אור ברסלב
יש מאין חלק ב אבן העזר › סימן ד

יש מאין חלק ב· רבי אליהו ילוז

אבן העזר · סימן ד

סימן ג

הן בעון אחסו"ר דרי ה' יגדור פרצותנו כי אין לאל ידינו ויקרה מקרה בלתי טהור בלכלוכית אחת אשר בעלה מתקוטט עמה ומתרעם עליה בבדה"ץ כי היא משרכת דרכיה ובביתה לא ישכנו רגליה ומבקש להשמט מלזונה ויען כי לא היה מביא עדים חייבנו אותו שידורו אצל שכנים כשרים ומהם יתברר הדבר וכן עשה, ויהי היום בא לב"ד בקצף גדול שעודה שונה באולתה והשכנים עדים ואנחנו הוכחנוהו עוד שידבר עם אביה ללכת לבית אביה איזה ימים עד אשר ישתוו ביניהם כי לא טוב להיות הדבר בב"ד מפני הלעז כי היא אשת איש וגם כי היא בת דודתו, ואחר איזה ימים באה לב"ד לתבוע ממנו מזונות והשיבה בנזיפה כי לא יוסיף עוד לראותה אחרי תועבותיה שיברר אותם בעדים, אז העיזה פניה ותאמר נקיה היא ואם יש לו עדים יביא והוא ענה כי הבעה"ב וגם השכן הם עדים ותען כי הבעה"ב הגם שהוא אינו שונא שלה אבל היא במחלוקת עם אשתו, ואז באו העדים והעידו אחר האיום כדחזי במותב תלתא ב"ד בפני הבעל והאשה, וז"ל השכן העד הראשון שמעון בן מוסא עמד על רגליו אמר אנכי שכן עם דוד ואשתו שרינא ועד כה לא ראיתי רק שמעתי עליה ובערב פסח או קודם ביום אחד ראיתי מביתי דרך החלון שבביתם נוכח ביתי יוסף נג'רי עם שרינא יושבים ומדברים יחד ונושקים זה את זה וגם הנשים השכנות פ' ופ' ראום אתי וכשהרגישו הם שיש רואים אותם הסבו את הכסא שהיו יושבים עליו ושמע זה מאיר הבעה"ב ועלה לראות מהחלון המשקיף מן הגג אל הבית ואחר רביע שעה אמר לי מאיר עלה לראות וראיתי את יוסף תופש אותה בסנטרה ונותן לה תכשיט המגן דוד שלובשת אותו לתוך פיה ואח"כ אמר לה אין לנו פנאי ועמדו מעט ואח"כ ירד, אשתי הודיעה זאת לשרינא והיא התחננה אלי לכסות הדבר ואנו נתתי לה מוסר והשיבה לי מה אעשה לאהבה מזה זמן אני אוהבת אותו עכ"ד, והיא שמעה הכל ושתקה רק במ"ש שאמרה מה אעשה לאהבה וכו' הכחישתו שלא אמרה זאת, אח"ז עמד הבעה"ב מאיר והעיד אחר האיום וכו' איך שתמיד היו צועקים עמו אשתו והשכנים מדוע שכר לשרינא כי יוסף תמיד בא אליה בכל יום וביום אחד אחר הפסח בדיוק עליתי למעלה וראיתי שניהם יושבים על הכסאות מנשקים זה א"ז אח"ך ירדתי לקרוא לשכני והעליתי העד עמי וראיתי שהם נושקים זא"ז ומחליק לה על פניה ע"כ זהו העדות שנתקבלה כנז' ביום כ"ג אייר התרפ"א, ובאותו מעמד נמצא אתנו אחד מיח"ס ואחר שהלכו הבעל והאשה שאל אותנו מה דעתנו בזה והשבנוהו הנה הענין רע ומר וטוב ויפה להפרידם זה מזה אך הענין צריך מיתון בדין, ואם ימצא משתדל להשוות ביניהם בענין הפירוד חוץ לב"ד תע"ב, ולמחר בא המשתדל הנז' ואמר שהאשה הגידה לו שרצונה להתגרש רק שיפרע לה כתובתה ואחר כמה כרכורים נגמר ע"י המשתדל ובפנינו שתחת סך י"ח אלף גרוש טורקי שיש בכתובתה יפרע לה תשעת אלפים ות"ק גרוש מצרי באופן זה שתטול תכשיטי זהב וכרים וכסתות שיש לה בשומא עפ"י בקיאים והשאר לסך הנז' יפרע לה במדודים ואחר שנתייעצו והסכימו שניהם בזה, נט"ק בשני עדים בפני בדה"ץ שביום פ' יבואו שניהם להתגרש בגט אחר שיפרע לה התכשיטים וכו' והשאר במדודים ואם הוא יעביר המועד הנז' אזי מו"מ מחוייב לה בכתובתה במושלם ובמזונותיה מבלי שום ערעור ואם היא לא תבא לקבל גט ביום ההוא מו"מ מחלה לו כתובתה וכל תנאיה וחיוב מזונותיה וכו' מבלי שום טו"ת הכל נעשה בכל חו"ת ע"י וביום הנועד בא הבעל לגרש אחר שהביא לב"ד התכשיטים והבגדים והמדודים.. והיא ואביה צעקו שהכל בטל כי העדים שהעידו עליה יפסלו אותם, ולהפיס דעת השומעים אמרנו להם אם יש להם יביאו לבדה"ץ ונראה ועבר זמן זמנם ואין פוצה פה והבעל עייל ונפיק לבהמ"ד ודינא קא בעי ובכן נטפלתי לעיין בדין זה וה' אלד'ים יעזור לי:

ויען כי הפנאי איננו מסכים לא יכולתי לבא בארוכה רק במה שנוגע לעיקר הדין לנתחיו והוא א) אם ענין זה נקרא כיעור ב) ובכיעור כזה מה הדין נותן בו, ג) עדות העדים הללו אם היא קיימת עפ"י הדין:

א) הנה לפי עדותם שראו אותם מנשקים זה את זה פשוט דזה נקרא כיעור וכמ"ש הרמב"ם פכ"ד מה' אישות ופסקה מרן באה"ע סי' י"א זולת כי הח"מ ז"ל שם ס"ק נסתפק אם זהו דוקא בראו עדים שנסתרה ושהו כדי טומאה (המפורש בסי' קע"ח) ובאו וראו אותם מנשקים זא"ז דאז יש לחוש שהיתה טומאה עכשיו או שמא גם בידעו שלא היתה טומאה עכשיו כגון שראו אותם מעת כניסתם עד היציאה ועכ"ז חיישינן דמנישוק זה דגייסי כ"ך חיישינן שמא נטמאו פעם אחרת וציין בזה לתשו' הרא"ם סי' כ"ה והב"ש ז"ל הבי"ד וכתב דמלשון הרמב"ם משמע דדוקא כשיש לחוש לטומאה דעכשיו, הוא דנקרא כיעור ע"ש ועיין לפ"ת סק"ז שהביא משם ישועות יעקב ז"ל דאין מקום לספק דרוב ישראל בחזקת כשרות וראוי לומר השתא הוא דאתרע ע"ש והנה הרב ויאמר יצחק ז"ל חאה"ע סי' קל"ג הביא דברי הרב ח"מ ומה שרמ"ז להרא"ם והעתיק דברי הרא"ם ז"ל דמוכח להדייא דס"ל דחיישינן לטומאה למפרע והביא שגם הרב בני חיי נסתפק כהח"מ ואסיק מדברי הרא"ם דחיישינן לטומאה למפרע והוא ז"ל בנדונו כתב דלד"ה כוון שלא ראו אותו בעת שנכנס וראו הכיעור נימא שהיה שם טרם לזה שיעור טומאה ויש לחוש לטומאה דהשתא, וכ"ך הרב"י עייאש ז"ל חאה"ע סי' י"ט דאע"ג דדעתו נוטה למ"ש הב"ש ז"ל מ"מ מובן מדבריו דכל שלא ראו מתי נכנס וראו הכיעור יש לחוש לטומאה דהשתא, ובנד"ז נמי הנה בין לדברי העד הא' בין לדברי העד הב' מפורש מהם דלא ראו תחלה כניסת הנטען אלא שאחר ישיבת הנטען והנטענת יחד ראום מנשקים זא"ז ויש לחוש שטרם ראייתם כבר טמאו דרכם ובפרט דלפי עדות שניהם היה הפסק בין ראיה ראשונה שזה ראה לבדו דרך חלון ביתו וזה ראה מחלון הגג לראיה שנוה שקרא אחד לשני ושניהם יחד ראו מהגג שיעור טומאה ודאי, והרי העד הראשון העיד שכאשר הרגישו שהם נראים לו הסבו הכסאות שביאר דכריו בזה אח"כ שהלכו ממקום הנראה למקום שאינו נראה ואחר רביע שעה אז קרא לו העד השני לעלות עמו וראה עוד שבזה מובן דהיה שיעור טומאות לא אחת, ולפ"ז נתברר הענין בנד"ז דמיקרי כיעור:

ב) אך מה הדין נותן בעדי כיעור, הנה ענין זה בא"ר רחובות הוא בפוס' ראשונים ואחרונים ושרשו פתוח בטוב"י באה"ע סי' י"א ומ"מ לדידן דאתכא דמרן סמכינן אין לנו לדון בזה לגבי הבעל לא כשטת רש"י ור"ת בחזרתו ולא כשטת השאלתות לדעת מהר"מ או לדעת הרא"ש זולת אם היינו נשאלין לגבי נטען מה דינו אבל לגבי הבעל דהשתא קיימינן ביה, אין לנו אלא דברי מרן שפסק באה"ע סי' קע"ח כהרי"ף והרמב"ם ז"ל ודעמייהו דאין אשה נאסרת על בעלה שכופין אותו לגרשה רק בב' עדים שראו טומאה או לאחר קינוי וסתירה בעדים וכו' כאשר מפורש היטב באה"ע סי' קע"ח אבל בב' עדי כיעור וגם עם קלא דלא פסיק אין לאסרה על בעלה, אבל מ"מ משיאין לו עצה שמצוה לגרשה ואם רצה לגרשה אין לה עליו לא עיקר כתובה ולא תוספת וגם הנדוניא אין לה אלא מה שנשאר ממנה בעין וכאשר מפול בסי' קט"ו גבי עוברת על דת משה ויא'ודית והיוצאת משום שם רע דהיינו שיש עליה עדי כיעור וזאת משונה מעוברת על דת דבהא לא בעייא התראה כמבואר להדייא בהרמב"ם ז"ל וז"פ:

ג) מענין העדים שטענה שאחד מהם הוא שונא שלה מפני שיש לה קטטה עם אשתו מלבד דלא מצינו שמי שיש לו שנאה עם קרוב הדיין יהיה פסול לדונו כיון ששונא פסול לדון עוד בה הרי קי"ל בח"מ סי' ל"ד דכל הפסולים לדון פסולים להעיד חוץ מאהוב ושונא ע"ש, גם מה שהיה נראה בעד מהעדים שהיה מגולח זקן עכ"ז לא יכולנו לדחותו מלהעיד משום פיסול עבירה כמפו' בח"מ סי' ל"ד חדא דמי יימר שהוא בתער ולשיולי ליה לא נפ"מ מידי אחר דקי"ל התם שאונו נפסל עפ"י עצמו ובפרט כי הגאון רע"ק איגר ז"ל בתשו' צ"ו לא רצה להקל בעד קידושין שהיה מגולח זקן מכח דהן בעון בזמננו רבים ונכבדים מגלחים ומכח זה אינו נפסל עד שיודיעוהו מקודם שזה עבירה וכמ"ש בסי' ל"ד סכ"ח גבי ראוהו קושר או מתיר בשבת וכו' והביא ראיה לזה ממ"ש מוה"ר נפתלי ז"ל בתשו' רמ"א סי' י"ג גבי עד מוסר לאנס ומזכיר ש"ש לבטלה דכיון דגדולי הקהל עושים כן רח"ל גם העד ראה ויתר ע"ש והרב פת"ש הביאו בח"מ סי' ל"ד סק"ט ובאה"ע סי' מ"ב סקי"ח, וכדבריו מוכח מתשו' מרן לקידושין סו' ב' ע"ש ותבין בפיסול העדות שגנב חמין מתנור בשבת, אך צריך להתבונן במה שלא נעשית חקירה ודרישה לעדים הללו וזו מח ארוכה ועבה בדברי הפוס' בין בענין גו"ק בין בעדות עגונה ובין לאסור אשה על בעלה האריך בזה מרן ב"י באה"ע סי' י"א וי"ז וסי' מ"ב ובח"מ סי' למ"ד וגבי קדושין עמדו הפוס' בסתירת דבריו מתשו' לתשו' וסו"ד הרדב"מ וגם הכנה"ג אסיקו דדעתו למיזל לחומרא דאי בדו"ח נ"מ להחמיר כאשר נדרוש ונחקור ובלעדה יהיה קולא ניבעי דו"ח ואם להפך להפך והדברים ארוכים אצלנו במ"א קחנו משם ולענין עיגונה פסק להדייא בש"ע דל"ב דו"ח כלל בסי' י"ז ולאסור אשה בזנות פסק בש"ע בסי' י"א בלשון י"א דעדים שראו שזנתה דבעו דו"ח. והגם דנראה ממ"ש י"א דלא הכריע בזה וכן נקטי בדעתו רבים מהאחרונים אבל הרב"י עייאש באה"ע סי' י"ט פשיט"ל ברעתו דס"ל דבעו דו"ח, אך מ"מ גם הוא ז"ל שם כתב דלא נאמר זה רק בעדי זנות דמ"מ עפ"י עדותם יש בזה דיני נפשות אם היינו דנין אותם אבל בעדי כיעור דאפי' לכי עדותם אינה נאסרת זולת שאם ירצה לגרשה אין לה כתובה, א"כ אין כאן רק דיני ממונות וגם למרן ודאי דלא בעו דו"ח וכ"כ בפשיטות הרב ויאמר יצחק באה"ע סי' קל"ג ע"ש וכ"כ הרב נוב"י קמא באה"ע סי' ע"ב והבי"ד פתחי תשובה סי' י"א סקט"ז, ונמצא בנד"ד דהוו עדי כיעור דוקא לא בעו דו"ח, (ומה שאמרה אחר שתפשה קנין מרצונה שתקבל הגט וכו' שתביא עדים לפסול העדים הראשונים מלבד דאין בדבריה ממש אחר שלא נידונה כפי עדות העדים להפסיד כתובתה אלא שנשתוו שלא בב"ד מרצונה ותפשה קנין עכ"ז להפיס דעת אביה ודעתה הנה נתננו לה זמן המפורש בח"מ סי' ך' שתביא ועובר הזמן ועוד לא הביאה וכ"ז לפנים משוה"ד כי אחר שקנו מידה שאם לא באה לקבל גט ביום פ' מחלה הכתובה ותנאיה ועבר היום שוב אין לה זכות (וכמ"ש בח"מ סי' כ"א) ומה שצריך לעיין עוד בהך סהדותא הוא דהגם דיהבינן לנד"ז סוג דיני ממונות מ"מ הכא אתכחוש סהדי באחד מהחקירות שהראשון העיד שזה היה טרם פסח והשני העיד שהיה אחר הפסח ומפורש בח"מ סי' למ"ד שאם אחד אומר בניסן לוה ממנו ואחד אומר לא כי אלא באייר עדותן בטלה וכו' והגם שיש לחלק דהכא לא היה העד השני בפני הראשון ולא הוכחשו במאמר לא כי זולת שמכלל דבריהם יוצאת ההכחשה מ"מ הנה שם בש"ע כתוב עוד וכן אם אמר האחד חבית של יין הלוהו והשני אמר של שמן היתה עדו"ב, דנראה דגם בלתי מאמר לא כי קרוי הכחשה, והגם כי הט"ז ז"ל שם וב"ח וגם הרב דברי ריבות בתשו' א' כתבו דהתם נמי הוי כאילו הכחישו בלא כי כיון שאמר היתה דהרי הוא כאומר לא כמו שאמרת שאותה הלואה היתה יין לא היתה אלא שמן. מ"מ בנד"ז נמי כיון שהראשון אמר שהשני היה עמו והוה זה קודם פסח והשני מודה שהיו יחד והיה זה אחר הפסח נראה לכאורה שכ"א מכחיש ומבטל דברי חבירו בהך ענינא כהכחשת חביות הגם דלמעיין לב"ח ז"ל יראה דטעם הדבר בהך דחבית דמיירי במעידין בהלואה אחת שז"א בשעה פ' במקום פ' הלוה לו יין והשני אומר באותה שעה באותו מקום היתה של שמן דאז א"א לתרץ דבריהם ולאמתם הגם שתבעו שנים דאז במה שמעיד זה חבירו מכחיש והו"ל כאומר לא כי משא"ך בנד"ז דאפשר לומר תרי עובדי הוו אחת קודם הפסח ואחת אמר הפסח דאז אפי' אם אמר כ"א מהם ראיתי לבדי כיעור פ' והב' אמר שראה כיעור אחר בזמן אחר קי"ל בסי' י"א בהגה דב' עדי כיעור מצטרפין וכ"ן דעת ב"י ז"ל וגם הרב"י עייאש שם הוכיח שכן דעת מרן ז"ל להלכה ועיין להכנה"ג בח"מ סי' ל' בהגה"ט אות וכן ראוי לנו ליישב דברי העדים וכמש"ש בח"מ סי"ל שכל מה שנוכל ליישב דברי העדים שלא יהיו מכחישין זא"ז מיישבין מ"מ פה דוחק ליישב אחר שכ"א מהם מבאר שהעד הב' קרא לראשון וראה מהגג וכו' נראה דעל זמן אחד וענין אחד מסהדי ונמצאו מוכחשים ומ"מ אחר הישוב נלע"ד לקיים עדותם זאת בהצד שכתבתי דיש לכוין עדותם דתרי עובדי הוו וההכחשה שביניהם אינה בגוף המעשה שכ"א מכחיש לחבירו ואומר לו לא היה שום מעשה בזמן שאתה אומר או שהייתו עמך ואני לא ראיתי דקי"ל סוס"י כ"ט דהיכא דתרוייהו כי הדדי ואמר האחד לא ראיתו הו"ל כאומר לא ראית והו"ל הכחשה, אלא במי שאומר לחבירו אתה היית עמו בזמן פ' והוא משיב שאני לא הייתי עמך וכן השני אומר שהיית עמי בזמן פ' והוא משיב לא הייתי עמך ובזה הנה מור"ם שם בהגה וגם מרן בסי"ל ס"ד פסקו דאין זה הכחשה ושרשו מתשו' הרא"ש כלל נ"ט ושם נ"ט לדבר והאריך בראיות דלא רמי עליה דסהדא למדכר מי היה עמו בעדות ולקמיה הוסיף לבאר דאפי' חשבת ליה הכחשה במה שאמר שהיה עמו מ"מ במה שאמר שראה שהוא גוף המעשה הרי לא הכחישו עש"ב ומעתה מינה לנ"ד אפי' אי הוי הכחשה מאחד לשני במה שאומר שלא היה עמו בזמן ההוא אלא בזמן אחר מ"מ כ"א אינו מכחיש לחבירו במה שאומר שראה הכיעור ומוכרח לחלק בין ההיא דהרא"ש להך דאומר בניסן הלוהו וז"א לא כי אלא באייר דהוי הכחשה דהתם באומר ברור לי שלא היתה שום הלואה בניסן אלא באייר וכמ"ש הב"ח דשם ברור שאינם מעידים רק בהלואה אחת דאם בשתי הלואות הא קי"ל דהלואה אחר הלואה מצטרפין ע"ש ועיין שם להרב דברי ריבות ז"ל שנדונו היה שפ' העיד שראו הוא ופ' חבירו הקדושין לפ' ביו"ה שעת המעריב וחבירו העיד כמוהו שהיה עמו בשעת הקדושין ביום ב' סמוך למעריב והאריך הוא ז"ל בישוב דברי הרמב"ם ז"ל דכל שנושא הענין סובל שאפשר שיעידו על שני דברים לא הוי הכחשה אלא במאמר לא כי אבל אם הנושא אינו סובל עדותן רק על ענין אחד גם בלא לא כי הוי הכחשה ולזה סיים בנדונו ממ"ן אם מעידים על שני קדושין שהיו בשני זמנים נמצא שאין כאן על כל אחת מהם רק ע"א דעדי קדושין בזה אח"ז אין מצטרפין וה"ול קדושין בע"א ואינם כלום ואם אינם אלא קדושין אחד הרי הוכחשו העדים בחקירות הזמן ע"ש הנם לפניך דב"ק דאם נאמר שהם שני עניני קדושין הגם שכ"א אומר שהוה עם חבירו ומשנים הזמנים לא ביטל עדותם מכח הכחשה רק משום דהו"ל ע"א דבקדושין ב' עדים זה אח"ז אין מצטרפין וממילא בנד"ז דקי"ל דשני עדי כיעור מצטרפין וכמש"ל י"ל דתרי עובדי הוו ולא מיקרי הכחשה מכח סי' הרא"ש כנז':

המורם מן האמור דבנד"ז איכא שני עדי כיעור בקומתן ובצביונן וקם נו בזה דינא דסי' קט"ו דאע"ג שאין בידינו לאסרה עליו מ"מ משיאין לו עצה שמצוה לגרשה ותצא בלא כתובה ונדונייא ותוס' ולא תטול רק בלאותיה הקיימים, ואין בזה משום חרם רגמ"ה (גם לאשכנזים דלדידן בלא"ה אינו נוהג אצלנו עפ"י פסק הש"ע באה"ע סי' א' ע"ש) וכמו שמפו' כ"ז בסי' קט"ו בס"ד וס"ה ע"ש, ורק צריך לדעת מצד השבועה שנשבע הבעל על כל תנאי הכתובה דהיינו שכו"ע ושלא לגרשה בע"ך ולא ליש"א דנהי שמצד הדין יכול לגרשה בע"ך ולא תטול רק בלאותיה אבל אולי אריא דשבועתא רביע עליה וי"ס דאין ללמוד מחרגמ"ה לשבועה וכמ"ש בפסק דנסמית ע"ש אלא דהמעיין שם יראה דאסיקנא מפ"ס ומפ"ס דהיכא דאיכא אומדנא דמוכח אמרינן אד"ד לא נשבעתי וגם להתיר לו לגרש או ליש"א דהוי בקום עשה נימא הוחלה השבועה ועתה ראיתי להרב שערי רחמים ז"ל בחאה"ע סי' ב' בנדונו שטען הבעל על אשתו ששמשתו נדה והוא מכחיש שהאריך בכל המקצועות של חומר השבועה ואסיק בד"ט דיכול לסמוך על רוב הפוס' דיכו"ל אדעתא דהכי לא נשבעתי ואפי' בקו"ע אלא שהחמיר בנדונו מפני שלא היו שם עדים וכו' ע"ש וגם רבני ירושת"ו ז"ל נו"ן בדבר כוותיה דמר וכמו כן הרב תעלומות לב ח"א באה"ע סי' יו"ד בנדון קרוב לנדונו נשא ונתן בענין השבועה ובסוף דנ"ח בע"ג כתב דבמקום דהאומדנא תקיפא דגם מצד הדין יש לו התיר לא נסתפק מהראנ"ח וגם בקו"ע יש לו היתר ע"ש ומינה לנד"ז דיש עדי כיעור כמ"ש וגם מן הדין מצוה לגרשה נראה לענ"ד שיש לסמוך על המקילים משום שבועה, הוצרכתי לכל זה רק לענין גירושיה בע"ך והפסד כתובתה אבל לענין המזונות שעודה מתרעמת עד עכשיו לתבעם ממנו הנה בלא"ה כיון הבעל מרצונו אומר לפרוע כתובתה ולגרשה והעיכוב בא מצדה ונקטא בכובסיה מכח השבועה כבר ידוע מ"ש הרא"ם בסי' למ"ד דכל שרוצה לפרוע כתובתה והיא מעכבת מלהתגרש מפני תקנת הקהלות אין לה עליו מזונות והגם דיש חולקים עליו כתבו האחרונים דהבעל מצי למימר קי"ל והגם דהפרמ"א ח"א סי' פ"ד כתב דלגבי מניעת שבועה מודה הרא"ם עיין להרב פאת נגב באה"ע סי' ט"ז דגם בזה יש חונקים ועיין שם בתע"ל דס"ו. וכתבתי כ"ז להתלמד במקום אחר אבל לנד"ד לא באנו לידי מדה זו דלא מכח הדין באנו להפקיעה הזכיות הנז' חלא דבלא"ה קבלה קנין מדעתה ורצונה לבא לקבל ממנו גט כריתות ביום פ' ואם לא תבא מו"מ מחלה לבעלה הנז' מזונותיה וכתובתה וכל תנאיה ואין לה עליו ככלום כתוב בשאלה, והיה הקנין בשני עדים ובפני ב"ד חשוב דלא נשאר שום סרך אסמכתא כמפו' בח"מ בסי' הז' והגם דחיוביו בכתובה הם בשבועה כיון שמחלה בהם בקנין הרי במחילתה הו"ל כאמרה הריני כאילו התקבלתי וכמ"ש ביו"ד סוס"י רל"ב ובסי' הכ"ח סל"ט ואי"ץ להתרת חכם והגם דהתם בסי' רל"ב הביא הב"י מהר"ן מח' בזה די"א ל"מ הריני כאינו התקבלתי זולת בדבר קיום המעשה (כגון חיוב שחר וכסות דהכא) שיכו"ל כאילו עשית אבל בביטול מעשה שאמר קונם נכסי לך אם תלך למקום פ' לא יוכ"ל לך והוי כאילו לא הלכת (ומינה לחיובו הכא שלא לגרשה או ליש"א לא תוכ"ל גרשני או תשא אחרת והוי כאילו לא גרשתני וכאילו לא נשאת) וי"א בתרא אינו מחלק ונימא דמשום חומר השבועה יש להחמיר כדעת הי"א מ"מ לכאורה יראה דגם רי"ו לא אמרה אלא בנשבע לחוד על ביטול מעשה לחוד דלגבי דידיה א"א להתיר הנדר מכח הריני כאילו התקבלתי וכטעמו דל"ש בזה אבל כשנשבע שבועה אחת כוללת קיום מעשה וביטול מעשה ושייך היתר השבועה לגבי קיום המעשה אפשר דהוחלה גם לגבי ביטול מעשה מכח מאי דקי"ל בסי' רכ"ט דנדר שהותר מקצתו הותר כולו דנשבע או נדר על שני דברים בכלל אחד והותר באחד מהם. הותר גם בשני וה"ן כשנשבע בכתובה אחר כל החיובים והתנאים הכתובים בכתובה כותבים לבסוף ונשבע לקיים כל הכתוב לעיל ועיין למהרשד"ם ביו"ד סי' צ"א ומהרש"ך ח"א סי' ק"ד שכתבו דבכה"ג שכתוב שבועה באחרונה על הכל דכשהותר אחד מהחיובים הותרו גם השאר אלא דאחר הישוב רואה אני דל"מ טע"ז הכא דהא בסי' רכ"ט פסק בש"ע דל"א נדר שהותר מקצתו הותר כולו אלא בנודר לעצמו אבל אם נדר או נשבע לחבירו לפרעו ולעשות לו מלאכה והתיר לו חבירו מקצתו לא הותר לו השאר וכו' ומוכרח לחלק בין הך לההיא דמהרשד"ם ומהרש"ך ז"ל הגם דהתם נמי הוי שם בחיובים שנתחייב הבעל לאשתו ואמרו ז"ל נש"מ הותר כולו ה"ט משום דהתם הוי ע"י התרת חכם דעוקר את הנדר מעיקרו ונעקר כולו בהתרת חכם ול"ש למימר מקצתו נעקר ומקצתו נשאר רק אם תהיה השבועה מפורטת ע"כ ענין לבדו וכמ"ש מהרשד"ם ז"ל אבל הכא דלא הותר רק מכח מחילת מי שהודר בשבילו נימא דלמאי דמחל מחל ולמאי דלא מחל (או דלא מהנייא ביה מחילה כנד"ז דביטול מעשה להי"א) נשאר בתקפו, ומ"מ כ"ז הוא דוקא לגבי שלא לגרשה או ליש"א אבל לגבי שו"ך וכתובה מחילתה מחילה כיון דקבעה זמן לקבלת הגט ולא באה ועיין בח"מ סי' כ"א במי שקבע זמן להשלים ביום פ' וכו' וה"ן דכוותה, ואם יבא הדבר לכופה להתגרש בע"ך או ליש"א נלע"ד שגם זה יכול מטעמא קמא שהוחלה השבועה משום אדעתא דהכי לא נשבעתי, וכ"ז אם יסכימו עמי מחו"ר עי"ק ת"ו ושאר בדה"ץ הי"ו וצור ישראל יצילינו משגיאות:

תוכן העניינים

יש מאין חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה