אור ברסלב
יש מאין חלק ב חושן משפט › סימן ד

יש מאין חלק ב· רבי אליהו ילוז

חושן משפט · סימן ד

סימן ג

מודעת זאת הנהגת עי"ק טבריא ת"ו מיום הוסדה למנות רב ומנהיג להנהלת העיר ועמו זט"ה לעזרו אמנם אל כל אשר יפנה הרחש אחריו ילכו עד אחרן ביום סלוקו ש"ץ הרב הגד' כמהר"ר יוסף דוד אבואלעפייא ז"ל נאספו מע' רו"ח עי"ק ת"ו בבית מדרשו של שם הרה"ג כמהר"ר חיים שמואל הכהן קונורטי ז"ל ומשם הלכו אל הרה"ג כמהר"ר אהרן בכור אלחדיף ז"ל ומנו אותו לראש ולקצין וחתם ראשון בכמה מכתבים באותו מעמד ומנהו והלאה היה משב"ק עם הזט"ה והפקודים שהיו בזמן ההוא ולפי שנתחדש להביא לרב מאמר המלך מקושטא חתמו רוב מהקה"ק לקושטא לחכם באשי להשיג לו המאמר אלא שנמשך הדבר הרבה ובנתים נתחלקו הדעות ומקצת אנשים החזיקו לעשות רב להרה"ג מהר"ר שלמה רחמים אבואלעפייא ז"ל ובאמצעים השיגו להביא לו פ'רמאן מן ואלי בירות, אמנם סמוך וקרוב בא פ'רמאן לכמהר"ר אב"א ז"ל מקושטא ותשקוט הארץ ונעשה שלום וכמה"ר אב"א ז"ל נהג נשיאותו עד עת מנוחתו:

והן היום הגיע זמן שליחות תונס והרה"מ כמה"ר חיים אלחדיף נ"י בן הרה"ג כמה"ר אב"א ז"ל הוציא פשר שליחות הנ"ז שזמנו בח' אדר תרנ"ח (הוא התחלת זמן מנוי הרב כמהרב"א ז"ל הנז' כי הרב כמהריד"א ז"ל נלב"ע בט"ו שבט תרנ"ח) כתוב זכות השליחות הזה להרה"ג כמהרב"א הנז' ויש לו זכות לזכותה לבנו או לנכדו הי"ו וע"ג כתב בכת"י זכות השליחות לבנו הנז' הי"ו וחתומים עמו הרבנים שהיו חותמים עמו בזמן ההוא, וכנגדו הוציא פשר זכות על השליחות הזאת הרב כמהר"ש סתהון, חתום בחותם הרה"ג כמהרש"א ז"ל ראשון והשני הרה"ג כמהר"ר בכור חביב חיים דוד סתהון ז"ל והשלישי הרה"ג כמהר"ר יעקב סקלי ז"ל ושאר ת"ח תשלום שבעה חתימות וזמנו בכסלו תרס"ב (מתאים לזמן שבא הפ'רמאן להרה"ג כמהרש"א זלה"ה) ושניהם מתעצמים ז"א השליחות הזאת כולה שלי וז"א כולה שלי, ושניהם יחד קבלו אותנו אנחנו הח"מ לנבררים לדון להם בזה עפ"י ד"ת שת"ת כפי מה שיורונו מן השמים, ושניהם יחד סדרו טענותיהם ויען כי האריכו למעניתם נראה לנו שלא לסדר מהם רק מה שנלע"ד שהדין תלוי בהם

הנה כמהר"ש הנז' תבע זכותו בזה מכח כי הרב כמהרש"א ז"ל לו משפט הרבנות וההנהלה א) מכח חזקת בתי אבות לקדושים אשר בארץ זיע"א מימות עט"ר מוה"ר הגאון עץ חיים אב"א עד אחרן הרה"ג רב חנ"א זצוק"ל, ב) מכח שהוא היה חותם שני להרה"ג מהריד"א ז"ל והמנהג שבסילוק הרב הראשי יתמנה החותם שני במקומו, ג) מכח הפ'רמאן שבא לו מהואלי וזכה מכחו ברבנות משום דינא דמלכותא ובפרט כי הרבנים החותמים עמו בפשר הזה המה הרה"ג שבעי"ק ת"ו וידועים למנהלי העיר, וכמהר"ח, נ"י השיב על הא' כי יש מבוכה בפוס' על חזקת בתי אבות כשיש מוחים נגדה מלבד שאין לה בכאן מקום כי הגאון רב חנ"א זצוק"ל אשר הוא אחרון ברסן השררה בעי"ק ת"ו בסוף עזב אותה מרצונו ונסע לעה"ק ירושלים ת"ו ושם מלך להיות רב וראש"ל ודר שם הוא וכל משפחתו עד יום סלוקו ש"ץ, וגם אחרי כן כאשר חזר מ"ב הרב כמהרש"א ז"ל לדור פה ומצא שכבר ממונה רב לעיר במקום רבי אבה"ו ז"ל והיה בא באנשים וראוי לשררה ועכ"ז לא בקש ולא ערער על חזקת שררתו וכן נהג בימי כל הרבנים דור אחר דור ואדרבא היה מצטרף עם הרבנים לחתום שלישי או רביעי ולא יותר, ועל הב' השיב שלא היה זה מכח מנהג רק שהכל היה הולך אחר הסכמת הקהל וכשהיו רואים שכן ראוי להיות היו מסכימים עליו ובפרט שגם אם זה אמת הרי בזמנם שהיה חותם כמהרב"א אביו ז"ל הוה הוא השני וכמהרש"א השלישי ורק כאשר השמיט עצמו מחמת איזה הקפדות אז היה חותם כמהרש"א במקומו ועל הג' השיב שאין בפ'רמאן הזה שום כח אי משום שבאותו זמן כבר שלחו רוב הקה"ק לקושטא להביא הפרמא"ן למר אביו ז"ל ורק אנשים פרטים לפניתם חשבו מזמות וקדמו לרוץ בשוחד והביאו מהואלי לכמהרש"א ותכף אח"ז בא המאמר מקושטא למר אביו ז"ל וההוא בין לילה היה, ואיך יהיה בו ממש אחר שהוא נגד רוב הקהל, ועוד כיון שהדרך והחק לכתב להרב מקושטא שהוא יודיע למלכות שמינה בא כחו בעיר פ' והמלכות תאשר זאת ואח"ך יודיעו להואלי שידע שזה מ"מ חכם באשי אזי יתקיים הרבנות בידו וזה אינו רק מהואלי אין בזה דד"מ, ועוד שאפי' הואלי אם היה יודע תוכן מהרש"א ז"ל (שבעוה"ר היה סג"ן) לא היה ממנהו, ועוד ביאר כי כבר הכל היו מודים ברבנות מ"א ז"ל לענין הנהגת העיר הפנימית וגם אלה לא דרשו רק משרת ח"ב שעליה קמו לערער והשליחיות הם הנהלה פנימית כי הם שייכים בין לתושבים העותמנים ובין לתושבים מנתינים זרים וכח החכם באשי לא ישלוט רק על השייך לעותמנים לבד, ובתוך דבריו זכר שהוא הזוכה ראשון ואין כח ביד האחרונים להפקיע זכותו (כלומר שפשרו כתוב באדר תרנ"ח ופשר כמהר"ש בתרס"א) וכמהרש"ם נר"ו חזר שניות מד"ס והאריך באומדנות להוכיח כי פשרו הוא הקודם ופשר כמהר"ח נר"ו הוא המאוחר ורק שמחמת אונס הוכרחו הרבנים החות' בו להקדימו וכו' וכו' גם ביאר כמהר"ח נר"ו שאינו מאמין שהפשר נעשה בהסכמת כמהרש"א וכמהר"ב סתהון זלה"ה יען שאינו חתום רק בחותמות שלהם וכמהרש"א ז"ל חותמו היה מסור ביד חתנו ז"ל וחותם כמהרב"ס ז"ל ביד בנו הזוכה הי"ו והם הניחו החותמות שלא מדעת בעלים והראיה למה לא חתם כמהרב"ס ז"ל בחת"י בעצם, וכמהרש"ס נר"ו הראה לנו עדות מהרה"ג כמהר"י סקלי ז"ל החותם עמהם שבהסכמת כמהרש"א ז"ל נגמר הענין וע"ז השיב כמהר"ח נר"ו כי הרב הנז' הוא עד אחד וגם נוגע בדבר ולפיכך פשר זה אין לו קיום ופשר שבידו ממ"א ז"ל הממונה מרוב הקהל הוא העיקר והנה אנחנו הרואים שיסוד טענות שניהם מורכב על ענין מי הוא הרב הראשון שיש לו זכות לזכות וממילא זכות השני בטלה, וגם אנחנו מודים להם בזה כי מימינו ואבותינו ספרו לנו שכל זמן שרסן הרבנות היה נוהג בעי"ק ת"ו כל דבר של הנהלת העיר וזכיותיה הפרטום אשר לא יסכים עליו הרב הראשון בק' אין בו ממש וכאשר כבר ג"כ הראה לנו כמהרח"א נר"ו כתב חתום מחו"ר עי"ק ת"ו עדות בזה, אלא שעתה ז"א פ' הוא הרב וז"א פ' הוא הרב ומהרש"ם נר"ו רוצה לחזק כי מהרש"א ז"ל הוא הרב מכח טענותיו הנז"ל ומהרח"א נר"ו דחה אותם ולדעתנו כי הצדק בזה עם מהרח"א נר"ו דאי משום חזקת בתי אבות אשר לכאורה דהצדק עם מהרש"ס נר"ו כידוע ומפורסם דבכל השררות הבן יורש זכות אבות וממילא יש זכות גדולה להרה"ג כמהרש"א ז"ל לירש שררת הרב הק' גאון ישראל רב חנ"א ז"ל שהיה רב ושליט בעי"ק ת"ו, הנה דחה אותם הרב כמהרח"א נר"ו שיש מבוכה בפוס' כשיש מוחים בה ור"ל שגם במנוי כמהרש"א ז"ל היו מוחים רבים, וכוונתו לרמוז בזה למה שהאריך החק"ל באו"ח סי' י"ט ועשה מחלוקת בזה דלרש"י ז"ל ס"ל כשיש מחלוקת פרח מהבן דין ירושה ולהרמב"ם ז"ל הירושה במקומה עומדת, אבל אי מהא לחוד לא איריא כי הנה הרב שם בדל"ד ע"ד כתב דלענין הלכה לא זזה ירושה ממקומה דנהי דיש מחלוקת ס' תורה להחמיר ואפי' אם נאמר דדברי הרב פה אינם אלא רק כשעודם לא מינו אחר אבל כשעברו ומינו אחר כגון נד"ז ובשני נמי איכא לתא דמעלין בקדש ואין מורידין וכו' ואמר הרב מאי חזית, מ"מ הנה שם באו"ח סוס"י ע"א חקר גם בזה וצידד לכאן ולכאן ולא הכריע:

האמנם ממ"ש מהרח"א נר"ו שאין מקום צ לשררת האב הכא אחר שהגאון רב חנ"א זלה"ה בסוף ימיו עזב את עיה"ק ונסע לירושת"ו ושם מלך מלך ע"ס ימיו ופה המליכו רב אחר במקומו נראה ודאי דבזה ודאי מחל מני"ר בזכות שררתו לפה ולא נשאר ליורשיו זכות ירושה בזה דאם רבי לא שנאה רבי חייא מנין לו, ועדיפא מנד"ז נשאל הגאון ראש"ל בס' חקי חיים סי' ל"ז על רב שו"ב ומו"ץ בעירו שנסע לא"י לדור שם ולא אתדר ליה ואחר שתי שנים חזר לעירו ומצא שכבר מינו אחר תחתיו ובקש זכות לעצמו שאפי' שעברו שתי שנים והוא מחוץ לעיר לא אבד חזקתו מתשו' הרשב"א הביאה הב"י סי' ר"ז, ומני"ר השיבו דלא דמי דאין בזה לא מכר ולא מתנה אלא שהקהל קבלוהו מתחלה למ"ץ והיינו כ"ז שיהא בעיר לא ע"ד שילך מן העיר והם ישארו בלי מ"ץ ואיהו דאפסיד אנפשיה, והבי"ר לזה מתשו' בעי חיי א"ח סי' נ"א בנדון כזה והוסיף שאפי' שנשבעו לו הקהל למנויו פטורים דאדעתא דהכי לא נשבעו ולמד כן מתשו' מהרשד"ם בחיו"ד סי' כ"ג ע"ש וכ"כ הרה"ג רוח חיים בח"מ סי' ח' אוי"ג ברב שעלה לא"י ושוב חזר לעירו שאבד חזקתו ורמז בזה למקומות הנז' וגם רמז לחק"ל בח"מ ח"א סי' קי"א דקס"ה שכ"כ, והנה צריך להודיע כי דברי החק"ל ז"ל שם הם המדברים לגבי יחידים שקבלו עליהם רב בעירם ועקרו דירתם משם למקום אחר שע"ז דן הרב כיון שאין דעתם לחזור לעירם פקע מנייהו זכות מנויו כמוגרמתא דרב ושמואל דאכל ר' זירא מפני שלא היה דעתו לחזור ע"ש ומ"מ דן מינה הרב רו"ח לרב שעקר דירתו דכיון שאין דעתו לחזור נמי נסתלק זכותו, ואפשר דאתיא בק"ו אם החיוב המוטל על האדם מסתלק הזכות שיש לו לכ"ש, ולא כמ"ש הרב פני יצחק בח"ה סי' ב' שהבין הרה"ג מהרח"ף ז"ל בדברי החק"ל על הרב שנסע ותמה עליו דחלילה לחשוד גאון כמוהו בזה אלא נראה כמ"ש, ומה שעשה סמוכות לזה מדברי מ"ב ז"ל בס' נד"ל ח"א סי' ק"י שזיכה הבן בשררת אביו אעפ"י שהרב אביו נסע לא"י ולא הרגיש מדברי הרב ר' אבהו' יש לדחות לפי היסוד שיסד הרב שם לדמות חזקת שררה לחזקת קרקעות ובחזקת קרקעות כתבו הפוס' דאם נסע לעיר אחרת אבד חזקתו ומ"מ עיין בכנה"ג שם ח"מ סי' ק"מ דאם הניח מטלטלים בעיר לא אבד חזקתו וכתב שם משם מהרא"ש דיש להסתפק בנשאר אביו שם דלא אבד חזקתו ע"ש אולי ע"ז סמך גם הנד"ל דכיון שנסע האב והניח הרב בנו בעיר חזקת שררתו במקומה עומדת, ומ"מ מה שדימה הרב פנ"י ז"ל החזקתו להדדי ודן מדברי החק"ל ז"ל במ"ב דבעה"ק ירושת"ו אינן מאבדין חזקת הנוסע מהקרקעות מפני שהכל מעלין לירושלים וכו' ובנדונו שהעיר שהיה דן עליה שאין להם מנהג חזקת קרקעות כתב דודאי הגם שהרב עלה לירושלים לא אבד חזקתו ע"ש אחהמ"ר לא זכיתי להבינם חדא אדרבא כיון שאינן נוהגים חזקות אם כן אין לדון עליהם בנוסע כלום דאפשר אם היו נוהגים היו דנים בנוסע כשאר כל המקומות, ועוד דאדרבא ממנהג ירושלים דאינן מאבדין לנוסע ויהיב טעמא החק"ל משום דמעלין לירושלים ור"ל דמשום הכי אמרינן מסתמא סופו לחזור משם יש ללמוד לנוסע מאיזה עיר לירושלים דאבד חזקתו דמסתמא אין סופו לחזור מירושלים ואיך שיהיה כבר ממהרשד"ם וכנה"ג וחקי חיים ורו"ח ז"ל וגם מהחק"ל דח"מ ח"א למדנו דרב שנסע מעירו לירושלים וחזר לעירו אבד חזקת שררתו וכ"ש בנד"ז דלא חזר הרב לפה כלל וגם לא הניח שום אחד מבניו פה ובן בנו של ק"ו לפי הידוע וגם הרב הזקן כמהר"א אב"א הי"ו העיד שהגם שבתחלת נסיעת הרב היתה מצודתו פרוסה גם פה אבל לבסוף נתפשרו עמו בדררא דממונא וסלק עצמו ברצון ומינו רב אחר תחתיו ולא נשאר לו שום שררה בעיה"ק ת"ו ומה ששמעתי אומרים דאעפ"י שהרב ז"ל סלק זכותו מ"מ הרב מ"ב ז"ל היה יכול לזכות בטענה דאיתא בב"ב דקנ"ח דאנא מכח אבוה דאבא קא זכינא, אני אומר דזה שבוש דהתם לא אמרו כן אלא בבן שמכר ירושתו בחיי אביו דאז בן הבן טוען כן והיינו טעמא כמ"ש הרשב"ם שם משום דאכתי לא זכה רק שהם ראוי ואין הראוי נמכר וכמ"ש הרמב"ם ובש"ע סי' רי"א ע"ש, אבל מי שכבר באה לידו הירושה ומכרה כגון זה מהיכא תיתי לטעון כן וזה פשוט גם מה שכתב מהרח"א הי"ו שמלבד זה גם הרב כמהרש"א ז"ל בחזרתו לא תבע זכות השררה הזאת ואדרבא היה חותם ג' או רביעי, נראה דהדין עמו ועיין להחק"ל בח"מ ח"א בדקס"ה שכתב דאפי' בשותק ואחר איזה שנים ערער על חזקת שררתו דאין שומעין לו וכ"ש בעשה מעשה דמורה שמחל דאיבד חזקתו, וכן הוכיח מהפוס' בח"מ ח"ב סי' כ"ד ע"ש והכא י"ל דמה שהיה חותם אחר הרבנים הראשים ולא היה מערער לפתוח הוא ראשון הו"ל מעשה גמור המורה סלוק זכותו וכמ"ש בח"מ סי' קמ"ז ס"ב דהמערער על השדה ועשאה סימן לאחר והוא העיד בשטר שוב אינו יכול לערער וה"נ דכוותה כיון שהיה חותם אחר הרבנים ומסכים עליהם שהם הראשים שוב אין לו ערעור ומה שחילק הרב פנ"י ז"ל בח"ו בנדונו ששתק מפני שהיו גדולים ממנו וכו' ע"ש בנד"ז ליתא כי נתמנו בימיו רבנים כמותו ולא ערער ואולי גם הרב ז"ל לא כ"כ אלא בשותק ולא בעושה מעשה שמורה סלוק זכותו ברצון ומה שכתב מהרש"ם הי"ו לחזק מנויו מכח דד"מ שבא לו פ'רמאן מהוואלי ומהרח"א הקיף חבילות תשובות בזה, גם בזה נראה שיש ממש בתשובותיו כי הנה עיקר דין זה הביאו מור"ם בח"מ סוס"י ג' וז"ל רשות שנותן שהמלך בזה"ז וקבלוהו הקהל עפ"י כתב המלך יכול לדון (טור) וי"א דאם גמיר וסביר מהני ליה רשות המלך (ריב"ש) או השר הממונה בעירו דזהו בכלל דד"מ להושיב דיינים ושופטים מי שירצה וכו' ע"כ ולכאורה דדעת הרב לפסוק כס' קמייתא שהביא בסתם שנראה שלא תועיל רשות המלך אפי' לגמיר וסביר זולת בקבלוהו הקהל וממילא בנד"ז שאומר מהרח"א ששלחו רוב הקהל לקושטא להשיג רשיון להרב ר' אבהו' ז"ל ואלו הם מעט שבסתר השיגו מהוואלי בנתים הו"ל לא קבלוהו הקהל, אלא דבמקום אחר ציינתי לתשו' מורם סי' קכ"ג שנראה בסתם דכל שהוא ראוי לכך מהני רשות המלך אבל מה נעשה לתשובתו שאמר שהדרך לכתוב להרב הראשי של קושטא דהמינוי הזה תלוי בידו ועל פיו ממנה המלך ממלא מקומו באיזה עיר ואזי מודיעים זאת להוואלי שר המדינה להתחשב עם זה, וכיון שכן הוא א"כ מנוי הוואלי בלי מנוי קושטא אינו חשוב לכלום. והגם דמורם כתב רשות המלך או השר ועקרו מתשו' הרשב"א, נראה דל"א אלא בשר שהוא חפשי בשלטון זה ולא כגו"ד שאין בידו להימין ולהשמאיל רק אחר השגת הרב הראשי מקושטא מאמר המלך יר"ה וכיון שזהו מנהג המלך איך בל"ז יקרא דד"מ ובפרט מ"ש מהרח"א דמשרת ח"ב אינה משמשת להנהלת העיר הפנימית ובה"ג כתב הרב דברי יוסף ארגאס סי' ל' דהא דדינא דמ"ד גם לסוברים כן אינו רק למינוי דיינים ושופטים שזה מחוקי המלוכה אבל לתקן תקנות או לבטל הסכמות גם הרשב"א וריב"ש מודים שאין רשות המלך מועיל כלום ע"ש ועיין בחיים שאל ח"א סי' לי ועלית על כולנה מ"ש מהרח"א נר"ו שאפי' הואלי אם ידע תוכן הרב ז"ל (סג"ן) לא היה ממנהו וזה מושכל ראשון להשמע כיון שבעוה"ר אינו יכול לצאת ולבא ורוב הענינים נגמרים בחותמו והוא מסור ביד אחרים שאינם נאמנים לקהל ולמלכות איך היה מוסר הממשלה בידו וכיון דאין יסוד קיים למנוי זה ממילא בטלה טענת דינא דמלכותא (ומזה תשו' מוצאת גם לטענת חזקת בתו אבות כיון דמכח זה אינו יכול למלאת מקום אבותיו ממילא פקע זכות הירושה כדאיתא בת"כ פ' אחרי מות לכהן תחת אביו מלמד שהבן קודם לכל אדם יכול אף על פי שאונו ממלא מקום אבותיו ת"ל ואשר ימלא את ידו וכו' ועיין בחק"ל א"ח סוס"י ט"ו שעמד בזה שאפי' חסר לו רק אחת ממדות אבותיו קרוי אינו ממ"א) ועיין ליכין ובועז ח"א סי"ז כתב ולענין מי שנתמנה דיין בהורמנא דמלכא ולא קבלוהו הצבור אלא מחמת האונס שאין דינו דין וכו' וכזה הורה א"מ ר"ש ז"ל ע"כ, ועל טענת כמהר"ש נר"ו כי בהסתלק הרב הראשי חותם השני במקומו ועתה השני הוא היה הרב כמהרש"א ז"ל, מלבד מה שהשיב כמהרח"א נר"ו שאין לזה דין מנהג וכו' וכי גם למטוניה הרב מר אביו ז"ל הוא היה החותם שני אלא שמחמת קפידות השמיט עצמו, ויש יסודות לפלפל בזה חדא דהרבה תנאים מוזכרים בפוס' למנהג שנלך אחריו כגון שנתיסד עפ"י ותיקין ונתפשט בגלוי וכו' וכיוצא בזה ואפשר שיהא מנהג זה חסר מהם ואין לו דין מנהג, וגם בהשמטת מ"א ז"ל מחמת קפידות אם תקרא מחילה כיון דהויא מחמת כעס וקפידא עיין למור"ם בח"מ סי' של"ג דמחילה דרך כעם לא מהני ועיין לחת"ס בח"מ סי' ק"ל עוד אף אם יהיה המונח להיפך דסילק זכותו והחותם השני הוא כמהרש"א ז"ל והמנהג מנהג עכ"ז צ"ע כיון דהקהל או רובו רצו למנות אחר היפך המנהג אי מצו עבדי או לא, והאיר ה' את עיני ומצאתי להחק"ל ז"ל בח"מ ח"א סי' קט"ו שעמד בזה ותלה לה כיפי בהך דרשאין בני העיר להסיע על קצתן וכו' והמחלוקת הישנה בזה אם הרוב כופין למיעוט או לא, ובדקס"ט ע"ב כתב הנה מבואר דלסוברים שיש כח ברוב לכוף למיעוט ה"ן יש כח לרוב לשנות המנהג אף אם המנהג מיוסד עפ"י הדין וכו' ובדק"ע ע"ד כתב ואע"ג שכתב מהרא"ש בסי' ס"ט דלסתור המנהג הקדום אין כח ביד הרוב היינו כשהמנהג היה כדין ובאו לשנות שלא כדין וכו' ואסיק דכל שהמנהג היה שלא כדין ובאו לתקן כדין גם הרב מודר דלא בעינן דעת טו"ה, ובדקע"ג ע"ד עמד דאי בעינן רובו מתוך כולו אזי הרוב יכולים לכוף או לא והאריך להוכיח עד דקע"ח ע"א כתב ואיך שיהיה למאי דאתאן עלה בענין מח' הראשונים אם הרוב כופין למיעוט וכו' כבר נתבאר דעת הרשב"א ז"ל ושאר גדולי הפוס' דכשהרוב כופין למיעוט לא בעינן רמ"כ ושוב פקפק מדברי מהריק"ו ש"ו קפ"א ומהר"י מינץ ז"ל דכתבו דבעי רמ"כ וכתב דאילו ראו דברי הראשונים ז"ל הוו הדרי בהו וסיים וכ"ן דאי אמרת דגם בדין זה דרוב כופין למיעוט בעינן שיהיה רמ"כ א"כ פרנס לי בעיר גדולה וכו' איזה בית אשר תבנו להתוועד כולם שם ובר מן דין נראה דכל שעושים הדבר בפרהסיא ומודיעים לכל דעתם חשוב כנתועדו יחד וכו' ע"ש, הראת לדעת כי מדברו הרב ז"ל נ"מ לנד"ד דיש כח לרוב ב"הע לשנות מנהג זה שהשני יהא ראשון לרוב הפוס' דס"ל דרוב כופין למיעוט ה"נ יכולים לשנות המנהג אפי' אם הוא מיוסד עפ"י הדין וכ"ש שנראה בנד"ז לצי"ח גם האומרים דדוקא כשהמנהג שלא כדין דה"ן נראה דלתפוש מנהג זה אינו כדין דלפעמים יהיה אינו ראוי לאותה אצטלא ויש גדולים ממנו בחכמה ויראה או שיעקרו בזה ירושת השררה שנוגעת לבני הראשון כדין ועוד, אבל כשיהיה בברירת הקהל לראוי זהו הדין הגמור וא"כ כשבאו רוב הקהל לשנות זה הוו משנים משלא כדין לדין ובזה כ"ע מודו, וכבר דן הרב דבמקום שהדי"ן לשנות רוב הקהל לא בעינן רוב מתוך כל, והגם דנראה כל מ"ש הרב ז"ל הוא לדעת הסוברים דרוב כופין למיעוט ובזה יש חולקים ועיין לחק"ל ח"א סי' כ"ד כמה סברות בזה מ"מ אנן לית לן למנקט אלא דעת מרן ז"ל, והנה מצאנו להרב מר ואהלות בח"מ סי' ו' שנשאל בזה אם יכולים רוב ב"הע לשנות מנהג הקדום אף שהוא כדין ושקו"ט בזה ושוב הביא תשו' אחת למהר"מ ב"ח ז"ל בת"י דדעת מרן ז"ל דרוב כופין למיעוט גם במידי דאיכא רי"ל ופסי"ל והרב ז"ל תמה דאנה"ן דס"ל למרן הכי אבל מאן לימא לן דס"ל ג"כ דהכח בידם לשנות המנהג הפך ס' מהר"א ששון ז"ל בסי' ס"ט ותי' דס"ל להרמב"ח ז"ל כמ"ש מהר"מ גלאנטי ז"ל דל"א מהרא"ש ז"ל רק במנהג פשוט בכל גלילות ישר' וכו' אבל במנהג שנהגו בעיר אחת ורוב העיר באים לשנותו יכולים לשנותו ועוד חילק דמהר"מ ב"ח ס"ל לחלק בין המנהג המיוסד עפ"י הדין למיוסד שלא כדין וסיים ושמא תאמר דאכתי מידי ספק לא נפיק הנה יש לנו עדים הרב דברי אמת סי"א והחק"ל שם דס"ל בדעת הרשב"א שהביא הב"י בסי' קס"ג שיש כח בבני העיר לשנות מנהגם וכיון דמרן הביאה בלי שום חולק ש"מ דהכי ס"ל ואנן כוותיה דינינן, עו"כ שם משם החק"ל ז"ל דכיון דקי"ל כל הבא מצד התקנה או המנהג ידו עהת"ח וכ"ן נמי דעת מרן והשתא יש מחלוקת אם יכולת ביד הרוב לשנות המנהג או לא הבא מצד המנהג ידו עהת"ח (ועיין מ"ש בזה הרב מפ"א ז"ל בסי' א' ומ"ש בעניותי שם סי' ט"ו להוכיח דדעת מרן ז"ל דרוב כו"ל) ומעתה רווחא שמעתתא דגם בטענת המנהג הזה איו ממש כיון דרוב העיר הסכימו לשנותו ולברור להם רב כרצונם והרי צדדנו בכל הטענות שיש להחזיק מהם הרבנות להרה"ג מהרש"א ז"ל ולא מצאנו, ומנויו של הרה"ג כמהרב"א ז"ל הוא הקיים, וא"ת נהי דמצד הטענות הנז' לא נמצא לו זכות מ"מ הרי גם הוא החזיקו במנויו מהקה"ק כמו שהחזיקו אחרים מהקה"ק ביד כמהרב"א ז"ל ומאי חזית. לזה תשו' מוצאת כי מהרח"א נר"ו המציא עדות לפנינו חתומה מחו"ר העיר קרוב לל"ו שתכף אחרי פטירת הרה"ג כמהריד"א ז"ל רוב הקהל מינו להרב מ"א ז"ל וגם יש עדים שזוכרים שנאספו רוב הת"ח בישיבת מוה"ר מהרש"ך ז"ל והלכו משם לביתו ולא זזו משם עד שקבל עליו משרת הרבנות וחתם ראשון בפניהם על המכתבים שהיו מוכנים אז וברכו לו ברכת בס"ט ונשמע הדבר בכל העיר והיו חותמים לקושטא להשיג לו משרת ח"ב וגם העד העד המזכיר שהיה בימים ההם כי מע' כמהרש"א ז"ל חתם שני אחריו במכתבים ההם רק שהתשובה התאחרה ואז התחילה המחלוקת להתעורר. ומעתה אחר כל אלין דהוו מי יכחיש תוקף מנויו דעדות על הסכמת רוב העיר האיכא דלדעת מרן יכולים לכוף למיעוט והגם דבש"ע א"ח סי' ג"ן גבי ש"ץ כתב דאפי' יחיד מוחה עיין במפי אהרן סי' א' שהאריך בזה ושאני ש"ץ דהוא שליח ואין שליח נעשה בע"כ של המשלח והגם דהמ"א שם הביא מהפוס' דה"ה במרביץ תורה הנה בסוף כתב ול"ן דדוקא בזמניהם שהיה ש"ץ מתפלל להוציאם י"ח וכו' ולכאורה קשה להבין כיון דהעתיק בהתחלה דה"ה למרביץ תורה דלא שייך ביה שליחות איך חילק לבסוף בין ש"ץ דזמניהם לזמנינו והלא מ"מ היחיד יכול למחות אלא פשוט דגם מרביץ תורה כיון שמורה הלכות ודורש לצבור וקי"ל אין אדם לומד אלא במקום שלבו חפץ ס"ל להמ"א ז"ל שיש לו דין ש"ץ דזמניהם. וממילא במנוי הרב לדידן שחוץ ממנו יש דיינים ודרשנים ואינו רב רק להנהגת העיר במוצא ומובא יסבור המ"א לדעת הש"ע דהרוב כופין למיעוט, ועיין בזה במפ"א שם משא"ך במינוי כמהרש"א ז"ל דלא היה מרוב ולא נתפרסם ועוד אפי' אם חזרו הרוב ורצו למנותו כיון שקדם מנוי כמהרב"א שוב אינם יכולים משום מעלין בקדש ואין מורידין וכמ"ש הריב"ש בסי' רע"א והדברים ארוכים בפוס' עיין עליהם ולפי"ז כיון שמנהג העיר באותם הימים דכל דבר שלא הסכים עליו הרב הראשי אין בו ממש נמצא דכל הפשרי שליחיות שזיכה אותם הרב כמהרש"א ז"ל וחתם ראשון אין בהם ממש ובפרט שלדברי מהרח"א נ"י וטענתו אפי' אם יש ממש במנויו הוא טוען שאפשר שחתנו הניח החותם שלא מדעת בעלים ובכגו"ד אמרינן ליה קיים שטרך וחות לדינא והעדות שהביא כמהרש"ס נ"י מהרה"ג כמהרי"ם ז"ל שהכל היה בידיעת ורשות כמהרש"א ז"ל כבר השיבו דמלבד דהרב העד הוא נוגע בדבר שיש לו ולבנו ולחתנו פשרים כאלה עוד בה שהוא עד א' והקיום צריך שנים וז"פ. וטענת כמהר"ש הי"ו שפשרו קודם הגם שכתוב זמן פשר מהרח"א במוקדם הגם דלפי האמור הוא ממ"ן אין לו זכות ומה לו, מ"מ נימא שרי ליה מאריה שזה נוגע לשוכני עפר לומר שחתמו שקר בלי עדות ברורה ועיין למורם בח"מ סי' ג"ם ס"ח אם נאמנים הם עצמם להעיד שחתמו שקר שיש בזה מחלוקת, ועוד אני אומר שכיון שיש מהזוכים בפשרי כמהרב"א שכבר נהגו שליחותם ואין פוצה פה לבטל פשריהם הנה בד"מ על די"ז דכשהקדימו הזמן בכונה פסול כתב בפשיטות דכשחייב מודה משלם ע"ש וה"ן אם לפי טענתו היה הזמן אחר פשרו אדרבא יהיה קיים כי בזמן ההוא היה כל רסן השררה ביד כמהרב"א ז"ל ואם הוא מוקדם מ"מ הרי בני העיר הסכימו והו"ל חייב מודה ואפי' לצד שטוען שאותו זמן עדיין לא היה קיים מנויו כדין מה שאין האמת כן עכ"ז כיון שאחר כך נתקיים ונתחזק אותו מנוי בידו בהסכמת הכל י"ל דמעשיו קיימים למפרע כיון שכתב מורם בסי' קע"ו דכל בני העיר הם כשותפים וכבר קי"ל התם ששותף שעשה מעשה נגד מנהג השותפין ואח"כ הסכים שותפו במעשהו דמעשהו קיים וה"ן דכוותה זה מה שעלתה מצודתי בנחיצה רבה כי מע' הרבנים חבירי הי"ו שמו עיניהם עלי לעיין בזה ופקודתם שמרה רוחי לערוך לפניהם את הנר' לקוצ"ד והמה בחכמתם אשר יבחרו יקריבו ויה"ר שלא נכשל בדבר הלכה, החו' פעה"ק טבת"ו בח' כסלו ש' התרפ"ג הצעיר אליהו ילוז ס"ט

נדרשנו אנחנו החו"מ לחוות דעתינו בדין טו"ת שבין שתי הצדדים הרבנים כמהר"ח אלחדיף הי"ו וכמהר"ש סתהון הי"ו והגם כי לא היה לנו נחת ליכנס בזה. אך יען שהתובע כמהרש"ם נ"י דינא קא תבע לזה הוכרחנו ליכנס בזה אחרי שנבררנו משתי הצדדים ושמנו עינינו להוציא משפט זה לאשורו על חד מנן רב האי גאון מני"ר מע' הרב המאה"ג מבצר עוז ומגדול סבא דמשפטי"ם ראב"ד מקודש תנא דבי אליאו ילוז שליט"א והוא בחכמתו שרטט וכתב האי פסקא דדינא ומסר אותו בידינו לעיין בו וכשאנחנו לעצמנו ראינו שאר"י נעשה שוא"ל ומה ידענו ולא ידע מר. אך מאחר שאנחנו נבררים הוכרחנו לעיין בזה. חזרנו עכד"ק המאירים ומזהירים אף ידינו תכון עמו וכדי שלא תהיה ביאה ריקנית אמרנו רק לשים לב בטענתו שפשרו קודם בזמן לפשר הרב כמהרח"א ובכוונה הם הקדימו הזמן לגרע את כחו. תחילה וראש אנחנו נשאל אותו מאן לימא לן שפשרו לא נכתב אחרי כמה שנים שכבר הרה"ג כמהרש"א ז"ל חזר והסכים על מינויו של כמהרב"א ז"ל. ובראותו שלא השיג שליחות מהרה"ג כמהרב"א ז"ל כתב פשר והחתים וציין הזמן ע"י אמצעי בעת שהיה רב זמניי כדי שיטעון שכבר זכיתי בו בזמן שהיה רב. וא"כ לא שבקת חיי והן אמת טענת קנוניא טענה היא ובאה בהרשב"א בת"א סי' קכ"ט הביאה הב"י חו"מ סי' מ"ז על ראובן שהודה בכתב ידו לנמואל בן אחיו שכל מה שיש לו בין קרקע בין טלטל משותף בינו ובין שמעון אחיו הנז' ואח"כ נשא ראובן אשה ושעבד לה כל נכסיו ואח"כ נפטר ראובן ונמואל בא בכת"י לחלוק בנכסים ואלמנת ראובן טוענת שאינה מאמינה שנכתב הודאה זו קודם שנשאה. ואע"ף שכתוב בו זמן מוקדם לנישואיה שמא לגרע כח שעבודה נתכוון ולא כמיניה. והשיב לענין הקרקעות הדין עם האלמנה לפי שלא היה יכול ראובן למכרם ולא ליתנם להוציאם משעבודה. וכיון שכן אף הודאתו אינה הודאה.

הנך רואה דטענת קנוניא טענה היא. אכן במושכל ראשון מובן דטענה זו הנ"ל היא נגד הש"ע. והנכסים הם בחזקת ראובן וגם לו היה ראובן חי וטען או בן אחיו שהנכסים הם בחזקת שניהם אין דינה רק כמלוה על פה וכמ"ש בש"ע חו"מ סי' ס"ט וז"ל אפי' נתקיים בב"ד שהוא כתב ידו אין לו אלא דין מלוה ע"פ וכו' ע"ש ולכן התם שהוא כתב ידו והנכסים בחזקתו וממילא דאחרי שמת ומשועבדים הם לאשתו לכן הבא להוציא הנכסים מחזקתה וטענה היא טענת קנונייא טענה היא אבל הכא שאין שום חזקה לזה ולא לזה מהי תיתי לומר ולחשוד חלילה ברבים זקנים שהם הקדימוהו. ותדע שהרי הרשב"א ז"ל גופיה הביאה הב"י סי' צ"ח מחודשין א' וז"ל ואעפ"י שלא היו עכשיו ביד ראובן וכו' דכל שנמצא בידו חזקה אינה של אחרים. ועי' תשו' דרכי נועם סו' ז' ובהכנה"ג מהדו"ב סי' ר"ן בהגב"י אוי"ג ואילך ומשם בארה.

ומעתה מובן דטענה זו היא הבל ואין בה ממש ובפרט שטענה זו שייכא עליו. ובטוחים אנו שהרב כמהרש"ם הי"ו לא יתעצם עוד בטענתו זאת והרי הוא ראה בעיניו שכל אותם הפשרים שנעשו ונכתבו בקולמוס אחד בזמן הרה"ג כמהרש"א ז"ל לא נתקיימו ולא דרך בהם שום שד"ר ומן השמים הוכיחו האמת. כ"ד החותמים באהבה וידידות פה עיה"ק טבריא ת"ו בחו' כסליו ש' התרפ"ג ליצירה בא סי' ובאו עליך כ"ל הברכו"ת לפ"ק וח"ש ברוב עוז ושלום:

יעקב חי זריהן ס"ט ע"ה

מכלוף שטרית הי"ו משה

מאיר חי אליקים ס"ט הצב"י

יעקב ואעקנין ס"ט יום ד' לס' ויברך אות"ו ש"ם ש' קראו שלום לפ"ק טבריא ת"ו

כאשר בקשוני רבני ספרד היושבים על מדי"ן עם מע' הרה"ג ראב"ד כמהר"ר משה קליערס הי"ו לעיון בפסק דינם בענין הדו"ד שבא לפניהם בדבר כתבי השדרי"ם שזה קיבל רשות מזה וזה מזה וביארו שם שסדר הנהגתם עיקרה תלוי במי שנבחר בראש ותמיד דרכם לקיים את המעשה אשר יחליט הוא ועיקר פלפולם מי כחו גדול בזה משני אלו וראיתי כתבי ידם מעשה אצבעותיהם ופלפולם ומסקנתם ובקשוני לחוות גם דעתי עמהם:

תשובה אני איני כדאי ששלחתם אלי אמנם כד"ת נוטה שכל דבריהם שם להלכה נכונים, והעיקר היא טענתם הראשונה שהיה סגי נהור וזה מכריע הכל שסומא בשתי עיניו פסול לדון כמבואר בטוש"ע סי' ז' והנהגת הכולל בודאי לה דין יקרא, ואפי' אם נאמר שקבלה מהני לזה כמו שמצינו שיכול אדם לקבל עליו קרוב או פסול לדין, הנ"מ שקבלום השני בע"ד ביחד ברצון אבל כ"ז שלא קבלוהו ברצון אפי' אחד מעכב, ולזה שומעים שאמר כהלכה, וכ"ש לעשות דיין כזה בקביעות דלא מהני לדעתי אפי' אם קבלו עליהם כולם, כי שמא היום או יומים יבואו עוד הראויים לקבל החק והם אינם מחוייבים לקבל עליהם פסול וכ"ש שלא קבלוהו עליהם כולם, וכ"ש שהרוב לא הסכימו, ואפי' ריש גלותא לאו כל כמיניה להכשיר פסולים ובזה אינם צריכים לכל הפלפול מחזקת אבות ואפי' רשות מהמלך לא מהני כמ"ש בטור סי' י"ג ובזה אינם צריכים לפלפל על הרשות שלקחו מהוואלי, כי אפי' אם היה רוב והיו משיגים רשות מהשלטון העליון לא היה מועיל,

ומה שפלפלו שם אם בעינן רובו מתוך כולו ובקשו סמוכות להם כי מה יעשו בעיר גדולה אינם צריכים לזה כי עיקר הפלפול בזה הוא מפני שהמיעוט אומרים אלמלא היינו עמכם היינו מסבירים לכם שתקבלו דעתינו ועכשיו שלא היינו עמכם אין מנייניכם מנין, אבל בנד"ד הוא כמו שמצינו בבע"ד שקראו אותו ולא בא שמקבלין עדות שלא בפניו וכאן ג"כ האם לא ידעו המיעוט השוכנים בעיר שחולקים עליהם הרוב והיו יכולים לגלות דעתם ולומר טעמם עד שיקבלו מהם לעשות כרצונם ובודאי נמשך הדבר לא יום ולא יומיים ובאו בודאי כמה טענות ודו"ד, או שידעו ולא רצו לבוא, ואעפ"ך החליטו הרוב שלא כרצונם עד שהשיגו רשיון מהממשלה העליונה על מי שהסכימו הם, ונתבטל הרשיון שלהם מעיקרו א"כ הוי שפיר רובו מתוך כולו, וכ"ז אם היה ראוי להתמנות זה, אבל כשנחזור לטענתם הא' שעשו שלא כדין המשתדלים להקים מנהג כזה אין אנו צריכים לכל אלו הפלפולים ודינם דין אמת ושלום על דייני ישראל הכו"ח פה עי"ה טבריא ת"ו.

מרדכי חיים סלאנים

תוכן העניינים

יש מאין חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה