יש מאין חלק ב· רבי אליהו ילוז
אבן העזר
סימן א
ראובן לקח לו את רחל לאשה ומזה כמה חשכו מאוריה ונסמית בשני עיניה ועכ"ז אחרי זאת נתעברה ממנו וילדה לו בן והן היום צווח שעוד אינו יכול לסבול ותובע שתבחר לה או שיגרשנה ויפרע לה כתובתה או שתתן לו רשות לישא אחרת עליה והיא ממאנת בשתיהן מכח השבועה שנשבע לה שלא לגרשה בע"כ ולא ליש"א עליה והוא משיב דאדעתא דהכי לא נשבע ועמדו לדין להורות להם שוה"ד:
ואמרתי לעיין בראשי פרקים של ענין זה ולפני גדולים יתיצב ומניהו מלכי יגמר הדין ובתחלה אקדים שהגם שידוע מהספרים המלאים זיו בענינים כאלה לפלפל מכח חרגמ"ה לדידן דאתכא דמרן סמכינן כבר פסק בש"ע אה"ע סי' א' וגם בתשו' לאה"ע ה' כתובות סי' י"ד הוא והגאונים שעמו שרגמ"ה לא גזר רק ע"ס אלף החמישי וגם שלא פשטה גזרתו בכל הארצות ואנן בדידן מקובל אצלנו מרבותינו הקודמים נו"ן דלית מאן דחש לזה בספרדים פה ובפרט בנדון כזה הנה גם הרא"ש ז"ל שהוא מהנוהגים בחרם הנז' נשאל בתשו' כמ"ב באשה שנודע לבעלה שהיא נכפית ופסק שכופין אותה לקבל גט ויתן הנמצא בידו לפרעון כתובתה והשאר יהיה חוב עליו ואם תמאן לקבל גט ימנע ממנה שבוע' ואין עליו מניעה מחרגמ"ה דהגם דבפ' המדיר הלכתא כחכמים דאין כופין הבעל להוציא בין במומין גדולים בין בקטנים מ"מ רגמ"ה ז"ל פסק בתשו' דנכפה כופין אותו להוציא וא"כ הגם שרגמ"ה השוה אשה לאיש שלא לגרשה בע"כ מ"מ לא העדיף כחה מכחו עש"ב ועיין בש"ע סוס"י קי"ז וא"כ הנה מצאנו להרא"ש בפסקיו לפ' המדיר כתב אע"ג דלא קי"ל כרשב"ג בנסמא באחת מעיניו דכופין אותו להוציא מ"מ בנסמא בשתי עיניו דהו"ל כעבר ובטל גם רבנן יודו דכופין והגם שמצאנו לו שם בכמ"ב כתב הפך מזה הנה הגיהו שם דבפסקים כתב להפך ור"ל דהפסקים עיקר כידוע דכשיש סתירה בין תשו' לפסקים דפסקים עיקר וכן מהב"י בסי' קנ"ד דהביא התשו' דהרא"ש עם ההגה הנז' ובבד"ה כתב דמהרמב"ם נראה כהפסקים ומשמע דסומא בב' עינים להלכה כופין אותו להוציא וכיון שהרא"ש כתב שלא העדיף הגאון כח האשה מהאיש א"כ גם בסומא בב' עיניה נימא הכי שתצא בע"כ ואם תמאן יהיה דינה כמ"ש בנכפית וז"פ רק במה שיש לברר בזה הוא מצד השבועה שנשבע לה דאולי לא אמרה הרא"ש ז"ל רק בחרגמ"ה וכ"ש אם נאמר שגם הרא"ש ס"ל דלא גזר הגאון רק עס"ו אלף החמישי ורק הדורות המשיכוהו להם מעצמם או שתקנוהו לגדר וכן תמצא בלשונו ז"ל שכותב שתיקן הגאון ולא מה שהחרים הגאון וכבר נשתפכו דיות בזה בפוסקים) ולא בשבועה שנשבע לה מעצמו והגם שרבים מהפוס' ביקשו קולות בגוף שבועה זו מ"מ המעיין לא ימצא שום אחת מהם נמלטה ממחלוקת וא"כ הרי קי"ל ס' שבועה להחמיר עוד צריך לברר מ"ש בפ' המדיר נמצאו בה מומין וכו' נסתחפה שדהו אם נאמר זה דוקא לחיובו בממון ולא לענין חיובו שלא לגרשה בע"כ וכו' או גם לזה דאין ללמוד ממה שכופין אותו לה שכבר כתבו התו' שם דהאשה שדהו של איש ובה שייך לומר נסתחפה שדהו ולא בה בפרט בנד"ז דאחר המום שימש עמה וילדה לו וא"כ י"ל הרי סבר ומחל וקבל וחיובו במקומו עומד:
ואשיב על ראשון דהגם דיש להביא ראיה ממהריק"ו ז"ל שורש ק"א דאין הכרח מהרא"ש דחרגמ"ה והשבועה שוים אבל מ"מ להלכה שוים הם והוא ממה שנשאל שם במשודכת שנשתטית ואינו רוצה לכנסה ונתחייב לה בקנס ואינו רוצה לשלם ודן הרב מתשו' הרא"ש דאדעתא דהכי לא נתחייב לה וכתב שם דאפי' היתה שם שבועה הוחלה השבועה דאין לחלק בין היתה שם שבועה ללא היתה וכו' ולבסוף כתב דגם בנשואה התיר הרשב"א בתשו' וכו' לענין חרגמ"ה מכח אומדנא עש"ב והשתא יל"ד דכיון דבא לצאת י"ח החרם מתשו' הרשב"א והוא עוסק בתשו' הרא"ש ומצאנו למהרימ"ט ח"א סי' קי"ז הוכיח מתשו' הרא"ש דכמ"ב דאיש שוטה כופין אותו להוציא וכ"כ מהרח"ש בחאה"ע סי' ל"ג דדינו כנכפה ועדיף מניה (הוק"ל ממ"ש בטוש"ע סי' קנ"ד באיש המשתטה יום יום דאי"כ אותו להוציא ותי' דהתם לאו שוטה ממש אלא דעותיו רעות א"כ אמאי לא הוכיח מהרא"ש גופיה דס"ל דלא העדיף הגאון כחה מכחו והלך לטעם הרשב"א משום אומד"ד אם לא שנאמר משום דהוא ז"ל רצה להפקיע גם כח השבועה ואי מטעם הרא"ש הלא יש לחלק בין חרם לשבועה לפיכך אזיל לטעם הרשב"א דמפקיע שניהם דטעם אדעתא דהכי לא נתחייב מועיל לממון ולשבועה ולחרגמ"ה והנה להדיא כתב הרשב"א בתשו' הביאה ב"י ביו"ד סי' רכ"ח ופסקה שם בש"ע וגם באה"ע סי' ן' בנשבע למשודכתו או נשבעה לו ליכנס לחותה לזמן מוגבל וקלקל חד מהם או קרובו דפטור האחר משבועתו דאדעתא דהכי לא נשבע ומזה העלה מוהריק"ו דגם בשבועה פוטרת אותו האומדנא וכן דעת הרא"ש בתשו' דקלקלה אחות המשודכת והגם דהתם לא הזכיר הפיטור רק לענין קנס מ"מ הש"ע כאשר פסקה כתב שפטור מהקנס ומהשבועה וי"ל אחת משתים או שהיה גורס בתשו' הרא"ש השבועה (כן נראה מתשו' מהראנ"ח ח"ב סי' כ"א) או שסמך על הרשב"א ומהריק"ו שכ"כ. כנז"ל (וכן נראה מהפ"מ ח"ב סי' קי"ז) ומ"מ לדידן דסמכינן אש"ע לא נשאר לנו ספק בזה דאומד"ד פוטר גם משבועה
אלא דעכ"ז עדיין עומד נגדנו מ"ש מהראנ"ח להסתפק בח"ב סי' כ"א דלכי תידוק בדברי הפוס' המבטלים השבועה מכח אד"ד לא נשבע תמצא שלא אמרו כן רק בביטול השבועה בשוא"ת כגון שנשבע ליכנס לחופה והשתא ממאן דאין בידינו לכופו מכח האומדנא אבל בקו"ע כגון שנשבע שלא לגרש או שלא ליש"א והשתא רוצה לעבור בקו"ע יש ספק אי יהבינן ליה רשותא ע"ש והרב פ"מ ח"ב סי' קי"ז רצה להק' עליו מהך דמהריק"ו שורש ק"א דרנה להפקיע החרם מהך דהרשב"א הגם דהוי בקו"ע ותי' דמהראנ"ח יחלק בין חרגמ"ה דיאמר שתועיל האומדנא גם בקו"ע משא"כ בשבועה וכתב דזהו דעת מהריב"ל ח"ב סי' כ"ב אלא שמהרשד"ם יו"ד סי' ק"מ ורש"ל בתשו' סי' ס"ה כתבו להפך דאדרבה בשבועה יש להקל דאמרינן רווחא שבק לנפשיה והנה להרב יד ימין באה"ע סי' ס"א שהביא מהפרמ"א ח"ב שהקשה שהרי מהריק"ו למד מתשו' הרשב"א גם לשבועה דהויא בקו"ע ולפמ"ש הכ"מ ז"ל לחלק בין חרם לשבועה אינה קו' כי מהריק"ו מה שלמד מחרם לשבועה אינו רק לומר דכשם האומדנא מועלת בחרם כן מועלת לשבועה אבל לחרם גם בקו"ע ולשבועה רק בשוא"ת גם מה שהביא שם דמהראנ"ח עצמו ח"א סי' מ"א התיר מצד השבועה לאו מתייא דהתם מיירי שתולים השבועה ברשות ב"ד ולזה אמר הרב דכיון דהיא תלויה ביד ב"ד ובנדון ההוא מן הדין יכול לגרשה הב"ד יתירו לו ובפרט שאינו ענין מ"ש שהב"ד יתירו לו למה שאנו דנין להתיר לו מכח אומדנא גם בלי התרה מ"מ הגם שהפ"מ ז"ל כתב דאין ס' של מהראנ"ח מוציא מידי ודאן דהנך ז"ל הנה בא חכם החק"ל ז"ל בח"ג ליו"ד דצ"ב וגילה כי מצא לנמק"י והריטב"א כתבו להדיא דלגבי שבועה אין מפקיעין אותה בק"ע מכח אומדנא ואין ודאן של אחרונים מוציא מודאן של אלו ואם הוו חזו להו הוו הדרי בהו ע"ש:
ועוד צ"ע בהפקעת השבועה מכח האומדנא דהא מהרימ"ט ביו"ד סי' מ"ט הקשה אההוא דהרא"ש והרשב"א דאיך אפשר להפקיע החיובים שנתחייב מתחלה וכ"ש בשבועה מכח אדעתא דהכי לא נשבע בדברים שיארעו אח"כ והלא אין פותחין בנולד דלא שכיח אלא שהרב שם חילק דהיכא דנולד הדבר קודם המעשה כהך דקלקול קודם הנישואין אמרינן דאד"ד לא נתחייב לעשות דבר שאינו ראוי לעשותו נהי שאם היה אחר המעשה לא הי"ל שום טענה וכו' וכ"כ החק"ל שם משם ח"ץ ז"ל בסי' מ"א ע"ש ומשם הרב פ"מ ז"ל בסי' קי"ז כתב דמכח האומדנא הו"ל כתולה נדרו בדבר וכאילו התנה בשעת נדרו שאם יארע דבר זה אין כאן נדר ובזה אין כאן אין פותחין בנולד ועשה סמוכות לזה מהריב"ש ושאר פוס' ולי הדל יראה שכן מפורש בתשובה דכלל לד' וז"ל שם יראה דהדין עם שמעון דאעפ"י שלא פירש שהם תנאי בשעת עשיית הקנס כיון שאונס כזה אירע אנ"ס שאם היה יודע שדב"ז עתיד להיות לא היה משדך בתו לבנו והו"ל כאילו התנה מעיקרא בשעת מעשה ע"כ מפורש כמ"ש הפ"מ ז"ל והנה ראיתי להחק"ל ז"ל שם שאחר שהביא דברי הפ"מ כתב דבלא"ה קשה קו' מהרימ"ט ז"ל בסוגיא דנדרי אונסין כיצד חלה הוא או בנו דאדעתא דהכי לא נדר ובש"ס מסוי דדוקא באונסא דלא שכיח והשתא ק' והלא אין פותחין בנולד דלא שכיח (לעד"ן דלפי דברי הפ"מ אין שם קו' די"ל שאנ"ה דהוי כתולה נדרו בדבר) ומזה יצא לחלק ז"ל דמדהצריכו שם אונס עם האומדנא מינה דבלי אונס גוף או ממון לא שרי והאונס והנזק הוא דעביד ליה אומדנא וא"כ מאי דקי"ל אין פותחין בנולד הוא כשלא יש שם נזק כגון נדר מפ' ונעשה סופר וכו' משא"כ באונסים שמגיע מהם נזק ע"כ והנה לכאורה חילוק הרב לעיקר הקושיא אינו מבואר דכיון דסו"ס הדבר צ הזה אפשר שאירע ויולד והוא לא התנה בו בשעת הנדר גם אם היה בו נזק ראוי לומר שאין פותחין כיון שאפשר שיקרה והוא לא התנה בו והנראה להרחיב כונת הרז"ל בזה עפ"י מ"ש ב"י בסי' רכ"ח מתשו' הרמב"ן הטעם דפותחין בנולד דשכיח דאמרינן ליה אם היית יודע שיהיה כן היית נודר ומשיב לא אמרינן כיון דשכיח ועולה על הדעת והוא אינו רוצה בו אמאי לא התנה אלא ודאי לא נזכר להתנות והוי קרוב לנדרי טעות שטעה ולא התנה ודמי לטעות בעיקר הנדר כהך דהכתה את בני ונודע שלא הכתה ומפני שאינו טעות ממש בעי עכ"פ התרה אבל זה שייך כנולד דשכיח אבל בדלא שכיח שהוא רחוק המציאות נימא דעלה על דעתו אלא מפני שהוא רחוק המציאות לא חש שיהיה ונדר בסתם לזה אין שומרין בו אבל כאשר יהיה עמו היזק דאומדנא מוכח שלא יסבלהו אז הענין להפך ונימא לא זכר ולא אסיק אדעתיה שאם זכר ודאי היה מתנה ושוה דינו לדין נולד דשכיח חמור מעתה דנד"ד דנסמית אחר הנישואין הוא שנוי במח' דלמהרימ"ט וח"ץ ז"ל אין האומדנא מפקעת השבועה ולהפ"מ והחק"ל ז"ל מפקעת גם בזה ולכאורה צריך טעם למהרימ"ט מאי שנא אחר הנשואין לקודם הנישואין דלא אמרינן אד"ד ל"ן וי"ל דאחר הנישואין אמרינן נסתחפה שדהו כמ"ש באה"ע סי' קי"ז נולדו בה מומין בבית הבעל נסתחפה שדהו דמעיקר הדין יכול לגרשה ולפרוע כתו' אלא שכיון שנשבע שלא לגרשה בע"כ אמרינן גם לזה נסתחפה שדהו אבל הפ"מ וחק"ל ז"ל ס"ל דכיון דמכח האומד"ד הו"ל כהתנה בשעת שבועתו וחיובו שלא יהיה בה מומין ול"ש בזה נסתחפה שדהו דאין אחר התנאי כלום ועיין באה"ע סוס"י ט"ל אבל אנכי הרואה כי רבים הסוברים דאמרינן נסתחפה שדהו גם בלי אומד"ד הראשון הוא הרא"ש בכלל ל"ד דהגם שהרבה להביא ראיות שלא שידך אדעתא דהכי והוי כאילו התנה כן מעיקרא עכ"ז פקפק בסוף התשובה שאם היה זה אחר האירוסין אמרינן נסתחפה שדהו ע"ש גם מהריק"ו שורש ק"א גבי נשתטית הגם שהאריך לדון מכח אומדנא שלא לכנסה מ"מ כתב שאם היתה כבר נשואה הו"א נסתחפה שדהו ע"ש (אמת כי הרפ"מ שם קי"ז כתב כי הרא"ש ומהריק"ו לא כ"כ רק לגבי חיובו בממון אבל לגבי שבועה ל"ש טענת נסתפחה שדהו ולא ידענו מאי שלא גם שאר אחרונים לא חלקו בזה) וכ"כ המבי"ט ח"ב סי' נ"א בעובדא דנסמית והבעל מושבע שלא ליש"א עליה והביא מ"ש הרמב"ם דנולדו בה מומין תחתיו נסתחפה שדהו וחייב בכתובתה ובכל תנאו ב"ד ודן מזה דה"ה ללא יש"א אחרת עליה וכ"ש שהוא בשבועה שהתנאי קיים מה"ת כמו שכו"ע ע"ש והגם כי מהר"א גאליקו ז"ל שם וגם מהר"מ אלשיך ז"ל בסי' פ"ו פליגי על המבי"ט ז"ל באותו נדון וס"ל דאומד"ד מפקעת שבועתו דלא ישא אשה אחרת וכו' עש"ב המתחקה שם יראה דגם הם מודו להמבי"ט דאחר הנישואין אמרינן נסתחפה שדהו גם במקום אומדנא אלא שמחלקים דלא אמרינן נסתחפה שדהו וחייב לה אלא בכתובה ותנאיה שהם גורמים לה קיומה עמו כשאר נשי דעלמא אבל תנאי מבחוץ שלא ליש"א עליה אינו מן הנדון עש"ב ונמצא גם לדבריהם בדבר הנוגע לקיומה עמו כגון תנאי שלא לגרשה בע"כ גם הם מודו דגם כשיש אומד"ד שמבטלתו אמרינן נסתחפה שדהו אבל בליש"א עליה דאינו מבטל קיומה עמו בהא פליגי על המבי"ט אבל לא כמו דסבר הפ"מ דבמקום אומד"ד בטלה השבועה בכל אופן והמבי"ט ז"ל לא הודה להם גם בחילוק זה וצריך לדעת מה יענה הרב ז"ל להכרח חלוק זה שהביא מהר"מ אלשיך ז"ל דלא ליסתרו שתי תשו' הרא"ש להדדי דבהך דכלל ל"ד בקלקלה אחות המשודכת פסק שאם היה זה אחר האירוסין הו"א נסתחפה שדהו ואילו בכלל בנתחייב לחתנו נדונייא פטרו הרב מלשלם ולא אמרינן נסתחפה שדהו דהמתחייב אם לא שיש לחלק כנז' ע"ש ולע"ד יש לומר דהמבי"ט ס"ל דהך דכלל ה' אין השדה אלא סך החיוב שנתחייב האב והקונה אותו מעת החיוב הוא החתן וכאשר לאבד מיניה הוא דאזל והלך השדה שקנה הוא החיוב ואמרי' ליה נסתחפה שדך ואין סתר מהך דכל"ד ואין הכרח לחילוק מהרמ"א ז"ל הראת לדעת כי רבים המה דניידי משטת הרפ"מ ז"ל ואולם באמת צריך טעם דאחר דאמרי' דאומד"ד הוי כאילו התנה להדיא בעת החיוב איך נחייבהו מכח נסתחפה שדהו ובפרט כי הרא"ש ז"ל כתב תרוייהו כמש"ל ואפ' הטעם לזה עפמש"ל מה שהביא החק"ל משם הריטב"א ז"ל שאין האומדנא מבטלת השבועה אלא בשו"את ולא בקו"ע ועיין בס' אשי ה' הנד"מ בש"ס גדול לעמברג דב"ק דאחר שהאריך דכל אונס בין בגוף בין בממון פוטרו משבועה כתב וז"ל מיהו ה"מ בנודר או נשבע לעשות שאין חלות שבועתו עד שעת מעשה אבל בנודר או נשבע שלא לעשות הרי חלות שבועתו מעכשיו ואם בא נעבור שבועתו צריך לעשות מעשה בידים וכיון שכן דינו של זה כשאר איסורי תורה דלא משתרי אלא במקום סכנת גופו ע"כ ומזה נלמוד דכל שהוא בגון נדונות שלא יגרש או לא יש"א מעת חיובו בשבועה חלה שבועתו וכשיבא לבטל זה אפי' יש לו אומדנא לא יכול לעבור ורק מפני שיש לו לבעל לטעון דמומה הוא שגרם לבטל ולא מצדו וה"ז דומה למ"ש בריש כתובות לענון מזונות הארוסה דחלתה היא ע"ש לזה הוצרך הרא"ש לטעם נסתחפה שדהו לומר שאון זה קרוי מחמתה ולפי הנחה זאת דכל עיקר טעמו דהרא"ש הוא משום דחלה השבועה מעת שנשבע ולא יוכל לעבור עליה בקו"ע א"כ נמצא דינו דהמבי"ט דגם בשבועת שלא ליש"א לא יוכל לעבור חי וקים דדל מהכא טענת נסתחפה שדהו וכמ"ש מהרא"ג ומהרמ"א ז"ל מ"מ הרי לא יוכל ליש"א ולעבור בקו"ע כנז' ובפרט למש"ש המבי"ט למהרא"ג ז"ל דהנשבע לבקשת ותועלת חבירו לא מצי לעבור בכח האומדנא (עיין ביש מאין ח"א מ"ש בזה) וראיתי במכתם לדוד חאה"ע סי' ח' שהביא דברי המבי"ט בנסמית ואזיל בתר דידיה והמתבונן במש"ל יראה סילוק לכמה מקושיותיו אלא שאכמ"ל והגם שראיתי למהראנ"ח ז"ל ח"ב סי' ל"ב שכתב בנסמית בב' עיניה אחר הנישואין דפשיט"ל שיגרשנה בע"כ ויסודו מדברי הרא"ש בנכפית אינו ענין לנ"ד דל"א רק לגבי חרגמ"ה דנדונו לא היה שם שבועה משא"כ הכא דאנו דנין לשבועה והרי כתבנו לעיל משמו דנסתפק אם יכול לעבור על השבועה בקו"ע וכן אין ללמוד מהרב דרכי נועם יו"ד סי' למ"ד במשודכת שנתחייב לה בקנס ושבועה ונסמית טרם החופה ועכ"ז פטרו דהתם הוי שוא"ת משא"כ לגרשה אחר הנישואין דהוי קו"ע ובזה יתו' מה שתמה עליו י"א בהגב"י לאה"ע ח"ב בסי' א' אמאי לא זכר תשו' הראשונים שקדמוהו והיינו משום דאינהו איירי בשבועה שעובר בקו"ע והוא ז"ל מיירי בעובר בשוא"ת:
אמנם עכ"ז הנה המבי"ט ז"ל עצמו המחמיר בדבר מצאנו לו שם שהתיר לאותו האיש ליש"א עליה מטעם אחר והוא דכיון דסימויה גרם לה לגרוע מחובותיה שחייבת לעשות לו גם הוא יוכל לגרוע מזכיותיה כגון ליש"א עליה אע"ג דמזלו גרם ולמד זה מדין נשתטית שאע"ג שמזלו גרם לשטותה עכ"ז מניחה ונושא אחרת גם כתב שמצוה לעשות שלום בין איש לאשתו הנה אע"ג דאוקימנא דס"ל למר שלא יוכל לעבור שבועתו בקו"ע מ"מ בצירוף טעמים אלו נטה להקל ועיין לחק"ל ח"ב ליו"ד סי' פ"ו שהאריך בזה ושם בדצ"ד כתב וז"ל ועם דהוי בקו"ע כבר ביארתי שרבים מהאחרונים מקילים גם בקו"ע ובפסק קל כזה יש לסמוך ולהתיר והביא צד קולא בעיקר שבועת חתנים שאינה בשם ובכינוי ויש בזה מחלוקת וע"ע לפריש' אה"ע כלל ב' שסמך בנדונו על מהרמ"א ז"ל אך צריך לבאר דכ"ז להתיר לו ליש"א עליה אבל לגרשה בע"כ לא ול"מ לטעם המבי"ט שהתיר מחמת זכיותיו וא"כ כיון שיש בידו לתקן זה באשה אחרת למה יבגוד לגרשה בע"כ ולעבור בקו"ע אלא גם למהרמ"א ומהרא"ג הרי כתבו דבדבר שהוא שייך לקיומה עמו כמו הגירושין אמרינן נסתחפה שדהו ושבועה במקומה עומדת ועיין להרב מכתם לדוד ז"ל שם דשקו"ט דגם בליש"א ס' שבועה הוו וס' להחמיר ובעי התרה כמ"ש המבי"ט ז"ל ובפרט דאשכחן לבעה"ת פסק כר"א דהנושא אשה על אשתו יוצא ויתן כתובה והגם דלית הלכתא כוותיה מ"מ כיון שנשבע הו"ל כנשבע לקבל עליו ס' בעה"ת ובעי התרה ומ"מ לגרשה בע"ך אע"ג שיפרע לה כתובתה א"א לו זולת אם תרצה מדעתה ואף בזאת שתשאר אצלו הבחירה בידה אם תרצה תשב עם צרתה ואם לא תרצה מחויב לעשות לה מדור לבדה לפי כבודה ומזונותיה וכסותה כפי ראות ב"ד של מקומו ואחר שיתפייסו ביניהם יתירו לו ב"ד במותב תלתא את שבועתו ואזי ישא אחרת ע"כ ועיין להרה"ג חו"ש אה"ע סי' ה' דנקט כוותיה ושקו"ט אי בעי ב"ד הקבוע וחשוב שבעיר:
ומ"מ אכתי יש לעמוד בנד"ז דמשונה מנדונות הפוס' הנז' ויש להחמיר בו לכאורה כיון שאחר דנסמית תחתיו שמש עמה וילדה לו והרי סבר וקבל ועיין בסי' קי"ז דאם ראה המומין ושתק הרי נתפיס ומחל וכ"ש כשנשתמש בה דאפי' במומין שבסתר אמרי' חזקה אין אדם שותה בכוס אלא א"כ בודקו ועיין בח"מ סי' רל"ב ואיך נתיר לו ליש"א משום אומד"ד או משום חסרון זכיותיו ואם משום שיטעון עד היום הייתי יכול לסבול ועכשיו איני יכול עיין בסי' קנ"ד גבי מומין שכופין לבטל להוציא דבידעה בהם אין כופין אותו להוציא להרמ"ה ובב"י כתב דכן נראה דעת הרמב"ם וגם בש"ע הכניסו זה תוך דברי מרן ולא מציא לטעון עד כה סבלתי וכו' וכן בסי' קי"ז גבי נכפית שיוכל לגרשה בע"ך כתב הח"מ שם דדוקא בשאינה יכולה לברר דידע ומחיל ועיין בתוי"ש סי' קל"ט שמצא בחזה התנופה להרא"ש בנכפית שאם נולד בה מום זה תחתיו או שמחל לא יוכל לגרשה בע"ך הרי טענת אינו יכול לסבול אינה מספקת לו וכ"ת דלא נאמרו הדברים האלה רק לגבי חיובו בממון אבל לגבי שבועה כיון שהוחלה הוחלה ואנה"ן שמחל להיות עמה כדת כל הנשים אבל לא בחיוב שבוע' הנה גם בזה. עיין לחק"ל ח"ב ליו"ד סי' מ"א חקר בזה בשבועה שהוחלה לסבה ושוב עברה הסבה אם תחזור השבועה למקומה או נימא כיון שהוחלה הוחלה והביא מהשע"א סי' ע"א ומדרכי נועם יו"ד סי' י"א דפנים חדשות באו לכאן והוחלה השבועה אבל הוא ז"ל לא נחה דעתו בזה ממ"ש הגמר' בשבועות ופסקה מור"ם ביו"ד סי' רכ"ח סמ"ג במשדך בתו לפ' והמיר המשודך שאם בא לב"ד לישאל על שבועתו בעוד שהמשודך בקלקולו אפי' התרה ל"ץ אבל אם בא אחר ששב המשודך בתשו' חזרה השבועה למקומה (ונראה מהב"י שם שכן דעתו שכתב על הגמרא אם לדין יש תשובה דגם ששב עדין יש פגם משפחה ואד"ד ל"ן ולא כתב מט' דהוחלה השבועה) וגם הביא ממהרש"ך ח"ד סי' ע"א דכשם דאין דיחוי אצל מצוה כן גם איסורין ושבועה אין דחוי אצלם וכ"כ משמו בח"ב סי' ע"ב ומפ"מ ח"ב סי' נ"ד שכתבו במי שנשבע שלא לישא אשה מפני שאביה רע וחזר להיות טוב שחזרה שבועה למקומה ועיין לנחפה בכסף יו"ד ודבר משה ח"ב סי' קי"ז דלגבי שבועה ל"א פנים. חדשות באו לכאן ומזה סיים להלכה דבהסרת הסבה שהחלה הסבה חזרה השבועה למקומה וא"כ בנד"ז נמי אע"ג שהמום החל השבועה כשידע וקבל חזרה השבו' למקומה:
אמנם אחר החיפוש מצאתי למהריק"ו שרש ק"ז נשאל בכה"ג באשה שאירע לה מומין ורצה להפרד ממנה והיא טוענת דידע ומחיל שישב עמה כמה ימים ולא ערער ורצו לומר מדברי הרמב"ם שכתב אם שנא שנח אבל לענות לא והוא השיב דהרמב"ם לא כ"ך אלא לדין התלמוד אבל לגבי חרגמ"ה דאסור לגרש אשה בע"ך פשיטא שאם מחל על המום שחזרה להיות ככל הנשים לחיוב כתו' ושבוע' ושלא להתגרש בע"ך אבל לכופו להיות עמה דא"פ דלא תיקן רגמ"ה בכה"ג וכו' אבל לענין להתחייב עמה כל ימיו זה לא מצינו דצערא דגופו לא מחיל איניש וכו' והמחילה היא לענין ממון וה"ן חייב בכתובה אבל לענין צערא דגופא שנאמר מפני שמחל פעם אחת יוסיף למחול על מחילתו זה לא מצינו וגם אין השכל סובלו וכו' ועיין לחו"ש אה"ע סי' א' שהוכיח מהפוס' דבטענת מאיסא עלי אעפ"י שמחל יכול לטעון דשוב לא מצי למיקם (ואין להק' ממש"ל גבי מומי הבעל דאינה יכולה לטעון שוב איני יכולה דבאשה נימא בכל דהו ניח"ל) ולפ"ז בנד"ד נמי און לנו לכופו להיות עמה מכח מחילתו ובפרט שיש לו לטעון דמחילתו בטעות הואי כי חשב שאון מידה והשתא דידע ס' הפוסקים המתירים לו לא מחיל ושו"מ לעדות ביהוסף ח"ב סוס"י יו"ד שכ"כ אמנם כל הכתוב הוא להתיר לו ליש"א דבזה נסתלק צערא דגופא אבל לגרשה בע"כ א"א וכמש"ל והגם שראיתי במים רבים אה"ע סי' ד' האריך להקל לבעל משום אומד"ד הגם דשבועתו הויא לתועלתה וגם הפריז דכיון שהותר לו ליש"א כן הותר לו גם לגרשה בע"כ עש"ב מ"מ תבין מכל מ"ש מהפוס' דאין כח בנו רק להתיר לו שבועה דלא יש"א עליה ולא לגרשה בע"ך וצוי"מ.
סימן ב
אדוני שאל לחוות דעי אודות ראובן אשר יש לו אשה קשת רוח שנשבע לה בעת נישואיה על הכתוב בכתובתה ומתנים ביניהם שלא וגרשנה בע"כ ולא יש"א אחרת עליה וכו' והיא מורת רות לו וליולדיו ולדעתו כי היא מפסדת כתובתה מכמה טעמי רק לא יוכל לבררם בעדים כי יפחדו ומאיסא ליה לגרשה ולא מצי מכח השבועה ולזה טוען שהוא פטור ממזונותיה כ"ז שלא תרצה לקבל גטה ואומר שעשו לו התרה לשבועתו ב"ד של שלש אחר שהודיעוה ובידו ראיה ע"ז האם אמת אתו או לא:
תשובה דב"ז נפתח בגדולים וכבר המאוה"ג הרא"ם בתשו' סי' למ"ד כתב וז"ל שאלה אם הוא רוצה לגרש בטענת מאיס עלי או שאר טענות שאינו נאמן עליהם והיא אינה רוצה מפני תקנת הקהלות מה דינה במזונות והשיב שאעפ"H שמצד התקנה אינו יכול לגרשה בע"ך מ"מ לא יהיה חייב במזונותיה מאחר שהעכוב הוא מצדה ולא מצדו וראיה מפ"ק דכתובות הגיע זמן ולא נישאו אוכלות משלו וכו' ואין הפרש בזה בין נשואין לקדושין אלא שהקדושין הוא ממעלה למטה ונישואין ממטה למעלה ואינו דומה לס' גירושין וכו' דהתם שניהם רוצים להתגרש אלא שלא הגיע גט לידה ולפ"ז בנ"ד יורשה ע"כ ועמדו על דב"ק מהרא"ש ז"ל סי' נ"ה והח"מ ז"ל בסי' ע"ז סק"ג והפרמ"א ח"א סי' כ"ד דמאי ראיה מתחלת דינה בקדושין לסוף דינה בנישואין והח"מ כתב דחלתה תוכיח דבקדושין פטור ובנשואין חייב גם מהרא"ש הוסיף דחלה נמי בקדושין פטור ואילו הכא מודה הרא"ם דכשהעכוב מצדו חיוב ע"ש וגם נבוכו בפי' דבריו שכתב ואין הפרש בזה וכו' ע"ש ולפי מ"ש הב"ח בסי' ע"ז כדברי הרא"ם ונ"ט לדבר וז"ל דכיון שאין עכוב הגרושין מצדו אינו חייב לזונה דכאילו נעקר האישות לאלתר דמי מאחר דמאיסה עליו ע"כ בזה יתפרש לע"ד כונת הרא"ם ז"ל דס"ל למר בהגיע זמן ולא נישאו דחייב במזונות מתקנתא דרבנן כנישאת ממש דהא אוכלת בתרומה עיין ברש"י לכתובות ד"א ד"ה הגיע זמן וכו' וכתי' קמא דהתו' בפ' המדיר ד"ע ע"ב ד"ה שהגיע זמן וכו' ודלא כתי' בתרא ע"ש זולת דאכתי לא חל חיובא רק כשאין שם שום עיכוב מצדה או עיכוב דאונס מצדו ובנישואין להפך דכבר חל חיובא אלא שנפקע למפרע במאיסא עליה וכמ"ש הב"ח ז"ל ולהכי יליף להו מהדדי דכשם דהתם הזמן גורם לו להתחייב והעיכוב מצדה גרם לו להפטר כן הכא הגם שהוא חייב הרי נעקר האישות ומי מונע עקירתו ומושך חיובו העיכוב מצדה ובדין שיפטר כשם דהתם בעיכובה חשבינן דלא אגידא ביה ה"ן הכא והיינו דקאמר ואין הפרש וכו' אלא דהקדושין הוא ממעלה למטה כלו' דמכאן ואילך הדי"ן להיות אגידא ביה ועיכובה גרם להפריד והכא ממטה למעלה כלו' דלמפרע יותר הקשר ביניהם ועיכובה מונעו ומה שהוכיח הח"מ מחלתה וכו' המעיין בסי' ע"ט יראה דקי"ל שיכול לומר לה הרי כתובתך רפאי את עצמך וכו' ועיין בב"י סי' ע"ב הביא תשו' הרשב"א בתו"א סי' שפ"ב דה"ה למזונות וכן מדוקדק מהש"ע דהא רפואה שאין לה קצבה כמזונות ועלה קאמר שיכו"ל לה הרי כתובתך וכו' ועיין לה"ה סו"פ יו"ד מה' גרושין שכ"כ לדעת הרמב"ם ז"ל ונמצא גם בחלתה דנשואין אם פורע לה הכתובה שאין העכוב מצדו פטור ממזונות ואם לא עשה כן א"כ הוי העכוב מצדו משא"כ בחלתה דארוסין דהארוסה אין לה כתובה ואגד הקדושין לחוד לא הוי אגד למזונות דמעיקרא לא תקנו לה מזונות עד שיגיע זמן ולא ירצה לכנסה וגם חלה הוא אינה הוכחה כי המעיין שם במהרא"ש ז"ל עצמו יראה דאסיק באומר איני זן דלא איפליגו אי כופין אותו להוציא או לזון זולת כשאינו רוצה להוציא אבל כשאומר להוציא לכ"ע אין כופין לזון ומינה בכ"ש לחלה ואומר להוציא שאינו חייב במזונות רק אם לא ירצה להוציא דאז העכוב מצדו וחלה דאירוסין שאני דאגד הקדושין לחוד אינו מחייב במזונות רק כשהגיע הזמן ולא ירצה ברצון לכנסה משא"כ כשהוא אנוס ואינו מעכב עליה כתובה דהא לית לה כתובה מיניה זהו מה שנלע"ד ליישב דעת הרא"ם ז"ל ובלא"ה הרב מהרא"ש ז"ל העמיד דינו מראיה אחרת והגם דבתשו' פרמ"א ז"ל סי' כ"ד תמה עליו חד מרבנן הנה הרב המחבר ז"ל ישבו ע"ש:
זולת שמהרא"ש ז"ל שם כתב בדרך אפשר שמהריק"ו שורש ק"ז חולק על הרא"ם וכ"כ הח"מ שם והוסיף דהרא"ש בכמ"ב גם הוא חולק והכנה"ג בסי' ע' הגה"ט או"ה הוסיף שמהר"מ מפדווה סי' י"ד ותו"י סי' קל"ט ומהרש"ך ח"ב סוס"י ל"ו חולקים ע"ש וראיתי להרב שערי רחמים אה"ע סי' ב' תמה משם פאת נגב סי' ט"ו במ"ש הכנה"ג שהרא"ש ותו"י ז"ל חולקים עם הרא"ם וס' פ"ן איננו אתי להתבונן בדבריו ולכן יצאתי לשאוב מהמקור וראיתי כי בדברי תו"י יש להיימין ולהשמאיל דנ"ד הוא בנכפית ובתחלת דבריו כתב שאף שאפ' לפטרו מעונה אבל בשאר וכסות אין לו להפטר כל זמן שאינו נותן לה את שלה וכו' הרי עם שס"ל להרב ז"ל דתקנת רגמ"ה שייכא גם בנכפית כמפו' שם עכ"ז אם יתן לה את שלה פטרו גם משאר וכסות וכס' הרא"ם ואמנם בסו"ד כתב ואם מפני שטוען שא"א לו לסבול הותרה לו קצת מרצועת התקנה לאו כל כמיניה לענותה וכו' ומשמע משום דהתם הותרה לו קצת מהתקנה לזה פטרו גם משו"כ כשיפרע לה הכתובה ע"ש משא"ך כשאינה נכפית דכל התקנה רביע עליה גם אם יפרע הכתובה אם לא תרצה להתגרש חייב במזונות דלא כהרא"ם ז"ל אבל דברי הרא"ש ז"ל לכאורה רהטי כמ"ש הפ"ן ז"ל דכתב בנכפית לא תקן רגמ"ה ואת"ל שהשוה מדותיו מ"מ במה שהאיש כופין אותו להוציא אף האשה כופין אותה לקבל גט ואם תמאן ימנע ממנה שכו"ע ע"כ ושיעור הדברים נראה דמכח שכופין לאיש מסתברא דגם רגמ"ה לא תקן להעדיף כח האשה ואת"ל שהשוה מדותיו מ"מ כיון שמעיקר הדין כופין וה"ה באשה ורק התקנה מונעת אין לה עליו שכו"ע וזה הוי כהרא"ם ז"ל ומה שלא כתב בפשיטות הטעם דמעיקר הדין יכול לגרשה בע"כ אפ' דמיירי בזווג ראשון או משום דקושטא בנדונו דהדי"ן לכוף ולפאר הענין כ"ך וה"ה בכל ענין זולת מה אעשה כי הח"מ בסי' קי"ז סק"ך וב"ש סקכ"ב ונוב"י סי' ק"ד לא הבינו כן בדעת הרא"ש ע"ש ושו"מ בס' בשמים ראש ז"ל כתב משם הרא"ש דמי שאין לו עם אשתו מאומה אלא שרוצה לגרשה אין שומעין לו ומחייבין אותו בכל תנאי כתובה והרב כסא דהרסנא ז"ל כתב להשוותו לס' הרא"ם דאיהו מיירי באינו רוצה לפרוע כתובה והרא"ם איירי ברוצה לפרוע ע"ש גם ראיתי להרב שע"ר ז"ל שם העיר ע"ד הכנה"ג ז"ל שעשה למהרש"ך ז"ל מהחולקים והוא דלכאורה נראה כן ממ"ש בתשו' לגבי מי שלא רצתה ללכת עמו מעירה דלענין שאר וכסות כיון שלא נשבע לה שלא יוציאנה ונשאה בסתם ומה"ד יכול לכופה לצאת אין לה שאר וכסות ע"כ משמע דאם נשבע היה חייב בהם הגם שהדי"ן להוצאיה אבל בורכא היא דבשלמא בנדון הרא"ם שחיוב המזונות אינו רק בעבור שהיא אשתו והוא הסכים לגרש רק שחרגמ"ה מעכבו תו לא חשיבא אשתו משא"כ בנשבע שלא יוציאנה והוא רוצה להוציאה ולא לגרשה מה טעם לפטרו כדי שתסכים לילך עמו כיון דחייב לזונה בכ"מ שהוא כל כי הא לינקטיה בכובסיה הוא עכ"ל ולדעתי אחה"ר לא טעמתי חילוק בזה כיון דכל כחו של הרא"ם דמי שהוא פטור ממזונות מן הדין אלא שמעוכב מכח חרגמ"ה און עליו חיוב מינה דגם הנשבע שלא להוציא דמעיקר הדין אם לא תלך אחריו פטור ממזונותיה זולת שהשבועה מונעתו מלכופה ומזה נמשך חיובו היה ראוי לפטרו ואין זה לינקטיה בכובסיה דאין כונתו מתחלה רק לנסוע וא"כ אמאי חייבו מהרש"ך לולא דפליג אהרא"ם ז"ל זולת בזה יש להרגיש דמה דמות משבועה לחרגמ"ה. והנה לקמן ות' דדעת הפרמ"א ז"ל שגם הרא"ם מודה בנשבע שהביא החיוב על עצמו אם לא דמכאן ראיה למ"ש לקמן דהכנה"ג ז"ל לא שני ליה בין שבועה לחרגמ"ה ונמצא הדבר בפלוגתא אי מהרש"ך פליג אהרא"ם או לא ודעת מור"ם בהגה לכאורה אינו מבורר כי בריש סי' ע"ז כתב במורד' שאם אומר לגרש ולפרוע הכתו' גם בלאו דלא יגרע אינו עובר ותמהו עליו הח"מ והב"ש שם דהרמב"ם לא קאמר רק לדינא דגמ' ולא אחר תקנת רגמ"ה ותי' הב"ש דמדלא חולק הרמב"ם בזווג ראשון דמדינא נמי אסור לגרש ועכ"ז אינו עובר ה"ה נמי אחר תקנת רגמ"ה ומייתי עלה דברי הרא"ם דגם במזונות פטור ומשמע דס"ל כן גם בדעת רמ"א ואילו בסוס"י קי"ז דייק הב"ש מדבריו בסקכ"ה דאם אינה מאיסא עליה גם שיפרע הכתו' חייב בשבוע' דלא כתשו' הרא"ם ז"ל ע"ש (ואנכי לא ידעתי דהא מפו' ברא"ם דאיהו נמי לא פטר רק באומר מאיסא לי וכו') ולדבריו נמצא תרי פסקי מור"ם סתרי אהדדי ולולא דב"ק היתי דן בעיקר דברי מהריק"ו שור ק"ז אשר שאב מהם מוהר"ם בסי' קי"ז דאינו מוכרח דפליג אהרא"ם דשם שקו"ט עם השואל בטענת מומין אם יכול לגרשה בע"ך וכתב דאחר תקנת רגמ"ה וכו' חזרה להיות ככל הנשים ולא מיבעיא לענין חיוב כתובה ושלא לגרש בע"כ אלא אפי' לענין שכו"ע אפ"ל כן ומ"מ נלע"ד דנהי שחייב בכתו' ושלא לגרש בע"ך אין בידינו לכופו להיות עמה וכו' ואם והיה בנים ממנה הרי הם בני שנואה ע"כ ומשמע דשכו"ע תלתא בחד קנא שוים בדיניהם להגאון ומתחלה נסתפק בכולם שיתחייב בם והדר פשיט דאין לכופו בקו"ע ומשמע דאכולהו קאי ומאי דאפיק טעם בני שנואה דשייך דוקא לגבי עונה אפ"ל דאדרבה הוה ס"ד שעם שהוא פטור משו"כ חייב בעונה משום דאית בה לאו מפורש וכמ"ש הח"מ ברי"ם ע"ז לדעת הרא"ם דמודה בעונה דחייב לז"ק דגם בה פטור משום שאין בידינו לכופו ומשום בני שנואה וכן יש לדקדק ממה שהשיב לקו' השואל שם דאי ס"ד דמצי לעגנה מה הועילה תקנת רגמ"ה לאשה ותי' לו דהועילה לשאר נשים ואי כדשמיע להו לרבנן בדעת מהריק"ו דלא פטר מש"כ הי"ל להשיב דגם בדידה הועילה לשו"ך אם לא דס"ל דפטור מכולהו ועפ"י זה אין נסתר בדברי מור"ם דאנה"ן דבסי' ע"ז דמורד מכח דמאיסא עליה כתב דאינו עובר בלאו וה"ה דאינו חייב בשו"ך כמו שהבין הב"ש ובסי' קי"ז נזהר וכתב דוקא שאינו יכול לגרשה בע"ך משום דס"ל דבשבוע' פטור ולא הזכיר רק עונה משום רבותא דמפו' בה לאו ועכ"ז פטור וכמ"ש ולפ"ז גם מהריק"ו גם מור"ם ס"ל כהרא"ם בעיקר הדין רק שחלוקים בטעם דלהרא"ם משום דהיא מעכבת ולמהריק"ו מחמת מיאוס וכו' ודברי הראשונים. דס"ל דפליגי לא זכיתי להבינם ומזה תבין כי נתמעטו החולקים על הרא"ם ז"ל:
לבד זה חדש מצאתי לחד מקמאי הרשב"ש ז"ל סי' תי"א לכאורה נראה שהוא מכת החולקים כי הוא ז"ל חילק הנשים לארבעה סוגים והרביעית היא שאין בגרושיה לא מצוה ולא עבירה וכו' כגון אשתו שניה שהקדיחה תבשילו או ששנאה וכו' ולענין המזונות אם הוא רוצה לגרש והיא אינה רוצה כולן פטור ממזונותיהן חוץ מאותה שאסור לגרשה ולפי המנהג שכתב בארחות חיים דגם באשה שנייה נהגו העולם שלא לגרש רק מרצון שניהם גם הרביעית חייב במזונותיה אם נתברר המנהג ע"כ הנה ס"ל למר דאפי' מכח מנהג לחוד וכ"ש מכח איסור ואפי' ששנאה כמ"ש ברביעית עכ"ז חייב במזונות דלא כהרא"ם ז"ל רק אם נאמר דמיירי באינו פורע לה כתובה ועיין לבעל הפלאה בק"א סי' ע"ז ולהבי"מ ז"ל שם שהק' על דברי הרא"ם ודחו אותם מהלכה והמעיין לפרמ"א ז"ל סי' כ"ד ולבשמים ראש סי' קס"ח ימצא מענה לקו' הבי"מ ז"ל גם הרב בני אהובה פי"ד מה' אישות הט"ו אוקי דברי הרא"ם דוקא בטוען טענה שאינו נאמן עליה ואם היה נאמן היה הדי"ן שיגרשנה בע"ך ולהכי הגם שאין בידו לגרש מכח חרגמ"ה יאמר אני יודע שאני נאמן ואיני חייב בשבוע' וכתב שבזה סרו תמיהות האחרונים על הרא"ם ע"ש והרב ישועות יעקב בסי' ע"ז כתב כי הרמ"ז חכם צבי ז"ל כפה לבעל למזונות ואסיק דאם הבעל טוען מאיסא ויש רגלים לדבר יש לסמוך על הרא"ם ע"ש:
ולענין דינא כבר מהרא"ש ז"ל פסק דיכול הבעל לומר קי"ל כהרא"ם וכן ראיתי לגדול אחרונים הרב שבו"י ח"ב סי ק"מ שהעלה דיכול לומר קי"ל ועיין לכמה אחרונים יארך זכרם נשתמשו בזה והכי נקטינן ולמרבה ישליש הכתו' והוא פטור כמ"ש שבו"י ז"ל בנדונו ע"ש:
אך דא עקא משום אריא דשבועתא דרביע עלויה וכבר הפרמ"א ח"א סי' כ"ד כתב דגם הרא"ם מודה בנשבע דחייב כי הוא בבחירתו הביא האונס עליו ולא דמי לחרגמ"ה דהוא לתקנת האשה ודמי להך דשקדו וכו' והגם שאם תסכים היא להתגרש אין כאן שבועה והו"ל העכוב מצד שניהם הביא ראיה ממ"ש הר"ן בפ' אעפ"י גבי בין היא ובין אביה יכולים לעכב דאיכא מ"ד דחייב לזונה משום דתקנתא דידיה נמי היא שלא תמרוד עניו ותפקר א"כ כשהעכוב משניהם חייב והגם כי הר"ן דחה ס' זו אונו אלא משום דס"ל דלא מתחייב במזונות רק כשראוי לישאנה ואינו נושאה וכו' אבל כשהוא חייב והעיכוב מצד שניהם אין נו פיטור זת"ד, ואנכי עפר לא זכיתי להבין מ"ש דהר"ן מודה הכח שהוה חייב וכו' כיון דטעם הדבר כשאומר נגרשה נפקע האישות למפרע ואין עליו חיוב מזונות כמש"ל משם הב"ח ז"ל א"כ ה"ז דומה להגיע זמן וכו' דאין עליו חיוב והעכוב מצד שניהם ונראה אדרבה דגם איכא מ"ד יודו דפטור הכא כיון שאומר לגרש והוא אינו גורם שום עיכוב זולת מפני מה שנשבע תחלה עכ"פ כעת אינו מעכב משא"כ גבי ארוסה דאיהו לא בעי לאפוקה וחפץ לאגדה בו משו"ה רמו עליה מזוני, גם ראיתי מ"ש פרה"א ח"ד פי"ד מאישות משם מהר"י אלגאזי ז"ל דנסתפק אי דמי שבועה לחרגמ"ה וחשב לפשוט ממהריב"ל ח"א סי' ע"ב ומהרש"ך ח"ב סי' ל"ו שכתבו גבי נשבע שלא יוציא אשתו מעירה וכו' והיא אינה רוצה דחייב במזונות משום דס"ל לחלק בין חרגמ"ה לשבועה ודחה דאין ללמוד משם כי אותה שבועה דבר חדש שלא נהגו בו אמטו"ל מיקרי הביא האונס עליו משא"ך שבועת שלא יגרשנה דכותבין אותה מכח מנהג גם שלא מדעתו ופשטה מתשו' פרמ"א ז"ל דיש חלוק בין חרגמ"ה לשבועה והרגיש מהך דפ' האומנים דע"ט גבי טבעה ספינתו וכו' דביין זו וספינה זו עם שהעכוב מצד שניהם ז"א תן לי יין וז"א תן לי ספינה עכ"ז יד המוחזק עה"ע וה"ן נימא דיד הבעל עה"ע וכתב שיש לחלק ואסיק כהפרמ"א ז"ל וכן דן מר בריה בס' קדושת יו"ט חלק דעת לישאל ע"ש וגם הפרה"א שם הודה לדבריו וביאר החלוק מהך דפ' האומנים דהתם המוחזק בא בטענה אנא הכא קאימנא רק תן יין וכן להפך משא"כ חזקת הבעל אין עמה טענה ע"ש ואנכי לא ידעתי אמאי אין עמה טענה והרי מה שעליו לעשות הוא לכתוב גט ואם תתן רשות אין שבועה וא"כ מצי אמר תנו רשות ואנא הא קאימנא לכתוב גט גם הרב ידו של משה באה"ע סי' ח' חילק בין שבועה לחרגמ"ה והמובן מדבריו דכיון שכל חיוב המזונות אינו רק אם לא יגרש א"כ בשלמא בחרגמ"ה י"ל שלא גזר רק שלא יגרש וחיוב המזונות הניחו כעיקר הדין לפיכך כשאומר לגרש פטור אבל בנשבע דמן הדין נתחייב שלא לגרש מאי נ"מ שהיא מעכבת הרי תאמר לו אתה חיוב מן הדין שלא לגרשני וממילא חייב במזונות והיה לך להתנות בעת הנשואין שאם תרצה לגרשנו ואני אעכב מכח השבועה תפטר זת"ד ולי ההדיוט יש לפקפק בדבריו בתרתי חדא דמ"ש שרגמ"ה הניח חיוב המזונות לעיקר אין נראה כן מדברי מהרא"ש בסי' נ"ה שכתב לדחות סייעתא להרא"ם מדין שוטה דפסק הרמב"ם בסופ"י מגרושין דעם דאינו יכול לגרשה אינו חייב במזונותיה דהתם שאני דעיקר התקנה כך היא שלא יוכל לגרשה משום שלא ינהגו בה הפקר ועכ"ז פטור ממזונות משא"ך בנדון הרא"ם ז"ל ואם כדברי יש"מ ז"ל הרי גם תקנת רגמ"ה כן הוא ועוד מ"ש דנשבע שחייב מהדין שלא לגרש לא מצי פטר נפשיה ממזונות לא הביא לו סמוכות ונראה דכל חיליה לדמותו לאונס ומוציא ש"ר שכתבו האחרונים דלא אשתמיט שום פוסק לפטרו ממזונות כשהוא רוצה לגרש והיא אינה רוצה כי מן הדין הוא אסור לגרש עי' לבעל הפלאה בק"א סי' ע"ז ובאבני המלואים שם ם ק"ד ואם האמת כן נראה לחלק דשאני אונם ומוציא ש"ר דקי"ל שותה בעציצו ולא השאירה לו התורה שום זכות שיוכל לגרש משא"ך בנשבע עיין במפז"ל דכמי פתחים יש גם לנשבע שיוכל לגרש והרי גם הפוטרים ממזונות לא פטרו רק בבא בטענה המספקת לו לגרש אם היה נאמן עליה והשתא דאינו נאמן ותובע לגרש מיהא יוכל להחזיק בטענתו מה שתח"י ואזדא ליה מה שהמתיק הרב בטענתה דהי"ל להתנות כיון דל"א לפטרו רק בדבר שאם היה מתברר היה פוטרו מהדין מאי תנאה בעי באופן כי לע"ד החומות אשר הציבו ז"ל לחלק משבו' לחרגמ"ה אחה"ר יש להזיזם ממקומם אבל מה אני לולא כי מצאתי אילן גדול לסמוך עליו הכנה"ג ז"ל שהבאתי נעיל שכתב דמהרש"ך חולק אהרא"ם ואי לא שמוע ליה דשבועה וחרגמ"ה שוים הם מנ"ל שחולק והרי מהרש"ך לא קאמר אלא בנשבע וכ"כ בחה"מ סי' כ"ו הגה"ט אוי"ח וז"ל ובתשו' (בבע"ח ח"א חו"מ סי' טו"ב) כתבתי דשלית ב"ד אינו נאמן לומר שלא רצתה האשה נבא לב"ד לתת לבעל רשות ליש"א אחרת מכמה טעמי אי משום דאינו נאמן לממון וכ"ש להעביר הבעל על שבועתו וחרגמ"ה במקום שנוהגין עפ"י חרגמ"ה ואו משום שהוא מפסדת מזונות כמ"ש הרא"ם ומהרא"ש דאם הוא רוצה לגרש והיא אינה רוצה אינו חייב במזונותיה ויראה לי שאינו חייב בכסותה ואף שהרא"ש וכו' נראה שחולקים מ"מ כיון דאיכא פד"ר הבעל הוא המוחזק ופטור ע"כ הרי דמיירי גם בנשבע ועכ"ז כתב דהוא פטור מכח קי"ל דהרא"ם ולא שני ליה בין שבועה לחרגמ"ה וזה חזיתי להרב שע"ר ז"ל הק' משם פ"ן ז"ל דהא כנה"ג באה"ע סי' ע"ז הביא מ"ש השה"ג בשם ריא"ז במורד שרוצה לגרש ולתת לה כתובה הרשות בידו ואין מוסיפין לה על כתו' כלום וכו' וכתב עליו דבתשו' האריך ואסיק דזהו דוקא במקום דליכא חרגמ"ה ולא שבועה וכו' אבל במקום דאיכא אין שומעין לו ע"כ וזה יורה דס"ל דלא כהרא"ם ודלא כמש"ל החו' סותר דידיה אדידיה והרב שע"ר תי' דהרא"ם לא פטר כ"א משו"ך ולא מעונה וכו' כמ"ש הח"מ סי' ע"ז וזה אמת לדעת הח"מ אבל המעיין לב"ש בסי' ע"ז וסי' קי"ז יראה דס"ל דאפי' מאן דפליג אהרא"ם בשו"ך מודה בעונה ובסי' קי"ז תמה על הח"מ איך לכוף לעונה להוליד בני שנואה וכו' ע"ש ואחר הישוב לדידי חזי במה שדקדקתי כי הכנה"ג לא העתיק משה"ג רק מ"ש שהרשות בידו לגרש ולתת לה כתו' והנראה דס"ל למר דריא"ז תרתי מילי קתני דהרשות בידו לגרש וכו' ואי לא בעיא לקבל גט אין מוסיפין על כתו' ואמלתא קמייתא קמהדר ואסיק דבמקום חרגמ"ה אין שומעין לו ולא אבתריתא דאפ' דגם במקום חרגמ"ה מוסיפין וה"ה למזונות, גם ראיתי לכנה"ג בסי' א' הגב"י אול"ג כתב דמורד על אשתו ואומר מאיסא כתבתי בתשו' שחרגמ"ה מונעו מליש"א אחרת וכ"כ בטור זה סי' ע"ז בהגה"ט ע"כ ואני חפשתי בכל הגה"ט בסי' ע"ז ולא מצאתי זכר זולת מה שהעתקתי לעיל והיא תוכחת מגולה דארישא דמלתא דשה"ג דוקא קאי ומשוה מניעת ליש"א אחרת ולגרש בע"כ להדדי ועלייהו מהדר דבמקום שיש חרגמ"ה מונעו כנז' ורציתי להתחקות בשרש דברי התשו' שרמז לראות שורש הדברים ובקשתיה ולא מצאתיה, עוד ראיתי שם להשע"ר ז"ל שכתב דלא חמרה הכנה"ג זולת בדאיכא תרתי חרגמ"ה ושבועה דהוי מצדו ומצדה אבל כשיש שבועה לחוד דהוי מצדו דוקא מודה דחייב ולדבר הזה יסלח כי ממ"ש הכנה"ג באה"ע דמהרש"ך פליג אהרא"ם והתם נדון מהרש"ך ליכא רק שבו' לחוד מוכת דלא כוותיה דאל"ה גם הרא"ם יודה ואין שם מחלוקת וגם ממקומו מוכרע כמ"ש אי משום דכיון דאינו נאמן לממון כ"ש שאינו נאמן להעביר על הבעל על שבועתו וחרגמ"ה וכו' דאו או קתני דאלת"ה אשאלך והודיעני האם לא יספיק הק"ו שעשה מממון לשבועה או לחרגמ"ה לחוד ומאין לנו לומר דמיירי בדאיכא תרתי וממילא עלה קאי ואפי' אנשבע לחוד כתב שהיא מפסדת מזונות גם ראיתי להרב ישמ"י ז"ל שם דכתב דגם הכנה"ג לא אמרה רק בנשבע שלא ליש"א אחרת ולא נשבע שלא לגרשה בע"ך אבל בנשבע שלא לגרש בע"ך לא ולדידי אחה"ר הגם דדברי כנה"ג שבחו"מ אפ' לדחוק בהם כן דלא זכר רק הך דליש"א אחרת וכו' אבל ממ"ש באה"ע דמהרש"ך והרא"ם פליגי אין נראה כן דהא כל כחו אלא משום דס"ל דבמה שעיקר הדין פוטרו הגם שיהיה העכוב מצדו במה שנשבע עכ"ז פטור וא"כ מאי שנא שבועה דשלא וגרש בע"ך גם מ"ש שם לחלק דבזווג ראשון שמצד הדין אסור מודה הכנה"ג הנה ממש"ל בשם הב"ש ריש סי' ע"ז דממה שלא חילק הרמב"ם בין זווג ראשון לשני ה"ה אחר חרגמ"ה וכן ממה שדייק בסי' ע"ט סק"ד דאפי' בזווג ראשון יכו"ל לה הרי כתובתך וגיטך רפאי את עצמך וכו' ע"ש מוכח דאין לחלק בזה ושוים הם ודברי הכנה"ג חיים וקיימים כפשטם וכבר הפוס' זכרו משם הרב פ"ן בסי' טו"ב דאסיק דגם בנשבע פטור מהמזונות וכן ראיתי להחס"ל ח"ב אה"ע סי"ד די"ז דפשיט"ל הכי גם בס' חו"ש אה"ע סי' ו' משם הרב מהרמ"י ז"ל דן כן גם בנשבע וכ"פ הרב ישמ"ל ז"ל אה"ע סי' ב' רק חילק בזה דאם הבעל אינו טוען מאיסא זולת עפ"י מה שסומך מפי אחרים ואיהו לא קיים ליה הגם דהמגיד מהימן ליה לא פקע זכותה ע"ש, ולענ"ד נראה להביא ראיה שגם בנשבע דהוי העכוב מצדו אם אמר לגרש פטור ממ"ש ביבמות דמ"א גבי שו"י דקי"ל אחר ג' חדשים אינה נזונת לא משל בעל ולא משל יבם דאם עמד בדין וברח נזונת משלו ואוקמו התו' והרא"ש לחלק בין זה להך דהגיע זמן ולא נישאו דקי"ל חלה פטור משום דהרי ברח מחמת מרדין אחר עמידה לדין והיה לו זמן לכנסה וא"כ הוא הביא האונס וסיימו דנראה לר"י דכ"ז באמר לייבם אבל באמר לחלוץ וברח אין נראה שיתקנו לה מזונות מניה ע"כ הרי גם במביא האונס מצדו אם אמר לחלוץ פטור ודון מינה לנשבע הכא והשתא אמר לגרש דפטור ואין לחלק דהתם אכתי לא חל חיוב מזונות ואין ללמוד להכא דהא המוליד זאת הוא הרא"ם וכתב שאין לחלק בין קדושין לנשואין גם אין לומר דהתם שאני דהיבם אינו חיוב במזונות רק משום קנם כמו שנראה מרש"י ותו' וכולי האי לא קנסוה דאנה"ן אי הוה בעינן למילף עיקר הדין מהכא מצינן לפלוגי אבל עיקר די"ז ילפינן ליה מהגיע זמן והרי הם דומים הגיע זמן וחיוב יבם אלא שזה חיובו מהדין וזה מתורת קנס ואם יש לחלק בעיקר החיוב בין העכוב מצדו לעכוב מצדה הי"ל לחלק בכל ומהך דיבם גילוי מלתא שאין לחלק ומינה לדידן גם הנה מור"ם בסי' נ"ו פסק משם המרדכי דגם גבי הגיע זמן אם היה שהות לכנסה ואז חלה חייב במזונות כי בם ע"ש מפני שהוא הגורם לעכב והשתא נדון ונאמר האם תיסק אדעתיה דהגיע זמן ואמר לפטור וחלה אז דיהיה חיוב והלא גם בנשוי פשיט"ל דכשאמר לגרש דפטור ודאי עיין להרב"ד אה"ע סי' מ"ד ולא מבעייא אלא במעוכב בחרגמ"ה או בשבועה אלא ודאי דלא יתחייב בזמן שהעכוב מצדו זולת אם לא יאמר לפטור אבל כשאומר לגרש גם אם יהיה העכוב מצדו אינו מעלה ואינו מוריד, גם אין לחלק דשאני חלה או ברח מחמת מרדין דהאונס מבחוץ משא"ך בנשבע דהוא הביא האונס, שאם אתה אומר כן מ"ט לחייב ליבם והלא אנוס רחמנא פטריה אלא משום שהיה לו לייבם וכו' ולא לעכב עד שיתפש ולזה הו"ל כאילו הביא הוא האונס ונילף מינה רק שמדברי הרמב"ם פי"ד מאישות והבי"ד בטואע"ה סי' קס' משמע דלא מחלק וס"ל אפי' באמר לחלוץ חייב דלא כר"י ומ"מ אפ' דגם הוא יודה בזה דהתם לא הוי שום עיכוב מצד שו"י והכא העיכוב מצדו ומצדה שאם תתן רשות אין כאן שבועה ומרן בסי' ק"ם פסק כהתו' ולא כהרמב"ם ע"ש בב"ש, בפרט דבמקומותנו אפי' בלא ידיעת הבעל כותבים השבועה מכח מנהג כמש"ל משם מהר"י אלגאזי ז"ל והו"ל האונס מבחוץ ולא ימצא אשה אחרת בלתי שבועה ומודה גם הרמב"ם ז"ל והא ודאי דאין זה דומה לברח במזיד שכתב הב"ש שם סק"ד דלכ"ע חייב דהתם אין זה אונם כו"ע והרי הוא כעומד בפנינו ומשתמיט מלחלוץ ולא לייבם משא"ך אומר לגרש אלא דלא מצי מכח השבו' דהוי אנוס ופטור שו"מ שזכיתי לדע"ק הראש"ל ז"ל וקדמני בראיה זו בס' בני בנימין סי' ל"ו ושם בסי' ל"ז השיג עליו הרה"ג מהר"א אשכנזי ז"ל מהך דברח במזיד וכו' ע"ש ולדידן אין זה תיובתא כמ"ש והרי זכינו לחזוק יסוד אבי התעודה הכנה"ג ז"ל ולפי האמור גם דעת מרן כן שו"ר לראש"ל בס' שמחה לאיש סי' ה' שכתב משם הרב ידי דוד קאראסו ז"ל דאסיק מכמה רבוותא דהבעל ואמר קי"ל גם בנשבע וגם נכדו כ"כ משם הרב כהונת עולם הכלל העולה דבשו"כ יכו"ל הבעל קי"ל ובס' בני בנימין הבאתי ראיה דמרן ס"ל כהרא"ם אך צריך שיאמר עוד קי"ל ככנה"ג דהרא"ם גם באיסור שבועה אמרה וכ"כ בסי' ט"ז ע"ש ואנכי נא ידעתי אמאי אחר שזכר מ"ש בס' ב"ב דמוכח דמר"ן גם בנשבע יסבור דפטור אצטריך להוסיף קי"ל ככנה"ג ועמיה, סו"ד הרי כח הבעל יפה מכמה פוס' לומר קי"ל גם בנשבע:
ומה שנשאר למיקם עלה דמלתא ממה שראיתי לאחד קדוש מדבר בתשו' מהרח"ש אה"ע סי' י"ז ששאל אותו בשוטה דפטר הרמב"ם לבעל ממזונות דגם אילו יצויר דאין להוציא מהבעל נגד הרמב"ם מ"מ כיון שכתוב בכתובה ועלי מזונייכי וכו' ונשבע הבעל לבסוף חייב מכח השבועה ע"ש הרי נראה דהגם דיש לפטור הבעל כהרמב"ם ולא נקפיד על שבועת שלא יגרשנה מטעם הנז"ל דהוא אנוס מ"מ קפיד מצד שהשבועה קיימא על ועלי מזונייכי דס"ל שכיון שנשבע לזונה הגם שיהיה פטור מן הדין חייב מצד השבועה ובנ"ד הכי הוי אבל אחר החפוש שו"ר למהרח"ש ז"ל ח"ג סי' ע"ז השיב ע"ז ובדקי"ד ע"ב עמד על טענה זו וכתב דלא נשבע זה אלא לקיים דין שכו"ע שהרי כתוב בכתו' כהלכת גוברין יאודאין ובשוטה אין זה דין ישראל שהרי הרמב"ם פטרו ואם היה מתחייב גם בלי שכ"ו הי"ל לחייבו שהרי חי"ע בקנין וכו' אלא האמת שמעולם לא נתחייב אלא במה שהוא דין שכו"ע עי"ש והרב יש"מ באה"ע סי' ה' תמה דנהי שהרמב"ם פוטר הלא הרמ"ה מחייב וס' שבועה להחמיר ותי' דלא נתחייב אלא כהלכת גוברין וכיון דיכו"ל קי"ל הרי היאודי"ם פוטרים בקי"ל ע"ש ונמצא דבנ"ד נמי דפטור מכח קי"ל אין לחוש עוד לאותה שבועה והגם כי הרב המגיה שם (נר שהוא נאמן שמואל ז"ל כתב אמר שמואל יצחק תשו' הרשב"א בחדשות (הוא תו"א) סי' שפ"ב נראה שחולקת ע"ז ולכאורה יש לדון כן ממה שחייב בעל השוטה במזונות כיון שאינו רשאי לגרש וכתב ואע"ג שתקנו מעשה ידיה תחת מזונותיה אין מזונותיה מעוכבים על מעש"י וכו' וחייב לזון אשתו חולה כבריאה וכו' וכ"ש עכשיו שנהגו הכל לכתוב בכל הכתובות שחתן מקבל ע"ע בקנין לזונה ולפרנסה ע"כ הרי אפי' מכח קנין וכ"ש בנשבע כתב לחייב מצד הקנין וכ"ש מצד השבועה ודלא כמהרח"ש ז"ל אבל קשה לשמוע על מהרח"ש ז"ל שרוב הוראותיו בפלפול חברים כידוע דאשתמיט מיניה דעת הרשב"א הנז' ובפרט כו הובאה בית יוסף ס' ע' והרב עצמו הזכירה באותה תשו' וקשה לומר ח"ו שלא הביט בגוף התשו' ולזה נראה חד מתרתי סובר מהרח"ש בדברי הרשב"א ז"ל או דהרשב"א לשטתיה אזיל דס"ל שחייב במזונות השוטה מן הדין כהרמ"ה וכמ"ש מרן בבד"ה דאף הרשב"א עמהם ומשו"ה חייב במזונות זולת שהרגיש דהא מזונותיה תחת מעש"י ותי' תי' קמא ועוד הוסיף נופך לזה דכיון שהוסיף קנין הו"ל כהתנה שהגם שתבטל ממעש"י הוא יתחייב במזונות או דס"ל דמיירי כאותן שאחר שמשלימין נוסח הכתו' חוזרין וכותבין קנין סתמי באיזה דבר וה"ן מנהגם היה לכתוב קנין על המזונות סתמא דזה לא נכנס במ"ש למעלה כהלכת גוברין והאי לחודיה קאי ומשו"ה חייב אבל במאי דמהדר אהלכת גוברין הגם שיהיה בשבועה פטור ואפי' דגם ה"ה הרגיש בדחיות אלו ומפנ"כ כתב בלשון נראה שחולקת ולא החליט:
והוי יודע דלפי קצורי אני מבין דאין טעם פיטור מהרח"ש בזה משום דכיון דבעיקר הדין פטור הו"ל כהך דמהריב"ל וסייעתו הבי"ד כנה"ג סי' ס' בחו"מ הגב"י אונ"א דקנין אין כאן שבועה אין כאן דא"כ הוי סותר אדידיה דבתשו' שבס' מ"ץ ח"א סי' א' לא תפס ס' מהריב"ל רק לסניף ולהדיא כתב בספרו ח"ג סוס"י י"ט שדעתו והסכמת החברים כמהרשד"ם ז"ל שאעפ"י שאין קנין יש שבועה וע"ש בסי' מ"א וגם הכנה"ג ז"ל צרפו עם כת מהרשד"ם ז"ל אלא שטעמו הכא דנהי דקי"ל דקא"ך ושבועה יש כאן אינו אלא בדבר המסופק אם מתחייב ונשבע דחייב להשלים מכח שבועה כהך דמתחייב בדבר שאינו קצוב וכיוצא אבל הכא שמפו' בכתו' כהלכת גוברין וכו' הו"ל כמתנה להדיא דלא נתחייב רק במה שהדי"ן אבל מה אעשה כי הכנה"ג באה"ע סי' קי"ט הגה"ט אונ"א תלה לה כיפי באידך פלוגתא דמהריב"ל ומהרשד"ם והביא הך די"א של מהרח"ש סי' י"ז וכתב ואני אומר שזה תלוי במחלוקת מהריב"ל ומהרשד"ם ע"ש ולא אדע אם שלטו מאורות דב"ק בהך דמהרח"ש ח"ג או לא ומ"מ כיון דהוא ז"ל תלה זב"ז הנה מצאנו לו בבע"ח בה"ב מחו"מ סי' פ"ה שנראה שדעתו נוטה כמהרשד"ם וכתב וסוגיין דעלמא הכי אזלא לכוף אותו להשלים מכח שבועתו וכן בדין דס' שבועה להחמיר וכו', וכ"כ בתשו' א' לח"א מחו"מ ושם בסי' ע"ג וע"ח וקל"ו וקנ"ט ע"ש ומינה שיהיה דעתו להחמיר בנד"ד אך את זה ק"ל דאיהו גופיה בח"מ סי' מ"ב הגב"י אוט"ו תמה על מהר"ם מינץ ז"ל שכתב דכשהלשון מסופק יד בעה"ש עהת"ח אפי' יש חרם או שבועה דהא ס' שבועה להחמיר ותי' דאנה"ן דהנשבע יחוש לעצמו אבל ב"ד אין כופין אותו על כך ע"ש ומדוע שם כתב דכופין וסבור הייתי דדעתו ז"ל דכשהלשון מסופק ידע איניש בנפשיה במה נתחייב ולהכי די להודיעו שיחוש לעצמו דרמי אנפשיה ומדכר ואם זיכה את עצמו הו"ל דברים שבינו לבין יוצרו ומהימן משא"כ במח' הפוס' דלא ידע משום ס' שבועה כייפינן ליה זולת דעוד ק"ל דלפי"ז אמאי בשבועת שלא יגרש דהוי מח' הרא"ם ושכנגדו אי פטור ממזוני או לא דן הרב דפטור בקי"ל ולא חש לס' שבועה כלל, שו"ר לראש"ל בשמח"ל סי' ט"ז שהק' על די"ז דלא חש הרב כלל לס' שבועה ואילו בהך דמהרמ"מ ז"ל כתב מיהא דיחוש לעצמו ותי' לאידך גיסא דאדרבה כשהלשון מסופק ובידו לברר לפיכך יחוש לעצמו אבל בפד"ר דלא ידע לברר ויש לו על מה לסמוך לא יחוש כלל, ולדב"ק א"כ כל דין אותם התשו' שכתב לכוף משום ס' שבועה תמהי"ם הם, לזה הנלע"ד דהך דמח' הרא"ם ושכנגדו שאני דאין עיקר על עצם הדבר שאנו דנין עליו כי לא נשבע לזון רק שלא יגרש ואין הדבר תלוי זולת אם נאמר דאנוס מחמת השבו' שלא לגרש פטור או לא ולזה דן הרב דיכול לומר קי"ל משא"כ כשהשבועה על עצם הדבר ניהדר דאם אינו יכול לברר כגון פד"ר כופין וכשיכול לברר כמו ס' בלשון יחוש לעצמו וכמש"ל, שו"מ שכיונתי בזה לד"ע עצמו שכ"כ בבע"ח ח"ב לח"מ סי' פ"ו שגם מהרשד"ם ז"ל יודה היכא שעל מה שנתחייב לא נשבע כנדון דהתם שנשבע ללכת לדון על החיוב וכו' ופטר עצמו מהחיוב דגם שבו' אין כאן ולא פליגי אלא בנשבע על עצם הדבר וכו' ולמד כן מק"ו מדברי הסמ"ע סי' ע"ג סכ"ו דהא דחייב לקיים שבועתו אינו רק כשנשבע בתחלת שעבודו אבל כשנשתעבד מתחלה ואח"ך אז נשבע קנין אין כאן שבועה אין כאן ע"ש ושו"ש שכיונתי אל אמתת ד"ע:
אבל כ"ז יגהה מזור דשבועה שלא יגרשנה בע"ך אמנם למאי דאתינן עלה שבועה דקיימא על ועלי מזונייכי דהיא בעצם הדבר והרב ז"ל תלאה באידך פלוגתא מאי איכא למימר ות'ם אני לא אדע טעם רבנן בתראי דכותבין שבועה במקומותם ע"כ הכתוב בכתו' (אבל הכנה"ג במקומו איזמיר כותבין הפתו' בב' דפין כמ"ש מהרח"ש בח"ג ומשו"ה לא חש לשבו' שאינה חוזרת על המזונות) ולא חשו להעלות על דל שפתם מכל זה, והנלע"ד כי הם ז"ל סמכו על תשו' דח"ב סי' פ"ד וסי' פ"ו שהמה אחרונים בש' תל"ב דנראה מהם דאפי' בס' שבועה יכו"ל קי"ל כי כן כתב בסי' פ"ד ולא החמיר אלא מטעם האמור שם דפליגי אי מצי למימר קי"ל בהך או לא ע"ש ובסי' פ"ו הקיל מטעם הסמ"ע דבשעת השעבוד לא היתה השבועה רק אח"ך ומטעם שכתב רבו מהרימ"ט דאם הקנין קיים מעיקרו ושוב אתי ליד ריעותא בהא אליבא דכ"ע קנין אין כאן שבו' אין כאן, וס"ל גם הכא בחיוב המזונות תרתי איתנהו דמתנאי כתובה גם בלא שבועה נתחייב במזונות אלא שאח"ך הוסיף לישבע וגם חיוב מזוני קיים מעיקרו אלא דאתי ליד ריעותא דמאיסא ליה ורוצה לגרש ועפ"ז דנו דאין לחוש לשבועה ומ"ש על הי"א דמהרח"ש דזה תלוי בפלוגתא דמהריב"ל ומהרשד"ם אינו רק הערה לומר שהי"ל לפלפל בזה וכמ"ש בכנה"ג חו"מ סי' י"ב הגב"י אוי"ג על מהר"ש הלוי דאין כונתו לחלוק עליו רק להעיר איך פסיק ותני ע"ש ולו יהי דח"ו דב"ק סתראי נינהו הא קי"ל בפוסק שסותר עצמו דדבריו האחרונים עיקר וה"ט דרבנן ועיין להפרמ"א ח"א סי' קכ"א בנדונו שסמך להלכה על הני תרי טעמי דהסמ"ע ומהרימ"ט וכתב שאעפ"י שהכנה"ג והש"ך בסי' ע"ג סק"ל דחו דברי הסמ"ע בלי טעם כדאי הוא לסמוך עליו וכבר כתבנו דבחיוב מזוני תרתי איתנהו.
מה גם אם נצרף לזה מ"ש הרב בן שבט בנימין סי' ש"א שאפי' הכתובות שלנו הכתובים בדף אחד בלי הפסק אין השבועה חוזרת רק על התנאים שאין הדין מחייבו בהם אבל מה שהוא חייב בו וכו' אין ב"ד מתקנים לישבע שבועה שאינה צריכה ולמד כן מדברי מהר"ם מינץ סי' ט"ו אלא שהוק"ל ממ"ש הרב"ד ז"ל באה"ע סי' ע"ז שהשבועה חוזרת גם על התוס' וגם מדברי מהרח"ש דסי' טו"ב נראה כן וחילק ממ"ש מהרשד"ם אה"ע סי' קכ"ו וקכ"ט דכתובות סאלוניקי שאני שהגם שכותבים בב' דפין מלשונם מוכח דתרוייהו קשורים וסבוכים ליתן האמור של זה בזה ולפיכך שבועה נמי מהדר אכולהו, וגדולה מזאת כתב מהרח"ש ז"ל ח"ד סי' ד"ן דגם מה שבדף הא' חוזר אל הדף השני משא"כ שאר כתובות עכ"ד והנה מ"ש בדעת מהרח"ש דקשורים זה בזה אשתמטתיה מ"ש מהרח"ש בח"ג סי' ע"ד שאין שבועה שבדף ב' חוזרת אל מ"ש בד"א ומ"ש בח"ד סי' ד"ן כבר מפו' טעמו משום שכתוב בד"א והכל עפ"י התנאי וכו' אבל לשאר מילי כגון שבועה אין ללמוד משם שחוזרת ומ"ש בד"א ובדברי הב"ד ז"ל נראה להגיה כן וגם שנשבע בשעת נישואין עליו לקיים תנאי התוס' כנודע ור"ל שכיון שנשבע שלא לגרשה בע"ך עליו לקיים התוס' מכח זה והיינו מאי דיליף ממהרח"ש אבל אין דעתו שהשבועה שבדף ב' חוזרת למ"ש בד"א וכן מוכחי דב"ק וגם בסוס"י מ"ב זכר תשו' מהרח"ש דסו' ע"ד ואיך יסבור דהשבו' חוזרת על ב' הדפים אלה כמ"ש וסרו מעליו תלונותיו מ"מ הא חדית לן מר משם מהר"ם מינץ, דהשבועה אינה חוזרת רק על תנאי שאינו חייב בו מהדין וממילא דאינה חוזרת על שכו"ע ובזה יצא לנו ס"ס ס' אם חוזרת על הכל או לא ואת"ל חוזרת שמא הלכה כמ"ד דכשהוא פטור מן הדין קנין אי"ך שא"ך וכבר הרב ש"ב ז"ל העלה דגם לגבי חומר שבועה בס"ס יש להקל ולמד זה ממ"ש כן מהרח"ש בתשובתו שבס' מ"ץ סי' ב' ונ"ד עדיף דיש ס' שלישי דלכ"ע שא"ך אחר דלא נשבע בעת השעבוד וגם אח"ז אתי לידי ריעותא כהסמ"ע ומהרימ"ט ועיין למהרשד"ם ח"מ סי' ז"ן דאיהו ראש המחמירים ועכ"ז כתב כדברי מהרימ"ט ז"ל גם יש ס' ד' ס' מהרח"ש ז"ל דכיון דכותבין כהלכת גוברין לא נשבע לקיים רק מה שהוא הלכה והו"ל כהתנה וכ"כ מים רבים אה"ע סי' ד' וכ"ן מתשו' הרב"ד אה"ע סוס"י מ"ב זכר עשה לתשו' מהרח"ש ז"ל והגם כי העומד על אותה תשו' יראה דס"ל הפך ממש"ל לדון בקי"ל כהרא"ם וכ"ן דעת הר"ן שהביא שם עיין בס' סם חיי סי' ט' ובראש משביר אה"ע סי' ל"ב פשיט"ל כהרא"ם וישבו דעת הר"ן ומ"מ הרב"ד ז"ל עמדה ונישאת לפניו ס' מהרח"ש והו"ל סניף ד' ולו יהי דס' הוי אי מ"ש כהלכת גוברין הו"ל כתנאי כמהרח"ש או לא, עיין למהרש"ך ח"ג סי' מ"ח שכתב בנדונו דכיון דהלשון סובל שני כוונות מ"ט להחמיר עליו בס' שבועה ולומר דע"ז הכוונה נשבע זיל לאידך גיסא ע"ש, ומהרש"ך הוא מכת המחמירין ועכ"ז כתב כן וה"ן בנ"ד ורבו הצדדים בזה לצאת י"ח מהרשד"ם באה"ע סי' קכ"ח דכתב דבשבועה אפי' בס"ס יש להחמיר ומלבד כי החק"ל באה"ע סי' מ"ה דצ"ח ע"א ד"ה והנה כתב שלא ידע טעמו דה' רווחת ביש' ס"ס בכל איסורי תורה להקל ע"ש מ"מ בנ"ד דפשו ספיקי ודאי גם הרשד"ם יודה והארכתי בזה במ"א. ועתה בא לידי ס' נוכח השלחן ז"ל וראיתי באה"ע סי' ט"ו שהאריך הרחיב בפרט שבועת הכתו' והאריך להקל דאין כאן חשש שבועה יש כאן מחמשה קולות שאסף בזה ע"ש וכתב ה"ה שגם מר ואהלות באה"ע סי' ב' האריך והעלה דאין שם ס"ס להחמיר גם אח"ז ראיתי להרב פנ"י ח"ב האריך בזה מד"ס עדס"ד וד"ע נוטה להחמיר ובד"ע כתב דהגם דשבועת חתן וכלה הויא דרבנן וס' להקל בכאן הו"ל ס"ס להחמיר אי הלכה כהר רא"ם או כהר"ן ודילמא גם הרא"ם מודה בשבועה כפרמ"א ז"ל ורמז למחמירים בס"ס דרבנן ולא זכיתי להבין מאי ס"ס בשבועה איכא הכא כיון דאין אנו דנין על השבועה רק על פיטור ממון דלהרא"ם כשהוא מעוכב מחרגמ"ה פטור והכנה"ג הוסיף דגם כשהוא מעוכב בשבועה והגם דיש מח' בתרוייהו הרי קי"ל דכל שאתה מרבה ספיקות וס"ס העמד הממון על חזקתו ולא יכנס הס' לגבי שבועה זולת למ"ש לחוש לס' החכם שבמהרח"ש דהשבועה קיימא כמ"ש וטלי מזונייכי ובהא אדרבה כבר הוכחתי דיש כמה ס' להקל ולולא הנך ספיקי אין מי שיאמר לפטרו ממזוני מכח ס' הרא"ם דלא קרב זא"ז ומ"מ גם הפנ"י הי"ו הודה להפ"ן ז"ל בנדונו מטעם הסמ"ע ומהרימ"ט דאיתנהו נמי בנ"ד והן אמת כי נזכרתי עתה מ"ש הסופרים וגם נשבע וכו' לקיים כל הנז"ל ומהם כוללים הקנין והש"ח ואז כותבים לקיים כל הנז"ל ולדידהו לא שייך טעם הסמ"ע דהוי הכל בבת אחת ומ"מ די והותר בשאר הטעמים שכתבתי שלא יחוש הבעל הנז' גם לחומר שבועה וד"ב.
סימן ג
נדרשנו לחוות דעתנו אודות כי הרב אמ"ן סתהון הי"ו נסע מפה עה"ק טבריא ת"ו ובמשך היותו בחו"ל הרב כמהר"ש אחיו הי"ו היה מוציא הוצאות על אשתו ובניו הי"ו ובעת אשר נכבשה העיר לאנגלים בתשרי תרע"ט כתב כמהר"ש הנז' על אשת אחיו הי"ו שטר מו"ש כנהוג וז"ן לפ"ע וכו' כן באה האשה פי ואמ"ל וכו' שנטו"ק מן מוכ"ז (ויש חלק משם ע"ס שטה) סך חמשה וששים לי"פ זהב טו"ת והם פרעון חובות שעלי להוצאתו מזמן המלחמה וחמשה לי"פ מהנז' הם לצורך הוצאות מזונותי מהיום ולהבא וכו' ובו"ב מכרתי וכו' לרשות וזכות מוכ"ז ולב"ך מטלטלי ביתי וכו' מכירה גשו"ק, אח"כ לפ"ע וכו' באה האשה וכו' האמו"ץ שחזרתי ושכרתו המקנה הנז' מאת מוכ"ז בסך ס"ה בישליכים לכל חדש והטבתי חסדי עם הקונה שאחר עבור ג' חדשים בכל עו"ז שירצה וכו' מו"מ אני מתחייבת ומחייבת לב"ך לחזור ולקנותה מהם בסך חמשה וששים לי"פ זהב טו"ת מלבד דמי השכי' שיעלה עליה עד או"ז ואפי' שלא תהיה שוה המקנה הנז' וכו' ומ"מ אני משעבדת כ"ן דאין לי וכו' וכן כ"ן דאית לבעלי כמהרמ"ם תכ"ש וכו' לקיום חיוב ההטבה ולפרעון השכי' ס"ה בישליכים הנז' מד"ח בחדשו ומו"מ אני מאמנת עלי ועב"ך וכו' וקבלתי עלי ועב"ך ס' הפוסק המאשר וכו' וע"ד אמו"ץ ח"ש ביום ג' תשרי ש' עטר"ת והשו"ב וקים העדים דוד מורינו אשכנזי, שמואל אסבאג:
והנה הגם כי מע' האחים המבורכים הנז' האריהו למעניתם בטענות שחוץ מכבודם אין בהם כדאי להשיב אנחנו לקטנו מתוכם רק מה שההכרח לעיין בהם כי הנותרים מובן תשו' מאליהם, ואלה הם טען כמהר"מ הי"ו שהן לו יהי שהשטר הזה נכון עפ"י הדין יהיה דין אחיו בתחלה עם האשה והיא תתבע מהבעל ובאה"ע סי' צ"ג כתב מור"ם שיכולה למחול ועתה תמחול, והשיב כמהר"ש שאם תמחול עתה הוא קנונייא, ומה גם ששעבדה נכסי בעלה לתשלומין עוד טען שבימי המלחמה היתה לוקחת מפראנצה ומנדבות חו"ל סיוע ואם יחסר לה מה, הי"ל להשלים ממעשה ידיה ומדוע לותה, והשיב לו שמה שלקחה אין בו ממש וגם אינה בת מלאכה, עוד טוען שמעיקר הדין אין הבעל חייב לשלם רק מה שלותה בעדים והכא לותה בלא עדים, ועוד בפרט אודות השכירות מי הרשה אותה לחזור ולשכור בסך גדול כזה גם אם היתה רשאית למכור עוד טען לפסול השטר הזה מב' טעמים האחת כי תבע מכמהר"ש אחיו להראות לו פרטי החש' שהוציא על אשתו שמהם נוסד קרן השטר הזה ומסרם לו ובבדקו בם מצא בכללם שחשב עליו הכשר שלדעתו לא נעשה על צד היתר והרי הוא רבית ונמצא השטר הוא שטר שכלול בו רבית ואינו מפורש ואינו גובה בו גם הקרן. שנית שכיון שהעדים חתמו על מקום חלק בשטר י"ל שהניחו כמה מקומות חלקים ג"כ תוך השטר והוא זייף בהם מה שרצה וכן יש לערער על המכר שאינו מכר כיון שכתבו למוכ"ז וודאי לא היה הקונה המוכ"ז שמה וא"כ אולי הקונה אינו חפץ לקנות ועיין בסי' ק"ץ דאינו נקנה, וע"ז השיב כמהר"ש שאין שטר זה מסוג שטר שכלול בו רבית וגם את"ל שהוא מסוג זה מ"מ הוא לא נתכוון לרבית ח"ו ואם טעה בשוגג אין לקנסו ועוד שכל יסוד טענותיו מורכבים מפני שמה שעשה הוא שלא ברשותו ואמר אנכי אחשוב שמינה אותו טרם צאתו בקגו"ש רק שלא נכתבה ההרשאה כי סמכתי על הנאמנות שהיה בינינו ותמיד הייתי מטפל בעסקיו בלתי הרשאה והיה משלם לי בפרט כי בימי המלחמה היה פקוח נפשות וגם היה חשש לפרצת עריות ובזה מותר ללות ברבית, ומה גם שאח"כ במכתביו ששלח הסכים למעשי באחד כתב ויהיה נכון לבו בטוח כי כספו יגיע לידו ביתר שאת ויתר עז ואדרבה אנכי אנכי הוא המחוייב לתשלום גמולו בטרחותיו הרבות ע"כ דבר עם ב"ב ובשני כתב ובדברו הרחיב לבאר לו מה כונתי לא הבנתי מה חושב בדעתו שיהיה לי איזה כונה דמה כונות יש בזה רק דברי הראשונים גם האחרונים שבע"ה בבואי הכל יבע"ן לא יחוש ולא יחשוב על ממונו רק צע"ג יש לי בהפסד הפראנק, וגם במכתב אחר כתב אך העת הצריכני לדבר וכו' בראותי כי לקח עלו בהכשר ל"ו למאה וכו' איך שיהיה אל יחשוב כבודו ח"ו שאני חושב עליו שיגזול את כספי לא תהיה כזאת ביש' לדבר עליך כזאת תמה אני אשר כתבת שלמה לי לעכב המעות והרבית אוכלת בהם הלא כתבתי לך והודעתיך שעדיין מסופק הדבר בשלוח המעות למח"ק עד שיגיעו המעות מסוגרים לידכם כי הרבה טרחתי על שילוח היו"ד לי"פ וכו' וע"ז השיב כמהר"מ שהקגו"ש של המינוי להד"מ והנה כמה פעמים יצא לחו"ל והיה ממנה לאחרים ולא לו ומה שהביא ראיות ממכתביו שהסכים למעשיו אין מהם שום ראיה כי בהיותו גולה מחוץ לעיר ובל ידע מה והוא היה כותב לו לפי"ד היה משיב שיפרע לו כספו כלו' הנוגע לו בדין וגם שהיה אחר המעשה ולדחותו קא מכוין והראוה ששלח אח"ז לב"ב כסף ע"י אחרים ולא על ידו ואם באמת האמינו והסכים בלבו למעשיו למה לא שלח כספו לידו ע"כ תורף טענותיהם:
ויען כי שמעתתא בעייא צילותא ומי שירצה לעמוד בשרשן של דברים בש"ס ופוס' ע"כ דבר לא יכילון מגלות ומפני טורח הצבור זה נכנס וזה יוצא אין עתותנו בידינו לכן אמרנו לבחור בדרך קצרה להשיב רק בתמצית ההלכה ויה"ר שלא נכשל בה ונהלך ברג"ש עפ"י סדר הטענות:
א) במ"ש כמהר"מ שאשתו תמחול לו אמת שכ"כ מור"ם בהגה באה"ע סי' ע' אמנם הח"מ ז"ל שם תמה דאיך יכולה למחול כיון שהבעל מחוייב מדרבי נתן וקי"ל בח"מ דהמחוייב מדר"ן אינו יכול למחול ותי' הב"ש דמיירי שיש לאשה לשלם והט"ז תי' דכיון דחיוב מזונות מדרבנן יכולה למחול וא"כ לכל הדברות הכא אינה יכולה למחול דהא אין לאשה לשלם וגם לדידן חיוב מזונות הוא דאורייתא דנהי דמרן לא גילה דעתו בזה מ"מ להרמב"ם ז"ל ידוע דס"ל דהוו דאורייתא וידוע דכשלא גילה דעתו מרן אנן קבלנו דעת הרמב"ם ז"ל וז"פ:
ב) במ"ש ושהיתה לוקחת נדבות וכו' ובתשלום ממעשה ידיה אמת שמור"ם כתב בסי' ע' שאם מעשה ידיה מספיקים לדברים גדולים ולותה אינו חייב לשלם אבל הכא חקרנו על הנדבות וכו' וידענו שלא היה בהם ממש וגם לא היה תמידין וגם ידענו שהאשה הזאת אינה בת מלאכה כלל:
ג) במ"ש שלותה בלא עדים וגם אינה רשאית לחזור ולשכור המטלטלים סו"ד נראה כונתו דאעפ"י שיש לה רשות למכור למזונות אבל להוסיף להפסידו יותר מצורך מזונותיה לא ומדברי המבי"ט בח"א סי' ק"ץ יש לדקדק דלא צדק בזה דנדונו שם היה באשה שמשכנה בית בעלה בהיותו בחו"ל ואחר זמן ערער הבעל לבטל מעשיה והרב ז"ל כתב טעמים לקיים המשכנתא ומכללם כתב דכיון שהיא משכנה עבור מזונותיה ופרעון חובות הבעל וקי"ל שמה שמכרה בינה לבין עצמה המכר קיים א"כ כ"ש כשלא מכרה אלא משכנה ויכול הוא לפדותה מה שלא היה יכול לעשות במכורה כשהיה מכרה קיים ע"כ ומדלא פירש הרז"ל שבעת הפדיון ינכה הבעל לממשכן שכי' השנים שעברו נראה שמחייבו לפדות בלא ניכוי ואם איתא דס"ל להרב ז"ל דאין לבעל לשלם רק מה שנהנית למזונות ולא העודף הנמשך מאי כ"ש הוא זה דשאני התם במכרה דקי"ל דאין מכרה קיים רק במכרה שוה בשוה ולא יותר משא"ך במשכנה דהוא מפסיד השכי' עודף על מה שלקחה אלא ודאי נראה דס"ל להרב דדוקא במכרה דאחר המכר תהיה כל ההנאה לקונה ואין סופו לחזור לבעלים תמצא קונים ואז למה לה למכור בפחות משא"ך במשכנתא שסופה לחזור לבעלים אם נאמר שהדין שינכה לו השכי' בזמן הפדיון אז לא תמצא מי שימשכן לה בחנם לכן הרשות בידה למשכן גם בפחות כדי שתמצא במה לחיות וא"כ דון מינה לנד"ז שאם לא תעשה היתר מו"ש לא תמצא מי שילוה לה בחנם:
אבל מ"ש בתחלה שלותה בלא עדים לכאורה אין לו מובן דאם על גוף השטר קאמר הרי הוא בעדים אלא נראה שכונתו עמ"ש בשטר שהלוה לה לפרעון הוצאותיה ואותם ההוצאות כשלותה אותם מאחרים בלא עדים הוא אינו חייב בפרעונם ואם הדבר כן הצדק אתו דכן מפו' בטוב"י בסי' ע' דאם לותה בלא עדים אינו חייב לפרוע ועיין בח"מ וב"ש דאפי' אם היא מודה עכ"ז פטור והשתא כיון שידע כמהר"ש שהמלוה שלו היה לפרעון ההוצאות שהבעל אינו חייב בהם ועכ"ז הלוה לה אין לו לתבוע מהבעל אלא ממנה ומה שהשיב כמהר"ש הנז' כי הוא מינהו בקגו"ש וגם הוכיח ממכתביו שלבסוף הסכים למעשיו וא"כ כל מה שעשה אפי' בטעות עשוי כ"ז הוא אם יודה כמהר"מ שמינהו וגם פירש מבלי שיוכ"ל לו לתקוני שדרתיך ולא לעוותי אבל אם יודה רק שמינהו בסתם ולא יוכ"ל לו אמת מניתי אותך להוציא אתה ההוצאות או מה שתלוה היא ברשותך אבל לפרוע מה שלותה שלא ברשותך ובלא עדים שאני פטור מפרעונם ואתה תתן לה לפרעם אין זה תקון אלא קלקול ולתקוני שדרתיך וכו' והשתא הלא כמהר"מ כופר בכל המינוי ואומר להד"מ. וא"כ אם טענת כמהר"ש אינה אלא ספק כמו שנראה מדבריו שכתב אחשוב וכו' יוכל להטיל חר"ס על מי שמינהו ומכחיש ואם תוקע עצמו בבריא שמינהו יוכל להשביעו היסת כדין כל הטוען טענה על חבירו שיתחייב ממנה ממון והוא מכחיש עיין בח"מ סי' ע"ה
אמנם במ"ש להוכיא ממכתביו שהסכים למעשיו וכו' עין רואה למהרימ"ט ז"ל בח"ב ח"מ סי' קי"ב בנדונו שאחד כתב לשלוחו אחר שעשה מעשה שלא מדעתו והודיעו שמה שעשית עשוי וחקר הרב שם אם מה שאמ"ל מה שעשית עשוי אחר המעשה הוי הסכמה וכתב דלשון זה אינו ריצוי אלא ר"ל אחר שעשית כבר אין להשיב ולאו ריצוי הוא ולא לשון מתנה וכו' ותו דאחר מעשה אפי' אמר דברים שמורים שהוא מתרצה לאו מידי הוא כדאמרי' בפ' אלו מציאות באמימר ומר זוטרא דאיקלעו לבוסתנא דמרי ב"א וכו' ומייתי התם מאי דאמר רבא לא אמרו כלך אצל יפות אלא לגבי תרומה דמצוה היא וניח"ל אבל הכא משום כסיפותא הוא דאמר ה"ן משום כסיפותא הוא דאמר כיון שכתב לו שלתועלתו עשה וא"א לו לעשות בענין אחר ע"ש ומינה לנד"ז שאומר כמהר"מ גם הוא דדוקא מפני שהיה בחוץ והוא היה כותב לו שעושה עמו טובה לדחותו היה מכוין ומ"ש שישלם לו כספו כונתו למה שנוגע לו בדין ושאר האמתלאות הנז' שאמר, נראה דלא יהיו לשונות המכתבים ההמה עדיפי מנדון מהרימ"ט ז"ל שכתב לו בפירוש מה שעשית עשוי ועכ"ז כתב הרב ז"ל דאינו ריצוי גמור ותרציה לדבוריה ועוד ממ"ש מפ' אלו מציאות והוכיח דאפי' דברים המורים לריצוי אי הוה אחר המעשה לאו כלום הוא הרי ה"ן אחר המעשה הוה. והגם כי הכנה"ג בח"מ סי' קע"ו הגה"ט אוצ"א כתב להשוות מהרימ"ט לדעת מהרשד"ם ומהרש"ך ז"ל ומשוה שותף לשליח ולא אמרה מהרימ"ט זולת בדברים המורים ריצוי ולא בריצוי גמור ע"ש מ"מ ה"ן הרי הוכחנו מדברי מהרימ"ט ז"ל במכ"ש בנד"ז דלא הוי ריצוי גמור ועוד יש ללמוד מסו"ד הרב שם דאפי' הוי ריצוי גמור לא מהני שכתב לבטל הענין וז"ל דאי משום מחילה הכא לא שייך מחילה אלא במה שתובע אדם לחבירו ומחל לו אותו ואי משום מתנה דיהיב ליה היה צריך דרכי הקנאה ולא בדברים בעלמא ע"ש ודון מינה לנד"ז דאין כאן זכיה לא מדין מחילה ולא מדין מתנה. ואזדא לה הך טענה זולת טענה הראשונה שמינהו מקודם כבר כתבנו דינה לעיל:
ד) במ"ש לפסול השטר ומטין דבריו לפטור בזה גם את אשתו הנה טענתו שכתבו בשם מוכ"ז ואומר שלא היה שם המוכ"ז אם כונתו לרמוז בזה למ"ש בסי' רל"ח בח"מ דאפי' בשטר שיש בו קנין צריך שיכירו שמות הקונה והמקנה והכא שהוא מוכ"ז סתם לא הכירו שמו הנה בסי' ל"ט ומ"ט מפורש דדוקא בשטר שאין בו קנין אבל כשיש בו קנין א"ץ הכרה רק לשם הלוה וגם בסי' רל"ח תמה הסמ"ע למה צריך הכרת שם הקונה ע"ש ואפי' העושים יסוד להכרה זו מ"מ לכאורה הש"ע סותר עצמו ח"ו ובכגו"ד אמרינן סמי חדא דסי' רל"ח מקמי תרתי דסי' ל"ט ומ"ט ואי משום מ"ש מור"ם בסי' קצ"ה דבמכר הנעשה בק"ס בעינן דוקא שיהיה בפני הקונה דאולי אינו חפץ לקנות הכא לא שייך כיון שכתוב בשטר הוו עע"ג שנטו"ק ממוכ"ז סך פ' איך לא יחפוץ המוכ"ז במקח אחר שפרע דמי המקנה וישאיר עצמו תלוי ועומד ואם נאמר שלא פרע רק שהמוכר כתב על סמך שיקח אח"ך איך יתכן שהמקנה יודה שנטו"ק והוא לא קבל ולא יפחד שבהודאתו זאת יתחייב כי לענד"ן דמה שחלקו בסי' קצ"א בין אתרא דכתבי והדר יהבי ליהבי והדר כתבי אינו אלא כשכותב שבעד סך פ' מכרתי לפ' ולא כשמודה שנטו"ק דאז איך יתכן שיפטר מהודאתו אפי' באתרא דכתבי והדר יהבי ואם מרצונו הסכים להודות לא גרע זה ממתנה דגם מור"ם כתב דל"ב שיהיה בפני הקונה. וכ"ש דמי הגיד דלא היה הקונה שם רק שרצה להעלים שמו.
ה) אבל מ"ש מצד שהניחו העדים המקום חלק בלתי טיוט וחתמו יש לחוש גם לשאר מקומות הא ודאי שהדבר צ"ת למעיין בח"מ סי' מ"ד ומ"ה והגם שבסי' מ"ד ס"ח כתב דאע"ג דקי"ל כשיש אויר שטה בין השטר לעדים דל"ח שמא העדים הניחו שני שטין והוסיף באחת מה שרוצה משום דמסתמא העדים עשו כהוגן ה"מ בעדים מוחזקים ביודעים הלא"ה חיישינן ע"ש דנד"ז נראה דאינן מוחזקים ביודעים ומוכח מלתא דהנה הניחו המקום בלא טיוט, ומזה ודאי יש לפקפק שלא ללמוד מחזוקי סופר וכיוצא הכתובים בשטר זה:
ו) ומ"ש שמתוך החשבון שמסר לו וכתב בו חשבון הכשר ואינו ע"ץ היתר וכיון שכלל אותו בשטר זה עם הקרן הו"ל שטר שכלל בו רבית בסתם ואינו גובה בו גם הקרן ועיקר זה הוא מהש"ע ח"מ סי' נ"ב ויו"ד סוס"י קס"א. והשיב מהר"ש שאין זה שטר שכלול בו רבית, המעיין יראה להרב פרח מטה אהרן ז"ל ח"א סי' כ"ב דהוא כנד"ז ממש שמתוך החש' שמהם נוסד השטר ההוא ניכר שכלל רבית ודן בו שלא יגבה כלל אפי' הקרן עש"ב. ומ"ש מהר"ש דמשום פקוח נפש וגדר ערוה מותר ללות ברבית אמת שכ"ך ביו"ד סי' קס"א אבל הט"ז כתב דמ"ש שם בפקו"ן ומ"ש בסי' קע"ב דמותר לצורך מצוה דזה דוקא כשלא נמצא רק אדם רשע ועובר על ד"ת ואינו רוצה להלות אלא ברבית אבל לא שמותר לעשות כן ע"ש וא"כ חלילה לב"ד להורות היתר בזה לאדם כשר לגבותו, וממילא צריך לחקור בהכשר ההוא שכתב אם הוא עשוי ע"צ היתר כהוגן או לאו כי טרם עומדם לדין נראה שטר אחד שלוה בו כמהר"ש לצורך כמהר"ם וכתוב בלשון הודאה שבעד סך פ' שלויתי ממעות פ' לצורך פ' מכרתי לו מטלטלי פ' וחזרתי ושכרתי אותם וכו', ובעל המעות בזמן ההלואה לא היה פה ובהודאה הזאת לא כתב שקא"מ בקגו"ש ואמ"ל שאין כאן מכר עד שיתחייב בשכי' מתרי טעמי חדא דכיון שאין לו הרשאה איך מכר מטלטלים אלו והלא אין אדם מוכר דבר שאינו שלו ולא היה שלוחו. שנית דבעל המעות לא היה פה ולא משך המטלטלים גם ק"ם לא היה פה ובמה קנה ועל טעם השני השיב כעת מהר"ש דכמו שכתוב בסי' קצ"ט דיש מעות קונות בלא משיכה כגון אם היו בידו מעות בלא מנין ובלא משקל ואמ"ל מכור לי חפץ זה באלו דקנה משום דהוי מלתא דלא שכיחא כן אם קנה ממנו מטלט' בלי מנין וכו' כנד"ז במעות ידועים קנה בלי משיכה, והנה אמת כי בדב"ז נחלקו הסמ"ע והט"ז בסי' רנ"ז סי' ט' דלהסמ"ע הוי מלתא דשכיחא והט"ז הוי ל"ש ע"ש ומשה"א בסי' קצ"ט הכריע כהט"ז מדברי הרמב"ם פרק י"ג מהל' מכירה שהשוה שני הדינים, ולענ"ד דס"ל דהסמ"ע דלא השוה אותם הרמב"ם רק לענין שקנה ומחזיר אונאה אבל לא ששוים בעצם הקנין אלא האי כדיניה דקונה בדמים אכסרה קנה בלא משיכה דהוי כחליפין וכמ"ש שם והאי כדיני קונה מטלטי' אכסרה אינו קונה אלא במשיכה זולת שגם הוא קנה ומחזיר אונאה ומשו"ה לא כתב כחליפין רק בדמים אכסרה ולא כללם יחד ובש"ס נמי לא זכרו זה רק בקונה בדמים אכסרה. וגם אם הדבר שקול הא ודאי דיכו"ל המוחזק שזה אינו מכר כהסמ"ע. ובפרט דלדברי מהר"מ שלא מינהו מה יועיל זה דאם בשטרי מו"ש כתוב שמכר נכסי כמהר"ם הרי הוא מוכר דבר שאינו שלו ואם מכר נכסי עצמו אנה"ן הוא מתחייב למלוה בהכשר אבל לא יוכל לגבותו מכמהר"ם והלא ביו"ד סי' קס"ט סט"ז וי"ז מפורש דאפי' בשולח שליח לגוי להלוות לו ממנו ברבית וגם מסר לו משכון לתתו לגוי אם הגוי סומך על המשכון או על הלוה דוקא ולא על השולח מותר אבל אם סומך על השליח נמצא דין הגוי בהדי שליח והשליח כשגובה מהלוה לפרוע לגוי ה"ז רבית לישראל ועיין בסי' ק"ם סי"ג ואפי' לס' רש"י בסי' קס"א בהגהה דס"ל דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מיד לוה ליד מלוה ולא מיד שליח מלבד דהפוס' נדחה קראו לה גם רש"י לא אמרה זולת כשהמלוה ידע שזה שליח ולא כנד"ז דהמלוים לא ידעו רק במהר"ש ודוק, זולת אם נמצאו כתובים בשם האשה אם למזונותיה ודאי מכרה קיים ואפי' בסתם יש לדון בזה ממ"ש המבי"ט שם בסי' ק"ץ לקיים אותה משכנתא משום דכשהאיש בחו"ל ולא הניח מורשה הו"ל האשה נושאת ונותנת בתוך הבית ומכרה קיים וכ"כ פתחי תשו' בח"מ סי' רכ"ז סק"ט משם רשמי שאלה ע"ש, אבל אם לא נתחייבה היא עצמה רק השטרות כתובים בשם כמהר"ש נראה אם כתוב בהם שלוה לצרכה ותודה לו שברשותה עשה ונמצאו כתובים ע"ץ היתר כהוגן (משא"כ אם אינם בצד היתר מציא למימר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי כמ"ש מהריק"ו בתחלת שרש י"ז) אזי יהיה דינו עמה ואין כאן רבית, משא"כ כשלא תודה הגם שיהיו כתובים לצרכה אז תהיה פטורה מההכשר דהמלוה אית ליה דינא בהדיה והוא לא יוכל לחזור ולגבותו ממנה דהו"ל רבית ועתה כאשר כללו בשטר שכתב עליה עם הקרן הו"ל שטר שכלול בו רבית וכמש"ל, ועל הקרן נמי הגם שתודה בו הנה ידוע מחלוקת הפוס' שכתב מור"ם בהגה סי' נ"ב די"א שגובה את הקרן וי"א דקנסינן גם הקרן ומלבד דלדעת מור"ם לפסוק כי"א בתרא כידוע בכללי הפוס' עוד זאת הנה היא המוחזקת ויכולה לומר קי"ל זולת בחמשה לי"פ הכתובים בפירוש למזונותיה בזה נראה דודאי גם בעלה מחויב בתשלומם הם והכשרם דאין לפסול השטר מפני פיסול עדים שהעידו בשטר שכלול בו רבית חדא שאינו מפורש והם לא ידעו ועוד עיין להתו' בפ' המניח ד"ל ובב"מ שכתבו דלא תשימון עליו נשך ל"מ להו לאינשי דקאי על העדים ע"ש, ומ"ש מהר"ש לפטור עצמו מטענת רבית שאפי' את"ל שהוא רבית הוא לא נתכון לרבית ואם טעה ועשה בשוגג לא קנסינן שוגג אטו מזיד לענד"ן דיש לדקדק מסוגייא דמוציא תבנו וקשו לזבלים דגם בלא נתכון קנסו חכמים דהא התם בתבנו וקשו סבר רב דקנסינן גופא משום שבחא ומוקי התם הש"ס מלתיה דרב אפי' כרבנן דלא קנסי קרן משום רבית וכ"ש דאתי כר"מ דקנים ע"ש והשתא למאי דקי"ל דרבנן מודו בשטר שאין מפורש בו רבית דקנסינן אם נאמר דנא קנסו בלא נתכון היכי מצי אתי רב כוותייהו והלא רב דקניס הוא בלא נתכון להזיק נמי אלא הוציא תבנו וקשו לזבלים וממילא הזיקו אלא ש"מ דמאן דקניס אפי' בלא נתכון נמי דהו"ל לאסוקי אדעתיה אולי יזיק וה"ן הו"ל למידק שמא זהו רבית ואם לא ידע ישאל לחכם כי אולי הוא רבית וכשיכללנו ולא יוודע לאיש יבא לגבות גם הרבית, ואחר החפוש מצאתי להתו' בב"ב ד"ב ע"ב בד"ה וחייב באחריותה שבסוף הדבור כתבו בפשיטות דאין לקנוס שוגג אטו מזיד וגם הריב"ש בסי' תק"ו גבי חוטף המצוה שחייבוהו רז"ל לשלם מדין קנם כתב דבלא נתכון ל"ק שוגג אטו מזיד והנה ק"ל והלא בחמץ שעבר עליו הפסח דקי"ל כר"ש דקנסוהו חז"ל לאסרו בהנאה ואפי"ה קנסו שוגג אטו מזיד עד שמצאתי להרב מטה אפרים בליקוטיו פט"ו מהמ"א שהביא דברי מרן בכ"מ שם דכתב בהך דקנסו לומר אין מבטלין איסור לכתחלה דאם ביטל בשוגג לא קנסו ותמה דמאי שנא מהך דחמץ ותי' דהך דאין מבטלין אפי' להראב"ד דס"ל דהוי מדאורייתא אין באיסורו מלקות אפי' אם ביטל במזיד משא"ך חמץ אם לא נגזור בשוגג אתי להשהותו במזיד ויעבור על ב"י ובל ימצא דבאיסורם משכחת מלקות ע"ש והשתא מינה לנד"ז דרבית שכן ראוי להיות לקנוס גם בשוגג שמא יבא לכלול הרבית במזיד ויגבהו דאז עובר על כמה לאוין שיש בהם מלקוח, ואחר הבירור הנז' דאין כדאי בטענות מהר"ש לדחות לתא דרבית מהשטר הנז' עפ"י האופנים הנז' ממילא מובן שאין דין זה נוגע למ"ש ביו"ד סוס"י קס"ב במי שטוען שהמלוה הלוה לו באיסור והוא משיב שהלוה בהיתר וכו' שאם המלוה בא להוציא מהלוה ישבע הלוה ויפטר ואם יש שטר ביד המלוה נשבע ונוטל ע"כ דהתם מיירי שטוען שהלוה בהיתר ואנן ידעינן לפי דבריו שהוא היתר גמור משא"כ בנד"ז לפי האופנים שזכרנו שהדין הוא שהם באיסור מה יועיל אם יאמר המלוה שהלוה בהיתר ועין בט"ז שם שכתב דאין דברי הש"ע אמורים אלא במפרש לנו ההיתר איך היה דבפירושו יזכר הדבר אם הוא היתר אבל בסתם לא דאולי טועה הוא ע"ש ואף גם זאת צריך לבאר דהגם שכתוב בשטר זה שאנו דנין עליו שקבלה עליה האשה הזאת ס' הפוסק המאשר ומקיים שט"ד והרבה מהפוס' מבטלים בזה טענת קי"ל וגם הכא יש לדון דבטלה טענת קי"ל כמ"ד דקנסינן גם הקרן אפי' אם מודה, מ"מ נראה דהכא לא מהניא, חדא שבמ"א הארכתי בזה דיש חולקים ואומרים דלא מהני משום דלא ידע כמה מחיל ותחזור לומר קי"ל כוותיהו ובפרט שהיא אשה ובל ידעה מה, ותו דרבים האומרים שצריכים העדים לבאר בשטר דק' ס' הפוסק בפי"א בשעת הקנין דאל"ה אמרינן שהעדים והסופר כתבו כן מעצמם וכמ"ש גבי נאמנות בח"מ סי', ותו דטעם המקיימים זה הוא משום דס"ל כל תנאי שבממון קיים והכא דקנסו גם הקרן משום שמא יגבה בו את הרבית איכא לתא דאיסורא והגם דכשתאמר קי"ל כמ"ד שאין גובין גם הקרן איכא לתא דאיסור גזל למ"ד שגובין כבר עמד על חקירה זו הכנה"ג בח"מ סי' כ"ה בכללי הקי"ל ותי' דכיון דהוא בשוא"ת עדיף מלזכות שכנגדו בקו"ע, ותו דלמש"ל בטענה ה' דכיון שהניחו העדים מקום חלק וחתמו יש לחשוש לזיוף ואין ללמוד ממ"ש בשטר א"כ גם זה בכלל, ומכל אלין נראה דתוכל האשה לומר קי"ל כשיתברר עפ"י האופנים הנז"ל דהיה ההכשר שכתב בפרטי החשבונות יש בו איסור רבית וכללו בהם הקרן בשטר ההוא וככל האמור לעיל: