אור ברסלב
יש מאין חלק ב חושן משפט

יש מאין חלק ב· רבי אליהו ילוז

חושן משפט

אבן העזר

סימן א

הגדתי היום כו מזה כמספר ירחים נדרשתי לאשר שאלוני לעיין בצואת המנוח האדון בנין מנחם ז"ל מעי"ת עדן יע"א ולצדד לקיומה וכאשר שמתי לבי אליה בדרך העברה בעלמא נלע"ד שאין יסוד לקיומה ושומה היתה בלבי שלא לגלות דעתי כי יש אלדים שופטים בארץ ומהם תצא תורה, אמנם כהיום הזה נשאול נשאל מעמדי על זה מאת בא כח היורש הרה"ג ר' דוד שניאור זאהן הי"ו ועמו מכתב מהיורש האדון משה בנין הי"ו עצמו קובל ומתרעם עלי ועל הבדה"ץ הי"ו שאנחנו חייבים לחו"ד על הדין והאמת ולא להשמט שבזה תעבור נחלה דאורייתא ע"י עש"ג שהם מתחשבים שמה בענין הצוואות לפסקי הרבנים ואחר שכבר ערכו פס"ד המנגדים לקיום הצוואה אם נחריש תהיה לו זאת לפוקה ולמכשול ומסיים בזה"ל ויבין האחריות הגדולה שמקבל עליו כל חכם שיוכל לברר זכותי ונמנע ע"כ ובודאי ירמזון מליו למ"ש בח"מ סי' ט' ס"ז שאם שותק עובר משום מדבר שקר תרחק וע"ש בסמ"ע בשם מהרש"ל דזה נאמר אף כששני בע"ד עשירים ומה גם כי שומע אני שהאפוטרופוסי' ומקבלו המתנות המה יראי אלד'ים שונאי בצע אשר לא כדת, ולזה נעתרתי לעיין בגוף הצוואה כפי ההעתק שבא לידי ולהחליט בזה מה שיורוני מן השמים:

וראשית כל אקדים שבכל מקום אשר פסק מרן בשה"ט או בתשו' גם אם יהיה חולקים בזה אנן בדידן ומקום השאלה אחרי דב"ק נלך, שנית במקום שלא גילה דעתו ז"ל והיה שם מחלוקת היורש הוא המוחזק ושתיהם הלכות פשוטות הם א"ץ להאריך בם, וכולי יומא הכי דייני דייני, ומעתה נתחיל לבאר גם אילו היתה הצוואה קיימת מצד עצמה (מה שאינו כן כאשר יתבאר) צריך לדעת איזה סוג מנכסים נכלל בה דקי"ל בח"מ סוס"י ס"א מדקדקין לשון השטר וכו' ועיין בסי' רמ"ו דכל היכא דאיכא לאסתפוקי בלשון המתנה על המקבל להביא ראיה, והשתא הנה המנוח כתב וז"ל והנה חלקתי כל נכסי קרקעות ובתים ומטלטלים ומטבעות ושט"ח שיש לי בשותפות עם אחי יאודה ועם בני אחי משה והם פ' וכו' לי"ב חלקים לבד בתי הדירה ונתתי וכו' והנלמד מזה בפשיטות דלא חילק רק נכסים שיש לו בשותפות עמהם ולא הנכסים שאין להם עמו בהם שותפות, וגס במה שהוא שותף עמהם לא נכלל רק מה שהוא שותף עם כולם יחד ולא מה שהוא שותף עם אחד או עם שנים מהם או שלשה, אחר שלא כתב שיש לי בשותפות עם יאודה ובשותפות עם בנו אחי וכו' דכיון שלא הזכיר בשותפות על כל אחד מהם כללא הוי ולא פרטא ונלמד זה ממ"ש באה"ע סי' ל"א שאם אמר התקדשי לי בתמרה זו התקדשי לי בזו פרטא הוי וצריך שיהיה בכ"א שוה פרוטה אבל אם אמר התקדשי לי בזו ובזו וכו' אם יש בכולן שו"פ מקודשת גם נלמד מדבריו דסחורה גם שהם שותפים עמו לא כלל אותה שהרי לא זכר רק מטלטלים ומטלטלי' אינם כוללי' סחורה וכמ"ש בסי' רמ"ה סי' הנותן מתנה ואמר מטלטלים שיש לי לפלוני נוטל כלי תשמישו אבל לא חטין ושעורים וכיוצא בהם וכתב הסמ"ע וכיוצא בהן פי' כגון מיני סחורות וכו' וכ"כ הטור בשם הרמ"ה ע"ש והגם שבתחלת דבריו אמר וחלקתי כל נכסי ושם כתוב דנכסים כולל הכל ובפרט שאמר כל דאפי' במטלטלים אי הוה אמר המטלטלים הוי הכל בכלל, ה"מ אם לא היה. מפרט קרקעות ובתים ומטלטלים וכו' אבל השתא שחזר ופירט אין בכלל אלא מה שבפרט וכמ"ש זה הנ"י בריש פרק הספינה משם הריטב"א וכל רבותיו והבי"ד בב"י בסי' ס"ו סמ"ג וכיון שבפרט אינו אומר רק מטלטלים אין סחורה בכלל וכמש"ל, גם שטרי חובות שכתב ודאי דכל מלוה ע"פ או מעות שנשלחו עבור סחורה או הקפות שיש להם על אחרים מכח סחורה לא נכללו בכלל שט"ח דל"א רק שטרי חובות ולא חובות ובלא"ה כל מלוה ע"פ אונה נקנות אלא במעמד שלשתן כמבו' בסי' קכ"ו ואפי' חנין אגב דמהני במקום כתי' ומסירה לשט"ח כמפו' בסי' ס"ו חוב שבשטר לא מהני ליה אגב וכמ"ש מהראנ"ח ח"א סי' ע"ז ועיין בארך בלח"ש בקנין אגב בענין זה, גם האקסיונים אם יש לו שהם שות' באיזה קומפאניא הלא מסתמא הקומיפניא קונה בעיקר הכסף המכשירים לאותו העסק ולשאר הוצאות ופועלים וא"כ זה גרוע יותר מסחורה ואינו לא בכלל מטלטלים ולא בכלל שט"ח, גם מ"ש לבד בתי הדירה יש להסתפק אם כונתו לכל בתים הראויים לדירה ולאפוקי בתי האוצר דוקא או ר"ל בתים שהוא ומשפחתו דרים שם ולאפוקי כל שאר בתים וכיון שיש להסתפק על המקבל להביא ראיה, הנה נתבארו הדברים שלא נכללו בכלל המתנות גם אם היה ממש בזיכוי המתנות, אבל מעיקרא אנחנו הרואים שאין קיום והעמדה לכל המתנות לפי הדין ונתחיל במ"ש למשה בן אחי יאוד"ה יותן לו מנכסי חמשים אלף רופייא לאחר ט"ו שנים מהיום דזה פשוט שאין לו ריח זכות בזה מכמה אנפי דמלבד דלשון יותן ממילא משמט ולא מכת דעת אחרת מקנה וכמוהו נא נמצא לא בלשונות המועילים בבריא ולא בש"מ, ועיין בסי' רמ"ה ס"ו בהגה דאפי' אמר לעדים כתבו ותנו לאו שטר מתנה הוא מאחר שלא נזכר בשטר שהוא נותן וכו' עוד הנה ודאי דמתנה זו היא מתנת בריא שציוה והוה בתקפו וגם ששייר לעצמו ואפי' אי הוה ש"מ כיון שהיא מתנה במקצת בעייא קנין כמ"ש בסי' רמ"א והכא מתנת משה היתה אחר הקנין ככתוב בשטר ועוד דאפי' הות בק"ס כיון שהיא מטבע הרי קי"ל בסי' ר"ג דאין מטבע נקנה בחליפין ועוד דהוייא לאחר ט"ו שנים וקי"ל בסי' קצ"ה בקנה סודר ולא תקנה לי חפציך אלא לאחר שלשים יום דלא קנה דהדר סידרא למאריה ע"ש:

ניהדר אנפין לשאר מקבלי המתנות במה שזיכה להם הנה בפתח דבריו כתב ונתתי שני חלקים לדוד בן בני משה קרקעות ובתים ואגבן מטלטלים ומטבעות ושט"ח אינהו וכל שעבודייהו דאית בהו מתנה גמורה גלויה ומפורסמת בקנין סודר מהיום אם לא אחזור בי עד לאחר חיי וכו' נתכוון להקנות באגב מפני שמועיל לכל מילי גם למטבעות דאינן נקנין בק"ס נקנין באגב כמ"ש בסי' ר"ג ולשט"ח דאינן נקנין רק בכתו"מ אינהו נמי נקנין באגב כמ"ש בסי' ס"ו, ומ"מ אחר התבוננות נראה דלא הועיל במעשיו שהי"ל לכתוב ואני מקנה לו קרקעות ובתים בק"ס ואגבן אני מקנה לו מטלטלים ומטבעות וכו' דבלא זה לא קנה בהאגב וכמו שנראה מדברי הרמב"ם בה' מכירה והטושו"ע בסי' ר"ב דצריך להקנות הקרקע בתחלה ואח"כ יאמר קנה מטלטלים אגב קרקע וכ"כ הרא"ש להדייא בפסקיו למס' קדושין דכ"ו על מ"ש והלכתא אגב וקנה בעינן יכלו' צריך המקנה לומר לקונה קנה האי ארעא וקנה אגבה הנך מטלטלים ע"כ גם הרמ"ה לב"ב דקע"ה בדרכ"ד מהספר כתב דבקנין אגב בעינן שיאמר כן קנה לך האי קרקע ואגבו קנה לך הנך מטלטלים ולא סגי למטלטלי בלשון הקנאה דאמ"ל גבי קרקע עד דאמ"ל נמי לשון הקנאה גבי מלטלי' דמקני ליה אגבו ע"כ וכ"ן דעת מהרש"ך ח"א סי' קמ"ו שכתב ובנדונו והלכה רווחת בישראל דכל שאינו צבורין בעינן אגב וקנה באופן שהיה צ"ל והקנה להם ארבע אמות ואגבן הקנה להם שאר נכסיו והלשון הכתוב בצוואה האר ואין לו שום הדמות ולזה ע"כ ועיין למהרש"ח סי' ל"ד דחולק בזה על מהרש"ך אבל מהר"ב אלייאס ז"ל ס"ל וכמהרש"ך ע"ש ובעצם דברי מהרש"ך ז"ל עיין להרב פ"מ ח"ב סי' צ"א דהרב השואל ומהרי"ב ז"ל הבינו בדעתו דבעי תרתי קנין בקרקע לבד וקנין באגב לבד אבל הרפ"מ ס"ל דל"א מהרש"ך אלא שם דלא היה קנין כלל וכ"ן מדברי מהראנ"ח ז"ל ח"א סי' ע"ז שאין פקפוק רק אם לא היה שם קנין כלל, גם מהרש"ג במשפטים סי' ד"ל בתחלה ביטל האגב של נדונו עפ"י ס' מהרש"ך ושוב פקפק אולי לא אמר מהרש"ך רק וכשלא היה שם קנין כלל (אני תמה לפי מה שהוכחתי מהרמב"ם והרא"ש והטושו"ע דכולהו סברי דבעינן קנין בקרקע וקנין באגב) וסו"ד דב"ז דאי בעינן קנין בתרוייהו או לא הוא מחלוקת האחרונים ועיין להרב רוב דגן שאלה ב' לה' מתנה שהאריך בזה ואסיק דמידי פלוגתא לא נפיק וממילא היורש הוא המוחזק וכ"ש למש"ל דהרמב"ם והרא"ש וש"ע ס"ל דבעינן תרתי יש לנו לפסוק כמותם אפי' להוציא מהמוחזק ובפרט למה שחידש מהרש"ג ז"ל שם דאפי' אי לא בעינן רק קנין אחד והיה שם קנין ל"מ דאימור קנין זה אינו קנין לעצם הדבר אלא נסמך אל קנין האגב לחזקו ובנפול היסוד נפל הבנין והגם שערער בזה מתשו' הרשב"א שהביא הב"י סי' קצ"ו מחו' כ"א דכל שיש קנין אמרינן מגופו של קרקע קנו מידו מ"מ כתב דכיון שהג"א פליגי עליה בזה היורשים יאמרו קי"ל, ועיין עוד למהראד"ב ז"ל הוב"ד בבני שמואל סי' ז' דל"א הרשב"א רק כשכתוב בפירוש וקנינא מניה לחזוק התנאים ובנד"ז ליכא וכ"ש לדידן שדנין כהש"ע, הנה בסי' רמ"ה בקנין אתננו כתב בסתם דאפי' העידו עליו עדים לא זכה המקבל והגיה מור"ם ואפי' קנו מידו וכו' וסיים מרן וי"א שאם קנו מידו מהני קנין אתן והי"א הוא הרשב"א משום דס"ל מגופה של קרקע קנו מידו וא"כ לס' קמייתא שכתב בסתם ס"ל דלא כהרשב"א ואנן קי"ל דסתם וי"א הלכה כסתם, עוד מצד אחר איכא תיוהא רבתי בקנין אגב זה והוא דהגם שהקדמנו דמתנה זו היא כמתנת בריא דבעיא קנין משום שעשאה והוא בתקפו דטעם מתנת שכ"מ דלא בעיא קנין מפני שלא תטרף דעתו או מפני שאין לו זמן להקנות כל דבר כתקנו וכמ"ש בתשו' הרשב"א שהביא הב"י בסוס"י ר"ן משא"כ כשהוא מצוה והוא בריא מ"מ השתא דכתב בה אם לא אחזור בי נשתנה הדין דאע"ג שמור"ם בסי' נז"ר פסק דגם בזה צריך קנין עכ"פ אין דינה כמ"ב לגמרי דמ"ב נגמר קניינה מעת הקנין אבל זאת שכתוב בה אם לא אחזור בי הנה הטור בסי' ר"ן כתב' וז"ל מי שמת ונמצאת קשורה בו מתנת שכ"מ שאינה חלא אלא לאחר מיתה או שמפורש בה אם לא אחזור בי אלא לאחר מיתה שהרי גם בזה לא נגמר קניינה אלא לאח"מ שהרי בל ימיו יוכל לחזור בו לא יתנוה לזה שכתובה על שמו דכל זמן שלא הגיע למקבל בחיי הנותן לא זכה ע"כ ובב"י הביא שכ"כ התו' בשם ר"ת וכ"פ הטושו"ע בס' נז"ר דהוייא כמתנת ש"מ והרב נאמן שמואל דקנ"ט ע"ב ישב דברי מהריק"ו שורש צ"ד דמ"ש דדינה כמ"ב היינו דוקא לענין שצריכה קנין אבל לגמר הקנין אינו נגמר אלא לאח"מ. ותמה על הפ"מ ח"א סי' י"ד שהשוה מהיום ולאח"מ לזאת ע"ש ומכלל הדברים למדנו דבמתנת אם לא אחזור בי כל אשר הגיע למקבל בחיי הנותן (כנד"ז וכמו שית' לקמן) לא נגמר קניינה אלא לאח"מ והשתא דהכי הוא הנה הב"י בסי' ר"ן הביא תשו' הרשב"א בסי' תתפ"ב דשכ"מ שהקנה מטלטלים אגב קרקע לא קנה המטלטלי' אעפ"י שקנה לאח"מ הקרקע דהו"ל כאילו הקנה המטלטלים עם קרקע של עצמו ע"כ ועיין למהרש"ג שם שאפי' בנדונו שהיה במהיום ולאח"מ עלה בדעתו לבטל האגב מטע"ז אלא שחילק דשאני מהיום ולאח"מ שקנה הגוף מהיום, ומינה לנד"ז דגם הגוף לא נגמר קנינו אלא לאח"מ דאין בקנין האגב ממש, ואם נפשך לומר דאם באנו לידי מדה זו הרי בזה אנו מבטלים כל הקנין וקי"ל אין אדם מוציא דבריו לבטלה ובסי' מ"ב קי"ל דאע"ג דבכל ס' שיפול יד בעה"ש עהת"ח ה"מ אם אין השטר מתבטל לגמרי אבל כשמתבטל לגמרי יד בעה"ש עה"ע, ועיין להריב"ש בסי' שמ"ה בנדונו שהיו כותבין לנשים נתתי לה דא"ק ואגבן נתתי לה בקנין שלם מעכשיו סך כו"ך והספק היה דאם הוא נותן לה עתה אותם המעות עצמם והם לא היו בעין בשעת הקנין דאינן נקנין באגב וכתב הוא ז"ל דמפני שלא יתבטל השטר דמלת נתתי שכתב נפרשה מלשון שעבוד כאילו אמר שעבדתי והוא יכול לשעבד בקנין אגב כדקי"ל שמשעבד בדקנאי ודאקנה. ומה שהוציאו בלשון נתינה אינו אלא מפני שלא היה חייב לה מקודם אלא שנותן ומשעבד מחדש ע"ש ראה דגם הרב ז"ל נדחק מפני שלא יתבטל השטר מ"מ אמינא דנד"ז לא דמי לדהריב"ש דהתם עצם הקנין דאגב לא היה בו שום פקפוק מצד עצמו זולת שאולי לא היו מעות בעין שאין קנין אגב אפי' חזק כראי מוצק מועיל בהם לזה מצא להעמידו מפי' נתתי שהוא שעבוד וכיון שהוא ס' אם כך פירושו או פירושו מתנה אנה"ן מפני שלא יתבטל השטר כל מאי דמצינן לדחוק ולפרש מפרשינן אבל כשעצם הקנין הוא בטל ולא משכחת שום אופן לקיימו יבטל ולא אכפת לן וכ"מ בדברי הש"ע דלא דיבר בזה רק כשיש ס' בשטר כלו' דאיכא לפרושי הכי ואיכא לפרושי הכי אבל כשאין צד לקיימו אנה"ן דיבטל ואם משום דאינו מוצא דבריו לבטלה הנה מהריק"ו שו' צ"ד הבי"ד בהגה סו' מ"ב דאמרינן שטעה המקנה וחשב שדברו יועיל ואיני מוציא דבריו לבטלה אלא שהדין מבטל דבריו ע"ש ולעד"ן שזה פשוט ממאי דקי"ל המתנה עמ"ש בתורה תנאו בטל דהרי בשעת תנאו לא נתכון לדברים בטלים אלא שחשב שתנאו יועיל אבל התורה בטלה דבריו ונמצא דגם בנד"ז חשב דקנין שעשה הוא מועיל והדין ביטל דבריו אחר שלא מצינו צד שנוכל לקיימו עפ"י הדין:

ומ"מ צריכים עוד לעיין אם יש לקיימו מצד אחר, אחר שכתב נתתי בלשון לשעבר ומצאנו לטוב"י בסי' ס' הביאו תשו' הרי"ף שכתב ראובן שהוציא שטר על שמעון בקנין שכתוב בו מחמת שנתתי לו מאה זהובים ושעבדתי כל נכסי לגבותם מהם וטען שמעון שבשעה שכתבו על עצמו לא היה בידו ואין אדם מקנה דבר שלב"ל אם הזהובים שבשטר הם מטבע שנו"ן בו אין מטבע נקנה בחליפין ואם אינם נו"ן בו נקנה בחליפין ואם אין הדבר ידוע שהיו ברשותו על התובע להביא ראיה והראב"ד חלק עליו וס"ל דכל האומר נתתי הוי הודאת בע"ד כמאה עדים ואין מדקדקין אחריו היאך נתן דודאי נתן באופן המועיל וקנה מקבל המתנה ע"כ וא"כ ה"ן דכתב ונתתי נימא כדעת הראב"ד דאין מדקדקין איך נתן ונקיים השטר, אלא דאי משום הא לא אירייא אחר שמרן בש"ע פסק כהרי"ף אנן הכי נקטינן ועיין בס' זרע אברהם חח"מ מסי' ג' עד סי' ו' דשקו"ט טובא הוא ורבני הדור בזה ועשו ס' הרי"ף ליסוד קיים ולא מצאו לצאת י"ח מסברתו בנדון ההוא שהיה כתוב שם לשון הודאה עם לשון נתתי או משום שהיה כתוב בפירוש בשטר ההוא וכל לשון המסופק בשטר תהיה יד בעש"ט על העליונה וכן תמצא בס' חוקי חיים ז"ל סי' מ"א שפלפל בזה הוא והרב יד ימין ז"ל ולא קיימו המתנה בנדונם רק מתרי טעמי הנ"ל ומינה לנד"ז דאין שם לשון הודאה עם נתתי ולא כתב שתהיה יד בעה"ש עה"ע דיש לדון דהוי הקנאה ולא הודאה ובפרט דלעד"ן דבנד"ז יודה גם הראב"ד דאי אמר דאין מדקדקין אינו אלא כשאמר נתתי סתם ולא פי' באיזה אופן נתן אבל כגון הכא שפירש אופן הקנין שהיה באגב ואנו רואים שאין בו ממש איך נקיים קנינו הפך הודאתו וה"ז דומה למ"ש בפ' השולח בבא להקנות מחדש בלשון נתתי דאר"י וכולן בשטר ע"ש ועוד י"ל למ"ד דהרי"ף והראב"ד י"ל עיקר מחלוקתם הוא כשם שכתוב מחמת שנתתי בקנין, ובהא פליגי דלהרי"ף ס"ל דכיון שביאר שהיה בקנין סתם קנין הוא ק"ס וכמ"ש זה הריב"ש בסי' שמ"ה וק"ס אינו מועיל למטבע ולא למה שלב"ל אבל הראב"ד ס"ל דבקנין הוא קנין שמועיל ואפי' משאר הקנינים ואימור שזיכה לו ע"י אחר ואדרבה זה עדיף מאילו אמר נתתי סתם וכמ"ש החוקי חיים שם בסוף התשו' ע"ש ולפ"ז הכא דל"א קנין סתם אלא ביאר שהוא באגב ונמצא שאינו מועיל גם הראב"ד יודה וכמש"ל וכ"ש למ"ש הגד"ת בשער ס"ד דאע"ג דלשון נתתי משמע נמי לשעבר אין לדונו בלשון הודאה רק כשנראה הכרח מתוך הענין שהוא ענין הודאה, ואפ' לע"ד דמכח זה דן הראב"ד שם דהוי הודאה מפני שהתחיל מחמת שנתתי דמורה שהוא מספר ומודה על מה שהיה כבר משא"ך כאשר בתחלת הדבור יתחיל נתתי יודה גם הראב"ד וא"כ נד"ז שהוא תחלת דבור ואדרבה נראה לאידך גיסא שעתה הוא שבא להקנות ממ"ש דבריו בשם צוואה וממ"ש בלי אונם ואי כבר הקנה מה יועיל נ"ד דהשתא בלי אונס וכבר מאי דהוה הוה, וממ"ש מהיום אם לא נחזור וכתב הכר"ש בח"מ דקצ"א ע"ד דבאומר מהיום גם הראב"ד מודה דהוי הקנאה ע"ש ובזה נצא י"ח מהרח"ש שהבי"ד בכנה"ג סי' ס' בהגה"ט דלשון נתתי הוא הודאה זולת אם גילה דעתו שרוצה לתת עכשיו ע"ש הרי הוכחנו דגם בכאן יש גילוי דעת, ולד"ה הוי הקנאה והאגב שבו ל"מ מידי הגם שיתבטל השטר בזה:

פש גבן קנין הקרקעות שנקנין בק"ס והכא הנה כתב וקנו ממני העדים החמ"ט וכו' למקבלי המתנות ע"כ הנז"ל והגה כי מצאנו להרב משפטי שמואל סי' מ"ה שחשש למ"ש וקנו אחרים מידי דאימור ארחייהו דאינשי למכתב הכי והם לא קנו. נראה דל"א זולת כשכותב סתם וקנו אחרים מידי אבל הכא שכתב וקנו ממני העדים החמ"ט והם כתבו לבסוף שראו הכתב ומסתמא ראו גם את זה לא היו חותמים אם לא קנו מידו וגם אין לומר דכיון שכלל קניית הקרקע עם המטלטלים וכו' ואנחנו בטלנו קניית המטלטלי' בזה יבטל גם קניית הקרקע מכח מ"ש מור"ם בסי' ר"ג בהחליף מעות ומטלטלים יחד די"א קנה מטלטלים ולא מעות וי"א לא קנה כלל ויאמרו היורשי' קי"ל כמ"ד לא קנה דמאחר דמרן בסי' ר"י פסק בקנה את וחמור קנה מחצה וכ"ן דעתו גם בסי' ס' דהמתחייב בשטר לכל המוציאו הנולדים יגבו בו ושאינן נולדים לא, כוותיה נקטינן ואע"ג דבאה"ע סי' מ"א בקידש נשים רבות ובתוכן שתי אחיות הביא בסתם דנכריות מקודשות וי"א דאינן מקודשות ולכך נכריות מקודשות מספק ע"כ נראה דמספק"ל י"ל דלענין ממונא ודאי ס"ל דקנה מחצה ולזה גם שם בסתם דקי"ל כוותיה פסק דנכריות מקודשות אלא משום חומרא אולי הנכרית תפשוט ידה לקבל קדושין מאחר כתב מספק, גם אם באנו לומר לבטל הקנין מכח מש"ל משם מהרש"ג דהקנין לא קאי תל עצם הענין רק הוא נסמך אל האגב לחזקו או מטעם אחר קרוב לזה כתבו מהרשד"ם בח"מ סי' כ"ט דכשהוא מדבר בלשון עבר נימא דאין זה אלא ספור דברים שמספר לפניהם וע"ז נטל קנין לחזק ספורו ולאמתו ואינו אלא קנין דברים ועיין בזה לנאמן שמואל דקס"א ולנח"ב סי' י"ו ולחוקי חיים סי' מ"א שעמדו בזה ועיין להח"ח ז"ל מה שחילק מדברי מהרשד"ם למחלוקת הרי"פ והראב"ד ז"ל, לא נוכל כי ראינו למרן באבק"ר סוס"י צ"ח דספקו היה קרוב להנז' אי ק"ס חוזר אל אגב המוזכר שם או לשאר לשונות דמתנה דמהנו ודן שנאמר שהוא חוזר אל שאר לשונות כדי שלא יתבטל השטר ע"ש וא"כ ה"ן דכוותה נאמר שחוזר אל עיקר קנין הקרקעות כדי שלא יתבטל השטר, אלא, דמ"מ יש צדדים אחרים חזקים להפיל גם זכיית הקרקעות, חדא, זה פשוט שאע"ג שכתב המצוה שהוא נותן במתנה גלוייה ומפורסמת אינם אלאי פטומי מילי ודינה כמתנתא טמירתא שאין בה ממש כמפו' בסי' רמ"ט ס"ג דכל מתנה בין של בריא בין של שכ"מ צריך שתהיה גלוייה ומפורסמת והכא כיון שלא ראה אותה רק הוא ושני עדים הנז' אין זה פרסום דהא סיים מרן שם ל"מ אם אמר לעדים תתחבאו וכתבו אלא אפי' אמר סתם כתבו לו אינה כלום הרי ידיעתו. עם שני עדים אין זה פרסום אלא א"כ אמר כתבוה בשוקא וחתמוה בפרהסייא וכו' והכא לא ציוה לעדים לפרסמה לא בלשון זה ולא בכיוצא בו ואע"ג דשם ס"ה כתב יש מי שאומר דהאידנא לא חיישינן לסתמא וכו' הלכך כשמצוה לכתוב שטר מתנה סתם דעתו שיכתוב כמנהג הסופרים הלכך הוי כאילו אמר כתבוה בשוקא וחתמוה בברא לאו למימרא דאע"ג שאינו כתוב כן כאילו כתוב אלא נומר דהוא א"ץ לצוות כן אבל העדים מבעי להו למכתב דנכתבה בשוקא וכו' וכמו שמדוייק ממ"ש הלכך כשמצוה וכו' דזהו שא"ץ אבל העדים יכתבו ואם לא כ"כ יש לחוש שאמ"ל התחבאו וכתבו וע"ש בפת"ש שכתב מרעק"א ז"ל סי' קל"ט שכן דעת מרן והזכיר שמהרי"ט ח"ג סי' נ"ד ומשפטי שמואל סי' כ"ה כן אסיקו להלכה והכא דהעדים לא כתבו בדבריהם כלום רק הוא כתב גלוייה ומפורסמת היא בטלה שאין זה רק דברים בעלמא, שנית, דכיון שלא הגיעה הצוואה ליד מקבלי המתנות בחיי הנותן לא זכו וכמש"ל מהטור דצוואה שכתוב בה אם לא אחזור בי כל זמן שלא הגיעה ליד מקבל בחיי הנותן לא זכה ופשוט דאע"ג דיש בה קנין קאמר דאע"ג דבעלמא מתנה שיש בה קנין לא בעינן דלימטי שטרא לידיה הכא דכתב שטר ולא נתנו לו נימא דהיתה כונתו להקנות רק בשטר ואין שטר לאחר מיתה וכ"כ הרשב"ם בב"ב דקל"ה גבי דייתיקי קשורה ע"ש ומ"ש עוד שכתב ולאו דוקא בדייתיקי קשורה על ירכו אלא אפי' נמצאת ביד אחרים נמי לא זכה המקבל ועל ירכו לרבותא נקטיה וא"כ ה"ן שיצאה מתחת יד האפוטרופוסי' ולא מיד המקבלים לא זכו, ואין לומר דיד האפוט' כיד המקבל דהנה בס' תומת ישרים סי' נ"ה בנדונו שדן שלא זכה המקבל מפני שלא יצא השטר צוואה מתחת. ידי כתב וא"ת זכין לאדם שלא בפניו וכיון שהגיעה ליד האפוטרו' מחיים הרי זכו בו למקבלי המתנות הא ליתא דיד האפוטרו' כיד המצוה ולא כיד המקבל וגדולה מזאת אני אומר שאפי' הוה נותנו לאחר מחיים ואמ"ל תן זה לפ' אחר מותי לאו כלום הוא לפר"ת שכתב דל"א תן כזכי אלא בחוב ע"כ ואם תראה למהרד"ך ז"ל סוף בית ל"ב שכתב דכשמסרה לאפוטרו' כאילו מסרה למקבל. דקדק שם ותמצא דל"א רק באמר לו זכה לפ', וממילא בנד"ז אפי' שיצאה מיד האפוטרופו' כיון שלא יש עדים שמסרה להם בחיים ואיכא למימר שאחר מותו אז באה לידם מבית גנזיו כי היורש לא נמצא שמה וגם אם יש עדים שמסרה לידם בחייו צריכים להעיד ששמעו מפיו בעת המסירה זכו בזאת למקבלי המתנות האל"ה לא זכו דאדיבורא דאפוטרו' לחוד לא סמכינן כי הם קרובים למצוה ולכל מקבלי המתנות ופסולים לעדות זו, שלישית, דכיון שיכול לחזור בו כל ימי חייו והאריך שנות מספר בין זמן הצוואה לזמן פטירתו מאן לימא לן דלא הדר ביה ואע"ג דאשכחן להתו' בב"ב דקי"ד שכתבו בסתם מתנת שכ"מ דלא חיישינן שמא חזר בו וכ"כ הרב פרך השלחן בסי' רמ"ו אומ"ו משם הרמ"ה בפ' מ"ש סו' קל"א ומש"מ לב"ב משם הרשב"א והרא"ש והר"י,. וכ"כ משד"ר ז"ל דקפ"ב מדנפשיה, (שם תמה עה"ש ממ"ש רש"י ביבמות דקי"ו על מ"ש רבא דלתרי יוסף בן שמעון לא חיישינן והביא ראיה מהך שטרא דנפק במחוזא בשם חבי בר נאני דהוו תרי חבי תמן ואגבי ביה זוזי רבה בר אבוה ודחי ליה אביי דהתם ליכא למיחש לא לנפילה ולא לפקדון מאי אמרת דילמא מסר ליה ופירש"י שמא נתנו לו ולא קנו מידו ושמא יחזור בו ליכא למיחש דאותיות נקנות בכתיבה ומסירה הרי דלולא טעם דאותיות נקנות הוה חיישי' לחזרה ולעד"ן שאין כאן קושייא דרש"י לא כתב שמא חזר אלא שמא יחזור ור"ל דנהי דשמא חזר ל"ח מ"מ שמא יחזור להדייא בפנינו ובזה יסתר דינו דרבה בר אבוה והו"ל לחוש ולא ידון וכמ"ש התו' שם בב"ב בכונת הש"ס דקאמר וליחוש דילמא הדר ביה ע"ש ואמר אביי דגם לזה לא חשש משום דאותיות נקנות) מ"מ הנה מהריק"ו ז"ל שרש קס"א גם הוא כתב בנדונו דלא חיישינן שמא נמלך והרגיש מהך דמצא דייתיקי וכו' לא יחזיר לא לזה אלא לזה שאני אומר כתובים היו ונמלך עליהם שלא ליתנם ותי' דשאנ"ה דאתרעו בנפילה והמבי"ט ז"ל ח"ג סי' ק' נשאל במי שהקדיש בתים ושטר ההקדש ביד הקהל ואח"כ מכר הבתים ודן הרב דאמרינן שמא נמלך ונשאל על נדרו והקשו לו מהך דמהריק"ו דל"א נמלך אם לא משום ריעותא דנפל ותי' דהכא נמי יש ריעותא שהרי ראינו שמכר הבתים אחרי כן ע"ש ואותם הנדונות לא היה בהם תנאי שיוכל לחזור ואעפי"כ מפני אותם הריעותות חשו לנמלך ומעתה בנד"ד שהתנה מתחלת הזכיה שיוכל לחזור נראה שהיא ריעותא גדולה בעיקר הזכות וחיישינן לחזרה וגם שאין השטר ביד מקבלי המתנה והו"ל כמצא דייתיקי שכתב מהריק"ו דמשום דאתרעאי בנפילה חיישינן לנמלך כ"ש השתא דיש ריעותא בתחלה שהתנה וריעותא לבסוף שלא נמצא השטר בידם דיש לחוש לנמלך לחזור כתנאו הראשון ועיין בתו' בב"מ דס"ו ע"ב ד"ה התם וכו' דמשמע דהיכא דיש לו לחזור מן הדין ל"א דחזר הטעם הוא משום דיש לנו לומר ניחא ליה דליקום בהימנותיה ע"ש וא"כ הכא דלא שייך טעם זה דהא מעיקרא התנה שיוכל לחזור ואין כאן הימנותא אמרינן שמא חזר בו, ומה גם עון רואה למעלה דמכח הטעמים הראשונים כל זכות הפרטים של הצוואה אין בה ממש ואין אנו דנין עתה רק על הקרקעות דנראה דשכירות היוצא מהם אינו נכנס בעסק שותפות המנוח עם אחיו ובני אחיו כדי שנאמר שאעפ"י שלא ייחד מזה חלק למקבלי המתנות בסוף יוכיחו הפנקסים חלק כ"א ואחד, אלא שאעפ"י שהם שותפים אולי עושים חשבון כמה עולה בכל שנה ושנה ונוטל כ"א חלקו ואם הדבר כן נמצא שהמנוח היה נוטל מזה חלקו וחלק מקבלי המתנות לעצמו מבלי שייחד לכל אחד מהם חלקו לזכותו והשתא אם נמצא שכן עשה אין לך חזרה יותר מזה כיון דמן הדין הי"ל להשליש חלקם ביד אחרים עד שיתברר לבסוף אם חזר בו יהיו שלו ואם לא חזר הם יקחו חלקם דכל דבר שתלוי ועומד בעי השלשה עד שיתברר מו הוא הזוכה בו, וכמ"ש בח"מ סי' רמ"ה ס"ה באומר נתתי שדה לאביך והבן אומר לא נתת דמשלשין הפירות עד שיתברר וכן ביו"ד סי' קע"ד ס"ד וה' במכר שדה ונתן לו מקצת דמים ונשאר השאר אם אמר המוכר ללוקח לכשתביא שאר המעות תקנה מעכשיו שניהם אסורים לאכול פירות, המוכר לא אולי ישלים הלוקח ויקח הקרקע ונמצאו הפירות שאכל רבית אותם שנשארו וכו' אלא מניחים אותם ביד שליש וכו' ע"ש וכיון שלא השליש אמרינן שחזר ממה שזיכה להם מהיום והחזירם לזכותו, ובלא זה כבר הוכחנו דבנד"ז יש לחוש שחזר בו. ומכח כל הטעמים הנז' נשארו הכל לזכות היורש ואין לזוכים חלק ונחלה עמו מן הדין, וגם משום מצוה לקיים דברי המת אינו חייב כיון שלא השלישם ביד שליש לשם כך ואע"ג דבש"ע סי' ד"ן הביא מחלוקת בזה הלא אנן קי"ל כי"א בתרא ובפרט שכן פסק בסתם סי' רנ"ב דל"א מלקדה"מ אלא כשנתן ביד שליש לשם כך וסיים מור"ם אבל היו בידו מקודם ולא השלישם לשם כך וכו' אין בזה מלקדה"מ ע"ש, ומאחר דאין כאן מלקד"ה יכול היורש לאמר אין אני צריך להם ויסלקם מהאפוט' וכמ"ש רי"ו במישרים וכו' כתבו הפוס' דאם מינה האב אפוטרו' לגדולים יכולים לומר אין אנו צריכים לאפוט' ומוציאים מתחת ידו, זולת אם השליש ממון בידו לעשות כו"ך משום דמצוה לקיים דברי המת כדאמרינן גבי המשליש מעות לבתו ע"כ ועיין למרן באבקת רוכל סי' צ"ב שנשאל ע"ז והשיב דהגדול יכול לסלק אפוט' שמינה אביו ולאמר א"ץ לו אם לא השליש בידו מעות וסמך ע"ד ר' ירוחם הנז' ומי יבא אחרי המלך, הכלל העולה מה שהחליטה דעתנו בצוואת המנוח בנין מנחם משה ז"ל מעיר עדן יע"א עפ"י דין תורתנו הקדושה הוא זה:

א) שלא נכלל בצואתו רק מה שהוא שותף עם אחיו יאודה ובני אחיו משה מנחם וסלים וטוב ולא דברים ם שלו לבדו ולא דברים שהוא שותף עם מקצת מהם אלא במה שהוא שותף עם כולם יחד, 2 גם במה שהוא שותף עמהם לא נכלל רק שטרי חובות ולא חובות בעל פה ולא הקפות שהיו מחמת סחורה ולא אקסיונים שיש להם בבאנקים, 3 הסחורות אינם בכלל דבריו, א בתי הדירה שאמר שאינם בכלל המתנות הם כל הבתים הראווים לדירה אעפ"י שהם שכורים לאחרים והוא ומשפחתו אינם דרים בהם:

ב) מה שזיכה למשה בן אחיו יאודה חמשים אלף רופייא לאחר ט"ו שנים אין שום יסוד לזכייתו

ג) גם מה שזיכה לשאר המקבלים מטלטלים ומטבעות ושטרי חובות בקנין אגב אין בו שום ממש:

ד) גם הקרקעות שזיכה להם אין להם בהם שום זכות על פי דין תורה והיורש היחידי שכל רכוש המנוח בנין מנחם משה ז"ל שייך לו הוא בנו משה הי"ו ואין לזרים אתו אפי' פרוטה קטנה כי הצוואה שעשה אביו נופלת מדין תורה בכל חלקיה:

ה) גם האפוטרופוסים שמינה אביו יוכל לסלקם ולהוציא כל הרכוש מתחת ידם והוא השליט בכל נכסים ועזבון מר אביו ז"ל ולית אנש די ימחא בידיה, זה מה שנראה לנו עפ"י דין תורה וחתמנו שמותנו פה עה"ק טבריא ת"ו ט"ו לחדש כסלו ש' התרפ"ד בא ס"ט צדק צדק

תרד"ף למען תחיה וירשת:

הצעיר

אליהו ילוז ס"ט ע"ה

יעקב חי זריהן ס"ט ע"ה

מכלוף שטרית ס"ט

סימן ב

שאלה אודות איש נרגן זה דרכו כסל לסכסך איש באחיו ולהרבות מחלוקיות הגורמים דררא דממונא לכוללות העיר וענייה ובזיון התורה וחוצפא סגי ויהי היום קינא ה' לעמו ותצא אש מאחד מבני ביתו ותלהט מוסדי ביתו ורכושו והוא ראה ולא לקח מוסר ולמחרתו הגיש קובלנא לעש"ג להאשים בזה יותר מחמשים חכמים וידועים ולשונו תהלך באר"ם שמהם שרפו את ביתו ומהם רבנים גדולים היועצים אותם לשרוף וכו' והיה מזמין עדי שקר בני ברית ושאינן ב"ב להעיד עדויות המביאים אומדנות והוכחות לדון הנאשמים בדיניהם כדין רוצחים ותכף נתפשו בעבור זאת ארבעה מהנאשמים שמהם ת"ח רשומים ויראי אלד'ים ויתר הנאשמים מהם הרה נסו באישון לילה למקום סכנה גדולה ומהם התחבאו במערות צורים כאסירי המלך אסורים ותהום כל העיר אלה מפה ואלה מפה ואחר פיזור הון עתק באו הקונסולים להתחקות ואחר שלשים יום ויותר הצליחו להוציא האסורים בכלא לפי שעה עד גמר הדין והוא מיאן הכלם ובכל יום ויום מתהלך לחצר המלכות לעורר הדינים והכוללות מזיל זהב מכיס אין לך יום שאין קללתו מרובה ונלאו עמו מתווכים לעמוד לד"ת והוא באחת כי לא ימשוך הקובלנא מעש"ג עד שיקבלו הכוללות כל תביעותיו ותנאיו שאין הדעת סובלתם ורצה להיות חוטא נשכר ועתה שואלים הלכו מה יהיה משפט האיש הזה אם יש לו דין מוסר ופסול לעדות ולשבועה וחייב נדוי או לא, ואם יש לו דין מוסר אם יתחייב לשלם ההוצאות שגרם במסירתו ומה יתחייב כי המה מינים ממינים הוצאות הקונסולים והוצאות עורכי דין וסופרים ודלוגים וכיוצא שא"א לפורטם ובאיזה אופן ישלם אם נאמנים על פיהם או דוקא בעדים ואם די בע"א ואפי' מבני העיר ואם תפושים ממנו מה יהיה הדין ועוד אחרת אם מפסיד זכיותיו שיש לו מקדם כגון חד"ר ופשרי שלוחיות שזכה בהן טרם שהבאיש ריחו ועוד כי יש לי שטרי מו"ש נגד כוללות העיד אם דינו כדין החשוד שבא ליפרע מנכסי יתומים שכיון שחייב שבועה ואינו יכול לישבע מפסיד על הכל יורה המורה לצדקה ושכמ"ה:

תשובה הנה לא היה מדעתי להכנס בדין עסק ביש אבל יתחמץ לבבי וכליותי משום דהתם קאימנא בגופא דעובדא ועין ל'ו ראתה הכי הוה, עוה עוה, אשר כמוהו לא היה לעולמים ותורה חוגרת שק לתבוע עלבונה, משום בזיונא, רח"ל, לזה חם לבי משום עשה דכבוד תורה ואמרתי אלקטה באמרים, מפי סופרים, משפט האיש הזה בכל נתחי השאלה הנז' ואומר א) לענין הנדוי דבר פשוט דבר נדוייא הוא אי משום בזיונו לכמה ת"ח, ובפרט כ ביזה למורי הוראות, וגם לשאר הראויים להוראה ואי משום חילול ה' שהן בעון יש לו שם תלמיד חכם ועזב מקור מים חיים, והלך להקביל לעש"ג והבריות אומרות עליו ראו ת"ח המתיימר בכבוד התורה אותה השליך אחרי גוו ומה יעשו אזובי קיר ובפרט בהקבלתו על רבנים בתור רוצחים ואוה"ע מונין בזה את ישראל לאמר ראו אומה זו גם רבניהם רוצחי נפש ושתים הנה קוראותיו לחייבו נדוי כמפו' ביו"ד סו' של"ד עשז"ב ובל"ז הענין מצד עצמו בהקריב משפטו לעש"ג ועזב ב"ד ספרדים ואשכנזים שבעירו או אפי' בעיירות אחרות הדבר הזה מחייבו נדוי כי עבר על מקרא מלא ופירושו הידוע אפי' לדרדקי דבי רב בפירש"י בחומש אשר תשים לפניהם ולא לפני גויים, ובח"מ סי' כ"ו פסק שאפי' נתרצו שניהם לדון בפני גויים אסור וכל הבא לדון לפניהם הי"ז רשע וכאילו חירף וגידף והרים יד בתורת משה, וסיים בהגה דיש ביד ב"ד לנדותו ולהחרימו וכו' וכן מחרימין המחזיק ביד ההולכים לעש"ג וכתב הסמ"ע דאפי' במידי דעביד איניש דינא לנפשיה (כלו' שברור לו שהחפץ שביד פ' הוא שלו) אסור לעשותו ע"י גוי ע"כ ונשנה דין זה בסו' שפ"ח ס"ה וגם ביו"ד סי' של"ד סמ"ד ע"ש, ובב"י שם בסי' כ"ו הביא תשו' אדוננו הרשב"א ז"ל שכתב בזה"ל חלילה לעם קדוש לנהוג ככה ועושה אלה מפיל חומת ההורה ועוקר שרש וענף והתורה מידו תבקש ואומר אני שכל הסומך בזה לומר שמותר משום דר"מ טועה וגזלן הוא ואפי' גזלה ישיב רשע מקרי, וא"כ האיש הזה שעבר על כ"ז ואין כונתו רק לנקום נקם במהרהרים אחר מדותיו אבל און כאן אפי' ריח חשד להעליל עליהם בשרפה אין מי שפוטר אותו ואת עוזריו מהנידוי, ועיין בתשו' מור"ם סי' נ"ב מה שהאריך בחיוב הנידוי לאותו האיש שנסמך על עש"ג ובמהרא"ש סי' קנ"ח גם הוא האריך בזה ופסל את האיש ההוא גם להיות ש"ץ אפי' באקראי וראוי לעונש גדול כמעט אינו נמנה בעדת ישראל וראוי להרחיקו עש"ב, וכל הספרים מלאים מזה והוא פשוט ב) לענין פיסולו לעדות הנה בח"מ סי' ל"ד סכ"ב מפורש כי המוסרים לאנסים פסולים לעדות ולענין השבועה בסי' שפ"ח ס"ח כתוב אין משביעין את המוסר לא שבועת התורה ולא שבועת היסת מפני שהוא רשע ואין לך פסול יותר מזה ע"ש, ואם זה האיש הוא בסוג מוסר אע"ג דלפום ריהטא נא נזכר בש"ע לענין תשלומין רק במסר ממון ממש כגון שנשא ונתן ביד או אפי' הראה ולא שגרם בדברים מ"מ היורד לעמקן של דינים ידע דג"ז הוא בכלל מוסר וכמש"ש ס"ב המוסר וכו' חייב לשלם וכו' אע"פ שלא נשא ונתן ביד אלא הרגיל בלבד ופי' הרגיל היינו אפי' בדברים וע"ש בס"ט, ועיין באבק"ר סי' פ' ופ"א ששם המבי"ט ומרן ז"ל חייבו את רבקה בתשלומין אף שלא מסרה רק בדברים ויותר מפורש בתשו' מהרי"ל סי' פ"ו שכתב ודל מהכא כ"ז אפי"ה הוי מסור כיון דלא עשה עפ"י שום מורה או קהל דאפי' לחייב את חבירו ע"י גויים לעשות לו דין ישראל מסור גמור הוא אם נא הרשהו קהל או מורה כדאיתא בתשו' אלכסנדרי וכן במרדכי בפ' הגוזל עצים וכ"מ להדייא תשו' ר' יואל ור"א שלהי ב"ק דחשיב ר"א מוסר גמור עש"ב, ומינה לנד"ז דעשה שלא ברשות דהוי מוסר גמור ולא יוכל להתנצל דנא היתה כונתו בקובלנא להזיק רק להציל הפסד שרפתו, ויתלה עצמו באילן גדול ר"א מטולא ז"ל שהביא ס' מור"ם בסי' שפ"ח בי"א קמא דלא מקרי מסור רק במתכוין להזיק ולא במתכוין להציל את שלו, דמלבד שסיים שם מור"ם וי"ח ובד"מ מפורש דהלכה כי"ח וכ"כ בפשיטות בתשו' סי' פ"ו משום דאדם מועד לעולם גם הש"ך בסקכ"ו כן פסק והמשכה"ר אות מם האריך לבאר דכן הלכה ולא נמצא הפוסק כר"א מטולא זולת מהר"מ מלובלין סי' כ"ו והש"ך שם תמה עליו ולעד"ן דגם מהרמ"מ לא אמרה רק בנדונו שלא הזכיר הנמסר בשם ובכינוי אלא שהיה מתכוין להציל את עצמו וממילא נזכר השופט להעליל על חבירו ע"ש ובזה יתיישב דב"ק מסי' כ"ו לסי' ק"ך שנראין לכאורה כסותרין אבל בנד"ז גם מהר"מ יודה כיון שהקביל על אנשים בשם ובכינוי, ועוד דכ"ן מהרמב"ם והש"ע ז"ל דלא מצאו פיטור למוסר אם לא נשא ונתן ביד זולת באנוס להראות משמע דבלא אונס גם אם הוא שוגג כגון נתכון להציל וממילא האחר ניזוק חייב וכן הרוצה לדקדק היטב בתשו' אבק"ר הנז' יבין דהגם שרבקה היתה מסירתה רק לתועלתה וממילא הוזקה חנה עכ"ז חייבוה בתשלומין ועוד דהכא נמצא כתוב בארס"ו אר"ס עכנאי שכונתו להזיק וגם מעשיו מוכיחים ששונה באולתו עייל ונפיק לחצר המלכות לאמר כלו מעשיכם ומתרי טעמי אלין חייב מור"ם את המוסר בתשו' סי' פ"ח ע"ש ועוד דהכא אנן ידעינן דאיהו קים ליה שהשרפה יצאה מבתו והנה אפי' במסופק כתב מהרימ"ט ח"א סוס"י מ"ו דל"א לפטור באומר דידי מסרי אלא בברור לו שהוא שלו אבל בספק אפי' אם יש ספק אם יטלוהו גויים חייב עש"ב וגם אין לדמות זה לדין נחבל שכתב מהר"ם והבי"ד מורם בהגה סי' שפ"ח לפטרו משום כי יחם לבבו כי מור"ם באותה תשובה כתב דל"א מהר"ם זולת בידוע בעדים שחבל ולא באומד"ד וגם דוקא בהלך בשעת זעמו וגם דוקא כשלא יש ב"ד בעירו ע"ש והכא כולהו תלתא ליתנהו דליכא אפי' חשש אומדנא ואינו בשעת זעמו דלא הקביל אלא למחרתו אחר חצות היום וגם איכא בעירו ב"ד ספרדים ואשכנזים ואין פוטר אותו מדין מוסר גמור וממילא נתבאר שהוא פסול לעדות ולשבועה ובהא איפשוט בעיון בענין החד"ר והשלוחיות דפקע זכותיה מנייהו כיון שהוא מוסר גמור שדינו מפורש במס' ע"ז דכ"ז שדינו מהנך דמורידין ולא מעלין איך נספי ליה כתורא מדמן וחלבן של עניים ות"ח ומאן ספין למעול בקדשי שמים ולשנות מדעת בעלים שכונתם לזכות בנדבותם לחיי עוה"ב וגם המנהלים לא זיכו לו רק טרם שנתגלה קלונו אבל אחר שקלקל אדעתא דהכי לא זכה וזה נלמד מק"ו מתשו' הרא"ש הידועה ופסוקה באה"ע בקלקלה אחות המשודכת דפטור המשודך מחיובי ממון ושבועה כיעו"ש וכ"ש הכא דהקלקול בגופו ממש ודאי דאדעתא דהכי לא זכה ואין לטעות ולומר דהכא דיש לו זכות מקדם הו"ל ממונו ובסי' שפ"ח פסק דאסור לאבד ממון מוסר דמלבד מ"ש הש"ך ז"ל שם דרק לאבדו בידים הוא דאסור אבל בגרמא וגרמי מותר והעלה דאסור להחזיר לו אבדתו ע"ש וזה לא עדיף מגרמא, עוד אני אומר דל"א רק בממונו המוחזק בידו כבר וזה עדיין לא בא לידו ולגבי השליחות לא צריכה למימר דמלבד כל האמור הרי השליח דינו כשותף או כבן בית דאי תבעוהו לישבע חייב וכיון שהוא מוסר ופסול לשבועה איך יהיה שליח:

ג) ולענין התשלומין מה ישלם לנמסרים הנה מדברי מרן בסי' שפ"ח ס"ב שכתב המוסר ממון ביד האנס וכו' חייב לשלם מהיפה שבנכסיו כל מה שלקח האנס וכו' לא נתבאר רק על מה שלקח האנס ולא על שאר הפיזורין שנתגלגלו מזה להצלה מהמסורה אבל מתשו' אבק"ר סי' פ"א מבואר שדעתו לחייב את רבקה בכל ההוצאות והפיזורין שסבבה לחנה במסירתה ע"ש וכן מפור' בתשו' מהרי"ו סי' קי"א וז"ל ועל ראובן שהיה לו דברי ריבות עם שמעון ומתוך כעסו הלך וסיפר אל העירון ומתוך כך נתפש שמעון וביום הנועד למשפט אמר ראובן לעצה כי לא היתה בסיפורו לעירון בדרך הקבלה רק הזכרה שאם שמעון ימאן לעשות לו דין ישראל שיהיה נזכר מהדברים ובכן יצא שמעון זכאי בדינו ועתה שמעון תובע יציאותיו שהוצרך לשלוח אחר אוהביו וגם שחדים ויתר הוצאות נראה דחייב לשלם כל יציאותיו כדין מסור כמ"ש מהר"מ במרדכי שלהי ב"ק ובתשו' מיימוני על מי שרצה להכריח לחבירו לד"ת ע"י גויים וכאשר רצו לתפשו עמד מנגד עד שהרגו אותו ודן מהר"מ על האיך כל דין רוצח ע"ר וכן דן מהר"ם מלובלין סי' ס"א לחייב המוסר בכ"מ הוצאה ואפי' בביטול מלאכה שגרם לו ע"ש ודון מינה לנד"ז שחייב המוסר לשלם הוצאות הקונסולים והשוחדות והסופרים וכל הוצאה הנמשכת ונתלית במסירתו באין ספק, זולת מה שיש לעמוד בזה הוא משום דאע"ג שהיו הנמסרים בצע"ר הגבוה ואימות מות ולדינא בתר דינא מ"מ רחמי שמים רבים ולבסוף נידונו ויצאו נקיים, ועתה ויאמר המוסר כי הרשב"א בח"ה סי' רפ"ח והבי"ד ב"י בסי' שפ"ח כתב וז"ל וא"כ גם ראובן שהלשין את שמעון אם ימצא שמעון פטור שלא עשה שום דבר שיענש כלום לא מחמת מלשינות ולא מחמת מזיק הרי מלשינותו מדרך האמצעי וכו' ואם יטעון הרי הגיעו נזק ממון ונזק הגוף שהכהו בעל החצר וכו' והוציא הוצאות ע"ז אין זו טענה כי על עיקר המלשינות לא הגיע לו שום נזק שאילו הלשין אותו בדבר שהעושהו היה חייב בגוף או בממון היה הדבר כן אבל זה לא הגיע לו נזק מצד עיקר המלשינות וגם אילו המתין ולא הוציא היה נקי מכל עונש וכו' וכן בבע"ח ח"ב לח"מ סי' ס"ו הביא תשו' אחרת משמו דומה לזה, וזל"ה וכן אם הלשינו והפסיד ממנו ממונו או גופו לנכרים והוצרך לפדות עצמו בכל כיוצא בזה יש לו תביעת ממון וכו' אבל מה שנתרעם ממנו לדון עמו בעש"ג וכדי שלא ידון עמו הוציא מרצונו שוחדות וכו' זה היה שוטה ורצה ליזוק בנכסיו ע"כ, וא"כ גם כאן נימא דהיה להם להמתין והיו יוצאים נקיים וכאשר לא המתינו המה הזיקו נכסיהם ואני פטור, וכ"מ מתשו' מור"ם סי' פ"ה שרצה לפטור מיכל ממסירה מהך דהרשב"א וז"ל ועוד דהרשב"א כתב דמאחר שמהמסירה יצא נקי ואף מהתפיסה היה יוצא אילו המתין אין זה רק גרמא אע"ג דלא משמע כן ממהר"מ ומרדכי ומהרי"ו ומהרי"ל ז"ל מ"מ אין יכול להוציא ממנה נגד הרשב"א מאחר שיש הוכחות שעיקר תפישתו לא היה ממנה וכן יראה מהראיות שכתב לה מהר"י ע"כ מ"מ אמינא ליה בנד"ז לא צדק בזה דמלבד דבדברי הרשב"א מפורש דלא פטר רק שם שמעיקר המלשינות לא היה מגיע לו שום נזק אילו המתין וההוצאות שנמשכו אינן אלא גרמא ומשו"ה פטור משא"כ במלשינות זו שהיא עלילת רצח ואם ימתינו ח"ו היה נמשך להם דין רוצחים, חלילה להרשב"א ז"ל לפטור בה ואם אין לזה דין מסור למי יהיה, ועוד דמדוקדק בדברי מור"ם דלא סמך על הרשב"א שלא להוציא נגד רבים זולת כמ"ש אין, יכול להוציא נגד הרשב"א מאחר שיש הוכחות שעיקר תפישתו לא היתה ממנה וכו' ויש לדוון בכונתו אחת משתים או דס"ל דגם הרשב"א יודה כשעיקר התפישה היתה ממנה או משום דלא נסמוך עליו נגד רבים זולת בכגו"ז וממילא בנד"ז שמפורסם שעוקר התפישה מהמוסר יאמר מור"ם ז"ל דחייב לשלם, ועוד הנה הרב בע"ח ז"ל שם בנדונו חילק מהך דהרשב"א דל"א לפטור זולת היכא דאין נפקותא בין דיננו לדין עש"ג משא"כ כשיש נפקותא ועוד דל"א רק כשלא עמדו לדין תורה אבל כשנגמר הדין ביניהם ושוב תבעו לעש"ג יודה הרשב"א ועוד דל"א הרשב"א רק כשיהיה ספק אולי יזכה הנמסר גם בדיניהם או אולי לא יוליכוהו שם ויתבטל הדבר מעיקרו אבל כשיצא הדבר לפועל ושמו אותו במאסר יודה הרשב"א ע"ש שעפי"ז חייב שם בנדונו, ומעתה בנד"ז דיש נפקותות גדולות בין דינינו לדיניהם בזה וגם שאף שלא נגמר הדין ביש' הו"ל כנגמר דגם דרדקי דבי רב ידעי דאין על הנחשדים שום חיוב, וגם שיצא הדבר לפועל, ושמו אותם בבור הרי תלתא בחד קינא דגם הרשב"א ז"ל מדילנא הוא להודות שחייב בתשלומין וד"ב:

ד) אבל באיזה אופן יגבו ממנו ההוצאות הנה אם יש להם שני עדים על ההוצאות קרא כתיב עפ"י שנים עדים יקום דבר ודבר מפורש בסי' שפ"ח דמקבלים עדות שלא בפניו וא"ץ לכוין העדות כ"ך וז"פ וכשאין עדים כלל הנה בסי' שפ"ח כתב מרן כלשון הרמב"ם וז"ל מי שיש עליו עדים שמסר את חבירו וכו' ולא ידעו העדים כמה הפסידו במסירתו והנמס' אומר כו"ך הפסידני והלה כופר במה שטענו אם תפש הנמסר און מוציאין מידו אלא ישבע בנק"ח וזוכה במה שתפש ואם לא תפש אין מוציאין מהנמסר אלא בראיה ברורה ויש מי שאומר שאם המוסר אומר איני יודע כמה הפסדת על ידי ישבע הנמסר ויטול ע"כ ובב"י הביא מהה"מ שדקדק מדכתב הרמב"ם והמוסר כופר משמע דאם אינו כופר אלא אומר איני יודע דס"לי כר"ת דבזה ישבע הנמסר ויטול ועיין בש"ך סקל"ז די"ל שמרן שהעתיק לשון הרמב"ם ממש י"ל דהכי ס"ל ויישב מ"ש זה בשם יש מי שאומר ע"ש, והנה בהגה סיים וכ"ז במוסר ממון אבל במוסר גופו הנמסר נשבע ונוטל וכן אם גרם לו תפושה דהו"ל כמזיק בידים והש"ך ז"ל בס"ק ט"ל הביא כמה פוס' דקיימי בשטת מור"ם רק למוסרי לאמר קי"ל כוותיה ע"ש, ומעתה בנד"ז ל"מ אותם שנתפשו שיכולים לישבע וליטול אלאי גם אותם שלא נתפשו הנה לא ימלט המוסר לומר שלא הפסידו כלל כי הנה נא העיר הזאת מצער היא' וגלוי לו ולכל, שהיו הפסדיות ולא יוכל לומר רק יודע אני שהזקתי ואיני יודע כמה, ובזה הנה כתבנו דגם להרמב"ם ומרן ישבע ויטול ויותר מזה יש בנד"ז דיש' כמה הוצאות שמחוייב להודות בהם ולא יוכל לומר איני יודע כמה כגון ריסומאת הידועים בחק אם לשררה בג'לסאת ובעלאם הפיטורין ואם לקונסולים בכרג' רא וכו' וא"כ אינו יכול לומר איני יודע כמה הזקתי אלא חמשין ידענא, והשאר שאתם טוענים יותר מזה לא ידענא וזה דינו מפורש בח"מ סי' ע"ה סי"ג בטוען מנה לי בידך אין לך בידי אלא חמשים והשאר איני יודע מתוך שאינו יכול לישבע (דהא אמר איני יודע) משלם והתובע אין לישבע ע"ש ועיין בסי' שפ"ח ס"א שכתב שם הש"ך דלהרמב"ם ומרן ז"ל בטוען חמשין ידענא והשאר אינו יודע אפי' במידי דלא למידע אמרינן משאיל"מ וכן האריך והעלה להלכה בסי' ע"ב סי"ב דכל שהתובע אינו יודע בודאי שהנתבע אינו יודע הו"ל משואיל"מ זולת אם מודה התובע שודאי הנתבע אינו יודע וכן נמי יש לדון בשיש שני עדים שיודעים במקצת ההוצאות והשאר אינם יודעים דהו"ל כמודה עצמו במקצת וכמ"ש בסי' ע"ה ס"ד כפר בכל ועדים מעידים שחייב לו חמשים ישלם חמשים וישבע מן התורה על השאר שלא תהיה הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים ע"כ והגם כי בפת"ש דאיהו ז"ל חלק עליהם אמנם הרב בע"ח בתשו' דסי' ס"ו הנז' כתב דהש"ך יחיד בזה ואין הביא מרעק"א שבתשו' בשמים ראש כתב דבאומר בזה איני יודע ל"א מתוך שאיל"מ, הנה הביא שם משם בית אפרים חח"מ סי' ט' דהך תשו' לאו מר בריה דרבינא חתים עלה והוכיח מהרא"ש להפך ע"ש, וא"כ כשיש שני עדים על מקצת והוא טוען על השאר איני יודע קם דינא דמחוייב שבועה מה"ת, (ולעד"ן דכן דעת מרן דכיון דעדות עדים גדולה מהודאת פיו פסק דבאומר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא הו"ל משואיל"מ כ"ש בהעדאת עדים) ומתוך שאי"ל דהא אינו יודע וכ"ש במסור דבלא"ה פסול לשבועה ודאי דמשלם בלי שבועה לשכנגדו, וכן כתב להדיא הש"ך בסי' שפ"ח סקל"ו דלהרמב"ם ומרן במסור שמודה במקצת ועל השאר אמר איני יודע דהו"ל משואיל"מ הגם דלא הו"ל למידע אלא דלהלכה הצ"ע לסוברים דכל דינא דגרמי הוא דרבנן ולדעת הרמב"ן דס"ל דאין משביעין ש"ד בדינא דגרמי ע"ש, ומלבד שהקצ"ח ז"ל בסקי"ג שם תמה על הש"ך במה שייחס ס' זאת להרמב"ן ואין הדבר כן ע"ש, נלע"ד דאנן בדידן דאתכא דמרן סמכינן פלטינן מהנך תרתי שחשש הש"ך להלכה דאי משום דד"ג הוא דרבנן הנה מרן בפי' פסק בש"ע דאם מת המסור גובין מיורשיו, ועיין באחרונים דה"ט משום דדינא הוא ולא קנסא ואי משום הך דהרמב"ן הנה בב"י בסי' שפ"ו הביא מבעה"ת בשורף שטר והודה במקצת כמה היה כתוב והשאר כפר דחייב ש"ד ואם אמר ן' ידענא ון' לא ידענא הו"ל משואיל"מ, ע"ש, וזה מדין דינא דגרמי והרי חייבו שבועה ומרן לא הביא שום חולק בזה ש"מ דהכי ס"ל ועיין בש"ע סי' שפ"ו ס"ב ומ"ש הש"ך שם, וגם הרב בע"ח בתשו' דסי' ס"ו כתב דלפי' הה"מ נמי שפי' בכונת הרמב"ם באמרו והמוסר כופר דבא לאפוקי אם אמר איני יודע שדינו לישבע וליטול ולא כהש"ך שפו" לאפוקי מודה במקצת דהוי משואיל"מ) מ"מ אם המסור מודה במקצת נוטל ממנו הכל בלאי שבועה, זולת שהרב שם חילק בין אומר הזקתי ואיני יודע כמה דזה שכנגדו נשבע ונוטל ובין אומר ן' ידענא ון' לא ידענא דנוטל בלא שבועה (אפשר ה"ט דבן' ידענא וכו' אמרינן ליה מדנחית למידע ן' הי"ל לידע הכל משא"כ באומר לא ידענא הכל) ולפמש"ל להרמב"ם והש"ע דאפי' במידי דלא הו"ל לידע ס"ל משואיל"מ אפ' שאין לחלק בכך כל שהודה במקצת באיזה אופן ומ"מ בנד"ז כבר הוכחנו שבע"כ יאמר ן' ודענא ון' לא ידענא ולכל הדברות הו"ל משואיל"מ בלא שבועת הנמסרים והנה ראיתי להמבי"ט באבק"ר שם אחר שהביא דברי הרמב"ם ומ"ש ה"ה עליו סיים וז"ל ואם כן בנ"ד אם אינו ידוע בעדים כמה הפסידה חנה אם רבקה אינה יודעת חנה נוטלת בשבועה ואם הוא כופרת במה שטוענת חנה שהפסידה או במקצת אם תפשה חנה ואין מוציאין מידה ע"כ והנה פשוט דמ"ש שאם אינה יודעת רבקה תטול חנה בשבועה אפי' בלא תפישה הוא לה"ה דס"ל שכן דעת הרמב"ם וכן מ"ש אם כופרת בכל וחנה תופשת אין מוציאין מודה ודאי היינו בשבועה דזהו דעת הרמב"ם וא"כ מה שכלל עמה כופרת מקצת היינו דכוותה שתזכה בתפישתה בשבועה וה"ד אי שכפרה מקצת והודית בשאר הרי כתבנו דמוכח דהו"ל משואיל"מ אפי' בלא תפישה אם לא שנאמר דכפרה מקצת בבריא ועל השאר אמרה אינה יודעת אבל מרן שם בסי' פ"ה כתב בקצור ועל ההוצאות וכו' הכל תפרע רבקה מכתובתה כדין מוסר שכתב הרמב"ם וכו' ובזה כלל כל הפרטי' שיהיו בטענות רבקה שידונו עפ"י ההלכות שכתב בזה הרמב"ם ז"ל:

יתר על כן יש לדון בזה דהגם דליכא רק עד אחד שמעיד עדות ברורה על הפיזורין וההוצאות שנעשו ע"ז דג"ז יהיה די ליטול מהמוסר מבלי שבועה מהנמסרים דכיון דעיקר דינייהו כשאמר איני יודע שיטלו ממנו בשבועה השתא דאיכא עז"א הנה מרן בש"ע סו' ע"ה כתב די"א ע"א פוטר משבועה וי"א שאינו פוטר וכ"כ בסי' פ"ז ובהגה הכריע ד"ה כי"א קמא והוסיף די"א גם בנשבע ונוטל דע"א פוטרו משבועה, אה היה נ"ל לכאורה אבל ראיתי דמהא לא איריא דמלבד כי הש"ך בסי' פ"ו סקי"ט כתב דמהר"ם דאיהו אבוה דהאי דינא דמור"ם כתב בתשו' מימוניות לס' משפטים סי' ס"א דבחשוד דקי"ל שכנגדו נשבע ונוטל לותיה להאי דינא דא"ך לא שבקת חיי לחשוד ע"ש ומינה לכאורה דה"ה למסור (המעיין בגוף התשו' יראה הט' הוא משום דכיון דא"א לו לחשוד לישבע וא"כ אי אמרינן דכשהעד מסיוע לשכנגדו פוטרו משבועה והחשוד שאיל"מ נמצא עד זה בא לחייבו ממון ואנן קיי"ל דע"א קם לשבועה ולא לממון ויש נ"מ בין שני הטעמים שו"ר לג"ב מ"ב סי' ז"ך עמד בזה ואכמ"ל) ועוד דאנן קי"ל בדעת מרן כשמביא י"א וי"א דס"ל דס"לה', כי"א בתרא והגם דיש מפקפקים בזה וס"ל דלא הכריע הכא נלע"ד שהכריע כי"א בתרא ממ"ש בסומן כ"ח גבי ישראל שתובע לגוי וכפר ויש לגוי ע"א מותר להעיד לו אם יתבעהו ועיין בעיקר, הדבר שהוא מתשו' הרא"ש ושם הטעם משום דגם בדיננו אם יאמר פרעתי או יכפור פטור (הגם דבדיננו חייב היסת עכ"פ עיין בסי' צ"ב דחשוד וה"ה גוי פטור בנא היסת) אבל הטור שם סיים דגם בדיננו עד המסייעו פוטרו וכתב הב"י דאתא לאשמועינן דגם אם הגוי מודה במקצת דהו"ל מחוייב ש"ד ומשאיל"מ מ"מ עד המסייעו פוטרו ואי ס"ל למרן דעד המסייע פוטר אמאי בש"ע לא כתב דינו רק כשהגוי כופר ולא גם במודה במקצת כהטור א"ו דהכריע כמ"ד אינו פוטר וק"ל מזה אני תמה על משכה"ר במע' עין דכתב קי"ל דע"ח המסייע פוטר ואיהו מאתרא דדייני כמרן) לזה נ"ל דהא ל"ש מתייא אבל הנה מצאתי למור"ם בתשו' בסי' פ"ו במסירת מיכל לר"ש שכתב על טענת מיכל שלא ידעה אם פשרת ר"ש עם הדוכוס אמת כיון שר"ז מעיד על הפשרה אע"ג דאינו אלא ע"א מ"מ מהני כמ"ש מהרי"ו במרדכי פ' הגוזל בתרא דאם היה לנמסר ע"א חייב המוסר מודי דהוה אנסכא דר' אבא בב"ב דל"ג (פסוקה בח"מ סי' ע"ה סי"ג דאפי' אינו טוען מפי עצמו אלא מפי העד הו"ל משואיל"ם ה"ן בכאן הו"ל מחוייבת שבועה עפ"י העד ואינה יכולה להכחיש העד נאמן עליה עש"ב ודון מינה לנד"ז (מזה אני תמה למה שראיתו בלחם רב סי' קצ"ד שהיה שם ע"א על ההוצאות ודן מתשו' מהר"ם הנז' דמשמע דבעי דוקא תרי סהדי ועדותם מבוררת והוא פלא דגם בלשון שהעתיק שם מגוף התשו' כתוב בשני עדים ברורים או ע"א ברור כנסכא דר"א) אלא דלא זכיתי להבין דעת הגאון מהר"מ מאי שנא מסור מחשוד דבחשוד אין ע"א מועיל ובמסור מועיל ולכאורה טעם אחד להם ואפשר דבמסור נמי מודה דהיכא שיש לו תביעות מצד אחר ומתוך שהוא פסול ואינו יכול לישבע גם הוא ע"א לא יחייבנו אבל הכא דהתביעה היא על מה שהפסיד חבירו והעד מעיד והוא אינו יכול להכחישו מפני שאומר איני יודע לא משום שהוא פסול לזה ע"א מחייבו מור"ם ז"ל דאיהו בקי טפי מינן ודן דע"א מחייב ודאי כוותיה נקטינן:

רק אם באנו לחייבו רק משום עדות העדים כנז' צריך לעיין בזה אם לא ימצאו עדים רק מקהלנו הספרדים אם יועילו לעדות זה יען כי כאשר נמסרו האנשים האלה לא היה ספק בידם להוציא מכיסם להצלתם ומצאו מנהלי כוללינו עצמם חיובים להוציא עליהם מכיס הכוללות שכן הדין נותן כמ"ש מהר"מ מלובלין ז"ל בסי' ק"ך לחייב את הקהל לעזור את הנמסר מצד הדין הגמור מתרי טעמי אחד כדי שיעמידו הדת על תלה ולא יוסיפו בני עולה וכו' וזה כחיובים לעשות חומה לעיר שהדין לכוף זה את זה והשני שאם לא יגדרו הפרצה גם עליהם יעבור כוס והו"ל כשותפים בעלילה ע"ש וגם מהרי"ו סי' קמ"ח וקמ"ט חייב להציל הנתפס ביד גויים מדתנייא בפ' בן סו"מ מנין לרואה את חבירו טובע בנהר או לסטים באים עליו שחייב להצילו ת"ל לא תעמוד על דם רעך ומסיק דגם למטרח ולאגורי חיוב ע"כ גם הרא"ש בכלל ו' סי' כ"א וכ"ב והבי"ד בהגה בח"מ סי' קס"ג ס"א דהוצאות שהוציאו לבער המסור כל הדרים בעיר חייבים ליתן לזה ועיין מזה להלח"ר ז"ל בסי' קצ"ח אלא דהתם חייב לנמסר לשלם למשלם בעדו והוא דיניה עם המוסר אמור מעתה ל"מ להנך פוס' דמשמע מסתמיות דבריהם דלא הדרי העוזרים על הנמסר לפרוע להם דבנד"ז התובעים מהמוסר המה הכוללות דלהם הפסיד אלא גם להלח"ר דס"ל שישתלמו מהנמסר ואיהו גבי מהמוסר מ"מ ודאי דאיהו מודה דכשלא יש לנמסר לשלם דדין הכוללות גבי המסור דקי"ל מוציאין מזה ונותנין לזה מדר"ן כמבואר בח"מ סי' פ"ו ונמצא לכל הדברות בנד"ז דהנמסרים אין להם לשלם דינייהו דהכולל עם המוסר וא"כ איך תתקבל העדות מקהלם עליו והרי נוגעים בעדות ומפו' בח"מ סי' ל"ז דבאומר תנו מנה לעניי עירי אין דנין ואין מביאין עדים מאותה העיר והגם שסיים שם כבר נהגו לקבל עדים מהקהל וכו' עיין למהראנ"ח ח"א סי' כ"ט דזה דוקא בעניינים הכוללים לקהל אבל בטו"ת שבין רבים ליחיד לא ע"ש ונד"ז הוי בין רבים ליחיד לזאת אשיב כי ראיתי להרב ד"ן ח"מ סי' כ"ב שעמד בזה והאריך בפלפולו ואסיק להלכה ומכח מנהג ג"כ דלא נאמרו כל השיעורין הללו רק לבני חו"ל שהעניים סומכים על יחידי קהלה ומהם הם מסתפקים כל צרכם אבל בא"י שהעניים שבה אינם סומכים על בני העיר אלא הספקתם וכל צרכיהם מאחב"י היושבים בחו"ל כידוע לא הוו בני העיר נוגעים בעדותם על נכסי העניים כלל בין מצד הדין הגמור בין מצד המנהג ע"ש ועוד מטעם אחר אני אומר דלגבי תביעה זו של הכולל מהמוסר לא בעו עדים כלל אלא כל הברור לטובי העיר או לרוב הקהל שהוציאו ע"ז ויודעים הדין כי מצד מסורתו מחוייב לשלמם דעבדי דינא לנפשייהו וגובין ממנו וכמ"ש הרא"ש בכלל ז' סי' כ"ו דדבר הברור לרוב הקהל או לרוב טו"ה עבדי דינא לנפשייהו וכתב עוד דאם יש גבאים בעיר הם נאמנים ע"כ בני העיר וכו' ועיין מזה בהגה לח"מ סי' ז' וגם בהגה שם סי' ד' אחר שכתב בשם י"א דלא עביד איניש דינא לנפשיה אלא בדבר יכול לברר שהוא שלו סיים וכ"ז ביחיד נגד יחיד אבל ברבים נגד יחיד עבדי דינא לנפשייהו אם יודעים שהדין עמהם אעפ"י שאינם יכולים לברר לפני ב"ד כי אינם יכולים להעיד שכולם נוגעים בדבר ע"ש וא"כ לפי כל האמור בנד"ז גם בלא עדים מצו גבו מניה בחזקה דעבדי דינא לנפשייהו וכ"ש במה שהם תפושים ממנו שטרי מו"ש שיש לו על הכוללות וכו' שאפי' אם ימצא איזה חולק על הכתוב לעול מהנייא תפישתם להיותם מוחזקים והגם כי המעיין בפוס' יראה בלבולים מה תפישה מהנייא אי דוקא כשתפש ברשות ומה היא תפישה ברשות עיין בס' תקפו כהן ובתומים ח"מ סי' כ"ה ונק"מ בכללי התפישה שם בסי' כ"ה ובשבו"י ח"ב בכללי התפישה ועוד מ"מ לענ"ד העלותו במ"א דלמרן דסמכינן עליה ס"ל דכל תפישה מהנייא כי כל עיקר החילוקים בזה יצאו להם מדק"ל מאי שנא דספק בכור שתקפו כהן שמוציאין מידו ואילו בשטר שאין כת"י יוצא ממקום אחר ואמרו כת"י הוא זה אבל קטנים היינו וכו' דקי"ל בח"מ סי' מ"ו דלא מגבינן ביה ולא קרעינן ליה משום דאי תפש לא מפקינן מניה וע"ז יצאו ז"ל לחלק וכ"א לדרכו פנה אבל מרן שפסק ביו"ד סי' שט"ו דגם בס' בכור אין מוציאין מידו א"כ ס"ל דגם תפישה של"ב וגם אחר שנולד הספק וכו' כולהו מהנו דדמו לס' בכור והגם דהכא יש בידו שטר והש"ך כתב שם דתפישה נגד השטר לא מהנייא משום דבעל השטר הוא המוחזק ואף דהתומים שם והקצה"ח בקו' הספקות חלקו עניו הנה הנתיבות שם וישב עליו והו"ל ס' מי נקרא מוחזק ובזה אכתי לא ידענו דעת מרן איך ס"ל מ"מ לאו תברא היא דהא ביש מחלוקת מי נקרא מוחזק עיין לכנה"ג בכללי הקי"ל או"מ דאזלינן בת"ר, והכא עיין לו שם באו' מ"ה שכתב כי הריב"ש והר"ן והרמב"ם והרשב"א והרדב"ז והר"י הלוי וכל הסוברים דגם במקום השטר ל"א מגו להוציא ס"ל דבעל השטר לא הוי מוחזק וגם הסוברים דאמרינן מגו הוא מטעם אחר וכ"ך בסי' ס"ה הגב"י או"ל, וגם המט"ש בכללי הקי"ל אומ"ד קבץ רובא דרבוותא דסל"ה ובזה רוחא שמעתתא דהעיקר דתפישה גם נגד השטר מהנייא להו:

אתאן השתא לשאלה האחרונה שהמוסר הזה יש לו שטרי מו"ש על הכוללות האם גם בלי תביעת ההפסד שהפסיד אותם יוכלו שלא לפרוע לו כדין החשוד שמוציא שטר על היתומים המוזכר בח"מ סי' צ"ב סי"ב, בזה צריך לעיין בכמה ספיקות

א) דלא הוזכר זה רק ביתומים ומאן יימר דבממון עניים כזה יהיה לו דין יתומים ב) דלא נאמר זה זולת כשלא האמינו הלוה עליו ועל יורשיו והכא אותם הממונים כותבים שמאמינים את המלוה עליהם וע"כ הבאים אחריהם לשרת בקדש ובמאמינו עליו ועל יורשיו קי"ל בסי' ע"א ובסי' ק"ח דביתומים גדולים גובה בלא שבועה וכיון דא"ץ שבועה גם אם הוא חשוד לא יפסיד ג') דאולי בשטרי מו"ש דידן דינא הוא דיכול לעכב המכר בידו כיון שההטבה לחזרת המקח אינה אלא מהמוכר וא"כ נימא דהני שטרי לאו לפרעון קיימי ואין חשש שמא נפרע גם לאחר זמנו שנאמר שחייב שבועה שמא נפרע ולהתיר ספקות אלה קמא קמא הנה המעיין בסה"ק יש מאין ח"א סי' י"ב יראה שכבר היה ומעשה כזה פעי"ק במשכנתא שההטבה היתה מצד הממשכנים והממושכנת בידו היה רוצה להחזיק בה לד"ע ומטיבותייהו דבדה"ץ שמו עיניהם עלי לעיין בזה ואני בעניי העליתי שמה דבין מצד הדין בין מהמנהג אין בידו לעכב לא במשכנתא ולא במו"ש יעוש"ב וכן נגמר הדין ונעשה מעשה בנדון ההוא וכן אנו דנין בכל יום בבא הלוה לפרוע שהמלוה מחזיר לו את מקחו ונמצא דהנך שטמו"ש לפרעון קיימי, ויוכלו היתומים לטעון ואנן טע"ל שמא פרע אביהם, ולספק ממון העניים אם דינו כיתומים הנה מתוך דברי הריב"ש בסי' תק"ז מפורש שדין הקדש עניים כדין היתומים וכן למד מדבריו מהרש"ג בסוס"י י"ז לענין זה דנאמנות וכן יש ללמוד ממ"ש מר"ן ביו"ד סי' ק"ס לענין רבית דרבנן דשוים הם בהיתר, וממילא יש ללמוד להשוותם ליפו"ך בכל דיניהם, וגם בדין זה דחשוד המוציא שט"ח עליהם שיפסיד יהיו שוים שכמו שמפסיד לגבי יתומים כן יפסיד לגבי ממון עניים, ובפרט דממון זה עצמו יש בו זכות גם ליתומים גדולים וקטנים ומאן ספין להוציא מהם לחשוד, ואודות הנאמנות מלבד שבסי' ע"א פסק בס"ב דהא דמהני נאמנות בלא קנין דוקא בשעת הלואה אבל לאחר הלואה ולא קנו מניה לא משתעבד ע"כ והכא ידוע דבשעת הלואה ודאי לא האמינוהו דהא בשעה שלוקחים המעות כותבים לו המכר ואחר זמן מועט אז כותבים ומתחייבים בשכירות וההטבה ועליהם השעבוד והנאמנות ואם לא יעשו כן יהיה בסוג רבית וכמ"ש הפוס' ע"ש בס' יש מאין דזהו עיקר ההיתר וכן כותבים להדיא בכל השטרות אחר גמר ענין המכר אז כותבין אחר כל זה בא וכו' ובהני שטרי שכותבין הממונים למלוה המה כתובים בהודאת עצמם לא בעדים ואין שם שום קנין ואף שלפעמים כותבים והכל נו"ן בקגו"ש שקא"מ וכו' אנן סהדי דלא היה שם שום קנין והדבר ידוע גם למלוה ורק הסופרים לשופרא דשטרי הורגלו לכתוב כן ומעתה דאין שם קנין ולא נאמנות בשעת הלואה היכי מהני נאמנות זה, ובפרט דאפי' אי מהני נאמנות זו יש לדון דלא יועיל מה שהאמינוהו גם על הבאים אחריהם לשב"ק דאם אמרו דיוכל הלוה להאמינו על יורשיו אינו אלא משום שהנאמנות היא על ממון שלו משא"כ בממון עניים שאינו של הממונים, וזה יש ללמוד לכאורה ממ"ש בש"ע סי' ע"א סי"ט דאין נאמנות מועיל לגבי לקוחות אפי' התנה בפירוש שיגבה מהלקוחות בלא שבועה וכו' הרי שאינו יכול להאמין לחוב לאחרים ורק לגבי יורשים משום שלא זכי בממון זולת אחר פרעון חובו שהאמינו עליו. אבל ראיתי במהרש"ג ז"ל שם שנדונו כזה שהאמינו הפרנסים למלוה גם על הפרנסים הבאים אחריהם ועמד בזה וכתב דכיון דהצבור שמו הפרנסי' עליהם ונתנו להם כח לעשות בנכסים כמו שירצו א"כ הוו הנכסים כשלהם וכו' ויכולים לעשות וכו' ולהאמין למלוה עליהם ועל הפרנסים הבאים אחריהם ע"ש ועכ"ז לעד"ן דלאו מתייא היא לנד"ז דהכא ידוע שכל העוסקים עם העניים והלווים לצרכם אינם רק מאליהם לזכות העניים ולא שנתנו להם כח לעשות בנכסיהם כמו שירצו ועוד דהתם מפורש בדב"ק שנדונו מיירי בנכסים מיוחדים קרן קיימת ורק הפירות לעניים וכמש"ש לקמיה וז"ל שסוף סוף הם הנכסים של הקדש וברשותיה דהקדש קיימי כיון שהאמינו חדא זמנא על אותם הנכסים שוב א"ץ האמנה אחרת ע"כ משמע דאותם הנכסים דבשעת האמנה הם של עתה ולא נשתנו לזה י"ל שהם כמו של הפרנסים הראשונים שהאמינוהו ומהני האמונה גם לבאים אחריהם משא"כ בנד"ז שידוע שהנכסים שבאו בזמן הפרנסים הראשונים ספו תמו וקמא קמא אזיל והבאים אחריהם אחריני נינהו וגם הנותנים גם המקבלי' משתנים מזמן לזמן איך נאמר דנאמנות אותם הפרנסים תחול גם על מה שאחריהם והלא אפי' אם הקהל היו מזכים להם בזכות גמורה מה שעתיד לבא אין כל הפוס' מסכימים שיכולים לזכות דבר שלא בא לעולם, כ"ש הכא דליכא לא זה ולא זאת ודאי דיודה מהרש"ג ז"ל דל"מ נאמנות דידהו על הבאים אחריהם, ועוד יש לדון בזה אפי' אם יש ממש בנאמנות זה ממ"ש בסי' ע"א סי"ג שטר שיש בו נאמנות ונמצא המלוה כפרן בדבר אחר בעדים בטל הנאמנות ע"כ ובתשו' עה"ג סי' י"ט מסיק דל"ד בעדים אלא ה"ה אם הוא בענין דלפי דאנן מחזיקים הוא משקר אף דליכא עדים ממש בטל הנאמנות עש"ב והנה במשפט האורים סקי"ז נסתפק בנעשה חשוד שלא מחמת ממון רק מכח עבירות אחרות כגון אוכל נבלות וכו' אם בטל נאמנות וכתב דלא מצא גילוי לזה אלא דמסברא נראה שכיון שחז"ל אמרו שאינו נאמן אפי' בשבועה לענין ממון מכ"ש שי"ל לא האמנתיך על חזקה זו ע"ש ועיין בתשו' רב"א סי' כ"ה הבי"ד כנה"ג בהגה"ט סי' ע"א אומ"ז דהיושב על המשפט שכתבו לו נאמנות במינויו ואח"כ הוליך היחידים לערכאות הוי כנמצא המלוה כפרן ובטלה נאמנותו ע"ש ומעתה מכ"ז נראה דבנד"ז שמסר קהל ועדה מישראל לעש"ג בגופם ובממונם כל הנז' מודו דבטלה נאמנותו אפי' אם הוייא נאמנות גמורה ובפרט לפי מה שכתבו מזה כמה שנים למעלה מ"מ רו"ח העיר שהועד עליו בחת"י בדה"ץ שמהכסף שהיה נכנס לידו לכוללות בהיותו סופר וכו' גנב קרוב לק"ן לי"פ מלבד הנסתרות זולת שיש לעיין בתשו' הריב"ש סי' ק"ח והביאה הב"י באה"ע ס"י בנדונו שאפי' אם היתה האשה חשודה כיון שהבעל כתב לה נאמנות בכתובתה גובה מהיורשים בלא שבועה, וכ"כ משמו כנה"ג בסי' פ"ב בהגה"ט או"י ומשם הרדב"ז ח"א סי' ק"ק ע"ש וזה נראה דלא כמ"ש הפוס' הנז' דחשוד אובד נאמנותו וכאשר עיינתי בהרדב"ז מפני שדיבר בסתם אמרתי אולי הוא מדבר על מי שהיה מפורסם שהוא חשוד טרם הנאמנות ועכ"ז האמינו דבזה אמר"י סבר וקבל וכמ"ש זה הש"ך בסי' ע"א משם גדולי תרומה ז"ל אבל בריב"ש מפורש שנעשית חשודה אחר הנאמנות ולכן א"א לזווגו עמהם, ומ"מ אפשר דבנד"ז יודה גם הריב"ש כיון דהוא מוסר ובזה ישתוה עם רב"א ז"ל כיון דדין מוסר חמור דינו מכל עברות וקי"ל דמורידין ולא מעלין ואיך יהיה לו זכות נאמנות להוציא ממון מאחרים, והן לו יהי אלא ספק מ"מ הלוה יזכה להחזיק ממונו מכח קי"ל זהו הנלע"ד והשתא ניהדר לקמייתא דמכח אותם הטעמים או לפחות בצירוף כולם הו"ל הני שטרי דהאיש הלזה כאין בהם נאמנות כלל וחייב שבועה בנק"ח וכיון שבא להוציא מהעניים שהם כיתומים או יתומים ממש ופסול לשבועה כיון שהוא מוסר לזה יפסיד כמ"ש בסי' צ"ב, ואם כנים אנחנו בזה נמצא שמלבד שהפסיד את אלו יוכלו לגבות ההפסד של המסירה ממנו בעדים או אפי' בע"א אם הוא מודה במקצת, וגם בלתי כל זה יוכלו למעבד דינא לנפשייהו ויתפשו ממנו בחזקה כל הברור להם שהדין עמהם וככל הכתוב למעלה בתחלת הדין ונוסרו כל עושי רשעה ולא יזידון עוד וה' יכונן לבנו ולבב כל אחינו לעשות כרצונו וכרצון יראיו ויצילנו משגיאות, ויורינו מתורתו נפלאות, אמן:

סימן ג

ראובן שמת בנו בחייו והניח בנים, ולראובן עוד שלש בנות נשואות, ונתן לשלשת בנותיו הנז' עם בן של אחת מהם חצר אחת מחצרותיו עם החדרים שבתוכה במתנה גמורה גופא מהיום ופירות שעה אחת קודם מיתתו רביע מהם לכל אחת מהבנות הנז' ורביע הנשאר לבן בתו הנז', וכעת נלב"ע ויצא השטר במתנה הנז' מיד הבן הזוכה הנז' וז"ן לפ"ע חו"מ בא פ' ואמ"ל אתם הוו עע"ג וק"מ בקגו"ש במדל"ב מ"ך כתחז"ל האמו"ץ שמעתה ומעכשיו אני נותן במת"ג שרו"ק לפ' ופ' לכ"א מהם רביע העליות וכו' הכ"ל מתנה גו"ש כתחז"ל מתנה חלוטה להם ולזרעם אחריהם מתנה דלא למהדר בה וכו' מתנה משופה ומנוקה מכל מין טומ"ש מתנה עשויה בכל חו"ת באוה"מ לפו"ד, וכך אני אומר לכם מתנה זו כתבוה בשוקא וכו' ומעתה ומעכשיו אני מסלק ידי וכחי ורשותי ויד ורשות וכח ב"ך מעל המתנה הנז' ומו"מ לא נשאר לי ולב"ך שוה שיור ש"ז כלל אפי' נעיצת ית"ק אלא הכ"ל הם מתנה גמורה החלטית לפ' ופ' הנז' לעשות בהם כחו"ר ולית מאן די ימחה בידייהו וכו', גם קבל אחריות ושעבו"ן לקיום המתנה, וביאר דשייר לעצמו הפירות עד שעה אחת ק"מ אבל הגוף הקנה מהיום ככל מתנת בריא דנהיגי בישראל וקע"ע ועל ב"ך ויורשיו אחריו ס' הפוסק המאשר שט"ז בכל עניניו ואפי' שתהיה סזו"י ואפי' הפוסק עודנו בחיים ולעולם תהיה בעשט"ד עה"ע וכו' ובכן אנ"ס דחח"ל ק"מ פ' הנז' בקגו"ש במדל"ב מ"ך כתחז"ל דלא וכו' ודלא וכו' בביטו"ל וכו' לדעת הרשב"א זלה"ה וחתמו בזמן פ' ע"כ תורף השטר הנז', ועתה מקבלי המתנה תובעים לירד למתנתם בכח השטר הנז' ובני הבן יורשים דאורייתא מעכבים לאמר שאין ממש במתנה הנז' משתי סבות אחת כי יודעים הם שמעולם לא יצא השטר הנז' מתחת יד זקנם למקבלי המתנה וכתבו ונמלך עליו זולת שבשעת מיתתו בהיותם טרודים נכנס בן בתו הזוכה הנז' וגנבו מן הדלוסקמא עם שאר חפצים כאשר המה ראו אותו יוצא וצרור תחת כנפיו והוא מכחיש וכופר לאמר שזקנו מסרו בידו מעת שנכתב ואין עדים בדבר שנית טוענים דכיון דעתה יש חק המלכות לכתוב כל הקרקעות בין במכר בין במתנה בפנקס הטאבו וזה לא נכתב אין בו ממש כמוזכר בפוס' ומקב"מ משיבים ע"ז דמלבד דאירעו כמה עובדי דהמלכות סמכה על שטרי מכר ומתנה העשויים בדיננו ועל פיהם עשתה הטאבו גם עתה כן יהיה ובפרט הבנות מקב"מ אומרים דבלא"ה הם יורשי הנחלה במלכות ואיך לא תסמוך דעתם על שט"ד כי אפי' בלעדו, להם תזכה המלכות מכח ירושה, ועוד דבעיקר הדין בזה יש דעות שונות ושינויים בין נדון לנדון ואנחנו בשם משפט תוה"ק נדגול וכתורה נעשה:

ויען כי השני צדדים הנז' עמדו לדין לפנינו לא יכולתי להשמיט עצמי הגם דלא ניחא לי מכמה סבות, ומה גם דלפי מצב הנדון מיבעי לי לברר הדין הזה במעשה הכתב ועתותי אין בידי להאריך בזה ולהעלותם בספר ובדיו אבל מה אעשה ומ"מ ההכרח יאלצני לבחור בדרך קצרה ורק למיצוי הדין בעינא וזה החלי:

א) גם אם נאמר כדברי היורשים ששט"ז נשאר ביד הנותן עד יום מותו, מיבעי לן למידע כיון שיש בו קנין אם זכו מקב"מ משעת הקנין או בעינן עד דלימטי שטרא לידייהו, והנה בזה מצאנו מחלוקת ישנה הביאה ה"ה בפי"ח מ"ה גזלה ה"ט דלהר"ח והרי"פ בתשו' ס"ל דגם בשטרי הקנאה לא זכה המקבל עד דמטא שטרא לידיה אבל הרמב"ן והרשב"א ז"ל סוברים דמשעת קנין שעבד נפשיה וזכה המקבל מתנה מההיא שעתא אע"ג דלא מטא לידיה וכ"כ בפ"ט מה' זו"מ אמ"ש הרמב"ם על מי שמת ונמצאת דייתיקי קשורה על ירכו אעפ"י שקנו ממנו לייפות כחו לא זכה וכו' דזה דוקא במתנת ש"מ בכולה אבל במקצתה כיון שיש בהם קנין זכה אע"ג דלא מטא שטרא לידיה וכ"ך הר"י ן' מיגאש ז"ל ע"כ הנה הביא דגם דעת הריב"מ והרמב"ם ז"ל בזה כהרמב"ן והרשב"א וגם הריב"ש בסי' קס"א הביא כ"ז ופסק להלכה כמותם, אבל בעה"ת שער נ"ב ח"ד הבין בדעת הרמב"ם מהך דדייתיקי קשורה דס"ל כר"ח והרי"ף דאפי' קנו מידו בעינן דלימטי שטרא לידיה, והרב גד"ת הביא דברי ה"ה הנז' שחילק בין מתנת ש"מ בכולה למקצתה, וגם דברי הריב"ש בסי' קס"א שהוכיח מדברי הרמב"ם בפ"ח שכתב אל תטעה במתנת ש"מ שנתן הכל ופירש שהקנה מחיים שאין זה מתנת ש"מ אלא כשאר מתנות הבריאים שאם הגיע השטר ליד המקבל או קנו מידו קנה הכל ואין יכול לחזור בו דמשמע דבקנין לחוד מהני אע"ג דלא מטא שטרא לידיה, והוא ז"ל כתב דלא יספיק חילוק ה"ה לסתירת דברי הרמב"ם דבדייתייקי כתב בכל הנכסים אפי' בקנין ל"ק ובהך דבפ"ח כתב דאי בקנין קנה ואי משום דהתם בפ"ח פירש הזיכוי במעכשיו והך לא פירש מ"מ הרי כתב הרמב"ם דמתנת ש"מ בקנין בכולה או במקצת בטלה ואם קנו ממנו לייפות כחו הרי היא קיימת ובדייתיקי קשורה אפי' קנו לייפות כחו כתב שהיא בטלה ואם יש הבדל בין קנין חזק דמהני לקנין יפוי כח א"כ הו"ל לה"ה לחלק אפי' בכל הנכסים בזה בין אם נעשה בקנין דאם עמד חוזר לקנין חזק דאפי' עמד אינו חוזר ע"כ ואחה"ר לעד"ן דאנה"ן אלא דה"ה אחר דמשמע ליה הך דמתנה קשורה מיירי במתנת ש"מ הנהוגה דלא אתפרש בה שהקנה מחיים וקאמר דאפי' היא בקנין ליפו"ך דאי בקנין סתם בלא קשורה נמי בכל הנכסים ל"ק משום דאין קנין לאח"מ אלא משום דהוא ליפו"ך דהו"א דמהני אשמועינן כשנמצאת קשורה דלא מהני ומשום דהוה ס"ד דגם במתנת ש"מ במקצת שדינה אדרבה דל"ק אלא בקנין נימא דז"א רק כשאינה קשורה אבל בנמצאת קשורה אמרינן מדלא יהיב לזוכה כתבה ונמלך להכי כתב הרבותא ה"ה דבזה קנה והטעם משום דבפ"ח מפורש דמתנת ש"מ דסתם במקצת סתמה כמתנת בריא וכיון שיש ה קנין ממילא דינה כמ"ב בקנין דמשע"ק שעבד נפשיה ול"ב שיפרש שהקנה מחיים בקנין רק בכל הנכסים אח"ך מצאתי להש"ך ז"ל בח"מ סי' נ"ו סקכ"ז שתי' לקו' ע"ש סו"ד הנה הדב"ז במחלוקת הראשונים ז"ל הוא שנוי אבל לענין הלכה לדידן דאתכא דמרן הב"י סמכינן הנה בב"י סוס"י ט"ל אחר שהביא תשו' הריב"ש דסי' קס"א ומ"ח הראשונים הנז' כתב דהטור בסי' ס"ה סתם כדברי האומרים דמשעת קנין קנה אע"ג דלא מטא שטרא לידיה וסיים דהכי נקטינן דהו"ל ר"ח ורי"פ יחידאי לגבי כל הנך רבוותא וכ"ך בסי' ס"ה אוי"ז ע"ד הטור וז"ל ומ"ש רבינו בשטר הקנאה דמחזירין בכל גוונא כתב ה"ה וכו' (ר"ל מח' הראשונים הנז') וסיים וכבר כתבתי בסי' ל"ט דלית הלכתא כהרי"ף ור"ח בהא וכו' ומזה מדוקדק דהגם שהטור שם כתב במצא שטר מתנה שאם הוא שטר הקנאה שפירש שהקנה לו מיד אעפ"י שלא הגיע השטר לידו יחזיר וכן העתיק לשון זה בש"ע לא ר"ל שפירש בפירוש תוך השטר שהקנה לו מיד שהרי כתב הב"י משם הטור דבשטר הקנאה מחזירין בכל גוונא אלא כמ"ש הדרישה וכ"כ בסי' ט"ל דהכונה היא כיון שים בו קנין זהו עצמו פירוש הענין שהקנה לו מיר, ומכל הנז' משמע דאעפ"י שלא בא שטר הקנין ליד מקבל המתנה מעולם אלא נשאר ביד הנותן זכה מקב"מ, אלא דקשה לזה מ"ש בש"ע סי' רמ"ג סי"ב שטר שכתוב בו שנתן קרקע לפ' בקנין אעפ"י שלא בא שטר זה ליד המקבל אלא לאחר מיתת הנותן קנה ע"כ משמע דמ"מ בעינן שיהיה בידו בעת התביעה ולפי האמור דזכה משעת הקנין מה לי היה בידו או ביד מי שהוא, וכן קשה ממ"ש הטור בסי' נ"ו ס"י במי שחייב עצמו לחבירו בקנין והפקידו ביד אחר בסתם ומת המפקיד לא יתננו למלוה משני טעמים הא' שמא פרע והחזירו המלוה ללוה והשני שמא לא לוה בו מעולם ובשעת הקנין התנה על העדים שיתנו לידו השטר ולא למלוה וכו' והרי הטור הוכחנו דס"ל דשטרי אקניתא בכל גוונא קנה אפי' עודנו ביד המתחייב ע"כ ומובן כי הטעם השני שייך גם במתנה בקנין, ולא אמרינן דמשעת קנין נשתעבד וכבר ראותי להב"ח סי' נ"ו וגם הש"ך שם ס"ק כ"ז העירו ע"ז ותי' דמוכרח לומר דמ"ש הטור וגם הרא"ש אביו ז"ל בכלל ס"ו סי' ג' דמשם לוקח דין דסי' רמ"ג היינו כידוע לנו דהקנה בסתם והך דסי' נ"ו באין ידוע ולפיכך חיישינן שמא התנה על העדים אלא דזה מספיק להשוות דברי הטור מסי' נ"ו לסוס"י, ר"ן והוברר מיהא דכידוע שקנה בסתם בהא קאמר הרא"ש דנשתעבד משעת קנין ול"ב דלימטי שטרא לידיה מעולם ומעתה אכתי ק' בדברי הש"ע דסי' רמ"ג דמשמע דעכ"פ במי דלימטי שטרא לידיה גם אחר מיתת הנותן מיהא, ולזה י"ל דאנה"ן בידוע שהקנה בסתם אפי' לא יצא מרשות הנותן קנה אלא משום דעיקר הדין הוא מתשו' הרא"ש כס"ו סי' ג' ושם מעשה שהיה כך היה שנמצא השטר ביד הזוכה והשואל ר"ל דאפי"ה לא זכה דאין שטר לאח"מ. כי הזוכה הודה שלא בא לידו אלא לאח"מ הנותן והרא"ש השיב לו דטעה בזה דאעפ"י שלא בא לידו אלא אחר מיתה עכ"ז זכה משעת הקנין לזה בש"ע העתיק כלשונו:

איברא דבמ"ש הב"ח והש"ך דהך דסוס"י ר"ן מיירי דוקא בידוע שהקנה בסתם הלא"ה אם השטר נשאר ביד הנותן או שהפסידו ביד אחר בסתם ניחוש שמא התנה וכו' אמת שכ"ך בתשו' הרא"ש דכלל ס"ו ודאי שטר הנמצא ביד הנותן אם אין עדי הקנין קיימין והיה טוען הנותן שעל תנאי קנו מידו ולא נתקיים התנאי אפשר דהוה מהימן במגו דאי בעי הוה קלייה לשטרא כ"ז שלא הוחזק בב"ד אבל הכא שאין השטר יוצא מתחת ידו ואין ידוע שבא ליד המקבל אחר מיתת הנותן אלא עפ"י המקבל וגם הוא טוען שהנותן אמר לו מחיים בקנין והשטר ראיה פקדון הוא בידו מהימן בטענה זו במגו דאי בעי אמר מחיים בא לידי ואין אדם מכחישו וכו' והסמ"ע בסי' רמ"ג העתיק זה וכתב בהסגר דאנן נמי טענינן ליורשים של הנותן מאי דהו"מ אבוהון למטען ועו"כ דבאופן זה מיירי בש"ע דאי מיירי באומר שהיה ביד אחר ושאלו איך בא לידו ואי שכח אסור ליתנו למקב"מ ואם מת נמי דינו כמ"ש המחבר אח"ז (מי שמת ונמצא אצלו מופקד שטר שנתן קרקע ראובן לשמעון וראובן מת יחזירו ליורשי נותן) וכו' הרי דכשהשטר ביד הנותן ואפילו ביד אחר נמי בהופקד סתם ואין בירור איך הופקד הו"מ למטען הנותן או יורשיו דעל תנאי היה, ולדברי הסמ"ע אפי' יצא מתחת יד מקב"מ ונודע שבא לו אחר מיתת הנותן אינו קונה אלא מכח מגו, זולת שבזה תמה עליו הט"ז שם ולדעתו דכאשר יצא מיד הנותן לאחר דאין עוד מגו לנותן שוב אין לו לטעון, ולא ידעתי מה ישיב לדברי הטור דסי' נ"ו דשם מיירי במופקד ביד אחר ואפי"ה כתב הטעם דשמא התנה על העדים, ומ"מ גם הט"ז ז"ל מודה מיהא להסמ"ע כשהוא עדיין ביד הנותן דמצי טעין שהתנה על העדים, זולת הש"ך אני מסופק בדעתו כי בסוס"י ר"ן שכתב מור"ם במ"ב כשהקנה בקנין קנה המקבל, כתב הש"ך ע"ל בסי' נ"ו ס"ה וצ"ע כונתו מבוארת שרוצה לעורר על הקו' שהק' שם מהכא להתם, וא"ך אמאי הניחה בצ"ע אחר שתי' שם דהכא מיירי בידוע שהקנה בסתם אם לא שנאמר דלא ניח"ל בהכי כמ"ש שם דזה דוחק בדברי הרא"ש, ועיין להרב ושב הכהן ז"ל בסי' ז' וח' שהאריך ומכל דב"ק מובן שמחזיק בחילוק זה בין כשידוע שהקנה לו בסתם לכשאינו ידוע, ובזה רצה להשוות דעות כל הפוס' עש"ב, ואנא חרגא דיומא לולא דמסתפינא הו"א דכל חילוקם ז"ל הנ"ז לא ס"ל למרן הב"י ז"ל ומני"ר ס"ל דאפי' כשלא נודע שהקנה בסתם ליכא למיחש שמא התנה על העדים בשעת הקנין אחר שכתוב הקנין בסתם וסימנים לזה דבהך דסי' נ"ו לא מצא מקור לדברי הטור אלא מדברי בעה"ת בשער נ"ב שלמד כן לשטתו מהך דדייתיקי קשורה דלא זכה המקבל אפי' ביש בה קנין ומשמע ליה דבמתנת בריא איירי ומשמע דלמאן דמפרשי לה במתנת ש"מ בכל הנכסים משא"ך במ"ב בקנין ליתיה לטעם שני דהטור, ומאחר דכוותייהו קם דינא לכן אין לתפוש רק טעם הראשון דחיישינן לפרעון דשייך רק בקנין דהלואה ולכן תמצא דבש"ע לא כתב דין זה בסתם ע"כ השטרות רק בשטרי הלואה, וז"ל מי שחייב עצמו בקנין וכו' לא יתננו למלוה וגם לא יחזירנו ליורשי לוה ע"כ וכ"ן ממ"ש הטור בסי' רנ"ח הכותב לחבירו שדה נתונה לך לאחר מיתה וכו' אם יש בו זמן אין הנותן יכול לחזור בו שזמנו של שטר מוכיח שמחיים הקנה נו וכן אם יש בו קנין קונה הגוף מיד אפי' אין בו זמן כיון שאין בו זמן ה מיד כשהגיע השטר ליד המקבל ותמה עליו הב"י כיון שיש בו קנין מה צריך שהגיע השטר לידי והב"ח והסמ"ע תי' זאת דכיון דאיכא ריעותא שהקנה לו לאח"מ חיישינן שמא ציוה לעדים שיחזיקו בשטר ולא יודה בו ע"ש והשתא הדברים ק"ו ומה הכא דאיכא ריעותא לא משמע ליה למרן לתרץ הכי, במקום דליכא ריעותא אלא כתוב שטר סתם לאו כ"ש הוא דלא חייש לשמא ציוה או לתנאי אחר, אלא שראיתי להסמ"ע שכתב דגם הש"ע הכי ס"ל דבעינן דלימטי שטרא לידיה מדכתב וכן אם יש בו קנין קונה הגוף מיד אעפ"י שאין בו זמן ע"ש ולקוצ"ד אחה"ר איפכא מסתברא דאי הדר ביה מתמיהתו הו"ל לכתוב כלשון הטור קונה מיד כשהגיע השטר לידו כי היכי דלא ניטמי וממלת וכן אין ראיה די"ל דלא השוה אותם רק לגוף הקנין אבל הא כדאיתיה דהזמן גורם לקנות רק כשהגיע השטר לידו והא כדאיתיה דקנין קונה אפי' לא הגיע השטר לידו. וכבר גם הסמ"ע מודה דמור"ם שסיים ע"ד מרן דכל קנין מעכשיו הוא הכי ס"ל, וכ"ן משקו"ט דשקו"ט מרן ז"ל בתשו' אה"ע לה' כתובה עם מהר"י צייאת ז"ל באותו נדון שכתב מהרי"ץ דאעפ"י שהשטר הוא בקנין מ"מ כיון שמפורש שלא יקנה אלא בעת כניסה לחופה לא קנה והרב ז"ל השיבו שאין כתוב כן בשטר אלא בסתם והמתחייב היה מת ואי חייש מרן לשמא ציוה הו"ל למיחש הגם שלא נתפרש בשטר כן א"ו דכל שכתוב השטר סתם ס"ל דמוקמינן אחזקתיה דהו"ל מלתא דלא שכיחא שיכתוב אדם שטר סתם ואח"כ יצוה לעדים, ואולי למד זה מתשו' הריב"ש דסי' קס"א דשם יצא השטר בקנין בעזבון הנותן אחרי מותו וזיכה למקבל מתנה משום דמשעת קנין שעבד נפשיה ולא חשש שמא בשעת הקנין התנה עם העדים איזה תנאי שיבטל הזכות. הגם דהרא"ש רבו דרביה כתב בכלל ס"ו דאם הוא ביד הנותן הוה מהימן במגו דאי בעי קלייה משום דס"ל דהרא"ש לא אמרה רק כשהנותן עצמו היה טוען כן ולא דאנן טענינן ליורשים דמלתא כדנא דלא שכיחא נ"ט להו ומאחר דמרן ז"ל בח"מ סי' ק"ח פסק בסתם כהרא"ש דמלתא דל"ש לא טענינן ליורשים ואעפ"י שהביא י"א דטענינן קי"ל דדעתו לפסוק כסתם משו"ה לא חייש לטענה זו גבי יורשים ועכ"פ כשלא נמצא ברשות הנותן האיר ה' עיני ומצאתי להרמ"ה בכי"ן סי' יו"ד הבי"ד עה"ש סוס"י ר"ן דמ"ב בקנין הנמצא ברשות הנותן אי איתנהו לסהדי נשיילינהו אם היה בתנאי ואי ליתנהו או איתנהו ולא דכירי חיישינן שמא היה תנאי אפי' אם השטר כתוב בסתם וכו' וה"ן טענינן ליורשים והמה כשנמצא ברשות הנותן דטענינן ליורש כל מאי דהוה טעין אבוה ועוד דמוכחא מלתא שע"ת כיון שנמצא ברשות הנותן אבל נמצא בשוק אי אית ביה קנין מחזירין למקב"מ עכת"ד וממנו נקח לכשנמצא ביד אחר ואינו זוכר ואם כנים אנו בזה נמצא מ"ש הסמ"ע בסי' רמ"ג לדעת הרא"ש וכן לדעת הש"ע דבידוע שלא הגיע השטר לידו אלא לאח"מ ולית ליה מגו למקבל או כשנמצא ביד אחר טענינן ליורשים מאי דהוה לאבוהון למטען ליתא אחה"ר וממילא אם כנים אנו בזה יוצא בנד"ז דבאתריה דמרן יתבינן דגם לטענת היורשים דלא יצא השטר מתחת יד הנותן עכ"פ השתא שכבר מת ולא טען דהתנה בפני עדי הקנין אנן לא טענינן ליורשים וזכו מקבלי המתנה הנז' משעה"ק.

תוכן העניינים

יש מאין חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה