יש מאין חלק ב· רבי אליהו ילוז
יורה דעה · סימן ב
שאלתני על עלה סלקא שנמצא חתוך בושט לאחר שחיטה מהו:
תשו' הנה בש"ע סי' כ"ג פסק בסתם דשועור שהיה בגסה או בדקה כ"א כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט רוב ב' הסימנים ובעוף כשיעור הדקה וי"א דבעוף רק כדי שחיטת רוב סימן אחד בלי הגבהה והרבצה ולדבריהם אם התחיל לשחוט בעוף ויצא דם לא יגמור וכו' מפני ששהיית העוף מועטת מאד ולענין מעשה יש להחמיר כס' זו אם לא בשה"ד או הפס"מ שאז יש לסמוך על ס' ראשונה ומור"ם הגיה דבמדינותיהם המנהג להטריף שהייה כל דהו בין בעוף בין בבהמה ואם נמצא גמי מונח וכו' ונשחט עמו טרפה וכו' והוי שיהוי במשהו וטרפה ע"כ ובודאי דמור"ם מחמיר גם בבהמה וגם במקום הפס"מ וכ"כ להדיא הב"ח ז"ל דמיירי גם בבהמה והפר"ח כתב דהוי גם בהפס"מ ע"ע ומ"מ לכאורה המובן מדברי מור"ם דבין בבהמה בין בעוף אינו רק משום מנהג ולאו מדינא ונפק"מ למקומות שאין להם מנהג אבל המעיין במקור הדין בתה"ד סי' קפ"ה לבבו יבין דעוף הוא מהדין דשם איירי באווזא וכתב דאין להכשיר שחיטה זו כלל (ר"ל אפי' בהפס"מ) משום דקי"ל שדין העוף במשהו כמו שחיטתו שהרי אם מצא חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהוא כשר ובנד"ד אי אפשר בלא שהיית משהו שהרי כשחתך הגמי הפסוק בשחיטת הסימן ע"כ הרי דמדינא אתי עלה ולא זכר מנהגא כלל וכ"ן מדב"ק בסי' קפ"ו שכתב טבח שקלקל השחיטה בדבר שאין אנו מחמירין בו רק בשביל חומרא יתירה כגון שהוית כל דהו בבהמה וכו' הרי לא כתב דשהייה כל דהו חומרא יתירה רק בבהמה ולא בעוף משום דס"ל דעוף הוא דין גמור ואפשר דכן דעת וי"א שכתב מרן וי"ל דגם דעת מור"ם הכי הוא אלא דכיון דסו"ס גם בבהמה נהגו להחמיר כעוף משו"ה כללם יחד אבל בעיקר, הדין חלוקים הם והאי מדינא והאי ממנהגא ולפ"ז בעוף לדעת הי"א שהחמיר כמותם מרן בשאין הפס"מ שהייתו בכל דהו בכל המקומות משא"כ בבהמה במקום שלא נהגו דצריך לשער השהייה לפי הדבר הנמצא חתוך וברוב הסכינים שהם יפים לשחוט ובשוחטים אי הוו ביה שהייה דשיעור הגבהה והרבצה ושחיטת רוב הסימנים וכמ"ש כ"ז בשמ"ח סי' כ"ג ס"ג והנה הרב פרי תואר ז"ל בסק"ו החמיר לדעת ההגה אפי' בגמי דק מאד וכו' וסיים דלדעתו ז"ל אין לאסור דפשיטא שהגמי נדחה מקמי חדוד הסכין ונשחט רוב הסימן קודם ששולט הסכין בגמי זולת אם היה הגמי רחב וממלא רוחב הסי' דבזה אסרינן ודוקא בעוף אבל בבהמה אם קדם ושחט הושט והיה הגמי דמן הנמנע שישחוט הקנה עד אחר שיחתוך הגמי פשיטא דאסור ע"כ ונראה דמה שהחמיר בבהמה ולא התנה בשיעור הגבהה והרבצה וכו' משום דקי"ל דנהגו להחמיר גם בבהמה בשהייה כל דהו ומ"מ בעוף אע"ג דמר ניהו רבה היקל כשאין הגמי רחב ומילי דסברא נינהו איהו דרב גובריה ורב חיליה אמרה אבל אנן דיד עניי אנן ולא מצאנו לשאר הפוסקים שחלקו בזה ובפרט כי קשה להבחין אם היה רחב וכמה. נראה דיש להחמיר:
והנה כשיש ס' אם נחתך עם השחיטה או אח"ז ראיתי להכנה"ג סי' כ"ג שהביא דינו של התה"ד ומ"ש הב"ח דגם בבהמה ומ"ש התה"ד דבעוף הוא מדינא הלא ממנהגא וכו' וסיים הוא בודאי נחתך אבל בס' נחתך עם השחיטה אין להטריף דדינו של תה"ד אינו אלא חומרא לפי המנהג אבל לא בספק נחתך דאפשר אפי' שהייה כל דהו ליכא וכן הוריתי הלכה למעשה ע"כ ואם דברי הרב גם בעוף והוא פלא חדא דלחלוחית הדיו עדיין קיימת שכתב דהתה"ד מטריף בעוף מדינא ולא ממנהגא כמ"ש עתה ועוד דכיון דהתה"ד מחמיר מדינא כבר כתב נוב"י מה"ת סי' ב' דאין להקל בספקו כיון דאתחזק איסורא ואם נאמר דהרב לא אמרה רק בבהמה דחמירא משום מנהג דוקא יקשה עלינו דברי הרב ב"כ ז"ל בח"א בבית דין סי' יו"ד דמיירי בעוף ושקו"ט טובא בדברי תה"ד והביא דברי וכנה"ג ולח מצא להקל רק משום דעיקר האיסור הוא חומרת מנהג ע"ש והרי בעוף הוא מדינא וצא"ת ומ"מ לדעת הנוב"י ז"ל הנה ידעת דבעוף כיון דחומרתו היא מדינא נראה דאין להקל גם בספקו כיון דאתחזק איסורא זהו מה שעלתה מצודתי להשיב בשעתא דנא שאתה דוחק וצוי"מ: