אור ברסלב
יש מאין חלק ב אורח חיים

יש מאין חלק ב· רבי אליהו ילוז

אורח חיים

סימן א

האיר אל עבר פנינו מע' הרב המו' ממשפחת הדנ'י אריה יהודה הכהן טראב הי"ו והראנו ידו הנפלאה בתשובתו הרמת"ה לק"ק בואינוס אייריס יע"א שאין להם רשות לשנות בסדר התפלות ממנהג אבותיהם ולא הניח מקום להתגדר בו, ופוק חזי מ"ש מהרש"ל ז"ל בתשו' סי' צ"ח ודע שכל רבותי ואבותי ששמשו גאוני עולם ראיתי שלא נהגו ככה ואם היה רשב"י עומד לפנינו וצווח לשנות המנהג שנהגו הקדמונים לא נשגח ביה ע"כ, וכיו"ב כ' השער אפרים ז"ל סי"ג בשינוי נוסח התפלות אם יבא אליהו ויאמר שנשנה מנהגנו אנחנו לא נשמע לו, וד"ב להצדיק דברי הרב הפוסק הי"ו.

גם מה שהשיב בענין שאלת המטר שהם שצריכים לגשמים בימות החמה ישאלו רק בש"ת והצריך לברר זה מש"ס ופוס' והש"ע הוא דבר פשוט דמאן ספין לנטות מדברי הש"ע ימין ושמאל, וכ"ש שגם הרא"ש בתשו' כ"ד דס"ל לשאול בברכה"ש כתב שם דלא הודו לו וגם הוא ז"ל בבהכנ"ס שלו לא הנהיג הפך מהם ע"ש, ומה שה"ה נר"ו נטה ידו יד יאודה להורות להם דגם מתשרי ואילך שהוא חורף שלנו לא ישאלו מטר כו"ע לא בברכה"ש ולא בש"ת, אמינא ליה שאם הגשם מזיק להם בימות החורף פשוט כדבריו כדמוכח מפיה"מ להרמב"ם בפ"ב דתענית וכן העלה מהרח"ש ח"ג סי"ג וכמו כן אם אינם צריכים לו כלל יש לדון כן אבל אם עכ"פ צריכים לו לקצת פירות ורק שעיקר צריכותו להם אינו רק מפסח ואילך (וכמו שמעידים כך כמובן בדבריו) אז נראה דישאלו מזמן הצריך להם עד פסח בברכה"ש ומפסח ואילך בש"ת, וכן יש ללמוד מדברי מר"ן בכ"מ ה' תענית שאחר שזווג דברי הרמב"ם דבפיה"מ הודיענו רק שהצריכים בימוה"ח שואלים ולא נחת לפרש היכן שואלים ובחבורו ביאר שישאלו בש"ת כתב ואל תשיבני ממ"ש ובגולה ועד ס' לתקופה והם שואלים בברכה"ש (כלומר ולדבריו דהזמנים שקבעו במשנה הם דוקא לא"י ודומיה והשאר כיחידים דמו הו"ל לגולה לשאול בש"ת) דשאנ"ה שהוא זמן שאלת גשמים גם בא"י ע"כ, דקדק לומר גם בא"ו כלו' דמפנ"ז דהוא זמן הגשמים להם ולא"י לזה שואלים כמותם, משמע דאם הזמן הוא דוקא לא"י ולא להם אין כאן שאלה רק בזמנם ובש"ת ומזה נלמוד שני הדינים שכתבנו שאם צריכים לגשמים גם בימות החורף הגם שגמר התבואה הוא בימות החמה ישאלו בחורף כא"י ובקיץ בש"ת, אבל אם אינם צריכים כלל בחורף אז לא ישאלו מטר כלל לא בברכה"ש ולא בש"ת, זהו הנלע"ד ואיידי דחביבותיה דמר גבן היה בדעתי להאריך ולהשתעשע בכל אמריו הטהורות לולא כי יומי דפסחא גרמא דעצ'יראה ומ"מ מפני שלא יהיה מדרש בלא חידוש כו"ע אבא הע'ר כי המעוין בפ"ב דתענית בשאלת נינוה לרבי לדידהו דצריכי למטרא בתקופת תמוז היכי ליעבדו, והשיב להם כיחידים דמו ובש"ת שם הק' מתיבי א"ר יהודה אימתי (סדר תעניות) בזמן שהשנים כתקנן וכו' אבל בזה"ז הכל לפי השנים כלו' ועיר כנינוה יתענו בזמניהם וכן ישאלו בברכה"ש ותי' דרבי תנא הוא ופליג משמע דלא משכח לזווג רבי עם ר' יהודה ואילו הרמב"ם ז"ל פ"ק מה' תענית פסק כר' יהודה ובפ"ב מה' תפלה פסק כרבי, ועלה במחשבה לתרץ כפמ"ש הרא"ש ז"ל בתשו' הנז' דרבי לא פליג אדר"י רק בעיר אחת ולא בארצות (דהיינו איקלים) ובזה נמי זווג דברי הרמב"ם דבהת"פ כתב כגון אי הים ובפיה"מ כתב ארצות שר"ל איקלימים לימים וה"ן היה נ"ל דבהס"פ דיבר על האיקלימים אבל מלבד דהרא"ש לא מצא לדקדק רק ממ"ש הרמב"ם בפיה"מ ארצות משא"כ הכא דכתב מקומות דמשמע מקומות פרטיים, עוד בה מה נענה למר"ן ז"ל דלא מחלק בהכי, ואחר החפוש מצאתי להלח"מ בה"תע פ"ה הרגיש בזה ותי' דבהל' תפלה פסק כרבי לענין שאלה דוקא ובהל' תענית פסק כר"י לגבי תענית ע"ש, והגם דלא נ"ט בזה מאי שנא, וגם יש דוחק דא"כ מדוע בש"ס לא חילק בזה ואוקמה בפלוגתא, מ"מ מצאתי כי דבר ה' בפיהו אמת, כי בירושלמי פ"ה דברכות ה"ב ובתענית פ"א ה"א איתא שאלת נינוה לרבי אם יעשו סדר תעניות בזמן שצריכים והשיב להם לכו ועשו ובלבד שלא תשנו ממטבע הברכה, וא"כ משם שאב הרמב"ם חילוק זה וס"ל דלא שבקינן מאי דאתמר להדיא בירושלמי מכח דיוק דאמאי לא משני בבבלי הכי דאולי לדחוייה למקשן בקש מיכוון זולת לא ידעתי אמאי הלח"מ כ"כ מדיליה ולא מירוש', וכן יש להעיר על מר"ן בא"ח בב"י סי' קי"ז שהביא קו' הר"ן דבע"ז אמרו מי שצריך לפרנסה שואלה בברכה"ש והכא אמרי' שואל בש"ת, ותי' דשאני מטר שמזיק לרוב העולם ומר"ן דידיה תי' דשם אינו משנה ממטבע הברכה אלא שמוסיף צרכיו בה משא"כ הכא דביה"ח קי"ל דאם שאל גשמים מחזירין אותו א"כ כשהם שואלים בברכה"ש הו"ל משנה ממטבע הברכה ע"כ, והשתא צ"ע אמאי הר"ן עזב דברי הירושלמי ומר"ן אמאי לא מייתי ליה לסיועיה, את זה העירותי שלא תהא ביאה ריקנית אבל לעיקר הדין דינו דין אמת, יה"ר יפוצו מעינותיו חוצה להורות בנ"י חקים ומשפטים צדיקים כנה"ר ונא"ה החו"פ עה"ק טבריא בניסן התרפ"ג וש' מאי"ן

סימן ב

אשה יראת ה' צמצמה מפרנסתה יום יום לעשות ספר תורה. ובעיר גדולה לאלדי'ם נוססה רוח טהרה ברב אחד ליסד ת"ת לנערי בני ישראל יחד עשיר ואביון ויתומים וכו' ובאונו שרה והצליח לקבץ קרוב לק"ן ילדים מהם בעלי מקרא מהם בעלי משנה מהם בעלי גמרא. והעמיד כמה מלמדים לכל כת וכת ופורע שכרם. וגם מספיק לאיזה בני עניים מהם עזר פרנסה ומלבוש. וגם בנה חצר גדולה ובה כמה חדרים למושב התלמידים הנז' ללמוד שם כל היום. ומהם ייחד חדר נאה להתפלל שם התלמידים בעידן צלותא וללמוד שם בשאר היום. וכל הוצאות הבנין זקופים עליו במלוה על סמך תקותו ממה שיתקבץ מנדיבי עמים די בכל אתר אשר שולח מכתבים ושלוחים אליהם כי מנדבותם פורע ההוצאות הנחוצים מידי חדש. ואם יעדיפו ופרע קמא קמא למלוים עד שישתחרר הבנין הנז' וקם לו להקדש ת"ת ואחד משלוחיו בהגיעו אל מקום האשה הנז' מסרה לו המעות אשר קבצה לעשות לה ס"ת בבהכנ"ס הנז' ושלחם ליד הרב אדעתא דהכי. והרב כתב לו כי ס"ת יש לו בבהכנ"ס הנז' די והותר לכן ידבר על לב האשה אולי תאבה להסב המעות הנז' עבור בנין ת"ת ויכתב בספר הזכרונות שיש לה חלק בבנין הנז' להקדש. והשליח עשה שליחותו ונעתרה לבקשתו. וגם קבל עליו לקנות מהמעות הנז' זוה"ק ללמוד בו רבים לזכותה. ושאלו אי אריך למעבד הכי או לא:

תשו' לכאורה היה נראה להתיר כיון דעדין לא נקנה הס"ת רק הוזמנו המעות לקנות בם וכבר מפורש בסנהדרין דמ"ז מח' אביי ורבא דלאביי ס"ל הזמנה מלתא ורבא ס"ל דלאו מלתא היא ופסקו כל הפוס' כרבא. ובפרט דנראה לכאורה דגם אביי יודה בהזמנת מעות דלא הוו אלא כטווי לאריג ושם אמרו טווי לאריג מי איכא למ"ד וכ"א בברכות דכ"ז ע"ש וכן הק' התו' שם בסנהדרין ד"ה מותר המת וכו' תימה אי בגבו מעות טווי לאריג מי איכא למ"ד אלא שתי' שם דמעות עדיפי מטווי לאריג משום דחזו למיקני בהו כל מילי. ומ"מ גם לתי' המעיין שם יראה דלא הוי אלא כאריג דמיקרי הזמנה והרי בהזמנה גופה קי"ל דלאו מלתא היא ולפ"ז מצינן למימר שיכולים לשנות המעות שלצורך ס"ת לדבר אחר:

אבל מה נעשה כי להדיא כתב הרמב"ם בה"ת והטוש"ע בא"ח סי' קנ"ג דאם גבו מעות לבנות מהם בהמ"ד וכו' או ס"ת וכו' ורצו לשנותן מהצורך שגבו אותם אין משנין אותן אלא מקדושה קלה לקדושה חמורה וכו' וא"כ הכא שנגבו לצורך ס"ת דקדושתו חמורה מהכל כמפו' שם נראה דלא יוכלו לשנותם איברא כי מרן בכ"מ הביא קו' הרמ"ך על דין זה דאמאי אין משנין כיון דאין כאן רק הזמנה וכ"ש דהוי כטווי לאריג דלכ"ע לאו מלתא היא והצ"ע והמ"א ז"ל שם תי' דלאו משום הזמנה אלא הטעם משום דכשגבו מעות מהקהל לצורך דבר אם ישנו מדעתן הו"ל אכחושי מצוה וכו' משא"כ ביחיד המתנדב וכו' ע"ש ולדבריו ז"ל הכא דהמתנדבת היא יחידה ומדעתה רוצים לשנות לא איכפת לן. אבל הט"ז שם תי' באו"א דאנה"ן דליכא משום הזמנה שום קדושה אלא דמשום לצאת חובת נדרו שנדר לא יצא י"ח רק מקדושה קלה לקדושה חמורה ע"ש ולדב"ק אנה"ן אם תרצה המתנדבת לקנות עוד ס"ת ותשנה מעות אלה למה שתרצה רשאה ושלטאה משא"ך אם לא תקנה עוד דלא תצא י"ח נדרה רק מק"ק לחמורה והכא ליכא עילוי. וכ"ש לדעת הב"ח הכא והרא"ם בח"א סי' נ"ג והבי"ד הש"ך ביו"ד סי' רנ"ט דטעם הטור בגבית מעות משום דכשבאו ליד גבאי כבר נתיאשו הבעלים מהם והו"ל הגביה כמעשה משא"כ באורג בגד דאינו מתיאש עד שיפרסנו על המת וכן בבנין בהכנ"ס דדעתם דוקא עד שיתפללו בה לפיכך אינו רק הזמנה עש"ב וע"ש בתשו' הרא"ם ז"ל דס"ל שגם במקום דשרי לשנות מ"מ בעי הנודר לשלם נדרו וא"כ מאן ספין לעשות מעשה נגד האלדי"ם האדירים האלה, ובפרט דגם מר"ן ב"י ז"ל שאנחנו סומכים עליו נראה שמחלק כהרא"ם ז"ל דבב"י הק' מדין גבו מעות וכו' להתנדבו לבנין לבהכנ"ס דאוזפינהו שרי דמאי שנא וחילק בין באו ליד גבאי ללא באו, והגם שכתב דדוחק לחלק בכך והק' אח"כ דגם לא באו ליד גבאי לא מצי לחזור בו ותי' לבסוף דאנה"נ שאינו קדוש אלא שאינו יכול לחזור בו ע"ש מ"מ נראה שדעתו שאין עוד חילוק ביניהם רק מ"ש בתחלה ורק מפני דהוה ס"ד בלא באו ליד גבאי דלא קדשי כלל ויכול לחזור בו להיות שלו ע"ז כתב שהוא דוחק דהרי סו"ס במה יוצא חובת נדרו והגדיל הקו' מדברי המרדכי, ולזה תי' דאנה"ן דל"מ לחזור בו וממילא נסתלק הדוחק ג"כ (ודלא כמו שהבין הט"ז ושאר האחרונים בכוונתו ז"ל וכבר ראיתי למאמר מרדכי השיג כן על הט"ז ע"ש) וכן הבין בדעתו מור"ם וכתב משמו בהגה בלבנים לבהכנ"ס דיש חילוק בין באו ליד גבאי ללא באו ע"ש וא"כ היכי נעביד עובדא נגד מר"ן ומור"ם ז"ל, וכבר היה בדעתי לפלפל בענין זה אלא שראיתי שקמחא טחינא הוא ומלבד מה שהאריכו בזה מפרשי הש"ע ע"ע במרכבת המשנה אלפנדרי דכ"ח לשון למודים דט"ל מק"ק דקכ"ד פרה"א ח"א דח"י חק"ל יו"ד ח"ג דקכ"א שמ"ץ סי' א' מאמר המלך דקי"ח זרע אברהם יו"ד סי' ח"י מח"א הל' צדקה סוס"י י"ב שער אפרים סי' ל"ח פני מבין דנ"ב, ועיין בתשב"ץ ח"ב סי' ק"ע (נשאל בצבור שהתנדבו לבנות כותל בהכנ"ס ונמלכו ורוצים לשנות הנדבה לתקן מקוה והשיב להתיר כיון שהוא נעשה בזט"ה במעמד כל העיר ושוב כתב דאינם צריכים לזה דאין קדושת המעות כקדושת בהכנ"ס דהא קי"ל דהזמנה לאו מלתא היא כמ"ש בפ' בני העיר וכ"א התם שאם גבו מעות וקנו והותירו שהמותר מותר והיה משמע מזה הלשון דדוקא אם הותירו אבל המעות הצריכין אסור וכ"כ בעל אורח חיים ואינו נראה דהא קי"ל דהזמנה לאו מלתא היא ולא אמרו זה בגמ' אלא שלא ברצון צבור אבל ברצונם מותר ע"כ, והוא פלא דלאו הטור לחודיה כתב זה אלא גם הרמב"ם בפי"א מה' תפלה כתב כלשונו ממש ותו אמאי לא ניח"ל למר להעמיד דברי הטור דלא ישנו אלא לחמורה דהוא בלא רצון צבור וכ"כ המ"א בסק"ה דבזה אסור משום אכחושי מצוה וכ"מ בטושה"ע יו"ד סי' רנ"ט ס"ב אבל מרצונם יודה גם הוא וכמו שהעמיד מר דברי הש"ס. אמת שהטור והרמב"ם כתבו גם גבו מעות וכו' ורצו לשנותן וכו' אבל י"ל דהאי ורצו לאו אמתנדבים קאי אלא אגובים ושלא מדעת המתנדבים אבל מדעתם אנה"ן דיוכלו לשנות גם לקדושה קלה. וכ"מ דעת הש"ע ביו"ד סי' רנ"ט ס"ב שכתב צדקות שהתנדבו לבהכ"נ וכו' יכולים בני העיר לשנותה בלצורך בהמ"ד או ת"ת אפי' אם הבעלים מעכבים אבל לא מת"ת לצורך בהכנ"ס משמע דלא בעינן עילוי מבהכנ"ס לת"ת אלא משום שהבעלים מעכבים אבל אם אינם מעכבים וכ"ש נמלכו בהם ורצו דלא בעינן עילוי. וא"כ כדי שלא יהיה סותר להך דגבו מעות בא"ח סי' קנ"ג דבעו עילוי היינו משום דהוי שלא מדעתם. וגם לזה נפלאת היא בעיני דא"כ דעת מרן אמאי בב"י סי' קנ"ג כשהוק' לו מגבו מעות להתנדבו עצים ואבנים לבהכנ"ס לא חילק בין שינו שלא מדעת המתנדבים לשינו בדעתם. ולא בין באו ליד גבאי ללא באו. ועלה ע"ד לדחוק בכונתו דהוא היא דכל שלא באו ליך גבאי מסתמא ידע המתנדב ורצה בשינוי משא"כ כשבאו ליד גבאי א"א להמלך בנדיב ועוד דהב"י פי' הטעם דבגבו חלה קדושה עליהם ובלא גבו אין בהם קדושה ע"ש ולאפס הפנאי און עת להאריך:

ומ"מ רואה אנכי דהכא בנ"ד דרוצים לשנות המעות לצורך ת"ת דתשב"ר ולקנות מהם ג"כ הזוה"ק ללמוד בו רבים אין לחוש עוד לא לס' הרא"ם ודעמיה דגבית המעות הוי כמעשה ולא לסברתו הוא והט"ז דמ"מ מחויבת האשה לשלם נדרה. אי משום דהוי כמעשה הן לו יהי אלא שקנתה ס"ת ממש הנה קי"ל בא"ח סי' קנ"ג ס"י דיחיד בשלו אפי' ס"ת יכול למכרו לכ"ע ללמוד תורה וכו' ע"ש וה"ן צורך ת"ת הוא בין מה שרוצים להוציא לפרעון הבנין של ת"ת שיהיה מקום לתלמידים ללמוד ובעד שאר הוצאותיהם ובין קניית הזוה"ק ללמוד הרבים וכ"ש למ"ש המ"א שם סקכ"ב טעם למנהג העולם שמוכרין אפי' ס"ת שנתנו לבהכנ"ס לקרות בו ומשתמש בדמיו דהטעם הוא מכיון שנהגו כך הו"ל כהתנה בתחלה שלא תחול קדושת רבים עליו ע"ש ואם נפשך לומר דאין היתר בזה רק ללימוד דנפשיה ולא ללימוד דאחרים הנה מפורש שם בס"ו דמוכרים אפי' ס"ת להספקת תלמידים, ושו"ר להפרישה בי"ד ריש סי' רנ"ב שכתב לחלק בין לימוד דידיה לאחריני והט"ז והשיך דחו דבריו ואסיקו דגם ללימוד לאחריני מוכרין ס"ת וז"פ בדעת מר"ן ז"ל בא"ח כמ"ש, ואפי' למש"ש בא"ח הט"ז סקי"ב דאין מוכרין בהכנ"ס להסתפק תלמידים רק כשיש בהכנ"ס אחר (דלא כב"י) מ"מ בנד"ד יש ס"ת אחרים וכ"ש הכא דאין כאן רק גביית מעות ליד גבאי דמ"מ רבים הם הסוברים דלא הוי מעשה רק הזמנה והזמנה לאו מלתא ועיין בתשו' הרא"ש פי"ג סי"ד שגם הוא כ"כ בפשיטות ואי מצד קיום הנדר הנה הט"ז גופיה שכ"כ לא קאי אלא למיהב טעמא לגבו מעות דאין משנין משום קיום הנדר והתם הרי פשוט דעכ"ז משנין מקדושה קלה לקדושה חמורה ומהמתבאר לעיל הנה ידענו דקדושת פרנסת התלמידים מעולה מקדושת ס"ת וכן קניית ספרים ללמוד בהם וכמו שהאריך בזה הרא"ש שם והוכיח דכיון שמוכרין בהכנ"ס לוקח תורה וספרים כ"ש שמוכרים אותם ללמוד תורה כי מה תועלת יש בקניית ספרים אם לא ללמוד בהם ויתירה מע' הלומד ממע' ס"ת כמ"ש במכות כמה טפשאי אינשי דקיימי מקמי ס"ת ולא קיימי מקמי גב"ר, וכן בפ' בני העיר רצו לפשוט דמוכרין ס"ת ישן לקנות חדש ממ"ש דמוכרין ללמוד תורה ודחו דתלמוד שאני שמביא לידי מעשה עש"ב, וא"כ כשמשנין לעילוי כזה יוצאין י"ח נדרם ועיין להחק"ל ז"ל ביו"ד ח"ג דקכ"א שהאריך בזה דבשינוי למעליותא יוצא חובת מה שנדר בראשונה, וגם קניות הזוה"ק שילמדו בו רבים הוי עילוי מס"ת שאין לומדים בו כ"א במקרה ועיין ביו"ד סי' ע"ר דעת הרא"ש דהאידנא מצות ס"ת היא לקנות ש"ס ופוסקים וכו' והדרישה כתב דדעתו לעקור מצות כתיבת ס"ת בזה"ז מכל וכל ואפי' לדעת הב"י ואחרונים שח"ו לא נתכוון הרא"ש לעקור מצוה זו מ"מ מפורש בב"י דקניית ספרים בזה"ז עדיף מס"ת ע"ש, ונמצא שיש עילוי בקניית ספרים מס"ת ובשינויו יוכל לצאת חובת נדרו וכמ"ש ובפרט לדברי השאגת אריה סי' ל"ו דכיון דלא בקיאינן בחסרות ויתרות דס"ת ובחסר ויתר פסול א"כ אין בידינו לקיום מצוה זו, והגם כי החק"ל ז"ל האריך בזה בסי' קי"ט שם דמצד זה אין לפטור דסמא בידו לבדוק מרוב ס"ת שבעיר וכו' מ"מ מכח מח' שבדעת הרא"ש ומכח דברי השאגת אריה עשה ס"ם להקל ע"ש:

שוב אחר החפוש מצאתי בספר סמיכה לחיים יו"ד סי' וי"ו נשאל על הנודר ס"ת והתחיל לכתבו ועתה רצה לשנות נדרו למצוה אחרת אי מצי לשנות, והאריך להשיב דמצי לשנות להספקת תלמידים וכו' מהראיות שכתבתי ושוב פקפק מהראיה דמוכרין ס"ת ללמוד תורה די"ל דהתם שאני דכל היכא דקאי בקדושתיה קאי ודחה דלא נאמר זה אלא לגבי הוצאת מעות לחולין אבל לשנויי לעילוי לא נ"מ מידי ועיין בב"י א"ח סי' קנ"ג מ"ש הב"י מהנמק"י בשם רבינו משולם, גם הוכיח שם דהגם שביו"ד סי' ע"ר כתב בש"ע דלא הותר מכירת ס"ת אלא כשאין לו דבר אחר למכור גבי שינוי לעילוייא לא נאמר זה, גם מה שפקפק שם משום דכבר התחיל במצוה ואיך יבטל מצוה זו מפני אחרת ע"ש מלבד מאי דשקו"ט התם בנד"ז עדיין לא התחילה לכתוב ס"ת גם התם שאני דמיירי באיש דרמיא עליה מצות כתיבת ס"ת משא"כ באשה וכמו שהוכיח בברכ"י יו"ד סי' ע"ר מלשון הרמב"ם והש"ע ודלא כספקו דהשאגת אריה ע"ש, והנה אגב סיפא הסכים על ידו הגאון חק"ל ז"ל דיכול לשנות נדרו מכתי' ס"ת לקנין שאר ספרים מטעמיה ע"ש:

שוב האיר ה' את עיני ומצאתי תשו' שלמה בספר חיים ביד סי' ס"ה למהר"ח יו"ט דאנון ז"ל אודות גביר שנדר לעשות ס"ת ורוצה לשנות לבנות בנין מיוחד לת"ת תשב"ר שהעלה מכח הראיות הנז' ומתשו' סמ"ל הנז' דשפיר דמי אלא שפקפק בזה דאי אמרה הסמ"ל לשינוי דקניית ספרים מאן לימא לן דמצי לשנות גם לצורך תשב"ר וע"ז הביא ראיה מפ' כל כתבי דתשב"ר עדיפי מת"ת דגדולים שהתירו להדיא לשנות לו ממ"ש שם אמר"ל משום ר"י נשיאה אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תשב"ר אמ"ל ר"פ לאביי דידי ודידך מאי אמ"ל אינו דומה הבל שאין בו חטא להבל שיש בו חטא ע"כ, הרי פשוט דמעלת לימוד תשב"ר עדיפא ממע' לימוד הגדולים וכן כתב מהרשד"ם ז"ל ביו"ד סי' קס"ז ומח"א בהל' צדקה סי' א' אלא שעמד נגדו מה שהק' בס' מערכי לב דרוש כ"ה על סוגיא זו ממ"ש בפ"ק דברכות אוהב ה' שערי ציון וכו' אוהב ה' שערים המצויינים בהלכה יותר מבכ"ן ובמ"ד והיינו דאמר עולא מיום שחרב בהמ"ק אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד"א של הלכה וכו' דזה נגד דברי ר"ל ונגד דברי מהרשד"ם כפי מ"ש מהרש"א דב"כנס וב"מד קטן וגדול שם הוא אלא שלומדים שם מקרא ומדרש ולא עלה בידם הלכה וכו' והוא ז"ל תי' לזה דמהרשד"ם לא יפרש כמהרש"א בבהכנ"ס לומדים שם תשב"ר אלא פשטה דקאי על מע' הבהמ"ד הקבוע דעדיף יותר מבהכ"נ וזהו מה שפסקו הפוס' כהך דברכות ומה שהביא ראיה ממד"ר דתולדות דאמר אבנימוס הגרדי חזרו על בכנ"ס ובמ"ד אם מצאתם תשב"ר וכו' אבנימוס הוא דאמר כן אבל לפי האמת בכנ"ס ובמ"ד לבד ות"ת של תשב"ר לבד ע"כ ולעד"ן דמה שעשה מהרש"א חולק למהרשד"ם לא היה מוכרח לזה דמ"ש מהרש"א קטן וגדול שם הוא מצינן למימר דקטן וגדול בלימוד קאמר וכמו שסיים שלומדים שם מקרא ומדרש ולא קטן בשנים עד שנכלול תשב"ר אלא מה שדחה הראיה מאבנימוס וכו' הנה בפ' לא יחפור אמרו שאחר תקנת יהושע בן גמלא לא ממטינן ינוקא ממתא למתא אבל מבי כנשתא לבי כנשתא ממטינן ש"מ שהיו תשב"ר לומדים בבהכנ"ס וכ"ר להגאון מהרח"פ ז"ל שם תפש עליו דלדבריו הול"ל אוהב ה' תשב"ר יותר מכל וכו' והוא ז"ל הבי"ר ממ"ש בב"ב ד"ח והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע זה דיין שדן דין אמת לאמתו וגבאי צדקה ומצדיקי הרבים ככוכבים אלו מלמדי תינוקות ורבנן מאי אמר רבינא ואוהביו כצאת השמש בגבורתו הרי דרבנן עדיפי מתשב"ר אלא שאח"כ הביא מ"ש משפטי שמואל בסי' ס"ה דתשב"ר עדיפי ומ"ש ורבנן מאי היינו לענין שכר אבל לקיום העולם ושכר המחזיקים תשב"ר עדיפי וכמ"ש דידי ודידך מאי וכו' והוא תמה עליו מי גילה לו רז זה שהרי אמרו באבות על ג' דברים העולם עומד על התורה ובפר"א אמרו דהוא ממ"ש אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ וכו' ובפסחים דס"ח אמרו בר"ש דהוה מהדר תלמודיה כל תלתין יומין והוה אמר חדאי נפשאי לך קראי והק' והאמר"א אלמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ דכתי' אם לא בריתי וכו' הרי דבת"ת דגדולים מתקיים העולם וע"ש שהביא עוד מתשו' מהרש"ח סו' סי' ל"ה ומהר"י ן' ריי בס' דב"מ ח"ב סוס"י קי"א שדעתם כמהרשד"ם ז"ל דתשב"ר עדיפי מלימוד גדולים ועכ"ז לא שב אפו מהם לתמוה עליהם, ואחה"ר מנע"ר. יש להליץ בעדם מכל הנז' דאי מהך דברכות הנה קי"ל דאין למדין מן הכללות ומ"ש מכל בכנ"ס הוא חוץ מהנך שלומדים שם תשב"ר דלאו בכל בכנ"ס ימצאו תשב"ר וז"ש אבנימוס חזרו על בכנ"ס אם מצאתם שם תשב"ר שהזהירם לחזור ולחפש בכל בכנ"ס גם אם לא ימצאו במקצתם ומה שלא אמרו אוהב ה' תשב"ר כדי לאשמועינן רבותא בשערי' דהלכה דעדיפי משאר שאין בהם תשב"ר ומה שהק' על תי' משפטי שמואל מהך דאלמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ דמיירי בת"ת דגדולים הנה כקו' ז"ל יש להקשות עמ"ש הטור בח"מ סי' א' משם הר"י ז"ל בישוב סתורת התנא דאמר על ג' דברים העולם עומד על התורה וכו' ושם אמרו על הדין וכו' ותי' הר"י ז"ל דעל התורה וכו' בעבורה היתה בריאתו אבל אחר שנברא הדין והאמת מקיימים אותו ע"ש והרי ר"א אמר דגם הקיום הוא בתורה. אלא דבל"ז כבר הק' הב"י שם דאיך השלשה שהיו סבה לבריאתו לא יספיקו לקיומו וכו' ותי' דרשב"ג שהיה אחר החרבן בא לומר שאעפ"י שאין עבודה וגם תורה וג"ח אינם יכולים לעשות כראוי מחמת הגלות מ"מ האיכא דין ואמת וכו' עש"ב והשתא א"כ י"ל דאעפ"י שיש לומדים מ"מ מחמת הגלות הלימוד מטירוד הזמן אינו נקי מחטא אבל תשב"ר שפנוי שכלם בלי חטא העולם מתקיים בשבילם ומ"מ הלומדי' מתוך דוחק ודאי שכרם מרובה וכמ"ש מש"ש ז"ל. ואפ' דזהו כונת ר"פ להק' דידי ודידך מאי דלדברי ר"ל אין העולם מתקיים בלימודינו ואנן תנן שהעולם עומד על התורה והשיבו אינו דומה הבל שיש בו חטא וכו' כלומר דזה נאמר על זמן שלא היה בהבל פינו חטא לא כן עתה. ולזה נקט ר"ל רק תשב"ר ובחילוק זה י"ל תו' אחר דמ"ש ורבנן מאי הוא על קודם החרבן דעלייהו קיימי קראי אבל אחר החרבן כמ"ש ר"ל ועוד יש לישב על המש"ש ז"ל דמה שהק' ר"ש דאמר חדאי נפשאי וכו' הוא משום דכלל בזה גם מה שלמד בקטנותו דלולא זה לא היה בא לכלל לימוד דזקנותו וע"ז הק' והאמר"א אלמלא תורה לא נתקימו וכו' ואם די"ל דזה דוקא על לימוד הקטנות מ"מ הרי משמח נפשו דלא למד גם בקטנות וזה א"א והיה נראה להביא ראיה עוד דלימוד תשב"ר עדיף הגם דזו"ז גורם לקיום העולם ממ"ש בפ' כ"כ אין מבטלין תשב"ר אפילו לבנין בהמ"ק והרי העבודה היא קיום העולם ובלא בהמ"ק ליכא עבודה ועכ"ז אין מבטלין, ומצד אחר ג"כ יש להבי"ר דתשב"ר עדיפי ממ"ש בסופ"ק דקדושין נענו כולם ואמרו תלמוד גדול שמביא לידי מעשה והתו' שם הק' ממ"ש בקמא קיים אמרינן לימד לא אמרינן והאמר מר גדול תלמו' וכו' ופירש"י שקטן נתלה בגדו' וחלקו דהבא ללמוד מחדש תלמוד גדול אבל מי שלמד כבר מעשה גדול ע"ש ונמצא דתשב"ר שעדין לא למדו יש להם עדיפות להזדרז בעבורם ללמוד יותר ממי שלמד כבר ובזה נתחזקו דברי הגדולים הנז' שמעדיפים תשב"ר, ואם אין גדים אין תישים, ומ"מ הנה גם הה"ג כמהרח"פ ז"ל הסכים לדין כמהרחי"ט הנז' שהנודר לס"ת יוכל לשנות לבנין ת"ת דתשב"ר והביא מעשה רב שעשו באיזמיר לשנות צדקת עניים לבנין ת"ת עש"ב, והגם שבכל התשו' הנז' הצריכו לנדיב התרת חכם על נדרו הראשון, המעיין שם היטב יראה דאינו רק משום מהיות טוב. כי כן גם בנדון דידן אם האשה הנז' תוכל להתיר נדרה הראשון בנקל רנה מה טוב ואם לאו אין כאן בית מיחוש וישתנו המעות הנז' לבנין הת"ת וקניית הזוה"ק וזכות התורה תגן בעדה ועליה תבא ברכת טוב:

סימן ג

שאלת ידידי להורות לך תכף אודות רמוני ס"ת ומורה באצבע ופרוכת של המתנדבים בעם מחו"ל לפעי"ק טבריה ת"ו ועתה בלו עד שכמעט אינם ראויים להשתמש בהם כמתחלה וסוחר אחד חפשי בדעותיו מסתתר בדברים עתיקים רוצה לקנותם ביותר מכדי דמיהן וחפץ אתה לדעת אם ימכרו לו ובדמיהן נעשה תמורתם חדשים או לא.

על אתר נלע"ד דאסור כי ידוע שדברים אלו תשמישי קדושה הם ולא תשמישי מצוה כמו בהכנ"ס עיין בא"ח סי' קנ"ג ס"א וא"כ אפי' אם היה כח בידינו למכרם לא הותר אלא להעלותם מקדושתם קלה לקדושה חמורה ממנה כמש"ש בס"א ואתה אמרת לעשות בדמיהם כמותם ובזה הביא שם בש"ע ס"ד מחלוקת דיש אוסרין ויש מתירין והגם דקי"ל בכללי הש"ע ה' כי"א בתרא וכ"ן דעתו ז"ל ממ"ש בס"ז גבי מעות של מכורת בהכנ"ס ואינם רשאין להורידן מקדושתם משמע אבל לכיוצא בהם שרי מ"מ המג"א ז"ל בסק"ד כתב משם הב"ח דאין פלוגתא בזה והאוסרים הוא בלכתחלה והמתירים הוא בשכבר מכרו וזה הוי ס' אמצעות כמכריע בין ב' הסברות והפו' רגילים לומר ה' כמכריע וא"כ מה לנו לעבור בקו"עש ולמכור לכתחלה נגד ס' זו עוד בה דאפי' בקדושה קלה מהם כגון בהכנ"ס הנה בש"ע ס"ז כתב דדוקא זט"ה במעמד אנשי העיר יחד הוא שיכולים להוריד דמי המכר לקדושה קלה אבל זט"ה לחוד או אנשי העיר לחוד המעות ישארו בקדושתם וממילא אתה דן להאוסרים בס"ד להחליף בכיוצא בהם דלדידהו הוי הורדה נמי בזה ה"ה דיסברו במכרו זט"ה לבד או אנשי העיר לבד דלא מצו להחליפם בקדושה שכמותה. ובעיר הזאת אין מציאות שימכרו יחד הזט"ה עם מעמד אנשי העיר ולא עוד אלא אפי' אם היה במציאות שימכרו יחד דבזה כתב בסוס"י ז' דה"ה לכל דבר שבקדושה שנזכרו כאן דגרירי בתר בהכ"נ ועיין ביו"ד סי' רפ"ב מ"מ לא הושוו לבהכנ"ס רק בדין שיעשו בדמיהן כל מה שירצו אבל לגבי גופייהו חלוקים הם דבבהכנ"ס כשהיא של כפרים ואפי' של כרכים כשמכרו אותם הזט"ה ואנשי העיר יכול לעשות הקונה בהם מה שירצה ואפי' בהכ"ס וכמ"ש בס"ט ואילו בשאר קדושות כתב בסי' קנ"ד ס"ג דאין להם תקון אלא גניזה וההבדל בזה משום דבהכנ"ס אינה רק תשמישי מצוה אבל שאר קדושות הם תשמישי קדושה וכ"כ להדיא המג"א בסי' קנ"ג סקי"ד ואתה אמרת שהקונה הזה הוא סוחר לעתיקות וגם חפשי ומסתמא ימכור לכל הבא לידו וגם לגוים ונמצא שמעתה אנו מורידין אותם מקדוש' לחולין גמורים וכ"ז גם אם היה לעי"ק דין כפר שיש אופן למכור אבל היא דאתו לה מכ"ע דין כרך יש לה ואין צד להתיר בה אפי' בהכנ"ס ובפרט דהנה כל כלי הקדש רובם הם מנדיבי חו"ל יחיד או רבים ולא מבני העיר ואשכחן טעם בבהכנ"ס של כרכים ב' סברות י"א דהטעם משום דאדעתא דכ"ע דאתו לה נבנית וזה שייך גם אם נבנית מאנשי העיר וי"א הטעם משום דמעלמא בנו לה ומר"ן פסק כי"א קמא והכא בנ"ד תרוייהו איתנהו והגם דהכא בלו ואינם ראויים למלאכתן ובסי' קנ"ג סי"א דבעצים ואבנים של בהכנ"ס שנסתר כתב שיכולים לתתם וכ"ש למכרם מ"מ המג"א שם כתב דדוקא בשל כפרים ובזט"ה עם מעמד אנשי העיר ע"ש בסקכ"ו והכא עי"ק כרך וליכא אנשי העיר עם הזט"ה. והגם דהדגול מרבבה חילק דטעם דל"מ בכרכים משום דמיירי ביכולים לבנות בהם עוד משא"כ אם נהרס בהכנ"ס ואינם מתפללים עוד בו שכתב המבי"ט ח"ג קמ"ג דגם בכרכים ומכרוהו וגם המ"א סקי"ב הבי"ד לא דמי לנ"ד דהכא מהנו להתיכם ולעשות מהם חדשים. ולפיכך לא מצאתי תקון לרמוני ס"ת הללו למוכרם אלא להתיכם ולעשות מהם חדשים או לגנזם זהו מה שראותו כעת להשיבך בנחיצה רבה וצוי"מ אמן.

סימן ד

ידידי וכו' שאלתנו בעת שאני נחפז ואין שום ספר בידי. ועכ"ז מפני יראתך ותם דרכיך אמרתי לא אשיבך ריקם והוא בענין השותפות שעשית עם פ' דהיינו שאתה נתת הקרן למשא ומתן בעסק הבורית והוא יתעסק בזה בלתי שום עזר ממך. ויען כי ידעת אותו שטרם השותפות היה פותח חנותו להתעסק ביום שב"ק וימים האסורים לזה התנית עליו מתחלת השותפות שאין לו רשות כלל להתעסק בשותפות זו בימים האסורים. ועתה כאשר באתם לחלוק הריוח חכ"ח לבך נוקפך אולי מחמת ההרגל סרכיה נקט לשאת ולתת גם בימים האסורים. ואם לא בחנות כי היית רואה שהיתה סגורה באותם הימים חושש אתה אולי יצרו תקפו לשאת ולתת עם הסוחרים בשבתם יחד בקוואנים כדרכם ורצונך לדעת הדין:

אשיבך בקצרה דלפי מה שרשום בזכרוני דאין בזה שום חשש דלמאי ניחוש אי משום שאם עבר ומכר בשבת מיחזי כשלוחך אפי' אילו לא התנית עליו כיון שהוא המתעסק ואין עליך שום חיוב להתעסק ובעבור עסקו לוקח חצי הריוח ה"ז דומה לאריס דבסי' רמ"ג דאמרינן אדעתא דנפשיה עביד ולא אכפת במה שמתרבה חלק בעל השדה וכ"ש שהתנית עמו ואין לך חפץ בעסקו הא לא אשכחן שאדם נעשה שליח לחבירו שלא מדעתו ורצונו, ואי משום שכר שבת כיון שאתם חולקים בסתם כל הריוח בב"א הו"ל שכר שבת בהבלעה דשרי (זולת אם סידר החש' בפנקס ונמצא שם ריוח העסק של יום שבת ח"ו שאז יש לפקפק בזה) ועוד שהרי התנית עמו מתחלה שלא יתעסק, ואין זה גרוע מהתנה עמו שכר שבת יהיה שלך ויו"א יהיה שלי שיוכלו אח"ך לחלוק בשוה אפי' אם שכר שבת היה יותר מריוח דיו"א כמ"ש בסי' רמ"ה והכא כיון שאינך מחוייב להתעסק עמו נראה דלא בעי שום תנאי דדוקא התם שחייב גם הוא בעסק אם לא יתנו מחזי כשכר שבת שהרי היה מחוייב להתעסק וזה עבד במקומו משא"כ הכא שאין החיוב רק על השותף ואדעתא דנפשיה עבד וכ"ש עתה שהוספת להתנות עליו מתחלה שאין לך חפץ בזה, ואי משום דהכא מיירי בישראל שעשה מלאכה בשבת ואסור ליהנות ממעשה שבת עיין סי' שי"ח דהמבשל בשבת אפי' במזיד לאחריני שרי למוצאי שבת בכדי שיעשו וכ"ש דיש לצדד באנשים כאלה דהורגלו בעוה"ר לשאת ולתת בשבת ונעשה להם כהיתר דיש לומר שדינם כשוגג דלאחרים מותר וכמ"ש האחרונים לצדד במגולחי זקן להכשירם לעדות מט' זה עיין במקומו, וכ"ש אם נצרף לזה דאיסור מו"מ כזה אינו אלא משום שמא יכתוב והכא דכל כתיבתם הוא בכתב גוים עיין למור"ם בסי' ש"ו שאין איסורו אלא מדרבנן ואתה אינך חושש לו רק מספק שמא עשה כן והרי קי"ל להקל בספק דרבנן וכ"ש די"ל שכיון שהתנית עליו וקבל שלא ישוב לכסלה לא מחזיקנן ליה בעובר דא"כ לא שבקת חיי לבע"ת ועיין בקי' ברשע שקידש ואמ"ל ע"מ שאני צ"ג דמקודשת בודאי, ובפרט הכא די"ל דמרתת מינך לעבור על תנאו, ולעד"ן אין לך לחוש ליכול וליחדי, וצויי"מ אנחנו וכל עמו ישראל, החותם בחפזון נמרץ:

סימן ה

כן הוגש לפנינו שאלת חכם מע' הרב המו' זר"ק כמה"ר משה כלפון הכהן הי"ו מו"ץ בעי"ת ג'רבא יע"א אודות עירם אשר היא אי מוקפת בים מכל סביבותיה והשתא הכא רצו לתקן מבואות פרוור אחד ממנה לטלטל בהן בשבת ונמצא שם מבואות עקומים או כנדל ונסתפק או בעו תיקון בעקמימותם או כיון דכל האי מוקף ים א"ץ, ומני"ר הביא לנו תחלה מה שנשאלו הרה"ג לפני דורם זלה"ה אודות מנהגם שמטיילים יותר מאלפים אמה בשבת ואינם מקפידים אתחומין והשיבו דימה חומתה ולולא דמשום זרעים שבתוכה שדינם לבטל הדירה היו מתירים גם הטלטול ע"כ, ועל היסוד הזה בנה הרב הפוסק הי"ו שלא להצריך תקון למקום אלא בשני ראשי המבוי דהיינו צוה"פ בראש אחד ולחי או קורה בראש השני ותו לא וטעמו חדא דבעיקר התקון של עיקום עצמו הדין הוא בפלוגתא כמו שיעויין בב"י סי' שס"ג וכן בביטול זרעים לדירה אתו רבנן בתראי וחלקו דלא מבטלי רק בהיותם חוץ לעיר מה שא"כ בהיותם לפנים מן החומה לא מבטלי ומזה עשה ס"ס ס' אי בעינן צוה"פ לעיקום ואת"ל דבעי כמ"ש בש"ע אולי בכה"ג שהזרעים לפנים מן החומה לא מבטלי דירה וא"ץ שום תיקון והגם דצד אחד מהס"ס נגד מרן לא אכפת כמ"ש הפוס' זת"ד הי"ו אמת כי במ"א אספתי ס' העושים ס"ס נגד מרן וס' הממאנים ואכמ"ל אבל גדולה מזאת אני רואה דלא מצא הס"ס רק אחר היסוד שהניח מהרה"ג ז"ל דחומת הים המקפת אותה חשיבא חומה ובזה בא לכלל ספק שהזרעים שלפנים מחומה הזאת לא מבטלי דירה. ואנכי בער לא זכיתי להבין דב"ק כי המעיין בעירובין דכ"ב גבי מח' ר"י ורבנן דלר"י ס"ל אתו רבים ומבטלי מחיצתא ולרבנן ס"ל דרבים לא מבטלי הק' שם התו' ד"ה דילמא דלרבנן אמאי לא תיהוי א"י שמוקפת ובבל דמקיף לה דגלת מהאי גיסא ופרת מהאי גיסא דינם כרה"י כיון דלא אתו רבים ומבטלי מחיצתא ותי' דמחיצה שאינה בידי אדם גם רבנן מודו דמבטלי ע"כ והשתא איך נימא דהיקף ים ג'רבא שאינו ביד"א חשיב חומה וכ"ש במה שהפליגו לומר דלולא משום הזרעים היו מתירין גם הטלטול, והלא גם למאי הס"ד שם בש"ס דא"י ובבל המוקפין אינם כרה"ר אינו אלא למשליך לתוכם מרה"י דאינו חייב מן התורה אבל מדרבנן אסור לטלטל בתוכם כדין כרמלית וכן דקדק ר' יוחנן שם ואמר א"י אינה כרה"ר ולא אמר א"י כרה"י וכ"כ רש"י להדיא ע"ש ומ"ש התו' דליהוי א"י ובבל כרה"י לאו למימרא כרה"י ממש להתיר טלטול אלא לומר שהמשליך לתוכה מרה"י יהיה פטור מה"ת כרה"י, ועיין למ"א סי' שס"ג בסק"ל גבי מבוי הפתוח צדו אחד לים וכו' כתב משמע דים הוי מחיצה והוק"ל מדברי התו' הנז' ותי' דמיירי באין רבים בוקעים שם ומ"ש מהרימ"ט ח"א סי' רנ"ט על קושטאנדינא וטבריא להתיר הפרצות שבהם לים לאו משום דחשיב לים מחיצה דהא גם מה שנראה מפרש"י דחשיב הים כמחיצה תרגם כוונתו דס"ל הטעם כה"ה דהוא משום דהוי כסתום שאין דרך לטלטל מהיבשה לים עש"ב, ונ"מ היכא שהים רחוק כהכא דרחוק מהיבשה כמה מילין והוא עדיף משרטון ואיכא למיחש שיטלטלו מהעיר למדבר שבנתיים ודאי אסור בטלטול ולא שייך חומה דבטלי לה רבים ולא סתימת ים דמהרימ"ט ז"ל, ועיין למג"א שם סקל"א במבוי שצדו פתוח לים כתב שלא יהיה רחוק יותר מיו"ד אמות ע"ש, ואע"ג שראיתי להכנס"י בתשו' דלא אמרו התו' דכשאינו ביד"א מבטלי מחיצתא זולת ברחבה יותר מסאתיים ובשההיקף אינו עשוי לדירה ע"ש, הנה בנד"ז לפי הנשמע הריחוק מהים הוא יותר מסאתיים ואינו עשוי לדירה, וגם עיין להרב זרע אמת ח"א סי' מ"א שכתב מ"ש הרמב"ן והריטב"א תי' לקו' התו' דאמאי לא הוי א"י ובבל כרה"י מפני שכל העומד ואינו יודע עצמו שהוא תוך המחיצות אינם מחיצות ע"ש, וא"כ מכל האמור נראה בנד"ז דהים לא חשיב מחיצה, ואע"ג דמהך דתל המתלקט נראה דבקיעת רבים דמבטל מחיצתא היינו כשבוקעים על המקיף ותימא דהכא דבוקעים במוקף לא מבטלי אין לומר כן דהא בפסי ביראות וכן במי שיש לו ב' בתים בב' צדי רשות הרבים דהבקיעה הוי במוקף ובהו פליגי ר"י ורבנן וס"ל לר"י דמבטלי, וגם קו' התו' על בבל וא"י איירי שהבקיעה במוקף ואמרו שיבטלו המחיצות דכיון שהמקום מסור לרבים מה עשו המחיצות, ואמת כי ראיתי להר' הי"ו שהרגיש בזה מתשו' הח"ץ סי' ל"ז רק שחשב לרפאת שבר זה עפ"י הקבלה עם אומדנא שלימים ראשונים היה חסר מהיקף ים זה חתיכת יבשה וחפרוה והשלימוה לים ודימה זה למ"ש סי' שנ"ח בתקון עשויות לדירה דבפרצת יו"ד אמות ובניינה נתקן שיקראו כל המחיצות לדירה, וה"ן דכוותה דבהשלמת אותה חתיכה נחשב היקף הים כולו לחומה, ולדידי אחה"מ אין הנדון דומה דבשלמא התם מעיקרא נמי הוו מחיצות שלמות למחשביה למוקף כרה"י רק שמחוסר מוקף לדירה לכן די ביו"ד אמות הנז' לעשות לה שם מוקף לדירה אבל הכא דמכח הבקיעה לא חשיב מחיצה כלל אנה"ן דמקום שחפרו יש לו דין מחיצה אבל השאר במה נחשב למחיצה והוי פרוץ מרובה, שוב זכיתי וראיתי במים רבים ח"א סי' ל"ד שעלה ע"ד כס' ה"ה הי"ו והרבנים שם דחו כמ"ש בעניי ולא הודו לו בנדונו רק מפני שלא היה שם בקיעת רבים ע"ש, ומעתה הדרן לקמייתא שבנפול היסוד שהים אונו חומה לפי הנז"ל נפל הבנין שבנה ה"ה הי"ו לעשות ס"ס דאולי הזרעים שלפנים מן החומה לא מבטלי דירה, ולמטוניה דמר לא ידעתי אמאי הרבנים ז"ל שקדמוהו לא עשו ס"ס זה, וכי נעלם מהם ס' הדב"ש והח"ץ ס"י שעשה סניגור לדבריו ושאר הפוסקי' ז"ל:

עוד ראיתי לה"ה הי"ו שרצה לעקור היסוד דתקון מבוי עקום מעיקרו ממה שמצא בא"ז שהבין דס"ל להרמב"ם כפוס' דמבוי עקום די לו בצוה"פ ולחי וקורה ולא בעי תקון בעקמימותו ומפני שיש לו ס' כדעת הרמב"ם לזה פסק כרש"י והרא"ש ולולא זה היה מכריע כהרמב"ם וכ"ש שהרשב"ץ כתב דהרמב"ם והרי"ף ס"ל דלא כהרא"ש ע"ש, וגם בזה לישרי לן מר דאע"ג דראיתי למהרימ"ט סו' רנ"ט פשיט"ל דהרמב"ם דלא כרש"י וגם הפרישה כ"כ מ"מ הנה מר"ן בב"י סי' שס"ד בעשוי כנדל כתב להדיא דהרמב"ם כרש"י והכו נקטינן ולדידן דכל סמוכין דילן עליה דמר איך נוכל לזוז מדבריו:

ומ"מ מהך בתרייתא שהביא כת"ר ללמוד מתשו' תה"ד סו' ע"ג והביאה מר"ן בב"י סי' שס"ה ובש"ע בשם יש מי שאומר וגם מור"ם בסי' שס"ג המבואות שלנו בעיר המוקפת חומה דינם כחצר והמה כרה"י וממילא דא"ץ תקון בעקמימותם בהא מודינא ליה (בל"ז נמי ס"ד לומר טעם הרבנים שדנו ים ג'רבא לחומה ממה שראותו להרב זרע אמת ח"א ס"י הביא משטת תו"ח ז"ל דמ"ש התו' בעשוי בידי שמים דלא חשיב מחיצה אינו אלא כשא"א לעשות כן ביד"א אבל באפשר לעשות חשוב, והכא הנה אפשר להקיף כל אי ג'רבא סביב סביב בחריץ עמוק יו"ד ורחב ד' העשוי ביד"א וכמו שעושים היום תעלות עמוקים ורחבים יותר מזה בארך מהלך כמה ימים וממילא גם שעשוי עתה ביד"ש מהני למחיצה, אלא דלא הבנתי א"כ במאי אזדא לה קו' התו' על בבל וס' תו"ח איננו אתי) והגם שתה"ד לא כ"כ רק בעיר המוקפת חומה וכתבנו דים ג'רבא לא חשיב חומה מ"מ הנה במ"א סי' שס"ג בס"ק כ"ז דקדק מתה"ד דבפרזי צריך צוה"פ ותמה דלא ראה נוהגין כן וכתב דכיון דרמ"א סתם דכל מבואות יש להם דין חצרות משמע אפי' אין מוקפין חומה ובחצר אין חילוק בין עקום לשוה וא"ץ אלא תקון אחד בראשו ולא בעקמימותו כיון דהעקמימות אינו קרוב לרה"ר ע"ש ועיין ביד אפרים, והגם דהט"ז בסי' שס"ד סק"ב אחר שהביא מהרב מ"ב דא"ץ תקון בעקמימות ומני"ר לא ניח"ל והצריך לתקן מ"מ אחר שזכינו וראינו להרה"ג מארי אתרא דידהו עשו מעשה רב כהמג"א כמ"ש הרה"ג ויאמר משה אוי"ו וז"ל רשום בזכרוני כי שלח הרה"ג כמהר"א חג'אג' ע"י הרב כמהרמ"ש ז"ל דבתונס כשנפרצה החומה לא עשו שום תקון לעקמימות בהיות כי לדידן חשוב הכל כרמלית ואינם פתוחים לרה"ר, ומזה גם אנחנו באתרין לא עשינו שום תקון לעקמימות כשכרו הקשתות וכ"כ גם בוידבר משה ה' שבת סי' ה' בתשו' שהשיב לכת"ר שיחל"א ואח"ז אין מקום לשאלה כי מי יבא אחריהם להורות נגדם באתרא דידהו ולא יחוש ללעז ח"ו, וה' עמו שהלכה כמותו וה' ינחנו בדרך אמת לאמתו אמן החותם בשבט שנת פור"ת לי':

סימן ו

נתתי לבי לעיון אודות הרחיים של קיטור חדשים מקרוב אשר אופן הוייתם כך הוא שבבית אחת נתונים הרחיים רכב ע"ג שכב ונותנים החטים מהאפרכסת לרכב ונטחנים שם ומשם יורדים דרך מרזב לתיבה או כיס ולוקח הבעה"ב הקמח ומרקדו בביתו ובחדר אחר מונחת מכונה אחת אשר ממנה יוצאים רצועות ארוכות עד הרחיים ומכח האש מתנועעת המכונה ההיא באופנים והאופנים יסבו ומניעים הרצועות ההם ומכחם סובב הרחיים סבוב מהיר ואין שם מים כלל ולא הבל מים רק צנור קטן סובב על המכונה ההיא ובתוכו עוברים מים מרישיה לסופיה כדי לקרר כח האש שבמכונה שלא ישרפו אופניה. ובהיות כי נקל להבעה"ב לטחון בזאת בטלו הטוחנות דסוסים וכו' כמעט ואז הוכרח הדבר לטחון בה גם חטי דפסחא. ויען כי ממהירות סבוב הרחיים מזיעים האבנים מבחוץ ונדבק בהם אבק מקמח נמצאים כמה פעמים ע"ג הנפה איזה חתוכות בצק יבשים מאד וקשים ליפרך שנראה כי מכח נדנוד הרחיים הם נופלים מהקמח הנדבק בזיעה ההוא ומתערב שם. ובאים לשאול ע"ז בבהמ"ד ולכן אמרתי אלקטה באמרי"ם. מפי סופרים. לדעת מה יעשה ישראל. ועזרי מעם ה' לבל אכשל בדבר הלכה.

ואני טרם אחל'ה אמרתי לחקור בזיעה זו מהיכן מתהוית כי לפי האופנים ישתנה הדין כאשר יבא לקמן בע"ה. ויש אומרים שהוייתה מלחות השרשות שבתבואה הנטחנת וראייתם שבכל רחיים נמצאת זיעה ורק הבדל יש בין רחיים קטן לגדול שבגדול לפי רוב מהירותו לטחון תבואה רבה בזמן מועט מתהוה זיעה רבה משא"ך בקטן. וכן אינו דומה זיעת תבואה לתותה הנטחנת לשאינה לתותה והזיעה ההוא יוצאת מנקבים המצויים בטבע באבני הרחיים הנקראים בלשונם פארוס ע"כ ואם אמת כדבריהם נלע"ד דאין כאן חשש כמ"ש בפסחים ד"מ בחריכת שני שבלים יחד דלאביי אסור משום דנפקי מיא מהאי ובלע אידך וכן בחצבא דאבישונא ס"ל דאי זקיפא אסיר ולרבא דקי"ל כוותיה בא"ח סי' קס"ג ס"ל דשרי משום דמי פירות נינהו ואינם מחמיצים ע"ש והגם דנשאר לחוש לתערובתם עם מים בשעת לישה דקי"ל בסי' קס"ב דמ"פ עם מים ממהרין להחמיץ מלבד מ"ש לקמן ע"ז בע"ה עוד לעד"ן דל"א ממהרין להחמיץ רק במ"פ דפירי אחריני משא"כ במי פירות דתבואה מינה ובה ומלבד דזה מושכל ראשון דאל"כ אחר שהנסיון מוכיח דבכל תבואה מצוי לחות ומוציאים ממנה שמנים ובודאי דבשעת טחינה מכובד ודוחק פירש שמנה לחוץ אלא שחזר ונתערב בקמח, איך לשים אותה עם מים ולחוש למ"פ עם מים אם לא דמינה ובה אין לחוש. וכן משמע ממ"ש התם לא לימחי איניש קדרה בקמחא דאבישונא דילמא לא בשיל שפיר ואתי לידי חמוץ. ולא אשתמיט שום פוסק להחמיר ולומר דהחשש שמא יבא לידי חמוץ דמ"פ עם מים זולת שמא ישהה כשיעור חימוץ דמים פשוט. ואדרבה הטור בסי' קס"ג כתב אין מוללין קדרות ואפי' בקמחא דאבישונא ואם איתא מאי אפילו. אדרבה בקמחא דאבישונא ראוי להחמיר יותר משום שממהר להחמיץ מקמח אחר אם לא דפשיט"ל כמ"ש:

אבל יש אומרים דזיעה זו מתהוית מהלחות השרשית דאבני רחיים עצמם המצויה בטבעם ומריבוי התנועה וסבובם יוצאת לחוץ כאשר יקרה זיעת האדם בתנועתו. ולפ"ז מן הראוי לדמותה לזיעת האדם. או למרבה לזיעת החומה (דלכאורה לא דמו דזיעת החומה כתב המ"א בסי' קס"ז דטעם המחמירים משום שהחומה עיקרה מעפר ומים והזיעה היא מאותם המים משא"כ באבנים הללו כמובן) וא"כ הוא הנה מצאנו להרא"ש ז"ל בפסקיו פ' כל שעה גבי מתניתין האשה לא תשרה את המורסן שתוליך בידה למרחץ אבל שפה היא על בשרה יבש דחדוש דסופא הוא דאעפ"י שהוא מזיעה לחלוחית זיעתה אינה מחמצת ע"ש הנה ס"ל דזיעת אדם אינה מחמצת וכן בזיעת חומה הביא שם מ"ש הרא"ם ז"ל שק מלא קמח וכו' שנתן אצל החומה ונתלחלח מן זיעת החומה אע"ג דתנן פ"ב דמכשירין זיעת בתים בורות שיחין ומערות טהורה זיעת אדם טהורה פי' אין מכשירין מיהו מחמיצין מידי דהוה ארוק וכו' וכתב עליו לא ידעתי למה דימה זיעת חומה לרוק ולא נדמה לזיעת אדם ששניהם אין מכשירין וכו' ולכאורה יפלא מאי קוש' לדמות לזיעת אדם והלא הרא"ם הביא כל המשנה זיעת בתים וכו' וזיעת אדם ואכולהו קאי דאע"ג דאין מכשירין מחמיצין ואע"ג דתנן אבל שפה הוא על בשרה יבש ישיב הרא"ם שתזהר לנקות בשרה טרם הזיעה כמ"ש הרא"ש שתזהר לנקות בשרה טרם שתשתטף במרחץ, אבל י"ל דלהרא"ש ס"ל דאם זיעת אדם מחמצת א"א לתת לה רשות לשוף בשרה שמא תזיע לאנסה ולא תרגיש משא"כ שטיפת מרחץ דמדעתה הוא, ועיין בפר"ח סי' תס"ו שהרגיש גם הוא על הרא"ש, וכפי האמור ניחא דמכח הנז' פשיט"ל להרא"ש שגם הרא"ם לא יכחיש בזיעת אדם דאינה מחמצת ורק באגב סיים סיפא דתנן במכשירין ואיהו לא קאי רק על זיעת בתים וכו' ועיין בראש יוסף ז"ל שכתב בפשיטות דהרא"ש ס"ל בדעת הרא"ם דזיעת אדם אינה מחמצת (ויש מהפוס' דס"ל בדעתו דמחמצת וגם בא"ח דע"ב ע"ג כ"כ משם הרא"ה) מ"מ דעת הרא"ש ברורה דס"ל בין זיעת אדם בין זיעת החומה אינם מחמיצים וכן הטור ז"ל בסי' תס"ו הביא דברי הרא"ם וכתב מה שדימה זיעת החומה לרוק שמחמיץ הוה מסתבר לא"א הרא"ש ז"ל לדמותו לזיעת אדם שאינו מחמיץ ע"כ ואע"ג שהשיב הרא"ש על הרא"ם בלשון לא ידעתי וגם הטור לא כתב רק הוה מסתבר וכו' דמשמע לכאורה דלענין הלכה מודה הרא"ש להרא"ם, מ"מ לעד"ן שא"א לומר כן דהא אשכחן להרא"ש ז"ל בפיה"מ דמכשירין כתב וז"ל זיעת בתים פי' דרך הבתים הבנויים בתחתית ארץ וכן בורות ומערות להזיע אעפ"י שאין בהם מים ואותו זיעה לא חשיבא משקה וכן זיעת האדם אפי' שתה משקים טמאים דהזיעה מגופו יצאה ולא באה מן המשקין ע"כ, ופי' דברי הרא"ש כך הם דמר ניהו גילה דעתו דזיעת בתים אינה באה מכח מים כלל, וזיעת ארם אעפ"י שראינוהו ששתה משקין ומסתבר דזיעה מנייהו הוי. כתב דמגופו יצאה, ותרוייהו אין מחמיצים והרא"ם ז"ל פליג גם בזיעת בתים דגם היא באה מכח מים כמו הרוק, ולזה כתב תמיהתו בלשון לא ידעתי כלו' דלדידי דאין בבתים שום מים פשיטא שאין לדמותם לא לזיעת אדם וכ"ש לרוק דתרוייהו באים מכח מים אלא גם למטונך דגם הם באים ממים מ"מ יותר מסתבר לדמותם לזיעה דהגם דהוא מכח מים מ"מ יציאתה דרך נקבים אינה גלויה כ"כ ואמטו"ל אינה מחמצת, ודכוותה ראוי לדון בזיעת בתים הנעלם מוצאה ולא לרוק דניכר וגלוי יציאתו בדרך רחב ממקור מים כשקת מהמעין ולהכי מחמיץ, ואנכי לא ידעתי למה דימה וכו' ומשו"ה כתב הטור ג"כ בלשון הוה שש מסתבר וק"ל:

ודע כי הרא"ש ז"ל איננו יחיד בדבר הזה כי גם הרמב"ם ז"ל כתב כמוהו בפי' אותה משנה וז"ל זיעת בתים הבתים אשר הם במקומות השפלים מן הקרקע וגם המערות ונקרות צור הם עשויים להזיע ואפי' אין שם מים והודיענו כי הזיעה ההיא אינה משקה וכו' וכן זיעת אדם וכו' ואפי' שתה משקין וכו' ע"ש וכ"ך בהלכות טומא' פיו"ד בה"ט והיו"ד ע"ש דמבואר דזיעת אדם אפי' שתה והזיע אינה משקה וזיעת בתים וכו' מצויה גם בלתו מים קודמים לה כלל. וא"כ מהיכא תיתי שיחמיצו גם ידוע תדע שיש מי שעלה ע"ד לומר דטעם זיעת בתים וכו' דאינה מכשרת לאו משום דלא חשיבא משקה אלא משום שלא נתלשה ממקום חבורה ואם נתלשה לא נתלשה ברצון דאז גם משקה גמור אם חסר אחת מאלו אינו מכשיר כמפו' במכשירין וברמב"ם הטו"א פי"ב ע"ש ולעד"ן שא"א לומר כן חדא דמאן פסקא שלא היתה זיעה מרובה כ"ך עד שנתלשה לפירות וע"ש פ"ד. דמשקין מטמאין בכל שהוא וא"כ כל שהכניסו פירות לשם נקרא רצון כמ"ש גבי זיעת מרחץ מים וע"ש בכ"מ הטעם דכשמכניס פירות לשם מן הידוע שיובללו בהכרח והוי לרצון וזה נמי דכוותה ועוד תנן התם הבריכה שבבית והבית מזיע מחמתה וכו' טמאה. ופי' הר"ש מחמת הבריכה מכשרת ומטמאה אבל שלא מחמתה הוייא זיעה מהבית וטהורה ע"כ והרי מוכרחים אנו לומר דשלא מחמתה דומיא דמחמתה כלו' שנתלשה מחבורה ברצון ועכ"ז טהורה וטעמא ודאי משום דזיעת בית לא חשיבא משקה כלל ולפ"ז מ"ש הר"ש סוס"א דמכשירין תוספתא המסדר קנקנים בכפה אעפ"י ששאבו יותר מלוג אינן בכי יותן ופי' דמיירי בקנקנים של עץ שהם חדשים ומחמת חום הכפה נתמצו מים לתוכם מלחלוחית העץ א"נ דרך כפה להיות מלוחלחת ומתוך כך כלים שבתוכה מזיעים מים אינן בכי יותן אם היו בתוכן פירות ע"כ דנראה לכאורה דנקט בתוכן פירות לאפוקי חוצה להן והחילוק בזה משום דבתוכן לא נתלשו ממקומן משא"כ חוצה להן א"א לומר כן שלא יהיה פירושו הב' דהוא זיעת בית ממש סותר מש"ל דגם בנתלשו ברצון אינה מכשרת ועוד שלא יהיה פירושו הא' ג"כ סותר למ"ש הוא עצמו סופ"ד דמים היוצאים מעצים לחים כמי פירות חשיבי לכל דבר וכבר ידוע דמ"פ גם אם נתלשו ברצון אינן מכשירין וא"כ מה מקום לחלק בין תוך לחוץ ותו דגם בתוכן אמאי לא חשיב נתלשו ממקומן מתוך העץ ע"ג הפרי דומיא דשרץ דכשפירש על דופני כלי או ע"ג הפרי חשיב פירש אלא ודאי דטעם הדבר לאו משום שלא נתלש אלא מטעם דלאו משקה הוא ומאי דנקט בתוכן לאו דוקא אלא משום דסיפא גבי מי חטאת מוכרח שנתערב הזיעה עם המים תוך הקנקנים נקט גם ברישא שהפירות היו בתוכן ומן האמור סרה תלונת הפוס' על הרא"ש ז"ל (ועיין בראש יוסף) דמאי יליף חמץ מהכשר דהאיכא הכי ואיכא הכי דעיקר ילפותא הוא דזיעה מוכח דאינה משקה כלל ואם שרשה מהמים אמאי לא תכשיר. וכיון שידענו שאינה מהמים לזה פסק דלא תחמיץ וכן מזה נתבאר שנמצא חבר טוב להרמב"ם והרא"ש ז"ל הוא ניהו מני"ר הר"ש ז"ל דזיעת בית הגם דנתלשה ברצון לא תכשיר משום דלא חשיבא משקה וכאשר הוכחנו לעיל וממילא דין הוא שלא תחמיץ וכן הב"י בסי' קס"ו הביא דבהגמ"י פ"ה כתבו להתיר זיעת החומה כדברי הרא"ש ע"כ והשתא ממילא רווחא שמעתתא שבשה"ט שם סתם כדברי הרא"ש ודעת הרא"ם כתב בשם וי"א ואנן קי"ל הלכה כסתם דהינו טעמא מפני ששני עמודי הוראה הרמב"ם והרא"ש קימי בשטה חדא וכבר השרישנו בהקדמתו ז"ל דהעיקר אצלו ג' עמודי הוראה ואפי' שנים מהם וכ"ש דהכא הרי"ף ז"ל לא גילה דעתו בזה וכ"ש דהר"ש והגמ"י קיימי כוותייהו

אך בזאת יש לעיין במה שפסק בסי' קס"ז ס"ז גבי חטים שנתלחלחו מלחות הבור והארץ דבבטול בעלמא סגי להו. ולכאורה דהינו זיעת החומה ולפי האמור לעיל הרי כבר פסק דאין שם חמץ כלל אבל הא נמי ל"מ היא כי שרש דבר נמצא מתשו' הרשב"א באלפים סי' ע' הכתובה במיוחסות להרמב"ן סי' קס"ה הביאה ב"ו סי' קס"ז שכתב משם הרי"ץ ב"ג ז"ל בשם רה"ג דחטים הנז' יש בהם משום חמוץ והרשב"א ז"ל חשש לדבריהם אלא שכתב דכשהם טוענים וכו' בבטול סגי להו. ובתשב"ץ ח"ג סי' כ"ג נשאל ע"ז והביא תשו' הרשב"א הנז' וסיים ואני חושב שאין לזיעת הכתלים דין מים להחמיץ ודין מי פירות יש להם שאינם מחמיצים והביא ראיה ממכשירין וכו' ואעפ"י שכל זיעה אינה אלא מחמת רטיבות המים כיון שנבלע בכתלים יצא נו מתורת מים לענין הכשר וה"ה לענין חמוץ ע"כ ומר בריה הרשב"ש ז"ל שם בהגה פישר בזה וכן בתשו' סי' תל"ה כתב וז"ל שאם החטים האלו נתלחלחו מזיעת הכתלים לבד אין בהם משום חמוץ מהראיה שהביא א"א ז"ל ואם מחמת שהמגורה שאבה מים מפיה או מצדדיה כגון שיש בצדדיה ברכת מים יש בהם חשש חמוץ דהא תנן ברכה שבבית וכו' ע"ש והנר מדקדוק לשונו שכתב כגון שיש בצדדיה ברכת מים מוכח דלא חשש זולת כשרואים עתה ששואבת מים מצדדיה ולא שידענו ששאבה מים מקודם ועתה נתיישן הדבר דבזה י"ל שנשתנה טבע המים ההם מחמת ישון וכאדם ששתה מים ואח"ך הזיע אלא דבאדם משתנה טבע המים תכף משא"כ במובלע בקרקע ובזה א"ש דלא פליג על מ"א ז"ל כלל דס"ל דכל זיעה אונה אלא מרטיבות ועכ"ז אינה מחמצת ובזה הפליגו על דעת הרא"ש ז"ל דאילו לדידיה ס"ל דזיעה אינה מכח מים כלל ולהכי אינה מחמצת (והרא"ם ס"ל דמכח מים אתיא כמ"ש מ"א ז"נ) ולדידהו הגם שעיקרה ממים מ"מ אם נתיישן הדבר נשתנה טבעה מלהחמיץ וס"ל להרשב"ץ ז"ל דלא כהריב"ג דכל ששאבה מים גם מתמול גם מחמצת ואתא הרשב"ש לומר דמ"מ אם אנו רואים שהברכה בצדה והשתא הוא ששואבת ל"א תכף נשתנה הטבע כאדם אלא שמחמצת ובזה ניחא מה שלא הביא התשב"ץ ס' הרא"ש ודעמיה לסיועיה נגד דברי הריב"ג משום דלא קרב זה א"ז דטעם הרא"ש משום שעיקרה אינו ממים ואם ס"ל להריב"ג כן הוה מודה להרא"ש דלא קאמר להחמיר רק בזיעה הבאה מרטיבות מים ואמטו"ל אתא הרשב"ץ לומר דאפי' אם נאמר כן אין כאן חשש חמץ ועיין להרב יכין ובועז ח"א סי' קמ"ב גם הוא שנשאל בזה וז"ל ולענין הדין אומר שכבר הורה מ"ז הרשב"ץ שזיעת הכתלים שבבורות וכו' (אעפ"י שעיקרה מרטיבות מים) שדינם כמי פירות שאינם מחמיצים וכו' אם לא נפלו עליהם מים (ר"ל על המגורה ושאבו הם ממנה) ואם נפלו עליהם מים וכו' אעפ"י שריא"ג אוסר הרשב"א מתיר לאחר הפסח וכו' הנה גם הוא ז"ל הלך בעקבות אבותיו הק' לחלק בין ששואבת המגורה והבור מים מחדש לשאבה בישן וכ"ש אם נאמר שאין למים עיקר בזיעה ההיא. וא"כ כזה יש לחלק בפסקי הש"ע מזיעת החומה ללחלוחית הבור ואין דבר סת"ר ח"ו ושו"ר להרב כסא אליא"ו בסי' קס"ז הרגיש בזה וכתב שהרשב"ש השוה אותם בתשו' ע"ש וכן יש לפרש הך דהגמ"י בשם סמ"ק שהביא הב"י סי' קנ"ג דגן שצמח מלחלוחית הארץ שהוא חמץ גמור דאיירי ששאבה הארץ מים וממנו נתלחלח ומ"מ הוברר להלכה שדעת מרן דזיעת חומה אינה מחמצת וכ"פ מור"ם בזיעת אדם והפר"ח סי' תס"ו כתב דנקטינן בתרוייהו דאין מחמיצין והביא שדעת ר"י כהרא"ש ע"ש.

איכו השתא יש לתמוה במ"ש המ"א ז"ל בסו' תס"ו סק"ה ויש אוסרין צ"ע דאדרבא הרוב אוסרין הרוק וגם הרא"ש לא חלק עליו למעשה (כלו' מדכתב לא ידעתי) וגם ברמזים (פסקי הרא"ש) כתוב סתם דמחמיץ וכ"מ לשון הטור (מדכתב הוה מסתבר) רק בהגמ"י כתב להתיר ע"כ דמכל האמור תראה דרבים וכן שלמים קיימי כשטת הגמ"י ולשון הרא"ש והטור כבר ביא'רתי הקדש לעד"ן ש דעתם להלכה והוא מוכרח מפיה"מ להרא"ש גם מ"ש דברי"ו כ"כ עיינתי בנתיב ה' ח"ה ושם כתב דברי הרוקח וסיים ולמטה אכתוב שהרא"ש חולק עליו, וכן מצאתי להא"ר ז"ל שאחר שכתב דדעת הש"ע להתור ודקדק כן מהדרישה ורק הלבוש מחמיר תמה על המ"א שכתב שהרוב אוסרין ומ"ש דברמזים אוסר העור שמצא ברמזים על קלף ישן שהשמיט זה והביא שבס' אמרכל על קלף מתיר ע"ש, וכן יש לתמוה על הגו"ר ז"ל בא"ח כלל ד' סי' ט' שהביא דברי הרוקח וכתב דהרא"ש מודה לא לענין הדין והוכיח זה ממ"ש הרא"ש כלל כ' סי' כ"ו בזיעת יין נסך וז"ל מכל אלין משמע דזיעה היוצאת מדבר חשובה כאותו דבר וכו' וא"כ גם זיעת בתים דעיקרה מכח מים חשובה כמים ע"ש, ואחה"ר מלבד שכבר הרא"ש ביאר בפיה"מ דזיעת בתים אינה מכח מום כלל גם למטוניה הראיה שהביא מהכללים אין הנדון דומה דשם מיירי ביין נסך בעין בתוך היורה ומפני החום עולה הזיעה מגוף היין לזה דן ידין דהוי כיין עצמו והוי דומיא לברכת מים דאייתי ראיה מינה דמגוף המים שבבריכה מזיע הבית והוא מים עצמו משא"כ במים המובלע בבית ורק מרטיבותו מזיע הבית י"ל דגם בזה סובר הרא"ש כהרשב"ץ דאין דינו כמים ומאי ראיה, ופלא שהוא עצמו הביא חילוק זה שם למעלה מהריב"ש סי' רנ"ה וז"ל ומ"ש שאין כאן עצמות היין אלא הזיעה שלו זה היה בזיעה היוצאת מהלחות כדתנן זיעת בתים טהורה אבל הזיעה היוצאת מן החמין הרי היא כמשקין עצמן וכמ"ש הברכה שבבית וכו' וכבר הביא זה הרמב"ם פיו"ד מהמ"א כל העולה מן החמין משקין הוא חשוב וכו' ע"כ, וממוצא דבר הנה מצאנו עוד חבר גדול להרשב"ץ מני"ר הריב"ש דזיעה הבאה מלחות מום אינה כמים וד"ב לחזק פס"ד דזיעת החומה לא תחמיץ וכמו שכתב בש"ע:

אלא דעכ"ז עדיין יש לעיין במ"ש הח"י בסי' תס"ו סק"ז עמ"ש הש"ע דזיעת החומה מותר וז"ל לכאורה משמע דמותר לגמרי קאמר אפי' עם מים וא"ץ לאפות אותם מיד כמ"פ עם מים משום דהוי תולדה בפ"ע וכמ"ש הב"ח וכו' אבל מדברי הגהת סמ"ק הבי"ד ב"י בסי' תנ"ג ובנ"ץ בשם מהרי"ל כתב דאע"ג דאינם מ"פ דינם כמ"פ עם מים שממהרין להחמיץ וכו' וכ"כ בסי' תנ"ג סקכ"ב גבי זיעת בהמה והצ"ע או הוה תולדה בפ"ע ועוד כשנתייבש המ"פ בתוכו אולי אינו מחמיץ וזהו טעם הי"א שבטור דאכילת עכבר הוי מ"פ ואינה מחמצת אבל בהגהת סמ"ק משמע דאף כה"ג מחמיץ ע"ש, ומדב"ק נראה דאשתמטתיה תשו' הרשב"ץ דחשיב להו מ"פ. ומ"מ לכאורה יש לתמוה דלו והי אלא מי פירות כיון שנתערבו עם הקמח ונתבטלו אמאי לא הוי דינייהו כמ"ש בסי' תס"ב דמותר ללוש ביין אעפ"י שא"א לו בלי תערובת מים בשעת הבציר הואיל וכבר נתבטלו קודם שלשו העיסה, ואע"ג שהאחרונים עמדו בזה מדין חטה שנמצאת בדבש דאינה מותרת רק אם לא נתערב בהם מים הנה חלקו בין מים מרובין למועטין והכא הזיעה מועטת, ובפרט לתי' הח"י שם סקי"ב דאמת דנתערב ונתבטל אינו גורם מהירות להחמיץ וגבי חטה ל"א אלא שצריכה שמור כשיעור חימוץ הרגיל ולא הויא כחטה במ"פ לחוד דאינה מחמצת כלל ע"ש, ואמאי כאן חשש למהירות החימוץ, ואפ"ל דלא דמי דהתם הבטול היה טרם בואם אל הקמח שחזרו המים להיות יין טרם פגשם בקמח משא"כ הכא דתחלת תערובת היה בקמח וכשיפגשו במים חו"ן טעמם בקמח. ובפרט למ"ש הכנה"ג דגם ביין ל"א דנתבטלו רק כשנתערבו כשהוא תוסס וכן אם נתערבו ונתבשלו דתסיסה ובישול מהדר להו כאותו דבר שנתערבו בו משא"כ בתערובתם בקמח ולכן עדיין ספקו דהח"י ז"ל במקומו ועכ"ז לעד"ן דיש להקל מכח ס"ס המתהפך וזהו שמא הזיעה הוי תולדה בפ"ע ואת"ל דהוי מי פירות שמא כשנתיבשו בקמח שוב אינם ממהרין להחמיץ. והגם כי הרב משאת משה חא"ח ד"ח ע"ב הוכיח מדברי הטור ומ"ש עליו האחרונים בסי' תס"ו גבי חלב שנפל על חטים וכן מהגהת סמ"ק שהביא הב""י סי' תנ"ג וממ"ש הפר"ח סי' תס"ו ס"ה דמ"פ הגם שנתערבו ונתייבשו בפגשם במים ממהרין להחמיץ ע"ש מלבד כי הרב נחפה בכסף ח"ב ד"ז תמה עליו ממ"ש הפר"ח בסי' תס"ב וז"ל דע דאם נתבטלו מ"פ שוב אין לחוש אם ילושו אח"ך עם מים וכמ"ש הרשב"א סי' תפ"ה ורמב"ן סי' ק"ו ודלא כהגהת סמ"ק וכו' (נהי דמצא סתורה מהפר"ח עצמו ויישבו מ"מ הרי המשאת משה הביא גם מהטור וכו' ומה נענה) וא"כ חזרה מחלוקת בנתייבשו והס"ס במקומו עוד בה הנה המ"מ עצמו שם מצא תרופה בנדונו ממה שהוכיח מהטור והר"ן דמעט מ"פ שנתערב אין לחוש לו אם באו עליו מים אח"ך שימהר להחמיץ והשתא לדידיה איכא תרי ספיקי דאת"ל דלא הוי תולדה בפ"ע שמא בנתערב מעט כגוונא דנ"ד אין לחוש ולדידן תלת ספיקי הוה וכ"ש למ"ש החת"ס בא"ח סי' קנ"ג באמצע התשובה דמ"פ עם מים הוא חמץ נוקשה וקי"ל נוקשה דרבנן ע"ש (אלא דהבית אפרים סי' מ' כתב דנוקשה דמ"פ הוא מדאורייתא) ויותר מזה עיין לו עוד בסי' קפ"ו בתערובת בצלים בחטים (היא שאלת הב"א ז"ל) שהגם שעלה ע"ד להחמיר מפני כי הבצלים חריפים עכ"ז חזר והיקל מטעם שמרקדין ואם יש איזה עגולים נשארים למעלה ע"ש וה"ן בנד"ז הם מרקדים הקמח בבית אחכ"ז עיינתי בס' שד"ח מע' חו"מ סי' יו"ד ושם ראיתי באות וי"ו ח' ט' אסף בחפניו רבנן בתראי המקילים בתערובת מעט מ"פ עם מים שבטלים בששים וכן אם נתייבשו ובפרט אי עבוד ריקוד וכן בסי' ח' אוכ"ז וסי' י"ג אויו"ד האריך במח' אי מעט מים לתוך מ"פ הוא שממהר להחמיץ או כשהוא להפך וראה שמה כי הרבים הם הסוברים דמעט מים לתוך מ"פ הוא שממהר (ונד"ז הוא מעט מ"פ לרוב מים) וגם בסי' י"ג הביא דברי הגאון חכמה ומוסר להקל במעט שנפל לרוב גם דליכא ששים דאזלינן לקולא בדרבנן ועוד דשמא ה' כהרי"ף והרמב"ם דמ"פ גם עם מים אין מחמיצין ואת"ל דמחמיצין שמא ה' כמ"ד דמעט מ"פ אין מחמיץ ומכ"ז רוחא שמעתתא בנד"ז להקל וכמש"ל והגם דבקולת ס"ס יש לעמוד ממ"ש מור"ם בסי' תס"ז דאין להקל באכילת חמץ מטעם ס"ס מלבד מ"ש הב"ח וכ"ך יד המלך ה' חו"מ פ"ד הי"ב דל"א כן רק בנפלו מים על כל הכרי משא"כ כשברור שיש תערובת שאינו חמץ עם המסופקים בו מועיל ס"ס וה"ן הרי ודאו יש תערובת שאין שם שום ספק עוד הנה השו"ג סק"ז כתב דדעת מרן להקל בס"ס וכ"ך הפר"ח שם להלכה ואנן אתכא דידיה סמכינן וכן עיין לשד"ח שם סי' ב' או"א אסף הרבה פוס' דלא חיישי לדמור"ם והביא מהגאון מהרי"ץ אלחנן ז"ל דכיון דטעם מור"ם הוא משום דחמץ הוא דבר שיש לו מתירין הנה שאגת אריה סי"ץ ופר"ח סי' תס"ו ורעק"א סי' ס"ה כתבו דסס' פד"ר מהני גם בדבר שיל"מ גם כתב משם חיים של שלום סי' ס"ט הגם לדעת רמ"א תלתא ספקי מהנו ע"ש וא"כ בנ"ד דאיכא תלתא ספקי ומכל הנז"ל יש די והותר להקל גם אי הויא הך זיעה כמי פירות עם מים:

וזאת תדע דמ"ש הח"י בסי' תס"ו סק"ו דאם הזיע מהבל וחום המים דהרי הוא כמים אינו ענין לנד"ז כלל דהתם מיירי שיש כלי וברכת מים חמין ומההבל היוצא מהם מתהוה הזיעה דז"פ דדינו כמים וכמו שהוכיח הרב זה ממתניתין דמכשירין ע"ש משא"כ הכא דבמקום הרחים אין שם מים אבל מ"מ עדיין צ"ע במ"ש הרב קרבן נתנאל פ' כל שעה סי' כ"א דבשנת התק"א בפראג מצאו שהכלי שהקמח נופל לתוכו מהרחים היה מזיע וכו' ומחמת הזיעה נדבק בפשתן המתוח בדפנות הכלי עיסת בצק כמו אצבע ונסתפקו אי זיעה זו היא מלחלוחית התבואה והו"ל מ"פ או שבאה מאויר קר ולח שהיו בשעת הטחינה וחום הרחים והוי תולדה למים ולא הקילו רק משום הפס"מ ובריקוד אחר ריקוד ואפיה קודם הפסח ע"ש דנראה דמשום ס' דפגישת אויר קר עם חום הרחים יש להחמיר משום תולדה דמום ומאן מפיס להצילנו מזה גם בנד"ד אבל לעד"ן ממה שיתבאר לקמן דלפום דינא אין לחוש לזה גם בנפל מים ממש כשנתערב ובטל בששים ונאפה קודם הפסח וכמו שיתבאר בעז"ה וכ"ש בנד"ז דהבצק נמצא ברחים ולא בכלי שהקמח בתוכו ושאני נדונם דמדוקדק בדברי הרב שברור שהאויר היה קר וניכר היטב שהיה בו לחות וגם בכלי ליכא למתלי בזיעת עצמו כרחים והיה קרוב הדבר דהוא תולדה דמים ולא הוה בריר להו דהוה ששים נגדו אלא בספק ולפיכך לא הקילו אלא בריקוד אחר ריקוד והפס"מ וטוב לדחוקי נפשין בהכי ולא ליהוי מעשה לסתור דברי התוס' ז"ל אשר נביא בעה"ו:

והוא כי הנה בסי' תמ"ז ס"ד פסק הש"ע אם נתערב החמץ קודם פסח ונתבטל כס' אינו חוזר וניעור בפסח לאסור במשהו ויש חולקים ואנן קי"ל הלכה כסתם עיין בבעלי הכללים ובכנה"ג ומט"ש בח"מ סי' כ"ה בכללי הקי"ל דכלל גדול הוא זה ובפרט שרמ"א בהגה שעליו סומכים כל בני אשכנז הגיה וז"ל ונוהגים כס' ראשונה בכל תערובת שהוא לח בלח וע"ש בט"ז סק"ז ובסי' קנ"ג סק"ב ובמ"א סי' ת"ל דפשיט"ל דקמח בקמח הוי לח בלח וא"כ אמאי חשו רבנן להחמיר אם לא ממ"ש או אפ"ל עוד דס"ל כמ"ש הט"ז בסי' תנ"ג דקמח בקמח לא הוי לח בלח אלא אם נתערב ואח"ך נטחן ולא בנתערב אחר הטחינה ונדונם הוו אחר הטחינה ועכ"ז נראה מרבנן בתראי דניידי מזה כי הרגישו על פסק הש"ע עמ"ש בסי' תמ"ב וז"ל דבר שנתערב בו חמץ ואינו מאכל אדם כגון התריאקא וכו' אעפ"י שמותר לקיימו אסור לאכלו עד אחר הפסח ע"כ והוא לשון הרמב"ם בפ"ד מה' חו"מ וכתב שם המ"מ דטעמו משום דס"ל כמ"ד חוזר וניעור וכ"ך בכ"מ שם בפ"א וגם בב"י סי' תמ"ז וכ"ן ממה שהגיה מור"ם שם וז"ל ולקמן בסי' תמ"ז ית' די"ח ומתירים אם נתבטל קודם הפסח והכי קי"ל ע"כ וא"כ לכאורה הוא סותר לסתם הש"ע שבסי' תמ"ב וראיתי להט"ז ז"ל כחולק על מור"ם שכתב דגם למ"ד אינו חו"ן מודה בתריאקא משום דהוי החמץ מעמיד לה ע"כ והח"י השיגו כי אשתמיט ליה מ"ש הכל בו דהראב"ד פליג על הרמב"ם בתריאקא ואנכי לא ידעתי מדוע לא שמו לב למ"ש המ"מ וכ"מ דטעם הרמב"ם משום דס"ל חו"ן ולאו דוקא במעמיד ובזה כבר מפורש בטור ב"י דרבים חולקים) גם המשאת משה חא"ח סו' ב' הרגיש בסתירה זו על הטור וחילק וז"ל ושמא י"ל דאע"ג דס"ל להריב"ה דאינו חו"ן היינו דוקא היכא שנתערב האיסור כ"ך עד שאינו נראה יפה אכן לגבי תריאקא קסבר דאין תערובתו עולה יפה וחמץ שבו קאי בעיניה ולא מבטיל כולי האי וכו' ועין להח"י סי' תס"ז סקי"ד (לדבריהם קשה מה שציין מור"ם על סי' תמ"ז וסיים והכי קי"ל דלדבריהם תריאקא דומה ליבש וביבש קי"ל בסי' תמ"ז דחו"ן) והפר"ח בסי' תמ"ז סק"ד תי' דהמחבר מחלק כמ"ש רי"ו דבנתערב ממילא אינו חו"ן ובעירבו בידים כתריאקא חו"ן ומ"ש המ"מ דס"ל להרמב"ם חו"ן לאו מדין תריאקא אלא מלשונו שכתב דבר שנתערב וכו' ומר"ן לא חש להעתיק לשונו מפני שסמך עמ"ש בסי' תמ"ז דאינו חו"ן אי נמי מרן ס"ל כחילוק רי"ו והמ"מ לא ס"ל לחלק כן ע"כ (מ"ש בא"נ לא זכיתי להבין דהא גם מרן בכ"מ ובב"י כתב דס"ל להרמב"ם דחו"ן בלי שום חילוק) והעולת שבת בסי' תמ"ב סק"ד כתב דאעפ"י שדעת מרן דאינו חו"ן מ"מ כתב דין תריאקא דנ"מ לנתערב תוך הפסח ועיין למאמר מרדכי ז"ל דקלסיה לתי' זה, לחלוקים הללו אפ"ל דמ"ש מור"ם ולקמן ית' וכו' לא בא לחלוק אלא לפרש ולומר דמרן הגם דתפש לשון הרמב"ם לא פסק הלכה כמותו דחו"ן בכל גוונא רק בזה פסק כמוהו אבל בגווני אחריני לקמן ית' דס"ל אינו חו"ן והכי קי"ל) והשתא מדברי כולם למדנו דדעת הש"ע בנתערב ממילא קודם הפסח והוא לח בלח כגוונא דנ"ד דאינו חו"ן וכ"כ מהרימ"ט ז"ל ח"ב באו"ח סי' א' דדעת מרן דאינו חו"ן. רק אכתי צ"ע במה שהק' שם בזה ממ"ש הש"ע בסי' תס"ו דינו של מהר"י מוינא ז"ל בשק שנתלחלח דאם נתייבש לא מהני ריקוד משום דמיסריך ומתערב עם השאר וכו' ואמאי הלא בנתערב ונתבטל קודם הפסח קי"ל דאינו חו"ן. והוסיף להפליא כי המרדכי שהביא זה בשמו הביא למעלה מזה דמהרי"מ עצמו סובר דאינו חו"ן (זאת אשתמטתיה להגאון פני יהושע בתשו' ז' דהחליט בדעת מהרי"מ דחו"ן וגם שם לא העיר על מר"ן זולת על מור"ם ואמאי) ותי' משם רבו דטעם מהרי"מ בזה משום שדרכם היה לאפות תוה"פ ואז חוזר ונ"ט בשעת לישה ואפיה דומה לחטה שנמצאת בתרנגולת דאם עודנה בתוכה וחממוה נותנת טעם מחדש (דומה לזה דברי הט"ז בסי' תנ"ג סק"ב שחילק בין נתערב קודם טחינה לנתערב אח"ך דאז האפיה היא שעושה אותו כחתיכה אחת ולפיכך אסור לאפותו תוה"פ אלא דהוא אמר לגזור גם קודם פסח אטו תוה"פ והרב לא החמיר רק תוה"פ דוקא) אבל מני"ר לא ס"ל לחלק בהכי אלא דלא דמי בילה דמשקין דהיא טעמו ולא ממשו לבילה דקמח בקמח דיש ממשו קיים ע"ש ועיין בשכנה"ג סי' תס"ו בהגב"י תמה ע"ד רבו עמ"ש תה"ד דהמנהג להקל בלח בלח ושהסמ"ג כתב דקמח בקמח הוי לח בלח ותי', שיסבור דמהרי"מ פליג בזה על הסמ"ג (ואפ"ל שיסבור כמ"ש המ"א סי' תס"ו סק"ט דאע"ג דקמח בקמח בטל בס' כיון שיש פירורין בעין חו"ן ע"ש) ומ"מ השכנה"ג אסיק שם להחמיר הגם שאופים קודם הפסח כוון שעושים תבשילים מהמצה תוה"פ (כן מנהגנו ג"כ) בשעת הבישול חוזרת לתת טעם. גם הפר"ח סי' תס"ו סק"ד אעפ"י שתמה ע"ד מוהרימ"ט ורבו ז"ל ועל חדוש השכנה"ג מ"מ קיים דעת הש"ע בהך דמהרי"מ דה"ט דפסק כמוהו או מט' מהרימ"ט דממש החמץ קיים או משום שיש מח' בדין חו"ן וכן יש מח' בקמח אי הוי לח בלח לא רצה להקל בצירופם יחד ע"ש. וכן ראיתי להרב פר"ש ז"ל כ"ד סי' א' הביא דברי הגו"ר בכלל ההוא סיו"ד שהיקל בתערובת קמח ונאפה קודם הפסח גם לעשות ממנו תבשילים תוה"פ והשיגו שאין זו עולה לדעת הש"ע והאחרונים עש"ב וא"כ הדרן עלך נ"ד לגהות לך מזור בכחא דהתירא ומאין יבא:

וראיתי אחרי רואי להרב בית דוד א"ח סי' קצ"ד וסי' קצ"ח האריך בזה והביא דברי מהרימ"ט ורבו ז"ל וע"ד שכנה"ג תמה ואמר שאם המשהו עצמו מתבטל ומותר לאכלו איך נחמיר בטעמו שיתן בשעת חמום ה"ז אומר מטמאיך לא טמאוני ואתה טמאתני וכו' ואסיק דגם אם אנו מוכרחים לחלק איזה חלוק לדעת מהרי"מ. אבל בדברי הש"ע אין אנחנו צריכים לשום חלוק אלא דס"ל בפשיטות דקמח הוי לח בלח ותערובתו בס' אינו חו"ן ומ"ש דינו דמהרי"מ אינו אלא בדליכא ס' ולא הביא דינו אלא מפני החדוש דמהני ניהול במלוחלח ולא בנתייבש כי ליכא ס' הגם שנשאר העיסה ע"ג הנפה משום דמיפריך ומפנ"ז לא כתב כלשון מהרי"מ דחמץ בפסח במשהו אלא שאסור לאכלו בפסח וכ"כ הלבוש בלשונו דמירי בליכא ס' וכשמתבטל בס' אינו חו"ן לא בשעת אפיה ולא בשעת חמום ועל חלוק מהרימ"ט בין בילת משקין לבילת קמח הביא רבים לוחמים והוכיח דכוותייהו פסק הש"ע עש"ב. גם הרב מאמר מרדכי בסי' תנ"ג סק"ג האריך בזה וסמך בכל כחו ע"ד הלבוש ותמה על המחמירים גם בדאיכא ס' שלא ראו דברי הלבוש (הפנ"י בתשו' הנז' ראה והשיג) וכן תמה על המ"א ז"ל דחייש לפירורין (כן תמה עליו גם הדב"מ בא"ח ד"ך ע"א) ואסיק להקל באפיה קודם פסח וכן השו"ג בסי' תס"ו סק"ט אעפ"י שהאריך לישב דברי מהרימ"ט ועשה בסיס נכון לחשש המ"א בהעברת פירורין וכו' לסוף כתב שבא מעשה לידו בש' תצ"ח שנמצא עיסה יבישה בקמח והוא אסר והרב דב"מ ז"ל התיר והודה לו כיון שהשואל הוא מהתופסים ס' מ"ד דחמץ אינו חו"ן ובש' הת"ק נדפס ספר הב"ד וראה שכתב כהוראת דב"מ ע"ש נמצאת למד דאיכא מערכה מול מערכה בדעת הש"ע נמי הללו מחמירים משום מפריך גם בדאיכא ששים והללו מקילים בדאיכא ששים וצריכים אנו למיצוי הדין והנה ראיתי להפר"ש ז"ל שם דהגם דהוא מן המחמירים וכמ"ש מ"מ נטה להקל בשעה"ד והפס"מ מכח ס"ס שמא הלכה דאינו חו"ן ואת"ל דחו"ן שמא בלח אינו חו"ן והרי רבים סוברים דקמח הוי לח בלח ואת"ל דהוי יבש שמא אחר לישה ואפיה מתערב יפה לכ"ע (מה שהוצרך לתנאי שעה"ד והפס"מ לחוש לס' המ"א דפירורין והיקל בהפס"מ מפני שראה הא"ז כתב בשם הדרישה כמ"א ז"ל ועכ"ז אמר דבשעה"ד יש לסמוך ולהקל) והגם שהס' האמצעי של הרב ז"ל לכאורה הוא מתהפך וחומרא משום דיש ספק דקמח הוי יבש וי"ל שמא כמ"ד חו"ן ואת"ל אינו חו"ן שמא הוי יבש ולכ"ע חו"ן כסתם הש"ע בסי' תמ"ז מ"מ נשארו שני ספקות להרב דשמא אינו חו"ן ואת"ל דחו"ן שמא אחר אפיה גם בקמח אינו חו"ן ואני מוסיף ע"ד הרב ז"ל בזה דלדידן דאחר פסק הש"ע אין לנו הרהור עוד וכ"ע פשיט"ל בדעתו דס"ל דאינו חו"ן רק דקיימא באפייהו הך דמהרי"מ ז"ל הנה יש לעשות בזה ס"ס שמא לא הביא דמהרי"מ רק בדליכא ס' ואת"ל גם בדאיכא ששים שמא אין דין זה רק בנאפה תוה"פ וכי תימא דכ"ז שייך רק אם נתבטל החמץ בדיעבד אבל הכא דשרינן להו לטחון לכתחלה ולסמוך אביטול הו"ל מבטלין איסור לכתחלה ואנן קי"ל ביו"ד סי' צ"ד דאין מבטלין גם לזה יש להשיב דמלבד דהטור בא"ח סי' תנ"ג כתב דאין כונתו לבטל אלא לטחון (הגם דרבים חולקים בזה) ומדברי הט"ז שם סק"ב נראה שמר"ן תפש טעם זה לעיקר עוד בה דהכא טרם הטחינה אין שם בירור דיש חמץ ברחים דכמה פעמים אינו מזיע כלל וגם כשיזיע אין ברור שנפל ממה שנדבק שם בקמח הזה שאנו דנין עליו עד שעת הריקוד שאז נמצא ונודע למפרע שנפל ואין לך שוגג גדול מזה וכבר נתבאר שם דבדיעבד בשוגג מותר ועוד דבנד"ז בעל הרחים טוחן קמח אחרים בשכר ולא לעצמו ובעל הקמח אין אתו יודע מתערובת זו ולא ניח"ל בהכי וע"ש מ"ש הט"ז סק"י בשם רש"ל עמ"ש הש"ע דגם לנתבטל בשבילו אסור דה"ד כשידע זה שנתבטל בשבילו וניח"ל משא"ך וכו' וכ"מ ממ"ש הב"י טעם האיסור לנתבטל בשבילו משום דאי שרית ליה אתי למימר לגוי או לעבד לבטל וכשלא ודע ולא ניח"ל לא שייך קנם זה ועוד דממש"ל לא ברירא מלתא בזיעה זו דהיא תולדה דמים ודאי דאפשר דהיא תולדה בפ"ע ואין כאן חמץ ברור וא"כ ע"ש ביו"ד לכנה"ג בהגה"ט אוי"ו אסף מלהקת הפוס' דהיכא דאין האיסור בודאי אין בזה משום אין מבטלין איסור לכתחלה ובזה הו"ל ביטול זה כהוגן ואינו חו"ן וכמ"ש:

אמנם עדיין יש לברר דכל מש"ל הוא עפ"י היסוד דקי"ל כמ"ד אינו חו"ן ואנן בדידן מעשנו מוכיחים דנקטינן כמ"ד חו"ן דהא מבררים החטים משעת קצירה וכמה דקדוקים אחרים ומתוך דברי הב"ד והשו"ג האמורים לעיל מוכח דלא הקילו רק למאן דלא נהוג כמ"ד חו"ן ע"ש וכן הוא מושכל ראשון אלא דגם לזה מצאתי תרופה בנ"ד ממש"ל דבכאן זיעה זו אינה ודאי חמץ רק ספק וכבר כתב מרן בבד"ה סוס"י תנ"א דגם למ"ד חו"ן אפשר שהוא מודה כשאין שם חמץ ידוע אלא חשש והגם דמני"ר כתב זה בדרך אפשר עיין להרב משאת משה ח"א סי' ב' שכתב כן בפשיטות ועיין להח"י בסי' תס"ו סקי"ג שאעפ"י שהסכים לדברי המ"א בטעם מהרי"מ משום דמיפריך ויש שם פירור מ"מ כתב משם שא"ז דאם יש ס' אם נתלחלחה ממ"פ או ממים ונתייבש יש לאכלו בפסח מס"ס דשמא ממ"פ ואת"ל ממים שמא לא נתערב בו כלום ע"כ, וזה דומה לנד"ז ממש וכ"ש דאנן בדידן דמחמירינן להו משוה"ד הוא דהא ודאי אנן אתכא דמר"ן סמכינו דס"ל דאינו חו"ן. אלא מצד חומרא וחסידות בפסח עבדינן הכי ואי"כ עיין בברכ"י בסי' תס"ב אוי"א שכתב דבעה"ק ת"ו אף מי שנוהג כמ"ד חו"ן אינו אלא בודאי חמץ לא בדאיכא ספק אי מעיקרא היה איסור חמץ ונתבטל וא"כ די בזה להתיר גם לדידן ועוד בנד"ז יש סניף אחר להקל כיון שהעגולי בצק הם קשים ואינם נפרכים רק בחוזק יד ועיין להדב"מ ח"א סי' למ"ד מאי דשקו"ט רבנן בענין זה ובתר כל השקו"ט אסיק וז"ל לכן הנלע"ד בזה יותר להתיר דאף למ"ד לחוש לחו"ן מ"מ יודה הכא דשאני הך דמהרי"מ שנפלו מים על קמח ולא נילוש ביד ולא נתקשה יפה ולפיכך בשעת ריקוד מיפריך וכו' אבל זה שקשה כאבן וכו' היכי ס"ד לומר דבשעת הריקוד מיפריך וכו' ע"ש ודון מיניה לנד"ז שקשים כי קרוב הוא לומר דלא מיפריך בריקוד ותנועה קלה ובזה סליק כחא דהתירא בנד"ז ולא ללמוד לענין אחר ח"ו כי הענין משתנה מינים ממינים ואין לך בכל זה אלא לפי הענין ומקומו ושעתו ודבר בעתו ולמוד'עי אני צריך כי אחרי שובי עיינתי בס' שד"ח ז"ל חלק דברי חכמים בסי' וב"ק ושם החמיר ברחים של קיטור ותמהתי מכל האמור שו"ר לו בח' אסיפת דינים מע' חו"מ סי' יו"ד או"ג שחזר על למודו והביא בידו להקת גאוני הדור המקילים בה מן הטעמים שכתבנו וזולתם ובאו"ט כתב משם ס' שאלת שלום דזיעת רחיים הללו עדיפא מזיעת החומה דהתם עיקרה מטיט שיש בעיקרו תערובת מים ולכך הרוקק מחמיר משא"כ כאן דאין מים עש""ב ושו"ש שכוונתי לדעת גדולים. יה"ר נזכה לאמתה של תורה:

תוכן העניינים

יש מאין חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה