יש מאין חלק ב· רבי אליהו ילוז
אורח חיים · סימן ו
נתתי לבי לעיון אודות הרחיים של קיטור חדשים מקרוב אשר אופן הוייתם כך הוא שבבית אחת נתונים הרחיים רכב ע"ג שכב ונותנים החטים מהאפרכסת לרכב ונטחנים שם ומשם יורדים דרך מרזב לתיבה או כיס ולוקח הבעה"ב הקמח ומרקדו בביתו ובחדר אחר מונחת מכונה אחת אשר ממנה יוצאים רצועות ארוכות עד הרחיים ומכח האש מתנועעת המכונה ההיא באופנים והאופנים יסבו ומניעים הרצועות ההם ומכחם סובב הרחיים סבוב מהיר ואין שם מים כלל ולא הבל מים רק צנור קטן סובב על המכונה ההיא ובתוכו עוברים מים מרישיה לסופיה כדי לקרר כח האש שבמכונה שלא ישרפו אופניה. ובהיות כי נקל להבעה"ב לטחון בזאת בטלו הטוחנות דסוסים וכו' כמעט ואז הוכרח הדבר לטחון בה גם חטי דפסחא. ויען כי ממהירות סבוב הרחיים מזיעים האבנים מבחוץ ונדבק בהם אבק מקמח נמצאים כמה פעמים ע"ג הנפה איזה חתוכות בצק יבשים מאד וקשים ליפרך שנראה כי מכח נדנוד הרחיים הם נופלים מהקמח הנדבק בזיעה ההוא ומתערב שם. ובאים לשאול ע"ז בבהמ"ד ולכן אמרתי אלקטה באמרי"ם. מפי סופרים. לדעת מה יעשה ישראל. ועזרי מעם ה' לבל אכשל בדבר הלכה.
ואני טרם אחל'ה אמרתי לחקור בזיעה זו מהיכן מתהוית כי לפי האופנים ישתנה הדין כאשר יבא לקמן בע"ה. ויש אומרים שהוייתה מלחות השרשות שבתבואה הנטחנת וראייתם שבכל רחיים נמצאת זיעה ורק הבדל יש בין רחיים קטן לגדול שבגדול לפי רוב מהירותו לטחון תבואה רבה בזמן מועט מתהוה זיעה רבה משא"ך בקטן. וכן אינו דומה זיעת תבואה לתותה הנטחנת לשאינה לתותה והזיעה ההוא יוצאת מנקבים המצויים בטבע באבני הרחיים הנקראים בלשונם פארוס ע"כ ואם אמת כדבריהם נלע"ד דאין כאן חשש כמ"ש בפסחים ד"מ בחריכת שני שבלים יחד דלאביי אסור משום דנפקי מיא מהאי ובלע אידך וכן בחצבא דאבישונא ס"ל דאי זקיפא אסיר ולרבא דקי"ל כוותיה בא"ח סי' קס"ג ס"ל דשרי משום דמי פירות נינהו ואינם מחמיצים ע"ש והגם דנשאר לחוש לתערובתם עם מים בשעת לישה דקי"ל בסי' קס"ב דמ"פ עם מים ממהרין להחמיץ מלבד מ"ש לקמן ע"ז בע"ה עוד לעד"ן דל"א ממהרין להחמיץ רק במ"פ דפירי אחריני משא"כ במי פירות דתבואה מינה ובה ומלבד דזה מושכל ראשון דאל"כ אחר שהנסיון מוכיח דבכל תבואה מצוי לחות ומוציאים ממנה שמנים ובודאי דבשעת טחינה מכובד ודוחק פירש שמנה לחוץ אלא שחזר ונתערב בקמח, איך לשים אותה עם מים ולחוש למ"פ עם מים אם לא דמינה ובה אין לחוש. וכן משמע ממ"ש התם לא לימחי איניש קדרה בקמחא דאבישונא דילמא לא בשיל שפיר ואתי לידי חמוץ. ולא אשתמיט שום פוסק להחמיר ולומר דהחשש שמא יבא לידי חמוץ דמ"פ עם מים זולת שמא ישהה כשיעור חימוץ דמים פשוט. ואדרבה הטור בסי' קס"ג כתב אין מוללין קדרות ואפי' בקמחא דאבישונא ואם איתא מאי אפילו. אדרבה בקמחא דאבישונא ראוי להחמיר יותר משום שממהר להחמיץ מקמח אחר אם לא דפשיט"ל כמ"ש:
אבל יש אומרים דזיעה זו מתהוית מהלחות השרשית דאבני רחיים עצמם המצויה בטבעם ומריבוי התנועה וסבובם יוצאת לחוץ כאשר יקרה זיעת האדם בתנועתו. ולפ"ז מן הראוי לדמותה לזיעת האדם. או למרבה לזיעת החומה (דלכאורה לא דמו דזיעת החומה כתב המ"א בסי' קס"ז דטעם המחמירים משום שהחומה עיקרה מעפר ומים והזיעה היא מאותם המים משא"כ באבנים הללו כמובן) וא"כ הוא הנה מצאנו להרא"ש ז"ל בפסקיו פ' כל שעה גבי מתניתין האשה לא תשרה את המורסן שתוליך בידה למרחץ אבל שפה היא על בשרה יבש דחדוש דסופא הוא דאעפ"י שהוא מזיעה לחלוחית זיעתה אינה מחמצת ע"ש הנה ס"ל דזיעת אדם אינה מחמצת וכן בזיעת חומה הביא שם מ"ש הרא"ם ז"ל שק מלא קמח וכו' שנתן אצל החומה ונתלחלח מן זיעת החומה אע"ג דתנן פ"ב דמכשירין זיעת בתים בורות שיחין ומערות טהורה זיעת אדם טהורה פי' אין מכשירין מיהו מחמיצין מידי דהוה ארוק וכו' וכתב עליו לא ידעתי למה דימה זיעת חומה לרוק ולא נדמה לזיעת אדם ששניהם אין מכשירין וכו' ולכאורה יפלא מאי קוש' לדמות לזיעת אדם והלא הרא"ם הביא כל המשנה זיעת בתים וכו' וזיעת אדם ואכולהו קאי דאע"ג דאין מכשירין מחמיצין ואע"ג דתנן אבל שפה הוא על בשרה יבש ישיב הרא"ם שתזהר לנקות בשרה טרם הזיעה כמ"ש הרא"ש שתזהר לנקות בשרה טרם שתשתטף במרחץ, אבל י"ל דלהרא"ש ס"ל דאם זיעת אדם מחמצת א"א לתת לה רשות לשוף בשרה שמא תזיע לאנסה ולא תרגיש משא"כ שטיפת מרחץ דמדעתה הוא, ועיין בפר"ח סי' תס"ו שהרגיש גם הוא על הרא"ש, וכפי האמור ניחא דמכח הנז' פשיט"ל להרא"ש שגם הרא"ם לא יכחיש בזיעת אדם דאינה מחמצת ורק באגב סיים סיפא דתנן במכשירין ואיהו לא קאי רק על זיעת בתים וכו' ועיין בראש יוסף ז"ל שכתב בפשיטות דהרא"ש ס"ל בדעת הרא"ם דזיעת אדם אינה מחמצת (ויש מהפוס' דס"ל בדעתו דמחמצת וגם בא"ח דע"ב ע"ג כ"כ משם הרא"ה) מ"מ דעת הרא"ש ברורה דס"ל בין זיעת אדם בין זיעת החומה אינם מחמיצים וכן הטור ז"ל בסי' תס"ו הביא דברי הרא"ם וכתב מה שדימה זיעת החומה לרוק שמחמיץ הוה מסתבר לא"א הרא"ש ז"ל לדמותו לזיעת אדם שאינו מחמיץ ע"כ ואע"ג שהשיב הרא"ש על הרא"ם בלשון לא ידעתי וגם הטור לא כתב רק הוה מסתבר וכו' דמשמע לכאורה דלענין הלכה מודה הרא"ש להרא"ם, מ"מ לעד"ן שא"א לומר כן דהא אשכחן להרא"ש ז"ל בפיה"מ דמכשירין כתב וז"ל זיעת בתים פי' דרך הבתים הבנויים בתחתית ארץ וכן בורות ומערות להזיע אעפ"י שאין בהם מים ואותו זיעה לא חשיבא משקה וכן זיעת האדם אפי' שתה משקים טמאים דהזיעה מגופו יצאה ולא באה מן המשקין ע"כ, ופי' דברי הרא"ש כך הם דמר ניהו גילה דעתו דזיעת בתים אינה באה מכח מים כלל, וזיעת ארם אעפ"י שראינוהו ששתה משקין ומסתבר דזיעה מנייהו הוי. כתב דמגופו יצאה, ותרוייהו אין מחמיצים והרא"ם ז"ל פליג גם בזיעת בתים דגם היא באה מכח מים כמו הרוק, ולזה כתב תמיהתו בלשון לא ידעתי כלו' דלדידי דאין בבתים שום מים פשיטא שאין לדמותם לא לזיעת אדם וכ"ש לרוק דתרוייהו באים מכח מים אלא גם למטונך דגם הם באים ממים מ"מ יותר מסתבר לדמותם לזיעה דהגם דהוא מכח מים מ"מ יציאתה דרך נקבים אינה גלויה כ"כ ואמטו"ל אינה מחמצת, ודכוותה ראוי לדון בזיעת בתים הנעלם מוצאה ולא לרוק דניכר וגלוי יציאתו בדרך רחב ממקור מים כשקת מהמעין ולהכי מחמיץ, ואנכי לא ידעתי למה דימה וכו' ומשו"ה כתב הטור ג"כ בלשון הוה שש מסתבר וק"ל:
ודע כי הרא"ש ז"ל איננו יחיד בדבר הזה כי גם הרמב"ם ז"ל כתב כמוהו בפי' אותה משנה וז"ל זיעת בתים הבתים אשר הם במקומות השפלים מן הקרקע וגם המערות ונקרות צור הם עשויים להזיע ואפי' אין שם מים והודיענו כי הזיעה ההיא אינה משקה וכו' וכן זיעת אדם וכו' ואפי' שתה משקין וכו' ע"ש וכ"ך בהלכות טומא' פיו"ד בה"ט והיו"ד ע"ש דמבואר דזיעת אדם אפי' שתה והזיע אינה משקה וזיעת בתים וכו' מצויה גם בלתו מים קודמים לה כלל. וא"כ מהיכא תיתי שיחמיצו גם ידוע תדע שיש מי שעלה ע"ד לומר דטעם זיעת בתים וכו' דאינה מכשרת לאו משום דלא חשיבא משקה אלא משום שלא נתלשה ממקום חבורה ואם נתלשה לא נתלשה ברצון דאז גם משקה גמור אם חסר אחת מאלו אינו מכשיר כמפו' במכשירין וברמב"ם הטו"א פי"ב ע"ש ולעד"ן שא"א לומר כן חדא דמאן פסקא שלא היתה זיעה מרובה כ"ך עד שנתלשה לפירות וע"ש פ"ד. דמשקין מטמאין בכל שהוא וא"כ כל שהכניסו פירות לשם נקרא רצון כמ"ש גבי זיעת מרחץ מים וע"ש בכ"מ הטעם דכשמכניס פירות לשם מן הידוע שיובללו בהכרח והוי לרצון וזה נמי דכוותה ועוד תנן התם הבריכה שבבית והבית מזיע מחמתה וכו' טמאה. ופי' הר"ש מחמת הבריכה מכשרת ומטמאה אבל שלא מחמתה הוייא זיעה מהבית וטהורה ע"כ והרי מוכרחים אנו לומר דשלא מחמתה דומיא דמחמתה כלו' שנתלשה מחבורה ברצון ועכ"ז טהורה וטעמא ודאי משום דזיעת בית לא חשיבא משקה כלל ולפ"ז מ"ש הר"ש סוס"א דמכשירין תוספתא המסדר קנקנים בכפה אעפ"י ששאבו יותר מלוג אינן בכי יותן ופי' דמיירי בקנקנים של עץ שהם חדשים ומחמת חום הכפה נתמצו מים לתוכם מלחלוחית העץ א"נ דרך כפה להיות מלוחלחת ומתוך כך כלים שבתוכה מזיעים מים אינן בכי יותן אם היו בתוכן פירות ע"כ דנראה לכאורה דנקט בתוכן פירות לאפוקי חוצה להן והחילוק בזה משום דבתוכן לא נתלשו ממקומן משא"כ חוצה להן א"א לומר כן שלא יהיה פירושו הב' דהוא זיעת בית ממש סותר מש"ל דגם בנתלשו ברצון אינה מכשרת ועוד שלא יהיה פירושו הא' ג"כ סותר למ"ש הוא עצמו סופ"ד דמים היוצאים מעצים לחים כמי פירות חשיבי לכל דבר וכבר ידוע דמ"פ גם אם נתלשו ברצון אינן מכשירין וא"כ מה מקום לחלק בין תוך לחוץ ותו דגם בתוכן אמאי לא חשיב נתלשו ממקומן מתוך העץ ע"ג הפרי דומיא דשרץ דכשפירש על דופני כלי או ע"ג הפרי חשיב פירש אלא ודאי דטעם הדבר לאו משום שלא נתלש אלא מטעם דלאו משקה הוא ומאי דנקט בתוכן לאו דוקא אלא משום דסיפא גבי מי חטאת מוכרח שנתערב הזיעה עם המים תוך הקנקנים נקט גם ברישא שהפירות היו בתוכן ומן האמור סרה תלונת הפוס' על הרא"ש ז"ל (ועיין בראש יוסף) דמאי יליף חמץ מהכשר דהאיכא הכי ואיכא הכי דעיקר ילפותא הוא דזיעה מוכח דאינה משקה כלל ואם שרשה מהמים אמאי לא תכשיר. וכיון שידענו שאינה מהמים לזה פסק דלא תחמיץ וכן מזה נתבאר שנמצא חבר טוב להרמב"ם והרא"ש ז"ל הוא ניהו מני"ר הר"ש ז"ל דזיעת בית הגם דנתלשה ברצון לא תכשיר משום דלא חשיבא משקה וכאשר הוכחנו לעיל וממילא דין הוא שלא תחמיץ וכן הב"י בסי' קס"ו הביא דבהגמ"י פ"ה כתבו להתיר זיעת החומה כדברי הרא"ש ע"כ והשתא ממילא רווחא שמעתתא שבשה"ט שם סתם כדברי הרא"ש ודעת הרא"ם כתב בשם וי"א ואנן קי"ל הלכה כסתם דהינו טעמא מפני ששני עמודי הוראה הרמב"ם והרא"ש קימי בשטה חדא וכבר השרישנו בהקדמתו ז"ל דהעיקר אצלו ג' עמודי הוראה ואפי' שנים מהם וכ"ש דהכא הרי"ף ז"ל לא גילה דעתו בזה וכ"ש דהר"ש והגמ"י קיימי כוותייהו
אך בזאת יש לעיין במה שפסק בסי' קס"ז ס"ז גבי חטים שנתלחלחו מלחות הבור והארץ דבבטול בעלמא סגי להו. ולכאורה דהינו זיעת החומה ולפי האמור לעיל הרי כבר פסק דאין שם חמץ כלל אבל הא נמי ל"מ היא כי שרש דבר נמצא מתשו' הרשב"א באלפים סי' ע' הכתובה במיוחסות להרמב"ן סי' קס"ה הביאה ב"ו סי' קס"ז שכתב משם הרי"ץ ב"ג ז"ל בשם רה"ג דחטים הנז' יש בהם משום חמוץ והרשב"א ז"ל חשש לדבריהם אלא שכתב דכשהם טוענים וכו' בבטול סגי להו. ובתשב"ץ ח"ג סי' כ"ג נשאל ע"ז והביא תשו' הרשב"א הנז' וסיים ואני חושב שאין לזיעת הכתלים דין מים להחמיץ ודין מי פירות יש להם שאינם מחמיצים והביא ראיה ממכשירין וכו' ואעפ"י שכל זיעה אינה אלא מחמת רטיבות המים כיון שנבלע בכתלים יצא נו מתורת מים לענין הכשר וה"ה לענין חמוץ ע"כ ומר בריה הרשב"ש ז"ל שם בהגה פישר בזה וכן בתשו' סי' תל"ה כתב וז"ל שאם החטים האלו נתלחלחו מזיעת הכתלים לבד אין בהם משום חמוץ מהראיה שהביא א"א ז"ל ואם מחמת שהמגורה שאבה מים מפיה או מצדדיה כגון שיש בצדדיה ברכת מים יש בהם חשש חמוץ דהא תנן ברכה שבבית וכו' ע"ש והנר מדקדוק לשונו שכתב כגון שיש בצדדיה ברכת מים מוכח דלא חשש זולת כשרואים עתה ששואבת מים מצדדיה ולא שידענו ששאבה מים מקודם ועתה נתיישן הדבר דבזה י"ל שנשתנה טבע המים ההם מחמת ישון וכאדם ששתה מים ואח"ך הזיע אלא דבאדם משתנה טבע המים תכף משא"כ במובלע בקרקע ובזה א"ש דלא פליג על מ"א ז"ל כלל דס"ל דכל זיעה אונה אלא מרטיבות ועכ"ז אינה מחמצת ובזה הפליגו על דעת הרא"ש ז"ל דאילו לדידיה ס"ל דזיעה אינה מכח מים כלל ולהכי אינה מחמצת (והרא"ם ס"ל דמכח מים אתיא כמ"ש מ"א ז"נ) ולדידהו הגם שעיקרה ממים מ"מ אם נתיישן הדבר נשתנה טבעה מלהחמיץ וס"ל להרשב"ץ ז"ל דלא כהריב"ג דכל ששאבה מים גם מתמול גם מחמצת ואתא הרשב"ש לומר דמ"מ אם אנו רואים שהברכה בצדה והשתא הוא ששואבת ל"א תכף נשתנה הטבע כאדם אלא שמחמצת ובזה ניחא מה שלא הביא התשב"ץ ס' הרא"ש ודעמיה לסיועיה נגד דברי הריב"ג משום דלא קרב זה א"ז דטעם הרא"ש משום שעיקרה אינו ממים ואם ס"ל להריב"ג כן הוה מודה להרא"ש דלא קאמר להחמיר רק בזיעה הבאה מרטיבות מים ואמטו"ל אתא הרשב"ץ לומר דאפי' אם נאמר כן אין כאן חשש חמץ ועיין להרב יכין ובועז ח"א סי' קמ"ב גם הוא שנשאל בזה וז"ל ולענין הדין אומר שכבר הורה מ"ז הרשב"ץ שזיעת הכתלים שבבורות וכו' (אעפ"י שעיקרה מרטיבות מים) שדינם כמי פירות שאינם מחמיצים וכו' אם לא נפלו עליהם מים (ר"ל על המגורה ושאבו הם ממנה) ואם נפלו עליהם מים וכו' אעפ"י שריא"ג אוסר הרשב"א מתיר לאחר הפסח וכו' הנה גם הוא ז"ל הלך בעקבות אבותיו הק' לחלק בין ששואבת המגורה והבור מים מחדש לשאבה בישן וכ"ש אם נאמר שאין למים עיקר בזיעה ההיא. וא"כ כזה יש לחלק בפסקי הש"ע מזיעת החומה ללחלוחית הבור ואין דבר סת"ר ח"ו ושו"ר להרב כסא אליא"ו בסי' קס"ז הרגיש בזה וכתב שהרשב"ש השוה אותם בתשו' ע"ש וכן יש לפרש הך דהגמ"י בשם סמ"ק שהביא הב"י סי' קנ"ג דגן שצמח מלחלוחית הארץ שהוא חמץ גמור דאיירי ששאבה הארץ מים וממנו נתלחלח ומ"מ הוברר להלכה שדעת מרן דזיעת חומה אינה מחמצת וכ"פ מור"ם בזיעת אדם והפר"ח סי' תס"ו כתב דנקטינן בתרוייהו דאין מחמיצין והביא שדעת ר"י כהרא"ש ע"ש.
איכו השתא יש לתמוה במ"ש המ"א ז"ל בסו' תס"ו סק"ה ויש אוסרין צ"ע דאדרבא הרוב אוסרין הרוק וגם הרא"ש לא חלק עליו למעשה (כלו' מדכתב לא ידעתי) וגם ברמזים (פסקי הרא"ש) כתוב סתם דמחמיץ וכ"מ לשון הטור (מדכתב הוה מסתבר) רק בהגמ"י כתב להתיר ע"כ דמכל האמור תראה דרבים וכן שלמים קיימי כשטת הגמ"י ולשון הרא"ש והטור כבר ביא'רתי הקדש לעד"ן ש דעתם להלכה והוא מוכרח מפיה"מ להרא"ש גם מ"ש דברי"ו כ"כ עיינתי בנתיב ה' ח"ה ושם כתב דברי הרוקח וסיים ולמטה אכתוב שהרא"ש חולק עליו, וכן מצאתי להא"ר ז"ל שאחר שכתב דדעת הש"ע להתור ודקדק כן מהדרישה ורק הלבוש מחמיר תמה על המ"א שכתב שהרוב אוסרין ומ"ש דברמזים אוסר העור שמצא ברמזים על קלף ישן שהשמיט זה והביא שבס' אמרכל על קלף מתיר ע"ש, וכן יש לתמוה על הגו"ר ז"ל בא"ח כלל ד' סי' ט' שהביא דברי הרוקח וכתב דהרא"ש מודה לא לענין הדין והוכיח זה ממ"ש הרא"ש כלל כ' סי' כ"ו בזיעת יין נסך וז"ל מכל אלין משמע דזיעה היוצאת מדבר חשובה כאותו דבר וכו' וא"כ גם זיעת בתים דעיקרה מכח מים חשובה כמים ע"ש, ואחה"ר מלבד שכבר הרא"ש ביאר בפיה"מ דזיעת בתים אינה מכח מום כלל גם למטוניה הראיה שהביא מהכללים אין הנדון דומה דשם מיירי ביין נסך בעין בתוך היורה ומפני החום עולה הזיעה מגוף היין לזה דן ידין דהוי כיין עצמו והוי דומיא לברכת מים דאייתי ראיה מינה דמגוף המים שבבריכה מזיע הבית והוא מים עצמו משא"כ במים המובלע בבית ורק מרטיבותו מזיע הבית י"ל דגם בזה סובר הרא"ש כהרשב"ץ דאין דינו כמים ומאי ראיה, ופלא שהוא עצמו הביא חילוק זה שם למעלה מהריב"ש סי' רנ"ה וז"ל ומ"ש שאין כאן עצמות היין אלא הזיעה שלו זה היה בזיעה היוצאת מהלחות כדתנן זיעת בתים טהורה אבל הזיעה היוצאת מן החמין הרי היא כמשקין עצמן וכמ"ש הברכה שבבית וכו' וכבר הביא זה הרמב"ם פיו"ד מהמ"א כל העולה מן החמין משקין הוא חשוב וכו' ע"כ, וממוצא דבר הנה מצאנו עוד חבר גדול להרשב"ץ מני"ר הריב"ש דזיעה הבאה מלחות מום אינה כמים וד"ב לחזק פס"ד דזיעת החומה לא תחמיץ וכמו שכתב בש"ע:
אלא דעכ"ז עדיין יש לעיין במ"ש הח"י בסי' תס"ו סק"ז עמ"ש הש"ע דזיעת החומה מותר וז"ל לכאורה משמע דמותר לגמרי קאמר אפי' עם מים וא"ץ לאפות אותם מיד כמ"פ עם מים משום דהוי תולדה בפ"ע וכמ"ש הב"ח וכו' אבל מדברי הגהת סמ"ק הבי"ד ב"י בסי' תנ"ג ובנ"ץ בשם מהרי"ל כתב דאע"ג דאינם מ"פ דינם כמ"פ עם מים שממהרין להחמיץ וכו' וכ"כ בסי' תנ"ג סקכ"ב גבי זיעת בהמה והצ"ע או הוה תולדה בפ"ע ועוד כשנתייבש המ"פ בתוכו אולי אינו מחמיץ וזהו טעם הי"א שבטור דאכילת עכבר הוי מ"פ ואינה מחמצת אבל בהגהת סמ"ק משמע דאף כה"ג מחמיץ ע"ש, ומדב"ק נראה דאשתמטתיה תשו' הרשב"ץ דחשיב להו מ"פ. ומ"מ לכאורה יש לתמוה דלו והי אלא מי פירות כיון שנתערבו עם הקמח ונתבטלו אמאי לא הוי דינייהו כמ"ש בסי' תס"ב דמותר ללוש ביין אעפ"י שא"א לו בלי תערובת מים בשעת הבציר הואיל וכבר נתבטלו קודם שלשו העיסה, ואע"ג שהאחרונים עמדו בזה מדין חטה שנמצאת בדבש דאינה מותרת רק אם לא נתערב בהם מים הנה חלקו בין מים מרובין למועטין והכא הזיעה מועטת, ובפרט לתי' הח"י שם סקי"ב דאמת דנתערב ונתבטל אינו גורם מהירות להחמיץ וגבי חטה ל"א אלא שצריכה שמור כשיעור חימוץ הרגיל ולא הויא כחטה במ"פ לחוד דאינה מחמצת כלל ע"ש, ואמאי כאן חשש למהירות החימוץ, ואפ"ל דלא דמי דהתם הבטול היה טרם בואם אל הקמח שחזרו המים להיות יין טרם פגשם בקמח משא"כ הכא דתחלת תערובת היה בקמח וכשיפגשו במים חו"ן טעמם בקמח. ובפרט למ"ש הכנה"ג דגם ביין ל"א דנתבטלו רק כשנתערבו כשהוא תוסס וכן אם נתערבו ונתבשלו דתסיסה ובישול מהדר להו כאותו דבר שנתערבו בו משא"כ בתערובתם בקמח ולכן עדיין ספקו דהח"י ז"ל במקומו ועכ"ז לעד"ן דיש להקל מכח ס"ס המתהפך וזהו שמא הזיעה הוי תולדה בפ"ע ואת"ל דהוי מי פירות שמא כשנתיבשו בקמח שוב אינם ממהרין להחמיץ. והגם כי הרב משאת משה חא"ח ד"ח ע"ב הוכיח מדברי הטור ומ"ש עליו האחרונים בסי' תס"ו גבי חלב שנפל על חטים וכן מהגהת סמ"ק שהביא הב""י סי' תנ"ג וממ"ש הפר"ח סי' תס"ו ס"ה דמ"פ הגם שנתערבו ונתייבשו בפגשם במים ממהרין להחמיץ ע"ש מלבד כי הרב נחפה בכסף ח"ב ד"ז תמה עליו ממ"ש הפר"ח בסי' תס"ב וז"ל דע דאם נתבטלו מ"פ שוב אין לחוש אם ילושו אח"ך עם מים וכמ"ש הרשב"א סי' תפ"ה ורמב"ן סי' ק"ו ודלא כהגהת סמ"ק וכו' (נהי דמצא סתורה מהפר"ח עצמו ויישבו מ"מ הרי המשאת משה הביא גם מהטור וכו' ומה נענה) וא"כ חזרה מחלוקת בנתייבשו והס"ס במקומו עוד בה הנה המ"מ עצמו שם מצא תרופה בנדונו ממה שהוכיח מהטור והר"ן דמעט מ"פ שנתערב אין לחוש לו אם באו עליו מים אח"ך שימהר להחמיץ והשתא לדידיה איכא תרי ספיקי דאת"ל דלא הוי תולדה בפ"ע שמא בנתערב מעט כגוונא דנ"ד אין לחוש ולדידן תלת ספיקי הוה וכ"ש למ"ש החת"ס בא"ח סי' קנ"ג באמצע התשובה דמ"פ עם מים הוא חמץ נוקשה וקי"ל נוקשה דרבנן ע"ש (אלא דהבית אפרים סי' מ' כתב דנוקשה דמ"פ הוא מדאורייתא) ויותר מזה עיין לו עוד בסי' קפ"ו בתערובת בצלים בחטים (היא שאלת הב"א ז"ל) שהגם שעלה ע"ד להחמיר מפני כי הבצלים חריפים עכ"ז חזר והיקל מטעם שמרקדין ואם יש איזה עגולים נשארים למעלה ע"ש וה"ן בנד"ז הם מרקדים הקמח בבית אחכ"ז עיינתי בס' שד"ח מע' חו"מ סי' יו"ד ושם ראיתי באות וי"ו ח' ט' אסף בחפניו רבנן בתראי המקילים בתערובת מעט מ"פ עם מים שבטלים בששים וכן אם נתייבשו ובפרט אי עבוד ריקוד וכן בסי' ח' אוכ"ז וסי' י"ג אויו"ד האריך במח' אי מעט מים לתוך מ"פ הוא שממהר להחמיץ או כשהוא להפך וראה שמה כי הרבים הם הסוברים דמעט מים לתוך מ"פ הוא שממהר (ונד"ז הוא מעט מ"פ לרוב מים) וגם בסי' י"ג הביא דברי הגאון חכמה ומוסר להקל במעט שנפל לרוב גם דליכא ששים דאזלינן לקולא בדרבנן ועוד דשמא ה' כהרי"ף והרמב"ם דמ"פ גם עם מים אין מחמיצין ואת"ל דמחמיצין שמא ה' כמ"ד דמעט מ"פ אין מחמיץ ומכ"ז רוחא שמעתתא בנד"ז להקל וכמש"ל והגם דבקולת ס"ס יש לעמוד ממ"ש מור"ם בסי' תס"ז דאין להקל באכילת חמץ מטעם ס"ס מלבד מ"ש הב"ח וכ"ך יד המלך ה' חו"מ פ"ד הי"ב דל"א כן רק בנפלו מים על כל הכרי משא"כ כשברור שיש תערובת שאינו חמץ עם המסופקים בו מועיל ס"ס וה"ן הרי ודאו יש תערובת שאין שם שום ספק עוד הנה השו"ג סק"ז כתב דדעת מרן להקל בס"ס וכ"ך הפר"ח שם להלכה ואנן אתכא דידיה סמכינן וכן עיין לשד"ח שם סי' ב' או"א אסף הרבה פוס' דלא חיישי לדמור"ם והביא מהגאון מהרי"ץ אלחנן ז"ל דכיון דטעם מור"ם הוא משום דחמץ הוא דבר שיש לו מתירין הנה שאגת אריה סי"ץ ופר"ח סי' תס"ו ורעק"א סי' ס"ה כתבו דסס' פד"ר מהני גם בדבר שיל"מ גם כתב משם חיים של שלום סי' ס"ט הגם לדעת רמ"א תלתא ספקי מהנו ע"ש וא"כ בנ"ד דאיכא תלתא ספקי ומכל הנז"ל יש די והותר להקל גם אי הויא הך זיעה כמי פירות עם מים:
וזאת תדע דמ"ש הח"י בסי' תס"ו סק"ו דאם הזיע מהבל וחום המים דהרי הוא כמים אינו ענין לנד"ז כלל דהתם מיירי שיש כלי וברכת מים חמין ומההבל היוצא מהם מתהוה הזיעה דז"פ דדינו כמים וכמו שהוכיח הרב זה ממתניתין דמכשירין ע"ש משא"כ הכא דבמקום הרחים אין שם מים אבל מ"מ עדיין צ"ע במ"ש הרב קרבן נתנאל פ' כל שעה סי' כ"א דבשנת התק"א בפראג מצאו שהכלי שהקמח נופל לתוכו מהרחים היה מזיע וכו' ומחמת הזיעה נדבק בפשתן המתוח בדפנות הכלי עיסת בצק כמו אצבע ונסתפקו אי זיעה זו היא מלחלוחית התבואה והו"ל מ"פ או שבאה מאויר קר ולח שהיו בשעת הטחינה וחום הרחים והוי תולדה למים ולא הקילו רק משום הפס"מ ובריקוד אחר ריקוד ואפיה קודם הפסח ע"ש דנראה דמשום ס' דפגישת אויר קר עם חום הרחים יש להחמיר משום תולדה דמום ומאן מפיס להצילנו מזה גם בנד"ד אבל לעד"ן ממה שיתבאר לקמן דלפום דינא אין לחוש לזה גם בנפל מים ממש כשנתערב ובטל בששים ונאפה קודם הפסח וכמו שיתבאר בעז"ה וכ"ש בנד"ז דהבצק נמצא ברחים ולא בכלי שהקמח בתוכו ושאני נדונם דמדוקדק בדברי הרב שברור שהאויר היה קר וניכר היטב שהיה בו לחות וגם בכלי ליכא למתלי בזיעת עצמו כרחים והיה קרוב הדבר דהוא תולדה דמים ולא הוה בריר להו דהוה ששים נגדו אלא בספק ולפיכך לא הקילו אלא בריקוד אחר ריקוד והפס"מ וטוב לדחוקי נפשין בהכי ולא ליהוי מעשה לסתור דברי התוס' ז"ל אשר נביא בעה"ו:
והוא כי הנה בסי' תמ"ז ס"ד פסק הש"ע אם נתערב החמץ קודם פסח ונתבטל כס' אינו חוזר וניעור בפסח לאסור במשהו ויש חולקים ואנן קי"ל הלכה כסתם עיין בבעלי הכללים ובכנה"ג ומט"ש בח"מ סי' כ"ה בכללי הקי"ל דכלל גדול הוא זה ובפרט שרמ"א בהגה שעליו סומכים כל בני אשכנז הגיה וז"ל ונוהגים כס' ראשונה בכל תערובת שהוא לח בלח וע"ש בט"ז סק"ז ובסי' קנ"ג סק"ב ובמ"א סי' ת"ל דפשיט"ל דקמח בקמח הוי לח בלח וא"כ אמאי חשו רבנן להחמיר אם לא ממ"ש או אפ"ל עוד דס"ל כמ"ש הט"ז בסי' תנ"ג דקמח בקמח לא הוי לח בלח אלא אם נתערב ואח"ך נטחן ולא בנתערב אחר הטחינה ונדונם הוו אחר הטחינה ועכ"ז נראה מרבנן בתראי דניידי מזה כי הרגישו על פסק הש"ע עמ"ש בסי' תמ"ב וז"ל דבר שנתערב בו חמץ ואינו מאכל אדם כגון התריאקא וכו' אעפ"י שמותר לקיימו אסור לאכלו עד אחר הפסח ע"כ והוא לשון הרמב"ם בפ"ד מה' חו"מ וכתב שם המ"מ דטעמו משום דס"ל כמ"ד חוזר וניעור וכ"ך בכ"מ שם בפ"א וגם בב"י סי' תמ"ז וכ"ן ממה שהגיה מור"ם שם וז"ל ולקמן בסי' תמ"ז ית' די"ח ומתירים אם נתבטל קודם הפסח והכי קי"ל ע"כ וא"כ לכאורה הוא סותר לסתם הש"ע שבסי' תמ"ב וראיתי להט"ז ז"ל כחולק על מור"ם שכתב דגם למ"ד אינו חו"ן מודה בתריאקא משום דהוי החמץ מעמיד לה ע"כ והח"י השיגו כי אשתמיט ליה מ"ש הכל בו דהראב"ד פליג על הרמב"ם בתריאקא ואנכי לא ידעתי מדוע לא שמו לב למ"ש המ"מ וכ"מ דטעם הרמב"ם משום דס"ל חו"ן ולאו דוקא במעמיד ובזה כבר מפורש בטור ב"י דרבים חולקים) גם המשאת משה חא"ח סו' ב' הרגיש בסתירה זו על הטור וחילק וז"ל ושמא י"ל דאע"ג דס"ל להריב"ה דאינו חו"ן היינו דוקא היכא שנתערב האיסור כ"ך עד שאינו נראה יפה אכן לגבי תריאקא קסבר דאין תערובתו עולה יפה וחמץ שבו קאי בעיניה ולא מבטיל כולי האי וכו' ועין להח"י סי' תס"ז סקי"ד (לדבריהם קשה מה שציין מור"ם על סי' תמ"ז וסיים והכי קי"ל דלדבריהם תריאקא דומה ליבש וביבש קי"ל בסי' תמ"ז דחו"ן) והפר"ח בסי' תמ"ז סק"ד תי' דהמחבר מחלק כמ"ש רי"ו דבנתערב ממילא אינו חו"ן ובעירבו בידים כתריאקא חו"ן ומ"ש המ"מ דס"ל להרמב"ם חו"ן לאו מדין תריאקא אלא מלשונו שכתב דבר שנתערב וכו' ומר"ן לא חש להעתיק לשונו מפני שסמך עמ"ש בסי' תמ"ז דאינו חו"ן אי נמי מרן ס"ל כחילוק רי"ו והמ"מ לא ס"ל לחלק כן ע"כ (מ"ש בא"נ לא זכיתי להבין דהא גם מרן בכ"מ ובב"י כתב דס"ל להרמב"ם דחו"ן בלי שום חילוק) והעולת שבת בסי' תמ"ב סק"ד כתב דאעפ"י שדעת מרן דאינו חו"ן מ"מ כתב דין תריאקא דנ"מ לנתערב תוך הפסח ועיין למאמר מרדכי ז"ל דקלסיה לתי' זה, לחלוקים הללו אפ"ל דמ"ש מור"ם ולקמן ית' וכו' לא בא לחלוק אלא לפרש ולומר דמרן הגם דתפש לשון הרמב"ם לא פסק הלכה כמותו דחו"ן בכל גוונא רק בזה פסק כמוהו אבל בגווני אחריני לקמן ית' דס"ל אינו חו"ן והכי קי"ל) והשתא מדברי כולם למדנו דדעת הש"ע בנתערב ממילא קודם הפסח והוא לח בלח כגוונא דנ"ד דאינו חו"ן וכ"כ מהרימ"ט ז"ל ח"ב באו"ח סי' א' דדעת מרן דאינו חו"ן. רק אכתי צ"ע במה שהק' שם בזה ממ"ש הש"ע בסי' תס"ו דינו של מהר"י מוינא ז"ל בשק שנתלחלח דאם נתייבש לא מהני ריקוד משום דמיסריך ומתערב עם השאר וכו' ואמאי הלא בנתערב ונתבטל קודם הפסח קי"ל דאינו חו"ן. והוסיף להפליא כי המרדכי שהביא זה בשמו הביא למעלה מזה דמהרי"מ עצמו סובר דאינו חו"ן (זאת אשתמטתיה להגאון פני יהושע בתשו' ז' דהחליט בדעת מהרי"מ דחו"ן וגם שם לא העיר על מר"ן זולת על מור"ם ואמאי) ותי' משם רבו דטעם מהרי"מ בזה משום שדרכם היה לאפות תוה"פ ואז חוזר ונ"ט בשעת לישה ואפיה דומה לחטה שנמצאת בתרנגולת דאם עודנה בתוכה וחממוה נותנת טעם מחדש (דומה לזה דברי הט"ז בסי' תנ"ג סק"ב שחילק בין נתערב קודם טחינה לנתערב אח"ך דאז האפיה היא שעושה אותו כחתיכה אחת ולפיכך אסור לאפותו תוה"פ אלא דהוא אמר לגזור גם קודם פסח אטו תוה"פ והרב לא החמיר רק תוה"פ דוקא) אבל מני"ר לא ס"ל לחלק בהכי אלא דלא דמי בילה דמשקין דהיא טעמו ולא ממשו לבילה דקמח בקמח דיש ממשו קיים ע"ש ועיין בשכנה"ג סי' תס"ו בהגב"י תמה ע"ד רבו עמ"ש תה"ד דהמנהג להקל בלח בלח ושהסמ"ג כתב דקמח בקמח הוי לח בלח ותי', שיסבור דמהרי"מ פליג בזה על הסמ"ג (ואפ"ל שיסבור כמ"ש המ"א סי' תס"ו סק"ט דאע"ג דקמח בקמח בטל בס' כיון שיש פירורין בעין חו"ן ע"ש) ומ"מ השכנה"ג אסיק שם להחמיר הגם שאופים קודם הפסח כוון שעושים תבשילים מהמצה תוה"פ (כן מנהגנו ג"כ) בשעת הבישול חוזרת לתת טעם. גם הפר"ח סי' תס"ו סק"ד אעפ"י שתמה ע"ד מוהרימ"ט ורבו ז"ל ועל חדוש השכנה"ג מ"מ קיים דעת הש"ע בהך דמהרי"מ דה"ט דפסק כמוהו או מט' מהרימ"ט דממש החמץ קיים או משום שיש מח' בדין חו"ן וכן יש מח' בקמח אי הוי לח בלח לא רצה להקל בצירופם יחד ע"ש. וכן ראיתי להרב פר"ש ז"ל כ"ד סי' א' הביא דברי הגו"ר בכלל ההוא סיו"ד שהיקל בתערובת קמח ונאפה קודם הפסח גם לעשות ממנו תבשילים תוה"פ והשיגו שאין זו עולה לדעת הש"ע והאחרונים עש"ב וא"כ הדרן עלך נ"ד לגהות לך מזור בכחא דהתירא ומאין יבא:
וראיתי אחרי רואי להרב בית דוד א"ח סי' קצ"ד וסי' קצ"ח האריך בזה והביא דברי מהרימ"ט ורבו ז"ל וע"ד שכנה"ג תמה ואמר שאם המשהו עצמו מתבטל ומותר לאכלו איך נחמיר בטעמו שיתן בשעת חמום ה"ז אומר מטמאיך לא טמאוני ואתה טמאתני וכו' ואסיק דגם אם אנו מוכרחים לחלק איזה חלוק לדעת מהרי"מ. אבל בדברי הש"ע אין אנחנו צריכים לשום חלוק אלא דס"ל בפשיטות דקמח הוי לח בלח ותערובתו בס' אינו חו"ן ומ"ש דינו דמהרי"מ אינו אלא בדליכא ס' ולא הביא דינו אלא מפני החדוש דמהני ניהול במלוחלח ולא בנתייבש כי ליכא ס' הגם שנשאר העיסה ע"ג הנפה משום דמיפריך ומפנ"ז לא כתב כלשון מהרי"מ דחמץ בפסח במשהו אלא שאסור לאכלו בפסח וכ"כ הלבוש בלשונו דמירי בליכא ס' וכשמתבטל בס' אינו חו"ן לא בשעת אפיה ולא בשעת חמום ועל חלוק מהרימ"ט בין בילת משקין לבילת קמח הביא רבים לוחמים והוכיח דכוותייהו פסק הש"ע עש"ב. גם הרב מאמר מרדכי בסי' תנ"ג סק"ג האריך בזה וסמך בכל כחו ע"ד הלבוש ותמה על המחמירים גם בדאיכא ס' שלא ראו דברי הלבוש (הפנ"י בתשו' הנז' ראה והשיג) וכן תמה על המ"א ז"ל דחייש לפירורין (כן תמה עליו גם הדב"מ בא"ח ד"ך ע"א) ואסיק להקל באפיה קודם פסח וכן השו"ג בסי' תס"ו סק"ט אעפ"י שהאריך לישב דברי מהרימ"ט ועשה בסיס נכון לחשש המ"א בהעברת פירורין וכו' לסוף כתב שבא מעשה לידו בש' תצ"ח שנמצא עיסה יבישה בקמח והוא אסר והרב דב"מ ז"ל התיר והודה לו כיון שהשואל הוא מהתופסים ס' מ"ד דחמץ אינו חו"ן ובש' הת"ק נדפס ספר הב"ד וראה שכתב כהוראת דב"מ ע"ש נמצאת למד דאיכא מערכה מול מערכה בדעת הש"ע נמי הללו מחמירים משום מפריך גם בדאיכא ששים והללו מקילים בדאיכא ששים וצריכים אנו למיצוי הדין והנה ראיתי להפר"ש ז"ל שם דהגם דהוא מן המחמירים וכמ"ש מ"מ נטה להקל בשעה"ד והפס"מ מכח ס"ס שמא הלכה דאינו חו"ן ואת"ל דחו"ן שמא בלח אינו חו"ן והרי רבים סוברים דקמח הוי לח בלח ואת"ל דהוי יבש שמא אחר לישה ואפיה מתערב יפה לכ"ע (מה שהוצרך לתנאי שעה"ד והפס"מ לחוש לס' המ"א דפירורין והיקל בהפס"מ מפני שראה הא"ז כתב בשם הדרישה כמ"א ז"ל ועכ"ז אמר דבשעה"ד יש לסמוך ולהקל) והגם שהס' האמצעי של הרב ז"ל לכאורה הוא מתהפך וחומרא משום דיש ספק דקמח הוי יבש וי"ל שמא כמ"ד חו"ן ואת"ל אינו חו"ן שמא הוי יבש ולכ"ע חו"ן כסתם הש"ע בסי' תמ"ז מ"מ נשארו שני ספקות להרב דשמא אינו חו"ן ואת"ל דחו"ן שמא אחר אפיה גם בקמח אינו חו"ן ואני מוסיף ע"ד הרב ז"ל בזה דלדידן דאחר פסק הש"ע אין לנו הרהור עוד וכ"ע פשיט"ל בדעתו דס"ל דאינו חו"ן רק דקיימא באפייהו הך דמהרי"מ ז"ל הנה יש לעשות בזה ס"ס שמא לא הביא דמהרי"מ רק בדליכא ס' ואת"ל גם בדאיכא ששים שמא אין דין זה רק בנאפה תוה"פ וכי תימא דכ"ז שייך רק אם נתבטל החמץ בדיעבד אבל הכא דשרינן להו לטחון לכתחלה ולסמוך אביטול הו"ל מבטלין איסור לכתחלה ואנן קי"ל ביו"ד סי' צ"ד דאין מבטלין גם לזה יש להשיב דמלבד דהטור בא"ח סי' תנ"ג כתב דאין כונתו לבטל אלא לטחון (הגם דרבים חולקים בזה) ומדברי הט"ז שם סק"ב נראה שמר"ן תפש טעם זה לעיקר עוד בה דהכא טרם הטחינה אין שם בירור דיש חמץ ברחים דכמה פעמים אינו מזיע כלל וגם כשיזיע אין ברור שנפל ממה שנדבק שם בקמח הזה שאנו דנין עליו עד שעת הריקוד שאז נמצא ונודע למפרע שנפל ואין לך שוגג גדול מזה וכבר נתבאר שם דבדיעבד בשוגג מותר ועוד דבנד"ז בעל הרחים טוחן קמח אחרים בשכר ולא לעצמו ובעל הקמח אין אתו יודע מתערובת זו ולא ניח"ל בהכי וע"ש מ"ש הט"ז סק"י בשם רש"ל עמ"ש הש"ע דגם לנתבטל בשבילו אסור דה"ד כשידע זה שנתבטל בשבילו וניח"ל משא"ך וכו' וכ"מ ממ"ש הב"י טעם האיסור לנתבטל בשבילו משום דאי שרית ליה אתי למימר לגוי או לעבד לבטל וכשלא ודע ולא ניח"ל לא שייך קנם זה ועוד דממש"ל לא ברירא מלתא בזיעה זו דהיא תולדה דמים ודאי דאפשר דהיא תולדה בפ"ע ואין כאן חמץ ברור וא"כ ע"ש ביו"ד לכנה"ג בהגה"ט אוי"ו אסף מלהקת הפוס' דהיכא דאין האיסור בודאי אין בזה משום אין מבטלין איסור לכתחלה ובזה הו"ל ביטול זה כהוגן ואינו חו"ן וכמ"ש:
אמנם עדיין יש לברר דכל מש"ל הוא עפ"י היסוד דקי"ל כמ"ד אינו חו"ן ואנן בדידן מעשנו מוכיחים דנקטינן כמ"ד חו"ן דהא מבררים החטים משעת קצירה וכמה דקדוקים אחרים ומתוך דברי הב"ד והשו"ג האמורים לעיל מוכח דלא הקילו רק למאן דלא נהוג כמ"ד חו"ן ע"ש וכן הוא מושכל ראשון אלא דגם לזה מצאתי תרופה בנ"ד ממש"ל דבכאן זיעה זו אינה ודאי חמץ רק ספק וכבר כתב מרן בבד"ה סוס"י תנ"א דגם למ"ד חו"ן אפשר שהוא מודה כשאין שם חמץ ידוע אלא חשש והגם דמני"ר כתב זה בדרך אפשר עיין להרב משאת משה ח"א סי' ב' שכתב כן בפשיטות ועיין להח"י בסי' תס"ו סקי"ג שאעפ"י שהסכים לדברי המ"א בטעם מהרי"מ משום דמיפריך ויש שם פירור מ"מ כתב משם שא"ז דאם יש ס' אם נתלחלחה ממ"פ או ממים ונתייבש יש לאכלו בפסח מס"ס דשמא ממ"פ ואת"ל ממים שמא לא נתערב בו כלום ע"כ, וזה דומה לנד"ז ממש וכ"ש דאנן בדידן דמחמירינן להו משוה"ד הוא דהא ודאי אנן אתכא דמר"ן סמכינו דס"ל דאינו חו"ן. אלא מצד חומרא וחסידות בפסח עבדינן הכי ואי"כ עיין בברכ"י בסי' תס"ב אוי"א שכתב דבעה"ק ת"ו אף מי שנוהג כמ"ד חו"ן אינו אלא בודאי חמץ לא בדאיכא ספק אי מעיקרא היה איסור חמץ ונתבטל וא"כ די בזה להתיר גם לדידן ועוד בנד"ז יש סניף אחר להקל כיון שהעגולי בצק הם קשים ואינם נפרכים רק בחוזק יד ועיין להדב"מ ח"א סי' למ"ד מאי דשקו"ט רבנן בענין זה ובתר כל השקו"ט אסיק וז"ל לכן הנלע"ד בזה יותר להתיר דאף למ"ד לחוש לחו"ן מ"מ יודה הכא דשאני הך דמהרי"מ שנפלו מים על קמח ולא נילוש ביד ולא נתקשה יפה ולפיכך בשעת ריקוד מיפריך וכו' אבל זה שקשה כאבן וכו' היכי ס"ד לומר דבשעת הריקוד מיפריך וכו' ע"ש ודון מיניה לנד"ז שקשים כי קרוב הוא לומר דלא מיפריך בריקוד ותנועה קלה ובזה סליק כחא דהתירא בנד"ז ולא ללמוד לענין אחר ח"ו כי הענין משתנה מינים ממינים ואין לך בכל זה אלא לפי הענין ומקומו ושעתו ודבר בעתו ולמוד'עי אני צריך כי אחרי שובי עיינתי בס' שד"ח ז"ל חלק דברי חכמים בסי' וב"ק ושם החמיר ברחים של קיטור ותמהתי מכל האמור שו"ר לו בח' אסיפת דינים מע' חו"מ סי' יו"ד או"ג שחזר על למודו והביא בידו להקת גאוני הדור המקילים בה מן הטעמים שכתבנו וזולתם ובאו"ט כתב משם ס' שאלת שלום דזיעת רחיים הללו עדיפא מזיעת החומה דהתם עיקרה מטיט שיש בעיקרו תערובת מים ולכך הרוקק מחמיר משא"כ כאן דאין מים עש""ב ושו"ש שכוונתי לדעת גדולים. יה"ר נזכה לאמתה של תורה: