יש מאין חלק ב· רבי אליהו ילוז
חושן משפט · סימן כב
ראובן שו"ב ובנו מלמד בעיר אחת בסך קצוב לכל חדש בלתי זמן מוגבל ויהי היום הודיעו לק"ק הי"ו שמהיום עד שני חדשים ויש להם זמן לבקש שו"ב ומלמד אחרים ואם לאו הם לא ישרתו להבא רק בתוספת כו"ך לכל חדש והדביקו ניירות בזה בבהכנ"ס והק"ק לא הזמינו זולתם בסוף השני חדשים וראובן ובנו משכו עבודתם בסתם עוד חדש אחד ובסוף החדש בקשו שכירותם עם התוס' הנז' והגבאי לא רצה לשלם להם התוס' ולכן בטלו מעבודתם איזה ימים עד שיפייסום הק"ק להמשיך להם הזמן עד שימצאו שו"ב ומלמד אחרים וע"ד התוס' יעמדו למשפט וכאשר יצא הדין על החדש הראשון כן יקום על שאר החדשים וכן עשו עד שמצאו זולתם ועתה שואלים הלכו מה הדין נותן.
ואען ואומר הנה לכאורה נראה דאין לשו"ב ובנו שום תוס' כיון שהק"ק לא הודו להם בה בפי' ול"מ על החדש הראשון שלא פייסום אלא הם מעצמם משכו עבודתם בסתם די"ל אדעתא דתנאה קמא משכו וכמ"ש מור"ם בהגה סי' קס"ג ס"ה ובסי' של"ג ס"ח ואע"ג דסיים שם אבל אם עמד עמהן בשתיקה ל"א דנשאר על תנאו הראשון היינו לגריעותא דפועל לחסר מזכיותיו שהיו לו מקודם אבל לא למעליות' לחדש עליהם מה שלא היה לו וע"ש בש"ך דגם בזה הק' על ההגה דגם בשתיקה י"ל דאדעתא דתנאים הראשונים ואין לדייק דין מור"ם מהריב"ש ומהריק"ו זולת אם הסברא היא מבחוץ דכיון ששתקו הקהל ולא השכירוהו הו"ל כש"ץ בלא קציצה וכתב דלפ"ז גם שכירות לא ישלמו לו כראשונה רק כפחות שבפועלים עש"ב ולפ"ז בנד"ז דהק"ק לא הודו להם והם משכו בשתיקה נראה דאין להם תוספת וכן יש ללמוד מדברי הט"ז ז"ל בהגהה דסי' רכ"א שפי' כן שאם קצצו ביניהם לוקח ומוכר דמי החפץ וחזר אחד מהקציצה והשני לא גילה דעתו רק שתק והחוזר מעצמו קיים המקח אמרי' דאדעתא דקציצה ראשונה קיים וה"ן דכוותה.
אלא גם על שאר החדשים שבטלו ופייסום בסתם יראה לכאורה דאדעתא דתנאה קמא פייסום והוא ממ"ש בב"מ דע"ז ופסקוה הפוס' בח"מ סי' של"ב ס"ה דבע"ה ששכר פועלים בסך ידוע ונתייקרה המלאכה והפועלים הראו לו פנים זועפות ופייסם בדברים אינם יכולים לומר לא נתפיסנו אלא ע"ד שתוסיף על שכרנו כפי היוקר שהוא ישיב לא פייסתי אתכם אלא ע"ד שאוסיף לכם אכילה ושתיה וכן עשיתי ע"כ זה היה נראה לכאורה.
אבל אחר הישוב יש להפך בזכות ראובן ובנו מהתוספתא דפסקו הפוס' באה"ע סי' כ"ט ובח"מ סי' רכ"א דהמבקש לקנות דבר מחבירו וז"א במנה וז"א במאתים והלך זה לביתו וזה לביתו ואח"כ נתקבצו ומשך סתם אם הלוקח הוא שתבע יעשה כדברי מוכר ואם להפך להפך וזה לכאורה הוא סותר להך דבב"מ הנז' אבל מצאנו לרבנן קמאי עמדו בזה הוב"ד בש"מ למציעא על דע"ז הנז' די"א דוקא כשלא פי' הפועלים וכו' אבל פירשו ואמרו אין אנו עושים עמך אלא בכו"ך וזה בא ופייסם ע"ד תוספת שאמרו פייסם וכמ"ש בתוספתא וזה דעת רבו של הריטב"א ג"כ אבל הרמב"ן והרשב"א והתו' שם הבי"ד דשאני פועלים דכיון דמעיקרא אגרינהו וכי הדרי בהו אית ליה תרעומת עלייהו כי פייסנהו ואיפייסו אדעתא דתנאה קמא איפייסו ע'"ש ובנמק"י פ' האומנים הבי"ד הרמב"ן בשם האחרונים שכ"כ משם הרמב"ן ז"ל והשתא הנה לי"א קמא החילוק הוא בין התוספתא להך דפועלים בין פירשו סכום התוס' להדרו בהו סתם ולא שני להו בין היכא שיש תרעומת ללא יש אלא כל שפירשו אפי' יש תרעומת ואח"ך נתפייסו אדעתא דידהו נתפייסו אבל להרמב"ן ודעמיה כל שיש תרעומת אפי' פירשו ואח"ך חזרו בסתם אמרי' אתנאה קמא נתפייסו ולדעת כמאן הלכתא הנה מרן לא גילה דעתו רק בב"י סי' של"ב כתב ועיין בנמק"י מ"ש בשם האחרונים ובש"ע סתם הדברים רק מור"ם בהגה שם הוא שכתב דברי הנמק"י בשם יש מחלקים ובסי' רכ"א הביאם בסתם ומ"מ מדלא אשמועינן מרן רבותא לומר דגם בפירש להדיא ואח"כ נתפייס דאדעתא דתנאה קמא נתפייס יראה דס"ל דאין החילוק תלוי רק בחזר סתם או פירש להדיא הסכום בחזרתו וכן יראה שכן הבין בו מור"ם מדכתב ההגה בלשון ויש מחלקים כלומר דסתם מרן משמע דלא מחלק בין יש תרעומת ללא יש רק בין פירש ללא פירש אבל יש מחלקים וכו' ואם כנים אנו בזה הרי ראובן ובנו יש להם לישען טל מרן ז"ל דאתכא דידיה סמכינן וס"ל דכל שפירשו כמה הוא הסכום אף שחזרו ונתפייסו אדעתא דבקשתם נתפייסו.
ומ"מ עדיין לבי נוקפי כיון שמרן לא גילה דעתו בהדיא בזה ומור"ם כתב בסתם בסי' רכ"א כהנמק"י ומה גם דהתם לכאורה נראה דגבי מקח וממכר לא יש תרעומת על החוזר ועכ"ז פסק דכשנתפייס אדעתא דקציצה הראשונה נתפייס אלא דלזה מצאתי להקצה"ח שם שהעיר בזה וכתב דהתם נמי איכא תרעומת כיון דבסי' ר"ד קי"ל דבדברים נמי איכא משום מחוסרי אמנה וכתב שם מור"ם דאפי' בתרי תרעי נמי איכא והניח שם בצ"ע מ"ש הב"ש באה"ע סי' כ"ט וכ"ך בה"י ז"ל דגם בתנאי שבין איש לאשה אם היתה בתחלה קציצה ביניהם וחזר ממנה אחד מהם והדר איפייס בסתם דאדעתא דקציצה איפייס דהתם מאי תרעומת איכא ולע"ד דגם התם יש תרעומת גדולה על החוזר דחבירו מתבייש עד שמכח זה הוציאו דין קנס השדוכין מדין אסמכתא באה"ע סי' נו"ן ובח"מ סי' ר"ז ומהריק"ו בשו' כ"ט כתב דהיה נ"ל לחייב קנם לחוזר משדוכין גם בלא קנין משום בשת ועיין בהאיש מקדש דהאומר לשלוחו צא וקדש לי אשה והלך וקדשה לעצמו שנהג בו מנהג רמאות וכ"ש כשנתרצית היא או הוא דודאי אם חזרו מנהג רמאות הוא ומאי תרעומת גדולה מזו איכא ועכ"פ כשיש תרעומת על החוזר נראה הסכמת האחרונים דאדעתא דקציצה קמייתא איפייס וחובה עלינו לצאת י"ח מסברתם והגם דבסי' של"ג גבי דבר האבד דקי"ל בין פועל בן קבלן שוכר עליהן או מטען כתב מור"ם שם דאם מצא פועלים אחרים לשכור והטעה את אלו נותן להם כפי מה שפסק להם באחרונה ואף דמ"מ יש עליהם תרעומת בחזרתן ואמאי כבר נתעורר בזה הש"ך ז"ל סק"ל ותי' ע"ש ובקצה"ח ונה"מ ז"ל כתבו עליו דמעיקרא אין שם סתירה דשאני הך דהטען שלא פייסן בסתם אלא ביאר להם הסכום שיוסיף להם דבהא גם הנמק"י מודה ע"ש ובנד"ז לא שייכו תי' הש"ך ולא תירוצם ז"ל והדר דינא א"כ דלס' מור"ם והאחרונים אין לראובן ובנו רק כקציצה הראשונה.
לכן מצאתי להם תרופה ממקום אחר והוא דהרמב"ן וכל הנמשכים אחריו ז"ל לא אמרו דאדעתא דקציצה קמייתא איפייסו רק כשיש תרעומת על החוזר וכמש"ל וגבי פועל ל"ש תרעומת רק כשהוא שכיר יום או חדש וכו' כלומר לזמן קצוב וכן לפעולה מיוחדת לגומרה וחזר בתוך הזמן או בתוך הפעולה דאז גם דמצד הדין יוכל לחזור מ"מ יש לו עליו תרעומת מצד הדין אבל הכא דלא הושכר ראובן ובנו רק בסתם לכל חדש שירצו לעמוד שם ולא לזמן מוגבל אין זה עדיף ממ"ש בסי' שי"ב ס"ה במשכיר בית לחבירו סתם שצריך להודיעו שלשים יום מקודם ואחר ל"י פשיטא דיכול להוציאו וכן השוכר יכול לצאת ואין שם שום תרעומת והכא בנד"ז הרי הודיעום טרם שני חדשים ואמרו שבקשו להביא זולתם אנא שלא מצאו ומה נשאר תרעומת על ראובן ובנו וא"כ בקשתם התוספת על להבא הוי שכירות חדשה כי הקצבה הראשונה אזדא לה וא"כ אפי' אם היו הק"ק מגלים דעתם בפי' לומר דוקא כו"ך נתן וראובן ובנו אמרו כו"ך נקח והלכו להם ובאו הק"ק ופייסום אח"ך ודאי דאדעתא דראובן ובנו נתפייסו וחייבים להם התוס' כהך דסי' רכ"א ז"א בק' וכו' וכ"ש דהק"ק לא גילו כמה ותנו להם רק שפייסום בשתיקה ונדבר מזה לקמן בע"ה ונראה דזהו דעת הרב מהרי"ע ז"ל הוב"ד ביוסף אומץ להגאון חיד"א ז"ל בסי' ק"ד בפאטו"ר שהיה בינו ובין הסוחר שטר לקבל שכי' ב' לק' ואח"ך הודיעו שמכאן ולהכא לא ישרת רק בג' לק' והסותר שתק ולא השיבו על המכתב רק שלח לו סחורה בסתם וכתב הרב דכיון דהפאטור גילה דעתו בסך פ' ושלח לו בסתם חייב ניתן לו דענין השטר שביניהם לא נשתעבד לו כל ימיו בשיעור זה אלא דכשימכור יטול ב' לק' אבל מקמי דליפתח וימכור הסחורה יכול להקנות מחדש כמו שירצה וכו' וכיון שהודיעו ואח"כ שלח לו נכסים יטול כדבריו ע"ש והוא פלא איך לא נרגש מס' הרמב"ן ז"ל אלא דפשיט"ל דלא דיבר בזה כיון שאינו מושכר לו לזמן קצוב כל שעתא זמניה לבטל בלי שום תרעומת ולזה דן בפשיטות דכששלח לו סתם יטול כדבריו והגם שהגאון המחבר ז"ל הבי"ד הנמק"י וכתב לחלק דשאנ"ה דהיו פנים בפנים ונתפייס החוזר לז"א דאקציצה ראשונה איפייס משא"ך הכא דהיו בב' עיירות ומי פייסו י"ל דלא הוצרך הרב לזה רק משום דהיה ביניהם שטר ועדיין לא נקרע דאז אם היה מפייסו נימא דאדכתיב בשטרא איפייס אבל בנד"ז יודה הרב דהגם דפייסום כיון שאין שום תרעומת אדעתא דתנאייהו איפייסו אלא דנראה דכ"ז לא יגהה מזור לפי מש"ל בריש אמי"ר והוכחנו דעל חדש הא' שהק"ק לא פייסו אותם והם משכו בשירותם מעצמם שהם פטורים מהתוספת וכיון שבעת שפייסום על שאר החדשים אמ"ל בפי' שהם מפייסים אותם אדעתא דכמו שהדי"ן בחדש הראשון כן יקבלו על אותם החדשים וראובן ובנו סברו וקבילו ועתה קם דינא דעל החדש הראשון פטורים ונמצא גם אם יטענו ראובן ובנו דקבלתם זה היתה בטעות שסברו שהדין עמהם מ"מ צריך להאריך בזה אי הוי מחילה בטעות כה"ג ואי הוייא מחילה או לא
אמנם אחר העיון נראה דאין אנו צריכים לכ"ז וגם על החדש הראשון הם חייבים בתוס' ומ"ש מור"ם בסי' של"ג דעל תנאי הראשון המשיך הזמן והש"ך חידש כונתו דשכי' גופה לא יקבל אלא כפחות שבפועלים היינו דוקא כשהמשיך הזמן בלתי גילוי דעתו לשינוי אבל הכא שכתבנו דקציצה הראשונה אזדא לה מבלי תרעומת וראובן ובנו טרם שימשיכו הזמן גילו דעתם שאינם מחדשים העבודה רק בסכום כו"ך והם שתקו הדי"ן לחייבם לשלם להם כמו שהתנו דשתיקת הק"ק כהודאה דמייא ודב"ז מפורש יוצא בתורת מהרש"ך ז"ל ח"א סי' ס"ט על ראובן שאמר לשמעון לקנות ללוי סחורה וטרם שהלך שמעון לקנות הראה לראובן כתב מיאודה אליו שמצוהו לקנות לו סחורות בסך ה' לק' וראובן שתק והלך שמעון וקנה ולא רצו לפרוע לו ה' לק' רק כמו שלוקחים אחרים והרז"ל צידד מאיזה מניעה לא פרעו דאי משום דלא נטל קנין הוכיח דהיכא דמפסיד הפועל ממקום אחר ואפי' אם אינו מפסיד אם רגילות לשלם בזה על עסק זה א"ץ קנין וכו' ואי משום דלא קבל הה' לק' בפי' רק שתק אין זו טענה כלל דשתיקה מהנייא לכל מילי דקי"ל המודה לחבירו בפ"ע ואמר התובע הוו עליו עדים ושתק מהני כאילו אמר כן בפי' וגדולה מזו כתב המרדכי דאדם שהתנה למלמד ללמד בן חבירו בפני אבי הבן ושתק שתי' כהודאה דמייא וחייב אבי הבן ע"כ ודון מינה הכא שטרם שיתחילו לשרת גילו דעתם כמה הוא שכרם ואינו גוזמא דהרי שו"ב ומלמדים כמותם נוטלים גם יותר מסך ששאלו הם ולא היה הדבר צריך קנין אם קבלו הק"ק א"כ השתא נמי ששתקו והניחום למשוך עבודתם שתיקתם כהודאה דמייא ומש"ל משם הט"ז דאם היתה קציצה ביניהם וחזר אחד ואח"כ הוא עצמו משך דאדעתא דקציצה משך הגם דשכנגדו שתק דאל"ך מאי חדושא דהיתה קציצה והלא אפי' ז"א בק' וז"א בק"ק התובע הרבה יעשה כדברי השני כדי שלא יהיה סותר למ"ש מהרש"ך י"ל דהתם שאני דהיתה קצוצה מתחלה ויש תרעומת משא"כ בנדון מהרש"ך וגם בנד"ד דכתבנו דנתבטלה הקציצה הראשונה וכאילו לא היתה אז כשגילה זה דעתו והשני שתק אמרינן כהודאה דמייא ובר מן דין נלע"ד דבנד"ז אפי' אם היו מגלים דעתם הק"ק שלא יעשו רק כקציצה הראשונה דהוי דומייא ממש דהתוס' ז"א במנה וז"א בק"ק דהדין הוא דהתובע יעשה כדברי השני הכא התובעים גם בחדש הראשון הם הק"ק דהא השו"ב היה יושב בביתו והם היו שולחים לו לשחוט עופות והמלמד יושב בביתו או בבהכנ"ס והם שולחים בניהם ללמוד אצלו וזה דומה להך דהתנה עם הסוחר ושלח לו הסחורה למכור ואינו דומה לפועל או ללוקח דהבע"ה יושב בביתו והם הולכים אליו לעבוד או למשוך החפץ וא"כ מ"ש חייבים הק"ק לשלם התוספת גם על חדש הראשון וכ"ש על שאר החדשים ומה שלא נכנסתי במ"ש מור"ם בסי' של"ג במלמד דהוי דבר האבד ולדון גם בשו"ב אי הוי דינו כן הוא דל"ש זה רק בביטל תוה"ז שקצבו עמו והכא כבר כתבנו דאין להם זמן מוגבל והודיעום הביטול טרם שני חדשים וצוי"מ וימ"ן