אור ברסלב
יש מאין חלק ב אבן העזר › סימן ג

יש מאין חלק ב· רבי אליהו ילוז

אבן העזר · סימן ג

סימן ב

נדרשנו לחוות דעתנו אודות כי הרב אמ"ן סתהון הי"ו נסע מפה עה"ק טבריא ת"ו ובמשך היותו בחו"ל הרב כמהר"ש אחיו הי"ו היה מוציא הוצאות על אשתו ובניו הי"ו ובעת אשר נכבשה העיר לאנגלים בתשרי תרע"ט כתב כמהר"ש הנז' על אשת אחיו הי"ו שטר מו"ש כנהוג וז"ן לפ"ע וכו' כן באה האשה פי ואמ"ל וכו' שנטו"ק מן מוכ"ז (ויש חלק משם ע"ס שטה) סך חמשה וששים לי"פ זהב טו"ת והם פרעון חובות שעלי להוצאתו מזמן המלחמה וחמשה לי"פ מהנז' הם לצורך הוצאות מזונותי מהיום ולהבא וכו' ובו"ב מכרתי וכו' לרשות וזכות מוכ"ז ולב"ך מטלטלי ביתי וכו' מכירה גשו"ק, אח"כ לפ"ע וכו' באה האשה וכו' האמו"ץ שחזרתי ושכרתו המקנה הנז' מאת מוכ"ז בסך ס"ה בישליכים לכל חדש והטבתי חסדי עם הקונה שאחר עבור ג' חדשים בכל עו"ז שירצה וכו' מו"מ אני מתחייבת ומחייבת לב"ך לחזור ולקנותה מהם בסך חמשה וששים לי"פ זהב טו"ת מלבד דמי השכי' שיעלה עליה עד או"ז ואפי' שלא תהיה שוה המקנה הנז' וכו' ומ"מ אני משעבדת כ"ן דאין לי וכו' וכן כ"ן דאית לבעלי כמהרמ"ם תכ"ש וכו' לקיום חיוב ההטבה ולפרעון השכי' ס"ה בישליכים הנז' מד"ח בחדשו ומו"מ אני מאמנת עלי ועב"ך וכו' וקבלתי עלי ועב"ך ס' הפוסק המאשר וכו' וע"ד אמו"ץ ח"ש ביום ג' תשרי ש' עטר"ת והשו"ב וקים העדים דוד מורינו אשכנזי, שמואל אסבאג:

והנה הגם כי מע' האחים המבורכים הנז' האריהו למעניתם בטענות שחוץ מכבודם אין בהם כדאי להשיב אנחנו לקטנו מתוכם רק מה שההכרח לעיין בהם כי הנותרים מובן תשו' מאליהם, ואלה הם טען כמהר"מ הי"ו שהן לו יהי שהשטר הזה נכון עפ"י הדין יהיה דין אחיו בתחלה עם האשה והיא תתבע מהבעל ובאה"ע סי' צ"ג כתב מור"ם שיכולה למחול ועתה תמחול, והשיב כמהר"ש שאם תמחול עתה הוא קנונייא, ומה גם ששעבדה נכסי בעלה לתשלומין עוד טען שבימי המלחמה היתה לוקחת מפראנצה ומנדבות חו"ל סיוע ואם יחסר לה מה, הי"ל להשלים ממעשה ידיה ומדוע לותה, והשיב לו שמה שלקחה אין בו ממש וגם אינה בת מלאכה, עוד טוען שמעיקר הדין אין הבעל חייב לשלם רק מה שלותה בעדים והכא לותה בלא עדים, ועוד בפרט אודות השכירות מי הרשה אותה לחזור ולשכור בסך גדול כזה גם אם היתה רשאית למכור עוד טען לפסול השטר הזה מב' טעמים האחת כי תבע מכמהר"ש אחיו להראות לו פרטי החש' שהוציא על אשתו שמהם נוסד קרן השטר הזה ומסרם לו ובבדקו בם מצא בכללם שחשב עליו הכשר שלדעתו לא נעשה על צד היתר והרי הוא רבית ונמצא השטר הוא שטר שכלול בו רבית ואינו מפורש ואינו גובה בו גם הקרן. שנית שכיון שהעדים חתמו על מקום חלק בשטר י"ל שהניחו כמה מקומות חלקים ג"כ תוך השטר והוא זייף בהם מה שרצה וכן יש לערער על המכר שאינו מכר כיון שכתבו למוכ"ז וודאי לא היה הקונה המוכ"ז שמה וא"כ אולי הקונה אינו חפץ לקנות ועיין בסי' ק"ץ דאינו נקנה, וע"ז השיב כמהר"ש שאין שטר זה מסוג שטר שכלול בו רבית וגם את"ל שהוא מסוג זה מ"מ הוא לא נתכוון לרבית ח"ו ואם טעה בשוגג אין לקנסו ועוד שכל יסוד טענותיו מורכבים מפני שמה שעשה הוא שלא ברשותו ואמר אנכי אחשוב שמינה אותו טרם צאתו בקגו"ש רק שלא נכתבה ההרשאה כי סמכתי על הנאמנות שהיה בינינו ותמיד הייתי מטפל בעסקיו בלתי הרשאה והיה משלם לי בפרט כי בימי המלחמה היה פקוח נפשות וגם היה חשש לפרצת עריות ובזה מותר ללות ברבית, ומה גם שאח"כ במכתביו ששלח הסכים למעשי באחד כתב ויהיה נכון לבו בטוח כי כספו יגיע לידו ביתר שאת ויתר עז ואדרבה אנכי אנכי הוא המחוייב לתשלום גמולו בטרחותיו הרבות ע"כ דבר עם ב"ב ובשני כתב ובדברו הרחיב לבאר לו מה כונתי לא הבנתי מה חושב בדעתו שיהיה לי איזה כונה דמה כונות יש בזה רק דברי הראשונים גם האחרונים שבע"ה בבואי הכל יבע"ן לא יחוש ולא יחשוב על ממונו רק צע"ג יש לי בהפסד הפראנק, וגם במכתב אחר כתב אך העת הצריכני לדבר וכו' בראותי כי לקח עלו בהכשר ל"ו למאה וכו' איך שיהיה אל יחשוב כבודו ח"ו שאני חושב עליו שיגזול את כספי לא תהיה כזאת ביש' לדבר עליך כזאת תמה אני אשר כתבת שלמה לי לעכב המעות והרבית אוכלת בהם הלא כתבתי לך והודעתיך שעדיין מסופק הדבר בשלוח המעות למח"ק עד שיגיעו המעות מסוגרים לידכם כי הרבה טרחתי על שילוח היו"ד לי"פ וכו' וע"ז השיב כמהר"מ שהקגו"ש של המינוי להד"מ והנה כמה פעמים יצא לחו"ל והיה ממנה לאחרים ולא לו ומה שהביא ראיות ממכתביו שהסכים למעשיו אין מהם שום ראיה כי בהיותו גולה מחוץ לעיר ובל ידע מה והוא היה כותב לו לפי"ד היה משיב שיפרע לו כספו כלו' הנוגע לו בדין וגם שהיה אחר המעשה ולדחותו קא מכוין והראוה ששלח אח"ז לב"ב כסף ע"י אחרים ולא על ידו ואם באמת האמינו והסכים בלבו למעשיו למה לא שלח כספו לידו ע"כ תורף טענותיהם:

ויען כי שמעתתא בעייא צילותא ומי שירצה לעמוד בשרשן של דברים בש"ס ופוס' ע"כ דבר לא יכילון מגלות ומפני טורח הצבור זה נכנס וזה יוצא אין עתותנו בידינו לכן אמרנו לבחור בדרך קצרה להשיב רק בתמצית ההלכה ויה"ר שלא נכשל בה ונהלך ברג"ש עפ"י סדר הטענות:

א) במ"ש כמהר"מ שאשתו תמחול לו אמת שכ"כ מור"ם בהגה באה"ע סי' ע' אמנם הח"מ ז"ל שם תמה דאיך יכולה למחול כיון שהבעל מחוייב מדרבי נתן וקי"ל בח"מ דהמחוייב מדר"ן אינו יכול למחול ותי' הב"ש דמיירי שיש לאשה לשלם והט"ז תי' דכיון דחיוב מזונות מדרבנן יכולה למחול וא"כ לכל הדברות הכא אינה יכולה למחול דהא אין לאשה לשלם וגם לדידן חיוב מזונות הוא דאורייתא דנהי דמרן לא גילה דעתו בזה מ"מ להרמב"ם ז"ל ידוע דס"ל דהוו דאורייתא וידוע דכשלא גילה דעתו מרן אנן קבלנו דעת הרמב"ם ז"ל וז"פ:

ב) במ"ש ושהיתה לוקחת נדבות וכו' ובתשלום ממעשה ידיה אמת שמור"ם כתב בסי' ע' שאם מעשה ידיה מספיקים לדברים גדולים ולותה אינו חייב לשלם אבל הכא חקרנו על הנדבות וכו' וידענו שלא היה בהם ממש וגם לא היה תמידין וגם ידענו שהאשה הזאת אינה בת מלאכה כלל:

ג) במ"ש שלותה בלא עדים וגם אינה רשאית לחזור ולשכור המטלטלים סו"ד נראה כונתו דאעפ"י שיש לה רשות למכור למזונות אבל להוסיף להפסידו יותר מצורך מזונותיה לא ומדברי המבי"ט בח"א סי' ק"ץ יש לדקדק דלא צדק בזה דנדונו שם היה באשה שמשכנה בית בעלה בהיותו בחו"ל ואחר זמן ערער הבעל לבטל מעשיה והרב ז"ל כתב טעמים לקיים המשכנתא ומכללם כתב דכיון שהיא משכנה עבור מזונותיה ופרעון חובות הבעל וקי"ל שמה שמכרה בינה לבין עצמה המכר קיים א"כ כ"ש כשלא מכרה אלא משכנה ויכול הוא לפדותה מה שלא היה יכול לעשות במכורה כשהיה מכרה קיים ע"כ ומדלא פירש הרז"ל שבעת הפדיון ינכה הבעל לממשכן שכי' השנים שעברו נראה שמחייבו לפדות בלא ניכוי ואם איתא דס"ל להרב ז"ל דאין לבעל לשלם רק מה שנהנית למזונות ולא העודף הנמשך מאי כ"ש הוא זה דשאני התם במכרה דקי"ל דאין מכרה קיים רק במכרה שוה בשוה ולא יותר משא"ך במשכנה דהוא מפסיד השכי' עודף על מה שלקחה אלא ודאי נראה דס"ל להרב דדוקא במכרה דאחר המכר תהיה כל ההנאה לקונה ואין סופו לחזור לבעלים תמצא קונים ואז למה לה למכור בפחות משא"ך במשכנתא שסופה לחזור לבעלים אם נאמר שהדין שינכה לו השכי' בזמן הפדיון אז לא תמצא מי שימשכן לה בחנם לכן הרשות בידה למשכן גם בפחות כדי שתמצא במה לחיות וא"כ דון מינה לנד"ז שאם לא תעשה היתר מו"ש לא תמצא מי שילוה לה בחנם:

אבל מ"ש בתחלה שלותה בלא עדים לכאורה אין לו מובן דאם על גוף השטר קאמר הרי הוא בעדים אלא נראה שכונתו עמ"ש בשטר שהלוה לה לפרעון הוצאותיה ואותם ההוצאות כשלותה אותם מאחרים בלא עדים הוא אינו חייב בפרעונם ואם הדבר כן הצדק אתו דכן מפו' בטוב"י בסי' ע' דאם לותה בלא עדים אינו חייב לפרוע ועיין בח"מ וב"ש דאפי' אם היא מודה עכ"ז פטור והשתא כיון שידע כמהר"ש שהמלוה שלו היה לפרעון ההוצאות שהבעל אינו חייב בהם ועכ"ז הלוה לה אין לו לתבוע מהבעל אלא ממנה ומה שהשיב כמהר"ש הנז' כי הוא מינהו בקגו"ש וגם הוכיח ממכתביו שלבסוף הסכים למעשיו וא"כ כל מה שעשה אפי' בטעות עשוי כ"ז הוא אם יודה כמהר"מ שמינהו וגם פירש מבלי שיוכ"ל לו לתקוני שדרתיך ולא לעוותי אבל אם יודה רק שמינהו בסתם ולא יוכ"ל לו אמת מניתי אותך להוציא אתה ההוצאות או מה שתלוה היא ברשותך אבל לפרוע מה שלותה שלא ברשותך ובלא עדים שאני פטור מפרעונם ואתה תתן לה לפרעם אין זה תקון אלא קלקול ולתקוני שדרתיך וכו' והשתא הלא כמהר"מ כופר בכל המינוי ואומר להד"מ. וא"כ אם טענת כמהר"ש אינה אלא ספק כמו שנראה מדבריו שכתב אחשוב וכו' יוכל להטיל חר"ס על מי שמינהו ומכחיש ואם תוקע עצמו בבריא שמינהו יוכל להשביעו היסת כדין כל הטוען טענה על חבירו שיתחייב ממנה ממון והוא מכחיש עיין בח"מ סי' ע"ה

אמנם במ"ש להוכיא ממכתביו שהסכים למעשיו וכו' עין רואה למהרימ"ט ז"ל בח"ב ח"מ סי' קי"ב בנדונו שאחד כתב לשלוחו אחר שעשה מעשה שלא מדעתו והודיעו שמה שעשית עשוי וחקר הרב שם אם מה שאמ"ל מה שעשית עשוי אחר המעשה הוי הסכמה וכתב דלשון זה אינו ריצוי אלא ר"ל אחר שעשית כבר אין להשיב ולאו ריצוי הוא ולא לשון מתנה וכו' ותו דאחר מעשה אפי' אמר דברים שמורים שהוא מתרצה לאו מידי הוא כדאמרי' בפ' אלו מציאות באמימר ומר זוטרא דאיקלעו לבוסתנא דמרי ב"א וכו' ומייתי התם מאי דאמר רבא לא אמרו כלך אצל יפות אלא לגבי תרומה דמצוה היא וניח"ל אבל הכא משום כסיפותא הוא דאמר ה"ן משום כסיפותא הוא דאמר כיון שכתב לו שלתועלתו עשה וא"א לו לעשות בענין אחר ע"ש ומינה לנד"ז שאומר כמהר"מ גם הוא דדוקא מפני שהיה בחוץ והוא היה כותב לו שעושה עמו טובה לדחותו היה מכוין ומ"ש שישלם לו כספו כונתו למה שנוגע לו בדין ושאר האמתלאות הנז' שאמר, נראה דלא יהיו לשונות המכתבים ההמה עדיפי מנדון מהרימ"ט ז"ל שכתב לו בפירוש מה שעשית עשוי ועכ"ז כתב הרב ז"ל דאינו ריצוי גמור ותרציה לדבוריה ועוד ממ"ש מפ' אלו מציאות והוכיח דאפי' דברים המורים לריצוי אי הוה אחר המעשה לאו כלום הוא הרי ה"ן אחר המעשה הוה. והגם כי הכנה"ג בח"מ סי' קע"ו הגה"ט אוצ"א כתב להשוות מהרימ"ט לדעת מהרשד"ם ומהרש"ך ז"ל ומשוה שותף לשליח ולא אמרה מהרימ"ט זולת בדברים המורים ריצוי ולא בריצוי גמור ע"ש מ"מ ה"ן הרי הוכחנו מדברי מהרימ"ט ז"ל במכ"ש בנד"ז דלא הוי ריצוי גמור ועוד יש ללמוד מסו"ד הרב שם דאפי' הוי ריצוי גמור לא מהני שכתב לבטל הענין וז"ל דאי משום מחילה הכא לא שייך מחילה אלא במה שתובע אדם לחבירו ומחל לו אותו ואי משום מתנה דיהיב ליה היה צריך דרכי הקנאה ולא בדברים בעלמא ע"ש ודון מינה לנד"ז דאין כאן זכיה לא מדין מחילה ולא מדין מתנה. ואזדא לה הך טענה זולת טענה הראשונה שמינהו מקודם כבר כתבנו דינה לעיל:

ד) במ"ש לפסול השטר ומטין דבריו לפטור בזה גם את אשתו הנה טענתו שכתבו בשם מוכ"ז ואומר שלא היה שם המוכ"ז אם כונתו לרמוז בזה למ"ש בסי' רל"ח בח"מ דאפי' בשטר שיש בו קנין צריך שיכירו שמות הקונה והמקנה והכא שהוא מוכ"ז סתם לא הכירו שמו הנה בסי' ל"ט ומ"ט מפורש דדוקא בשטר שאין בו קנין אבל כשיש בו קנין א"ץ הכרה רק לשם הלוה וגם בסי' רל"ח תמה הסמ"ע למה צריך הכרת שם הקונה ע"ש ואפי' העושים יסוד להכרה זו מ"מ לכאורה הש"ע סותר עצמו ח"ו ובכגו"ד אמרינן סמי חדא דסי' רל"ח מקמי תרתי דסי' ל"ט ומ"ט ואי משום מ"ש מור"ם בסי' קצ"ה דבמכר הנעשה בק"ס בעינן דוקא שיהיה בפני הקונה דאולי אינו חפץ לקנות הכא לא שייך כיון שכתוב בשטר הוו עע"ג שנטו"ק ממוכ"ז סך פ' איך לא יחפוץ המוכ"ז במקח אחר שפרע דמי המקנה וישאיר עצמו תלוי ועומד ואם נאמר שלא פרע רק שהמוכר כתב על סמך שיקח אח"ך איך יתכן שהמקנה יודה שנטו"ק והוא לא קבל ולא יפחד שבהודאתו זאת יתחייב כי לענד"ן דמה שחלקו בסי' קצ"א בין אתרא דכתבי והדר יהבי ליהבי והדר כתבי אינו אלא כשכותב שבעד סך פ' מכרתי לפ' ולא כשמודה שנטו"ק דאז איך יתכן שיפטר מהודאתו אפי' באתרא דכתבי והדר יהבי ואם מרצונו הסכים להודות לא גרע זה ממתנה דגם מור"ם כתב דל"ב שיהיה בפני הקונה. וכ"ש דמי הגיד דלא היה הקונה שם רק שרצה להעלים שמו.

ה) אבל מ"ש מצד שהניחו העדים המקום חלק בלתי טיוט וחתמו יש לחוש גם לשאר מקומות הא ודאי שהדבר צ"ת למעיין בח"מ סי' מ"ד ומ"ה והגם שבסי' מ"ד ס"ח כתב דאע"ג דקי"ל כשיש אויר שטה בין השטר לעדים דל"ח שמא העדים הניחו שני שטין והוסיף באחת מה שרוצה משום דמסתמא העדים עשו כהוגן ה"מ בעדים מוחזקים ביודעים הלא"ה חיישינן ע"ש דנד"ז נראה דאינן מוחזקים ביודעים ומוכח מלתא דהנה הניחו המקום בלא טיוט, ומזה ודאי יש לפקפק שלא ללמוד מחזוקי סופר וכיוצא הכתובים בשטר זה:

ו) ומ"ש שמתוך החשבון שמסר לו וכתב בו חשבון הכשר ואינו ע"ץ היתר וכיון שכלל אותו בשטר זה עם הקרן הו"ל שטר שכלל בו רבית בסתם ואינו גובה בו גם הקרן ועיקר זה הוא מהש"ע ח"מ סי' נ"ב ויו"ד סוס"י קס"א. והשיב מהר"ש שאין זה שטר שכלול בו רבית, המעיין יראה להרב פרח מטה אהרן ז"ל ח"א סי' כ"ב דהוא כנד"ז ממש שמתוך החש' שמהם נוסד השטר ההוא ניכר שכלל רבית ודן בו שלא יגבה כלל אפי' הקרן עש"ב. ומ"ש מהר"ש דמשום פקוח נפש וגדר ערוה מותר ללות ברבית אמת שכ"ך ביו"ד סי' קס"א אבל הט"ז כתב דמ"ש שם בפקו"ן ומ"ש בסי' קע"ב דמותר לצורך מצוה דזה דוקא כשלא נמצא רק אדם רשע ועובר על ד"ת ואינו רוצה להלות אלא ברבית אבל לא שמותר לעשות כן ע"ש וא"כ חלילה לב"ד להורות היתר בזה לאדם כשר לגבותו, וממילא צריך לחקור בהכשר ההוא שכתב אם הוא עשוי ע"צ היתר כהוגן או לאו כי טרם עומדם לדין נראה שטר אחד שלוה בו כמהר"ש לצורך כמהר"ם וכתוב בלשון הודאה שבעד סך פ' שלויתי ממעות פ' לצורך פ' מכרתי לו מטלטלי פ' וחזרתי ושכרתי אותם וכו', ובעל המעות בזמן ההלואה לא היה פה ובהודאה הזאת לא כתב שקא"מ בקגו"ש ואמ"ל שאין כאן מכר עד שיתחייב בשכי' מתרי טעמי חדא דכיון שאין לו הרשאה איך מכר מטלטלים אלו והלא אין אדם מוכר דבר שאינו שלו ולא היה שלוחו. שנית דבעל המעות לא היה פה ולא משך המטלטלים גם ק"ם לא היה פה ובמה קנה ועל טעם השני השיב כעת מהר"ש דכמו שכתוב בסי' קצ"ט דיש מעות קונות בלא משיכה כגון אם היו בידו מעות בלא מנין ובלא משקל ואמ"ל מכור לי חפץ זה באלו דקנה משום דהוי מלתא דלא שכיחא כן אם קנה ממנו מטלט' בלי מנין וכו' כנד"ז במעות ידועים קנה בלי משיכה, והנה אמת כי בדב"ז נחלקו הסמ"ע והט"ז בסי' רנ"ז סי' ט' דלהסמ"ע הוי מלתא דשכיחא והט"ז הוי ל"ש ע"ש ומשה"א בסי' קצ"ט הכריע כהט"ז מדברי הרמב"ם פרק י"ג מהל' מכירה שהשוה שני הדינים, ולענ"ד דס"ל דהסמ"ע דלא השוה אותם הרמב"ם רק לענין שקנה ומחזיר אונאה אבל לא ששוים בעצם הקנין אלא האי כדיניה דקונה בדמים אכסרה קנה בלא משיכה דהוי כחליפין וכמ"ש שם והאי כדיני קונה מטלטי' אכסרה אינו קונה אלא במשיכה זולת שגם הוא קנה ומחזיר אונאה ומשו"ה לא כתב כחליפין רק בדמים אכסרה ולא כללם יחד ובש"ס נמי לא זכרו זה רק בקונה בדמים אכסרה. וגם אם הדבר שקול הא ודאי דיכו"ל המוחזק שזה אינו מכר כהסמ"ע. ובפרט דלדברי מהר"מ שלא מינהו מה יועיל זה דאם בשטרי מו"ש כתוב שמכר נכסי כמהר"ם הרי הוא מוכר דבר שאינו שלו ואם מכר נכסי עצמו אנה"ן הוא מתחייב למלוה בהכשר אבל לא יוכל לגבותו מכמהר"ם והלא ביו"ד סי' קס"ט סט"ז וי"ז מפורש דאפי' בשולח שליח לגוי להלוות לו ממנו ברבית וגם מסר לו משכון לתתו לגוי אם הגוי סומך על המשכון או על הלוה דוקא ולא על השולח מותר אבל אם סומך על השליח נמצא דין הגוי בהדי שליח והשליח כשגובה מהלוה לפרוע לגוי ה"ז רבית לישראל ועיין בסי' ק"ם סי"ג ואפי' לס' רש"י בסי' קס"א בהגהה דס"ל דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מיד לוה ליד מלוה ולא מיד שליח מלבד דהפוס' נדחה קראו לה גם רש"י לא אמרה זולת כשהמלוה ידע שזה שליח ולא כנד"ז דהמלוים לא ידעו רק במהר"ש ודוק, זולת אם נמצאו כתובים בשם האשה אם למזונותיה ודאי מכרה קיים ואפי' בסתם יש לדון בזה ממ"ש המבי"ט שם בסי' ק"ץ לקיים אותה משכנתא משום דכשהאיש בחו"ל ולא הניח מורשה הו"ל האשה נושאת ונותנת בתוך הבית ומכרה קיים וכ"כ פתחי תשו' בח"מ סי' רכ"ז סק"ט משם רשמי שאלה ע"ש, אבל אם לא נתחייבה היא עצמה רק השטרות כתובים בשם כמהר"ש נראה אם כתוב בהם שלוה לצרכה ותודה לו שברשותה עשה ונמצאו כתובים ע"ץ היתר כהוגן (משא"כ אם אינם בצד היתר מציא למימר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי כמ"ש מהריק"ו בתחלת שרש י"ז) אזי יהיה דינו עמה ואין כאן רבית, משא"כ כשלא תודה הגם שיהיו כתובים לצרכה אז תהיה פטורה מההכשר דהמלוה אית ליה דינא בהדיה והוא לא יוכל לחזור ולגבותו ממנה דהו"ל רבית ועתה כאשר כללו בשטר שכתב עליה עם הקרן הו"ל שטר שכלול בו רבית וכמש"ל, ועל הקרן נמי הגם שתודה בו הנה ידוע מחלוקת הפוס' שכתב מור"ם בהגה סי' נ"ב די"א שגובה את הקרן וי"א דקנסינן גם הקרן ומלבד דלדעת מור"ם לפסוק כי"א בתרא כידוע בכללי הפוס' עוד זאת הנה היא המוחזקת ויכולה לומר קי"ל זולת בחמשה לי"פ הכתובים בפירוש למזונותיה בזה נראה דודאי גם בעלה מחויב בתשלומם הם והכשרם דאין לפסול השטר מפני פיסול עדים שהעידו בשטר שכלול בו רבית חדא שאינו מפורש והם לא ידעו ועוד עיין להתו' בפ' המניח ד"ל ובב"מ שכתבו דלא תשימון עליו נשך ל"מ להו לאינשי דקאי על העדים ע"ש, ומ"ש מהר"ש לפטור עצמו מטענת רבית שאפי' את"ל שהוא רבית הוא לא נתכון לרבית ואם טעה ועשה בשוגג לא קנסינן שוגג אטו מזיד לענד"ן דיש לדקדק מסוגייא דמוציא תבנו וקשו לזבלים דגם בלא נתכון קנסו חכמים דהא התם בתבנו וקשו סבר רב דקנסינן גופא משום שבחא ומוקי התם הש"ס מלתיה דרב אפי' כרבנן דלא קנסי קרן משום רבית וכ"ש דאתי כר"מ דקנים ע"ש והשתא למאי דקי"ל דרבנן מודו בשטר שאין מפורש בו רבית דקנסינן אם נאמר דנא קנסו בלא נתכון היכי מצי אתי רב כוותייהו והלא רב דקניס הוא בלא נתכון להזיק נמי אלא הוציא תבנו וקשו לזבלים וממילא הזיקו אלא ש"מ דמאן דקניס אפי' בלא נתכון נמי דהו"ל לאסוקי אדעתיה אולי יזיק וה"ן הו"ל למידק שמא זהו רבית ואם לא ידע ישאל לחכם כי אולי הוא רבית וכשיכללנו ולא יוודע לאיש יבא לגבות גם הרבית, ואחר החפוש מצאתי להתו' בב"ב ד"ב ע"ב בד"ה וחייב באחריותה שבסוף הדבור כתבו בפשיטות דאין לקנוס שוגג אטו מזיד וגם הריב"ש בסי' תק"ו גבי חוטף המצוה שחייבוהו רז"ל לשלם מדין קנם כתב דבלא נתכון ל"ק שוגג אטו מזיד והנה ק"ל והלא בחמץ שעבר עליו הפסח דקי"ל כר"ש דקנסוהו חז"ל לאסרו בהנאה ואפי"ה קנסו שוגג אטו מזיד עד שמצאתי להרב מטה אפרים בליקוטיו פט"ו מהמ"א שהביא דברי מרן בכ"מ שם דכתב בהך דקנסו לומר אין מבטלין איסור לכתחלה דאם ביטל בשוגג לא קנסו ותמה דמאי שנא מהך דחמץ ותי' דהך דאין מבטלין אפי' להראב"ד דס"ל דהוי מדאורייתא אין באיסורו מלקות אפי' אם ביטל במזיד משא"ך חמץ אם לא נגזור בשוגג אתי להשהותו במזיד ויעבור על ב"י ובל ימצא דבאיסורם משכחת מלקות ע"ש והשתא מינה לנד"ז דרבית שכן ראוי להיות לקנוס גם בשוגג שמא יבא לכלול הרבית במזיד ויגבהו דאז עובר על כמה לאוין שיש בהם מלקוח, ואחר הבירור הנז' דאין כדאי בטענות מהר"ש לדחות לתא דרבית מהשטר הנז' עפ"י האופנים הנז' ממילא מובן שאין דין זה נוגע למ"ש ביו"ד סוס"י קס"ב במי שטוען שהמלוה הלוה לו באיסור והוא משיב שהלוה בהיתר וכו' שאם המלוה בא להוציא מהלוה ישבע הלוה ויפטר ואם יש שטר ביד המלוה נשבע ונוטל ע"כ דהתם מיירי שטוען שהלוה בהיתר ואנן ידעינן לפי דבריו שהוא היתר גמור משא"כ בנד"ז לפי האופנים שזכרנו שהדין הוא שהם באיסור מה יועיל אם יאמר המלוה שהלוה בהיתר ועין בט"ז שם שכתב דאין דברי הש"ע אמורים אלא במפרש לנו ההיתר איך היה דבפירושו יזכר הדבר אם הוא היתר אבל בסתם לא דאולי טועה הוא ע"ש ואף גם זאת צריך לבאר דהגם שכתוב בשטר זה שאנו דנין עליו שקבלה עליה האשה הזאת ס' הפוסק המאשר ומקיים שט"ד והרבה מהפוס' מבטלים בזה טענת קי"ל וגם הכא יש לדון דבטלה טענת קי"ל כמ"ד דקנסינן גם הקרן אפי' אם מודה, מ"מ נראה דהכא לא מהניא, חדא שבמ"א הארכתי בזה דיש חולקים ואומרים דלא מהני משום דלא ידע כמה מחיל ותחזור לומר קי"ל כוותיהו ובפרט שהיא אשה ובל ידעה מה, ותו דרבים האומרים שצריכים העדים לבאר בשטר דק' ס' הפוסק בפי"א בשעת הקנין דאל"ה אמרינן שהעדים והסופר כתבו כן מעצמם וכמ"ש גבי נאמנות בח"מ סי', ותו דטעם המקיימים זה הוא משום דס"ל כל תנאי שבממון קיים והכא דקנסו גם הקרן משום שמא יגבה בו את הרבית איכא לתא דאיסורא והגם דכשתאמר קי"ל כמ"ד שאין גובין גם הקרן איכא לתא דאיסור גזל למ"ד שגובין כבר עמד על חקירה זו הכנה"ג בח"מ סי' כ"ה בכללי הקי"ל ותי' דכיון דהוא בשוא"ת עדיף מלזכות שכנגדו בקו"ע, ותו דלמש"ל בטענה ה' דכיון שהניחו העדים מקום חלק וחתמו יש לחשוש לזיוף ואין ללמוד ממ"ש בשטר א"כ גם זה בכלל, ומכל אלין נראה דתוכל האשה לומר קי"ל כשיתברר עפ"י האופנים הנז"ל דהיה ההכשר שכתב בפרטי החשבונות יש בו איסור רבית וכללו בהם הקרן בשטר ההוא וככל האמור לעיל:

מכלל הדברים אתה תשמע דכשישבע כמהר"ם או יטיל כמהר"ש חרם סתם על שמינהו ומכחיש כמש"ל יפטר כמהר"מ מתביעת אותו שטר שכתוב בו שלותה מכמהר"ש לפרעון הוצאותיה כיון שהוו בלא עדים, וגם היא תהיה פטורה מהשטר הנז' אי משום שיפסל מחמת המקום החלק או משום שכלול בו רבית אם יהיה כפי האופנים הנז"ל, אבל מ"מ לפי השכל וחק האנושיות אין הדעת סובל שכל כונת מהר"ש היה לגמול חסד איש את אחיו ויפסיד גם מה שפרע מכיסו את הקרן כו לפי פרטי הח"ש שמסר לאחיו ניכר שהכל היה פורע מכיסו פעם מידי דמיזן מחנותו ופעם מעות בעין בידם, ולא מן ה' הוא זה לנעול דלת בפני גומלי חסד, לזה נראה לענ"ד דבזה אמרינן דל הך שטרא מהכא ונחזור לברר רק חש' הפנקס שמסר לאחיו דאחר ניכוי הטעיות שמצא בו כמהר"מ לפי דבריו וגם אחר ניכוי גם ההכשר הכתוב שם אם יתברר שיש בו צד רבית, וגם אחר ניכוי הקנס שלקח מבתו שבלי טענת כמהר"מ שהוא דמי תכשיט גם לפי טענת מהר"ש שהוא ממעשה ידיה עכ"ז כיון שהיא סמוכה על שלחן אביה עיין בסי' ע"ר דאפי' מציאתה שלו וכן מעשה ידיה ואע"ג דכנה"ג הגב"י או"ה הביא מח' בזה מ"מ מרן בב"י רמז רק למ"ש הגמר' בפ"ק דמציעא דשם כתבו דמעש"י של הבן הסמוך ע"ש הם לאב וכן הביא בסי' קע"ז תשו' העיטור ירושלמי דמעש"י של הבן הם לאב וע"ש בבד"ה דדוקא כשהוא חלוק בעיסתו מהאב אז הם שלו וכ"כ בב"י משם הרמב"ן דכשהוא סמוך ע"ש אביו מעש"י לאב ובכולם לא הביא שום חולק ש"מ דהכי ס"ל להלכה וכיון שלא נתחייב הוא על הקנס אינו בדין שיגבהו ממעשה ידיה אבל הנשאר נקו"ב ראוי לחייב כמהר"מ הנז' לפרעו דנלע"ד דכל מה שנאמר דבזן את אשת חבירו שלא מדעתו דהניח מעותיו על קרן הצבי אין זה אמור רק בשנים כסדרן או בבעל דאית ליה גילוי דעתא דאינו מקפיד על קיום נפשות אשתו ובניו אבל בימי המלחמה הנוראה דכ"ע ידעי דהוו נפוחי כפנא ורבים מתו מרעב וחסר כל אנן סהדי דמאן דיזיף להו או עוזרם טובה גדולה הוא עושה בבעליהם ומסתמא ניחא להו ויברכו את שמם על כך ובפרט באיש שלם כמהר"מ הי"ו ואם אח"ך נמלך וניחם יש לחייבו ממ"ש מור"ם בסי' רס"ד וז"ל וכן כל אדם העושה פעולה או טובה לחבירו לא יוכל לומר בחנם עשית עמדי כי לא ציויתיך ע"ה, והן אמת כי בדין זה רבו החילוקים בנדונות ושינוים בדיניהם מזה לזה אבל אנן בעניותין ביש מאין סי' ל"ה עמדנו ע"ז ומצאנו תרופה ליישבם עפ"י דברי התו' בב"ק הנז' גבי משלמת מה שנהנית אמ"ר בנחבטה וכו' ושם כתבו ז"ל דבבריא הזיקא שא"א לו להנצל בלתי זה וקדם המציל והציל חייב לשלם לו עש"ב וה"ן לפי דברי האנשים אשר היו פה בזמן המלחמה כולם עונים ואומרים שאם לא היה מי שילוה להם למזונות הוה בריא הזיקא ח"ו מסכנת רעב ופרצת גדר חלילה ועוד דביומא קמא כאשר תבע כמהר"ש לאחיו הי"ו לדין לשלם לו ענהו דהכשר לא אפשר לשלם אבל הקרן ימסור לו הפנקס לדקדק החש' ויראה לשלם לו וכבר ידוע מ"ש בש"ע סי' ט"ל וסי' פ"א דהודאה בפני ב"ד לא יוכל לטעון טענת משטה ולא שלא להשביע וכו' ע"ש והגם דמובן הדבר דשאנ"ה דהודה הודאה גמורה דידע בנפשיה דהוא חייב לזה באמת משא"ך הכא שיכו"ל איך תהיה הודאתו הודאה גמורה במה שאתה תובע שנתת לב"ב ואנכי לא ידעתיו עכ"ז דן אנכי מכח דבריו אלה שהוא מודה שהסכים למעשיו הסכמה גמורה רק שיתברר לו האמת ולא כמש"ל בענין מיני שכתב לו והגם שבאמת לדברי מהרימ"ט האחרונים ז"ל שגם זה אינו מועיל לא מדין מחילה ולא מדין מתנה דגם במתנה צריך דרכי הקנאה והכא אינם רק דברים והקנין אינו נגמר בדברים מ"מ עיין בסי' ר"ד דמ"מ י"ל דהוי מחוסר אמנה ולא ניח"ל למהר"מ למיקריה ח"ו מחוסר אמנה, ובפרט שדיבר לפני הב"ד, והטוב והישר בעיני אלהים ואדם לשלם כמו שכתבתי כי תוה"ק דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, זהו מה שנלע"ד אם יסכימו חבירי וצויי"מ וימ"ן החו"פ עה"ק טבריא בש"א לחדש תשרי ש' התרפ"ג ליצירה והשו"ב וקים:

הצעיר אליהו ילוז ס"ט ע"ה

יעקב חי זריהן ס"ט ע"ה

משה מאיר חי אליקים ס"ט

תוכן העניינים

יש מאין חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה