אור ברסלב
יש מאין חלק ב חושן משפט › סימן ו

יש מאין חלק ב· רבי אליהו ילוז

חושן משפט · סימן ו

סימן ה

עמדו לדין לפנינו שמעון ולוי ששמעון יש לו אוצר בשותפות עם ראובן ראובן מולח שם דגים ע"י פועלים ושמעון מניח שם סחורותיו, ויהי היום בא לוי וביקש משמעון להניחו לתת באוצר איזה תיבות גאז עד שימצא להם קונים ושמעון ביקש ממנו שכירות מקום והלך והביא ראובן ואמ"ל תן לו המפתח אני אינו צריך ממנו שכר ואז נתן לו שמעון בשתיקה ושלח סבלים ולקחו התיבות והניחום שם ומנה אותם לוי ומצא מניינם שלם רק ששמעון לא היה שם לידע כמה הביאו, אח"ז ביקש שמעון מלוי למכור לו מהם ולא רצה רק הרשהו ללות מהם מה שירצה ושמעון לקח מהם ד' תיבות על סמך רשותו ולוי אמר ששמעון השיבו באותה שעה שאינו חפץ בהלואה ושמעון מכחיש בזה ותכף ביום השני החזיר המספר אשר לקח, ובמשך הזמן היה מוכר לוי מהם קמא קמא ושולח הקונים עם פתקא לשמעון לתת להם המפתח ושמעון מכחיש שלא היה שולח פתקא זולת פעם אחת וכשמסרו לו הפתקא נתכעס וקרעה, ואמ"ל למביא וכי אני משרת שלו ומסר המפתח כמו שהוא נוהג עם ראובן כששולח לקחת המפתח וביום אחד עורר שמעון ללוי מדוע לא תפקוד תיבותיך והלך ומצא שלפי פנקסו חסרו י"ד תיבות אך אחד מהקונים הזכירו שטעה ולא רשם אצלו חמשה תיבות ואינם חסרים רק ט' ובזה ידע גם לוי כמה מנין הנותרים ואחר ימים עוד מנו הנותרים ונמצאו חסרים עוד ט' ואומר לוי כי שאל שמעון איך הרגיש בחסרון לעוררו והשיבו שהלוה מהם ולזה מנה אותם אבל לוי מכחיש בזה שרק במקרה מנה ונמצאו חסרים, ועתה מבקש לוי שישלמו לו כל ח"י תיבות החסרים, א) כי שאל ממנו שכר כנז"ל והרי הוא שומר שכר וחייב בגניבה ואבידה ב) כי שאל שלא מדעת ונתחייב באחריותם ג) כי בחסרון הראשון אמ"ל ללוי שגם הוא פעם אחת מצא חסר מסחורתו והיה נבוך וא"כ כיון שהיה מסופק מחשש גנבה מה לו לקבל סחורת אחרים אצלו, ד) דורש מהם שבועה אולי הם גנבו ושמעון השיב מה שיש לי להשיב השבתי וגם אודיע שבעת שדרש להניח הודעתיו שתמיד פועלי הדגים יושבים לבדם ועכ"ז הכניס סחורתו וכת"ר כחכמתם יוציאו לאור משפט וכתורה נעשה:

והנה ראשית כל צריך לדעת אם שמעון הוי שומר שכר או ש"ח או אפי' ש"ח לא הוי ולגבי חסרון הראשון אפי' אם דינו כש"ש מ"מ אין לחייבו בתשלומין דכיון שנא היה במניינם בעת הכניסה איך יתחייב עפ"י דברי לוי ואולי לא היו כ"ך אלא כמנין שנמצא כעת ולא חסר מהם ורק ישבע היסת שאינו יודע ופטור עיין בסוס"י רח"ץ ובסי' רצ"ו ס"ד ובש"ך שם סק"ו רק על חסרון האחרון צ"ע בזה ונראה פשוט דאין כאן דין שומר שכר דהא גם לדברי לוי לא דברו רק על שכירות המקום ואין שכר שימור נכלל בזה וכמ"ש התו' בב"ק דמ"ז ע"ב ד"ה ואפי' נשברו דבאמרו הא ביתא קמך אעפ"י שקבל שכר לא קבל עליה נטירותא ואינו נוטל רק שכר בית ע"ש וכן נמצא בש"מ למציעא ע"ד מ"ט שכתב בהא ביתא קמך דלא הוי ש"ש כתב תלמיד הרי"פ דר"ל אפי' שכר לו מקום ביתו וכ"כ מרן בבד"ה סי' רצ"א משם הריטב"א ובש"ך שם סק"ו כתב דר"ל אע"ג שקבל שכר שמירה כשישמור (הוא חדוש גדול וגם מהתו' והש"מ לא משמע כן) ואע"ג דבאומנים קי"ל ש"ש הן עיין בב"מ דע"ב ותבין משום דדמו לשוכר והדמיון הוא דכמו שהשוכר כל הנאת הבהמה שלו כ"ז היותה אצלו ולזה נעשה עליה כש"ש כן האומן שלהנאתו בשכר אומנותו היא אצלו ומדברי הש"מ נראה הדמיון דהאומן עושה מלאכתו בגוף החפץ כשוכר שעושה מלאכתו בגוף הבהמה למ"ד דשוכר כש"ח מ"מ האומן שיש דתפיש ליה אאגריה, אמור מעתה דנד"ז שאין לו שום עסק בגוף החפץ המונח אצלו וגם לא תפיש ליה אאגריה אין לו דמיון לדין האומן והשוכר ועיין באו"ח דאע"ג דקי"ל בסי' ת"ם דחמצו של גוי ביד ישראל אם חייב באחריותו זקוק לבער מ"מ בסי' תמ"ח אסיקו דבשוכר בית לגוי והניח חמצו שם בסתם דאינו זקוק לבער משום דאין מוטל על הישראל שכר שמור בכלל שכר בית מה גם דקי"ל בסי' ש"ג כשם שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו בשומרין והכא הנה לא משך הוא רק פועלים דלוי הם הביאום והניחום שם ואע"ג דבסי' ר' פסק דחצרו של אדם קונה לו כמשיכה מ"מ הכא הרי מדברי שניהם ברור שאעפ"י שדברו על שכירות האוצר לא פסקו דמים כמה שכר ושם בס"ז דכ"ז שלא פסק דמים אינו קונה אלא במשיכה וה"ן כיון שלא פסק דמים על שכי' האוצר האוצר אינו קונה סחורת לוי ליחשב שהוא ברשותו להתחייב עליה, דל"ס דעתיה על הבטחתו כיון שלא פסק דמים:

אתאן לטענת לוי שהלוה שמעון מהתיבות והו"ל שולח יד בפקדון ונתחייב גם באונסין והגם ששמעון מכחיש שברשותו לוה אולי זה דומה להכחשה דסי' רצ"ו ס"ד בטוען המפקיד אין זה פקדוני והנפקד אומר זהו שישבע הנפקד היסת ומלבד זה יש עוד לומר שחייב בפשיעה מפני שהיה מוסר המפתח לקונים ללכת ליקח מבלי שיעמוד עליהם אלא דמזה נראה שאינה טענה אם יודה לוי ששמעון הודיעו שהאוצר תמיד הוא פתוח לפועלי ראובן בדגים הנה בסי' רצ"א פסק דאם דרך הבעלים להפקיד תמיד דב"ז אצל השומר השני השומר הראשון פטור ועיין בב"י שם סכ"ד דה"ה אם ידוע דהשומר מוסר תמיד לשל תחתיו דהו"ל כמסר לו המפקיד וכתב דאפ' שגם הרב רבינו משה בר מיימון יודה בזה, וגם לא יודה לוי לזה אם יברר שמעון שכן דרכו למסור להם המפתח ללכת לבדם כיון שהדבר ידוע א"צ להודיע ללוה בפרט שבעת השכי' הוא עצמו ידע והביא ראובן להסכים לו אשר ידוע פעלתו שהפועלים מתעסקים לו שם בדגים בלתי שומר והו"ל כמפקיד אצל בעה"ב דאדעתא דבניו וב"ב הוא מפקיד וזה שייך אפי' בש"ש ולטענתו משום שולח יד בפקדון ובזה יתחייב לשלם כל החסרון הנה מפורש בסי' רצ"ב ס"ג דבפירות שאינם גוף אחד אם שלח יד במקצתם ולא הגביהם אינו מתחייב אלא במה שנטל, ובמה שנטל אם יאמין לו במה שאמר שזהו דוקא שנטל הרי דינייהו כשאר הפקדון ואם לא יאמין או יאמר שלא החזיר יראה דאין זה אלא טענת שמא ואין משביעין עליה אלא יטיל חר"ס על מי שיש בידו פקדון שלו ואינו מחזיר וכמ"ש בריש סי' רצ"א ע"ש:

והנה מובן דמש"ל לפוטרו מפשיעה הוא במונח גם אם יש לו דין ש"ח אבל לדעתנו שאפי' ש"ח לא הוי כיון דלדברי שניהם מעולם לא דברו מענין שמירה זולת שמסר לו המפתח להניח סחורתו וכמ"ש בסי' רצ"א שאם נתן לו רשות להכניס חפציו ולא פירש כלל בשמירתן אונו חייב בשמירתן ועיין בסי' שצ"ח דלדעת מרן שאפי' בהיזק דאתי ליה מבעה"ב פטור ואע"ג שהש"ך סק"ח הביא מהג"א דהא דבסתם לא קבל נטירותא אינו אלא בחצר אבל לא בבית וסיים וכן עיקר אמינא דמדמרן לא חילק כן ואפי' בב"י לא הוזכר ס' זאת אי הוה שמיע ליה ודאי לא הוה שתיק מינה עוד בה המעיין בדרישה אהך תשו' דהרא"ש מפו' בלשונו דאין חילוק בין חצר ושוק לבית דבהנח סתם אפי' ש"ח לא הוי, וכן נראה מדברי רי"ו שהביא הב"י בסוס"י קצ"ח על מי שקנה בענין שאון אחד מהם יכול לחזור והחפץ הוא ברשות מוכר שיש מהגדולים שכתבו שהוא עליו כש"ח ויש שכתבו דאפי' ש"ח לא הוי והו"ל כמו הא ביתא קמך וכן נראה עיקר ע"כ והרי הוא ז"ל לא חילק בין חצר לבית ובסתם פסק דאפי' ש"ח לא הוי וה"ט ודאי משום דלא הוזכר ענין שמירה וה"ן יכול שמעון לומר קי"ל כוותייהו ועול ונטור קאמינא ובפרט למש"ש נה"מ בביאורים סק"ח טעם הנז' דבחצר העשויה להלוך בנ"א עול ונטור קאמ"ל משא"כ בבית שמיוחד לו ולב"ב וא"כ באוצר דנד"ז העשוי לשותפים ולפועלי הדגים לא עדיף מחצר וגם הג"א יודה שאינו חייב בשמירתו ויותר מזה ע"ש בביאורים שהעלה דאפי' בהנח לפני דקי"ל ש"ח הוי מ"מ אם לא אמר לו לשמור אינו חייב זולת אם ניכר ומוכח הדבר דלשמירה בעי ליה והכא הרי לא אמר לו לשמור ולא מוכיח דלשמירה בעי ליה רק להנחה עד שיבואו הקונים כי לא מצא מקום אחר להניחם והגם דהכא המפתח תמיד אצל שמעון וי"ל דלא מצי לומר עול ונטור אמינא דבהי עייל מ"מ המעיין באו"ח בסי' חת"ם בענין חמץ שהעלו הפוס' שאם שכר לגוי החדר שיש שם החמץ אפי' נשאר המפתח ביד ישראל שרי רק שלא יהיה סגור בשעת המכר ובפת"ש סק"ח הביא הטעם מהר הכרמל סי' י"ג שכיון שקנה הגוי החדר ויוכל להכריח ליש' לפתחו בעת שיבקשהו הרי הוא ברשות הגוי ולא הוי כמפקיד ע"ש וא"כ הכא נמי שהאוצר הוא קנוי ללוי להניח סחורתו ויוכל להכריח לשמעון לפתוח לו בכל עת שירצה וכן היה עושה אין זה כמפקיד ואינו אפי' ש"ח והשתא למאי דאוקימנא דשמעון אין לו אפי' דין ש"ת דכיון דלוי קנה המקום ועליה רמיא נטירותא בזה פלט ממקצת הטענה דלוי לחייבו גם באונסין כיון ששלח יד ולוה מהם בלתי רשותו כמ"ש בסי' רצ"ב ושם בס"ז כתוב שכיון שנשתמש בהם חייב כגזלן עד שיחזירנו לבעליו אפי' לא הכחישו ביען דאין זה אלא כגנב מרשות בעלים ועיין בסי' שנ"ה ס"א דאם לא ידעו הבעלים שנגנב מהם מיד כשהחזירם למקומם יצא אעפ"י שלא מנאום הבעלים ע"כ וא"כ יצא שמעון מטענת שולח יד להתחייב באונסין ורק נשאר טענתו דאולי גנב ולא החזיר כלל ובזה כבר כתבנו דאינו טוען בריא אלא שמא אין לו ללוי רק להטיל חר"ם ולא יותר כידוע וצור יש' יצילנו משגיאות אמן.

תוכן העניינים

יש מאין חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה