יש מאין חלק ב· רבי אליהו ילוז
חושן משפט · סימן כ
לדידי חזי לי האי פס"ד דשדר לן מר הרב כמהרח"א הי"ו להציל המחלק נכסיו מחיים דלית ביה משום איעבורי אחסנתא ולא משום אין רו"ח נוחה הימנו וביקש לחו"ד בזה. ואיידי דערבים עלי דברי דוד אמרתי אבא הע"ר ברצוא ושוב
א אייתי לן מר מ"ש מהרש"י ז"ל בב"ר פנ"ט אמ"ש וכל טיב אדוניו בידו זה דייתקי שהק' איך לא חש אאע"ה מהך דלא תהוי באיעבו"א ותי' דל"א כן אלא בשכ"מ אבל מתנה כבריא לית לן בה וכן הביא מ"ש הרפ"מ ס' ע' דק"מ ע"ג וז"ל ועוד אפ"ל דאפי' במתנה מחיים איכא מ"ד דמקרי איעבו"א ע"כ ש"מ די"א דלא הוי איעבו"א ומזה נמשך מר לדון דגם במתנה מהיום ולאח"מ לרבוותא דדנים אותה דגופא קני מהיום ופירי לאח"מ ודלא כמהר"י בן הרא"ש והרשב"ש דס"ל דגם גופא לא קני היום ולא מהני אלא לענין שאינו יכול לחזור בו עיין שרש מחלוקת זה במקומו דלמ"ד דקני מהיום דאין בה משום איעבו"א ע"כ ואנכי לא ידעתי איך מילט מאיבו"א לסוברים דגופא קנה מהיום והלא גם לדידהו לא זכה בפירות מיהא אלא לאח"מ וא"כ לגבי הפירות הו"ל מתנת שכ"מ שבאה מכח צוואתו לאח"מ ובמתנת שכ"מ אין בה משום איעבו"א עוד ראותי מדקדק על מהרש"י ז"ל אמאי לא ק"ל כן בכתוב דויתן כל אשר לו ליצחק דבשלמא על וכל טוב וכו' י"ל משום דבזמן ההוא לא היה כ"א ישמעאל שהוא בן השפחה והרמב"ם פסק בפ"א דה' נחלות ה"ז דבן השפחה אינו יורש עבור כן נתן ליצחק דהוא היורש לבדו וליכא אועבו"א אבל בויתן וכו' ולבני הפלגשים וכו' הוה ק' יותר וכן הק' בעיקר דינו דהא מסוגיא דכתובות דנ"ג מוכח דגם בבריא אית משום איעבו"א דר"פ איעסק לבריה בי אבא סוראה ויאודה בר מרימר לא בעא למיעל בהדיה ואמ"ל מאי דעתיך אי משום דאמר שמואל לא תיהוי בי איעבו"א וכו' והתם אבא סוראה בריא הוה ולדידי אין קו' מכ"ז דמהרש"י ז"ל לא נתן רק ליישב המדרש דהחליט שהוא דייתיקי אבל על הכתובים ידע דשערי תשו' לא ננעלו ליישבם בכמה אופנים והרי בויתן כל אשר לו ליצחק בב"ר אוקמוה לאו במתנת ממון מיירי אלא בברכות שמסר לו הקב"ה אותם מסר לו ולבני הפילגשים שמות טומאה מסר להם וכן פירש"י בחומש ומ"ש דאהך דוכל טוב לק"מ משום שלא היה כ"א ישמעאל בן שפחה ולא יירש אעפ"י שמקצת דרשנים כתבו זה בדרך דרש אבל מהרש"י ז"ל ממאן בזה כי בב"ר סו"פ ט"ו עמ"ש כי לא יירש וכו' עם בני שאינו הגון כיצחק כתב הרב דזה ניחא דאין ראוי לירש בן האמה עם בן הגבירה דאין הדעת סובלתו דאין לומר מפני שהוא בן השפחה וולדה כמותה ולא מקרי זרע דודאי בשחרור וכתובה נישאת וכמ"ש לאשה ונא לפילגש (זה ק' למ"ש הטעם משום שהוא בן שפחה כנז') ע"כ ועיין לנח"י ז"ל אדרבה תמה אמאי לא וירש דאינו בן שפחה וכנז' ועל תמיהתו מהך דכתובות וכו' קמחא טחינא הוא זה אומר בכה להוכיח מזה דגם מחיים איתא ולעומתו ס"ל דליתא גם ברבני מערב תראה שבכרם חמר סי' קי"א ס"ל דאיתא ולזה תקנו דכל צוואה גם מחיים דלית בה דיין או שלוחו להוכיח ע"ז בטלה היא תבטל ואילו הרה"ג כמהר"פ בירדוגו ז"ל בספרו משפט"י ח"ב סי' רס"ח כתב דמחיים ליתא לאיעבו"א ע"ש וכמו כן יש להעיר על הכנה"ג בהגהותיו לח"מ סי' רפ"ב כתב בפשיטות דמחיים אין בזה קפידא ואילו בתשו' בעי חיי ח"א דח"מ סוס"י קפ"ח שפך כאש חמתו על המחזיק או משיא עצה להעביר נחלה מהיורשים וקראו רשע וסתמא קאמר נראה אפי' מחיים ולענד"ן לתרץ בזה דאנה"ן כל הבא לצוות בהיותו בריא מדעת עצמו בלי שום התעוררות מאחר אין לו לחוש משום איעבו"א כי רשאי לעשות בשלו כרצונו ואם תמנעהו משום איעבו"א לא יהיה לדבר סוף וימנע גם במילי דמצוה וצדקה אבל אם דעתו אונה נוטה ובא אחר להשיאו עצה או לגרום לו באיזה ענין שיהיה להטותו להעביר ירושה ההוא לא טוב עשה וזה יראה ממ"ש שמואל לא תהוי בי אעבורי אחסנתא ולא אמר לא תעבור אחסנתא כי דב"ק הם לנוכח האמצעי הגורם למצוה ולא לבעל הנכסים עצמו ובזה מתיישבי' דברי הכנה"ג גם בזה מתישבת הסוגייא לסוברים דמחיים ליתא דאנה"ן דאבא סוראה גופיה רשאי להעניק לבתו מדעתו אבל יאודה ב"מ לא רצה ליכנס אולי לכבודו יוסיף ויהיה הוא גורם ואמ"ל ר"פ דכיון דהאב מצווה להעניק לבתו מרז"ל וכמ"ש ר' יוחנן אינך אתה הגורם וע"ז השיב לעשויינהו נמי ומעלאי דידי היינו עשייה ונמצא אני גורם וכן י"ל עוד דס"ל ליב"מ נמי דבצוואה פשוטה רשאי כל אדם לעשות בשלו מרצונו אבל כגון הא דנדוניית בתו מכח גזרת חכמים ולא ברצונו הוי כבע"כ ואיתא לאיעבורי אחסנתא וכמש"ש מי איכא מידי דאמ"ר ברתא לא תירות ואמרי רבנן דתירות ור"פ הביא לו מימרת ר' יוחנן דמפיק לה מקרא ועל המקרא אין לתמוה ואפ' דלזה נתכוון רש"י בד"ה האמר ר"י שסיים וילפי לה מקראי ע"כ ומה חידש אלא לעורר דכונת ר"פ כך היא שאחר שהילפותא היא מקרא ולא חדשוהו חז"ל תו אין להרהר עוד באופן שי"ל דמהסוגיא אין הכרח כ"ך דבכל צוואה מחיים איכא איעבו"א ודלא כמ"ש הבני חיי ז"ל בסי' רפ"ב לתמוה על הפ"מ הנז' מסוגייא הנז' דאין מי שיסבור דלית איעבו"א מחיים גם לפי האמור סרה קו' שם על הפ"מ בנדונו שציוה שיתנו לחנוך ע"מ שאם ימות בלי זש"ק שתחזור המתנה לשתי בנותיו ולא יתנו לאחותו דינה מאביו רק ב' אלפים לבנים וכו' וכתב הרפ"מ שבשיור זה של ב' אלפים יצא י"ח העברת נחלה מחנוך לאחותו ותמה הבנ"ח מה שייך איעבו"א ליעקב הנותן כי דינה אחות חנוך אינה יורשת שלו ולפי האמור דגם איש זר אם הוא גורם אית ביה משום איעבו"א נהי דאינה יורשת שלו מ"מ כיון שזיכה לחנוך ובדין הוא שתירשנו דינה והוא בתנאו גורם לה שלא תירש נכשל באעבו"א לולא השיור ממוצא דבר למדנו זכות להסוברים שסמך עליהם הרב הפוסק דבמתנת בריא ליתא לאיעבו"א ומה שהמשיך מזה לסוברים דגם במתנה מהיום ולאח"מ קנה מהיום אע"ג דהר"י בן הרא"ש והרשב"ש ס"ל דלא קנה מחיים וגם מהריט"ץ סי' נ"א חילק דלאחרים הוי כשכ"מ ולבניו הוייא כמתנת בריא מ"מ עיין לחק"ל מ"ב ח"מ סי' ד' שהאריך להביא ראיות מקמאי ובתראי ובפרט מתשו' מרן ה' כתובה סי' ה' דס"ל דהוי כמתנת בריא ואפי כוותיה נקטינן וה"ה הביא מפרה"א ח"ג דקמ"ד דהוי כבריא ובזה יישב מ"ש מהרש"י בפ' לך לך גבי הורקנוס שאמר לר"א כל נכסי נתונים לך דהיינו שזוכה לו מחיים וכתב הרב דהיינו מחיים ולאח"מ ע"כ וה"ה תמה עליו איך יפרש כן במהרש"י והלא מהרש"י בפנ"ט כתב להדיא דל"א איעבו"א אלא בשכ"מ או בבריא המקנה לאח"מ וכו' ולדבר הזה יסלח כי המעיין במהרש"י יראה דבתחי"ד הביא מ"ד דדינה כשכ"מ וע"ז קאי ואמר או בבריא המקנה לאח"מ לדידיה אבל אנה"ן לדידיה יסבור דדינה כמתנת בריא ועפי"ז כתב הפרה"א שכן היה בהורקנוס וק"ל:
אמנם בכ"ז עדין אין בו די להציל מס' האומרים דגם מחיים איכא אועבוי"א ובפרט דרבים וגדולים סל"ה הנה הרא"ש בכלליו ריש כלל פ"ד והטור בנו הביאה בח"מ סי' רפ"ד נשאל אם יש אופן להעביר נחלה משאר בניו ולהעמידה ביד בנו הגדול והביא מ"ש חז"ל הנותן נכסיו לאחרים והניח את בניו אין רו"ח נוחה הימנו ואפי' מברא בישא לברא טבא והמסייעו בזה מסייע ידי עו"ע ולא מצא תקון לעשות זה מחיים וכן מהרשד"מ ח"מ סי' שי"א בבחורה שנתנה במ"ב לאביה והניחה את בתה כתב שאין רו"ח נוחה הימנה והביא תשו' הרא"ש הנז' גם מהראנ"ח ח"א סי' קי"ח בנותן מתנת בריא כתב שאין רו"ח נוח"ה והוא איסור תורה וקרי ליה עבריינא גם מהרממ"פ סי' ס' כתב על הנותן במ"ב לשני אחיו ושייר מקצת לשלישי דמצוה להפר מחשבתו ורז"ל אמרו אין רו"ח נוח"ה וכ"ן ממ"ש תו' עה"ת בהך דאאע"ה דטעמו משום דהו"ל הוא וישמעאל גר שנתגיירו הוא ובניו עמו דהמחזיר לו אין רו"ח נוח"ה גם הרא"ם תי' דשאני התם דכתי' כי ביצחק יקרא לך זרע ולא תי' כמהרש"י דמחיים ליתא משמע דלא סל"ה (והפלא על כנה"ג דלא נעלם כ"ז מענ"ק וכתב בפשיטות כמהר"ש יפה) וכ"ש במהיום ואח"מ דיש בה ס"ם להחמיר אולי הלכה דגם בבריא יש אעבו"א ואת"ל דלא מ"מ במהיום ואח"מ אולי הלכה כסוברים דדינה כמתנת שכ"מ ואע"ג שכתבנו דלמרן ס"ל דהויא כבריא הנה י"ס דעבדינן ס"ס נגד מרן אפי' להקל וכ"ש להחמיר:
אלא דמ"מ יש להקל בנד"ז שיש שיור ליורשי' והגם דממהרמ"פ הנז' וגם מח"ס ח"מ סי' קנ"א נראה דגם שיור לא מהני הנה ה"ה הביא מהעטור דמהני וגם התשב"ץ ח"ג סוס"י קמ"ז כ"כ והרב בית דוד ח"מ סי' קל"ז הביא דברי העטור וכתב דכן נתפשט המנהג עפי"ד גם החת"ס אעפ"י שפקפק בזה מסו' כתובות הנז' סיים דבשייר מנה יפה שרי להזדקק בצוואתו עוד הביא ה"ה שאם אין המצווה מכוין לנגד ליורשים רק מצד רחמנות עשה כן גם אם מתכוון להנאת עצמו כדי שיעשה לו הזוכה דברים שהטיל עליו לעשות נח"ר לנשמתו שאין חשש בזה דבר ה' בפיהו אמת שכ"כ הרב בית דוד ז"ל ואחריו החזיק מגן בזה הרב ב"ו עייאש ח"ב סי' ג"ן שהגם שכתב לדחות הך דמחיים ליכא משום איעבו"א מ"מ העלה דכיון דאין כונת המקדיש להעביר נחלה אלא כונתו לעשות נח"ר לנשמתו אין בזה מיחוש דהנאת עצמו קודמת להנאת יורשיו ע"ש ומב' צדדים הללו שכעת לא ראינו חולק בהם הסכמנו עם ה"ה וצוי"מ: