יש מאין חלק ב· רבי אליהו ילוז
יורה דעה
סימן א
ע"ד השו"ב הממונה מזה כשלשים שנה בכמה עיירות שו"ב לרבים ולא נמצא עליו שום דופי ועתה נמצאו עמו ב' ת"ח במקולין ובדקו אחריו ומצאו סרכא דבוקה מהאומה לדופן ושם הדופן שבור ונטרפה הבהמה ואחד מהם יצא לפרסם קלונו ברבים וכו' עד שמחמת ביזויו ברבים הוכרח לעזוב את העיר ועתה בא להתרעם כי ידוע הוא בחזקת כשרות ומלבד סמיכתו שבידו עוד בידו עדות משותפו שו"ב שני אשר שרת על רבות בשנים ויודעו שהוא זריז וחרוץ ומרגיש בסרכא דקה מן הדקה ומתנצל בפעם הזאת כי יש בידו תעודת הרופא שהוא חולה וטרם צאתו לשחוט שתה סם הכינא שטבעה לשעמם המוח ואולי משגה הוא מחמת זה ומביא אומדנא לזה דהא גם אחר שמצאו הראו לו ולא הרגיש וגם אם הרגיש איך לא מרתת שיתפם כגנב זהו תורף הענין:
תשובה שרי ליה מאריה לחכם שסיבב לו הלבנת פנים אפילו אי הוה דינו דין טבח שיצאה טריפה מתחת"י והו"ל להוכיחו בינו לבינו ולקיים דברי חז"ל כסהו כלילה וכמה גדול הלבנת פנים צא ולמד ממעשה תמר ודוד השיב כלפי סנאיה הבא על אשת איש מיתתו בחנק אבל המלבין וכו' וכ"ש בפני ההמון שהוא חלול ה' וכ"ש שהי"ל לחוש למחמירים לשבר הכלים והוי הפסד ממון ישראל שלא כדין וכמ"ש מור"ם ביו"ד סי' א' דאמרינן השתא הוא דאתרע חזקתיה ואע"ג דהט"ז תמה בזה הנה הש"ך והאחרונים סמכו על מור"ם יעוש"ב:
וכ"ש שיש לדון שאין זה מסוג טבח שיצאה מתחת"י ולא מצד עצם הדבר דלמרן בסי' ט"ל א"ץ בדיקה כיון שכתבו ונטרפה א"כ י"ל או שנוהגים כמור"ם שכתב להטריף או נמצא עוקץ בשבר שיש מחמירים גם לדעת מרן:
אלא מצד ב' עניינים א מטענת השו"ב שנאנס ושגג מבלבול הכינא והגם דבסי' קי"ט כתב שאין לו התנצלות לומר שוגג הייתי והיא תשו' הרשב"א עיין בש"ך כתב משם מהרי"ו דלאדם יר"א ומדקדק במעשיו אין מעבירין אותו דודאי משגה הוא ושוב זה חזקתו ועדות חבירו מעידים שמדקדק במעשיו ועיין לפנמ"א ח"ג סי' ז"ך והשיב ר' אליעזר סי' ט"ו בכגון זה דאחר בדיקתו נמצאת סרכא המטרפת וכתבו שאין להעבירו שיכו"ל שוגג הייתי שמחמת המהירות מצוי מכשול כזה ומינה במכ"ש לזה דמלבד תליית המהירות יש עוד בלבול הכינה ובזה ניצול מפקפוק צ"ץ שכתב שכיון שאינו בקי לחפש בכל הריאה נק' פושע דהכא י"ל שהוא בקי אלא דבלבול הכינא אנסו ובלא"ה כבר העיר עליו הכתר כהונה ז"ל דאי משום חסרון בקיאות הנה כתב הרא"ש שילמוד ויתחכם ועוד מכח האומדנא שטען דאי הוה במזיד איך לא ארתת מהעומדים לתופשו כגנב ועוד דאולי מחמת דאירתת מנייהו גרם לו לטעות עיין לכ"כ ז"ל שם סי' ק"ח דתלינן בהכי דשוגג הוי ועיין לעבודת הגרשוני סי' ד"ן דטענת שוגג מהניא לשו"ב. ב' מצד דזהו פעם ראשונה שיצאה טריפה מתחת"י וכתב מור"ם סי"ב דבפעם אחת ולא הוחזק בכך מותר לאכול משחיטתו והגם דהש"ך כתב דזה דוקא כשע"א מעידו והוא מכחיש שאז אין הדבר ברור הא לא"ה מעבירין אותו עיניך תחזינה מישרים כי מבוכה גדולה נפלה בפוסקים שטרחו לזווג בזה דברי מהריק"ו עם תשו' הרשב"א המחמיר באופנים ועד אחרן הגאון חק"ל ז"ל ביו"ד סי' קנ"ב לא הניח פנה וזוית בזה ובכלל העולה אסיק דגם בטבח דאית ביה משום חמדת ממון וכגון ששוחט לעצמו וכיוצא) אם יצאה טרפה מתחת"י וטוען שוגג הייתי ויש לתלות כן הגם שמעבירין אותו (לפי שעה) יקבל עליו דברי חברות ויחזור לכשרותו וזמן ההעברה במקום שחוזר לכשרותו עיין לכנה"ג יו"ד סי' ח"י ואהל יוסף סי' א' שדי אפי' בשעה אחת אלא שהחק"ל שם בסי' קס"ט תמה על זה דהוי כחוכא ומשמע העכ"פ בהעברת יו"א נראה דגם הוא ז"ל יודה והכל לפי ראות עיני הדיין וענין קבלת דב"ח עיין למור"ם סי' קי"ט שאם נוכל לומר שבטעות נעשה לו סגי בקבלת דב"ח וכתב הט"ז היינו שיקבל ענייני פרישות שאין נוהגין כן יתר ההמון ע"ש ומכל האמור תבין שאפי' נבא להחמיר בשו"ב דנד"ד יהיה די לו העברת יו"א וקבלת דב"ח והחכם שהלבין פניו יבקש מחילה ממנו ונסלח לו. החותם בטבת ש' תפאר"ה לפ"ג וצוי"מ:
סימן ב
שאלתני על עלה סלקא שנמצא חתוך בושט לאחר שחיטה מהו:
תשו' הנה בש"ע סי' כ"ג פסק בסתם דשועור שהיה בגסה או בדקה כ"א כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט רוב ב' הסימנים ובעוף כשיעור הדקה וי"א דבעוף רק כדי שחיטת רוב סימן אחד בלי הגבהה והרבצה ולדבריהם אם התחיל לשחוט בעוף ויצא דם לא יגמור וכו' מפני ששהיית העוף מועטת מאד ולענין מעשה יש להחמיר כס' זו אם לא בשה"ד או הפס"מ שאז יש לסמוך על ס' ראשונה ומור"ם הגיה דבמדינותיהם המנהג להטריף שהייה כל דהו בין בעוף בין בבהמה ואם נמצא גמי מונח וכו' ונשחט עמו טרפה וכו' והוי שיהוי במשהו וטרפה ע"כ ובודאי דמור"ם מחמיר גם בבהמה וגם במקום הפס"מ וכ"כ להדיא הב"ח ז"ל דמיירי גם בבהמה והפר"ח כתב דהוי גם בהפס"מ ע"ע ומ"מ לכאורה המובן מדברי מור"ם דבין בבהמה בין בעוף אינו רק משום מנהג ולאו מדינא ונפק"מ למקומות שאין להם מנהג אבל המעיין במקור הדין בתה"ד סי' קפ"ה לבבו יבין דעוף הוא מהדין דשם איירי באווזא וכתב דאין להכשיר שחיטה זו כלל (ר"ל אפי' בהפס"מ) משום דקי"ל שדין העוף במשהו כמו שחיטתו שהרי אם מצא חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהוא כשר ובנד"ד אי אפשר בלא שהיית משהו שהרי כשחתך הגמי הפסוק בשחיטת הסימן ע"כ הרי דמדינא אתי עלה ולא זכר מנהגא כלל וכ"ן מדב"ק בסי' קפ"ו שכתב טבח שקלקל השחיטה בדבר שאין אנו מחמירין בו רק בשביל חומרא יתירה כגון שהוית כל דהו בבהמה וכו' הרי לא כתב דשהייה כל דהו חומרא יתירה רק בבהמה ולא בעוף משום דס"ל דעוף הוא דין גמור ואפשר דכן דעת וי"א שכתב מרן וי"ל דגם דעת מור"ם הכי הוא אלא דכיון דסו"ס גם בבהמה נהגו להחמיר כעוף משו"ה כללם יחד אבל בעיקר, הדין חלוקים הם והאי מדינא והאי ממנהגא ולפ"ז בעוף לדעת הי"א שהחמיר כמותם מרן בשאין הפס"מ שהייתו בכל דהו בכל המקומות משא"כ בבהמה במקום שלא נהגו דצריך לשער השהייה לפי הדבר הנמצא חתוך וברוב הסכינים שהם יפים לשחוט ובשוחטים אי הוו ביה שהייה דשיעור הגבהה והרבצה ושחיטת רוב הסימנים וכמ"ש כ"ז בשמ"ח סי' כ"ג ס"ג והנה הרב פרי תואר ז"ל בסק"ו החמיר לדעת ההגה אפי' בגמי דק מאד וכו' וסיים דלדעתו ז"ל אין לאסור דפשיטא שהגמי נדחה מקמי חדוד הסכין ונשחט רוב הסימן קודם ששולט הסכין בגמי זולת אם היה הגמי רחב וממלא רוחב הסי' דבזה אסרינן ודוקא בעוף אבל בבהמה אם קדם ושחט הושט והיה הגמי דמן הנמנע שישחוט הקנה עד אחר שיחתוך הגמי פשיטא דאסור ע"כ ונראה דמה שהחמיר בבהמה ולא התנה בשיעור הגבהה והרבצה וכו' משום דקי"ל דנהגו להחמיר גם בבהמה בשהייה כל דהו ומ"מ בעוף אע"ג דמר ניהו רבה היקל כשאין הגמי רחב ומילי דסברא נינהו איהו דרב גובריה ורב חיליה אמרה אבל אנן דיד עניי אנן ולא מצאנו לשאר הפוסקים שחלקו בזה ובפרט כי קשה להבחין אם היה רחב וכמה. נראה דיש להחמיר:
והנה כשיש ס' אם נחתך עם השחיטה או אח"ז ראיתי להכנה"ג סי' כ"ג שהביא דינו של התה"ד ומ"ש הב"ח דגם בבהמה ומ"ש התה"ד דבעוף הוא מדינא הלא ממנהגא וכו' וסיים הוא בודאי נחתך אבל בס' נחתך עם השחיטה אין להטריף דדינו של תה"ד אינו אלא חומרא לפי המנהג אבל לא בספק נחתך דאפשר אפי' שהייה כל דהו ליכא וכן הוריתי הלכה למעשה ע"כ ואם דברי הרב גם בעוף והוא פלא חדא דלחלוחית הדיו עדיין קיימת שכתב דהתה"ד מטריף בעוף מדינא ולא ממנהגא כמ"ש עתה ועוד דכיון דהתה"ד מחמיר מדינא כבר כתב נוב"י מה"ת סי' ב' דאין להקל בספקו כיון דאתחזק איסורא ואם נאמר דהרב לא אמרה רק בבהמה דחמירא משום מנהג דוקא יקשה עלינו דברי הרב ב"כ ז"ל בח"א בבית דין סי' יו"ד דמיירי בעוף ושקו"ט טובא בדברי תה"ד והביא דברי וכנה"ג ולח מצא להקל רק משום דעיקר האיסור הוא חומרת מנהג ע"ש והרי בעוף הוא מדינא וצא"ת ומ"מ לדעת הנוב"י ז"ל הנה ידעת דבעוף כיון דחומרתו היא מדינא נראה דאין להקל גם בספקו כיון דאתחזק איסורא זהו מה שעלתה מצודתי להשיב בשעתא דנא שאתה דוחק וצוי"מ:
סימן ג
שאלני רב רחומאי הי"ו מהו הדין אם מותר לצלות בשר בנייר פשוט ע"ג קרקע התנור וכן מה שהמציאו מחדש מין נייר פשוט לצלות בו ע"ג האש אי ש"ד (וצידד להתיר) ואת"ל דאסור מ"מ יש לשאול אם מותר על דף ברזל חלק המונח ע"ג פפור האש ואם צריך הדף להיות עקום וכו' זת"ד הי"ו:
תשובה חדאי נפשאי חדאי משאלת חכם חצי תשובה והגם כי כשל בעוני כחי מיסורי ב"ב ושמעתתא בעיא צילותא דחקתי עצמי לרגעים לכתוב שני אותיות לרוב האהבה א לכאורה נראה פשוט דשרי ממ"ש הטור בסי' ס"ה גבי מחלוקת בחוטין האסורים משום דם אי בעו חתיכה גם לצלייה כמליחה או לא סיים ואפי' למצריך חתיכה אם צלאו בלי חתיכה הן אסורין והבשר מותר וכן הקרום של מח צריך לחתכו ואם צלאו ולא הניחו על בית השחיטה הקרום אסור והמח מותר והק' הב"י דבסי' ס"ח פסק הטור שאם לא הניחו על בית השחי' גם המח אסור ותי' דשם איירי שנצלה בעודו תוך הקדרה שהדם מתקבץ וכו' והכא מיירי שהוציא המח מהראש וצלאו על גבי האש דבכה"ג ליכא למימר שהמח נתבשל תוך הדם והוי דומיא דבשר שיש בו חוטין וכו' ע"כ ומדבריו למד הט"ז שם שמותר לצלות כבד כשהיא מוכרכת בנייר על האש ול"א דהנייר מפסיק בין הכבד ובין האש והוי כבישול מדשרי כאן המח תוך הקרום ע"ש וא"כ כ"ש הוא בנייר פשוט דשרי אבל ראיתי בס' תשובה מאהבה ח"א סי' פ"ד דחה דבריו וז"ל ואין הנדון דומה דהתם כיון שעיקר הדם הוא בקרום מהני האש דמידב דמא וכ"כ הב"י שם וז"ל כיון שהקרום שבו הדם הוא מונח על האש נורא משאב שאיב הנה עיקר הטעם משום שמונח עיקר הדם על האש ובקרום הדם בתולדתו אבל בנייר מפסיק מנ"ל להקל ורבו הנוב"י ז"ל שם הביא לו ראייה שהרי בסי' ע"ח קי"ל מליחת עצם מועיל למח שבקרבו ואם יעשה כלי עצם ודאי הו"ל כלי שאינו מנוקב משום דכך הוא הטבע מתולדתו שזב המח בעצם עצמו ולא בכלי עצם אחר ה"ה הכא נורא שאיב מקרום המח אבל לא מנייר ע"כ וכן ראיתי להרב בינת אדם שער או"ה כלל מ"א שדחה דברי הט"ז כנז' דלא דמי למח תוך הקרום דודאי כ"ז שהוא מחובר אינו מעכב אבל לאחר שהסירו אם מלח בתוכו אסור כמ"ש רמ"א ז"ל בא"ח סי' תצ"ט דאין למלוח ע"ג עור אלא כשהניחוהו בשיפוע אע"ג דביו"ד סי' ע"א מבואר דאין מליחת העור מעכב הדם משום דהתם מיירי במחובר ודלא כהא"ר ז"ל שהשוה אינו מחובר למחובר ע"ש והנה הגם דלעד"ן שיש ללמד זכות על הט"ז ז"ל דמה שדקדק התשו"מ ז"ל מלשון הב"י שהדם יהיה מונח על האש דוקא אי אפשר לומר שהוא בדקדוק דא"כ תינח לגבי דם שבקרום אבל לגבי דם המח עצמו הרי הקרום מפסוק ממנו לאש אם לא שנאמר דכונת הב"י בזה רק לדחות ס' מהר"י בן חביב ז"ל דפליג עליה וס"ל לאסור מפני שהמח מקובץ תוך הקרום ולא דמי לחוטין שבבשר ע"ז השיב דמה בכך שהוא מקובץ סו"ס כיון שהקרום סמוך לאש נורא משאב דם הקרום וגם דם המח שבתוכו אלא דדם הכנוס בקרום אינו מושך ולכך הקרום אסור והמח מותר ולעולם דדם המח נמשך דרך הקרום וה"ה דרך הנייר שלא יפסיק וכן נמי במה שחלקו ז"ל בין מחובר מתולדה לשאינו מחובר (ונראה דכל מילי שוין אצלם בזה) ודלא כהט"ז והאליה רבה ז"ל לא זכיתי להבין מה יענו לפי זה במ"ש רבה בפ' כיצד צולין דע"ד האי מולייתא שרייא אמ"ל אביי והא קא בלעא דמא אמ"ל כבולעו כך פולטו וכוותיה דרבה פסקו הפוסקים ז"ל עיין ביו"ד סי' ע"ז דאפי' נמלח החצון ולא הפנימי אמרינן כבכ"פ ושרי הרי דבשר אחר שנצלה עם בשר מבהמה אחרת או עוף שאינו מחובר עמו מתולדה ועכ"ז מהני צלייה לשאוב דם הפנימי ואפי' לחלק בין בשר עם בשר לבשר עם דבר אחר מה שלא חלקו הם ליתא דהא בסוגייא מייתו סייעתא לרבה מדרבין סבא טפליה ההוא בר גוזלא לרב (פירש"י היינו פשטידא והתו' אסרו פשטידא שאנו רואים שמקומה בתנור יבש ופי' שהיו טופלים בבצק דק ע"ש) ואמ"ל אי מעלי טפליה הב לי ואכול הרי אפי' בבצק מפסיק מהבשר לאש לא חשו והגם דבסי' ע"ז אסרו כל טפלה משום בצק דחוורתא דשריר (ואינו זב ממנו כפשטידא) וכיון דלא בקיאינן אסרו הכל מ"מ הטעם הוא משום שאינו זב ולא משום שאונו מחובר מתולדה ונ"מ היכא דידעינן שזב מעט רק שאינו מתולדה. ומה גם דלפי פשט הסוגייא נראה דלא אתשילו זולת לבצק טפלה אבל לבשר המונח בתוכה פשיט"ל דפלט דמו ונבלע בטפלה והשקו"ט הוא אי אמרינן כבכ"פ או לא ועיין בב"י סי' ע"ז דרק הגה"מ הם שכתבו בנמלח החצון ולא הפנימי דאסור גם הפנימי ונ"מ לנייר א"א דיש בו נקבים דקים הגם שאינו מחובר מתולדה הבשר שנצלה בתוכו יהיה מותר (דגם א"א בולע ואינו פולט מה אכפת דהנייר אינו נאכל והדמיון מהבדל בין מליחת העצם למח שבתוכו למולח בכלי עצם מי יתן לי ערב שאסור גם בכלי עצם דחזינן שמתמצה מגבו וגם אם יהיה כן יהוה הטעם מפני שהבשר ישאר משוקע בדם וכמ"ש הפוסקים דגם בכלי מנוקב יזהר שלא יסתום הבשר הנקבים וזה יש לו דמיון גם בעצם המחובר דהא הראש מפני שיש בה ריבוי עצמות וסחומים אי צלייה ולא אותביה אבית השחי' המח אסור מפני שנתבשל בדם שנתקבץ שמה. כ"ז יש לי ללמד זכות על הרב ט"ז ז"ל בהוראתו אבל לא מפני שאנו מדמים נעשה מעשה ונקל ח"ו נגד המלכים האדירים האלה ובפרט אם הנייר הוא סתום בלי נקבים כלל דגם בזה ודאי גם הט"ז יודה דמ"ש מפשטידא שאסרו התוס' ז"ל להדיא ועוד דאפי' נראה לנו שיש בו נקבים אנן לא בקיאינן וכמ"ש גבי טפלה דאין לחלק משום חסרון ידיעה. ועיון בב"י סי' ע"ח דגם העוף המונח בתוכו אסור כבשר שנתבשל בלא מליחה ומה נעמו דברי הג' מו"ה עוז"ר ז"ל בהגהתו לסי' ס"ח שדחה דברי הט"ז מהך דינא דטפלה דודאי לא עדיף נייר מזה ע"ש ועיין להרב בינת אדם שם שסיים וז"ל וכ"ש נייר דמעולם לא היה בו שום נקב ואפי' אם נימא דע"ג עור מותר היינו שיש בו נקבים מתחלת ברייתו ועוד דידוע דהאש מפליט במהירות יותר ממליחה עד שא"א שיצא הדם מהנייר וכ"ש נייר שכותבים עליו שלא יצא ממנו שום טפה ואפי' נייר פשוט שמסננין עליו יין מ"מ ידוע הוא שמעכב לצאת ומכ"ש דם דסמיך ע"כ ואחר כ"ז מאן ספין להורות להקל כהוראת הט"ז ז"ל ולצלות בשום נייר מוכרך ע"ג בשר:
ב) אבל בנייר פשוט ששואל כת"ר הנה לענין מליחה כיון שאין בו שום גומא כבר נגמר דינו מפי הרב מ"א ז"ל דהגם דנראה שאוסר למלוח ע"ג העור התיר כשהוא בשפוע והמח"א ז"ל תמה דמאי אריא שפוע והלא ביו"ד סי' ע"א פסק דבדף חלק שרי גם בלי שפוע ותי' דבעור ימצא גומות קטנות וא"כ בנייר דליתנהו לא בעינן שפוע ולענין צלייה עליו בע"ג אש לקמן בע"ה ית' דשרי ורק משום שכת"ר הזכיר צלייה בתנור לכן צריך אני להקדים לבאר דין זה:
ג) דלכאורה נראה לאסור ממ"ש הגאון צל"ח ז"ל בר"פ כיצד צולין בא לידי כמה פעמים שצלו כבד על חרסו של תנור גרוף מאש ואסרתי שאין מקום לדם לזוב ודמו כבולעו כך אח"כ נבלע בתוכו ואין זה דומה לבשרא אגומרי דמסקי' לקמן דמשאב שאיב דשאני גומרי שטבע האש לשאוב הדם ואינו מניחו לחזור וליבלע בבשר ועוד. דשם יש מקום לדם לזוב אבל חרסו של תנור אף שהוא רותח מ"מ אינו אש ואין טבעו לשאוב הדם וגר אין מקום לדם לזוב ואח"כ נתתי לבי במשנתנו אין צולין את הפסח ע"ג אסכלה שאינה מנוקבת דהטעם משום צלי אש אמ"ר ולא צלי מחמת דבר אחר ותיפו"ל משום דדם הפסח אינו נשאב אם לא דחום הבא מחמת האש שואב כאש ומיירי בתולין הפסח בשפוד ואינו נוגע באסכלה והדם זב לאסכלה:
ושוב דחה אולי אין ראייה מזה דמיירי בפסח שנמלח כדינו ואח"כ צלאו כמ"ש התו' שם ד"ה כבכ"פ זתד"ק ונמצא לפ"ז שאין לצלות אפי' ע"ג קרקע התנור מב' סבות מפני שאין חום התנור שואב כאש ומפני שאין מקום לדם לזוב וחוזר ונבלע בבשר ומ"מ בתנור בוער באש כתב ה"ה הר הכרמל (הבי"ד פת"ש יו"ד סי' נ"ו סק"א) בסי' י"ד שנוהגין לצלות כבד תוך תנור האופה בשעה שבוער רחוק מהאש ואין חוששין לא משום שנתבשל בדם הזב תחתיו ולא להכשיר מקומו בתנור והכל מטעם שהאש שואבו ואין מניחו לבלוע ומכלהו ומייבשו ע"כ וגם ע"ז ערער פת"ש דלא שייך מכלהו ומייבשו אלא בדבר מועט כטפת חלב דסי' צ"ב ס"ו:
אבל מצאתי לכנה"ג ביו"ד סי' ע"ו הגב"י אוכ"ה וכן בבעי חיי ליו"ד סי' קי"ז כתב דמסוגי' דפסחים דע"ד וחולין דצ"ג דאסיקו דבשרא אגומרי משאב שאיב מוכח דאפי' מאן דשרי דוקא בגחלים דשורפין הדם ושואבין אבל בתנור גרוף וכו' אפי' שיש שם חום הרבה ל"מ ולכן הנוהגים לצלות בו לא יפה הם עושים דשמא אחר שנפלט הדם חוזר הבשר ובולע מהדם כיון דאין בתנור אש שישרף הדם ומיהו בפ' כ"ץ דע"ה אבע"ל תנור שהסיקו בקליפי ערלה וגרפו ואפה בו את הפת מהו אמ"ל מותרת ופריך מדאמרינן תנור שהסיקו וגרפו וצלה בו את הפסח אין זה צלי אש דכתיב צלי אש שני פ' הא לא"ה צלי אש הוא ותי' גלי רחמנא התם וילפינן מנה ואיבע"א אי לאו דגלי רח' הו"א אש הוא ובערלה דאעצים קפיד רחמנא הא ליתנהו ע"כ מוכח ללי"ב דאי לאו צלי אש ב"פ הו"א דאפי' גרפו צלי אש הוא ופירש"י אאש קפיד רחמנא וחום התנור תולדת האש הוא ואם תתן בו בגד נשרף ונעשה פחם ע"כ וא"כ מוכח דאף גרוף בלתי פחמים אלא חום התנור לבד שורף בגד וה"ה דשורף דם ומצאתי בהגה כת"י למהרע"י ז"ל עמד בס' זה והשיב מלשון רש"י זה וכו' מוכח דשרי עכ"ל והרב דב"מ ז"ל ח"ג ביו"ד סי' ג' הביא דברי כנה"ג הנז' והוסיף דגם לי"ק לא קאמר דילפינן בלאו אש אלא כלומר היכא דכתיב אש אמרינן דבעינן אש ממש במו ערלה וכיוצא אבל היכא דלא כתיב אש כגון צלי דמי אמר שיהיה אש רק שיהיה כאש ששורף אנה"ן גם לי"ק מודה דסגי וכגון תנור גרוף זת"דק ע"ש ולעד"ן אחה"ר דאי מהא לא ארייא ואדרבה כלפי לייא דלגבי דם לא אשכחן לרז"ל להדיא רק בשרא אגומרי וכן מרגלא בפומייהו נורא משאב שאיב וא"כ י"ל שטבע זה אינו רק באש ממשית ולא בתולדתה דהו"ל כמאן דכתוב בה צלי אש אבל גבי ערלה לא נמצא מפורש בה איסור אפייה באש רק איסור הנאה אמרו ואסר רבי משום שבח עצים וא"כ כיון דללי"ק גם בערלה לא חשבינן חום התנור כאש מכ"ש לגבי דם ושו"ר להחק"ל ז"ל ביו"ד סי' ל"ו תמה עליו מעין זה ע"ש רק מ"מ הודה בעיקר הדין דשרי מטעם אחר והוא כי התו' שם ד"ה וגרפו הקשו מאי מבע"ל בתנור שגרפו לערלה והלא גם לרבי דאסר באבוקה קאמר בשלה ע"ג גחלים הפת מותרת ואפי' למאן דמוקי התם בגחלים עוממות מ"מ חומם גדול מחום התנור שגרפו ואפי"ה שרי ותי' דשאני גחלים שאין חומם בא מחמת השלהבת אלא מחמת עצמן ועפרא בעלמא הם אבל חום התנור הגרוף מחמת שלהבת האבוקה בא שהוא גוף האיסור הילכך מבע"ל ע"כ מוכח מתי' דחום התנור עדיף מחום הגחלים אלא דמ"מ הפת מותרת בו וללי"ק לא חשיב אש משום דס"ל דבעי אבוקה ממש אבל לצלות הבשר כיון דמהני ע"ג גחלים ודאי דמהני על חום התנור זתד"ק ואחרי נע"ר מלבד דלפי יסוד הנוב"י ז"ל די"ל דוקא ממשות האש ואפי' בחום קטן י"ל ששואב ולא בחום דתולדתה אפי' חום גדול ומ"ש רש"י בפסחים דכ"ו כ"ש לתנור גרוף מגחלים הוא לגבי ערלה דאיסורה תלוי במציאות ממשות האש לתת העצים שבח וגחלים לא לזה כתב כ"ש לתנור וכו' דאין שם מציאות עצים כלל ומאי דק' לכאורה דבדע"ה מבע"ל בתנור גרוף והוא כתב זה בפשיטות מק"ו י"ל דכ"כ לפי המסקנא שאמרו הפת מותרת וס"ל דהוא מכ"ש) עוד אני תמה איך אפשר לומר שהתוס' תוך כ"ד הפילו היסוד דפשיט"ל בקו' דחום גחלים יותר מחום תנור אלא דפשט תי' הוא דנהי דחום גחלים גדול אינו בא רק מעפר ולא מעצים מה שא"כ חום התנור אם מעט הוא מ"מ מאבוקה בא שהיא האיסור וז"פ ולפ"ז מנ"ל למילף לצלי דדם מקו' הגחלים (במ"ש ניחא דפסח ע"ג גחלים אמר רבי צלי אש הוי ובתנור גרוף לא משום דחום גחלים עדיף מחום תנור ואפי' אם חום תנור עדיף מ"מ הוי צלי מחמת דבר אחר דאין ממשות אש בעין משא"ך גחלים וגחלים דפסח אגחלים דערלה ל"ק אפי' למ"ד לוחשות נמי שרי משום דהתם העיקר תלוי בשבח עצים וס"ל דגם לוחשות נמי חום הבא מן העפר הוא שכבר כלו העצים ועיין למהרש"ל ומהרש"א ז"ל בסוגייא והנלע"ד כתבתי) ועוד הנה המעיין בסוגייא התם יראה לכאורה דפשיט"ל דבכל מילי דבעינן אש תולדת האש אינה כאש כלי"ק דהא גבי מכות אש אי לאו דמכוה מכוה ריבה לא הוה בכלל זה רמץ וסוד וגפסים וכו' וכן קאמר התם גבי פרים הנשרפים וכו' ואע"ג דהני מילי תולדת אש נינהו כחום תנור גרוף:
ומ"מ הדין דין אמת כמ"ש הרבנים ז"ל דהא התו' שם ד"ה נכוה בגחלת הק' דמ"ש דלעיל בתנור גרוף בעי למימר דהוי כאש ממש ומאי שנא סוד וגפסים מיניה והניחו הדבר בתימה ע"ש מוכח שתופשים עיקר כלשנא בתרא ולכן הניחו בתימה וכן אח"ז בד"ה הא לא"ה כתבו דהש"ס נטפל לתרץ תי' אחר משום לי"ב ש"מ דהעיקר כוותיה וללי"ב פשיטא דחום תנור גרוף הוא אש ממש וכמ"ש הכנה"ג ז"ל ועוד יגיד עליו ריעו דהא רמץ בכלל הני דאצטרפו לריבוייא דמכוה משום שאינן רק תולדת אש ועכ"ז אשכחן להטור סי' ס"ח כתב הטומן הראש ברמץ אי אותביה אבית השחי' דשפיר משאב שאיב וכן בש"ע סי' ס"ח כתב אם מלגו התרנגולת ברמץ וכו' ש"מ דגם תולדת האש הוי כאש לצליית בשר ומשאב שאוב דמא כמו שדנו הרבנים הנז' (והוא פלא איך לא זכרו מזה):
אך מטעם הב' שכתב הנוב"י ז"ל שחוזר הבשר ובולע מהדם שזב מלבד שהרב פת"ש דחה דברי הר הכרמל שבדם מרובה אין לומר שהאש מכלהו ומייבשו הנה גם הר הכרמל ז"ל לא אמרה ודאו רק כשהוא סמוך לאש אבל ברחוק וכ"ש בתנור גרוף שאין שם אש כלל ודאי לא ואיך לא חשו הכנה"ג והדב"מ לזה וכבר תמה עליהם החק"ל ז"ל כן ולע"ד כי הכנה"ג ז"ל מלשונו שכתב לא יפה הם עושים דשמא אחר שנפלט חוזר הבשר ובולע מהדם וכו' מוכח להדיא דעל חששא זו קאי אלא משום דפשיט"ל מלי"ב ולשון רש"י שחום התנור שורף באש ממש ס"ל כהר הכרמל ז"ל באש דמכלה ומייבש וגם לדם מרובה ושאני הך דסי' צ"ב דאינו מכלה רק מעט משום דנפל ע"ג הקדרה שיש בו רוטב ואפי' שלא כנגדו סו"ס הרוטב הוא פושט לחלוחית אבל דופן הקדרה ולחלוחית החלב המרובה עם לחלוחית הרוטב גוברים יחד על חום האש משא"ך כשנפל על קרקע התנור דאין שום לחלוחית גובר החום ומייבשו והינו דאסיק מדכתב רש"י ששורף בגד ה"ה ששורף דם והדב"מ ז"ל נמשך אחריו אלא דצ"ע על מונח זה מסי' צ"ז דנראה דאין חום התנור מכלה הזב מהאיסור וכשיש הותר בתנור אפי' רחוק ממנו אם יש לחוש שזב הוא נאסר ועון בש"ך סק"ב הטעם משום דמספק"ל אולי הבשול מפעפע בכל התנור וא"כ כ"ש הכא שהדם זב תחת הבשר ממש אבל החק"ל ז"ל התיר מטעם אחר משום שאם בעת שלא נגמר צלייתו אמרי' איידי דטריד למפלט לא בלע וגם אחרי שנגמר הרי י"ל כבכ"פ ע"ש שהאריך בזה מדין שפוד דסי' ע"ו (גם בזה לא הונח לי הך דסי' צ"ז אמאי גם שם לא נימא הכו ואי משום דשם איירי בשומן וטבעו לפעפע הרי גם הצלי זב שומן עם דם ונאסר ויחזור לפעפע ואפי' משום דהתם איירי בפת או דגים עם שומן האיסור דאז טעם השומן נרגש בהם משא"ך בשר עם בשר דאינו ניכר כ"כ טעם האיסור בהיתר ולפיכך כשאינו מעורב השומן האסור עם דם מבואר בסי' ק"ח דמפטם אבל כשמעורב עם דם ודם טעמו קלוש לא חשו ועין בט"ז סי' ק"ח סק"א שהוא והב"ח התירו בנצלה בשר הנאסר משום דם כגון ששהה יג' ימים בלא שרייה עם בשר אחר בתנור משום דטעם קלוש ואין בו משום ריחא ולא חשו לשומן הזב עמו נראה מפני שמתבטל עם הדם) וא"כ אחרי דבריהם נלך דגם בתנור גרוף מותר לצלות בשר ע"ג חרסו דשפיר חומו משאב שאיב ואינו חוזר הזב לאסור הבשר:
ובזה נסיים תשובה לשאלת כת"ר הנה הר חק"ל שם ראה להפליג שיצלו שמה גם תוך מחבת משום דגם צלי קדר (בלי רוטב) לא אימעוט רק לפסח משום צלי אש אמ"ר ולא מחמת דבר אחר אלא דחזר בו מזה משום דהו"ל כלי שאינו מנוקב וכשא"מ מדינא דגמרא אסור למליחה וה"ה לצלי ומ"מ בדף פשוט של מתכת או על קרקע התנור עצמו התיר להדיא אם הם חלקים גם בלי מדרון ואם יש בהם גומות בעו מדרון הכל כדין מליחה וממילא בדף חלק או נייר על הפאפור שכתב כת"ר וגם בקרקע התנור ש"ד וכשאינם חלקים והיו בשפוע שיזוב הדם ולא נאסרו גם לצלות עליהם פעם אחרת וכמו שפסק בסי' ע"ו לגבי שפוד ע"ש ויען שכת"ר כעת שרוי בעיר שהאופים הם גוים אעתיק לו מ"ש הדב"מ בסוף התשו' וז"ל ומה שלא נהגו כן בלארסו מפני שהם תנורים של גוים ולא ידעי להזהר אם חם הרבה כדינו וגם מפני שהגוים צולים ויש חשש החלפה ע"כ כי כן עליה דמר מאריה דאתרא לשים עון בקורת וסיג לתורה וה יצילנו משגיאות וימ"ן אמן הדוש"ט באדר המהודר ש' אעתר לפ"ק והוא הק' א
אליהו ילוז ס"ט
סימן ד
פה בא"י כשהיתה תחת מלכות תורכיא מלבד שכל משא ומתן בתבואות וסחורות וכל כיוצא בזה היה מתנהל במטבעות תורכיא כסף זהב ונחשת עפ"י ערכין הידועים לכל אחד בחש' הלירא היתה גם הלירא הצרפתית עוברת בכל מו"מ בערך הקצוב לה שהוא עולה מעמ"ט לסך ט"ו שילין וחצי מטבע מצרי והיה מורגל שכל המלוים או רובם בין לוו כסף או זהב או נחשת מצרפים חשבון הפרטים בכללות לכמה יעלו לירות צרפתים וכותבים שפ' נטל מפי' סך כו"ך לירות פ' זהב עין טו"ת ובאו לידו במושלם עספ"א כי לא היו מקפידים לפרט כל מין בפני עצמו יען לא היה שום נפק"מ לא למלוה ולא ללוה בזה כי שם הלירא הוא מוגבל כמה גרוש או שילינג יש בו ומצוים כל המינים בלי חסרון ויתרון מזה או מזה והנה ידוע כי מסבת המלחמה הגדולה אשר כמוה לא נהייתה גזרה המלכות לאסוף כל הזהב להחליפו לבעליו במטבע כסף או נייר ואפי' ההולך ממקום למקום היו חוקרים אם יש לו מחליפים לו כנז' ואם יטמין היו קונסין אותו על זה ומזה עלה מחיר הזהב במטבעות ואפי' בתכשיטין וגרוטאות למרום קצו ולמשא ומתן בשוק אינו נמצא כלל ורק בהחבא בין הסוחרים נמצא בהעלם ויוקר ועלתה הלירא צרפתית למחיר כ"ו שילינג והולך ומוסיף מיום ליום. ואחר הכיבוש בכאן לאינגליה ופסלה כל מטבעות תורכיה והביאה תמורתם מטבעות מצרי הכריזה שכל מי שהוא חייב לחבירו לירות צרפתים מקודם יפרע לערך כל לירא רק ערך ט"ו שילינג וחצי כמו שיוויה מקודם ועתה המלוים תובעים לירא זהב עין ככתוב בשטרותיהם או לפחות המחיר אשר שוה עתה והלווים טוענים בזה שלא ישלמו רק לפי ערכה הקודם ודינא קא בעו:
הנה ידוע כי הדבר הזה מעלה ארוכה אולם יען כי רבים מאלה דופקים בבהמ"ד ועתותי אין בידי אמרתי אלקטה באמרי"ם לפי קצורי ולפני מלכים יתייצב גומרה של תורה. והנה אם היה הענין ששינו המטבע שהוסיפו על משקלו זה פשוט בב"ק דצ"ו וביו"ד סי' קס"ה שאם הוזלו הפירות מחמת התוס' אפי' כ"ש מנכה לו התוספת ואם לא הוזלו אבל יש בתוספת המשקל יותר מחומש מנכה לו כל התוספת ע"ש ובנד"ז איכא הוספה בגוף הלירא יותר מחומש דהיינו שהוסיפה מט"ו שילין עד כ"ו וגם לגבי דידה הוזלו הפירות הנקנים כי הגם שאנחנו הרואים שגם התבואות וכל הדברים גם הם הוקרו אין זה אלא יוקר תרעא שהרי גם לגבי השילינג שלא פיחת ולא הוסיף הוקרו כל הדברים ומה שהיה שוה ט"ו עתה שוה יותר ואילו כשקונים בלירא לוקחים בה תוס' יותר משליש והרי לגבי דידה הוזלו ממה שהיו מקודם והיה הדין נותן לנכות הלוה כל התוס' משום רבית, אבל הכא עיקר העיון הוא מפני שלא נתוספה הלירא במשקלה רק שמשקלה עודנו כמות שהוא וממילא נתייקר מחירה ומצאנו להסמ"ע בחו"מ סוס"י ע"ד שכתב דל"א לנכות רק בתוס' משקל דאז הוי פורעו במטבע אחר משא"כ בתוספת הערך מותר דאותו מטבע הלוהו והגם דסאה בסאה אסור מטבע מותר וכמ"ש הטושו"ע ביו"ד סי' קס"ב ע"ב והגם דגם לדידיה ז"ל י"ל דשאנ"ה דאין ללירא הזאת קביעות במחירה לכל דבר הנמכר בשוק זולת שנמכרת במשא ומתן בין הסוחרים והו"ל כדין פרי ובפרט שהוא מטבע זהב אשר מפורש ביו"ד דפירא הוי וא"כ דינה כסאה בסאה מ"מ הנה בב"י הביא מתה"ד וגם מור"ם בהגה הביא בשם יש מי שכתב דהאידנא נהגו להלוות דינר זהב בדינר זהב והתה"ד עשם מטעמים לזה ובפרט כיון שבשעת ההלואה היה שער קבוע ללירא ומתי שהיה רוצה הלוה לפרוע היה מוצא לקחת בדמים ולפרוע כתב בב"י דשרי גם בזהב והביא לזה סמוכות מבעה"ת ע"ש ובזה קם דינו דהסמ"ע גם אם הלירא כמו סאה בסאה:
זולת אם באנו לדין זה כסאה בסאה ולהתיר מטעמים הנז' הנה עוד עומדת נגדנו תיוהא רבא במ"ש להרה"ג כמהרי"ב ז"ל במהרימ"ט ח"ב ליו"ד סי' מ' במלוה גרוש בגרוש בין יוקרו בין יוזלו ונתייקרו במחירם בלתי שינוי משקל וכתב דכיון שבשעת ההלואה היה להם שער קבוע היה מן הדין לפרוע ביוקר וכמו סאה בסאה אלא מכיון שקבעו זמן לפרעון הנה לדעת הרמב"ם ז"ל שגם בשהיה שער קבוע אסור והלוה יאמר קי"ל והגם שמהרימ"ט ז"ל שם פליג עליה מתרי טעמי או משום דכל שיש תנאי ברור (בין יעלו בין ירדו) לא אתי ס' אבק רבית ומפקע לחיוב ברור ועוד דגם הרמב"ם לא אמרה רק שקביעות הזמן לטובת המלוה אבל גם כשיחזיר הלוה תוה"ז ניח"ל למלוה אין כאן איסור ע"ש וכן חילק הרה"ג מהרש"ח סי' ז"ך מ"מ י"ל דגם מהרימ"ט ומהרש"ח לא חלקו בדעת הרמב"ם כנז' זולת כשברור דהמלוה ניח"ל אם יחזיר לו תוה"ז ואנחנו הרואים כמה פעמים שהלוים רוצים לפרוע והמלוים אינם מקבלים רק עד כלות הזמן ובפרט שיש אילן גדול כמהרי"ב ז"ל שמחמיר ואינו מחלק בזה ואי מ"ש ז"ל דלא אתי ס' אבק"ר ומפקע לחיוב עינא דשפיר חזי להרב דב"מ ח"ב סי' ד' והבי"ד באמ"ח מוצירי ח"ב ביו"ד סי' ג' דגם בס' אבק"ר רבו החולקים על מהרימ"ט ומהרש"ח ז"ל דמחשש רבית נפקע גם התנאי וגם הם לא אמרוה רק בתנאי ברור וס' אבק"ר אבל אם יש מי שסובר שיש בזה רבית קצוצה גם אם יש המתיר לגמרי יודו דלא מפקינן מניה (עין בש"ך יו"ד סי' קס"א אהך דאם תפש הלוה באבק"ר דמפקינן מניה כתב נראה דוקא דהוי אבק"ר לכ"ע אבל כשיש סוברים דהוי רב"ק אין מוציאין) ומעתה עין רואה בב"י יו"ד סי' קס"ה שבתוס' משקל י"א דהוי רבית קצוצה וי"א אבק"ר ומינה נדון לסוברים דתוספת מחיר כתוס' משקל וכמ"ש לקמן בע"ה לדידהו נמי יכנס בזה מחלוקת הנז' וי"ל דגם מוהרימ"ט יודה דתנאי לא מפקע איסור רבית אלא דלדידיה לא ס"ל להשוות תוס' מחיר כתוס' משקל אבל לדידן דאין בידינו להכריע בזה ודאי יש לחוש ולא נוכל להוציא מהלוה ובפרט לפמ"ש הדב"מ דרבים לוחמים על מהרימ"ט ז"ל גם באבק"ר ודאי יש ללוה קי"ל וכמ"ש הוא ז"ל ועין להרב דרכי נועם סי' כ"ד ולמ"ב גו"ר בח"מ כ"ד סי' אלף דמוכח שכיון שמיוקר המחיר איכא זולא דפירי וגם כשפורטים המטבע באחרים אנו מוצאים פרוטות יותר מחומש ממה שהיה מקודם אז לא גרע דינו מתוס' משקל דמאי שנא ועוד הנה גם מהרימ"ט ז"ל לא אמרה רק כשהתנאי היה ברור וכנדון דידיה שכתוב להדיא בין יעלו בין ירדו דאז נימא לא אתי ס' אבק"ר ומפקע חיוב ברור הגם דאין תנאי מועיל להפקיע רבית אבל בשטרי דידן מעולם לא כתבו כן והגם שכותבים שהפרעון סך פ' הוא לירות זהב עין טו"ת אין זה ענין לתשלום בין יוקרו או יוזלו רק שרוצה בתשלומין מאותו המין ואנה"ן לפי הערך של שעת הלואה ודב"ז מפורש בתורתו של מהרש"ך ז"ל בח"א סי' ס"ב בנדונו שהיה כתוב לשלם גרוש בגרוש ובעת הפרעון הוזלו הגרוש ודן שישלם כפי הערך שהיה בשעת הפרעון דהגם שרש"י ודעמיה כתבו בהתנה לשלם מעות במעות דמשלם ממטבע היוצא אין זה רק בזמן התלמוד שלא היה להם רק מטבע אחד והוקר או הוזל לפיכך אין לנו לפרש התנאי רק לענין זה שישלם לו כמו שהלוהו משא"כ בזמננו שיש כמה מטבעות זהב וכסף ונחשת אין כונת התנאי אלא שישלם לו מאותו המין שהוא טוב בעיניו ולא ממין אחר אבל מאותו המין ישלם לו כשעת הפרעון וטע"ז מספיק אפי' להוציא כ"ש להחזיק ע"ש ומינה לנד"ז דבשעת ההלואה וגם עתה יש כמה מטבעות לא היה התנאי על היוקר רק שיהיה הפרעון מאותו המין ולעולם לפי הערך משום דמצי למימר קי"ל כסוברים כן ולא עקרנא התנאי. ועוד נראה ללמוד בהני שטרי דידן שכותבין בזה"ל לפרוע בסך עשרה לי"פ וכו' שמלת בסך מורה התנאי להפך שאפי' אם יוקרו לא יפרע רק הסך שעולה ליו"ד לירות של שעת ההלואה וגם זה למדתיו מתורתו של הרב ז"ל בסי' ע"ב גבי הוזל המטבע דאע"ג שדרכו ז"ל לדון בזה לשלם כשעת הפרעון שם שהיה כתוב בסך גרוש כו"ך כתב מדלא כתב בכו"ך גרוש כונתו שיפרע לו סך שיעלה לכו"ך גרוש שהיו שוים בעת ההלואה (עין באו"ג לימוד קצ"ד בפסק מהרי"ק שנראה שלמד מדב"ק להפך ואין פנאי להתישב בו) וכן דן אחריו מהר"א ששון סי' קנ"ג ומינה לנד"ד שכותבין בסך שהכונה לפרוע כסך שיעלה לסך שהיה בשעת ההלואה וזה מצילנו מחשש תנאי דמהרימ"ט ז"ל דהכא לפי הנראה הוי איפכא כ"ז כתבתי לזכות הלוה מצד דין רבית ומלבד זה הנה הגם כי הרא"ש בכלל ע"א ס"ח והטור בנו בח"מ סי' ע"ד בתשו' הקוראנדום כתבו בפשיטות כדברי הסמ"ע ועיין בב"ח פי' כדבריו ממש מ"מ מצאנו נגדם אילן רבה ותקיף המאירי ז"ל הוב"ד בש"מ לב"ק על דצ"ז ע"ב שכתב להדיא על תוס' המטבע במשקלו וז"ל וכן הדין לדעתי בנתוסף המטבע או פוחת בערכו אעפ"י שלא נתוסף במשקלו ע"כ וכמחלוקת הראשונים בזה כן מחלוקת האחרונים עי' בכנה"ג ליו"ד סי' קס"ה ובח"מ סי' ע"ד ובמט"ש שם מערכה מול מערכה מהם שוה להם תוס' ערך כתוס' משקל ומהם מחלקים ממשקל לערך ופלא ששום אחד לא זכר דברי המאירי והחק"ל ז"ל בח"מ סי' קנ"ד אשר צלל במים אדירים בהוספת הערך ובירר כל דברי הפוס' בזה ונטה דעת עליון דזה בכלל היתר הלוואת מטבע במטבע ואפי' אם דינו כסאה בסאה מותר עפ"י יסודות ההיתר שבה וגם בקבעו זמן החליש ס' הרמב"ם מריבוי החילוקים שכתבו הפוס' בה והחליט מזה שאין ללוה לזכות בקי"ל בזה ובכל דב"ק לא זכר ס' המאירי והוא פלא כי אין דבר נעלם ממנו ז"ל אלא שראיתי לו במ"ב לח"מ סי' ט' שנשאל בהוזל המטבע בערכו אי משלם הלוה כהשתא דהוזל במשקל או כערך שעת ההלואה ואחר הפלפול בדקפ"ז ע"ב אסיק דמשלם כזולא דהשתא אלא שעמד לנגדו ס' המאירי דס"ל שהוא כמו פחת המשקל ותמה אמאי והא הו"ל מטבע במטבע ומ"מ גמר אומר דזה לא נמלט מספק ע"ש וא"כ לדב"ק אלו יש למוחזק לומר קי"ל ובהוספת הערך נמי ואמר הלוה קי"ל כיון שיש תוספת יותר מחומש והוזלו הפירות ולא יפרע אלא כערך הראשון ובסי' קנ"ד שביטל טענת קי"ל אינו אלא לגבי ס' הרמב"ם בקבע זמן שמצא כמה ריבוי ספקות בה. ואנן גם בכגו"ד רואים אנחנו סוגיין דעלמא והספרים מלאים זה דכל שאתה מרבה ס' וס"ס אין מוציאין מיד המוחזק וגם הרב אבני האפוד ז"ל הנד"מ בסי' בענינים אלה זיכה בקי"ל:
אפס כי עז מה שנמצאים בבעלי דינים אלו שלוים בהכשר דהיינו שראובן לוה משמעון סך כו"ך לירות ומוכר לשמעון קו"ט בסך זה וחוזר ושוכר המקנה בכו"ך לזמן פ' ומתחייב שבכלות הזמן מחויב לחזור ולקנות ממנו בסך פ' וכו' דנראה דאין בזה משום רבית כמ"ש מהרימ"ע יו"ד סי' ק"ג לגבי שכירות ומהר"א ששון סי' קנ"ג בס' אורים גדולים מלימוד קצ"ט ואילך לענין מכר והטבה ע"ש והלח"ר סי' י"ג השאיר דב"ז בספק ע"ש וא"כ אחר שאין כאן חשש רבית לכאורה נראה שישלם הלוה היוקר ולמאי ניחוש:
אבל במעט התבוננות י"ל דנהי דחשש רבית ליכא ענין גזל איכא דהא זיילי פירי וגם בערך הלירא מגופה יש תוספת יותר מחומש ועין למהרימ"ט שם ביו"ד סי' מ"ד ואה"ע סי' ב' שעמד בזה בחילוף המטבע שהוסיפו במשקלו או פיחתו דמלבד חשש רבית יש משום גזל דל"מ להרמב"ם והרי"ף והרא"ש שדנו בפחת המטבע שישלים הלוה הפחת כדין ההוספה שמנכה והרי בפחת אין חשש רבית אם לא משום גזל אלא גם להראב"ד דס"ל דמשונה הפחת מההוספה אין זה כ"א כשלא יש זולא דפירי והוספה יותר מחומש אבל כשיש שניהם פשיטא שגם הוא יודה שיש כאן גזל גמור ובהוספה הלוה ינכה ובפחת ישלים ע"ש והא ודאי דמ"ש שם ביו"ד סי' מ' לדון בתוס' משום רבית ולא זכר ענין הגזל הגם דהיה תוס' כ"ך בגרוש אינו אלא משום שהיה תנאי ביניהם בשעת הלואה בין יעלו בין ירדו וכל תנאי שבממון קיים ולא נשאר לדון מחמת גזל רק משום רבית שאין התנאי מועיל וכו' וכ"כ שם לגבי רבית דגוי דהיה אסור לקחת ממנו משום גזל שאסור לגוזלו כיש' לולא שקבל לפרוע מדעתו בזה פקע הגזל ומשום איסור רבית ל"ש בגוי ועיין למחנ"א הלכות מלו"ל סי' כ"ב שלמד כן ממהרימ"ט הנז' דיש איסור גזל ומה שלא עמד בזה בסי' מ' משום דהיה התנאי ופקע הגזל לפיכך לא עמד רק משום רבית ואין לומר שלא כ"כ מהרימ"ט רק כשיש הוספת משקל ולא בהוספה בערך שהרי בהך דסי' מ' איירי בהוספת הערך בגרוש וגם מחנ"א ז"ל איירי בהוס' הערך בזולוטא ועכ"ז דנו לה כדין גזל ומעתה גם בשטרי מכר והטבה דליתנהו ברבית מ"מ אית בהו משום גזל ותנאי בשעת ההלואה כבר הוכרחנו מדברי מהרש"ך ז"ל שאין כאן שום תנאי לגבי יוקרא וזולא ואדרבה ממלת סך שכותבים יראה כונתם שהתשלומין בזמן הפרעון יהיה כערך דשעת ההלואה בין בזול בין ביוקר וא"ת לפ"ז הגם אם אין רבית יש גזל איך הגם שאסרו הלואת סאה בסאה התירו מטבע במטבע אפי' אם יוקר נהי דאין רבית הלא יש גזל די"ל דסאה בסאה דיש חשש רבית פסיקא להו דאסור בין בסתם בין במפרש גם אם תוקר דאין תנאי מועיל ברבית משא"כ מטבע אנה"ן במפרש דמכח תנאו מחל ואין שם גזל מותר אבל בסתם אנה"ן משום רבית ליכא אבל משום גזל היכא דיש להקפיד אסור ודין גזל ידוע במקומו ומהרימ"ט עצמו הרגיש שם בזה דאמאי בהוסיפו על המטבע שקו"ט התם בש"ס מענין רבית ולא מענין גזל ותי' כן דמשום דהבעיא שם איירי בין בסתם בין במפרש ובמפרש ליתא משום גזל להכי שקו"ט ברבית דבתרויהו שייך ע"ש
ועוד אנכי הרואה לע"ד זכות תולה ללוה בנד"ז אפי' אם היו מתנים בפי' בין יעלו בין ירדו היה פטור כי היוקר בלירות דהאידנא משונה בכל דרכיו אי משום שבימי תורקייא לא היה המטבע עולה ויורד ובפרט מטבע הזהב שהמלכות עצמה עושה אותו מזהב השוה כערכו ואינה מרווחת בו רק מעט מזער והכל סומכים שא"א לפחות או להוסיף על ערכו ולולא המלחמה אשר כמוהו לא נהייתה וקבוץ כל המלכים את כל הזהב וגזרותם בזה עד אשר אבד זכרו ונתייקרו גם חתיכות הזהב בלי צורה ואין מטבעות הזהב נמצאים וכ"ש שאונם יוצאים בשוק לשום דבר ולא הי"ל שום קצבה מגזרת המלכות רק בין הסוחרים במסתרים וחדרי חדרים ולא נשאר להם שם מטבע דתלוי בצורתא אלא שם פירא התלוי בשם עצמו ושיויו (עיין בזה בחק"ל שם סי' קנ"ד) מכח כ"ז ודאי דהוי מילתא דלא שכיח ובזה גם אם היה תנאי ברור נימא דהלוה לא ס"ד בעת התנאי ולא קבל עליה וכמו שמפורש בח"מ סי' נ"ה גבי פרע מקצת שטרו והשליש השטר בתנאי שאם לא יפרע לזמן פ' יחזיר השטר למלוה לגבות בו כל החוב וחלה או עכבו נהר שלא יחזיר השטר וכן בסי' רכ"ה מפו' דאפי' בתנאי מפורש אונסא דלא שכיח לא קבל עליה וא"כ ה"ן אין לך דלא שכיח גדול מזה ועיין לכנה"ג בהגה"ט שם הביא. ממהרשד"ם ח"מ סי' ע"ה דעליית וירידת המטבעות אונסא דלא שכיח הוא והגם דהוא ז"ל כתב דבזמנם היה מצוי וגם חילק בזמנים דבזמנם היה תלוי הזהב בלבנים וכשהם דקים מתעלה הזהוב וכשהם עבים הוא נפחת וגם זכר לנח"ר שכתב בסי' ס"ט דיוקו"ז דמטבע אונסא דשכיח מ"מ לא שמענו מימינו יוקו"ז במטבעות זהב גם יוקו"ז זה אינו תלוי בשינוי מטבעות אחרים רק באסיפת הזהב וגם דלא בא מכח מאמר המלך אלא שהסוחרים עילוהו מחמת חסרון מציאותו כנז' ודאי כ"ע יודו דכל כה"ג לא ס"ד ולא קבל עליה:
ועוד רבו יתירה אשתכח לזכות הלוים בנד"ז כי המלכות יר"ה תכף לכיבוש תלתה הודעות בכ"מ ונתנה קצבה לבע"ח כמה יפרעו ממטבעות מצריות סכום הלירא צרפתית לנושים בם מקדם ולפ"ז יצא הדבר ממחלוקת הפוסקים בין מצד הרבית ובין מצד הגזל כי כפי גזרתם כן יקום דבר כדקי"ל דינא דמלכותא דינא וכמ"ש הרמב"ם בה' זו"מ ומר"ן בח"מ סי' קצ"ד בזה"ל שכל דיני המלך בממון דנים על פיו ומסתמא משמע בין יש הנאה למלך בין לא ודלא כשאר הפוס' המחלקים בזה ובעה"ת גם מביא דבעסקי יש' עם ישראל אין לדון ביניהם דד"מ דלהרמב"ם ומר"ן משמע דאין חילוק בכ"ז ועיין בתשו' אבק"ר סי' וי"ו שגם שם אזיל בשיטת הרמב"ם בזה והגם כי מתשו' הרא"ש כלל ק"ג לכאורה נראה שחולק בזה שנשאל בפיחת המלך או הוסיף במטבע אם יש בזה דמ"ד והשיב לא ידענא מה שייך להזכיר בזה דמ"ד אם המלך עשה מטבע חדש שיצא במלכותו ופסל את זה לא בשביל זה גוזר להפסיד למלוה שהלוה מטבע יפה שיקבל גרוע המלך אינו מפקיד רק שיהיה הראשין נפסל והחדש יהיה למו"מ ואינו חושש אם יפרע הלוה כפי ערך הקודם או ערך האחרון הלכך יתן לו מהטוב שהלוהו ע"כ הנה תראה כו מור"ם בהגה ליו"ד סוס"י קפ"ה ובח"מ סוס"י ע"ד כתב ואם תיקן כיצד ישלמו החייבים דמ"ד וכמי מה שתיקן ישלמו ובח"מ סיים ויש חולקין וציינו ע"ז הריב"ש סי' קצ"ו והרא"ש כלל ק"ג והש"ך בשני המקומות תמה דבתשו' הרא"ש שם לא נמצא כן ובהריב"ש אדרבא איתא אפכא שכתב דמאחר שציוה המלך בפירוש בענין פרעון החובות שיקובל המטבע החדש בערך הראשון (ר"ל הגם שהוזל) ולא אמר זה באיש פרטי דמ"ד הוא זה וגם הביא מס' התרומות בשם הרמב"ן דבעסקו המטבעות דמ"ד וכן העלה בסוף השער שדינו דין והפקרו הפקר וכן האריך עוד הש"ך ע"ש להלכה כסתם של מור"ם אלא שיש להרגיש במ"ש שלא נמצא כן בהרא"ש והנה הוא שם אלא שי"ל שמ"ש הרא"ש אינו אלא כשלא גזר המלך בפי' שיפרעו ממנו החובות אבל אם פי' כן גם הוא מודה שדינו דין וכמ"ש בעה"ת שהפקרו הפקר וא"כ מור"ם שלס' הראשונה קאי על שתיקן בפירוש בפרעון החובות וכתב וי"ח לא יתכן לא על הרא"ש וכ"ש על הריב"ש וכיון שרבים פשיט"ל דכשתיקן בפרעון דינו דין אסיק הש"ך להלכה כן וגם ראיתי למהרימ"ט ח"ב באותה תשובה דאה"ע סי' ב' שאחר שזיכה לאלמנה בגביית כתו' לגבות כערך של שעת הנישואין ולא כערך המטבע שפיחת המלך בעת הנישואין שוב עמד מכח דמ"ד שהפחת בא מגזרת המלך ודחה דאין לומר דר"מ רק כשגזר בפי' על הפרעון לבע"ח שיהיה כך ואפי' כן אין לומר דמ"ד רק משפטו חרוץ שמתקבל לכל אבל אם אינו גוזר רק שיהיה עובר בכל משא ומתן ואם אינו עובר הוא מעלים עין אין זה דמ"ד ע"ש וא"כ גם לדידיה בזה שגזרה השררה על הפרעון בפירוש וגם ראינו שיש שהוגשו למשפט ע"ז והתרו בהם שאם לא יקבל הקצבה שעשו ענוש יענש גם הוא ז"ל מודה דהוי דמ"ל, ועיין ג"ך באו"ג לימוד קצ"ח וקצ"ט שעמדו בזה והמור"ם מהם דכשיש גזירה מפורשת על הפרעון וגם שהתוספת יותר מחומש דמקפידים ע"ז כמ"ש ב"י ע"ז להוסיפו חומש שאין ס' דדמ"ד ע"ש. ומינה לנד"ז דתרוייהו איתנהו גזרה מפורשת ותוס' יותר מחומש דהלוה זכאי לפרוע כפי קצבת המלכות דוקא, ומה גם דפה יש הבאנק המאושר במלכות וכן פורע וגובה החובות עפ"י הקצבה הנ"ז לא פחות ולא יותר ואם תראה למהר"א ששון ז"ל בסי' קנ"ג בשטר מכר והטבה ונתייקר המטבע בעת הפרעון ודן הרב לשלם למלוה כשטת היוקר אעפ"י שעמד במח' של הפוס' בנתייקר השטר וגם במח' דד"מ, אל יקשה בעיניך מדוע לא זיכה ללוה מכח קי"א ודן להפך דהתם ההטבה היתה מהקונה שיחזור וימכור למוכר וא"כ המוכר הוא שבא להוציא והלוקח זכאי במקחו ומצי אמ"ל אם תשלם ביוקר אחזיר ואי לא לא דקי"ל כמ"ד משלם כיוקר, אבל בנד"ז המטיב הוא הלוה המוכר והתובעו הוא המלוה שקנה והוא המוציא ולפיכך הלוה הוא המוחזק ויכו"ל קי"ל כמ"ד לשלם בזול דשעת הלואה, ודברי הרב ז"ל לא הוו תיובתא לדידן אדרבא סייעתא:
אבל נשאר לעיין בזה במה שנהוג פה לכתוב בכל השטרות ולעולם תהיה יד בעשט"ד עה"ע וא"כ כיון דכל המחפש בפרטים שזכרנו לא ימלט ממחלוקת הפוס' וכתוב שבעהש"ט ידו עה"ע א"כ המוציא מחבירו שהוא בא מכח השטר ידו עה"ע ושכנגדו לא יוכל לזכות בקי"ל וכמ"ש בח"מ סי' מ"ב הרבה מן המפרשים כתבו דעכשיו שנהגו לכתוב דלא כאס' ודלא כטו"ד אמרינן בכל לשון מסופק יד בעהש"ט עה"ע, וא"כ לכאורה יש לדון כן גם בס' דדינא, אלא דמשום הא לא אריא דמלבד שהכנסת יחזקאל בסי' ק"א כתב שרבים חולקים בזה וגם הש"ע לא החליט זה לדינא, וא"כ אכתי בזה עצמו יש לנתבע לומר קי"ל י"ל דלא כתב זה הש"ע רק לגבי ספק שיפול בלשון אבל לא בס' דדינא וכמ"ש בדקדוק בכל לשון מסופק ולא כתב בכל ס' ועיין בכנה"ג הגה"ט אוכ"ו שחילק כן להדיא ממהר"ש הלוי ז"ל וסיים ודבריו נכונים:
ברם דא עקא דמלבד זה כותבין בשטרי דידן בזה"ל שקיבל עליו הלוה ס' הפוסק המקיים שט"ד אפי' שתהיה ס' זרה ויחידאה וכו' ובזה כתב באמ"ח מוצירי ז"ל ח"ב יו"ד סי' ג' דבקבלה כה"ג ל"מ תו לומר קי"ל ואמת כי שם כתבו תרי מרבנן דכשיש חשש הבית ל"מ קבלתו זאת להתיר רבית וגם הרב ז"ל לקמיה הודה להם בזה אבל זה יושיענו בשטרי הלואות דשייך מח' בחלוף המטבע משום רבית אבל בשטרי מכר והטבה דאין שם רבית רק משום דררא דממונא הרי כתב דמהני והתקינו כן להנצל מטענת קי"ל וגם אדמ"ק ח"ב ח"מ סי' ט' וכהונת עולם סי' א"ך הזכירו קבלה זאת וא"כ כשאנחנו מוצאים מח' בזה הרי נפל פתא בבירא מלומר קי"ל:
אלא שיש זכות תולה מהגאון חק"ל ז"ל במ"ב חח"מ סי' י"ב שהחליש כח קבלה זו דל"מ לאורעי כח המוחזק וכתב שטעם הסוברים דמהני שמדמים זה לקבל עליו קרוב או פסול דמהני כמ"ש בסי' כ"ב ודחה דהתם נמי ל"מ אלא אם ידון לו כד"ת אבל אם יקבל לדון לו שלא כד"ת מי יימר דמהני והכא דין תורה הוא המע"ה ואיך יקבל לדונו שלא כדין (וכ"ן לחלק דהתם נמי ל"מ לדעת הטור בדעת הרמב"ם זולת אם נגמר הדין וכבר הוציא הממון משא"כ כשעדיין לא נגמר הדין ולא יצא הממון יכול לבטל מקבלתו) וכתב עוד ראיה דל"מ מתשו' מהרימ"ט ח"א סי' קכ"ב שכתב דהא שכותבין יד בעש"ט עה"ע ל"מ משום דלא ידע דמחיל ועיקר שרשוהי מהך דר"פ הזהב דאמר רב האומר לחבירו ע"מ שאין לך עלי אונאה יש נו עליו אונאה ומסיק דאפי' לר"י דאמר ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה תנאו קיים שאני התם דידעה ומחלה הכא מי ידע דמח"ל ע"כ והחק"ל ז"ל הוסיף לפלפל בזה ולבסוף תמה דמאי שנא דגבי אונאה פסקו הפוס' כרב משום דלא ידע דמחיל ואילו בתנאי שלא יירשנה אע"ג שכתבו התוס' דשייך לא ידע דמחיל דהא ל"א ידעי אם תמות הוא קודם ואעפי"כ פסקו הפוס' דלא ירש והתנאי קיים והביא תי' לזה מהכנה"ג וגם אסף להקת הפוס' דס"ל דבירושה שייך דידע ומחיל דלא כהתו' ובזה אישר וחיזק דברי מהרימ"ט ז"ל והגם דאנן בדידן אכתי לא נודע לנו החילוק בין תנאי האונאה לתנאי הירושה לעד"ן דזה תלוי בפי' מי ידע דמחיל כי רש"י פירש מי ידע דאיכא אונאה הוא סבור דאין כאן אונאה עד כאן. משמע דהעיקר תלוי רק שידע שיש שם אונאה ואמ"ל אין לך עלי אונאה ואעפ"י שלא הודיעו שיעור האונאה ידע ומחיל דומיא דתנאי שו"ך דכיון דידעה שיש לה ולא ידעה השיעור ששייך בהו יוקו"ז והודיעה שאין לה אעפ"י שלא ידעה בכמה מוחלת תנאו קיים ותנאי הירושה ג"כ דומה לזה שיודע הוא שדינו לירש אעפ"י שאינו יודע אם ישיג הירושה תנאו קיים ואעפ"י שבברייתא מפורש דבעי שיאמ"ל חפץ שאני מוכר לך במאתים אינו שוה אלא מנה לאו דוקא ודי כשיאמר שיש בו אונאה ואין לך עלי אבל הרמב"ם בפי"ג ממכירה ובח"מ סי' רכ"ז שכתבו בזה"ל בד"א בסתם (אז יש לו עליו אונאה) אבל במפרש אין לו עליו אונאה כיצד שאמ"ל חפץ זה שאני מוכר לך בק"ק אינו שוה אלא מנה וכו' נראה דלדידהו הברייתא בדוקא ובעי שיודיעו שיעור האונאה כי פי' מי ידע דמחיל לדידהו שאינו די לידע שיש הונאה אלא שידע בכמה מחל ומ"מ אם שיטור האונאה ברור לו הרי ידע כמה מחל הגם שלא פירש לו ולזה שו"ך שרגילים הם שלא להשתנות בערכם הו"ל כפירש ותנאו קיים (ובזה מתרצא קו' הלח"מ על הרמב"ם דמאי שנא באומר שלא תשמיטנו שביעית דאע"ג דלא ידע אולי יפרע קודם שביעית פסק בע"מ שלא תשמיטני שביעית שאינה משמטתו והרי לא ידע דמחיל די"ל דכיון דעיקר החוב ידוע לו אעפ"י שלא ידע אם יגיע לשמטה מיקרי ידע ומחיל) וכן בירושה שבעיקר החיוב אם אינו ידוע אם יירש אבל ידוע כמה יירש יש לדון דהו"ל כמפרש וידע ומחיל ועיין במ"מ פי"ג ממכירה שכתב מח' בין רמב"ם לאחרים בפי' הברייתא אי היא דוקא או לאו דוקא ועין במח"א ה' מכירה סי' י"ד כתב בזה והעולה מזה די"ל שבזה תלוי מח' מהרימ"ט וחביריו בכתב יד בעהש"ט עה"ע דמסתברא כהרמב"ם והש"ע דכיון דלא פירש שיעור הנזק (וכן בקבל' ס' הפוסק) נ"מ מידי ואינהו סברי כרש"י ותוס' דכיון שידע שיהיה הנזק בתנאי זה הגם שלא ידע כמה הוא די ומהני ומעתה לדידן שסומכים על שולחנם של מלכים הרמב"ם ומר"ן ז"ל דבעו עד שיפרש בתנאו בכמה ניזוק או עד שיהיה ברור ונגלה י"ל דקבלת הפוסק בסתם ל"מ ונא עוד אלא די"ל דגם אינהו דס"ל דלא בעו לפרש הנזק להדייא מ"מ בעו שיפרש שקבל עליו בכל ס' שיפול וכמש"ש בבאמ"ח שתקנו לכתוב שקבל עליו ס' הפוסק בין בס' דמציאות בין ס' פלוגתא דאז הוי כשטת רש"י ותו' שיאמר מיהא ע"מ שאין לך עלי אונאה אבל הכא אינם כותבים רק בסתם שקבל ס' הפוסק המקיים שט"ד ולא נזכר במה ועל מה לרמוז על אותו דבר שמוחל בו וכ"ש בנד"ז על שאלת יתרון ופחת המטבעות שכתבנו דלא ס"ד שיקרה ואיך נאמר דעליו קבל ס' הפוסק וכיון שלא היה רגיל מאן דכר שמיה להתנות בו ומה שהק' הכר"ש ז"ל בח"מ סי' ז"ך דלשטת מהרימ"ט א"כ למאי כתביה י"ל שהלא בכל ענין יש דברים גלוים לרוב שיש בהם מח' הפוסקים וי"ל אאינהו כתביה להנצל מערעור אבל לענינים רחוקים מידיעת כל אדם י"ל דלא אסיק אדעתיה ולא ידע דמחיל ועין עוד להחק"ל שם שכתב דלא חלקו על מהרימ"ט זולת במ"ש לבטל כח מ"ש יד בעהש"ט עה"ע שהרי הוא מקבל דעת הדין כפי דעתו ואי משום אולי הסופר כתב מדעתו הרי קי"ל מדקדקין לשון השטר ולא מהימן לומר הסופר לא גמר דכיון שיש שתי משמעות בלשון י"ל דמסתמא הרגיש וכיון שלא נמלך בחכם לברר ספקו מסר דעתו לסופר וידע ומחיל אבל ס' הפוסק דגם הסופר לא בקי לדעתה וכ"ש הוא איך נימא ידע ומחיל וכן הוכיח מהנמק"י דתנאי שבא לעקור דין תורה ל"מ וגם הממע"ה הוא דין תורה ול"מ קבלת תנאו לעקרו ונמצא לפ"ז מח' מהרימ"ט וחביריו אינה רק בבעהש"ט ידו על העליונה ולא בק' ס' הפוסק להוציא מהמוחזק וראיתי למ"ב בארח משפט שתמה איך נאמר בזה לא ידע דמחיל והרי יודע דהוא מוחזק וזוכה בדין ועכ"ז מחל וזאת כבר תי' הגאון מ"א ז"ל דעכ"פ לא ידע בכמה מחיל ומה שהק' עוד דהרי בקבל עליו קרוב או פסול שהוא נגד ד"ת ומהני י"ל דהאדם ברצונו יכול לעשות בממונו כמו שירצה אבל אם באת לחייבו מחמת תנאי שקבל לאחרים נימא דתנאי שהוא עוקר דין תורה ל"מ מידי והו"ל כתנאי שיש בו רבית דל"מ מידי וכתנאי האומר שלא תשמטנו שביעות ואין זה כתנאי שבממון שתנאו קיים דזה אינו מזכה לו ממון להדיא רק אומר לא אדון בקי"ל:
באופן דמלבד שיש רבים ס"ל כהחק"ל ז"ל דל"מ קבלת ס' הפוסק והמה מהר"מ צרפתו שם בכר"ש ומהר"מ סוזין שם בחק"ל הנה כתבנו לדעת מרן והרמב"ם ז"ל מורים דל"מ וכ"ש למה שנר' מהחק"ל ז"ל דבדין שגלה דעתו בו מרן ז"ל לא מצינא לקבל לדון נגד דעתו ובזה הודה ארח משפט דאין קבלה אחר קבלה וגם הרב חוקי חיים סי' ז"ך דן כן מדברי מהרש"ח ומוהר"ח מודעי ז"ל בתשו' כת"י הבי"ד זכו"ל ח"ב כללי הקי"ל ע"ש וא"כ כיון שהוכחנו תוך התשו' דלדעת מר"ן הלוה זכאי בדינו אי מטעם אונסא דלא שכיח ואי משום דמ"ד ואנחנו קבלנו הוראותיו תו לא מהני ק' ס' הפוסק נגדו דהו"ל קבלה אחר קבלה והגם שראיתי להרב חקק"ל ח"ב סי' י"ד עמד בזה ותקע בה מסמרות בקבלת הפוסק דמהני וכן בספר חקות החיים ה"מ סי' נ"א ובגנזי חיים כללי הקי"ל חזר על לימודו ושם הזכיר דברי הגאון הרמ"ז ז"ל וכתב דאולי בימיו עדיין לא נתפשט בין הסופרים לכתוב קבלת ס' הפוסק ואני הדיוט לא זכיתי להבין זאת חדא דהחק"ל ז"ל בעצמו זכר הקודמים לפניו המדברים בזה ואנחנו איך לא נאמר שנתפשט ועוד מאי נפק"מ בפישוט מנהג הסופרים והלא העיקר מנהג הדיינים ואולם ראיתי עוד שכתב דגם הרמ"ז ז"ל לא אמרה רק מפני שנתחייב לדבר שאינו דלא ידע כמה מחיל ובנדונו היה דבר קצוב וזה אמת וגם אני ההדיוט בטיולי בדברי הפוס' כמעט שראיתי רובם דלא דנו בק' ס' הפוסק רק כשהיה דבר קצוב אלא דלא הוה ידע אם יהיה ספק שיקרה זה ולפ"ז הכא דאיכא תרוייהו דלא ידע אם יקרה זה ואם יקרה כמה יהיה נזק נראה דהכל יודו דלא ידע דמחיל ובפרט דאיכא הכא זכות דדמ"ד ובזה כתב הפני"ץ ז"ל בח"ה דלגבי דד"מ מה תועיל ק' ס' הפוסק דכיון דהמלך גזר שלא תועיל הקניה בלא חוגי"ט והוא קבל ס' הפוסק מה תועיל לו והרה"ג כמהר"א פאלג"י ז"ל קלסיה בזה ע"ש וא"ת הניחא אי הויא דמ"ד בלתי שום חולק אנה"ן מפקעת ק' ס' הפוסק אבל הרי היא עצמה י"ס דלא הוי דינא ונמצא זה תלוי בזה, אי מפקעת קבלה ומצי לומר קי"ל או לא אבל י"ל דלא ליהוי אלא כס' דחזקה מי מוחזק הנה הכא מלבד דלמרן והרמב"ם דמ"ד וכיון דלדידהו הכי ס"ל אנן דאזלינן כוותייהו לדידן ודאי הזוכה בד"מ הוא המוחזק עוד קי"ל דכשיש ס' בחזקה אזלינן בת"ר והכא הרוב הם הסוברים דמ"ד וגם דלא בעינן רובא רק בחזקת קרקע אבל במטלטלים כנ"ד אפי' בתרי התפוש הוא המוחזק כידוע. סוף דבר אחר כל הדברים האלה ודברי רבותנו בעניינים כאלה ודאי כי נכון היה לטרוח עם הבע"ד לפשר ביניהם לצאת י"ח כל הפוס' וכמו שראיתי לכמה מהפוס' ובראשם מהראנ"ח ז"ל כתבו נכון או טוב לפשר ובלא"ה מצוה לבצוע תחלה אבל לא יתקעו עצמם לומר יקוב הדין את ההר בזה הנה מכל האמור מוכח דהלוה זכאי בדינו לפרוע דוקא כערך הראשו' כי יש לו לסמוך על הסוברים כן ולומר קי"ל בשטרי הלואה משום נד רבית ומשום צד גזל ובשטרי מכר והטבה משום צד גזל ותנאי אין כאן וגם אם יש תנאו י"ל דאונסא כהאי לא שכיח ולא אסיק אדעתיה בעת התנאי וגם מצד גזרת המלכות וקצבתם לפרעון החובות ותקנת רז"ל לפשר לאו דינא היא רק תקנה וכבר כתב החק"ל שם במ"ב סי' ט' דלא תקנו זה רק בקושטא וסאלוניק וי"ל דדוקא למקומם תקנו וכמ"ש דהלל לדריה הוא דתיקן ומצד ק' הפוסק כיון דלא ידע כמה מחיל יש לו לסמוך בזה על מהרימ"ט וחביריו ז"ל וככל הכתוב לעיל ולכן אם יסכימו עמי בזה רבני הדור הי"ו גם אנכי אהיה סניף ומתאבק בעפר רגליהם וצוי"מ:
סימן ה
מתוך התשובה תובן השאלה
חמותי ראיתי אותיות מזהירות במ"ש להציל בנות יש' ממכשול ותלה נימא בנימא להתיר להם המקוה דנדונו ולולא כי זחלתי פן יאמר שתיקה הודאה היא אין עתותי ספורות אבל מסבה הנז' הנחץ השיאני גם בערבי פסחים שלא תצא תקלה ח"ו ואומר כי היסוד שהניח שהאמבטי כיון שיש בו נקב יצא מדין כלי כמ"ש בש"ע סי' ר"א אפי' אינו קבוע בארץ לדעת הרא"ש והר"ש דלא כהרמב"ם והש"ע לא כיון יפה דאפי' אם היה הנדון דומה מאן ספין לזוז מדעת הרמב"ם והש"ע שקבלנו הוראותיהם בפרט בענין נדה החמורה בכרת ובפרט בטבילה תוך הכלי דהיא דאוריתא ואינה כשאובין די"ס אפי' שאובה כולה מדרבנן ובפרט דאין הנדון דומה לדעת נוב"י תנינא יו"ד סי' קמ"ב שכתב דלא איפליגו התם אלא בנוקב כלי ואין דעתו לחזור לסותמו אבל בחושב שיחזור לסתמו כגון הנך ברזא שעושים לאמבטאות אין זה מבטלו מתורת כלי ואע"ג דהבית אפרים סי' נ"ב וחת"ס הבי"ד פת"ש סק"ז חלקו עליו מ"מ לא יכלו לעשות נגדו ובקשו עצות אחרות לנדונותיהם ע"ש לא עוד אלא דא"א לאמבטי זה להיות מתחלתו בלא נקב כי ממנו ינקו אותו כל פעם ובלעדו אין עליו שם כלי וכמ"ש בא"ח סי' קנ"ט בכלי שיש בו ברזא שאעפ"י שמסירים הברזא גם אותה שעה נק' כלי ובזה הודה גם הבית אפרים עיין לו בגוף התשובה ולפ"ז גם הרא"ש והר"ש יודו בזה שהוא כלי מתחלתו ע"ס וא"כ חזר הדין דאין טובלין בכלי מה"ת ועיין לנוב"י שם ורע"ק איגר בסי' ל"ט שאפי' בקבעו ולבסוף חקקו דלהרמב"ם ודעמיה נמי ס"ל דאין לו דין כלי מ"מ כתבו הם ז"ל דלא נאמר זה רק לשלא יפסול השאובין בו אבל לטבול בתוכו לא ובנפול יסוד נפל הבנין שבנה דבריכה החמה שממנה בא המים כיון שהיא נקובה אינה פוסלת המים שנשאבו בה דכיון דבלא נקב זה אין עליה שם כלי א"כ אדרבה מכחו הויא כלי ולא יכול לטבול בתוכה ולא במים היוצאים ממנה דהו"ל שאובין והגם דתחלתו בא ממעין הנה לגבי טבילת כלים אין הבד בין מעין למקוה וכמ"ש בטור עיון בבאה"ט סקי"א ולגבי דין שאובין נמי כיון שנעשו שם מדעת אדם עיין בס"ח ובבאה"ט במעין המקלח לתוך הכלי דגם אחר שיצאו ממנו המים אין טובלים בהם ומזה תבין לבנין העליה ע"ג עליה שכתבת להכשיר טבילה באמבטי הזה גם בלי היות בה מ' סאה ע"ו חבורו למעין בברזות המביאים לו מים מהבריכה הקרה והחמה והם תחלתם בא מהמעין וציינת למ"ש רמ"א סו"ס ל"ו ומ"ש עליו הש"ך ואמרת דגם הכא בצירוף שתי הברזות דבריכה חמה וקרה יש כשפופרת הנאד והוי חבור וכו' שהוא טעות דמלבד מ"ש שאין טבילה בכלי אפי' במי מעין עוד בה לא ידעתי איך מצא בצירוף שתי הברזות דהוי חבור כי החבור צריך להיות בשעת טבילה ואם הם סגורים בעת טבילה הרי מעין לחודיה קאי ואמבטי לחודיה קאי ולא דמי אפי' למים הבאים ע"י גלגל ועיין בס"י גבי הפסיק ראש הקלוח וז"פ. ורחוק להיות שיפתחו הקר והחם בבת אחת כל זמן טבילתם כמובן ועוד מי יעמוד בסוד לדעת דגם בתחלת חבור הצנורות היו פתוחים אותה שעה ומי הגיד שלא עמד בשום מקום ממשך הצנורות דבר הממעט שיעור שפופרת הנאד דאפי' הוי מבריות המים ממעט וגם מספק אם רחב כשפו"ה או לא כתב הנוב"י ז"ל דפסול ובפרט דקרוב לודאי שהבריכה החמה סוגרים אותה בברזא המביאה לה מהמעין בעת שתתמלא מפני שלא ישפכו המים על גדותיה וגם כדי שתתחמם מהר ואז לא נשאר פתוח רק של הקרה לחוד שהוא פחות משפ"ה ואינו חבור ומאין יבא תשלום המ' סאה ונפל הבנין שבנה ארצה ואין מקום להיתר מקוה זה וישתדלו למקוה כשר ומקוה ישראל ה' יושיעם בעת צרה:
סימן ו
אודות ספקו שנסתפק אם יברך על אלו ברכת המילה ואשר קדש ובאותה המילה סדר הג' על ג' כסאות ובירך על הישראלי ונתכון לכלם ודאי ופה עשה אישר חיליה דמר אבל ספיקו על יחיד הבא מן הנכרית נראה שאון שום ספק דכיון דהטעם שאין מלין אותו בשבת הוא מפורש בירושלמי משום דולד שפחה כמותה ויש לו דין גוי כאמו וכי מברכין על מילת הגוי רק נראה שאם יגיד לאביו בלחש שיש לו דין גוי ותהיה כונתו בזאת המילה לגיירו וכשיתרפא יטבילנו לשם גרות אז נראה דיוכל לברך אקב"ו למול את הגרים דהא הדין מפורש בסי' רס"ח ס"ז גוי קטן אם יש לו אב יכול לגייר אותו שזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו וע"ש בפת"ש דאע"ג דאם הגדול יכול למחות מ"מ מברכין בשעת טבילה (אמר טבילה ולא מילה נראה משום שיכלול גם האשה שאין שם רק טבילה):
ומה שכת"ר משתדל לעשות מקוה ועשות יסוד לזה שבכל אופן צריך שלא יהיו המים נשפכים להדיא למקוה מהצנור שהוא דבר המקבל טומאה אלא יהיו נשפכים על הקרקע על צנור של עץ הרחוק מן המקוה שע"ו יהיו נמשכים למקוה כמ"ש מרן סי' מ"ז ונסתפקת רק משום הברזאות הקבועות בצנורות אם מפני זה נחשבים הצנורות כלי ועוד אם מכח זה נחשבים המים שבצנורות שאובים ועוד מפני שיש סדק בין צנור לצנור ומחזיק מעט מום אפי' שהוא כל שהוא לא רביעית ובסי' ל"ו כתב מרן דבשל עץ אם חקק בו גומא כ"ש המים שבו הרי הם שאובין משא"כ בשל חרס ומסתפק בסדק זה אם דינו כשל עץ או כשל חרס ע"כ ספקותיך. ולזה אשוב על אחרון ראשון מה שנסתפקת על הסדק איני רואה ספק בזה לא למר"ן ולא למורם אם הסדק אינו מחזיק רביעית דטעם בשל עץ בכל שהוא מפני שראוי לחקוק בו יותר וה"ל כאלו חקק משא"כ בשל חרס שאין ראוי לחקוק בו יותר וכן מפורש בב"י והאחרונים ואפי' אם סדק זה מחזיק רביעית מ"מ כיון שנעשה בלי כונת אדם ולא ניח"ל בהכי להיות מקבל מים אין זה קבלה לעשות שאובין כמ"ש מור"ם בהגה ובד"מ ע"ש ובב"י בארך ואודות הברזאות שכתבת אולי מחמתם נעשה הצנור כלי ועוד אם מכח זה הוו שאובים לא הבנתי מאי נפקא מינה לחשבם כלי אם מפני זה יהיו מימיהם שאובים זהו הספק השני ששאלת ואם ליחשב כלי שאין לטבול בתוכו אפי' מלא מי גשמים או מי מעין דצריך לו תנאים הלא אין שאלת נדוננו בזה אבל מ"מ שאלתו אם יחשבו שאובין בזה הוא שאלת חכם וצ"ו בזה ואין הפנאי מסכים רק שלעיקר הנדון נראה דשרי יען כי הנה הצנורות האלה ידוע שהם נקובים בתחלתם מעבר אל עבר ואח"ז מחברים אותם לקרקע ואז קובעים בם הברזא ועין בס"ז הלוקח כלי גדול (ר"ל המחזיק מ' סאה) ונקבו נקב המטהרו (ר"ל כמוציא זית) וקבעו בארץ ועשאו מקוה ה"ז כשר וכו' א"כ אלו שנקובים מעבר א"ע כמוציא זית ואפי' למור"ם דמחמיר כשפופרת הנאד שהוא נקב שיחזרו בו שני אצבעות אצבע ואמה הלא כתבת שיש בנקב הצנור שיעור ב' אצבעות וקבעם או חברם לקרקע הרי הוא כקרקע ואין קבלתם חשובה שאובין והגם דסתמם אחכ"ך בברזא הו"ל כקבעו ולבסוף חקקו דאפי' רבנן בהמוכר רבית דס"ו מודו דלגבי שאיבה דרבנן הו"ל כקרקע עיין בפת"ש סק"ב ואודות משיכת המים למקוה בצנורות אלו של מתכת דאע"ג דאמרנו שאינם שאובים מ"מ גם פשוטו מתכות מקבלים טומאה ואנן בעינן הויתו על ידי טהרה כמ"ש ניחא דכיון שהם מחוברים לקרקע בטל אגב קרקע והויא הויתו בטהרה כמ"ש הש"ע בסמ"א ואי משום הברזא שאינה מחברת (ואפי' מחברת) הנה הרא"ש בתשו' רל"א והביאה באה"ג דגם המחובר לדבר המחובר לקרקע כגון טבעת שבדלת אינו מקבל טומאה וא"כ חבור הברזא עם הצנור דכותה ועין לחת"ס יו"ד סי' רי"ח שכתב שאון הברזא מקבלת טומאה ואי משום תפיסת ידי אדם כשפותח הברזא והוא מקבל טומאה בזה כבר כתבת שלא ירד המים מן הברזא להדיא לתוך המקוה שיש כאן תפיסת ידי אדם אלא ירדו על שפתו (לחומרא יהיו רחוקים ג' טפחים מהמקוה דזהו שיעור המשכה גם לגבי שאובין) ומשם יהיו נמשכים למקוה ואם ירצה יותר לצאת י"ח יהיו פי הברזא צרים שידע ודאי שלא יבוא בקלוח ראשון היוצא מהם ע"י תפיסת אדם ג' לוגין עיין בארץ חיים סי' ר"א ובזה יהיה המקוה הזה נקי מערעור והגם כי לא יבצר שימצאו מחמירים לענ"ד טוב להקל לאלו דמוטב שיאכלו ישראל בשר שחוטות תמותות וכו' ולא וכשלו בעון נדה החמורה רח"ל:
ואתה ידידי חזק ואמץ לבך לאחוז מעשה אבותיך בידיך וה' ישלח עזרך מקדש ובפרט אם יש השקת מים למעין עין בסמ"ט וגם בסנ"ג ואכמ"ל:
סימן ז
מע' הרה"ג אב"ד מקודש לעדת האשכנזים כמהר"ר יחיאל מיכל הי"ו
אודות דברי מרן ב"י בי"ד סי' קי"ב אשר פקד עלי לעיין בו אני פי מלך שמור, ולקוצ"ד הדברים ברורים הם ואעתיק דברי רי"ו שהם שרשן של דברים וז"ל ובעל העטור פי' אהא דתניא חמצן של עוברי עבירה מותר מיד מפני שהן מחליפין פי' מפני שהן מחליפין את השאור לא שמשהין חמץ בפסח ומותר מפני שהן מחליפין בשל נכרי (דלפי' זה יהיה מותר מיד מבלי שימתין בכדי שיעשו) דא"כ קשיא לן טובא ועוד למה משהין ואין מוכרין אותו קודם הפסח (ר"ל כיון דסוף סוף הם מחליפן) אלא חמצן של עוברי עבירה הוא שאינם מדקדקים במצות כ"ך (ר"ל שהם חשודים על המעשרות ופרותיהן דמאי) ולאחר הפסח מותר באפיה ראשונה (ר"ל בכדי שיעשו ולא מיד) מפני שמחליפים את השאור (כלו' דנחוץ להם השאור לחמץ בו עיסתם ומחליפים קמח משלהם עם שאור של גוי שאין בו חשש טבל) וע"י תערובת הוא (ר"ל הדמאי שלהם נתערב בשאור דגוי שאינו חייב) ומותר כמו שפירשנו (דהא לא גזרו על תערובת דמאי) אבל חמצן של כותים אסור עד לאחר ג' אפיות כדקתני התם של נחתומין לאחר ג' שבתות מפני שמבטל הוא ע"כ ור"ל דהכותים חשודים להשהות חמץ שלהם לאחר הפסח גם קודם שעשאום כגוים ולפיכך אף שעברו ב' אפיות דהשתא ליכא לאסור חמצן משום חמץ שעבר עליו הפסח עכ"ז יש חשש אחר אם עיקר השאור משלהם דפירותיהן הם דמאי ודינן כע"ה כמבואר במס' דמאי והשאור דלטעמא עביד תערובתו אסורה עד לאחר ג' אפיות דוקא שאז מתבטל, זהו ביאור דברי העטור לענ"ד, והשתא מרן בב"י נרגש אולי תיסק אדעתין דהעטור מדבר על כותים דאחר הגזרה דדינם כגוים והחשש הוא בשאור דידהו משום פת נכרים הפך מה שהעלה לזה כתב י"ל דהתם משום חשש מעשר המעורב וכו' כלו' דהא התם לא מיירי בחמצן של עוברי עבירה אלא משום מעשר וא"כ דכוותה גבי כותים החשש הוא משום מעשר ויגיד עליו רעו, וא"כ בכותים דקודם הגזירה איירי וזאת אגיד להדר"ג כי בב"י שלי כתוב עכו"ם במקום כותים, וקודם ראותי הדברים ברי"ו עלה בדעתי אולי הדברים אמורים בעכו"ם הלוקחים תבואה מישראל דאותם פירות חייבים במעשר ואפי' במרחן גוי אם הגיעו לעונת המעשרות ברשות ישראל חייבים במעשרות מדבריהם ועיין להרמב"ם בפ"א מה' תרומות וביו"ד סי' של"ב ס"ו וראיתי בב"י ישן כתוב כותים ולא עכו"ם ככתוב ברי"ו, אלא אחר התבונני בשורש דבר נ"ל דמ"ש ישר הולך ואם שגיתי אתי תלין משוגתו, ואתו הסליחה אשר לא באתי לחצרות קדשו לדבר פה אל פה כי אין לי פנאי, דברי ידידו המכבדו כערכו הרם:
הצ'
אליהו ילוז ס"ט
סימן ח
רא"ג מר שד"ר הרב המובהק זרע רב כמוהר"ר אור החיים אלחדיף נר"ו יאיר כיר"א
אחדשו"ט לפי רוב הארבה, אין לדבר קצבה, וצל"ה גם היא לכל דרכיו משכיל וה' עמו ושב אל מחנהו חי ומלא ברכת ה' אכי"ר.
תמול שלשום קבלתי פר"יש מכת"ר ע"י ידידינו רב ספר"א הי"ו חן חן. והנז' הגיד לי מילי מחיי'ם כי ביקש אותו לחוות דעתי הקצרה אודות בקשת רבני ירושלם ת"ו לעשות חדשה בארץ לתקן קופות חדשות בשם
רמב"ה לעניי ירושת"ו אם הדין עמם או לא, ובתחלת המחשבה לא נתנני לבי להטפל בזה מכמה סיבות, הא' למה זה תשאל לשמי מי אני ומי בית אבי פחות שבערכין ודבר זה הניחו לו כבודו בגדולים, ועלית על כולנה שכת"ר יודע כי אני בגולה פה פקעין ת"ו ואין שום ספר פה עמנו לא ש"ם ולא טורים וכ"ש ספרי האחרונים המאירים את העינים בדבר הלכה ואין אומן בלא כלים ובנס נמצא רק הש"ע הקצר פה של ח"ר שמעון אשכנזי הי"ו השו"ב של הכפר אמנם הדרי בי שלא להשיב פני כת"ר ריקם ובפרט כי לא אוכל להתאפק על עלבון הבת היקרה עי"ק חמד זו טבריא ת"ו ורדיפתה אשר נרדפה על לא חמס ונזכרתי כי כדמות שאלה זו מלפנים נשאלה ממני אודות הפרש שהיה בין האשכנזים הי"ו ובו בפרק גם אנכי הדל נמנתי להשיב ועתה חפשתי בפ' כל כתב'י הנמצאים ואמרתי למגמר מעתיקא רק חשבתי דרכי לבוא בדרך קצרה ואלקטה באומרי"ם רק מה שנוגע לעיקר דיננו ולהשמיט הפלפולים דמאי נ"מ ולא עליה דמר עודנו חלוש המזג וטריחא לי מלתא ולזה אמרתי לבוא באותיות שתים אלה רק להעיר לו אזן בלמודים וישמע חכם ויוסף לקח וזה החלי.
הנה ראיתי ונתון אל לבי כי יש אבני נגף לעצור מטרתם זאת עפ"י הדין מתלת טעמי או ארבע כאשר נבאר בע"ה.
הטעם הא' משום עני המהפך בחררה המוזכר בקי' בריש פ' האומר ופסקו' הפוס' בחו"מ סי' רל"ז עש"ב וזה שייך אפי' אילו בתחלת קביעות הקופות אשר קבעו קדמונינו ז"ל וריצו בני חו"ל עליהם עד דאיפייסו ובאו גם בני ירוש' תכף לעשות גם הם כן היו יכולים לעכב מדי"ז דאחר דפייסום ואיפייסו הו"ל כפיסוק דמים המוזכר שם דאז לא יוכל שו"א ליטול החררה מהמהפך בה מפני חמת איסור זה אשר כתבו בהגהמ"י בשם הרא"ם שחזן הכנסת יכריז עליו ברבים שהוא רשע והרב משפטי שמואל סי' מ"ט וק"א וקי"ב כ' דחמור עד מאד והוי כאיסורא דאורייתא ומדברי שארית יוסף סי' טו"ב נראה דהוא בכלל לאו דלא תסיג ואע"ג שהרדב"ז בישנות סי' דין כתב דקרא דלא תסיג גבול לא מיירי אלא בקרקע ולא בשאר מילי קרוב לשמוע מדב"ק דנהי דלאו מפורש ליכא. איסור תורה מיהא איכא, ולו יהי אלא כס' שאר הפוס' שאין בזה אלא איסורא דרבנן מ"מ כ"ע מודו דאיסור זה חמיר משאר איסורי דרבנן וחומר נושאו קרוב לאיסור דאורייתא והיו יכולים לעכב עליהם ודאי כיון שהם הראשוני' אשר הפכו בחררה זו לזכות בכל נדרי בנ"י אשר ידרו לשם רמב"ה זיע"א ואלו באים לחסר זכותם וליטול מהחררה אפי' מקצתה יכולים למנעם דאין הבדל באיסור זה בין הכל למקצת כאשר כל ס' הפוס' מלאים מזה ומסתברא נמי וכמ"ש הרב שער שלמה בסי' ק"ל למנוע האשכנזים מלקבץ נדבות בערי הספרדים דבזה הם מחסרים הנאתם ומ"ל קטלה כולה ומ"ל קטלה פלגא ע"ש וה"ט למ"ש בב"ב דכ"א לענין מרחיקין מצודת הדג מן הדג ובר מתא מעכב אבר מתא אחריתי משום דפסקיה לחיותיה דהתם ודאי לא פסקיה לכוליה חיותא דהיכא דפסיק לכוליה חיותא ועקר הראשון מזכותו לגמרי בהא אפי' בבר מבואה אבר מבואה דנפשיה מצי מעכב לכ"ע וכמ"ש הרב משאת בנימין סי' נ"ז והרב שארית יוסף שם סי' טו"ב ועי' בפתחי תשובה סי' קנ"ו ס"ק ג' ומאי רבותיה דמצודת הדג ובר מתא אבר"מ אלא ודאי דאע"ג דלא חסר רק מקצת חיות מצי מעכב בהו וא"כ לענין היפוך בחררה לקרותו רשע לא שנא נטלה כולה ל"ש פלגא וז"פ, ואע"ג דחררה זאת כיון שאינו מהפך בתורת מכר ושכירות אלא לוקחים הנדרים מהנודרים חנם הו"ל כמציאה והפקר דס"ל לר"ת ודעימיה דאין בזה לתא דעהמ"ב אין לי להאריך עתה בפלפולים אחרי שמרן דאנן אתכא דידיה סמכי' הביא ס' רש"י דל"ש בי"א בתרא הא סוגיין אזלי בכל בתי דינין לפסוק כ"א בתר"א אע"ג שכתב מרן תחלה ואח"ז הביא י"א וי"א הלכה כי"א בתרא ובהא גופא עי' להערך השולחן ח"ג סי' רל"ז או"ד והר' מהרי"ע ח"א סי' נ"ב דנקטו להלכה כי"א בתרא, וא"כ גם אם מעשה הצדקה דומה למציאה והפקר המהפך בזכותו ובא אחר ליטלו נקרא רשע והגם דהצדקה הזאת שמהפך בה הוא דבר שלב"ל וכבר הרב"א בש"מ למציעא בפ"ק הביא משם תוס' חיצוניות דגם במהפך לקחת איזה חררה מהעיסה דאכתי ליתא לחררה איתיה לעהמ"ב וכ"מ במהר"י אדרבי סי' ש"ץ ומהרשד"ם חו"מ סי' שנ"ד דאיסור עהמ"ב איתיה אפי' ברווחים העתודי' לבא וכ"ש שריצוי שריצו להמתנדבי' לא בזול עמד עליהם אלא ביוקר וטרחא יתירה שטרחו הני שד"ר ושמו נפשם בכפם לדלג על הערי"ם ולהוציא הוצאות מרובות לקבוע קופות ולחזק בדקיהם דבזה יש איסור מוסיף למשיג גבולם ולחסר הכנסתם משום גזל דרבנן וכמ"ש בסו"פ הניזקין ופסקה הש"ע בחו"מ סי' רע"ג וש"ע עני המנקף בראש הזית מה שתחתיו גזל מפני דרכי שלום ר' יוסי אומר גזל גמור והתוס' והרא"ש והמרדכי בשם אביאסף הק' לר"ת דס"ל בהפקר ליתא לעהמ"ב דמ"ש הך דמנקף דהוא הפקר ותי' מפני שטרח העני והפילם לארץ וסמכה דעתיה עלייהו ע"ש והרב משאת בנימין ז"ל הק' דהא עמה"ב נמי ליתי בשאר מילי אלא בטרח ופסק דמים ועכ"ז ס"ל לר"ת דגם בכה"ג ליתיה בהפקר דאכתי מ"ט דמנקף ותי' דמנקף שאני דטרח טרחא מעולה ולזה סמ"ד ומהרש"ל ז"ל בתשו' סי' ל"ו תי' דמנקף עלה לראש האילן ונשא נפשו למות וכה"ג הוי האי דמהרי"ק שהלך לעיר אחרת והדרכים בחזקת סכנה מפני כן יש בזה משום גזל ע"ש אמור מעתה דהטורח בדבר טרחא מעליא ומסכן בנפשו בדרכים כגון הני שד"ר דמרחיקים נדוד ונותני' לכסף מוצא לתקן הקופות הנז' המשי"ג גזלנא הוי דמטרחתם קנו מד"ס ואין לאחר לגוזלם, וגדולה מזאת אני אומר דאפי' אם לא נתכוון המשי"ג לזכות בנדרים לעצמו רק למנעם מאנשי עיקת"ו הנז' הוא גזלן וכמ"ש שם בחו"מ הגוזל נחיל דבורים שמנעם מבעליו ה"ז גזל מדבריהם, ונחיל דבורים אין בו כ"א קנין דרבנן וכמ"ש בבאה"ג שם והוי כקופות הנז' דמשום טרחא אית לן בהו קנין דרבנן ועכ"ז המונ"ע אותם מבעליהם גזלנא יתקרי.
וכ"ש בהך דנ"ד דידוע הדבר דהכל רוצים לנדור להאי תנא דידן רמב"ה זיע"א מפני שהוא מפליא לעשות עושה נפלאות למאן דתלי זייניה ביה וקדמונינו הק' זיע"א עיינו היטב לישען על זכותו וקבעו קופות בשמו אשר בזה נתכוונו לתת שמו הק' בכל עת לעיני כל ישראל ויצאתה מחשבתם לפועל ונמשכו בזה אחב"י לחיותינו בצדקתם אשר יקראום על שמו מי הוא זה אשר יוכל לפרוש מצודה זו ממש או כדמותה לעשות לו קופה בשם רמב"ה זיע"א בצדנו והלא זו היא ממש מ"ש בב"ב דכ"א אהך דקאמר רב הונא בר מבואה מעכב אבר מבואה חבריה לימא מסייע ליה מרחיקין מצודת הדג מן הדג עד פרסה ודחי שאני דגים דיהבי סייארה דפירש"י נותנים עין בהבטה להיות נוהגין לרוץ למקום שראו שם מזונות הלכך כיון שהכיר זה את חורו ונותן מזונות בתוך מלא ריצתו בטוח הוא שילכדנו דהו"ל כמאן דמטא לידיה ונמצא חבירו מזיקו אבל הכא מי שבא אצלו יבוא ומי שבא אצלך יבא ע"כ ה"נ כיון שאחב"י נותנים עין ליסמך על זכות ר"מ ואנחנו נתננו להם שמו נגדם לעוררם לרוץ אל זכותו הו"ל כמאן דמטא לידן והנותן מזונות במצודה אחרת אצלנו הוא מזיקנו ודאי וכל"ש בנד"ד ששם רמב"ה אשר אליו נותנים עין אחב"י הוא המזונות שהנחנו לצוד בהם והבא לעשות קופה אחרת בשמו לזכותו הו"ל לוקח ממזונות שלנו לצוד בם וא"כ הגם דידוע הוא דלא קי"ל כר"ה בבר מבואה אבר מבואה אלא כר"ה בריה דר"י דדוקא בבר"מ אב"מ אחריתי דמצי מעכב עי' בחו"מ סי' קנ"ו מ"מ בדגים דיהבי סייארה ונ"ד דדמי ליה ודאי דמצי מעכב ול"ד לכתחילה אלא גם עברו ועשו עוקרים קופותיהם דהא הך דמצודת דגים רוב הפוס' ס"ל דל"מ דמעכב ומונע מצודת החדש גם בדיעבד אלא ג"כ מחויב לשלם לו הזיקו עי' להרב משפטי שמואל סי' ק"ב והגם דהחק"ל ביו"ד פליג בזה וס"ל דאין מוציאין התשלומין ממנו ע"ש מ"מ מודה דמרחיקין. אותו לכתחילה ויש ס' ג' דאינו חייב בתשלומין אבל מרחיקין אותו אף בדיעבד אחר שפירש דיש בזה גזל מד"ס ואפשר לתרץ בזה קו' הפוס' שהק' אמאי הרי"ף והרמב"ם ובש"ע השמיטו הך דמצודת דגים וכו' והוא עפ"י מ"ש החו"י ז"ל בסי' מ"ב די"ב דלא עדיף הך דדגים יהבי סייארה ממצודות דגים וחיות ועופות שבמשנה שהגם שנתפסו בלחי וקוקרי אין בהם רק גזל דרבנן שאין להוציאו בדיינים ע"ש וא"כ כיון דהך דמצודות חיות ודגים וכו' פסקוהו הפוס' הנז' וכ"מ בח"מ סי' רע"ג הויא הך דיהבי סייארה בכללה ואם באת לפחות עניינא ולו' דס"ל כהחק"ל דמרחיקין לכתחילה דוקא כבר פסקו ענין זה בהך דעהמ"ב ומעתה לכל הדברות אין רשות לשו"א לקבוע קופה בשם ר"מ זולת עיה"ק טבריא ת"ו והנך רואה כי רוב הפוס' סו' דמפקינן מינייהו בדייני:
ועוד בה מצינן לעכב כיון שכבר הורגלו בהכנסת הקופות הנז' לבית חיינו ולרש אין כל כ"א ההכנסה הנז' הבא לקבוע קופה בשם ר"מ בצדנו הרי זה פסיק לחיות שונאינו והו"ל יורד לאומנות חבירו והגם שבש"ע סי' קנ"ו פסק דדוקא בר מתא אבר מתא אחריתי הוא דמעכב ואנן ובני ירושת"ו כולנו לאו בר מתא דהמתנדבים אנן עכ"ז שניא הא דידן דהנה ידוע ס' אביאסף ז"ל שהביא הב"י בסי' קנ"ו דמבוי שאינו מפולש ויש חנות לאחד בסופו והבר מבואה דידיה בא לפתוח בפתח המבוי דמצי מעכב כיון דאין דרך אחרת לנטות לחנות הראשון ע"ש ורוב הפוס' פסקו כוותיה והגם דמרן הב"י כתב עליו דזה דלא כהלכתא ולר"ה בריה דר"י דקי"ל כוותיה ל"מ מעכב מ"מ מצאנו ראינו לרבנן בתראי שכתבו דבבא לעקור הראשון ממחייתו גם לר"ה בריה דר"י מצי מעכב והוסיפו שאפי' להשתתף עמו נמי לא עי' לה' בנ"א מיוחס ח"מ סי' ל"ב שהביא דבריהם בארך ועי' למור"ם בתשו' סי' ומהראנ"ח ח"ב סי' ע' מבו' בדבריהם דגם דמגיעלו נזק באיזה חלק דוקא הו"ל כדוחה אותו לגמרי ועי' להפת"ש בסי' קנ"ו שכתב דגם מרן ב"י מודה בדוחה אותו הגורם לו נזק בודאי דמעכב דזה הוי בריא הזיקא יותר מנדון אביאסף, ובנד"ד כל איש חכם ומשכיל יבין דמגיע לנו נזק בודאי דמי שהיה רגיל לתת נדריו לעי"ק טבת"ו יתן אותם לירושלם בראותו קופתם ומצודתם פרושה, ובפרט דלאו כ"ע ידעי כי ירושלם היא עיר מיוחדת לבדה ורוב ההמון מחו"ל מבינים כי שם ירושלם כולל כל ד' ארה"ק יוב"ב וכאשר כבר עמדנו על המחקר והשגנו עדויות מבני חו"ל ע"ז, ובפרט מן הפרט כי במשך הזמן ודאי יקחו גם חלקנו הברור לנו ואבאר שיחותי בזה הנה ידוע הוא המחלו' אשר בין הרה"ג אמת ליעקב ניניו ז"ל בקונ' שפת אמת שכתב דכל הנודר ותלי זייניה ברמב"ה זיע"א אינו יוצא י"ח נדרו רק כאשר ישלחהו לעי"ק טבריא ת"ו והרב מהרח"פ בלב חיים ח"ב סי' ק"ס קלסיה בזה בנודר סתם אבל במפרש למקום אחר בעת הנדר גם אם יתלה הנדר לשם רמב"ה שרי ליתנו למקום שפירש, ומוכח מדב"ק שם שגם במפרש לא יוכל לעשות כן רק בדרך עראי ולא בדרך קבע ע"ש והשתא ניחזי אנן מאי שני ליה למר בין עראי לקבע ובין סתם למפרש וצ"ל דדעתו ד"ע מיוסד עפ"י הדין ביו"ד סי' רנ"ח ס"ד דהאומר תנו מנה לבהכנ"ס סתם יתנו לבהכ"ן שהוא רגיל בה ואם רגיל בשתים יתן לשתיהם והשתא כיון דאחב"י כבר נהגו לתת הנידר לשם רמב"ה לעי"ק טבריא א"כ כל סתם נדר לרמב"ה יהיה לטבריא שהוא רגיל בה אבל במפרש ס"ל דלא אכפת (משא"כ הרב מהרי"ן ס"ל דלא ניח"ל לר"מ לתת רק למקום מנוחתו) ומ"מ אם התרנו לעשות כן בקבע אזי במשך הימים יהיה רגיל בטבריא ובמקום אחר וכשינדור סתם יתחלק לשתיהם וזה הוי נזק לחלק טבריא אשר מימיה זכתה בסתם נדרים אמטו"ל אסר הרב בקבע כי היכי שישאר הסתם כמקומו כמאז והדין דין אמת ודון מינה דהבא לקבוע קופת רמב"ה בקבע גם שיפרש לעניי עירו ה"ז גנב מפורסם לגנוב לנו סתם נדרים מהטעמים הנז' והו"ל גורם נזק ברור למה שזכינו מאז ובזה כ"ע מודו דהו"ל יורד לאומנות חבירו ויותר וכ"ש למ"ש הרב מ"ב סי' כ"ז וסי' מ"ג דכל מידי שאדם טורח עד שהרגילו אליו באופן דס"ד כאלו מטא לידיה והתחיל העסק הזה עם בעליו כ"ע מודים דזה יורד לאומנות חבירו ומוציאין ממנו וגם מקומות שאין דנין דין מערופייא עי' בש"ע סי' קנ"ו מודו שאם כבר התחיל העסק עם הנכרי ובא חבירו להשיג בו עצמו דיש בו דין מערופייא ועיין בשער שלמה באותו סימן שכתב דמאן דלא דאין דין מערופייא היינו בנכסי הגוי אשר הם הפקר משא"כ במערופייא דיש' עכש ויש סעד לדב"ק מדברי הרב פ"מ ז"ל שיובא לקמן דיש להחמיר במערופייא דיש' יותר משל גוי ע"ש, וא"כ בנד"ד שאנחנו הרגלנו נדרי רמב"ה זיע"א בטרחתנו וס"ד עלייהו וגם הם נכסי ישראל לית דין ולית דיין אשר יאמר שאין בזה יורד לאומנות חבירו ואפי' אם יהין איש לקבוע קופה אנן מפקינן מיניה בדייני ועי' להתוס' ריש פ' האומר שהק' מהך דמרחיקין מצודת הדג לר"ת דהא הפקר היא ולית בה משום עהמ"ב ולתי' הא' נר' דמי שהורגל בדבר גם בהפקר הבא להשי"ג הו"ל יורד לאומנות חבירו ולתי' הב' נראה דמי שהמציא דבר תחילה אין לחבירו להשי"ג דיש לו זכיה במה שהמציא ולא הו"ל הפקר עי' במהרש"א שם ובנד"ד תרתי איתנהו דאנן הממציאים הראשונים וכבר הורגלנו וק"ל.