ז"ל דבעו עד שיפרש בתנאו בכמה ניזוק או עד שיהיה ברור ונגלה י"ל דקבלת הפוסק בסתם ל"מ ונא עוד אלא די"ל דגם אינהו דס"ל דלא בעו לפרש הנזק להדייא מ"מ בעו שיפרש שקבל עליו בכל ס' שיפול וכמש"ש בבאמ"ח שתקנו לכתוב שקבל עליו ס' הפוסק בין בס' דמציאות בין ס' פלוגתא דאז הוי כשטת רש"י ותו' שיאמר מיהא ע"מ שאין לך עלי אונאה אבל הכא אינם כותבים רק בסתם שקבל ס' הפוסק המקיים שט"ד ולא נזכר במה ועל מה לרמוז על אותו דבר שמוחל בו וכ"ש בנד"ז על שאלת יתרון ופחת המטבעות שכתבנו דלא ס"ד שיקרה ואיך נאמר דעליו קבל ס' הפוסק וכיון שלא היה רגיל מאן דכר שמיה להתנות בו ומה שהק' הכר"ש ז"ל בח"מ סי' ז"ך דלשטת מהרימ"ט א"כ למאי כתביה י"ל שהלא בכל ענין יש דברים גלוים לרוב שיש בהם מח' הפוסקים וי"ל אאינהו כתביה להנצל מערעור אבל לענינים רחוקים מידיעת כל אדם י"ל דלא אסיק אדעתיה ולא ידע דמחיל ועין עוד להחק"ל שם שכתב דלא חלקו על מהרימ"ט זולת במ"ש לבטל כח מ"ש יד בעהש"ט עה"ע שהרי הוא מקבל דעת הדין כפי דעתו ואי משום אולי הסופר כתב מדעתו הרי קי"ל מדקדקין לשון השטר ולא מהימן לומר הסופר לא גמר דכיון שיש שתי משמעות בלשון י"ל דמסתמא הרגיש וכיון שלא נמלך בחכם לברר ספקו מסר דעתו לסופר וידע ומחיל אבל ס' הפוסק דגם הסופר לא בקי לדעתה וכ"ש הוא איך נימא ידע ומחיל וכן הוכיח מהנמק"י דתנאי שבא לעקור דין תורה ל"מ וגם הממע"ה הוא דין תורה ול"מ קבלת תנאו לעקרו ונמצא לפ"ז מח' מהרימ"ט וחביריו אינה רק בבעהש"ט ידו על העליונה ולא בק' ס' הפוסק להוציא מהמוחזק וראיתי למ"ב בארח משפט שתמה איך נאמר בזה לא ידע דמחיל והרי יודע דהוא מוחזק וזוכה בדין ועכ"ז מחל וזאת כבר תי' הגאון מ"א ז"ל דעכ"פ לא ידע בכמה מחיל ומה שהק' עוד דהרי בקבל עליו קרוב או פסול שהוא נגד ד"ת ומהני י"ל דהאדם ברצונו יכול לעשות בממונו כמו שירצה אבל אם באת לחייבו מחמת תנאי שקבל לאחרים נימא דתנאי שהוא עוקר דין תורה ל"מ מידי והו"ל כתנאי שיש בו רבית דל"מ מידי וכתנאי האומר שלא תשמטנו שביעות ואין זה כתנאי שבממון שתנאו קיים דזה אינו מזכה לו ממון להדיא רק אומר לא אדון בקי"ל:

באופן דמלבד שיש רבים ס"ל כהחק"ל ז"ל דל"מ קבלת ס' הפוסק והמה מהר"מ צרפתו שם בכר"ש ומהר"מ סוזין שם בחק"ל הנה כתבנו לדעת מרן והרמב"ם ז"ל מורים דל"מ וכ"ש למה שנר' מהחק"ל ז"ל דבדין שגלה דעתו בו מרן ז"ל לא מצינא לקבל לדון נגד דעתו ובזה הודה ארח משפט דאין קבלה אחר קבלה וגם הרב חוקי חיים סי' ז"ך דן כן מדברי מהרש"ח ומוהר"ח מודעי ז"ל בתשו' כת"י הבי"ד זכו"ל ח"ב כללי הקי"ל ע"ש וא"כ כיון שהוכחנו תוך התשו' דלדעת מר"ן הלוה זכאי בדינו אי מטעם אונסא דלא שכיח ואי משום דמ"ד ואנחנו קבלנו הוראותיו תו לא מהני ק' ס' הפוסק נגדו דהו"ל קבלה אחר קבלה והגם שראיתי להרב חקק"ל ח"ב סי' י"ד עמד בזה ותקע בה מסמרות בקבלת הפוסק דמהני וכן בספר חקות החיים ה"מ סי' נ"א ובגנזי חיים כללי הקי"ל חזר על לימודו ושם הזכיר דברי הגאון הרמ"ז ז"ל וכתב דאולי בימיו עדיין לא נתפשט בין הסופרים לכתוב קבלת ס' הפוסק ואני הדיוט לא זכיתי להבין זאת חדא דהחק"ל ז"ל בעצמו זכר הקודמים לפניו המדברים בזה ואנחנו איך לא נאמר שנתפשט ועוד מאי נפק"מ בפישוט מנהג הסופרים והלא העיקר מנהג הדיינים ואולם ראיתי עוד שכתב דגם הרמ"ז ז"ל לא אמרה רק מפני שנתחייב לדבר שאינו דלא ידע כמה מחיל ובנדונו היה דבר קצוב וזה אמת וגם אני ההדיוט בטיולי בדברי הפוס' כמעט שראיתי רובם דלא דנו בק' ס' הפוסק רק כשהיה דבר קצוב אלא דלא הוה ידע אם יהיה ספק שיקרה זה ולפ"ז הכא דאיכא תרוייהו דלא ידע אם יקרה זה ואם יקרה כמה יהיה נזק נראה דהכל יודו דלא ידע דמחיל ובפרט דאיכא הכא זכות דדמ"ד ובזה כתב הפני"ץ ז"ל בח"ה דלגבי דד"מ מה תועיל ק' ס' הפוסק דכיון דהמלך גזר שלא תועיל הקניה בלא חוגי"ט והוא קבל ס' הפוסק מה תועיל לו והרה"ג כמהר"א פאלג"י ז"ל קלסיה בזה ע"ש וא"ת הניחא אי הויא דמ"ד בלתי שום חולק אנה"ן מפקעת ק' ס' הפוסק אבל הרי היא עצמה י"ס דלא הוי דינא ונמצא זה תלוי בזה, אי מפקעת קבלה ומצי לומר קי"ל או לא אבל י"ל דלא ליהוי אלא כס' דחזקה מי מוחזק הנה הכא מלבד דלמרן והרמב"ם דמ"ד וכיון דלדידהו הכי ס"ל אנן דאזלינן כוותייהו לדידן ודאי הזוכה בד"מ הוא המוחזק עוד קי"ל דכשיש ס' בחזקה אזלינן בת"ר והכא הרוב הם הסוברים דמ"ד וגם דלא בעינן רובא רק בחזקת קרקע אבל במטלטלים כנ"ד אפי' בתרי התפוש הוא המוחזק כידוע. סוף דבר אחר כל הדברים האלה ודברי רבותנו בעניינים כאלה ודאי כי נכון היה לטרוח עם הבע"ד לפשר ביניהם לצאת י"ח כל הפוס' וכמו שראיתי לכמה מהפוס' ובראשם מהראנ"ח ז"ל כתבו נכון או טוב לפשר ובלא"ה מצוה לבצוע תחלה אבל לא יתקעו עצמם לומר יקוב הדין את ההר בזה הנה מכל האמור מוכח דהלוה זכאי בדינו לפרוע דוקא כערך הראשו' כי יש לו לסמוך על הסוברים כן ולומר קי"ל בשטרי הלואה משום נד רבית ומשום צד גזל ובשטרי מכר והטבה משום צד גזל ותנאי אין כאן וגם אם יש תנאו י"ל דאונסא כהאי לא שכיח ולא אסיק אדעתיה בעת התנאי וגם מצד גזרת המלכות וקצבתם לפרעון החובות ותקנת רז"ל לפשר לאו דינא היא רק תקנה וכבר כתב החק"ל שם במ"ב סי' ט' דלא תקנו זה רק בקושטא וסאלוניק וי"ל דדוקא למקומם תקנו וכמ"ש דהלל לדריה הוא דתיקן ומצד ק' הפוסק כיון דלא ידע כמה מחיל יש לו לסמוך בזה על מהרימ"ט וחביריו ז"ל וככל הכתוב לעיל ולכן אם יסכימו עמי בזה רבני הדור הי"ו גם אנכי אהיה סניף ומתאבק בעפר רגליהם וצוי"מ:

תוכן העניינים

יש מאין חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה