אור ברסלב
יש מאין חלק ב חושן משפט › סימן ב

יש מאין חלק ב· רבי אליהו ילוז

חושן משפט · סימן ב

סימן א

שאלה אודות איש נרגן זה דרכו כסל לסכסך איש באחיו ולהרבות מחלוקיות הגורמים דררא דממונא לכוללות העיר וענייה ובזיון התורה וחוצפא סגי ויהי היום קינא ה' לעמו ותצא אש מאחד מבני ביתו ותלהט מוסדי ביתו ורכושו והוא ראה ולא לקח מוסר ולמחרתו הגיש קובלנא לעש"ג להאשים בזה יותר מחמשים חכמים וידועים ולשונו תהלך באר"ם שמהם שרפו את ביתו ומהם רבנים גדולים היועצים אותם לשרוף וכו' והיה מזמין עדי שקר בני ברית ושאינן ב"ב להעיד עדויות המביאים אומדנות והוכחות לדון הנאשמים בדיניהם כדין רוצחים ותכף נתפשו בעבור זאת ארבעה מהנאשמים שמהם ת"ח רשומים ויראי אלד'ים ויתר הנאשמים מהם הרה נסו באישון לילה למקום סכנה גדולה ומהם התחבאו במערות צורים כאסירי המלך אסורים ותהום כל העיר אלה מפה ואלה מפה ואחר פיזור הון עתק באו הקונסולים להתחקות ואחר שלשים יום ויותר הצליחו להוציא האסורים בכלא לפי שעה עד גמר הדין והוא מיאן הכלם ובכל יום ויום מתהלך לחצר המלכות לעורר הדינים והכוללות מזיל זהב מכיס אין לך יום שאין קללתו מרובה ונלאו עמו מתווכים לעמוד לד"ת והוא באחת כי לא ימשוך הקובלנא מעש"ג עד שיקבלו הכוללות כל תביעותיו ותנאיו שאין הדעת סובלתם ורצה להיות חוטא נשכר ועתה שואלים הלכו מה יהיה משפט האיש הזה אם יש לו דין מוסר ופסול לעדות ולשבועה וחייב נדוי או לא, ואם יש לו דין מוסר אם יתחייב לשלם ההוצאות שגרם במסירתו ומה יתחייב כי המה מינים ממינים הוצאות הקונסולים והוצאות עורכי דין וסופרים ודלוגים וכיוצא שא"א לפורטם ובאיזה אופן ישלם אם נאמנים על פיהם או דוקא בעדים ואם די בע"א ואפי' מבני העיר ואם תפושים ממנו מה יהיה הדין ועוד אחרת אם מפסיד זכיותיו שיש לו מקדם כגון חד"ר ופשרי שלוחיות שזכה בהן טרם שהבאיש ריחו ועוד כי יש לי שטרי מו"ש נגד כוללות העיד אם דינו כדין החשוד שבא ליפרע מנכסי יתומים שכיון שחייב שבועה ואינו יכול לישבע מפסיד על הכל יורה המורה לצדקה ושכמ"ה:

תשובה הנה לא היה מדעתי להכנס בדין עסק ביש אבל יתחמץ לבבי וכליותי משום דהתם קאימנא בגופא דעובדא ועין ל'ו ראתה הכי הוה, עוה עוה, אשר כמוהו לא היה לעולמים ותורה חוגרת שק לתבוע עלבונה, משום בזיונא, רח"ל, לזה חם לבי משום עשה דכבוד תורה ואמרתי אלקטה באמרים, מפי סופרים, משפט האיש הזה בכל נתחי השאלה הנז' ואומר א) לענין הנדוי דבר פשוט דבר נדוייא הוא אי משום בזיונו לכמה ת"ח, ובפרט כ ביזה למורי הוראות, וגם לשאר הראויים להוראה ואי משום חילול ה' שהן בעון יש לו שם תלמיד חכם ועזב מקור מים חיים, והלך להקביל לעש"ג והבריות אומרות עליו ראו ת"ח המתיימר בכבוד התורה אותה השליך אחרי גוו ומה יעשו אזובי קיר ובפרט בהקבלתו על רבנים בתור רוצחים ואוה"ע מונין בזה את ישראל לאמר ראו אומה זו גם רבניהם רוצחי נפש ושתים הנה קוראותיו לחייבו נדוי כמפו' ביו"ד סו' של"ד עשז"ב ובל"ז הענין מצד עצמו בהקריב משפטו לעש"ג ועזב ב"ד ספרדים ואשכנזים שבעירו או אפי' בעיירות אחרות הדבר הזה מחייבו נדוי כי עבר על מקרא מלא ופירושו הידוע אפי' לדרדקי דבי רב בפירש"י בחומש אשר תשים לפניהם ולא לפני גויים, ובח"מ סי' כ"ו פסק שאפי' נתרצו שניהם לדון בפני גויים אסור וכל הבא לדון לפניהם הי"ז רשע וכאילו חירף וגידף והרים יד בתורת משה, וסיים בהגה דיש ביד ב"ד לנדותו ולהחרימו וכו' וכן מחרימין המחזיק ביד ההולכים לעש"ג וכתב הסמ"ע דאפי' במידי דעביד איניש דינא לנפשיה (כלו' שברור לו שהחפץ שביד פ' הוא שלו) אסור לעשותו ע"י גוי ע"כ ונשנה דין זה בסו' שפ"ח ס"ה וגם ביו"ד סי' של"ד סמ"ד ע"ש, ובב"י שם בסי' כ"ו הביא תשו' אדוננו הרשב"א ז"ל שכתב בזה"ל חלילה לעם קדוש לנהוג ככה ועושה אלה מפיל חומת ההורה ועוקר שרש וענף והתורה מידו תבקש ואומר אני שכל הסומך בזה לומר שמותר משום דר"מ טועה וגזלן הוא ואפי' גזלה ישיב רשע מקרי, וא"כ האיש הזה שעבר על כ"ז ואין כונתו רק לנקום נקם במהרהרים אחר מדותיו אבל און כאן אפי' ריח חשד להעליל עליהם בשרפה אין מי שפוטר אותו ואת עוזריו מהנידוי, ועיין בתשו' מור"ם סי' נ"ב מה שהאריך בחיוב הנידוי לאותו האיש שנסמך על עש"ג ובמהרא"ש סי' קנ"ח גם הוא האריך בזה ופסל את האיש ההוא גם להיות ש"ץ אפי' באקראי וראוי לעונש גדול כמעט אינו נמנה בעדת ישראל וראוי להרחיקו עש"ב, וכל הספרים מלאים מזה והוא פשוט ב) לענין פיסולו לעדות הנה בח"מ סי' ל"ד סכ"ב מפורש כי המוסרים לאנסים פסולים לעדות ולענין השבועה בסי' שפ"ח ס"ח כתוב אין משביעין את המוסר לא שבועת התורה ולא שבועת היסת מפני שהוא רשע ואין לך פסול יותר מזה ע"ש, ואם זה האיש הוא בסוג מוסר אע"ג דלפום ריהטא נא נזכר בש"ע לענין תשלומין רק במסר ממון ממש כגון שנשא ונתן ביד או אפי' הראה ולא שגרם בדברים מ"מ היורד לעמקן של דינים ידע דג"ז הוא בכלל מוסר וכמש"ש ס"ב המוסר וכו' חייב לשלם וכו' אע"פ שלא נשא ונתן ביד אלא הרגיל בלבד ופי' הרגיל היינו אפי' בדברים וע"ש בס"ט, ועיין באבק"ר סי' פ' ופ"א ששם המבי"ט ומרן ז"ל חייבו את רבקה בתשלומין אף שלא מסרה רק בדברים ויותר מפורש בתשו' מהרי"ל סי' פ"ו שכתב ודל מהכא כ"ז אפי"ה הוי מסור כיון דלא עשה עפ"י שום מורה או קהל דאפי' לחייב את חבירו ע"י גויים לעשות לו דין ישראל מסור גמור הוא אם נא הרשהו קהל או מורה כדאיתא בתשו' אלכסנדרי וכן במרדכי בפ' הגוזל עצים וכ"מ להדייא תשו' ר' יואל ור"א שלהי ב"ק דחשיב ר"א מוסר גמור עש"ב, ומינה לנד"ז דעשה שלא ברשות דהוי מוסר גמור ולא יוכל להתנצל דנא היתה כונתו בקובלנא להזיק רק להציל הפסד שרפתו, ויתלה עצמו באילן גדול ר"א מטולא ז"ל שהביא ס' מור"ם בסי' שפ"ח בי"א קמא דלא מקרי מסור רק במתכוין להזיק ולא במתכוין להציל את שלו, דמלבד שסיים שם מור"ם וי"ח ובד"מ מפורש דהלכה כי"ח וכ"כ בפשיטות בתשו' סי' פ"ו משום דאדם מועד לעולם גם הש"ך בסקכ"ו כן פסק והמשכה"ר אות מם האריך לבאר דכן הלכה ולא נמצא הפוסק כר"א מטולא זולת מהר"מ מלובלין סי' כ"ו והש"ך שם תמה עליו ולעד"ן דגם מהרמ"מ לא אמרה רק בנדונו שלא הזכיר הנמסר בשם ובכינוי אלא שהיה מתכוין להציל את עצמו וממילא נזכר השופט להעליל על חבירו ע"ש ובזה יתיישב דב"ק מסי' כ"ו לסי' ק"ך שנראין לכאורה כסותרין אבל בנד"ז גם מהר"מ יודה כיון שהקביל על אנשים בשם ובכינוי, ועוד דכ"ן מהרמב"ם והש"ע ז"ל דלא מצאו פיטור למוסר אם לא נשא ונתן ביד זולת באנוס להראות משמע דבלא אונס גם אם הוא שוגג כגון נתכון להציל וממילא האחר ניזוק חייב וכן הרוצה לדקדק היטב בתשו' אבק"ר הנז' יבין דהגם שרבקה היתה מסירתה רק לתועלתה וממילא הוזקה חנה עכ"ז חייבוה בתשלומין ועוד דהכא נמצא כתוב בארס"ו אר"ס עכנאי שכונתו להזיק וגם מעשיו מוכיחים ששונה באולתו עייל ונפיק לחצר המלכות לאמר כלו מעשיכם ומתרי טעמי אלין חייב מור"ם את המוסר בתשו' סי' פ"ח ע"ש ועוד דהכא אנן ידעינן דאיהו קים ליה שהשרפה יצאה מבתו והנה אפי' במסופק כתב מהרימ"ט ח"א סוס"י מ"ו דל"א לפטור באומר דידי מסרי אלא בברור לו שהוא שלו אבל בספק אפי' אם יש ספק אם יטלוהו גויים חייב עש"ב וגם אין לדמות זה לדין נחבל שכתב מהר"ם והבי"ד מורם בהגה סי' שפ"ח לפטרו משום כי יחם לבבו כי מור"ם באותה תשובה כתב דל"א מהר"ם זולת בידוע בעדים שחבל ולא באומד"ד וגם דוקא בהלך בשעת זעמו וגם דוקא כשלא יש ב"ד בעירו ע"ש והכא כולהו תלתא ליתנהו דליכא אפי' חשש אומדנא ואינו בשעת זעמו דלא הקביל אלא למחרתו אחר חצות היום וגם איכא בעירו ב"ד ספרדים ואשכנזים ואין פוטר אותו מדין מוסר גמור וממילא נתבאר שהוא פסול לעדות ולשבועה ובהא איפשוט בעיון בענין החד"ר והשלוחיות דפקע זכותיה מנייהו כיון שהוא מוסר גמור שדינו מפורש במס' ע"ז דכ"ז שדינו מהנך דמורידין ולא מעלין איך נספי ליה כתורא מדמן וחלבן של עניים ות"ח ומאן ספין למעול בקדשי שמים ולשנות מדעת בעלים שכונתם לזכות בנדבותם לחיי עוה"ב וגם המנהלים לא זיכו לו רק טרם שנתגלה קלונו אבל אחר שקלקל אדעתא דהכי לא זכה וזה נלמד מק"ו מתשו' הרא"ש הידועה ופסוקה באה"ע בקלקלה אחות המשודכת דפטור המשודך מחיובי ממון ושבועה כיעו"ש וכ"ש הכא דהקלקול בגופו ממש ודאי דאדעתא דהכי לא זכה ואין לטעות ולומר דהכא דיש לו זכות מקדם הו"ל ממונו ובסי' שפ"ח פסק דאסור לאבד ממון מוסר דמלבד מ"ש הש"ך ז"ל שם דרק לאבדו בידים הוא דאסור אבל בגרמא וגרמי מותר והעלה דאסור להחזיר לו אבדתו ע"ש וזה לא עדיף מגרמא, עוד אני אומר דל"א רק בממונו המוחזק בידו כבר וזה עדיין לא בא לידו ולגבי השליחות לא צריכה למימר דמלבד כל האמור הרי השליח דינו כשותף או כבן בית דאי תבעוהו לישבע חייב וכיון שהוא מוסר ופסול לשבועה איך יהיה שליח:

ג) ולענין התשלומין מה ישלם לנמסרים הנה מדברי מרן בסי' שפ"ח ס"ב שכתב המוסר ממון ביד האנס וכו' חייב לשלם מהיפה שבנכסיו כל מה שלקח האנס וכו' לא נתבאר רק על מה שלקח האנס ולא על שאר הפיזורין שנתגלגלו מזה להצלה מהמסורה אבל מתשו' אבק"ר סי' פ"א מבואר שדעתו לחייב את רבקה בכל ההוצאות והפיזורין שסבבה לחנה במסירתה ע"ש וכן מפור' בתשו' מהרי"ו סי' קי"א וז"ל ועל ראובן שהיה לו דברי ריבות עם שמעון ומתוך כעסו הלך וסיפר אל העירון ומתוך כך נתפש שמעון וביום הנועד למשפט אמר ראובן לעצה כי לא היתה בסיפורו לעירון בדרך הקבלה רק הזכרה שאם שמעון ימאן לעשות לו דין ישראל שיהיה נזכר מהדברים ובכן יצא שמעון זכאי בדינו ועתה שמעון תובע יציאותיו שהוצרך לשלוח אחר אוהביו וגם שחדים ויתר הוצאות נראה דחייב לשלם כל יציאותיו כדין מסור כמ"ש מהר"מ במרדכי שלהי ב"ק ובתשו' מיימוני על מי שרצה להכריח לחבירו לד"ת ע"י גויים וכאשר רצו לתפשו עמד מנגד עד שהרגו אותו ודן מהר"מ על האיך כל דין רוצח ע"ר וכן דן מהר"ם מלובלין סי' ס"א לחייב המוסר בכ"מ הוצאה ואפי' בביטול מלאכה שגרם לו ע"ש ודון מינה לנד"ז שחייב המוסר לשלם הוצאות הקונסולים והשוחדות והסופרים וכל הוצאה הנמשכת ונתלית במסירתו באין ספק, זולת מה שיש לעמוד בזה הוא משום דאע"ג שהיו הנמסרים בצע"ר הגבוה ואימות מות ולדינא בתר דינא מ"מ רחמי שמים רבים ולבסוף נידונו ויצאו נקיים, ועתה ויאמר המוסר כי הרשב"א בח"ה סי' רפ"ח והבי"ד ב"י בסי' שפ"ח כתב וז"ל וא"כ גם ראובן שהלשין את שמעון אם ימצא שמעון פטור שלא עשה שום דבר שיענש כלום לא מחמת מלשינות ולא מחמת מזיק הרי מלשינותו מדרך האמצעי וכו' ואם יטעון הרי הגיעו נזק ממון ונזק הגוף שהכהו בעל החצר וכו' והוציא הוצאות ע"ז אין זו טענה כי על עיקר המלשינות לא הגיע לו שום נזק שאילו הלשין אותו בדבר שהעושהו היה חייב בגוף או בממון היה הדבר כן אבל זה לא הגיע לו נזק מצד עיקר המלשינות וגם אילו המתין ולא הוציא היה נקי מכל עונש וכו' וכן בבע"ח ח"ב לח"מ סי' ס"ו הביא תשו' אחרת משמו דומה לזה, וזל"ה וכן אם הלשינו והפסיד ממנו ממונו או גופו לנכרים והוצרך לפדות עצמו בכל כיוצא בזה יש לו תביעת ממון וכו' אבל מה שנתרעם ממנו לדון עמו בעש"ג וכדי שלא ידון עמו הוציא מרצונו שוחדות וכו' זה היה שוטה ורצה ליזוק בנכסיו ע"כ, וא"כ גם כאן נימא דהיה להם להמתין והיו יוצאים נקיים וכאשר לא המתינו המה הזיקו נכסיהם ואני פטור, וכ"מ מתשו' מור"ם סי' פ"ה שרצה לפטור מיכל ממסירה מהך דהרשב"א וז"ל ועוד דהרשב"א כתב דמאחר שמהמסירה יצא נקי ואף מהתפיסה היה יוצא אילו המתין אין זה רק גרמא אע"ג דלא משמע כן ממהר"מ ומרדכי ומהרי"ו ומהרי"ל ז"ל מ"מ אין יכול להוציא ממנה נגד הרשב"א מאחר שיש הוכחות שעיקר תפישתו לא היה ממנה וכן יראה מהראיות שכתב לה מהר"י ע"כ מ"מ אמינא ליה בנד"ז לא צדק בזה דמלבד דבדברי הרשב"א מפורש דלא פטר רק שם שמעיקר המלשינות לא היה מגיע לו שום נזק אילו המתין וההוצאות שנמשכו אינן אלא גרמא ומשו"ה פטור משא"כ במלשינות זו שהיא עלילת רצח ואם ימתינו ח"ו היה נמשך להם דין רוצחים, חלילה להרשב"א ז"ל לפטור בה ואם אין לזה דין מסור למי יהיה, ועוד דמדוקדק בדברי מור"ם דלא סמך על הרשב"א שלא להוציא נגד רבים זולת כמ"ש אין, יכול להוציא נגד הרשב"א מאחר שיש הוכחות שעיקר תפישתו לא היתה ממנה וכו' ויש לדוון בכונתו אחת משתים או דס"ל דגם הרשב"א יודה כשעיקר התפישה היתה ממנה או משום דלא נסמוך עליו נגד רבים זולת בכגו"ז וממילא בנד"ז שמפורסם שעוקר התפישה מהמוסר יאמר מור"ם ז"ל דחייב לשלם, ועוד הנה הרב בע"ח ז"ל שם בנדונו חילק מהך דהרשב"א דל"א לפטור זולת היכא דאין נפקותא בין דיננו לדין עש"ג משא"כ כשיש נפקותא ועוד דל"א רק כשלא עמדו לדין תורה אבל כשנגמר הדין ביניהם ושוב תבעו לעש"ג יודה הרשב"א ועוד דל"א הרשב"א רק כשיהיה ספק אולי יזכה הנמסר גם בדיניהם או אולי לא יוליכוהו שם ויתבטל הדבר מעיקרו אבל כשיצא הדבר לפועל ושמו אותו במאסר יודה הרשב"א ע"ש שעפי"ז חייב שם בנדונו, ומעתה בנד"ז דיש נפקותות גדולות בין דינינו לדיניהם בזה וגם שאף שלא נגמר הדין ביש' הו"ל כנגמר דגם דרדקי דבי רב ידעי דאין על הנחשדים שום חיוב, וגם שיצא הדבר לפועל, ושמו אותם בבור הרי תלתא בחד קינא דגם הרשב"א ז"ל מדילנא הוא להודות שחייב בתשלומין וד"ב:

ד) אבל באיזה אופן יגבו ממנו ההוצאות הנה אם יש להם שני עדים על ההוצאות קרא כתיב עפ"י שנים עדים יקום דבר ודבר מפורש בסי' שפ"ח דמקבלים עדות שלא בפניו וא"ץ לכוין העדות כ"ך וז"פ וכשאין עדים כלל הנה בסי' שפ"ח כתב מרן כלשון הרמב"ם וז"ל מי שיש עליו עדים שמסר את חבירו וכו' ולא ידעו העדים כמה הפסידו במסירתו והנמס' אומר כו"ך הפסידני והלה כופר במה שטענו אם תפש הנמסר און מוציאין מידו אלא ישבע בנק"ח וזוכה במה שתפש ואם לא תפש אין מוציאין מהנמסר אלא בראיה ברורה ויש מי שאומר שאם המוסר אומר איני יודע כמה הפסדת על ידי ישבע הנמסר ויטול ע"כ ובב"י הביא מהה"מ שדקדק מדכתב הרמב"ם והמוסר כופר משמע דאם אינו כופר אלא אומר איני יודע דס"לי כר"ת דבזה ישבע הנמסר ויטול ועיין בש"ך סקל"ז די"ל שמרן שהעתיק לשון הרמב"ם ממש י"ל דהכי ס"ל ויישב מ"ש זה בשם יש מי שאומר ע"ש, והנה בהגה סיים וכ"ז במוסר ממון אבל במוסר גופו הנמסר נשבע ונוטל וכן אם גרם לו תפושה דהו"ל כמזיק בידים והש"ך ז"ל בס"ק ט"ל הביא כמה פוס' דקיימי בשטת מור"ם רק למוסרי לאמר קי"ל כוותיה ע"ש, ומעתה בנד"ז ל"מ אותם שנתפשו שיכולים לישבע וליטול אלאי גם אותם שלא נתפשו הנה לא ימלט המוסר לומר שלא הפסידו כלל כי הנה נא העיר הזאת מצער היא' וגלוי לו ולכל, שהיו הפסדיות ולא יוכל לומר רק יודע אני שהזקתי ואיני יודע כמה, ובזה הנה כתבנו דגם להרמב"ם ומרן ישבע ויטול ויותר מזה יש בנד"ז דיש' כמה הוצאות שמחוייב להודות בהם ולא יוכל לומר איני יודע כמה כגון ריסומאת הידועים בחק אם לשררה בג'לסאת ובעלאם הפיטורין ואם לקונסולים בכרג' רא וכו' וא"כ אינו יכול לומר איני יודע כמה הזקתי אלא חמשין ידענא, והשאר שאתם טוענים יותר מזה לא ידענא וזה דינו מפורש בח"מ סי' ע"ה סי"ג בטוען מנה לי בידך אין לך בידי אלא חמשים והשאר איני יודע מתוך שאינו יכול לישבע (דהא אמר איני יודע) משלם והתובע אין לישבע ע"ש ועיין בסי' שפ"ח ס"א שכתב שם הש"ך דלהרמב"ם ומרן ז"ל בטוען חמשין ידענא והשאר אינו יודע אפי' במידי דלא למידע אמרינן משאיל"מ וכן האריך והעלה להלכה בסי' ע"ב סי"ב דכל שהתובע אינו יודע בודאי שהנתבע אינו יודע הו"ל משואיל"מ זולת אם מודה התובע שודאי הנתבע אינו יודע וכן נמי יש לדון בשיש שני עדים שיודעים במקצת ההוצאות והשאר אינם יודעים דהו"ל כמודה עצמו במקצת וכמ"ש בסי' ע"ה ס"ד כפר בכל ועדים מעידים שחייב לו חמשים ישלם חמשים וישבע מן התורה על השאר שלא תהיה הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים ע"כ והגם כי בפת"ש דאיהו ז"ל חלק עליהם אמנם הרב בע"ח בתשו' דסי' ס"ו הנז' כתב דהש"ך יחיד בזה ואין הביא מרעק"א שבתשו' בשמים ראש כתב דבאומר בזה איני יודע ל"א מתוך שאיל"מ, הנה הביא שם משם בית אפרים חח"מ סי' ט' דהך תשו' לאו מר בריה דרבינא חתים עלה והוכיח מהרא"ש להפך ע"ש, וא"כ כשיש שני עדים על מקצת והוא טוען על השאר איני יודע קם דינא דמחוייב שבועה מה"ת, (ולעד"ן דכן דעת מרן דכיון דעדות עדים גדולה מהודאת פיו פסק דבאומר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא הו"ל משואיל"מ כ"ש בהעדאת עדים) ומתוך שאי"ל דהא אינו יודע וכ"ש במסור דבלא"ה פסול לשבועה ודאי דמשלם בלי שבועה לשכנגדו, וכן כתב להדיא הש"ך בסי' שפ"ח סקל"ו דלהרמב"ם ומרן במסור שמודה במקצת ועל השאר אמר איני יודע דהו"ל משואיל"מ הגם דלא הו"ל למידע אלא דלהלכה הצ"ע לסוברים דכל דינא דגרמי הוא דרבנן ולדעת הרמב"ן דס"ל דאין משביעין ש"ד בדינא דגרמי ע"ש, ומלבד שהקצ"ח ז"ל בסקי"ג שם תמה על הש"ך במה שייחס ס' זאת להרמב"ן ואין הדבר כן ע"ש, נלע"ד דאנן בדידן דאתכא דמרן סמכינן פלטינן מהנך תרתי שחשש הש"ך להלכה דאי משום דד"ג הוא דרבנן הנה מרן בפי' פסק בש"ע דאם מת המסור גובין מיורשיו, ועיין באחרונים דה"ט משום דדינא הוא ולא קנסא ואי משום הך דהרמב"ן הנה בב"י בסי' שפ"ו הביא מבעה"ת בשורף שטר והודה במקצת כמה היה כתוב והשאר כפר דחייב ש"ד ואם אמר ן' ידענא ון' לא ידענא הו"ל משואיל"מ, ע"ש, וזה מדין דינא דגרמי והרי חייבו שבועה ומרן לא הביא שום חולק בזה ש"מ דהכי ס"ל ועיין בש"ע סי' שפ"ו ס"ב ומ"ש הש"ך שם, וגם הרב בע"ח בתשו' דסי' ס"ו כתב דלפי' הה"מ נמי שפי' בכונת הרמב"ם באמרו והמוסר כופר דבא לאפוקי אם אמר איני יודע שדינו לישבע וליטול ולא כהש"ך שפו" לאפוקי מודה במקצת דהוי משואיל"מ) מ"מ אם המסור מודה במקצת נוטל ממנו הכל בלאי שבועה, זולת שהרב שם חילק בין אומר הזקתי ואיני יודע כמה דזה שכנגדו נשבע ונוטל ובין אומר ן' ידענא ון' לא ידענא דנוטל בלא שבועה (אפשר ה"ט דבן' ידענא וכו' אמרינן ליה מדנחית למידע ן' הי"ל לידע הכל משא"כ באומר לא ידענא הכל) ולפמש"ל להרמב"ם והש"ע דאפי' במידי דלא הו"ל לידע ס"ל משואיל"מ אפ' שאין לחלק בכך כל שהודה במקצת באיזה אופן ומ"מ בנד"ז כבר הוכחנו שבע"כ יאמר ן' ודענא ון' לא ידענא ולכל הדברות הו"ל משואיל"מ בלא שבועת הנמסרים והנה ראיתי להמבי"ט באבק"ר שם אחר שהביא דברי הרמב"ם ומ"ש ה"ה עליו סיים וז"ל ואם כן בנ"ד אם אינו ידוע בעדים כמה הפסידה חנה אם רבקה אינה יודעת חנה נוטלת בשבועה ואם הוא כופרת במה שטוענת חנה שהפסידה או במקצת אם תפשה חנה ואין מוציאין מידה ע"כ והנה פשוט דמ"ש שאם אינה יודעת רבקה תטול חנה בשבועה אפי' בלא תפישה הוא לה"ה דס"ל שכן דעת הרמב"ם וכן מ"ש אם כופרת בכל וחנה תופשת אין מוציאין מודה ודאי היינו בשבועה דזהו דעת הרמב"ם וא"כ מה שכלל עמה כופרת מקצת היינו דכוותה שתזכה בתפישתה בשבועה וה"ד אי שכפרה מקצת והודית בשאר הרי כתבנו דמוכח דהו"ל משואיל"מ אפי' בלא תפישה אם לא שנאמר דכפרה מקצת בבריא ועל השאר אמרה אינה יודעת אבל מרן שם בסי' פ"ה כתב בקצור ועל ההוצאות וכו' הכל תפרע רבקה מכתובתה כדין מוסר שכתב הרמב"ם וכו' ובזה כלל כל הפרטי' שיהיו בטענות רבקה שידונו עפ"י ההלכות שכתב בזה הרמב"ם ז"ל:

יתר על כן יש לדון בזה דהגם דליכא רק עד אחד שמעיד עדות ברורה על הפיזורין וההוצאות שנעשו ע"ז דג"ז יהיה די ליטול מהמוסר מבלי שבועה מהנמסרים דכיון דעיקר דינייהו כשאמר איני יודע שיטלו ממנו בשבועה השתא דאיכא עז"א הנה מרן בש"ע סו' ע"ה כתב די"א ע"א פוטר משבועה וי"א שאינו פוטר וכ"כ בסי' פ"ז ובהגה הכריע ד"ה כי"א קמא והוסיף די"א גם בנשבע ונוטל דע"א פוטרו משבועה, אה היה נ"ל לכאורה אבל ראיתי דמהא לא איריא דמלבד כי הש"ך בסי' פ"ו סקי"ט כתב דמהר"ם דאיהו אבוה דהאי דינא דמור"ם כתב בתשו' מימוניות לס' משפטים סי' ס"א דבחשוד דקי"ל שכנגדו נשבע ונוטל לותיה להאי דינא דא"ך לא שבקת חיי לחשוד ע"ש ומינה לכאורה דה"ה למסור (המעיין בגוף התשו' יראה הט' הוא משום דכיון דא"א לו לחשוד לישבע וא"כ אי אמרינן דכשהעד מסיוע לשכנגדו פוטרו משבועה והחשוד שאיל"מ נמצא עד זה בא לחייבו ממון ואנן קיי"ל דע"א קם לשבועה ולא לממון ויש נ"מ בין שני הטעמים שו"ר לג"ב מ"ב סי' ז"ך עמד בזה ואכמ"ל) ועוד דאנן קי"ל בדעת מרן כשמביא י"א וי"א דס"ל דס"לה', כי"א בתרא והגם דיש מפקפקים בזה וס"ל דלא הכריע הכא נלע"ד שהכריע כי"א בתרא ממ"ש בסומן כ"ח גבי ישראל שתובע לגוי וכפר ויש לגוי ע"א מותר להעיד לו אם יתבעהו ועיין בעיקר, הדבר שהוא מתשו' הרא"ש ושם הטעם משום דגם בדיננו אם יאמר פרעתי או יכפור פטור (הגם דבדיננו חייב היסת עכ"פ עיין בסי' צ"ב דחשוד וה"ה גוי פטור בנא היסת) אבל הטור שם סיים דגם בדיננו עד המסייעו פוטרו וכתב הב"י דאתא לאשמועינן דגם אם הגוי מודה במקצת דהו"ל מחוייב ש"ד ומשאיל"מ מ"מ עד המסייעו פוטרו ואי ס"ל למרן דעד המסייע פוטר אמאי בש"ע לא כתב דינו רק כשהגוי כופר ולא גם במודה במקצת כהטור א"ו דהכריע כמ"ד אינו פוטר וק"ל מזה אני תמה על משכה"ר במע' עין דכתב קי"ל דע"ח המסייע פוטר ואיהו מאתרא דדייני כמרן) לזה נ"ל דהא ל"ש מתייא אבל הנה מצאתי למור"ם בתשו' בסי' פ"ו במסירת מיכל לר"ש שכתב על טענת מיכל שלא ידעה אם פשרת ר"ש עם הדוכוס אמת כיון שר"ז מעיד על הפשרה אע"ג דאינו אלא ע"א מ"מ מהני כמ"ש מהרי"ו במרדכי פ' הגוזל בתרא דאם היה לנמסר ע"א חייב המוסר מודי דהוה אנסכא דר' אבא בב"ב דל"ג (פסוקה בח"מ סי' ע"ה סי"ג דאפי' אינו טוען מפי עצמו אלא מפי העד הו"ל משואיל"ם ה"ן בכאן הו"ל מחוייבת שבועה עפ"י העד ואינה יכולה להכחיש העד נאמן עליה עש"ב ודון מינה לנד"ז (מזה אני תמה למה שראיתו בלחם רב סי' קצ"ד שהיה שם ע"א על ההוצאות ודן מתשו' מהר"ם הנז' דמשמע דבעי דוקא תרי סהדי ועדותם מבוררת והוא פלא דגם בלשון שהעתיק שם מגוף התשו' כתוב בשני עדים ברורים או ע"א ברור כנסכא דר"א) אלא דלא זכיתי להבין דעת הגאון מהר"מ מאי שנא מסור מחשוד דבחשוד אין ע"א מועיל ובמסור מועיל ולכאורה טעם אחד להם ואפשר דבמסור נמי מודה דהיכא שיש לו תביעות מצד אחר ומתוך שהוא פסול ואינו יכול לישבע גם הוא ע"א לא יחייבנו אבל הכא דהתביעה היא על מה שהפסיד חבירו והעד מעיד והוא אינו יכול להכחישו מפני שאומר איני יודע לא משום שהוא פסול לזה ע"א מחייבו מור"ם ז"ל דאיהו בקי טפי מינן ודן דע"א מחייב ודאי כוותיה נקטינן:

רק אם באנו לחייבו רק משום עדות העדים כנז' צריך לעיין בזה אם לא ימצאו עדים רק מקהלנו הספרדים אם יועילו לעדות זה יען כי כאשר נמסרו האנשים האלה לא היה ספק בידם להוציא מכיסם להצלתם ומצאו מנהלי כוללינו עצמם חיובים להוציא עליהם מכיס הכוללות שכן הדין נותן כמ"ש מהר"מ מלובלין ז"ל בסי' ק"ך לחייב את הקהל לעזור את הנמסר מצד הדין הגמור מתרי טעמי אחד כדי שיעמידו הדת על תלה ולא יוסיפו בני עולה וכו' וזה כחיובים לעשות חומה לעיר שהדין לכוף זה את זה והשני שאם לא יגדרו הפרצה גם עליהם יעבור כוס והו"ל כשותפים בעלילה ע"ש וגם מהרי"ו סי' קמ"ח וקמ"ט חייב להציל הנתפס ביד גויים מדתנייא בפ' בן סו"מ מנין לרואה את חבירו טובע בנהר או לסטים באים עליו שחייב להצילו ת"ל לא תעמוד על דם רעך ומסיק דגם למטרח ולאגורי חיוב ע"כ גם הרא"ש בכלל ו' סי' כ"א וכ"ב והבי"ד בהגה בח"מ סי' קס"ג ס"א דהוצאות שהוציאו לבער המסור כל הדרים בעיר חייבים ליתן לזה ועיין מזה להלח"ר ז"ל בסי' קצ"ח אלא דהתם חייב לנמסר לשלם למשלם בעדו והוא דיניה עם המוסר אמור מעתה ל"מ להנך פוס' דמשמע מסתמיות דבריהם דלא הדרי העוזרים על הנמסר לפרוע להם דבנד"ז התובעים מהמוסר המה הכוללות דלהם הפסיד אלא גם להלח"ר דס"ל שישתלמו מהנמסר ואיהו גבי מהמוסר מ"מ ודאי דאיהו מודה דכשלא יש לנמסר לשלם דדין הכוללות גבי המסור דקי"ל מוציאין מזה ונותנין לזה מדר"ן כמבואר בח"מ סי' פ"ו ונמצא לכל הדברות בנד"ז דהנמסרים אין להם לשלם דינייהו דהכולל עם המוסר וא"כ איך תתקבל העדות מקהלם עליו והרי נוגעים בעדות ומפו' בח"מ סי' ל"ז דבאומר תנו מנה לעניי עירי אין דנין ואין מביאין עדים מאותה העיר והגם שסיים שם כבר נהגו לקבל עדים מהקהל וכו' עיין למהראנ"ח ח"א סי' כ"ט דזה דוקא בעניינים הכוללים לקהל אבל בטו"ת שבין רבים ליחיד לא ע"ש ונד"ז הוי בין רבים ליחיד לזאת אשיב כי ראיתי להרב ד"ן ח"מ סי' כ"ב שעמד בזה והאריך בפלפולו ואסיק להלכה ומכח מנהג ג"כ דלא נאמרו כל השיעורין הללו רק לבני חו"ל שהעניים סומכים על יחידי קהלה ומהם הם מסתפקים כל צרכם אבל בא"י שהעניים שבה אינם סומכים על בני העיר אלא הספקתם וכל צרכיהם מאחב"י היושבים בחו"ל כידוע לא הוו בני העיר נוגעים בעדותם על נכסי העניים כלל בין מצד הדין הגמור בין מצד המנהג ע"ש ועוד מטעם אחר אני אומר דלגבי תביעה זו של הכולל מהמוסר לא בעו עדים כלל אלא כל הברור לטובי העיר או לרוב הקהל שהוציאו ע"ז ויודעים הדין כי מצד מסורתו מחוייב לשלמם דעבדי דינא לנפשייהו וגובין ממנו וכמ"ש הרא"ש בכלל ז' סי' כ"ו דדבר הברור לרוב הקהל או לרוב טו"ה עבדי דינא לנפשייהו וכתב עוד דאם יש גבאים בעיר הם נאמנים ע"כ בני העיר וכו' ועיין מזה בהגה לח"מ סי' ז' וגם בהגה שם סי' ד' אחר שכתב בשם י"א דלא עביד איניש דינא לנפשיה אלא בדבר יכול לברר שהוא שלו סיים וכ"ז ביחיד נגד יחיד אבל ברבים נגד יחיד עבדי דינא לנפשייהו אם יודעים שהדין עמהם אעפ"י שאינם יכולים לברר לפני ב"ד כי אינם יכולים להעיד שכולם נוגעים בדבר ע"ש וא"כ לפי כל האמור בנד"ז גם בלא עדים מצו גבו מניה בחזקה דעבדי דינא לנפשייהו וכ"ש במה שהם תפושים ממנו שטרי מו"ש שיש לו על הכוללות וכו' שאפי' אם ימצא איזה חולק על הכתוב לעול מהנייא תפישתם להיותם מוחזקים והגם כי המעיין בפוס' יראה בלבולים מה תפישה מהנייא אי דוקא כשתפש ברשות ומה היא תפישה ברשות עיין בס' תקפו כהן ובתומים ח"מ סי' כ"ה ונק"מ בכללי התפישה שם בסי' כ"ה ובשבו"י ח"ב בכללי התפישה ועוד מ"מ לענ"ד העלותו במ"א דלמרן דסמכינן עליה ס"ל דכל תפישה מהנייא כי כל עיקר החילוקים בזה יצאו להם מדק"ל מאי שנא דספק בכור שתקפו כהן שמוציאין מידו ואילו בשטר שאין כת"י יוצא ממקום אחר ואמרו כת"י הוא זה אבל קטנים היינו וכו' דקי"ל בח"מ סי' מ"ו דלא מגבינן ביה ולא קרעינן ליה משום דאי תפש לא מפקינן מניה וע"ז יצאו ז"ל לחלק וכ"א לדרכו פנה אבל מרן שפסק ביו"ד סי' שט"ו דגם בס' בכור אין מוציאין מידו א"כ ס"ל דגם תפישה של"ב וגם אחר שנולד הספק וכו' כולהו מהנו דדמו לס' בכור והגם דהכא יש בידו שטר והש"ך כתב שם דתפישה נגד השטר לא מהנייא משום דבעל השטר הוא המוחזק ואף דהתומים שם והקצה"ח בקו' הספקות חלקו עניו הנה הנתיבות שם וישב עליו והו"ל ס' מי נקרא מוחזק ובזה אכתי לא ידענו דעת מרן איך ס"ל מ"מ לאו תברא היא דהא ביש מחלוקת מי נקרא מוחזק עיין לכנה"ג בכללי הקי"ל או"מ דאזלינן בת"ר, והכא עיין לו שם באו' מ"ה שכתב כי הריב"ש והר"ן והרמב"ם והרשב"א והרדב"ז והר"י הלוי וכל הסוברים דגם במקום השטר ל"א מגו להוציא ס"ל דבעל השטר לא הוי מוחזק וגם הסוברים דאמרינן מגו הוא מטעם אחר וכ"ך בסי' ס"ה הגב"י או"ל, וגם המט"ש בכללי הקי"ל אומ"ד קבץ רובא דרבוותא דסל"ה ובזה רוחא שמעתתא דהעיקר דתפישה גם נגד השטר מהנייא להו:

אתאן השתא לשאלה האחרונה שהמוסר הזה יש לו שטרי מו"ש על הכוללות האם גם בלי תביעת ההפסד שהפסיד אותם יוכלו שלא לפרוע לו כדין החשוד שמוציא שטר על היתומים המוזכר בח"מ סי' צ"ב סי"ב, בזה צריך לעיין בכמה ספיקות

א) דלא הוזכר זה רק ביתומים ומאן יימר דבממון עניים כזה יהיה לו דין יתומים ב) דלא נאמר זה זולת כשלא האמינו הלוה עליו ועל יורשיו והכא אותם הממונים כותבים שמאמינים את המלוה עליהם וע"כ הבאים אחריהם לשרת בקדש ובמאמינו עליו ועל יורשיו קי"ל בסי' ע"א ובסי' ק"ח דביתומים גדולים גובה בלא שבועה וכיון דא"ץ שבועה גם אם הוא חשוד לא יפסיד ג') דאולי בשטרי מו"ש דידן דינא הוא דיכול לעכב המכר בידו כיון שההטבה לחזרת המקח אינה אלא מהמוכר וא"כ נימא דהני שטרי לאו לפרעון קיימי ואין חשש שמא נפרע גם לאחר זמנו שנאמר שחייב שבועה שמא נפרע ולהתיר ספקות אלה קמא קמא הנה המעיין בסה"ק יש מאין ח"א סי' י"ב יראה שכבר היה ומעשה כזה פעי"ק במשכנתא שההטבה היתה מצד הממשכנים והממושכנת בידו היה רוצה להחזיק בה לד"ע ומטיבותייהו דבדה"ץ שמו עיניהם עלי לעיין בזה ואני בעניי העליתי שמה דבין מצד הדין בין מהמנהג אין בידו לעכב לא במשכנתא ולא במו"ש יעוש"ב וכן נגמר הדין ונעשה מעשה בנדון ההוא וכן אנו דנין בכל יום בבא הלוה לפרוע שהמלוה מחזיר לו את מקחו ונמצא דהנך שטמו"ש לפרעון קיימי, ויוכלו היתומים לטעון ואנן טע"ל שמא פרע אביהם, ולספק ממון העניים אם דינו כיתומים הנה מתוך דברי הריב"ש בסי' תק"ז מפורש שדין הקדש עניים כדין היתומים וכן למד מדבריו מהרש"ג בסוס"י י"ז לענין זה דנאמנות וכן יש ללמוד ממ"ש מר"ן ביו"ד סי' ק"ס לענין רבית דרבנן דשוים הם בהיתר, וממילא יש ללמוד להשוותם ליפו"ך בכל דיניהם, וגם בדין זה דחשוד המוציא שט"ח עליהם שיפסיד יהיו שוים שכמו שמפסיד לגבי יתומים כן יפסיד לגבי ממון עניים, ובפרט דממון זה עצמו יש בו זכות גם ליתומים גדולים וקטנים ומאן ספין להוציא מהם לחשוד, ואודות הנאמנות מלבד שבסי' ע"א פסק בס"ב דהא דמהני נאמנות בלא קנין דוקא בשעת הלואה אבל לאחר הלואה ולא קנו מניה לא משתעבד ע"כ והכא ידוע דבשעת הלואה ודאי לא האמינוהו דהא בשעה שלוקחים המעות כותבים לו המכר ואחר זמן מועט אז כותבים ומתחייבים בשכירות וההטבה ועליהם השעבוד והנאמנות ואם לא יעשו כן יהיה בסוג רבית וכמ"ש הפוס' ע"ש בס' יש מאין דזהו עיקר ההיתר וכן כותבים להדיא בכל השטרות אחר גמר ענין המכר אז כותבין אחר כל זה בא וכו' ובהני שטרי שכותבין הממונים למלוה המה כתובים בהודאת עצמם לא בעדים ואין שם שום קנין ואף שלפעמים כותבים והכל נו"ן בקגו"ש שקא"מ וכו' אנן סהדי דלא היה שם שום קנין והדבר ידוע גם למלוה ורק הסופרים לשופרא דשטרי הורגלו לכתוב כן ומעתה דאין שם קנין ולא נאמנות בשעת הלואה היכי מהני נאמנות זה, ובפרט דאפי' אי מהני נאמנות זו יש לדון דלא יועיל מה שהאמינוהו גם על הבאים אחריהם לשב"ק דאם אמרו דיוכל הלוה להאמינו על יורשיו אינו אלא משום שהנאמנות היא על ממון שלו משא"כ בממון עניים שאינו של הממונים, וזה יש ללמוד לכאורה ממ"ש בש"ע סי' ע"א סי"ט דאין נאמנות מועיל לגבי לקוחות אפי' התנה בפירוש שיגבה מהלקוחות בלא שבועה וכו' הרי שאינו יכול להאמין לחוב לאחרים ורק לגבי יורשים משום שלא זכי בממון זולת אחר פרעון חובו שהאמינו עליו. אבל ראיתי במהרש"ג ז"ל שם שנדונו כזה שהאמינו הפרנסים למלוה גם על הפרנסים הבאים אחריהם ועמד בזה וכתב דכיון דהצבור שמו הפרנסי' עליהם ונתנו להם כח לעשות בנכסים כמו שירצו א"כ הוו הנכסים כשלהם וכו' ויכולים לעשות וכו' ולהאמין למלוה עליהם ועל הפרנסים הבאים אחריהם ע"ש ועכ"ז לעד"ן דלאו מתייא היא לנד"ז דהכא ידוע שכל העוסקים עם העניים והלווים לצרכם אינם רק מאליהם לזכות העניים ולא שנתנו להם כח לעשות בנכסיהם כמו שירצו ועוד דהתם מפורש בדב"ק שנדונו מיירי בנכסים מיוחדים קרן קיימת ורק הפירות לעניים וכמש"ש לקמיה וז"ל שסוף סוף הם הנכסים של הקדש וברשותיה דהקדש קיימי כיון שהאמינו חדא זמנא על אותם הנכסים שוב א"ץ האמנה אחרת ע"כ משמע דאותם הנכסים דבשעת האמנה הם של עתה ולא נשתנו לזה י"ל שהם כמו של הפרנסים הראשונים שהאמינוהו ומהני האמונה גם לבאים אחריהם משא"כ בנד"ז שידוע שהנכסים שבאו בזמן הפרנסים הראשונים ספו תמו וקמא קמא אזיל והבאים אחריהם אחריני נינהו וגם הנותנים גם המקבלי' משתנים מזמן לזמן איך נאמר דנאמנות אותם הפרנסים תחול גם על מה שאחריהם והלא אפי' אם הקהל היו מזכים להם בזכות גמורה מה שעתיד לבא אין כל הפוס' מסכימים שיכולים לזכות דבר שלא בא לעולם, כ"ש הכא דליכא לא זה ולא זאת ודאי דיודה מהרש"ג ז"ל דל"מ נאמנות דידהו על הבאים אחריהם, ועוד יש לדון בזה אפי' אם יש ממש בנאמנות זה ממ"ש בסי' ע"א סי"ג שטר שיש בו נאמנות ונמצא המלוה כפרן בדבר אחר בעדים בטל הנאמנות ע"כ ובתשו' עה"ג סי' י"ט מסיק דל"ד בעדים אלא ה"ה אם הוא בענין דלפי דאנן מחזיקים הוא משקר אף דליכא עדים ממש בטל הנאמנות עש"ב והנה במשפט האורים סקי"ז נסתפק בנעשה חשוד שלא מחמת ממון רק מכח עבירות אחרות כגון אוכל נבלות וכו' אם בטל נאמנות וכתב דלא מצא גילוי לזה אלא דמסברא נראה שכיון שחז"ל אמרו שאינו נאמן אפי' בשבועה לענין ממון מכ"ש שי"ל לא האמנתיך על חזקה זו ע"ש ועיין בתשו' רב"א סי' כ"ה הבי"ד כנה"ג בהגה"ט סי' ע"א אומ"ז דהיושב על המשפט שכתבו לו נאמנות במינויו ואח"כ הוליך היחידים לערכאות הוי כנמצא המלוה כפרן ובטלה נאמנותו ע"ש ומעתה מכ"ז נראה דבנד"ז שמסר קהל ועדה מישראל לעש"ג בגופם ובממונם כל הנז' מודו דבטלה נאמנותו אפי' אם הוייא נאמנות גמורה ובפרט לפי מה שכתבו מזה כמה שנים למעלה מ"מ רו"ח העיר שהועד עליו בחת"י בדה"ץ שמהכסף שהיה נכנס לידו לכוללות בהיותו סופר וכו' גנב קרוב לק"ן לי"פ מלבד הנסתרות זולת שיש לעיין בתשו' הריב"ש סי' ק"ח והביאה הב"י באה"ע ס"י בנדונו שאפי' אם היתה האשה חשודה כיון שהבעל כתב לה נאמנות בכתובתה גובה מהיורשים בלא שבועה, וכ"כ משמו כנה"ג בסי' פ"ב בהגה"ט או"י ומשם הרדב"ז ח"א סי' ק"ק ע"ש וזה נראה דלא כמ"ש הפוס' הנז' דחשוד אובד נאמנותו וכאשר עיינתי בהרדב"ז מפני שדיבר בסתם אמרתי אולי הוא מדבר על מי שהיה מפורסם שהוא חשוד טרם הנאמנות ועכ"ז האמינו דבזה אמר"י סבר וקבל וכמ"ש זה הש"ך בסי' ע"א משם גדולי תרומה ז"ל אבל בריב"ש מפורש שנעשית חשודה אחר הנאמנות ולכן א"א לזווגו עמהם, ומ"מ אפשר דבנד"ז יודה גם הריב"ש כיון דהוא מוסר ובזה ישתוה עם רב"א ז"ל כיון דדין מוסר חמור דינו מכל עברות וקי"ל דמורידין ולא מעלין ואיך יהיה לו זכות נאמנות להוציא ממון מאחרים, והן לו יהי אלא ספק מ"מ הלוה יזכה להחזיק ממונו מכח קי"ל זהו הנלע"ד והשתא ניהדר לקמייתא דמכח אותם הטעמים או לפחות בצירוף כולם הו"ל הני שטרי דהאיש הלזה כאין בהם נאמנות כלל וחייב שבועה בנק"ח וכיון שבא להוציא מהעניים שהם כיתומים או יתומים ממש ופסול לשבועה כיון שהוא מוסר לזה יפסיד כמ"ש בסי' צ"ב, ואם כנים אנחנו בזה נמצא שמלבד שהפסיד את אלו יוכלו לגבות ההפסד של המסירה ממנו בעדים או אפי' בע"א אם הוא מודה במקצת, וגם בלתי כל זה יוכלו למעבד דינא לנפשייהו ויתפשו ממנו בחזקה כל הברור להם שהדין עמהם וככל הכתוב למעלה בתחלת הדין ונוסרו כל עושי רשעה ולא יזידון עוד וה' יכונן לבנו ולבב כל אחינו לעשות כרצונו וכרצון יראיו ויצילנו משגיאות, ויורינו מתורתו נפלאות, אמן:

תוכן העניינים

יש מאין חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה