אור ברסלב
יש מאין חלק ב חושן משפט › סימן כג

יש מאין חלק ב· רבי אליהו ילוז

חושן משפט · סימן כג

סימן כב

ידיד עליון ערבים עלי נועם מליך ואמרתי להשיב על שאלתך בדבר עיר פ' אשר מורכבת מב' קהלות תושבים ומגורשי' ושניהם יחד מתפללים בבהכנ"ס אחת והשמשים בה היו רו"ש משרתים בק' וההנאות הנהוגות לשמשים מיח"ס מחלקים ביניהם חכ"ח לימים מחמת איזה סבה ופגם נסתלק שמעון ממשרת, ונשאר ראובן לבדו עומד ומשמש כמה שנים ולוקח כל ההכנסה יחידי ושמעון שותק וביקש לו עסק במקום אחר ומזה קרוב עמד לוי וקנה משמעון חזקתו שהיה לו באותו בהכנ"ס ובא ליכנס לשרת במקומו ויען כי שמעון היה מקבל המגורשי' וגם לוי הבא עתה הוא מקהלם החזיקו בידו וחתמו לו לעמוד במקום שמעון וראובן עמד בכל עז למנעו מליכנס באמרו כי שמעון דאתי מחמתיה אין לו כח למכור בחזקות כאלה שבאים מכח הצבור ומשתיקתם ממילא ובפרט בשמעון שיצא מכח פגם ובזה בטלה חזקתו וגם הוא ידע בעצמו ואיאושי מיאש ופנה לעסק אחר והחזקתי אני גם מקומו ולוי טוען שחזקת שמעון לא בטלה והרי קניתיה ממנו ובפרט שבא מכח חזקת קהלה שהחזיקו להיות מקהלם שמש בבהכנ"ס הזאת וגם אני מקהלם והרי חתמו לי ואחר עבור דברים ביניהם לסוף נשתוו וכתבו שטר ביניהם בחתימת שניהם שראובן הודה ללוי שחזקתו חזקה ושיש לו בכל ההכנסות חכ"ח ונגד זה נתחייב לוי שזיכה לראובן חלק פ' מחלקו המחצה כל ימי חייו רק אחרי מותו יהיה המחצה משוחרר ללוי וב"ך וכו' וכתוב שם שהכל נעשה כתחז"ל בביטול מודעי ומו' דמודעי ובפיסול עדיהן בקגו"ש וכו' שקא"מ לקיים כל הנז"ל ע"כ ובזה שבת הריב ושמשו שניהם יחד זה כמה וחלקו ההכנסה עפ"י הפשר הנז' והיום חזר לוי לתבוע חלק כחלק עפ"י טענות הראשונות ואודות הפשר אמר שלאנסו נתרצה לזה והוציא מודעא חתומה בעדים שגם על הביטול מסר המודעא וכתוב בה והכרנו באנסו וכת"ר מבקש חו"ד בזה.

ואען ואומר כי לפום ריהטא אני רואה שטענות ראובן הם צודקים בין בתחלה בין לבסוף דמ"ש שאין זכות לשמעון למכור מה שהחזיק בו מן הצבור הלא די"ז מפורש בא"ח סי' קנ"ג סי"ב ושרשו מתשו' מהר"מ שהביא המרדכי סו"פ החובל דמי שזוכה בדבר מהקהל אין לו רשות הוא או ב"ך למכרו לאחר ועיין לחק"ל א"ח מדכ"ט ואילך והגם שהט"ז שם כתב דאם קנה יכול למכור מובן מאליו דל"א זולת בקונה מהקהל ולא מקונה מזוכה בחנם מהם שהוא עצמי לא היה יכול למכור ואפי' נחשוב דשמש בעבודתו הוי כמקבל שדה לזורעה בשכרו הנה גם בזה עיין בח"מ סי' שכ"ט דהמקבל שדה מחבירו לזמן ידוע ומת אין ליורש לתבוע רק מה שעשה אביו ולא יאמר שישלים במקומו ויקח הכל והטעם כתב הרא"ש שדב"ז אין גופו ממון להורישו ומינה דאין דב"ז ממון למכרו לאחר וכמו כן מ"ש לבטל חזקתו מכח שנסתלק מכח פגם טענה היא ועיין למג"א בסי' קנ"ג סוס"ק מ"ט הביא מהמרדכי דאפי' המחזיק בשררה אם עבר משררתו מחמת עבירה שעשה אפי' שוגג אינו חוזר לשררתו וכן מ"ש שכמה שנים שתק ופנה לעסק אחר ובזה ניכר דאיאושי איאש ומחל אני בעניי בתשו' אחרת הוכחתי מפ"ס ומפ"ס דאפי' בחזקת קרקעות וברב שעזב את מקומו אם אח"כ חזר איבד חזקתו ועיין בזה למהראנ"ח ח"ב סי' ע' ואכמ"ל ומה שבא לוי לידון בדבר חדש דדי לו מכח חזקת קהלו ששמש הראשון היה מקהלם והחזיקו בזה ואותה חזקה מזכים לו שגם הוא מקהלם איני רואה לו זכות מזה כי חזקה זו לא באה מכח טענה ואולי לא היה נמצא המקבל עבודה זאת ואולי גם אם נמצא מקבלה לא היה ראוי לה ולזה לא נמצא מעיק לזה וה"ז דומה למ"ש מור"ם סוס"י קמ"ט יחיד שיש לו ס"ת והחזיק שהצבור קורים בו תמיד אם היה לצבור ס"ת אחר לקרות בו כשקראו בשלו מקרי חזקה וכו' ואם לא היה להם ס"ת אחר לא מקרי חזקה ועי' בתשובתו נדפסה בפנ"י ח"ה ביו"ד סי' ה' ועוד דהכא בבהכנ"ס יש שתי קהלות ושניהם שותפים בה ואין לשותפים חזקה זע"ז כידוע סי' קמ"ט ועיין למהרשד"ם ח"מ סי' קנ"ג ומהראנ"ח ח"א סי' פ"ג ומ"ב סי' ד' שכן דנו כזה בבהכנ"ס שכל המתפללים בה דינם כשותפין ע"ש חוץ מזה דהכא הוו רבים נגד רבים ואין גזברים ממונים בבהכנ"ס כאשר הוגד לי ומאן מפיס ומאן מחיל להחזיק עיין למור"ם בסוס"י קמ"ט בזה ומכל הנז' יוצא דגם ביאתו מכח חזקת קהלו היא ביאה ריקנית ואם היה עומד ומשמש מאז ובא אחר להשיג גבולו אנה"ן יש לדון ולהאריך בזה אבל כשבא מחדש לזכות מכח חזקה עדיין לא מצאתי מקום לחזקתו גם מה שאמר שמהקהל חתמו לו מחדש הרי אין זה כ"א כהסכמת מינוי מחדש ועיין לחק"ל ח"מ ח"ב סי' כ"ד ואחריו הרב פנ"י ח"ג יו"ד סי' ט' שלא הניחו פנה וזוית בבירור התנאים לקיום ההסכמה אם רוב כופין למיעוט ואם צריך רוב מתוך כל ומה שמסבב השמש על האנשים לחתום אם יש בזה ריח רוב ואם במינוי מועיל כ"ז או דוקא בהסכמות מסים והדברים ארוכים ילאה העט לכפלם ללא צורך כי תלי"ת מצויים הם בבמ"ד ואיני חושב כי כל התנאים נמצאו במינויו של זה ועיין בש"ע א"ח סי' ג"ן דבמינוי ש"ץ אפי' יחיד מוחה ונמצא מהאמור שאין ללוי זכות חזקה ולא זכות מינוי חדש ולפי האמור לעיל דחזקת שמעון בטלה היא ונשאר רק ראובן לבדו מחזיק בכהונתו נראה דמ"ש שזכה הוא לבדו גם בחלק שמעון טענתו טענה וזכה בו ועיין למהראנ"ח ח"ב סי' ע' שכן דן בעובדא דידיה והביא ראיה לזה מיומא די"ב אירע פיסול לכ"ג ומינו אחר תחתיו ראשון חוזר לעבודתו שני כל מצות כהונה עליו ומינה דן בק"ו דאפי' התם דהשני לא באה חזקתו אלא מחמת הראשון עד שיטהר אפי"ה זכה וכ"ש בנדונו וכן דן אחריו החק"ל שם ד"ך ע"ש ועיין עוד להלק"ט ח"א סי' ט"ל בתוקע ושוחט שאם נסתלק ונכנס אחר במקומו ואח"ך תבע הבן חזקת אביו דהבן הואיל ואידחי אידחי וכ"ך הדב"מ ח"א סי' כ' ואהל יוסף סי' דהואיל ואידחי אידחי ונשאר הזכות לשני ומינה לזה שנשאר לבדו ויכול לעמוד לשרת בה כמאז השני הואיל ואידחי אידחי והזכות כולה לראובן ואולי יש להם מנהג בזה וקי"ל מנהג מבטל הלכה, מ"מ אני מעירו על זה כי לא כל המנהגים שוים ועיון בזה לכנה"ג ח"מ סי' ר"א בהגה"ט ומשם תבין התנאים בזה ואם המנהג רופף כתב שם דהעיקר בזה ההלכה ועיין באה"ע סי' קי"ח דאפי' בתקנה כל ס' בתקנה העמידהו על דין תורה זהו מה שנראה בעיקר הדין לולא הכתב שעשו ביניהם

ומעתה הנה לפי סדור הכתב המובא בשאלה נראה שראובן קדם והודה ללוי החזקה ויקח חכ"ח ואחריו אז זיכה לו לוי חלק ממחצה שלו כל ימי חייו וא"כ לכאורה וראה דזכות לוי מראובן חזקה הגם שיחזור לוי מחיובו שאין תלוי חיוב הראשון בשני וכמ"ש בביצה ד"ך ובטוש"ע ח"מ סי' רנ"ג שכ"מ שאמר תנו מאתיים זוז לפ' וישא את בתי איזה מהם שירצה יקח ובפירש"י והתו' הטעם בזה תפוש לשון ראשון וכו' ואין הדברים תלוים זה בזה ולזה יוכל ליקח ק"ק זוז ולא יקח את הבת א"כ ה"ן תפוש לשון ראשון שזיכה לו החזקה וחיוב לוי אינו תלוי בזה אבל פשוט דאין הנדון דומה חדא דל"א זה רק בשכ"מ דדבריו ככתובין וכמ"ד וממילא בדבורו הראשון כבר זכה בק"ק זוז משא"כ הבריא שאין דבורו נתפש עד שישלים כל דבורו וכל מה שישלים אח"כ הרי קשור לתשלום הראשון ועוד גם אם בריא שוה לשכ"מ לא ואמר זה רק כשני הדבורים מאיש אחד אבל כששנים הם מדברים מה טעם נתפוש דבורו של זה ולהשליך של זה וכ"ש לטעם הרי"פ והסמ"ג בסוגיא והסכימו בזה התה"ד סי' ש"ן ותשב"ץ ח"ג סי' קס"א דהתם הם שתי מתנות ויכול לזכות בשניהם וכ"כ הרמב"ם ובש"ע סו' רנ"ג במי שנתן שתי מתנות איזה מהם שירצה יקח וא"כ מה דמות לענין זה שהם שנים וזה מזכה לתועלת חבירו והשני כמוהו איך אחד יזכה והשני לא וכבר כתב זה מהראנ"ח ח"א סי' ע"ז ושם מפורש בדבריו דחיוב שנתחייבו זל"ז וזל"ז ודאי חייבים לקוים שניהם ולא אתשיל שם זולת כשהאחד לא קיים חיובו מאיזה סבה אי בטלה מתנת השני דאי תלוים זב"ז בטלה דאדעתא דהכי לא נתן ואי לא תליא קיימת דהאי לחודיה קאי וכי' ואסיק דכשהם שנים מתחייבים לא תליא ובנד"ז לאו להכי שאיל לן דנראה דראובן אינו רוצה לבטל הפשר שעשו רק שלוי גם הוא יתחייב במה שקבל ואם יאמר לוי עכ"פ כיון שאין תלויים זב"ז וראובן לא יוכל לבטל זכותי שזיכה לי המחצית מה שחזרתי וזכיתי לו חלק מהמחצה אינו אלא מחילה שמחלתי לו חנק ממה שזוכה לי ובזה מה שלקח מחלקי עד היום זכה לו אבל מהיום והלאה לא יפול וכמ"ש הרשב"א בתשו' ופסקו הש"ע בסי' רמ"א דהמוחל לחבירו מה שיטול מנכסיו מה שנטל נטל ומה שלא נטל לא יטול אמינא ליה דלאו מתייא לפי המובן משאלת כת"ר דלוי נתחייב בלשון חיוב ובקגו"ש כתחז"ל ושאני הך דהרשב"א שהיה בלשון מחילה וידוע דהמחי' אע"ג דלא בעיא קנין מ"מ לא שייכא רק על דבר שהוא ביד הנמחל אבל מה שהוא ברשות המוחל אינו יכול לזכותו אלא באחד מהקנינים הראויים לו ומשו"ה התם דהוא לשון מחילה והוא ברשות המוחל מה שנטל וזה שותק זכה בו מכח מחילה דאותה שעה אבל מה שלא נטל ועודנו ברשות המוחל לא זכה בו מכח מחילתו הראשונה דבמאי קניה וא"כ כשנתחייב בק"ס באותו קנין זכה גם במה שלא נטל ועיין ששם בב"י הביא תשו' הרשב"א גופיה דאפי' בקרקע ואפי' רק בלשון ידי מסולקות ממנה אם קנו מידו מגופה של קרקע קנו מידו ע"כ ומהצעת כת"ר שזיכה לוי לראובן בלשון חיוב בזה נמלט גם מטענת אסמכתא וגם מקנה דבר שלב"ל כמפורש בסי' מ' וסי' ר"ן דלשון חיוב מציל מהם ועדיפא מכל הנז' אני רואה להציל מכל אלה מאחר שזכות ראובן ללוי וזכות לוי לראובן הכל בענין אחד אין חיוב לוי בא מכח מה שזיכה או מחל אלא מכח זכות ראובן לו דהוי כמבאר דהזכות שהודה לו המחצה היא דוקא אחרי מותו אבל בחייו השאיר לעצמו מאותו המחצה סך פ' וזה מפורש בתשו' הרשב"א ח"ג סי' ר"ה וז"ל תוך התשו' שלא נאמרו דברים הללו (משפטי התנאים) אלא בתנאי שאינו בגוף דבר הניתן כגון תנאי בני גוב"ר שהתנאו היה באם יעברו והמעשה במתנת הארץ אבל כשהמעשה והתנאי בגוף המתנה ביאור המתנה או שיור הן אלו במה שנותן נותן ומה שאינו נותן אינו נותן והעה"ש ז"ל על סי' רמ"א אוי"ד הביא מהריטב"א שכ"כ וציין לכנה"ג בהגה"ט סי' ר"ז אול"ב שצירף לזה דעת הרא"ש ודון מזה לנ"ד דראובן שייר לזה בזכותו ללוי ולרוחא כתבו בו שגם לוי נתחייב בזה ועי' בסי' ר"ט דמשייר לעצמו בעין יפה משייר ואפי' פירות שלב"ל. ומכל האמור מובן שהדין עם ראובן ואין ללוי לבטל ממה שכבר עשוהו ולא היה צורך לעיין בענין המודעא אחר שגם אם המודעא תבטל הכתב יחזור הדבר לעיקרו והדין עם ראובן אבל מפני שכת"ר הפציר לברר כל הענין חביבותיה דמר גבן אמרתי אשנה פרק זה ואומר הלא ידעת בח"מ סי' ר"ה שיש הבדל בין מתנה למכר דבמתנה לא בעי לא מודעא ולא הכרת אונס וגילוי דעת יספיק לביטולה משא"כ במכר דזבן בעי אונס ומודעא שכתוב שהעדים הכירו באנסו ומחילה דינה כמתנה ופשרה דינה כמכר וכתב הב"י שם טעם לפשרה לפי שהתובע ירא שמא יפסיד הכל והנתבע ירא שמא יתחייב בכל ולכן מתפייסים בפשרה והיינו מכר ממש שמוכרים תביעתם זל"ז וכו' משא"כ במחילה ע"ש וא"כ הכא מלבד שראובן בעיקר דינו הוא הזכאי ואינו מוותר ללוי רק משום דליזבון דיניה פשיטא דהוי כקונה ממנו אלא אפי' נימא דשניהם היו מסופקים הדין עם מי מהם ונתפשרו הרי דין פשרה כמכר ובעיא אונם והעדים יכירו בו והגם דלכאורה מצאנו פעמים שאדם מזכה לחבירו תמורת טובה שקבל ממנו ונתנו לו חכמים דין מתנה דלא בעיא אונם וכמ"ש בסי' רמ"ב ממעשה באשה שלא רצתה להנשא לאיש עד שיכתוב לה כל נכסיו ושמע בנו וצווח איך מניחו ואמ"ל כתבו לו במטמ"י ואחר כתב לה ואמרו חכמים הבן לא זכה מפני מטמ"י והוא לא זכתה שהרי לא ברצונו כתב לה וכאנוס בדבר שהרי גינה דעתו במתנתו הראשונה אעפ"י שהיא בטנה והרי התם לא על חנם זיכה נה לולא שנתרצית להנשא לו ודמי למכר דבעי אונם שידעו העדים והתם היא לא אנסתו רק אונסא דנפשיה שחשק בה ואונסא דנפשיה לא שמיה אונם כידוע. הא לאו מתייא די"ל דאין נקרא סוג מכר רק אם בשעה שמקנה הוא מקבל זוזי או טובה אחרת דאמרינן זוזי אנסוה וגמר והקנה לזה צריך אונס הניכר לעדים דלאו ברצון הקנה משא"כ באשה ההיא לא הקנה לה בשעת נישואין רק מקודם על סמך הבטחתה להנשא ולא הויא טובה ממשות דלא ס"ד כי אולי תחזור וכדאשכחן בריש אעפ"י דקאמר ראב"ע בתוס' לארוסה לא כתב לה אלא ע"מ לכנסה ואמ"ר אין הלכה כראב"ע דקסבר הגם דאזלינן בתר אומדנא הכא לא כתב אלא משום איקרובי דעתא והא איקריבא אבל שמואל אמר הלכה כראב"ע דלא כתב אלא ע"מ לכנסה כלו' דהבעל לא חשיבא ליה איקרובי דעתא טובה גמורה אלא הכניסה ממש וקי"ל הלכה כשמואל ולזה באותה אשה שלא היה אפי' אירוסין זולת הבטחה להנשא דנו חכמים שלא קבל טובה ממנה באותה שעה ומה שנתן לה אינו רק מתנה וממילא כשאחד מתחייב לחבירו וחבירו נתחייב לו באותו מעמד בקנין גמור ושלם דהו"ל כמטא לידיה ודאי דינו כמכר דאינו מתבטל רק במודעא ובהכרת אונס כדחזי ומינה לנד"ז דראובן ולוי דהיה במעמד אחד ובקגו"ש דינו כמכר ובעי מודעא ואונס הניכר ולא שייך בזה טענה ללוי דמה שעשה וקבל הוא משום דעביד איניש דזבין דיניה וכמ"ש רבא בב"ב ד"ל ועיין ברשב"ם שם וכן הלכה בח"מ סי' קמ"ו דלעד"ן דלא אמרו כן אלא בטוען על חבירו אם אינך מסכים לזכותי מדוע באת אלי לפייסני וזה משיב משום דליזבון דיני וכהנהו עובדי שנזכר זה אבל מי שגמר וזיכה לחבירו לא יוכל לטעון שעשה זה דליזבון דיניה ועתה מתנחם ואדרבא יאמ"ל ממטונך אתה מתחייב דכשראית שאין האמת אתך בדין הסכמת ליזבון דינך וגמרת עמי דאל"ך לא שבקת חיי בכל גמר שיגמרו שנים ביניהם בטו"ת ישוב לטעון זבנתי דיני וגם בנדון מהרשד"ם בח"מ סי' שכ"ט שזיכה בטענת עביד איניש דזבין דיניה אינו אלא משום שהיתה הטענה מדוע היית משלם שכר לתופש בה אבל אם היתה הטענה שגמר וכו' לא היתה מועלת דאין אחר הגמר כלום וע"ש ניהדר לקמיתא דדין רו"ל אינו אלא כמכר ובעי מודעא כתקנה והנה המבי"ט ח"ג סי' קפ"א העלה מדברי הרמב"ם דעיקר המודעא ג' דברים שידעו העדים שמה ששואל ממנו הוא שלא כדין וששמעו ממנו שהיה מאיים עליו לאנסו ושיש כח בידו לעשות ע"כ והתנאי הראשון מפו' ג"כ בתשו' והרא"ש כע"ב ס"ה באחד שתבע מחבירו מנה והודה לו בשמנים ואם לא יכתוב לו מחילה לא יפרע לו אף פרוטה וכתב לו ואח"כ הוציא מודעא שאנוס היה מפני שאמ"ל אם לא יכתוב לא יפרע לו אף פרוטה והשיב הרא"ש דהמחילה קיימת דהא כל מודעא דלא כתוב בה ידעינן באונסיה היא בטלה והכא מהיכן ידעו העדים שחייב מנה אולי אינם רק שמנים וכשתבעו יותר כפר לו וכשחזר לשמנים חזר והודה לו ומהריט"ץ סי' קפ"ז עמד בזה וכתב שאם היה אונסו באונס חיצוני כגון פחד וכיוצא גם הרא"ש יודה דהמודעה מודעה משא"כ כשכופר במה שתובעו ואולי הדין עמו הי"ל לתבעו לדין ויתברר הדין עם מי ע"כ והגם דיש להרגיש על טעם זה ממ"ש בחזקת הבתים אביי ורבא דאמרי תרוייהו אפי' עלי ועליך כתבינן מודעא ושב"י סי' ר"ה כתב הטעם מהרמב"ן משום דזמנין לא מיכנפי בי דינא ואחרים אומרים דאע"ג דצייתי דינא הוא מפחד שמא לא ישמעו מ"מ יאמר מהריט"ץ דזה לא שייך רק אם האונס מבחוץ ואם ימתין עד דמיכנפי יאריך צערו משא"כ כשהאונס מפני שכפר לו גם אם ימתין מה מפסיד סו"ס אל ישתנה הדין ויתברר האמת.

וגם לטעם השני שמפחד שמא לא ישמע כשהאונס הוא בכפירת הממון א"כ מה תועלת בכתיבת מודעא יתבענו לדין ואם ישמע הרי מתברר הדין ולא יפסיד ואם איננו שומע גם כשיש מודעא לא ישמע. ונמצינו למדין ברו"ל דנד"ז שאין אונס מבחוץ רק בבירור הדין בתביעה שאין הכרת האונס שכתבו העדים הכרה דמי הגיד להם שאין ראובן מעכבו בדין והי"ל לתבעו ובפרט אם מצוי בעירכם ב"ד הקבוע ומזומן תמיד ויש יכולת בידם להעמיד הדת על תלה דאז לא שייכי תרי טעמי שכתב הרמב"ן ואחרים ז"ל ועיין להריב"ש סי' קכ"ז שכתב בנדונו דכיון שהחצר מזומנים להקביל לפניהם תמיד וגם בע"כ ציית להם תו לא שייכי עוד הני טעמי וכ"כ משכה"ר אות מודעא דבעירם שהב"ד מזומנים תמיד ויכולת בידם לכוף לא שייכי הני טעמי ואין זה אונם אפי' אם היה אונם חיצוני וכ"ש דראובן לא אנסו רק מעכבו מליכנס לדעתו שהדין עמו. ועוד עיין למהר"מ אלשיך סי' ע"א ולמהריק"ש באהלי יעקב סי' ק"ט ופת"ש בסי' ר"ה סק"ח ומשכה"ר באות מודעא שכתבו שבדורנו צריך לחקור העדים איך הכירו באנסו כי רבים עתה עם הארץ ועבידי דטעו ולכן בלתי חקירה אין לסמוך דידעו שהיה מונעו בלי צדק וגם לסמוך דידעו שהיה מפחידו בדבר שבידו לעשות ובלא זה אין כאן מודעא. ולפי האמור דאין כאן אונם אמינא דאפי' מי שיחשוב זכיית לוי למתנה או מחילה ולא מכר או פשרה עיין למהרימ"ט ח"א סי' ל"א שכתב דגם דלא בעי אונס במתנה אינו רק במתנה שאין שום הנאה נגדה אבל כשיש אפי' הנאה מועטת נהי שאין דינה כמכר דזביניה זביני גם במקום אונס אבל מ"מ לא תתבטל רק עם האונס והביא כן מהריב"ש והרשב"ץ וכ"כ מור"ם בסי' ר"ה, וא"כ בנד"ז שלוי קיבל טובת הנאה מראובן שהודה להכניסו עמו וגם מתחלה לא אנסו רק במניעה ליכנס ומחמת זה פייסו ליקח חלק מהמחצה הנה שם כתב נה"מ משם מהרח"ש ז"ל דאונס בלא מודעא מבטל המתנה אינו רק כשאנסו על גוף המתנה אבל כשאנסו סתם והוא להציל עצמו נתן ליפטר מאונס אין זה אונם וה"ן ראובן לא אנסו על מה שזיכה לו אלא לשמש בבהכנ"ס והוא להציל עצמו זיכה לו מחלקו אין זה אונם ואי משום המודעא שמסר זיל לדמהרימ"ט דכיון שקיבל טוב"ה שהודה לו אפי' הנאה מועטת לא תתבטל זכייתו רק באונס והנה למ"ש אין זה אונס וכ"ז להתלמד במקום אחר אבל כבר כתבתי דזה הוי כמכר ודינו שצריך אונס גמור והכא ליתיה וטעו לומר שהכירו באונסו. ועוד אני מדבר בזכות ראובן דכיון שכתבת שלוי בחיובו כתב בביטול כל מודעי וכו' ובפייסו לעדיהן שוב אין קיום למודעא זו ובטלה היא והגם שבסי' ר"ה פסק מרן דאם מסר מודעא גם על הביטול דאז לא מועיל הביטול שהרי גם עליו מסר מודעא והכא נראה שכן עשה מ"מ הנה מור"ם שם כתב דאם ביטל מודעי ומודעי דמודעי דמהני הביטול והגם דמרן לא גילה דעתו אם מודה בזה מ"מ מצאנו לו באה"ע סי' רל"ד גבי גט שכתב גם זה בכלל התיקונים לבטל המודעות ומודעי דמודעי עם התיקון דהרמב"ם ותקון הרשב"א לפסול העדים והכא הנה מלבד ביטול מומ"ד כתב עוד פיסול עדים ועיין להסמ"ע בסי' ר"ה שכתב דגם מרן שהוא ס' קמיתא יודה לדהרשב"א ומהריט"ץ בסי' קכ"ט כתב דבארצותנו נוהגים לכתוב פיסול עדים כהרשב"א וטעם הרשב"א דכיון שפסל העדים שוב אין כאן עדות על המודעא והגם שהר"ן חלק על הרשב"א בתשו' אינו רק כשיש אונס מפורסם דאז א"ץ לעדי המודעא ע"ש ועיין למהרח"ש בקו' מודעא תשו' ב' עמד ע"ז ומלבד שהביא מ"ש הריב"ש סי' קכ"ז שהראשונים הסכימו שביטול מודעא מועיל לכל מודעא שקדמה עוד כתב דהרמב"ם יודה לתקון הרא"ש והרא"ש יודה בתקון הרמב"ם והרא"ש עצמו בפ' השולח רצה להשוותם גם התו' ונמק"י כתבו כהרא"ש וכתב עוד שהרמב"ם לא בעי כ"ך רק גבי גט ולא גבי מכר והגם שמהרלב"ח כתב דיש לחלק ביניהם הנה מהריב"ל ח"ג סי' כ"ח כתב דכיון שהרמב"ם כ"כ גבי גט כ"ש שיועיל גבי מכר וכתב דכל חד מהני תקוני יועיל לבדו לבטל כל מודעי והר"ן שחלק על הרשב"א בתשו' חזר והודה לו בפסקים וא"כ בנד"ז שכתוב ביטול מודעי ומוד"מ ופסול עדיהן לא נשאר פקפוק מצד המודעא ובפרט שכתוב שהכל נעשה כתחז"ל וכתב מהרח"ש שם דבזה מפרש לכל התיקונים שאמרו ז"ל להועיל לבטל המודעא ע"ש ועיין בזה בארך להפרמ"א ז"ל ח"ב סוס"י ט' ומזה רווחא שמעתתא אפי' לחושבים שאין זכיות לוי כמכר אלא כמתנה הנה בסי' רמ"ב מפורש דגם מודעא דמתנה אי לא ידעינן אונסיה וביטל המודעא המתנה קיימת וכבר הוכחנו דהכא אין ידיעה לאונס וביטל המודעא בביטול חזק ואין עוד מודעא וכ"ש למ"ש דאין זה אלא מכר. ומ"מ אם יוכלו לעשות שלום ותווך ביניהם טוב וישר ודינא שלמא הוא ויה"ר נזכה לאמתה של תורה ולנתיבותוה שלום הכו"ח שלהי תרפ"ז בעי"ק טבריא ת"ו מאי"ן

תוכן העניינים

יש מאין חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה