אור ברסלב
יש מאין חלק ב אבן העזר › סימן ב

יש מאין חלק ב· רבי אליהו ילוז

אבן העזר · סימן ב

סימן א

אדוני שאל לחוות דעי אודות ראובן אשר יש לו אשה קשת רוח שנשבע לה בעת נישואיה על הכתוב בכתובתה ומתנים ביניהם שלא וגרשנה בע"כ ולא יש"א אחרת עליה וכו' והיא מורת רות לו וליולדיו ולדעתו כי היא מפסדת כתובתה מכמה טעמי רק לא יוכל לבררם בעדים כי יפחדו ומאיסא ליה לגרשה ולא מצי מכח השבועה ולזה טוען שהוא פטור ממזונותיה כ"ז שלא תרצה לקבל גטה ואומר שעשו לו התרה לשבועתו ב"ד של שלש אחר שהודיעוה ובידו ראיה ע"ז האם אמת אתו או לא:

תשובה דב"ז נפתח בגדולים וכבר המאוה"ג הרא"ם בתשו' סי' למ"ד כתב וז"ל שאלה אם הוא רוצה לגרש בטענת מאיס עלי או שאר טענות שאינו נאמן עליהם והיא אינה רוצה מפני תקנת הקהלות מה דינה במזונות והשיב שאעפ"H שמצד התקנה אינו יכול לגרשה בע"ך מ"מ לא יהיה חייב במזונותיה מאחר שהעכוב הוא מצדה ולא מצדו וראיה מפ"ק דכתובות הגיע זמן ולא נישאו אוכלות משלו וכו' ואין הפרש בזה בין נשואין לקדושין אלא שהקדושין הוא ממעלה למטה ונישואין ממטה למעלה ואינו דומה לס' גירושין וכו' דהתם שניהם רוצים להתגרש אלא שלא הגיע גט לידה ולפ"ז בנ"ד יורשה ע"כ ועמדו על דב"ק מהרא"ש ז"ל סי' נ"ה והח"מ ז"ל בסי' ע"ז סק"ג והפרמ"א ח"א סי' כ"ד דמאי ראיה מתחלת דינה בקדושין לסוף דינה בנישואין והח"מ כתב דחלתה תוכיח דבקדושין פטור ובנשואין חייב גם מהרא"ש הוסיף דחלה נמי בקדושין פטור ואילו הכא מודה הרא"ם דכשהעכוב מצדו חיוב ע"ש וגם נבוכו בפי' דבריו שכתב ואין הפרש בזה וכו' ע"ש ולפי מ"ש הב"ח בסי' ע"ז כדברי הרא"ם ונ"ט לדבר וז"ל דכיון שאין עכוב הגרושין מצדו אינו חייב לזונה דכאילו נעקר האישות לאלתר דמי מאחר דמאיסה עליו ע"כ בזה יתפרש לע"ד כונת הרא"ם ז"ל דס"ל למר בהגיע זמן ולא נישאו דחייב במזונות מתקנתא דרבנן כנישאת ממש דהא אוכלת בתרומה עיין ברש"י לכתובות ד"א ד"ה הגיע זמן וכו' וכתי' קמא דהתו' בפ' המדיר ד"ע ע"ב ד"ה שהגיע זמן וכו' ודלא כתי' בתרא ע"ש זולת דאכתי לא חל חיובא רק כשאין שם שום עיכוב מצדה או עיכוב דאונס מצדו ובנישואין להפך דכבר חל חיובא אלא שנפקע למפרע במאיסא עליה וכמ"ש הב"ח ז"ל ולהכי יליף להו מהדדי דכשם דהתם הזמן גורם לו להתחייב והעיכוב מצדה גרם לו להפטר כן הכא הגם שהוא חייב הרי נעקר האישות ומי מונע עקירתו ומושך חיובו העיכוב מצדה ובדין שיפטר כשם דהתם בעיכובה חשבינן דלא אגידא ביה ה"ן הכא והיינו דקאמר ואין הפרש וכו' אלא דהקדושין הוא ממעלה למטה כלו' דמכאן ואילך הדי"ן להיות אגידא ביה ועיכובה גרם להפריד והכא ממטה למעלה כלו' דלמפרע יותר הקשר ביניהם ועיכובה מונעו ומה שהוכיח הח"מ מחלתה וכו' המעיין בסי' ע"ט יראה דקי"ל שיכול לומר לה הרי כתובתך רפאי את עצמך וכו' ועיין בב"י סי' ע"ב הביא תשו' הרשב"א בתו"א סי' שפ"ב דה"ה למזונות וכן מדוקדק מהש"ע דהא רפואה שאין לה קצבה כמזונות ועלה קאמר שיכו"ל לה הרי כתובתך וכו' ועיין לה"ה סו"פ יו"ד מה' גרושין שכ"כ לדעת הרמב"ם ז"ל ונמצא גם בחלתה דנשואין אם פורע לה הכתובה שאין העכוב מצדו פטור ממזונות ואם לא עשה כן א"כ הוי העכוב מצדו משא"כ בחלתה דארוסין דהארוסה אין לה כתובה ואגד הקדושין לחוד לא הוי אגד למזונות דמעיקרא לא תקנו לה מזונות עד שיגיע זמן ולא ירצה לכנסה וגם חלה הוא אינה הוכחה כי המעיין שם במהרא"ש ז"ל עצמו יראה דאסיק באומר איני זן דלא איפליגו אי כופין אותו להוציא או לזון זולת כשאינו רוצה להוציא אבל כשאומר להוציא לכ"ע אין כופין לזון ומינה בכ"ש לחלה ואומר להוציא שאינו חייב במזונות רק אם לא ירצה להוציא דאז העכוב מצדו וחלה דאירוסין שאני דאגד הקדושין לחוד אינו מחייב במזונות רק כשהגיע הזמן ולא ירצה ברצון לכנסה משא"כ כשהוא אנוס ואינו מעכב עליה כתובה דהא לית לה כתובה מיניה זהו מה שנלע"ד ליישב דעת הרא"ם ז"ל ובלא"ה הרב מהרא"ש ז"ל העמיד דינו מראיה אחרת והגם דבתשו' פרמ"א ז"ל סי' כ"ד תמה עליו חד מרבנן הנה הרב המחבר ז"ל ישבו ע"ש:

זולת שמהרא"ש ז"ל שם כתב בדרך אפשר שמהריק"ו שורש ק"ז חולק על הרא"ם וכ"כ הח"מ שם והוסיף דהרא"ש בכמ"ב גם הוא חולק והכנה"ג בסי' ע' הגה"ט או"ה הוסיף שמהר"מ מפדווה סי' י"ד ותו"י סי' קל"ט ומהרש"ך ח"ב סוס"י ל"ו חולקים ע"ש וראיתי להרב שערי רחמים אה"ע סי' ב' תמה משם פאת נגב סי' ט"ו במ"ש הכנה"ג שהרא"ש ותו"י ז"ל חולקים עם הרא"ם וס' פ"ן איננו אתי להתבונן בדבריו ולכן יצאתי לשאוב מהמקור וראיתי כי בדברי תו"י יש להיימין ולהשמאיל דנ"ד הוא בנכפית ובתחלת דבריו כתב שאף שאפ' לפטרו מעונה אבל בשאר וכסות אין לו להפטר כל זמן שאינו נותן לה את שלה וכו' הרי עם שס"ל להרב ז"ל דתקנת רגמ"ה שייכא גם בנכפית כמפו' שם עכ"ז אם יתן לה את שלה פטרו גם משאר וכסות וכס' הרא"ם ואמנם בסו"ד כתב ואם מפני שטוען שא"א לו לסבול הותרה לו קצת מרצועת התקנה לאו כל כמיניה לענותה וכו' ומשמע משום דהתם הותרה לו קצת מהתקנה לזה פטרו גם משו"כ כשיפרע לה הכתובה ע"ש משא"ך כשאינה נכפית דכל התקנה רביע עליה גם אם יפרע הכתובה אם לא תרצה להתגרש חייב במזונות דלא כהרא"ם ז"ל אבל דברי הרא"ש ז"ל לכאורה רהטי כמ"ש הפ"ן ז"ל דכתב בנכפית לא תקן רגמ"ה ואת"ל שהשוה מדותיו מ"מ במה שהאיש כופין אותו להוציא אף האשה כופין אותה לקבל גט ואם תמאן ימנע ממנה שכו"ע ע"כ ושיעור הדברים נראה דמכח שכופין לאיש מסתברא דגם רגמ"ה לא תקן להעדיף כח האשה ואת"ל שהשוה מדותיו מ"מ כיון שמעיקר הדין כופין וה"ה באשה ורק התקנה מונעת אין לה עליו שכו"ע וזה הוי כהרא"ם ז"ל ומה שלא כתב בפשיטות הטעם דמעיקר הדין יכול לגרשה בע"כ אפ' דמיירי בזווג ראשון או משום דקושטא בנדונו דהדי"ן לכוף ולפאר הענין כ"ך וה"ה בכל ענין זולת מה אעשה כי הח"מ בסי' קי"ז סק"ך וב"ש סקכ"ב ונוב"י סי' ק"ד לא הבינו כן בדעת הרא"ש ע"ש ושו"מ בס' בשמים ראש ז"ל כתב משם הרא"ש דמי שאין לו עם אשתו מאומה אלא שרוצה לגרשה אין שומעין לו ומחייבין אותו בכל תנאי כתובה והרב כסא דהרסנא ז"ל כתב להשוותו לס' הרא"ם דאיהו מיירי באינו רוצה לפרוע כתובה והרא"ם איירי ברוצה לפרוע ע"ש גם ראיתי להרב שע"ר ז"ל שם העיר ע"ד הכנה"ג ז"ל שעשה למהרש"ך ז"ל מהחולקים והוא דלכאורה נראה כן ממ"ש בתשו' לגבי מי שלא רצתה ללכת עמו מעירה דלענין שאר וכסות כיון שלא נשבע לה שלא יוציאנה ונשאה בסתם ומה"ד יכול לכופה לצאת אין לה שאר וכסות ע"כ משמע דאם נשבע היה חייב בהם הגם שהדי"ן להוצאיה אבל בורכא היא דבשלמא בנדון הרא"ם שחיוב המזונות אינו רק בעבור שהיא אשתו והוא הסכים לגרש רק שחרגמ"ה מעכבו תו לא חשיבא אשתו משא"כ בנשבע שלא יוציאנה והוא רוצה להוציאה ולא לגרשה מה טעם לפטרו כדי שתסכים לילך עמו כיון דחייב לזונה בכ"מ שהוא כל כי הא לינקטיה בכובסיה הוא עכ"ל ולדעתי אחה"ר לא טעמתי חילוק בזה כיון דכל כחו של הרא"ם דמי שהוא פטור ממזונות מן הדין אלא שמעוכב מכח חרגמ"ה און עליו חיוב מינה דגם הנשבע שלא להוציא דמעיקר הדין אם לא תלך אחריו פטור ממזונותיה זולת שהשבועה מונעתו מלכופה ומזה נמשך חיובו היה ראוי לפטרו ואין זה לינקטיה בכובסיה דאין כונתו מתחלה רק לנסוע וא"כ אמאי חייבו מהרש"ך לולא דפליג אהרא"ם ז"ל זולת בזה יש להרגיש דמה דמות משבועה לחרגמ"ה. והנה לקמן ות' דדעת הפרמ"א ז"ל שגם הרא"ם מודה בנשבע שהביא החיוב על עצמו אם לא דמכאן ראיה למ"ש לקמן דהכנה"ג ז"ל לא שני ליה בין שבועה לחרגמ"ה ונמצא הדבר בפלוגתא אי מהרש"ך פליג אהרא"ם או לא ודעת מור"ם בהגה לכאורה אינו מבורר כי בריש סי' ע"ז כתב במורד' שאם אומר לגרש ולפרוע הכתו' גם בלאו דלא יגרע אינו עובר ותמהו עליו הח"מ והב"ש שם דהרמב"ם לא קאמר רק לדינא דגמ' ולא אחר תקנת רגמ"ה ותי' הב"ש דמדלא חולק הרמב"ם בזווג ראשון דמדינא נמי אסור לגרש ועכ"ז אינו עובר ה"ה נמי אחר תקנת רגמ"ה ומייתי עלה דברי הרא"ם דגם במזונות פטור ומשמע דס"ל כן גם בדעת רמ"א ואילו בסוס"י קי"ז דייק הב"ש מדבריו בסקכ"ה דאם אינה מאיסא עליה גם שיפרע הכתו' חייב בשבוע' דלא כתשו' הרא"ם ז"ל ע"ש (ואנכי לא ידעתי דהא מפו' ברא"ם דאיהו נמי לא פטר רק באומר מאיסא לי וכו') ולדבריו נמצא תרי פסקי מור"ם סתרי אהדדי ולולא דב"ק היתי דן בעיקר דברי מהריק"ו שור ק"ז אשר שאב מהם מוהר"ם בסי' קי"ז דאינו מוכרח דפליג אהרא"ם דשם שקו"ט עם השואל בטענת מומין אם יכול לגרשה בע"ך וכתב דאחר תקנת רגמ"ה וכו' חזרה להיות ככל הנשים ולא מיבעיא לענין חיוב כתובה ושלא לגרש בע"כ אלא אפי' לענין שכו"ע אפ"ל כן ומ"מ נלע"ד דנהי שחייב בכתו' ושלא לגרש בע"ך אין בידינו לכופו להיות עמה וכו' ואם והיה בנים ממנה הרי הם בני שנואה ע"כ ומשמע דשכו"ע תלתא בחד קנא שוים בדיניהם להגאון ומתחלה נסתפק בכולם שיתחייב בם והדר פשיט דאין לכופו בקו"ע ומשמע דאכולהו קאי ומאי דאפיק טעם בני שנואה דשייך דוקא לגבי עונה אפ"ל דאדרבה הוה ס"ד שעם שהוא פטור משו"כ חייב בעונה משום דאית בה לאו מפורש וכמ"ש הח"מ ברי"ם ע"ז לדעת הרא"ם דמודה בעונה דחייב לז"ק דגם בה פטור משום שאין בידינו לכופו ומשום בני שנואה וכן יש לדקדק ממה שהשיב לקו' השואל שם דאי ס"ד דמצי לעגנה מה הועילה תקנת רגמ"ה לאשה ותי' לו דהועילה לשאר נשים ואי כדשמיע להו לרבנן בדעת מהריק"ו דלא פטר מש"כ הי"ל להשיב דגם בדידה הועילה לשו"ך אם לא דס"ל דפטור מכולהו ועפ"י זה אין נסתר בדברי מור"ם דאנה"ן דבסי' ע"ז דמורד מכח דמאיסא עליה כתב דאינו עובר בלאו וה"ה דאינו חייב בשו"ך כמו שהבין הב"ש ובסי' קי"ז נזהר וכתב דוקא שאינו יכול לגרשה בע"ך משום דס"ל דבשבוע' פטור ולא הזכיר רק עונה משום רבותא דמפו' בה לאו ועכ"ז פטור וכמ"ש ולפ"ז גם מהריק"ו גם מור"ם ס"ל כהרא"ם בעיקר הדין רק שחלוקים בטעם דלהרא"ם משום דהיא מעכבת ולמהריק"ו מחמת מיאוס וכו' ודברי הראשונים. דס"ל דפליגי לא זכיתי להבינם ומזה תבין כי נתמעטו החולקים על הרא"ם ז"ל:

לבד זה חדש מצאתי לחד מקמאי הרשב"ש ז"ל סי' תי"א לכאורה נראה שהוא מכת החולקים כי הוא ז"ל חילק הנשים לארבעה סוגים והרביעית היא שאין בגרושיה לא מצוה ולא עבירה וכו' כגון אשתו שניה שהקדיחה תבשילו או ששנאה וכו' ולענין המזונות אם הוא רוצה לגרש והיא אינה רוצה כולן פטור ממזונותיהן חוץ מאותה שאסור לגרשה ולפי המנהג שכתב בארחות חיים דגם באשה שנייה נהגו העולם שלא לגרש רק מרצון שניהם גם הרביעית חייב במזונותיה אם נתברר המנהג ע"כ הנה ס"ל למר דאפי' מכח מנהג לחוד וכ"ש מכח איסור ואפי' ששנאה כמ"ש ברביעית עכ"ז חייב במזונות דלא כהרא"ם ז"ל רק אם נאמר דמיירי באינו פורע לה כתובה ועיין לבעל הפלאה בק"א סי' ע"ז ולהבי"מ ז"ל שם שהק' על דברי הרא"ם ודחו אותם מהלכה והמעיין לפרמ"א ז"ל סי' כ"ד ולבשמים ראש סי' קס"ח ימצא מענה לקו' הבי"מ ז"ל גם הרב בני אהובה פי"ד מה' אישות הט"ו אוקי דברי הרא"ם דוקא בטוען טענה שאינו נאמן עליה ואם היה נאמן היה הדי"ן שיגרשנה בע"ך ולהכי הגם שאין בידו לגרש מכח חרגמ"ה יאמר אני יודע שאני נאמן ואיני חייב בשבוע' וכתב שבזה סרו תמיהות האחרונים על הרא"ם ע"ש והרב ישועות יעקב בסי' ע"ז כתב כי הרמ"ז חכם צבי ז"ל כפה לבעל למזונות ואסיק דאם הבעל טוען מאיסא ויש רגלים לדבר יש לסמוך על הרא"ם ע"ש:

ולענין דינא כבר מהרא"ש ז"ל פסק דיכול הבעל לומר קי"ל כהרא"ם וכן ראיתי לגדול אחרונים הרב שבו"י ח"ב סי ק"מ שהעלה דיכול לומר קי"ל ועיין לכמה אחרונים יארך זכרם נשתמשו בזה והכי נקטינן ולמרבה ישליש הכתו' והוא פטור כמ"ש שבו"י ז"ל בנדונו ע"ש:

אך דא עקא משום אריא דשבועתא דרביע עלויה וכבר הפרמ"א ח"א סי' כ"ד כתב דגם הרא"ם מודה בנשבע דחייב כי הוא בבחירתו הביא האונס עליו ולא דמי לחרגמ"ה דהוא לתקנת האשה ודמי להך דשקדו וכו' והגם שאם תסכים היא להתגרש אין כאן שבועה והו"ל העכוב מצד שניהם הביא ראיה ממ"ש הר"ן בפ' אעפ"י גבי בין היא ובין אביה יכולים לעכב דאיכא מ"ד דחייב לזונה משום דתקנתא דידיה נמי היא שלא תמרוד עניו ותפקר א"כ כשהעכוב משניהם חייב והגם כי הר"ן דחה ס' זו אונו אלא משום דס"ל דלא מתחייב במזונות רק כשראוי לישאנה ואינו נושאה וכו' אבל כשהוא חייב והעיכוב מצד שניהם אין נו פיטור זת"ד, ואנכי עפר לא זכיתי להבין מ"ש דהר"ן מודה הכח שהוה חייב וכו' כיון דטעם הדבר כשאומר נגרשה נפקע האישות למפרע ואין עליו חיוב מזונות כמש"ל משם הב"ח ז"ל א"כ ה"ז דומה להגיע זמן וכו' דאין עליו חיוב והעכוב מצד שניהם ונראה אדרבה דגם איכא מ"ד יודו דפטור הכא כיון שאומר לגרש והוא אינו גורם שום עיכוב זולת מפני מה שנשבע תחלה עכ"פ כעת אינו מעכב משא"כ גבי ארוסה דאיהו לא בעי לאפוקה וחפץ לאגדה בו משו"ה רמו עליה מזוני, גם ראיתי מ"ש פרה"א ח"ד פי"ד מאישות משם מהר"י אלגאזי ז"ל דנסתפק אי דמי שבועה לחרגמ"ה וחשב לפשוט ממהריב"ל ח"א סי' ע"ב ומהרש"ך ח"ב סי' ל"ו שכתבו גבי נשבע שלא יוציא אשתו מעירה וכו' והיא אינה רוצה דחייב במזונות משום דס"ל לחלק בין חרגמ"ה לשבועה ודחה דאין ללמוד משם כי אותה שבועה דבר חדש שלא נהגו בו אמטו"ל מיקרי הביא האונס עליו משא"ך שבועת שלא יגרשנה דכותבין אותה מכח מנהג גם שלא מדעתו ופשטה מתשו' פרמ"א ז"ל דיש חלוק בין חרגמ"ה לשבועה והרגיש מהך דפ' האומנים דע"ט גבי טבעה ספינתו וכו' דביין זו וספינה זו עם שהעכוב מצד שניהם ז"א תן לי יין וז"א תן לי ספינה עכ"ז יד המוחזק עה"ע וה"ן נימא דיד הבעל עה"ע וכתב שיש לחלק ואסיק כהפרמ"א ז"ל וכן דן מר בריה בס' קדושת יו"ט חלק דעת לישאל ע"ש וגם הפרה"א שם הודה לדבריו וביאר החלוק מהך דפ' האומנים דהתם המוחזק בא בטענה אנא הכא קאימנא רק תן יין וכן להפך משא"כ חזקת הבעל אין עמה טענה ע"ש ואנכי לא ידעתי אמאי אין עמה טענה והרי מה שעליו לעשות הוא לכתוב גט ואם תתן רשות אין שבועה וא"כ מצי אמר תנו רשות ואנא הא קאימנא לכתוב גט גם הרב ידו של משה באה"ע סי' ח' חילק בין שבועה לחרגמ"ה והמובן מדבריו דכיון שכל חיוב המזונות אינו רק אם לא יגרש א"כ בשלמא בחרגמ"ה י"ל שלא גזר רק שלא יגרש וחיוב המזונות הניחו כעיקר הדין לפיכך כשאומר לגרש פטור אבל בנשבע דמן הדין נתחייב שלא לגרש מאי נ"מ שהיא מעכבת הרי תאמר לו אתה חיוב מן הדין שלא לגרשני וממילא חייב במזונות והיה לך להתנות בעת הנשואין שאם תרצה לגרשנו ואני אעכב מכח השבועה תפטר זת"ד ולי ההדיוט יש לפקפק בדבריו בתרתי חדא דמ"ש שרגמ"ה הניח חיוב המזונות לעיקר אין נראה כן מדברי מהרא"ש בסי' נ"ה שכתב לדחות סייעתא להרא"ם מדין שוטה דפסק הרמב"ם בסופ"י מגרושין דעם דאינו יכול לגרשה אינו חייב במזונותיה דהתם שאני דעיקר התקנה כך היא שלא יוכל לגרשה משום שלא ינהגו בה הפקר ועכ"ז פטור ממזונות משא"ך בנדון הרא"ם ז"ל ואם כדברי יש"מ ז"ל הרי גם תקנת רגמ"ה כן הוא ועוד מ"ש דנשבע שחייב מהדין שלא לגרש לא מצי פטר נפשיה ממזונות לא הביא לו סמוכות ונראה דכל חיליה לדמותו לאונס ומוציא ש"ר שכתבו האחרונים דלא אשתמיט שום פוסק לפטרו ממזונות כשהוא רוצה לגרש והיא אינה רוצה כי מן הדין הוא אסור לגרש עי' לבעל הפלאה בק"א סי' ע"ז ובאבני המלואים שם ם ק"ד ואם האמת כן נראה לחלק דשאני אונם ומוציא ש"ר דקי"ל שותה בעציצו ולא השאירה לו התורה שום זכות שיוכל לגרש משא"ך בנשבע עיין במפז"ל דכמי פתחים יש גם לנשבע שיוכל לגרש והרי גם הפוטרים ממזונות לא פטרו רק בבא בטענה המספקת לו לגרש אם היה נאמן עליה והשתא דאינו נאמן ותובע לגרש מיהא יוכל להחזיק בטענתו מה שתח"י ואזדא ליה מה שהמתיק הרב בטענתה דהי"ל להתנות כיון דל"א לפטרו רק בדבר שאם היה מתברר היה פוטרו מהדין מאי תנאה בעי באופן כי לע"ד החומות אשר הציבו ז"ל לחלק משבו' לחרגמ"ה אחה"ר יש להזיזם ממקומם אבל מה אני לולא כי מצאתי אילן גדול לסמוך עליו הכנה"ג ז"ל שהבאתי נעיל שכתב דמהרש"ך חולק אהרא"ם ואי לא שמוע ליה דשבועה וחרגמ"ה שוים הם מנ"ל שחולק והרי מהרש"ך לא קאמר אלא בנשבע וכ"כ בחה"מ סי' כ"ו הגה"ט אוי"ח וז"ל ובתשו' (בבע"ח ח"א חו"מ סי' טו"ב) כתבתי דשלית ב"ד אינו נאמן לומר שלא רצתה האשה נבא לב"ד לתת לבעל רשות ליש"א אחרת מכמה טעמי אי משום דאינו נאמן לממון וכ"ש להעביר הבעל על שבועתו וחרגמ"ה במקום שנוהגין עפ"י חרגמ"ה ואו משום שהוא מפסדת מזונות כמ"ש הרא"ם ומהרא"ש דאם הוא רוצה לגרש והיא אינה רוצה אינו חייב במזונותיה ויראה לי שאינו חייב בכסותה ואף שהרא"ש וכו' נראה שחולקים מ"מ כיון דאיכא פד"ר הבעל הוא המוחזק ופטור ע"כ הרי דמיירי גם בנשבע ועכ"ז כתב דהוא פטור מכח קי"ל דהרא"ם ולא שני ליה בין שבועה לחרגמ"ה וזה חזיתי להרב שע"ר ז"ל הק' משם פ"ן ז"ל דהא כנה"ג באה"ע סי' ע"ז הביא מ"ש השה"ג בשם ריא"ז במורד שרוצה לגרש ולתת לה כתובה הרשות בידו ואין מוסיפין לה על כתו' כלום וכו' וכתב עליו דבתשו' האריך ואסיק דזהו דוקא במקום דליכא חרגמ"ה ולא שבועה וכו' אבל במקום דאיכא אין שומעין לו ע"כ וזה יורה דס"ל דלא כהרא"ם ודלא כמש"ל החו' סותר דידיה אדידיה והרב שע"ר תי' דהרא"ם לא פטר כ"א משו"ך ולא מעונה וכו' כמ"ש הח"מ סי' ע"ז וזה אמת לדעת הח"מ אבל המעיין לב"ש בסי' ע"ז וסי' קי"ז יראה דס"ל דאפי' מאן דפליג אהרא"ם בשו"ך מודה בעונה ובסי' קי"ז תמה על הח"מ איך לכוף לעונה להוליד בני שנואה וכו' ע"ש ואחר הישוב לדידי חזי במה שדקדקתי כי הכנה"ג לא העתיק משה"ג רק מ"ש שהרשות בידו לגרש ולתת לה כתו' והנראה דס"ל למר דריא"ז תרתי מילי קתני דהרשות בידו לגרש וכו' ואי לא בעיא לקבל גט אין מוסיפין על כתו' ואמלתא קמייתא קמהדר ואסיק דבמקום חרגמ"ה אין שומעין לו ולא אבתריתא דאפ' דגם במקום חרגמ"ה מוסיפין וה"ה למזונות, גם ראיתי לכנה"ג בסי' א' הגב"י אול"ג כתב דמורד על אשתו ואומר מאיסא כתבתי בתשו' שחרגמ"ה מונעו מליש"א אחרת וכ"כ בטור זה סי' ע"ז בהגה"ט ע"כ ואני חפשתי בכל הגה"ט בסי' ע"ז ולא מצאתי זכר זולת מה שהעתקתי לעיל והיא תוכחת מגולה דארישא דמלתא דשה"ג דוקא קאי ומשוה מניעת ליש"א אחרת ולגרש בע"כ להדדי ועלייהו מהדר דבמקום שיש חרגמ"ה מונעו כנז' ורציתי להתחקות בשרש דברי התשו' שרמז לראות שורש הדברים ובקשתיה ולא מצאתיה, עוד ראיתי שם להשע"ר ז"ל שכתב דלא חמרה הכנה"ג זולת בדאיכא תרתי חרגמ"ה ושבועה דהוי מצדו ומצדה אבל כשיש שבועה לחוד דהוי מצדו דוקא מודה דחייב ולדבר הזה יסלח כי ממ"ש הכנה"ג באה"ע דמהרש"ך פליג אהרא"ם והתם נדון מהרש"ך ליכא רק שבו' לחוד מוכת דלא כוותיה דאל"ה גם הרא"ם יודה ואין שם מחלוקת וגם ממקומו מוכרע כמ"ש אי משום דכיון דאינו נאמן לממון כ"ש שאינו נאמן להעביר על הבעל על שבועתו וחרגמ"ה וכו' דאו או קתני דאלת"ה אשאלך והודיעני האם לא יספיק הק"ו שעשה מממון לשבועה או לחרגמ"ה לחוד ומאין לנו לומר דמיירי בדאיכא תרתי וממילא עלה קאי ואפי' אנשבע לחוד כתב שהיא מפסדת מזונות גם ראיתי להרב ישמ"י ז"ל שם דכתב דגם הכנה"ג לא אמרה רק בנשבע שלא ליש"א אחרת ולא נשבע שלא לגרשה בע"ך אבל בנשבע שלא לגרש בע"ך לא ולדידי אחה"ר הגם דדברי כנה"ג שבחו"מ אפ' לדחוק בהם כן דלא זכר רק הך דליש"א אחרת וכו' אבל ממ"ש באה"ע דמהרש"ך והרא"ם פליגי אין נראה כן דהא כל כחו אלא משום דס"ל דבמה שעיקר הדין פוטרו הגם שיהיה העכוב מצדו במה שנשבע עכ"ז פטור וא"כ מאי שנא שבועה דשלא וגרש בע"ך גם מ"ש שם לחלק דבזווג ראשון שמצד הדין אסור מודה הכנה"ג הנה ממש"ל בשם הב"ש ריש סי' ע"ז דממה שלא חילק הרמב"ם בין זווג ראשון לשני ה"ה אחר חרגמ"ה וכן ממה שדייק בסי' ע"ט סק"ד דאפי' בזווג ראשון יכו"ל לה הרי כתובתך וגיטך רפאי את עצמך וכו' ע"ש מוכח דאין לחלק בזה ושוים הם ודברי הכנה"ג חיים וקיימים כפשטם וכבר הפוס' זכרו משם הרב פ"ן בסי' טו"ב דאסיק דגם בנשבע פטור מהמזונות וכן ראיתי להחס"ל ח"ב אה"ע סי"ד די"ז דפשיט"ל הכי גם בס' חו"ש אה"ע סי' ו' משם הרב מהרמ"י ז"ל דן כן גם בנשבע וכ"פ הרב ישמ"ל ז"ל אה"ע סי' ב' רק חילק בזה דאם הבעל אינו טוען מאיסא זולת עפ"י מה שסומך מפי אחרים ואיהו לא קיים ליה הגם דהמגיד מהימן ליה לא פקע זכותה ע"ש, ולענ"ד נראה להביא ראיה שגם בנשבע דהוי העכוב מצדו אם אמר לגרש פטור ממ"ש ביבמות דמ"א גבי שו"י דקי"ל אחר ג' חדשים אינה נזונת לא משל בעל ולא משל יבם דאם עמד בדין וברח נזונת משלו ואוקמו התו' והרא"ש לחלק בין זה להך דהגיע זמן ולא נישאו דקי"ל חלה פטור משום דהרי ברח מחמת מרדין אחר עמידה לדין והיה לו זמן לכנסה וא"כ הוא הביא האונס וסיימו דנראה לר"י דכ"ז באמר לייבם אבל באמר לחלוץ וברח אין נראה שיתקנו לה מזונות מניה ע"כ הרי גם במביא האונס מצדו אם אמר לחלוץ פטור ודון מינה לנשבע הכא והשתא אמר לגרש דפטור ואין לחלק דהתם אכתי לא חל חיוב מזונות ואין ללמוד להכא דהא המוליד זאת הוא הרא"ם וכתב שאין לחלק בין קדושין לנשואין גם אין לומר דהתם שאני דהיבם אינו חיוב במזונות רק משום קנם כמו שנראה מרש"י ותו' וכולי האי לא קנסוה דאנה"ן אי הוה בעינן למילף עיקר הדין מהכא מצינן לפלוגי אבל עיקר די"ז ילפינן ליה מהגיע זמן והרי הם דומים הגיע זמן וחיוב יבם אלא שזה חיובו מהדין וזה מתורת קנס ואם יש לחלק בעיקר החיוב בין העכוב מצדו לעכוב מצדה הי"ל לחלק בכל ומהך דיבם גילוי מלתא שאין לחלק ומינה לדידן גם הנה מור"ם בסי' נ"ו פסק משם המרדכי דגם גבי הגיע זמן אם היה שהות לכנסה ואז חלה חייב במזונות כי בם ע"ש מפני שהוא הגורם לעכב והשתא נדון ונאמר האם תיסק אדעתיה דהגיע זמן ואמר לפטור וחלה אז דיהיה חיוב והלא גם בנשוי פשיט"ל דכשאמר לגרש דפטור ודאי עיין להרב"ד אה"ע סי' מ"ד ולא מבעייא אלא במעוכב בחרגמ"ה או בשבועה אלא ודאי דלא יתחייב בזמן שהעכוב מצדו זולת אם לא יאמר לפטור אבל כשאומר לגרש גם אם יהיה העכוב מצדו אינו מעלה ואינו מוריד, גם אין לחלק דשאני חלה או ברח מחמת מרדין דהאונס מבחוץ משא"ך בנשבע דהוא הביא האונס, שאם אתה אומר כן מ"ט לחייב ליבם והלא אנוס רחמנא פטריה אלא משום שהיה לו לייבם וכו' ולא לעכב עד שיתפש ולזה הו"ל כאילו הביא הוא האונס ונילף מינה רק שמדברי הרמב"ם פי"ד מאישות והבי"ד בטואע"ה סי' קס' משמע דלא מחלק וס"ל אפי' באמר לחלוץ חייב דלא כר"י ומ"מ אפ' דגם הוא יודה בזה דהתם לא הוי שום עיכוב מצד שו"י והכא העיכוב מצדו ומצדה שאם תתן רשות אין כאן שבועה ומרן בסי' ק"ם פסק כהתו' ולא כהרמב"ם ע"ש בב"ש, בפרט דבמקומותנו אפי' בלא ידיעת הבעל כותבים השבועה מכח מנהג כמש"ל משם מהר"י אלגאזי ז"ל והו"ל האונס מבחוץ ולא ימצא אשה אחרת בלתי שבועה ומודה גם הרמב"ם ז"ל והא ודאי דאין זה דומה לברח במזיד שכתב הב"ש שם סק"ד דלכ"ע חייב דהתם אין זה אונם כו"ע והרי הוא כעומד בפנינו ומשתמיט מלחלוץ ולא לייבם משא"ך אומר לגרש אלא דלא מצי מכח השבו' דהוי אנוס ופטור שו"מ שזכיתי לדע"ק הראש"ל ז"ל וקדמני בראיה זו בס' בני בנימין סי' ל"ו ושם בסי' ל"ז השיג עליו הרה"ג מהר"א אשכנזי ז"ל מהך דברח במזיד וכו' ע"ש ולדידן אין זה תיובתא כמ"ש והרי זכינו לחזוק יסוד אבי התעודה הכנה"ג ז"ל ולפי האמור גם דעת מרן כן שו"ר לראש"ל בס' שמחה לאיש סי' ה' שכתב משם הרב ידי דוד קאראסו ז"ל דאסיק מכמה רבוותא דהבעל ואמר קי"ל גם בנשבע וגם נכדו כ"כ משם הרב כהונת עולם הכלל העולה דבשו"כ יכו"ל הבעל קי"ל ובס' בני בנימין הבאתי ראיה דמרן ס"ל כהרא"ם אך צריך שיאמר עוד קי"ל ככנה"ג דהרא"ם גם באיסור שבועה אמרה וכ"כ בסי' ט"ז ע"ש ואנכי נא ידעתי אמאי אחר שזכר מ"ש בס' ב"ב דמוכח דמר"ן גם בנשבע יסבור דפטור אצטריך להוסיף קי"ל ככנה"ג ועמיה, סו"ד הרי כח הבעל יפה מכמה פוס' לומר קי"ל גם בנשבע:

ומה שנשאר למיקם עלה דמלתא ממה שראיתי לאחד קדוש מדבר בתשו' מהרח"ש אה"ע סי' י"ז ששאל אותו בשוטה דפטר הרמב"ם לבעל ממזונות דגם אילו יצויר דאין להוציא מהבעל נגד הרמב"ם מ"מ כיון שכתוב בכתובה ועלי מזונייכי וכו' ונשבע הבעל לבסוף חייב מכח השבועה ע"ש הרי נראה דהגם דיש לפטור הבעל כהרמב"ם ולא נקפיד על שבועת שלא יגרשנה מטעם הנז"ל דהוא אנוס מ"מ קפיד מצד שהשבועה קיימא על ועלי מזונייכי דס"ל שכיון שנשבע לזונה הגם שיהיה פטור מן הדין חייב מצד השבועה ובנ"ד הכי הוי אבל אחר החפוש שו"ר למהרח"ש ז"ל ח"ג סי' ע"ז השיב ע"ז ובדקי"ד ע"ב עמד על טענה זו וכתב דלא נשבע זה אלא לקיים דין שכו"ע שהרי כתוב בכתו' כהלכת גוברין יאודאין ובשוטה אין זה דין ישראל שהרי הרמב"ם פטרו ואם היה מתחייב גם בלי שכ"ו הי"ל לחייבו שהרי חי"ע בקנין וכו' אלא האמת שמעולם לא נתחייב אלא במה שהוא דין שכו"ע עי"ש והרב יש"מ באה"ע סי' ה' תמה דנהי שהרמב"ם פוטר הלא הרמ"ה מחייב וס' שבועה להחמיר ותי' דלא נתחייב אלא כהלכת גוברין וכיון דיכו"ל קי"ל הרי היאודי"ם פוטרים בקי"ל ע"ש ונמצא דבנ"ד נמי דפטור מכח קי"ל אין לחוש עוד לאותה שבועה והגם כי הרב המגיה שם (נר שהוא נאמן שמואל ז"ל כתב אמר שמואל יצחק תשו' הרשב"א בחדשות (הוא תו"א) סי' שפ"ב נראה שחולקת ע"ז ולכאורה יש לדון כן ממה שחייב בעל השוטה במזונות כיון שאינו רשאי לגרש וכתב ואע"ג שתקנו מעשה ידיה תחת מזונותיה אין מזונותיה מעוכבים על מעש"י וכו' וחייב לזון אשתו חולה כבריאה וכו' וכ"ש עכשיו שנהגו הכל לכתוב בכל הכתובות שחתן מקבל ע"ע בקנין לזונה ולפרנסה ע"כ הרי אפי' מכח קנין וכ"ש בנשבע כתב לחייב מצד הקנין וכ"ש מצד השבועה ודלא כמהרח"ש ז"ל אבל קשה לשמוע על מהרח"ש ז"ל שרוב הוראותיו בפלפול חברים כידוע דאשתמיט מיניה דעת הרשב"א הנז' ובפרט כו הובאה בית יוסף ס' ע' והרב עצמו הזכירה באותה תשו' וקשה לומר ח"ו שלא הביט בגוף התשו' ולזה נראה חד מתרתי סובר מהרח"ש בדברי הרשב"א ז"ל או דהרשב"א לשטתיה אזיל דס"ל שחייב במזונות השוטה מן הדין כהרמ"ה וכמ"ש מרן בבד"ה דאף הרשב"א עמהם ומשו"ה חייב במזונות זולת שהרגיש דהא מזונותיה תחת מעש"י ותי' תי' קמא ועוד הוסיף נופך לזה דכיון שהוסיף קנין הו"ל כהתנה שהגם שתבטל ממעש"י הוא יתחייב במזונות או דס"ל דמיירי כאותן שאחר שמשלימין נוסח הכתו' חוזרין וכותבין קנין סתמי באיזה דבר וה"ן מנהגם היה לכתוב קנין על המזונות סתמא דזה לא נכנס במ"ש למעלה כהלכת גוברין והאי לחודיה קאי ומשו"ה חייב אבל במאי דמהדר אהלכת גוברין הגם שיהיה בשבועה פטור ואפי' דגם ה"ה הרגיש בדחיות אלו ומפנ"כ כתב בלשון נראה שחולקת ולא החליט:

והוי יודע דלפי קצורי אני מבין דאין טעם פיטור מהרח"ש בזה משום דכיון דבעיקר הדין פטור הו"ל כהך דמהריב"ל וסייעתו הבי"ד כנה"ג סי' ס' בחו"מ הגב"י אונ"א דקנין אין כאן שבועה אין כאן דא"כ הוי סותר אדידיה דבתשו' שבס' מ"ץ ח"א סי' א' לא תפס ס' מהריב"ל רק לסניף ולהדיא כתב בספרו ח"ג סוס"י י"ט שדעתו והסכמת החברים כמהרשד"ם ז"ל שאעפ"י שאין קנין יש שבועה וע"ש בסי' מ"א וגם הכנה"ג ז"ל צרפו עם כת מהרשד"ם ז"ל אלא שטעמו הכא דנהי דקי"ל דקא"ך ושבועה יש כאן אינו אלא בדבר המסופק אם מתחייב ונשבע דחייב להשלים מכח שבועה כהך דמתחייב בדבר שאינו קצוב וכיוצא אבל הכא שמפו' בכתו' כהלכת גוברין וכו' הו"ל כמתנה להדיא דלא נתחייב רק במה שהדי"ן אבל מה אעשה כי הכנה"ג באה"ע סי' קי"ט הגה"ט אונ"א תלה לה כיפי באידך פלוגתא דמהריב"ל ומהרשד"ם והביא הך די"א של מהרח"ש סי' י"ז וכתב ואני אומר שזה תלוי במחלוקת מהריב"ל ומהרשד"ם ע"ש ולא אדע אם שלטו מאורות דב"ק בהך דמהרח"ש ח"ג או לא ומ"מ כיון דהוא ז"ל תלה זב"ז הנה מצאנו לו בבע"ח בה"ב מחו"מ סי' פ"ה שנראה שדעתו נוטה כמהרשד"ם וכתב וסוגיין דעלמא הכי אזלא לכוף אותו להשלים מכח שבועתו וכן בדין דס' שבועה להחמיר וכו', וכ"כ בתשו' א' לח"א מחו"מ ושם בסי' ע"ג וע"ח וקל"ו וקנ"ט ע"ש ומינה שיהיה דעתו להחמיר בנד"ד אך את זה ק"ל דאיהו גופיה בח"מ סי' מ"ב הגב"י אוט"ו תמה על מהר"ם מינץ ז"ל שכתב דכשהלשון מסופק יד בעה"ש עהת"ח אפי' יש חרם או שבועה דהא ס' שבועה להחמיר ותי' דאנה"ן דהנשבע יחוש לעצמו אבל ב"ד אין כופין אותו על כך ע"ש ומדוע שם כתב דכופין וסבור הייתי דדעתו ז"ל דכשהלשון מסופק ידע איניש בנפשיה במה נתחייב ולהכי די להודיעו שיחוש לעצמו דרמי אנפשיה ומדכר ואם זיכה את עצמו הו"ל דברים שבינו לבין יוצרו ומהימן משא"כ במח' הפוס' דלא ידע משום ס' שבועה כייפינן ליה זולת דעוד ק"ל דלפי"ז אמאי בשבועת שלא יגרש דהוי מח' הרא"ם ושכנגדו אי פטור ממזוני או לא דן הרב דפטור בקי"ל ולא חש לס' שבועה כלל, שו"ר לראש"ל בשמח"ל סי' ט"ז שהק' על די"ז דלא חש הרב כלל לס' שבועה ואילו בהך דמהרמ"מ ז"ל כתב מיהא דיחוש לעצמו ותי' לאידך גיסא דאדרבה כשהלשון מסופק ובידו לברר לפיכך יחוש לעצמו אבל בפד"ר דלא ידע לברר ויש לו על מה לסמוך לא יחוש כלל, ולדב"ק א"כ כל דין אותם התשו' שכתב לכוף משום ס' שבועה תמהי"ם הם, לזה הנלע"ד דהך דמח' הרא"ם ושכנגדו שאני דאין עיקר על עצם הדבר שאנו דנין עליו כי לא נשבע לזון רק שלא יגרש ואין הדבר תלוי זולת אם נאמר דאנוס מחמת השבו' שלא לגרש פטור או לא ולזה דן הרב דיכול לומר קי"ל משא"כ כשהשבועה על עצם הדבר ניהדר דאם אינו יכול לברר כגון פד"ר כופין וכשיכול לברר כמו ס' בלשון יחוש לעצמו וכמש"ל, שו"מ שכיונתי בזה לד"ע עצמו שכ"כ בבע"ח ח"ב לח"מ סי' פ"ו שגם מהרשד"ם ז"ל יודה היכא שעל מה שנתחייב לא נשבע כנדון דהתם שנשבע ללכת לדון על החיוב וכו' ופטר עצמו מהחיוב דגם שבו' אין כאן ולא פליגי אלא בנשבע על עצם הדבר וכו' ולמד כן מק"ו מדברי הסמ"ע סי' ע"ג סכ"ו דהא דחייב לקיים שבועתו אינו רק כשנשבע בתחלת שעבודו אבל כשנשתעבד מתחלה ואח"ך אז נשבע קנין אין כאן שבועה אין כאן ע"ש ושו"ש שכיונתי אל אמתת ד"ע:

אבל כ"ז יגהה מזור דשבועה שלא יגרשנה בע"ך אמנם למאי דאתינן עלה שבועה דקיימא על ועלי מזונייכי דהיא בעצם הדבר והרב ז"ל תלאה באידך פלוגתא מאי איכא למימר ות'ם אני לא אדע טעם רבנן בתראי דכותבין שבועה במקומותם ע"כ הכתוב בכתו' (אבל הכנה"ג במקומו איזמיר כותבין הפתו' בב' דפין כמ"ש מהרח"ש בח"ג ומשו"ה לא חש לשבו' שאינה חוזרת על המזונות) ולא חשו להעלות על דל שפתם מכל זה, והנלע"ד כי הם ז"ל סמכו על תשו' דח"ב סי' פ"ד וסי' פ"ו שהמה אחרונים בש' תל"ב דנראה מהם דאפי' בס' שבועה יכו"ל קי"ל כי כן כתב בסי' פ"ד ולא החמיר אלא מטעם האמור שם דפליגי אי מצי למימר קי"ל בהך או לא ע"ש ובסי' פ"ו הקיל מטעם הסמ"ע דבשעת השעבוד לא היתה השבועה רק אח"ך ומטעם שכתב רבו מהרימ"ט דאם הקנין קיים מעיקרו ושוב אתי ליד ריעותא בהא אליבא דכ"ע קנין אין כאן שבו' אין כאן, וס"ל גם הכא בחיוב המזונות תרתי איתנהו דמתנאי כתובה גם בלא שבועה נתחייב במזונות אלא שאח"ך הוסיף לישבע וגם חיוב מזוני קיים מעיקרו אלא דאתי ליד ריעותא דמאיסא ליה ורוצה לגרש ועפ"ז דנו דאין לחוש לשבועה ומ"ש על הי"א דמהרח"ש דזה תלוי בפלוגתא דמהריב"ל ומהרשד"ם אינו רק הערה לומר שהי"ל לפלפל בזה וכמ"ש בכנה"ג חו"מ סי' י"ב הגב"י אוי"ג על מהר"ש הלוי דאין כונתו לחלוק עליו רק להעיר איך פסיק ותני ע"ש ולו יהי דח"ו דב"ק סתראי נינהו הא קי"ל בפוסק שסותר עצמו דדבריו האחרונים עיקר וה"ט דרבנן ועיין להפרמ"א ח"א סי' קכ"א בנדונו שסמך להלכה על הני תרי טעמי דהסמ"ע ומהרימ"ט וכתב שאעפ"י שהכנה"ג והש"ך בסי' ע"ג סק"ל דחו דברי הסמ"ע בלי טעם כדאי הוא לסמוך עליו וכבר כתבנו דבחיוב מזוני תרתי איתנהו.

מה גם אם נצרף לזה מ"ש הרב בן שבט בנימין סי' ש"א שאפי' הכתובות שלנו הכתובים בדף אחד בלי הפסק אין השבועה חוזרת רק על התנאים שאין הדין מחייבו בהם אבל מה שהוא חייב בו וכו' אין ב"ד מתקנים לישבע שבועה שאינה צריכה ולמד כן מדברי מהר"ם מינץ סי' ט"ו אלא שהוק"ל ממ"ש הרב"ד ז"ל באה"ע סי' ע"ז שהשבועה חוזרת גם על התוס' וגם מדברי מהרח"ש דסי' טו"ב נראה כן וחילק ממ"ש מהרשד"ם אה"ע סי' קכ"ו וקכ"ט דכתובות סאלוניקי שאני שהגם שכותבים בב' דפין מלשונם מוכח דתרוייהו קשורים וסבוכים ליתן האמור של זה בזה ולפיכך שבועה נמי מהדר אכולהו, וגדולה מזאת כתב מהרח"ש ז"ל ח"ד סי' ד"ן דגם מה שבדף הא' חוזר אל הדף השני משא"כ שאר כתובות עכ"ד והנה מ"ש בדעת מהרח"ש דקשורים זה בזה אשתמטתיה מ"ש מהרח"ש בח"ג סי' ע"ד שאין שבועה שבדף ב' חוזרת אל מ"ש בד"א ומ"ש בח"ד סי' ד"ן כבר מפו' טעמו משום שכתוב בד"א והכל עפ"י התנאי וכו' אבל לשאר מילי כגון שבועה אין ללמוד משם שחוזרת ומ"ש בד"א ובדברי הב"ד ז"ל נראה להגיה כן וגם שנשבע בשעת נישואין עליו לקיים תנאי התוס' כנודע ור"ל שכיון שנשבע שלא לגרשה בע"ך עליו לקיים התוס' מכח זה והיינו מאי דיליף ממהרח"ש אבל אין דעתו שהשבועה שבדף ב' חוזרת למ"ש בד"א וכן מוכחי דב"ק וגם בסוס"י מ"ב זכר תשו' מהרח"ש דסו' ע"ד ואיך יסבור דהשבו' חוזרת על ב' הדפים אלה כמ"ש וסרו מעליו תלונותיו מ"מ הא חדית לן מר משם מהר"ם מינץ, דהשבועה אינה חוזרת רק על תנאי שאינו חייב בו מהדין וממילא דאינה חוזרת על שכו"ע ובזה יצא לנו ס"ס ס' אם חוזרת על הכל או לא ואת"ל חוזרת שמא הלכה כמ"ד דכשהוא פטור מן הדין קנין אי"ך שא"ך וכבר הרב ש"ב ז"ל העלה דגם לגבי חומר שבועה בס"ס יש להקל ולמד זה ממ"ש כן מהרח"ש בתשובתו שבס' מ"ץ סי' ב' ונ"ד עדיף דיש ס' שלישי דלכ"ע שא"ך אחר דלא נשבע בעת השעבוד וגם אח"ז אתי לידי ריעותא כהסמ"ע ומהרימ"ט ועיין למהרשד"ם ח"מ סי' ז"ן דאיהו ראש המחמירים ועכ"ז כתב כדברי מהרימ"ט ז"ל גם יש ס' ד' ס' מהרח"ש ז"ל דכיון דכותבין כהלכת גוברין לא נשבע לקיים רק מה שהוא הלכה והו"ל כהתנה וכ"כ מים רבים אה"ע סי' ד' וכ"ן מתשו' הרב"ד אה"ע סוס"י מ"ב זכר עשה לתשו' מהרח"ש ז"ל והגם כי העומד על אותה תשו' יראה דס"ל הפך ממש"ל לדון בקי"ל כהרא"ם וכ"ן דעת הר"ן שהביא שם עיין בס' סם חיי סי' ט' ובראש משביר אה"ע סי' ל"ב פשיט"ל כהרא"ם וישבו דעת הר"ן ומ"מ הרב"ד ז"ל עמדה ונישאת לפניו ס' מהרח"ש והו"ל סניף ד' ולו יהי דס' הוי אי מ"ש כהלכת גוברין הו"ל כתנאי כמהרח"ש או לא, עיין למהרש"ך ח"ג סי' מ"ח שכתב בנדונו דכיון דהלשון סובל שני כוונות מ"ט להחמיר עליו בס' שבועה ולומר דע"ז הכוונה נשבע זיל לאידך גיסא ע"ש, ומהרש"ך הוא מכת המחמירין ועכ"ז כתב כן וה"ן בנ"ד ורבו הצדדים בזה לצאת י"ח מהרשד"ם באה"ע סי' קכ"ח דכתב דבשבועה אפי' בס"ס יש להחמיר ומלבד כי החק"ל באה"ע סי' מ"ה דצ"ח ע"א ד"ה והנה כתב שלא ידע טעמו דה' רווחת ביש' ס"ס בכל איסורי תורה להקל ע"ש מ"מ בנ"ד דפשו ספיקי ודאי גם הרשד"ם יודה והארכתי בזה במ"א. ועתה בא לידי ס' נוכח השלחן ז"ל וראיתי באה"ע סי' ט"ו שהאריך הרחיב בפרט שבועת הכתו' והאריך להקל דאין כאן חשש שבועה יש כאן מחמשה קולות שאסף בזה ע"ש וכתב ה"ה שגם מר ואהלות באה"ע סי' ב' האריך והעלה דאין שם ס"ס להחמיר גם אח"ז ראיתי להרב פנ"י ח"ב האריך בזה מד"ס עדס"ד וד"ע נוטה להחמיר ובד"ע כתב דהגם דשבועת חתן וכלה הויא דרבנן וס' להקל בכאן הו"ל ס"ס להחמיר אי הלכה כהר רא"ם או כהר"ן ודילמא גם הרא"ם מודה בשבועה כפרמ"א ז"ל ורמז למחמירים בס"ס דרבנן ולא זכיתי להבין מאי ס"ס בשבועה איכא הכא כיון דאין אנו דנין על השבועה רק על פיטור ממון דלהרא"ם כשהוא מעוכב מחרגמ"ה פטור והכנה"ג הוסיף דגם כשהוא מעוכב בשבועה והגם דיש מח' בתרוייהו הרי קי"ל דכל שאתה מרבה ספיקות וס"ס העמד הממון על חזקתו ולא יכנס הס' לגבי שבועה זולת למ"ש לחוש לס' החכם שבמהרח"ש דהשבועה קיימא כמ"ש וטלי מזונייכי ובהא אדרבה כבר הוכחתי דיש כמה ס' להקל ולולא הנך ספיקי אין מי שיאמר לפטרו ממזוני מכח ס' הרא"ם דלא קרב זא"ז ומ"מ גם הפנ"י הי"ו הודה להפ"ן ז"ל בנדונו מטעם הסמ"ע ומהרימ"ט דאיתנהו נמי בנ"ד והן אמת כי נזכרתי עתה מ"ש הסופרים וגם נשבע וכו' לקיים כל הנז"ל ומהם כוללים הקנין והש"ח ואז כותבים לקיים כל הנז"ל ולדידהו לא שייך טעם הסמ"ע דהוי הכל בבת אחת ומ"מ די והותר בשאר הטעמים שכתבתי שלא יחוש הבעל הנז' גם לחומר שבועה וד"ב.

תוכן העניינים

יש מאין חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה