יש מאין חלק ב· רבי אליהו ילוז
חושן משפט · סימן כא
עינא דשפיר חזי מלכים מתדיינים מאן מלכי רבנן דאתו ממערבא הי"ו בקונה בית ע"י סרסור דהיינו שנשתוה עם הסרסור בדמיה בסך תש"פ דורוס. והסרסור הודיע למוכר שהוא בעיר אחרת ושלח שטר מכר כתחז"ל משמו על שם הקונה והסרסור נתנו לקונה וקבל דמי המקנה והקונה החזיק במקחו וסייד וצייר וכייר ואין פוצה פה. והן היום כאשר נתפשטה מלכות אדום בארצות ההם ונתיקרו הקרקעות יצא המוכר לטעון כי נודע לו שהקונה הנז' פייס לראובן שהיה מוסיף עליו לקנות הבית בסך עשרים דורו ולזה משך ידו ממנה והקונה מכחיש כי להד"מ והמוכר אומר שאעפ"י שלא היה הוא בעיר בן הסרסור שאל לקונה בעת ההיא אם אמת שפייס ראובן בדמים והשיבו לא ויש עדים כשרים שבעת המקח לא היתה שוה יותר מתש"פ דורו וע"ז ירדו מחוקקים בקולות וברקים זה אומר בכה וז"א בכה לבטל טענת המוכר ושאלו חו"ד בזה.
ויען כי לא פורש טענת המוכר במאי אתא עלה מוכרח לברר דלכל הצדדים אין חלות לטענתו הנז'
א דאי משום אונאה מלבד דעדים מעידים שלא היה שוה יותר בשעת המקח ואין שם אונאה דאי משום שנתיקר השער אח"ך עד כדי אונאה או יותר עיין בסי' רכ"ז ס"ט דאפי' תוך זמן שיראה לתגר לא מצי הדר משום שינוי השער ומהרימ"ט חח"מ סי' י"ט כתב דאדרבא שינוי השער לגריעותא שאפי' היה שם אונאה בשעת המכר כיון שנשתנה השער טרם שיתבע תו לא מצי תבע ע"ש טעמו, ומלבד דגם לפי דבריו לא היתה האונאה יותר מעשרים צ'ורו שאם היה יותר לא היה נמנע ראובן מלהוסיף וזה הוי חלק מכ"ה בדמי המקח ורחוק מאד משתות, ומלבד שעבר זמן האונאה כמובן דהגם דקי"ל דמוכר חוזר באונאה לעולם אין זה כ"א בשאר דברים שאין מקחו בידו להראותו לתגר משא"כ בקרקע הגלוי לעין כל עיין בש"ע ס"ח, עלית על כולנה דקי"ל שם בסכ"ט דאין אונאה לקרקעות, והגם דהכא שיווי המקח היה בין המוכר והסרסור והתם קי"ל דגם בקרקעות שליח שטעה בכל שהוא בטל המקח הנה בסי' קפ"ב ס"ד פסק שאם לא יברר המשלח שהרשהו בסתם יכול הקונה לטעון שהרשהו בין לתקון בין לעוות ויהיו מעשיו קיימים וגדולה מזאת הגיה מור"ם בסי' קפ"ה ס"ה שאפי' הודה הסרסור שאמ"ל למכרו בסך קצוב יכול לטעון קנוניא עשו וע"ש בסמ"ע סקי"ב דלהרמב"ם צריך לחלק דדוקא בשליח בחנם יכו"ל לו שהורשה בין לתקון בין לעוות דמסתמא לא יקבל דוקא לתקון דמה לו ולצרה משא"כ בסרסור דבשכר אפשר דקבל, ולפ"ז ה"ן אם סרסור זה בחנם הוא דוקא שיוכ"ל כן אבל מתי' השני של סמ"ע נראה דדוקא כשהמשלח טוען שהתנה עם ה שליח למכור בסך קצוב הוא דלא יחזיר הלוקח משא"כ בסתם ובנד"ז הרי אינו טוען שקצב לו, ועוד הנה גם להרמב"ם מפורש שם בסי' קפ"ה דאם יש הכחשה בין מוכר לשליח דמוכר אומר בק' אמרתי לך למכור והשליח אומר בחמשים שיטילו חרם על מי שאמר בן' או שרצה בחמשים וחזר בו וכו' משמע שאם הודה שהודיעו השליח שעבר ע"ד ומכר בן' ורצה שוב אינו חוזר והכא הרי מפורש בשאלה שאחר השיווי הודיעו ורצה וכתב שטר מכר ואיך יחזור, ודי והותר לבטל האונאה,
ב מה שרצו הרבנים הפוס' הי"ו להליץ בטענת המוכר משום אומד"ד דאדעתא דהכי לא זבין ממ"ש מור"ם בסי' ר"ז בהגה ובטלוה מכח תמיהתם על מור"ם דמעולם לא נשמע בשום פוסק דהאומדנא מבטלת המקח וכו' לא דקדקו יפה בזה דלהדיא כתבו התו' והרא"ש דאומד"ד מבטלת המקח עיין בב"י אלא שתמה על הרא"ש בזבין ולא אצטריכו ליה זוזי דבפסקים לא חשיב לה אומדנא שתבטל המקח רק כשגילה דעתו ובתשו' כתב להיפך אבל עיקר הביטול בזה דכיון דאונאה זאת היא חלק מכ"ה הוי אומדנא להיפך דאפי' אי ידע לא היה חוזר כיון שחז"ל אמדו דבפחות משתות מסתמא מחיל. וכ"ש דלו יהי אלא ספק אומדנא כיון שהמקח ברור והאומדנא ספק כבר הוכיח בני משה שלטון בסי' ל"ז מהרא"ש בפ' מי שמת אהך דמי שנתן כל נכסיו ועמד אינו חוזר ומתשו' הכרם להרשב"א שהביא ב"י בסי' כ"ט דבכגו"ד ארעא היכא דקיימא תיקום ע"ש, ועוד דלעד"ן מדברי הפוס' שאין האומדנא מבטלת מקח הקרקע אלא כשאומדין דאילו הוה ידע לא הוה מזבין כלל כהך דזבין אדעתא למיסק לא"י וזבין ולא אצטריכו ליה זוזי ומי שנתן נכסיו ונודע שיש לו בן ודכוותייהו ע"ע אבל כגון נד"ז דהאומדנא היא אילו ידע לא הוה זבין בהכי אלא בהכי אין זה כ"א תביעת אונאה והרי אין אונאה לקרקעות. (מדברי החו"י סי' ס"ט נראה הפך והוא פלא) והרי בטל גם האומדנא כבטול האונאה ועוד טעם שוה לפניהם כיון דמסתמא שמע זאת ושתיק עד האידנא הנה בסי' רכ"ז ס"ח גבי מוכר דלעולם חוזר מ"מ כתוב שם דאם ידע שטעה ולא תבע אינו חוזר לתבוע שהרי מחל וכ"כ מור"ם שם בס"ז בידע שנתאנה ושתק ע"ש וכבר זכר מזה הרה"פ הי"ו.
ג ואם יטעון המוכר דכ"ז ניחא אם היה טועה ממילא אבל השתא דבאה הטעות מכח אחר שפייס לראובן כנז' הו"ל מקח טעות וחוזר וה"ז דומה למה שהביא הב"י בח"מ סי' ס"ו מחו' ט"ו תשו' הרא"ש דראובן נתן שט"ח לשמעון לגבותו מגוי וגבאו ושיקר לראובן שהרחיב הזמן לגוי עד שני חדשים ולכן תמורת זה זיכה לו שמעון שטר אחר בכתו"מ וכשנודע לראובן שקרו רצה לחזור ודן הרא"ש דאינו יכול לחזור ותמה הב"י ז"ל דכיון שכבר גבה זכה ראובן באותן מעות ושלו הן ובשביל ששמעון הטעהו לא הפסיד זכותו ע"כ והב"ח יישב תשו' הרא"ש דגם הוא מודה בזה ע"ש אף אנו נשיב דאי מהא לא ארייא דמלבד דהתם הטעם מפני שכבר זכה ראובן והכא ראובן שהוסיף במקנה כל שלא גמר ופרע אכתי לא זכה המוכר עוד בה דהתם שמעון הטעה לראובן מפיו לפיו והכא הקונה לא דיבר עם המוכר מאומה וגדולה מזו כתב הסמ"ע בסי' של"ב סק"י בהטעו פועלים לבעה"ב או להפך דדוקא באמ"ל כמו שעשו חביריכם וכיוצא דתלה השכי' באחרים אז הוי כאילו לא שכרו זא"ז משא"כ באמ"ל בעה"ב בד' ואמ"ל איהו בג' כיון דלא תלה באחרים אינו נותן רק ג' ע"ש, ובזה ניחא נמי הך דנו"ן באמונה דקי"ל בסי' רכ"ז דאין ב אונאה וכתב מהרשד"ם בח"מ סי' תל"ג דאם נמצא ששקר ענה יש לו אונאה, והך נמי דסכ"ה בלוקח ומוכר שנשתוו לגמור המקח עפ"י שומת לוי ושם להם דיש בו דין אונאה, דהתם נמי שאני דהיתה הטעות מפי המטעה לאזן המוטעה משא"כ הכא ואף שהוזכר בשאלה כי בן הסרסיר שאל ללוקח ע"ז וכיחש בו ונאמר דהוי כמותו (שאין האמת כן) מ"מ הנה מהך דשם לוי וממ"ש מהרשד"ם בנו"ן באמונה גם אם נאמר דנד"ז דומה הרי לא אמרו רק דיש לו אונאה והכא בקרקע מיירי דאין לו אונאה, ומהך שהקשה הב"י אהרא"ש נמי לאו תברא, דלדבריו ולדברי הב"ח ז"ל דגם הרא"ש מודה דבאותה הטעאה בטל חליפי השטר ואינו די במה שיתן לו האונאה שאינהו בזה קשה מאי שנא מהך דהרא"ש בשם לוי שכתב דדי בהחזרת אונאה וכן בנו"ן באמונה ונמצא שקרן דדוקא האונאה מחזיר, ומוכרח לתרץ דשאני אינך שאינו כ"ך הטעאה דבשיווי המקח לא כל הדעות שוות ואפשר דהקונה גם אם היה יודע ההטעאה היה מקבל והשתא הוא דקהדר לפיכך אין לו כ"א אונאה שזכתה לו תורה אף בקנה מדעתו משא"כ בהך טעות שלא ידע שכבר גבה וזכה הוא ס"ל לב"י דאנ"ס ואומד"ד שאם היה יודע לא היה מפסיד זכותו בשום אופן ועיין למור"ם בד"מ סי' ר"ז שהביא קו' הב"י הנז' וכתב ולי נראה כהרא"ש אם לא שיש אומד"ד שבלא הטעהו שמעון לא היה ראובן מחליף ע"ש הרי גם הוא ז"ל מודה דאם יש אומד"ד דההטעאה גרמה לו להחליף מתבטלין מעשיו אלא דלדעת הב"י יש אומד"ד מגוף המעשה עצמו ולהד"מ ס"ל דאין זה אומד"ד כי אפשר שהיה מחליף גם אם ידע מאיזה סבה זולת אם יש אומדנא מבחוץ דאילו ידע לא היה מחליף ובזה א"ש מ"ש מהריק"ש בסי' קפ"ב וז"ל ראובן שהיה לו סחורה ונתן לו לוי ערך בה והלך להתיעץ עם שמעון שהוא אהובו ואמ"ל טוב שתמכור אח"כ נתגלה שלוי אין לו חפץ בה ושמעון הוא הקונה ופסק דהמקח בטל ע"ש והרב שולחנו של אברהם בסי' קכ"ט כתב דזה חולק על תשו' הרא"ש כלל ק"מ בנמלך עם שמעון על שיווי החפץ שהיה רוצה לקנות ואמ"ל טוב ואח"ך נודע שהוא של שמעון וחייבו הרא"ש להחזיר האונאה בלוקח מהתגר אבל בלוקח מבעה"ב אין לו אונאה ע"כ ודקדק הרב שש"א דאי ההטעאה מבטלת המקח גם בבעה"ב תבטל אלא ש"מ דהרא"ש סובר דאינה מבטלת נגד דעת מהריק"ש ולפי האמור ניחא דבשלמא הנמלך עם אדם מן השוק ליכא אומדנא דאלולי עצתו לא היה קונה דאמרינן ליה לא איבעי לך לאסמוכי עילויה משא"ך בנדון מהריק"ש שדקדק לכתוב שמעון הוא אהובו ולמאי נפק"מ אלא לומר דבשביל שהוא אהובו סמך עליו והוי אומד"ד דלולא הוא לא היה סומך לפיכך כשנודע לו דלעצמו קונה ורימהו בטל המקח ועיין במשכה"ר מע' מם אוק"ה בנדונו שהטעה הסרסור לקונה בשיווי המקח דעלה במחשבה תחלה דהמקח קיים לולא דעדיין לא פרע הלוקח דמי המקנה וכמ"ש החו"י ז"ל בסי' ס"ט ומינה דבנד"ז ג"ך המקח קיים וגם ראינו את הלח"ש אשר הביאו הרה"פ בצפרו יע"א דמיונות מרבנן בתראי ז"ל לקיים המקח איחשר מיילייהו:
ד ואי טענת המוכר משום שעשה הלוקח קנונייא עם ראובן לחוב למוכר. דב"ז שרשו פתוח למאי דתנן בערכין דכ"ג דהמקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה כשיגרשנה ידירנה הנאה וכן לערב לאשה בכתובתה ועיין פירש"י שידירנה משום דשמא קנונייא עשה על ההקדש והערב שתגבה כתו' מהם ויחזירנה ושם בש"ס אסיק דבלוקח לא חששו להדירה דבשלמא בהקדש חששו משו' ריוח הקד' ובערב משו' דמצוה קעביד ולאו מידי חסרה משא"ך בלוקח דידע דכל חד יש עליו כתובה אמאי ניזיל ונזבון איהו הוא דאפסיד אנפשיה ע"ש ועוד איתא התם דמשה בר עצרי ערבא דכלתיה בכתובה הוה ומפני דוחק רב הונא בריה אמר אביי להשיאו עצה לר"ה לגרש אשתו עד שתגבה כתובתה מאבוה ויחזירנה והק' והאנן תנן ידירנה ותי' אטו כל דמגרש בבי דינא קא מגרש ע"ש ומסוגיא משמע דדוקא בהקדש וערב מטעמייהו ניחוש לבטל הקנונייא משא"ך בשאר מילי ובהקדש ערב נמי דוקא לכתחלה אבל כשכבר יצאה הקנונייא לפועל און מבטלין דאלת"ה מה השיב בש"ס אטו כל דמגרש בב"ד וכו' אנה"ן ומ"מ הכח בידינו להוציא ממנו הכתובה כשיחזיר האשה ולתתה לערב א"ו דאין אחר המעשה כלום וא"כ בנד"ז דל"ש טעם הקדש וערב וגם כבר נגמר המקח שהמעשה יהיה קיים וכעין זה מצאנו להרדב"ז בישנות סי' רנ"ד במי שקבל לזון את בת אשתו וכו' כל עוד שהוא נשוי עם אמה ובא הוא ואשתו לב"ד לגרש את אשתו ולהחזירה כדי שיתבטל התנאי ההוא ויליף מדברי הרשב"א בחדושיו דמצי למעבד הכי כהך דבן לוי שמכר שדהו ע"מ שמעש"ר יהיה שלו כ"ז ששדה זו בידו ואמרינן מכרה לאחר וחזר ולקחה ממנו אין לו עליו כלום ושוב נסתפק דאולי השתא שבאו לעשות קנונייא לחוב לבת אין שומעין להם ומסיק דמצו עבדי ע"ש ומשמע דגם לכתחלה אין מונעין אותם ומינה לנד"ז במכ"ש שכבר עשה אלא שהחק"ל ז"ל בח"ב ליו"ד דע"ט תמה דזה הוי הפך מתשו' הרשב"א ז"ל בח"א סי' תתקס"ג שכתב על מי שכתב שיור לאשתו וגרשה ביום שנשאת והחזירה דלא אהנו מעשיו לבטל תנאים הראשונים מג' טעמי והטעם האחרון הוא מפני שזה מערים היה ושוה"ד ב"ד מחייבין אותו וכו' שלא מדין שאר בני אדם כעובדא דמרי בר איסק הכי דימהן לך ולכל אלמי דכוותך וכו' ע"כ ושוב תמה על הרשב"א מהך סוגייא דמוכחת דגם בקנונייא אי עבד עבד ובפרט בלוקח אפי' לכתחלה והצ"ע ואסיק דמידי פלוגתא בין הרשב"א והרדב"ז לא נפיק והביא דברי בארות המים דקל"ד שדן כהרשב"א מבלי שיזכיר מח' זו ע"ש ובתחלה לעד"ן לישב דברי מני"ר הרשב"א ז"ל דהא ודאי ס"ל דמן הדין גם בקנונייא אהנו מעשיו וכמ"ש בחדושיו גבי הך דקבל לזון בת אשתו אלא דעכ"ז דק ואשכח בסוגייא דערכין דהגם דמוכחא דאי עבד מהני עכ"פ בערב דמצוה עביד ראו לקנסו שידירנה ולזה ראה גם הוא גבי שיור שקרובי האשה מצוה עבדי להעניק לה נדונייא ולאו מידי חסריה שראוי לקנוס לבטל קנוניתו אלא דהתם כיון דסתמא מאן דמגרש בב"ד קא מגרש ומלתא דלא שכיחא היא שיגרש חוץ לב"ד לזה קבעו הקנס בעת גבית כתובה בב"ד ולמאן דלא גבייא בב"ד לא חשו למיעוטא אבל הכא א"א לקנוס רק בעת מיתת האשה בלא זש"ק ולא קודם דאז יצאה הקנוניא לפעולות ולזה קנסו בעת ההיא והרדב"ז נמי מוכרח דמודה להרשב"א דמטעם קנס תתבטל הקנוניא וכמ"ש בח"ב סי' תתל"ז בנתחייב לאשתו שלא ליש"א אחרת עליה וגרשה והחזירה לבטל התנאי ההוא וכתב שאין לו רשות ליש"א כ"א מדעתה שלא ילמדו לעשות כן וכו' ע"ש אלא דכללא הוא דכל הנעשית הקנוניא בשבילו דמי לערב דמצוה קא עביד מבטלים אותה קנוניא משום קנס וכמ"ש להך דהרשב"א דקרובי האשה עשו מצוה להעניק הנדונייא וה"ן בהך דח"ב דהרדב"ז אתתא מצוה קא עבדה להיות לאיש לעזרו על פו"ר הגם דאיהי לא מפקדא משא"ך בהך דח"א הבת שנעשית עליה הקנונייא וגם כן לוי שמכר מאי מצוה דעבדי ואי משום אם הבת הרי היא עצמה הסכימה עם בעלה מרצונה לעשות הקנונייא ולפ"ז אין מחלוקת בין ההרים הגדולים ז"ל ולדברי הכל בנד"ז דדמי ללוקח מפני שהי"ל לדעת דכל קונה מחזר להוזיל המקח באיזה אופן ומדלא חקר אחריו איהו אפסיד אנפשיה ואין לו דמיון לערב ולהקדש כלל אין לבטל קנונייתו לא מן הדין ולא מתורת קנס.
ה ומה שראוי לחקור בזה לכאורה הוא אי מחוייב הקונה משום גרמא בנזקין שגרם להפסידו התוספת שהיה ראוי להוסיף לו ראובן אלא שענין זה הוא ארוך מאד מים עמוקים ומי שירצה לעיון בקצות דרכיו למסקנא דהלכתא לדידן עיין במ"ש בספרי יש מאין ח"א סי' ל"ח דמר"ן ז"ל דאתכא דידיה סמכינן ס"ל כמ"ש התו' בפ' לא יחפור דר"י חילק בין דינא דגרמי דחייב לגרמא בנזקין דפטור דד"ג הוא כשהוא עושה היזק בעצמו לממון חבירו ולמד מזה מרן באבק"ר סי' פ"ז דהמלמד לאחר למאן דפטור גם אינו חייב רק כשבשעת מעשה בא ההיזק ובריא היזקא עש"ב ומינה לנד"ז דהוא לימד לאחר למשוך ידו וגם אינו בריא הזיקא דאולי יחזור ראובן להוסיף ויחזיר נו מעות שנתן לו וגם בשעת מתן השוחד לא בא ההיזק דאולי יבא אחר חוץ משניהם להוסיף וגם יש בכאן שזה נתכוון בתתו הפיוס בעבור טובת עצמו ושם הובא דדעת מרן במתכוין להנאתו דפטור מגרמא וכל הני טעמי שייכי הכא ומכל האמור יצא הקונה זכאי בדינו כמ"ש הרה"פ המה בחכמתם אשרי יולדתם מלמד שהלכה כמותם. ולא היה הדבר צריך לאמרו כי דין זה פשוט כביעתא בכותחא ורק לעשות רצונם חפצנו וצוי"מ ויורנו מתורתו נפלאות דברי החו"פ עה"ק טבריא חי' בטבת התרע"ד.