יש מאין חלק ב· רבי אליהו ילוז
חושן משפט · סימן ח
ענין צוואה שבאו לדון עליה אם קיימת או בטלה וז"ן זכרון עדות שהיתה לפנינו איך שהרב פ' היינו יושבים לפניו כשהיה שוכב ומוטל על ערש דוי ומלולו בפיו ודעתו מיושבת עליו וכו' כשאר בנ"א ההולכים בשוק וביקש ממנו לשמוע צוואתו וה"ז ביום י"ב טבת התרע"ט וכן ציוה בפנינו בצוואת שכ"מ כד קציר ורמי בערסיה וכך אמר וציוה מחמת מיתה שאחר מיתתו החצר הזאת שהיא שייכה לי וכן שתי החנויות הידועים לי יהיו נשארים משועבדים בעבור פרנסת אשתו פ' כל משך שני חייה ואין רשות לשום יורש היורש אותי לערער עניה כו"ע ואחר גמר ימי חיי אשתי הנז' תחזור הירושה הנז' לחלק כדין בין היורשים אבל כל ימי משך חיי אשתי הנז' אין רשות לשום יורש לערער כלל על הקרקעות האלה וכו' וכל מי שירא לערער יהיו דברי המערער בטלים ומבוטלים וכך אמ"ל הרב הנז' שטר צוואה כתבוה בשוקא וכו' וכו' וחלי"ש מאותו חולי זהו שצוה ביום הנז' וח"ש כ"א טבת תרע"ט והשו"ב וקים וחתמו ע"ז ארבעה:
ואני טרם אחלה לדבר על קיום הצוואה וביטולה מצד ענין גופה אמרתי אפייס דעת היורש בטענותיו דמה שטען דאם היה שפוי מדוע לא תיקן גם שאר דברים שהיה ראוי לצוות עליהם. מה זו טענה וכי גם בההיא שתיקן אחת מענייניו ולא תיקן השאר אנחנו אחראין להקשות מדוע לא תוקן השאר וכ"ש בש"מ דהשעה דחוקה לו ומכח זה אמרו רז"ל דדבריו ככתובים וכמסורים ואין לסתור מה שתיקן מפני מה שלא תיקן, וגם מ"ש מדוע לא הסתפק בב' עדים והחתום ארבעה מאי נ"מ והלא בכל העניינים יכול להחתים אפי' מאה רק שלא יהיה מייחדם לעדות וימצא בהם קרוב או פסול ועיין בסי' רנ"ג שאם ציוה לפני שלשה רצו כותבין רצו עושים דין והכא לית בהו לא קרוב ולא פסול וכ"ש דהכא מאן לימא לן שייחד כולם לעדות וחתי' ואולי מעצמם חתמו והוא די לו בשנים ומ"ש אולי לא דייקי העדים חלילה לומר כן וא"כ בואו ונבטל כל עדות שבעולם ומ"ש איך העביר נחלה מבניו עיין בסי' רפ"ב ובאבק"ר סו' מ' כתב ע"ז לו חכמו ישכילו זאת ישימו יד על פה דהא תנן בפי"ן המחלק נכסיו וכו' ואיתא בש"ס עובדא בההוא גברא שכתב כל נכסיו ליוב"ע והניח את בניו וזכה בהם יוב"ע ע"ש וכ"ש שאפי' בחייה הניח להם חוץ מקרקעות הנז' וגם שאחרי מותה תחזור להם כל הירושה וגם מ"ש שבעת צוואתו בניו היו בגולה וחשב שאינם חיים ג"ז הבל דבסי' רמ"ו מפורש דאין זה רק בשמע שמתו ממש ואדרבה קי"ל שכל שלא שמע הרי הוא בחזקת שהוא חי וכ"ש דאפי' בשמע לא קי"ל הכא רק בשלא הניח להם כלום ע"ש והכא הנה כתבנו שהניח להם ומ"ש דאיך ס"ד לזכות לאשתו בסתם אפי' אם תנשא לאחר ממה שאכתוב לקמן בעז"ה יתברר תשו' לזה כי הנה יש לדון כוונת המצוה בזה לשני צדדים האחת אולי הגם דידע בנפשיה שהיא נזונית בתנאו ב"ד מפחדו שמא אחרי מותו ויפלו הנכסים ביד היורשים המה יצמצמו לה מזונות או ידחו אותה מדחי אל דחי לזה קבע לה השעבוד ההוא להצילה מזה. הצד השני אולי מאהבתו אותה רצה לחדש לה זכות יתירה על תנאי ב"ד ואם נדון כהצד הראשון הנה דינו מפורש באה"ע סי' צ"ג מי שייחד קרקע לאשתו בשעת מיתה שתהיה ניזונת ממנו אם אמר יהיה קרקע פ' למזונותיה הרי ריבה לה מזונות ואם היה שכרו פחות ממזונות הראוים לה נוטלת השאר משאר נכסים ואם היה שכרו יותר מהראוי לה נוטלת הכל אבל אם אמ"ל יהא קרקע פ' במזונותיה ושתקה אין לה אלא פירות אותו קרקע בלבד ע"כ וא"כ הכא שכתב משועבדים בעבור פרנסת אשתו ויש להסתפק אם דומה ללממונות או לבמזונות מ"מ כעת אינה מבקשת זולת שכר אותה קרקע ובין הכי ובין הכי יש לה ליטלו כולו למזונותיה וכן תמצא בסי' רנ"ג סי"ג באומר מאתים זוז לפ' והחמיץ דההפסד ליורשים דהא מאתים זוז קאמר אבל אם זיכה היין או דמיו סתם הריוח וההפסד למקבל מתנה:
אבל היותר נראה מדכתב לה לפרנסתה כל ימי משך חייה ולא כתב סתם נראה שכונתו לחדש לה זכות יתירה על תנאי ב"ד שהוא דוקא ימי מיגר ארמלותה וכמ"ש באה"ע סי' צ"ג ש"מ שציוה שתהיה אלמנתו ניזונת מנכסיו כל ימי מיגר ארמלותה יותר על כתובתה יש מי שאומר שאין אלמנתו מפסדת כתובתה בתביעת כתובתה בב"ד ולא בשאר דרכים המפסידים המזונות וגם אין מעשה ידיה ליתומים ע"כ והנה שרש דין זה הוא מתשו' הריב"ש ז"ל סי' ת"פ ושם סמך דינו הרב ז"ל דדמי למאי דאמרינן במייחד שדה למזונותיה דריבה לה מזונות וכתב רש"י דאי לשעבדו למזונותיה הרי כל נכסיו משועבדין לכך ע"כ. א"כ ה"ן נימא דאי כונתו רק לשעבוד תנאי ב"ד הרי בלא"ה משועבדין אלא ודאי כונתו לזכות לה יתר על תנאו ב"ד ובפרט שביאר להדייא כל משך ימי חייה שזיכה לה גם אם לא תשב על כבודו ועיין בח"מ שם שתמה על הש"ע כי בריב"ש מבואר דמה שזכתה האשה הוא משום שכתב אני מניח שתהיה אשתי ניזונת וכו' דלשון מניח הוא לשון מתנה כמ"ש הרא"ש והש"ע לא כתב זה גם בפת"ש סק"ט הביא מה שתמהו הב"מ וס' הפלאה והחת"ס חאה"ע סי' ק"מ דהלשון שבש"ע שתהא אלמנתו ניזונת הוי דבר שאין בו ממש ודבר שלא בא לעולם ובמה קנתה האשה ע"ש והן אמת כי יש הפרש בין לשון ריב"ש ללשון הש"ע דבריב"ש כתוב אנו מניח שתהיה אשתי ניזונת ואינו כתוב מנכסי ובש"ע כתוב מנכסיו ותיבת אני מניח כתוב בריב"ש ולא בש"ע וי"ל שאעפ"י שבריב"ש אינו כתוב מנכסיו פשיט"ל למרן שהיה כתוב דאל"כ מאי ראוה מייתי מהך דמיוחד שדה דהתם הזכיר השדה והו"ל כמו דקל לפירותיו משא"כ אם לא הזכיר על מה יחול הקנין ולזה העתיק בלשונו שתהיה ניזונת מנכסיו שהוא דבר שיש בו ממש ובא לעולם גוף הנכסים ומשתעבדים לפירותיהם ועל מה שלא הזכיר אני מניח אפשר דס"ל למר"ן שכיון שהזכיר שתהיה אלמנתו ניזונת מנכסיו ה"ז זיכוי שלא יהי אלא לשון דיהנה פ' מנכסי שכתוב בסי' רנ"ג דל"מ התם עיין בבאה"ג דה"ט משום דמספק"ל בש"ס אי דליהוי כוליה במתנה קאמר אי דליתהני מידי קאמר ע"ש וא"כ הכא שביאר להדיא שתהיה אלמנתו ניזונת וכו' אין כאן ס' בדבריו ולשון זה מזכה לה כאילו אמר תטול מנכסיו למזונותיה ואיך שיהיה נדון זה הרי שעבד בלשון המועיל לכ"ע והוא דבר שישנו בעולם ויש בו ממש ואין לפקפק בו מכל הנז"ל:
ואולם אכתי תיוהא קא חזינא הכא דכשבאנו לדקדק בכתב שהביאו העדים כך התחילו לכתוב זכרון עדות שהיתה בפנינו אנחנו וכו' איך שהרה"ג וכו' ואמ"ל טוב הדבר שראיתי אתכם לעשות צוואה בפניכם כמצוה מח"מ וביקש מאתנו לשמוע ולקבל צוואתו ולכתוב ולחתום וכו' והנה ידוע בסי' ר"ן שש"מ שצוה שיכתבו שטר למקבל עם הנתינה ומת אין כותבין ונותנין דשמא לא נתכון אלא בשטר ואין שטר לאח"מ אלא א"כ כתב ואף כתבו והכא לא אמר ואף כתבו והגם דזה אינו צריך אלא כשהשטר בלשון הקנאה משא"כ כשהוא בלשון צואה מ"מ ג"ז אינו רק כשהגיע שטר למקבל מחיים והכא מזמן שבשטר מוכח דלא נכתב רק אח"מ והגם דדין זה אינו שייך במי שסידר צוואתו ואז לבסוף צוה לכתוב בכאן בתחלת דבריו אמר ולכתוב ולחתום ואמת כי המבי"ט ח"א סי' נ"ט עקר הנדר דאין אמור די"ז רק במזכיר כתובה ונתינה יחד או שאמר כתבו ותנו או תנו וכתבו אבל כתבו וחתמו לא נתכון אלא לזכרון דברים וכ"ן מלשון הש"ע שכתב שציוה שיכתבו שטר למקבל עם הנתינה אבל כשלא הזכיר הנתינה כלל כנד"ז לא ודלא כדמשמע ממהריב"ל ומהרשד"ם שהביא הכנה"ג ע"ש ומלבד זה עיין למר"ן באבק"ר סי' ס"ט וע' שנשאל ע"ע זה ובסוף סי' מ' סיים לזכות למקבל דהאידנא דכל שטרי צוואות אינם עושים רק לזכרון לעניני הצוואה ולא להקנות בהם אין בהם חשש שמא לא כיון להקנות אלא בשטר ואע"ג שה"ה והר"ן כתבו דשטרי דידן הוו שטרי הקנאה מ"מ יש לנו לומר דכיון דהשתא לא משמע להו לאינשי דשטר לא הוי אלא לראיה בעלמא ל"ש למימר שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר עש"ב ועיין בב"י סי' ר"ן מ"ש בריב"ש קס"ח ומעתה רוחא שמעתתא לזכות למקבלת הנז' לדעת מרן דקי"ל כוותיה מכח שני טעמים הנז':
ואכתי צ"ע במ"ש העדים וציוה מח"מ שאחר מיתתו החצר הזאת וכו' שאם הוא לשונו ממש הנה לכאורה נראה שנחלקו הראשונים בזה כי הנמק"י בפי"ן אהא דאמ"ר אחא האומר נכסי לך ואחריך לפ' אם היה הראשון ראוי ליורשו אין לשני כלום דירושה אין לה הפסק הביא שהרמב"ן הק' דא"ך איך נמצא ידינו בכל מתנת שכ"מ שהיא בתנאו והלא אין מתנת שכ"מ חלה אלא עם גמר מיתה וכל שעדין לא קיים התנאי כבר קדמה זכות יורש ושוב אין לה הפסק ותי' הוא ז"ל דל"א ר"א אלא כשהיורש בא מכח הנחלת מורישו שאמ"ל נכסי לך אבל כשהוא יורש מעצמו בירושה דאורייתא תקנו חז"ל דתיהני מתנת שכ"מ ושויוה כירושה ממש וזוכה בה מיד ואפי' כשנתן בתנאי הוא כזוכה מעכשיו ומיהו מגדולי המפרשי' סוברים דאע"ג שלא הורידם בנכסים בפי' כיון שמדעתו יורדים לנחלה זוכים בכל הנכסים מדין ירושה ואין לה הפסק אלא שענין מקנה בתנאי שאני כיון שעכבת ירידת האחר לא מחמת שירדו בה יורשיו אלא מחמת שיתקיים התנאי כשיקיים התנאי זוכה בה למפרע משעת מיתתו וכו' ולכן צריך לדקדק במתנת ש"מ שהיא לאח"ז אם יש בה קיימת ואם בלתי תנאי בטלה ועיין בכר"ש ח"מ סי' ע"ג דן בנדונו שהיתה מתנת ש"מ לאח"ז דבטלה ואע"ג שהריטב"א והנמק"י ורשב"א בתשו' שהביא הב"י בסי' רמ"ח מחו' ז' תפסו עיקר כהרמב"ן מ"מ היורש שהוא המוחזק יאמר קי"ל כגדולי המפרשים ע"ש וא"כ נדון זה שאמר לאחר מיתתו י"ל דבטלה כנז', ואולם הנה מצאנו להרב בית דוד ח"מ סי' קל"ב הוכיח להפך דהא מכל המקומות משמע דמתנת שכ"מ לא חיילא אלא עם גמר מיתה ונמצא דהנותן לאח"ז אדרבה עשה כדינו ובנדונו הוסיף דאפי' למפרשי' לא ס"ל אלא כשירדו היורשים מדעתו ושם לא ירדו מדעתו וכעין זה חילק מהרח"ש בתו"ח ח"ב סי' ח' וי"א וי"ב וגם מהרש"ח בבני שמואל סי' י"ט דגם המפרשי' ל"א רק כשאנו רואים שכונת הנותן בעיכוב הזמן שדעתו שירד היורש תחלה משא"כ כשרואים כונתו שיתקיים התנאי זכה המקבל ומעתה לדבריהם בנד"ז שאדרבה גילה דעתו שאין רצונו שירדו היורשי' תחלה שהרי צוה בפירוש שלא יערער שום יורש כל ימי חייה ואחר מותה אז יתחלקו קרקעות בין היורשים כ"ע מודו שזכתה. ועכ"ז אלמלא באים לדון מכח קי"ל הנה עוד לנו מהר"ש חסון שם בתו"ח סי' ח' והדב"מ ח"ב סי' ע"ב דתנו ס' המפרשי' דאין קיום למתנה זולת כשהיא בתנאי ובנד"ז אין תנאי אבל אנן אתכא דמרן סמכינן והוא ז"ל נראה ודאי דס"ל כהרמב"ן ז"ל חדא שהביא תשו' הרשב"א בב"י סי' רמ"ח שהיא כמ"ש הרמב"ן ולא זכר שום חולק בזה ועיין בעי חיי ח"מ ח"ב סוס"י פ"ג שכתב דמרן הביא ס' בב"י ולא הביא חולק ודאי דהכי ס"ל וכ"כ ארץ חיים ז"ל בכללים כלל י"ז וסוגין דעלמא דקבלנו דעתו בין בש"ע בין בב"י בין בתשו' שנית ממה שהוכיח הרב"ד דממ"ש בב"י ריש סי' ר"ן דמתנת שכ"מ לא חיילא אלא עם גמר מיתה ודאי דלא ס"ל ירושת יורש קודמת ואין לה הפסק דא"כ לא משכחת קיום למתנת שכ"מ כלל. שלישות כי המעיין באבק"ר סי' ע"ז וע"ח כצוואת ששון פרח שזיכה ליצחק בנו קרקע כשיפרע סך פ וזה יובן ג"ך אחרי מות האלמנה וטרם מיתת אלמנה מכר יצחק הקרקע לאחר ונחלקו שם אם המכר קיים או לא ומרן שם ביטל המכר שאין זכייה ליצחק רק אחר מות האלמנה ואם איתא לס' המפרשים בלא"ה לא זכה כי היורשי' יטענו שכבר קדמה ירושתם ואין לה הפסק. כי הגם ששם היה תנאי שיפרע ולדידהו בתנאי ל"א מ"מ לא התנאי לבדו עיכב ההורדה אלא מיתת האלמנה דזה אינו אלא כנותן לאח"ז ונימא דקדמה זכות יורשים אלא משמע דס"ל לרבנן ומרן מכללם דהעיקר בזה כהרמב"ן דכל דלא ירשו מכח הנחלת היורש ל"א קדמה וכו' ואחר ההוכחות האלה דכן דעת מרן ז"ל כוותיה עבדינן וכ"ש אם נאמר דמאמר אחר מיתתו אינו לשון המצוה רק העדים שראו שאמר שהוא מצווה מחמת מיתה כתבו מסתמא מא שמה שמצוה הוא לאחר מיתתו ויש סמך לזה שכל דבריו אמרום כמדבר בעדו כגון החצר שיש לי והחנויות השייכים לי ואילו הכא אמרו שאחר מיתתו ולא מיתתי ש"מ דזה לשונם ולא לשונו וא"כ אין כאן לאחר זמן אלא מעתה:
והנשאר לעיין בזה הוא מ"ש העדים שאמר וכן שתי החנויות שלי ומצאנו מחלוקת בזה כי העדוב"י סי' ע' למ"ש בנדרים פ' השתפין קונם לביתך שאיני נכנס מת או מכרו מותר וכו' אלמא כשמת ויצא מרשותו שוב לא חל הנדר ה"ן כשמת יצא הממון לרשות יורשים והוא לא אמר רק מה שהוא שלו ומינה א"כ גם בנד"ז ואין כאן זכות והגם דהרב"ד ח"מ סי' ק"ל הקיפו בחבילות קושיות דלא דמי לנדרים והש"ס והפוס' מלאים מלשון זה ולית דחש לבטל הצוואה מזה עכ"ז הרדב"מ בסי' ע"ג תי' כמה מקושיותיו וגם הביא תשו' הרשב"א שבתולדות אדם סי' קכ"ח שנראה כהרב"ד וכתב דשאני התם דכתוב כל מה שיש לי דכולל עכשיו ולאח"מ אבל מה שיש לי הוא דוקא מה שיש לי עתה ע"ש ומ"ש הרשב"א דבש"מ אזלינן בתר אומד"ד כבר תמה ע"ז עדוב"י ומזה חלק על הרב"ד ז"ל מ"מ מלבד שמרן ז"ל בב"י הביא תשו' הרשב"א ולא העתיק כל מה שיש לי שדקדק ממנה הדב"מ והעתיק דבש"מ אזלינן בתר אומד"ד ולא הביא שום חולק ולא שום פקפוק בזה ש"מ דלמר ס"ל הכי בכל אופן דבש"מ הכי דיינינן וכן באבק"ר סי' ע"ו וע"ז הביא לשון מנכסי או הקרקעות שיש לי ולא פקפק בהם מצד לשון זה עוד בה דבנד"ז שהעדים מבורר מדבריהם שידעו היטב מדברי המצווה שכונתו על לאחר מיתה וגם ממה שאמר בחצר השייכה לי דמבואר שאין דבריו רק לברר איזה חצר הוא מזכה יגיד עליו רעו החנויות שכתב שני שגם בהם כונתו כן ילמד עליון מתחתון גם העדוב"י יודה דאטו בנדרים עצמם אם יברר קונם לביתך כ"ז שהוא בעולם נימא דיהיה מותר וכיון דמרן הוכחנו דאין זה מעכב לדידיה וגם מהלשון והעדים מוכח דכונתו לזכות גם לאח"מ לא נשאר פקפוק:
ובכן מכל האמור קם דינא דצוואה זו שרירא וקימת בכל פרטיה ובפרט שכתבו שאמ"ל כתבוה בשוקא וכו' לצאת י"ח המצריכים זה גם במתנת שכ"מ וגם אמר שהוא מצוה מחמ"ת דאז אינו מזיק שהיא במקצת ובעיא קנין והיא זכות יתר על תנאי ב"ד ונוהגים בה כל הדינים שכתב הריב"ש סי' ת"פ כמש"ל וישארו פירות הקרקעות למזונותיה כל ימי חייה ואם יסכימו רבותי בזה אהיה סניף עמהם.