יש מאין חלק ב· רבי אליהו ילוז
אבן העזר · סימן א
ראובן לקח לו את רחל לאשה ומזה כמה חשכו מאוריה ונסמית בשני עיניה ועכ"ז אחרי זאת נתעברה ממנו וילדה לו בן והן היום צווח שעוד אינו יכול לסבול ותובע שתבחר לה או שיגרשנה ויפרע לה כתובתה או שתתן לו רשות לישא אחרת עליה והיא ממאנת בשתיהן מכח השבועה שנשבע לה שלא לגרשה בע"כ ולא ליש"א עליה והוא משיב דאדעתא דהכי לא נשבע ועמדו לדין להורות להם שוה"ד:
ואמרתי לעיין בראשי פרקים של ענין זה ולפני גדולים יתיצב ומניהו מלכי יגמר הדין ובתחלה אקדים שהגם שידוע מהספרים המלאים זיו בענינים כאלה לפלפל מכח חרגמ"ה לדידן דאתכא דמרן סמכינן כבר פסק בש"ע אה"ע סי' א' וגם בתשו' לאה"ע ה' כתובות סי' י"ד הוא והגאונים שעמו שרגמ"ה לא גזר רק ע"ס אלף החמישי וגם שלא פשטה גזרתו בכל הארצות ואנן בדידן מקובל אצלנו מרבותינו הקודמים נו"ן דלית מאן דחש לזה בספרדים פה ובפרט בנדון כזה הנה גם הרא"ש ז"ל שהוא מהנוהגים בחרם הנז' נשאל בתשו' כמ"ב באשה שנודע לבעלה שהיא נכפית ופסק שכופין אותה לקבל גט ויתן הנמצא בידו לפרעון כתובתה והשאר יהיה חוב עליו ואם תמאן לקבל גט ימנע ממנה שבוע' ואין עליו מניעה מחרגמ"ה דהגם דבפ' המדיר הלכתא כחכמים דאין כופין הבעל להוציא בין במומין גדולים בין בקטנים מ"מ רגמ"ה ז"ל פסק בתשו' דנכפה כופין אותו להוציא וא"כ הגם שרגמ"ה השוה אשה לאיש שלא לגרשה בע"כ מ"מ לא העדיף כחה מכחו עש"ב ועיין בש"ע סוס"י קי"ז וא"כ הנה מצאנו להרא"ש בפסקיו לפ' המדיר כתב אע"ג דלא קי"ל כרשב"ג בנסמא באחת מעיניו דכופין אותו להוציא מ"מ בנסמא בשתי עיניו דהו"ל כעבר ובטל גם רבנן יודו דכופין והגם שמצאנו לו שם בכמ"ב כתב הפך מזה הנה הגיהו שם דבפסקים כתב להפך ור"ל דהפסקים עיקר כידוע דכשיש סתירה בין תשו' לפסקים דפסקים עיקר וכן מהב"י בסי' קנ"ד דהביא התשו' דהרא"ש עם ההגה הנז' ובבד"ה כתב דמהרמב"ם נראה כהפסקים ומשמע דסומא בב' עינים להלכה כופין אותו להוציא וכיון שהרא"ש כתב שלא העדיף הגאון כח האשה מהאיש א"כ גם בסומא בב' עיניה נימא הכי שתצא בע"כ ואם תמאן יהיה דינה כמ"ש בנכפית וז"פ רק במה שיש לברר בזה הוא מצד השבועה שנשבע לה דאולי לא אמרה הרא"ש ז"ל רק בחרגמ"ה וכ"ש אם נאמר שגם הרא"ש ס"ל דלא גזר הגאון רק עס"ו אלף החמישי ורק הדורות המשיכוהו להם מעצמם או שתקנוהו לגדר וכן תמצא בלשונו ז"ל שכותב שתיקן הגאון ולא מה שהחרים הגאון וכבר נשתפכו דיות בזה בפוסקים) ולא בשבועה שנשבע לה מעצמו והגם שרבים מהפוס' ביקשו קולות בגוף שבועה זו מ"מ המעיין לא ימצא שום אחת מהם נמלטה ממחלוקת וא"כ הרי קי"ל ס' שבועה להחמיר עוד צריך לברר מ"ש בפ' המדיר נמצאו בה מומין וכו' נסתחפה שדהו אם נאמר זה דוקא לחיובו בממון ולא לענין חיובו שלא לגרשה בע"כ וכו' או גם לזה דאין ללמוד ממה שכופין אותו לה שכבר כתבו התו' שם דהאשה שדהו של איש ובה שייך לומר נסתחפה שדהו ולא בה בפרט בנד"ז דאחר המום שימש עמה וילדה לו וא"כ י"ל הרי סבר ומחל וקבל וחיובו במקומו עומד:
ואשיב על ראשון דהגם דיש להביא ראיה ממהריק"ו ז"ל שורש ק"א דאין הכרח מהרא"ש דחרגמ"ה והשבועה שוים אבל מ"מ להלכה שוים הם והוא ממה שנשאל שם במשודכת שנשתטית ואינו רוצה לכנסה ונתחייב לה בקנס ואינו רוצה לשלם ודן הרב מתשו' הרא"ש דאדעתא דהכי לא נתחייב לה וכתב שם דאפי' היתה שם שבועה הוחלה השבועה דאין לחלק בין היתה שם שבועה ללא היתה וכו' ולבסוף כתב דגם בנשואה התיר הרשב"א בתשו' וכו' לענין חרגמ"ה מכח אומדנא עש"ב והשתא יל"ד דכיון דבא לצאת י"ח החרם מתשו' הרשב"א והוא עוסק בתשו' הרא"ש ומצאנו למהרימ"ט ח"א סי' קי"ז הוכיח מתשו' הרא"ש דכמ"ב דאיש שוטה כופין אותו להוציא וכ"כ מהרח"ש בחאה"ע סי' ל"ג דדינו כנכפה ועדיף מניה (הוק"ל ממ"ש בטוש"ע סי' קנ"ד באיש המשתטה יום יום דאי"כ אותו להוציא ותי' דהתם לאו שוטה ממש אלא דעותיו רעות א"כ אמאי לא הוכיח מהרא"ש גופיה דס"ל דלא העדיף הגאון כחה מכחו והלך לטעם הרשב"א משום אומד"ד אם לא שנאמר משום דהוא ז"ל רצה להפקיע גם כח השבועה ואי מטעם הרא"ש הלא יש לחלק בין חרם לשבועה לפיכך אזיל לטעם הרשב"א דמפקיע שניהם דטעם אדעתא דהכי לא נתחייב מועיל לממון ולשבועה ולחרגמ"ה והנה להדיא כתב הרשב"א בתשו' הביאה ב"י ביו"ד סי' רכ"ח ופסקה שם בש"ע וגם באה"ע סי' ן' בנשבע למשודכתו או נשבעה לו ליכנס לחותה לזמן מוגבל וקלקל חד מהם או קרובו דפטור האחר משבועתו דאדעתא דהכי לא נשבע ומזה העלה מוהריק"ו דגם בשבועה פוטרת אותו האומדנא וכן דעת הרא"ש בתשו' דקלקלה אחות המשודכת והגם דהתם לא הזכיר הפיטור רק לענין קנס מ"מ הש"ע כאשר פסקה כתב שפטור מהקנס ומהשבועה וי"ל אחת משתים או שהיה גורס בתשו' הרא"ש השבועה (כן נראה מתשו' מהראנ"ח ח"ב סי' כ"א) או שסמך על הרשב"א ומהריק"ו שכ"כ. כנז"ל (וכן נראה מהפ"מ ח"ב סי' קי"ז) ומ"מ לדידן דסמכינן אש"ע לא נשאר לנו ספק בזה דאומד"ד פוטר גם משבועה
אלא דעכ"ז עדיין עומד נגדנו מ"ש מהראנ"ח להסתפק בח"ב סי' כ"א דלכי תידוק בדברי הפוס' המבטלים השבועה מכח אד"ד לא נשבע תמצא שלא אמרו כן רק בביטול השבועה בשוא"ת כגון שנשבע ליכנס לחופה והשתא ממאן דאין בידינו לכופו מכח האומדנא אבל בקו"ע כגון שנשבע שלא לגרש או שלא ליש"א והשתא רוצה לעבור בקו"ע יש ספק אי יהבינן ליה רשותא ע"ש והרב פ"מ ח"ב סי' קי"ז רצה להק' עליו מהך דמהריק"ו שורש ק"א דרנה להפקיע החרם מהך דהרשב"א הגם דהוי בקו"ע ותי' דמהראנ"ח יחלק בין חרגמ"ה דיאמר שתועיל האומדנא גם בקו"ע משא"כ בשבועה וכתב דזהו דעת מהריב"ל ח"ב סי' כ"ב אלא שמהרשד"ם יו"ד סי' ק"מ ורש"ל בתשו' סי' ס"ה כתבו להפך דאדרבה בשבועה יש להקל דאמרינן רווחא שבק לנפשיה והנה להרב יד ימין באה"ע סי' ס"א שהביא מהפרמ"א ח"ב שהקשה שהרי מהריק"ו למד מתשו' הרשב"א גם לשבועה דהויא בקו"ע ולפמ"ש הכ"מ ז"ל לחלק בין חרם לשבועה אינה קו' כי מהריק"ו מה שלמד מחרם לשבועה אינו רק לומר דכשם האומדנא מועלת בחרם כן מועלת לשבועה אבל לחרם גם בקו"ע ולשבועה רק בשוא"ת גם מה שהביא שם דמהראנ"ח עצמו ח"א סי' מ"א התיר מצד השבועה לאו מתייא דהתם מיירי שתולים השבועה ברשות ב"ד ולזה אמר הרב דכיון דהיא תלויה ביד ב"ד ובנדון ההוא מן הדין יכול לגרשה הב"ד יתירו לו ובפרט שאינו ענין מ"ש שהב"ד יתירו לו למה שאנו דנין להתיר לו מכח אומדנא גם בלי התרה מ"מ הגם שהפ"מ ז"ל כתב דאין ס' של מהראנ"ח מוציא מידי ודאן דהנך ז"ל הנה בא חכם החק"ל ז"ל בח"ג ליו"ד דצ"ב וגילה כי מצא לנמק"י והריטב"א כתבו להדיא דלגבי שבועה אין מפקיעין אותה בק"ע מכח אומדנא ואין ודאן של אחרונים מוציא מודאן של אלו ואם הוו חזו להו הוו הדרי בהו ע"ש:
ועוד צ"ע בהפקעת השבועה מכח האומדנא דהא מהרימ"ט ביו"ד סי' מ"ט הקשה אההוא דהרא"ש והרשב"א דאיך אפשר להפקיע החיובים שנתחייב מתחלה וכ"ש בשבועה מכח אדעתא דהכי לא נשבע בדברים שיארעו אח"כ והלא אין פותחין בנולד דלא שכיח אלא שהרב שם חילק דהיכא דנולד הדבר קודם המעשה כהך דקלקול קודם הנישואין אמרינן דאד"ד לא נתחייב לעשות דבר שאינו ראוי לעשותו נהי שאם היה אחר המעשה לא הי"ל שום טענה וכו' וכ"כ החק"ל שם משם ח"ץ ז"ל בסי' מ"א ע"ש ומשם הרב פ"מ ז"ל בסי' קי"ז כתב דמכח האומדנא הו"ל כתולה נדרו בדבר וכאילו התנה בשעת נדרו שאם יארע דבר זה אין כאן נדר ובזה אין כאן אין פותחין בנולד ועשה סמוכות לזה מהריב"ש ושאר פוס' ולי הדל יראה שכן מפורש בתשובה דכלל לד' וז"ל שם יראה דהדין עם שמעון דאעפ"י שלא פירש שהם תנאי בשעת עשיית הקנס כיון שאונס כזה אירע אנ"ס שאם היה יודע שדב"ז עתיד להיות לא היה משדך בתו לבנו והו"ל כאילו התנה מעיקרא בשעת מעשה ע"כ מפורש כמ"ש הפ"מ ז"ל והנה ראיתי להחק"ל ז"ל שם שאחר שהביא דברי הפ"מ כתב דבלא"ה קשה קו' מהרימ"ט ז"ל בסוגיא דנדרי אונסין כיצד חלה הוא או בנו דאדעתא דהכי לא נדר ובש"ס מסוי דדוקא באונסא דלא שכיח והשתא ק' והלא אין פותחין בנולד דלא שכיח (לעד"ן דלפי דברי הפ"מ אין שם קו' די"ל שאנ"ה דהוי כתולה נדרו בדבר) ומזה יצא לחלק ז"ל דמדהצריכו שם אונס עם האומדנא מינה דבלי אונס גוף או ממון לא שרי והאונס והנזק הוא דעביד ליה אומדנא וא"כ מאי דקי"ל אין פותחין בנולד הוא כשלא יש שם נזק כגון נדר מפ' ונעשה סופר וכו' משא"כ באונסים שמגיע מהם נזק ע"כ והנה לכאורה חילוק הרב לעיקר הקושיא אינו מבואר דכיון דסו"ס הדבר צ הזה אפשר שאירע ויולד והוא לא התנה בו בשעת הנדר גם אם היה בו נזק ראוי לומר שאין פותחין כיון שאפשר שיקרה והוא לא התנה בו והנראה להרחיב כונת הרז"ל בזה עפ"י מ"ש ב"י בסי' רכ"ח מתשו' הרמב"ן הטעם דפותחין בנולד דשכיח דאמרינן ליה אם היית יודע שיהיה כן היית נודר ומשיב לא אמרינן כיון דשכיח ועולה על הדעת והוא אינו רוצה בו אמאי לא התנה אלא ודאי לא נזכר להתנות והוי קרוב לנדרי טעות שטעה ולא התנה ודמי לטעות בעיקר הנדר כהך דהכתה את בני ונודע שלא הכתה ומפני שאינו טעות ממש בעי עכ"פ התרה אבל זה שייך כנולד דשכיח אבל בדלא שכיח שהוא רחוק המציאות נימא דעלה על דעתו אלא מפני שהוא רחוק המציאות לא חש שיהיה ונדר בסתם לזה אין שומרין בו אבל כאשר יהיה עמו היזק דאומדנא מוכח שלא יסבלהו אז הענין להפך ונימא לא זכר ולא אסיק אדעתיה שאם זכר ודאי היה מתנה ושוה דינו לדין נולד דשכיח חמור מעתה דנד"ד דנסמית אחר הנישואין הוא שנוי במח' דלמהרימ"ט וח"ץ ז"ל אין האומדנא מפקעת השבועה ולהפ"מ והחק"ל ז"ל מפקעת גם בזה ולכאורה צריך טעם למהרימ"ט מאי שנא אחר הנשואין לקודם הנישואין דלא אמרינן אד"ד ל"ן וי"ל דאחר הנישואין אמרינן נסתחפה שדהו כמ"ש באה"ע סי' קי"ז נולדו בה מומין בבית הבעל נסתחפה שדהו דמעיקר הדין יכול לגרשה ולפרוע כתו' אלא שכיון שנשבע שלא לגרשה בע"כ אמרינן גם לזה נסתחפה שדהו אבל הפ"מ וחק"ל ז"ל ס"ל דכיון דמכח האומד"ד הו"ל כהתנה בשעת שבועתו וחיובו שלא יהיה בה מומין ול"ש בזה נסתחפה שדהו דאין אחר התנאי כלום ועיין באה"ע סוס"י ט"ל אבל אנכי הרואה כי רבים הסוברים דאמרינן נסתחפה שדהו גם בלי אומד"ד הראשון הוא הרא"ש בכלל ל"ד דהגם שהרבה להביא ראיות שלא שידך אדעתא דהכי והוי כאילו התנה כן מעיקרא עכ"ז פקפק בסוף התשובה שאם היה זה אחר האירוסין אמרינן נסתחפה שדהו ע"ש גם מהריק"ו שורש ק"א גבי נשתטית הגם שהאריך לדון מכח אומדנא שלא לכנסה מ"מ כתב שאם היתה כבר נשואה הו"א נסתחפה שדהו ע"ש (אמת כי הרפ"מ שם קי"ז כתב כי הרא"ש ומהריק"ו לא כ"כ רק לגבי חיובו בממון אבל לגבי שבועה ל"ש טענת נסתפחה שדהו ולא ידענו מאי שלא גם שאר אחרונים לא חלקו בזה) וכ"כ המבי"ט ח"ב סי' נ"א בעובדא דנסמית והבעל מושבע שלא ליש"א עליה והביא מ"ש הרמב"ם דנולדו בה מומין תחתיו נסתחפה שדהו וחייב בכתובתה ובכל תנאו ב"ד ודן מזה דה"ה ללא יש"א אחרת עליה וכ"ש שהוא בשבועה שהתנאי קיים מה"ת כמו שכו"ע ע"ש והגם כי מהר"א גאליקו ז"ל שם וגם מהר"מ אלשיך ז"ל בסי' פ"ו פליגי על המבי"ט ז"ל באותו נדון וס"ל דאומד"ד מפקעת שבועתו דלא ישא אשה אחרת וכו' עש"ב המתחקה שם יראה דגם הם מודו להמבי"ט דאחר הנישואין אמרינן נסתחפה שדהו גם במקום אומדנא אלא שמחלקים דלא אמרינן נסתחפה שדהו וחייב לה אלא בכתובה ותנאיה שהם גורמים לה קיומה עמו כשאר נשי דעלמא אבל תנאי מבחוץ שלא ליש"א עליה אינו מן הנדון עש"ב ונמצא גם לדבריהם בדבר הנוגע לקיומה עמו כגון תנאי שלא לגרשה בע"כ גם הם מודו דגם כשיש אומד"ד שמבטלתו אמרינן נסתחפה שדהו אבל בליש"א עליה דאינו מבטל קיומה עמו בהא פליגי על המבי"ט אבל לא כמו דסבר הפ"מ דבמקום אומד"ד בטלה השבועה בכל אופן והמבי"ט ז"ל לא הודה להם גם בחילוק זה וצריך לדעת מה יענה הרב ז"ל להכרח חלוק זה שהביא מהר"מ אלשיך ז"ל דלא ליסתרו שתי תשו' הרא"ש להדדי דבהך דכלל ל"ד בקלקלה אחות המשודכת פסק שאם היה זה אחר האירוסין הו"א נסתחפה שדהו ואילו בכלל בנתחייב לחתנו נדונייא פטרו הרב מלשלם ולא אמרינן נסתחפה שדהו דהמתחייב אם לא שיש לחלק כנז' ע"ש ולע"ד יש לומר דהמבי"ט ס"ל דהך דכלל ה' אין השדה אלא סך החיוב שנתחייב האב והקונה אותו מעת החיוב הוא החתן וכאשר לאבד מיניה הוא דאזל והלך השדה שקנה הוא החיוב ואמרי' ליה נסתחפה שדך ואין סתר מהך דכל"ד ואין הכרח לחילוק מהרמ"א ז"ל הראת לדעת כי רבים המה דניידי משטת הרפ"מ ז"ל ואולם באמת צריך טעם דאחר דאמרי' דאומד"ד הוי כאילו התנה להדיא בעת החיוב איך נחייבהו מכח נסתחפה שדהו ובפרט כי הרא"ש ז"ל כתב תרוייהו כמש"ל ואפ' הטעם לזה עפמש"ל מה שהביא החק"ל משם הריטב"א ז"ל שאין האומדנא מבטלת השבועה אלא בשו"את ולא בקו"ע ועיין בס' אשי ה' הנד"מ בש"ס גדול לעמברג דב"ק דאחר שהאריך דכל אונס בין בגוף בין בממון פוטרו משבועה כתב וז"ל מיהו ה"מ בנודר או נשבע לעשות שאין חלות שבועתו עד שעת מעשה אבל בנודר או נשבע שלא לעשות הרי חלות שבועתו מעכשיו ואם בא נעבור שבועתו צריך לעשות מעשה בידים וכיון שכן דינו של זה כשאר איסורי תורה דלא משתרי אלא במקום סכנת גופו ע"כ ומזה נלמוד דכל שהוא בגון נדונות שלא יגרש או לא יש"א מעת חיובו בשבועה חלה שבועתו וכשיבא לבטל זה אפי' יש לו אומדנא לא יכול לעבור ורק מפני שיש לו לבעל לטעון דמומה הוא שגרם לבטל ולא מצדו וה"ז דומה למ"ש בריש כתובות לענון מזונות הארוסה דחלתה היא ע"ש לזה הוצרך הרא"ש לטעם נסתחפה שדהו לומר שאון זה קרוי מחמתה ולפי הנחה זאת דכל עיקר טעמו דהרא"ש הוא משום דחלה השבועה מעת שנשבע ולא יוכל לעבור עליה בקו"ע א"כ נמצא דינו דהמבי"ט דגם בשבועת שלא ליש"א לא יוכל לעבור חי וקים דדל מהכא טענת נסתחפה שדהו וכמ"ש מהרא"ג ומהרמ"א ז"ל מ"מ הרי לא יוכל ליש"א ולעבור בקו"ע כנז' ובפרט למש"ש המבי"ט למהרא"ג ז"ל דהנשבע לבקשת ותועלת חבירו לא מצי לעבור בכח האומדנא (עיין ביש מאין ח"א מ"ש בזה) וראיתי במכתם לדוד חאה"ע סי' ח' שהביא דברי המבי"ט בנסמית ואזיל בתר דידיה והמתבונן במש"ל יראה סילוק לכמה מקושיותיו אלא שאכמ"ל והגם שראיתי למהראנ"ח ז"ל ח"ב סי' ל"ב שכתב בנסמית בב' עיניה אחר הנישואין דפשיט"ל שיגרשנה בע"כ ויסודו מדברי הרא"ש בנכפית אינו ענין לנ"ד דל"א רק לגבי חרגמ"ה דנדונו לא היה שם שבועה משא"כ הכא דאנו דנין לשבועה והרי כתבנו לעיל משמו דנסתפק אם יכול לעבור על השבועה בקו"ע וכן אין ללמוד מהרב דרכי נועם יו"ד סי' למ"ד במשודכת שנתחייב לה בקנס ושבועה ונסמית טרם החופה ועכ"ז פטרו דהתם הוי שוא"ת משא"כ לגרשה אחר הנישואין דהוי קו"ע ובזה יתו' מה שתמה עליו י"א בהגב"י לאה"ע ח"ב בסי' א' אמאי לא זכר תשו' הראשונים שקדמוהו והיינו משום דאינהו איירי בשבועה שעובר בקו"ע והוא ז"ל מיירי בעובר בשוא"ת:
אמנם עכ"ז הנה המבי"ט ז"ל עצמו המחמיר בדבר מצאנו לו שם שהתיר לאותו האיש ליש"א עליה מטעם אחר והוא דכיון דסימויה גרם לה לגרוע מחובותיה שחייבת לעשות לו גם הוא יוכל לגרוע מזכיותיה כגון ליש"א עליה אע"ג דמזלו גרם ולמד זה מדין נשתטית שאע"ג שמזלו גרם לשטותה עכ"ז מניחה ונושא אחרת גם כתב שמצוה לעשות שלום בין איש לאשתו הנה אע"ג דאוקימנא דס"ל למר שלא יוכל לעבור שבועתו בקו"ע מ"מ בצירוף טעמים אלו נטה להקל ועיין לחק"ל ח"ב ליו"ד סי' פ"ו שהאריך בזה ושם בדצ"ד כתב וז"ל ועם דהוי בקו"ע כבר ביארתי שרבים מהאחרונים מקילים גם בקו"ע ובפסק קל כזה יש לסמוך ולהתיר והביא צד קולא בעיקר שבועת חתנים שאינה בשם ובכינוי ויש בזה מחלוקת וע"ע לפריש' אה"ע כלל ב' שסמך בנדונו על מהרמ"א ז"ל אך צריך לבאר דכ"ז להתיר לו ליש"א עליה אבל לגרשה בע"כ לא ול"מ לטעם המבי"ט שהתיר מחמת זכיותיו וא"כ כיון שיש בידו לתקן זה באשה אחרת למה יבגוד לגרשה בע"כ ולעבור בקו"ע אלא גם למהרמ"א ומהרא"ג הרי כתבו דבדבר שהוא שייך לקיומה עמו כמו הגירושין אמרינן נסתחפה שדהו ושבועה במקומה עומדת ועיין להרב מכתם לדוד ז"ל שם דשקו"ט דגם בליש"א ס' שבועה הוו וס' להחמיר ובעי התרה כמ"ש המבי"ט ז"ל ובפרט דאשכחן לבעה"ת פסק כר"א דהנושא אשה על אשתו יוצא ויתן כתובה והגם דלית הלכתא כוותיה מ"מ כיון שנשבע הו"ל כנשבע לקבל עליו ס' בעה"ת ובעי התרה ומ"מ לגרשה בע"ך אע"ג שיפרע לה כתובתה א"א לו זולת אם תרצה מדעתה ואף בזאת שתשאר אצלו הבחירה בידה אם תרצה תשב עם צרתה ואם לא תרצה מחויב לעשות לה מדור לבדה לפי כבודה ומזונותיה וכסותה כפי ראות ב"ד של מקומו ואחר שיתפייסו ביניהם יתירו לו ב"ד במותב תלתא את שבועתו ואזי ישא אחרת ע"כ ועיין להרה"ג חו"ש אה"ע סי' ה' דנקט כוותיה ושקו"ט אי בעי ב"ד הקבוע וחשוב שבעיר:
ומ"מ אכתי יש לעמוד בנד"ז דמשונה מנדונות הפוס' הנז' ויש להחמיר בו לכאורה כיון שאחר דנסמית תחתיו שמש עמה וילדה לו והרי סבר וקבל ועיין בסי' קי"ז דאם ראה המומין ושתק הרי נתפיס ומחל וכ"ש כשנשתמש בה דאפי' במומין שבסתר אמרי' חזקה אין אדם שותה בכוס אלא א"כ בודקו ועיין בח"מ סי' רל"ב ואיך נתיר לו ליש"א משום אומד"ד או משום חסרון זכיותיו ואם משום שיטעון עד היום הייתי יכול לסבול ועכשיו איני יכול עיין בסי' קנ"ד גבי מומין שכופין לבטל להוציא דבידעה בהם אין כופין אותו להוציא להרמ"ה ובב"י כתב דכן נראה דעת הרמב"ם וגם בש"ע הכניסו זה תוך דברי מרן ולא מציא לטעון עד כה סבלתי וכו' וכן בסי' קי"ז גבי נכפית שיוכל לגרשה בע"ך כתב הח"מ שם דדוקא בשאינה יכולה לברר דידע ומחיל ועיין בתוי"ש סי' קל"ט שמצא בחזה התנופה להרא"ש בנכפית שאם נולד בה מום זה תחתיו או שמחל לא יוכל לגרשה בע"ך הרי טענת אינו יכול לסבול אינה מספקת לו וכ"ת דלא נאמרו הדברים האלה רק לגבי חיובו בממון אבל לגבי שבועה כיון שהוחלה הוחלה ואנה"ן שמחל להיות עמה כדת כל הנשים אבל לא בחיוב שבוע' הנה גם בזה. עיין לחק"ל ח"ב ליו"ד סי' מ"א חקר בזה בשבועה שהוחלה לסבה ושוב עברה הסבה אם תחזור השבועה למקומה או נימא כיון שהוחלה הוחלה והביא מהשע"א סי' ע"א ומדרכי נועם יו"ד סי' י"א דפנים חדשות באו לכאן והוחלה השבועה אבל הוא ז"ל לא נחה דעתו בזה ממ"ש הגמר' בשבועות ופסקה מור"ם ביו"ד סי' רכ"ח סמ"ג במשדך בתו לפ' והמיר המשודך שאם בא לב"ד לישאל על שבועתו בעוד שהמשודך בקלקולו אפי' התרה ל"ץ אבל אם בא אחר ששב המשודך בתשו' חזרה השבועה למקומה (ונראה מהב"י שם שכן דעתו שכתב על הגמרא אם לדין יש תשובה דגם ששב עדין יש פגם משפחה ואד"ד ל"ן ולא כתב מט' דהוחלה השבועה) וגם הביא ממהרש"ך ח"ד סי' ע"א דכשם דאין דיחוי אצל מצוה כן גם איסורין ושבועה אין דחוי אצלם וכ"כ משמו בח"ב סי' ע"ב ומפ"מ ח"ב סי' נ"ד שכתבו במי שנשבע שלא לישא אשה מפני שאביה רע וחזר להיות טוב שחזרה שבועה למקומה ועיין לנחפה בכסף יו"ד ודבר משה ח"ב סי' קי"ז דלגבי שבועה ל"א פנים. חדשות באו לכאן ומזה סיים להלכה דבהסרת הסבה שהחלה הסבה חזרה השבועה למקומה וא"כ בנד"ז נמי אע"ג שהמום החל השבועה כשידע וקבל חזרה השבו' למקומה:
אמנם אחר החיפוש מצאתי למהריק"ו שרש ק"ז נשאל בכה"ג באשה שאירע לה מומין ורצה להפרד ממנה והיא טוענת דידע ומחיל שישב עמה כמה ימים ולא ערער ורצו לומר מדברי הרמב"ם שכתב אם שנא שנח אבל לענות לא והוא השיב דהרמב"ם לא כ"ך אלא לדין התלמוד אבל לגבי חרגמ"ה דאסור לגרש אשה בע"ך פשיטא שאם מחל על המום שחזרה להיות ככל הנשים לחיוב כתו' ושבוע' ושלא להתגרש בע"ך אבל לכופו להיות עמה דא"פ דלא תיקן רגמ"ה בכה"ג וכו' אבל לענין להתחייב עמה כל ימיו זה לא מצינו דצערא דגופו לא מחיל איניש וכו' והמחילה היא לענין ממון וה"ן חייב בכתובה אבל לענין צערא דגופא שנאמר מפני שמחל פעם אחת יוסיף למחול על מחילתו זה לא מצינו וגם אין השכל סובלו וכו' ועיין לחו"ש אה"ע סי' א' שהוכיח מהפוס' דבטענת מאיסא עלי אעפ"י שמחל יכול לטעון דשוב לא מצי למיקם (ואין להק' ממש"ל גבי מומי הבעל דאינה יכולה לטעון שוב איני יכולה דבאשה נימא בכל דהו ניח"ל) ולפ"ז בנד"ד נמי און לנו לכופו להיות עמה מכח מחילתו ובפרט שיש לו לטעון דמחילתו בטעות הואי כי חשב שאון מידה והשתא דידע ס' הפוסקים המתירים לו לא מחיל ושו"מ לעדות ביהוסף ח"ב סוס"י יו"ד שכ"כ אמנם כל הכתוב הוא להתיר לו ליש"א דבזה נסתלק צערא דגופא אבל לגרשה בע"כ א"א וכמש"ל והגם שראיתי במים רבים אה"ע סי' ד' האריך להקל לבעל משום אומד"ד הגם דשבועתו הויא לתועלתה וגם הפריז דכיון שהותר לו ליש"א כן הותר לו גם לגרשה בע"כ עש"ב מ"מ תבין מכל מ"ש מהפוס' דאין כח בנו רק להתיר לו שבועה דלא יש"א עליה ולא לגרשה בע"ך וצוי"מ.