אור ברסלב
יש מאין חלק א יורה דעה › סימן יז

יש מאין חלק א· רבי אליהו ילוז

יורה דעה · סימן יז

סימן טז

שאול שאל אחד מיקירי עי"ק ת"ו בעל נפש אם יוכל להשכיר הבתים שיש לו פעי"ק ת"ו לחברת המיסיון שאין להם צורות הש"ו רק מאמינים באותו האיש. ורצונו להיות ההיתר בשופי:

ואני עניתי דהן אמת כי דב"ז משנה ערוכה היא בע"ז דכ"א דר' יוסי אומר בארץ ישראל משכירין להם בתים אבל לא שדות ובסורייא וכו' ובחו"ל מוכרים אלו ואלו וקאמר בש"ס אמר"י אמר שמואל ה' כר' יוסי אבל מ"מ הנה שם במשנה סתמו ואמרו אפי' במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו מפני שהוא מכניס לתוכו ע"ז שנא' לא תביא תועבה אל ביתך ע"כ ולזה צריך לברר הדין מהו בימים האלה וכבר עמדו קמאי ובתראי על מה סמכו העולם בח"ל להשכיר בתים וכו' ומשם תצא תורה לנ"ד:

וטרם כל נחקור אם איסור לתתא"ב מן התורה הוא דוקא במכניס הוא עצמו או גם בשוכר לגוי והגוי מכניס. דנ"מ טובא בזה והרב תורת חיים בשטתו שם כתב וז"ל והאי קרא ע"כ אזהרה הוא שלא ישכיר ביתו לעכו"ם ויכניס בו ע"ז דאי לישראל תפו"ל מרישא דקרא פסילי אלד'יהם תשרפון ע"ש ואע"ג דמדברי הרמב"ן עה"ת נראה דמוקי הכל ליש' ורישא דקרא בע"ז עצמה וסיפיה לאסור בהנאה כל עניניה והנוין ע"ש אבל נראה שרבים ונכבדים קיימי בשטת התו"ח ז"ל. והוא מהטעמים שסמכו למנהג שמשכירי' בחו"ל. א') התו' שם ד"ה אף במקום הביאו ראיה מתוספתא דמחלק ואינו אוסר רק שכי' בתים ולא שכירות אוצרות וכו' אעפ"י שידוע שמכניס והטעם דלא נאסר רק כשמכניסים בקבע ולא בעראי וא"כ בזה"ז שגם לבתים אין מכניסין בקבע שרי. ב') משם הר"ח כהן ז"ל משום דבירושלמי אמרו שבמקום שאמרו למכור משכיר אף לבית דירה ונ"ט לזה משום דבחו"ל לא מיקרי ביתך אלא בא"י. ג') משם ר"א בטעם הירושלמי משום דאף בא"י אינו אסור להכניס רק למקום שדר בו ולא בשכור ורק רבנן הוא דגזור ומפנ"כ הקלו בא"י באוצרות ובחו"ל גם בבתים עיין כ"ז בתו' שם. ועיין בסמ"ג לאוין מ"ח דנ"ט כאוקמתא דר"י והגם שנוטין דב"ק להתיר אף בא"י כבר הד"ד דנ"ט ע"ב כתב שאינו כן גם הרב בעה"ת בה' ע"ז סי' קמ"ד הביא מ"ש התו' ודחה ותי' עוד דשמא הירושלמי לא התיר רק לת"ח דגמר ומקני לפירות כל ימי השכירות ותו לא מיקרי ביתו של ישראל דס"ל לירושלמי קנין פירות כקה"ג דמי זהו טעם ד'). רק דחה זה דאנן קי"ל לאו כקה"ג דמי והסכים לטעם ר"י ע"ש גם האגודה בפ"ק דע"ז והגה"מ פיו"ד מה' ע"ז כתבו הטעם של ר"י ובשה"ג העתיק מריא"ז שסמך ע"ד ר"י והרב"ח סי' קנ"א הביא מראב"ן סי' רצ"ה ב' טעמים. ה') דכי אמרינן לתתא"ב ה"מ בא"י שהיה ביתם מיוחד להם ואין יד גוי באמצע אבל אנו שנותנים מס מקרקעות אינו מיוחד. ו') ועוד דסמכינן אהא דגויים שבח"ל לאו עע"ז הם ואין לחוש להכניס ע"ז שאינן אדוקין לעשותה בביתם וכו' אבל בסוריא ובארץ יון ודאי אדוקים וכו' וכתב הב"ח דר"ל דבארץ יון ודאי אדוקים ואפי"ה נהגו היתר לכן הטעם הראשון עיקר. והכל בו ה' ע"ז סי' צ"ז כתב משם רבו כדברי הר"ר אלחנן ז"ל ע"ש ומדברי כולם ז"ל נראה דעיקר האיסור הוא מן התורה ומחלקים בגוף האיסור זולת הר"א ז"ל הוא שכתב דהוא מדרבנן ונראה שלזה נתכוון התו"ח ז"ל שם שסיים וז"ל וכתבו התו' דמה שמשכירים עתה וכו' לפי שאין מכניסים שם בקבע וכ"כ בש"ע אבל הראב"ן כתב שיש מדינות דאדוקין שהם מכניסין בקבע לכך בעל נפש יחמיר על עצמו ע"כ להוכיח מדברי מרן ומור"ם שם שתפשו עיקר החילוק בין קבע לעראי שהוא תי' ראשון של התו' דס"ל מכח זה דעיקר האיסור הוא מן התורה כמ"ש (ומ"ש אבל וכו' לכך בעל נפש יחמיר הוא משום דהוק"ל דגם לסוברים שהוא מן התורה עכ"ז מריבוי החילוקים יש להתיר בס"ס וכ"ן מהש"ך שם סקי"ז לאפוקי זה כתב דאדוקין ובע"ן יחמיר ע"ע) אלא דמדברי הרא"ש ז"ל שם בע"ז אין נראה כן שעמד על המנהג והביא התו' דמחלקת בין בית דירה לאוצרות. ופירש דהוא משום דפשטא דקרא לתתא"ב בישראל גופיה מיירי רק מדרבנן אסרו גם בשכי' לגוי ובימיהם היו רגילין להכניס בקבע לבית דירה וגזרו בה ולא לאוצר והאידנא שאין רגילין להכניס רק בשעת חולי שרי. טעם ז') ועוד נהי דלדידן שכי' לא קנייא כיון דלדידהו קנייא וידם תקיפה ואפי' נפל בית משכיר אינו יכול להוציאו הוי כמכר ע"כ הן אמת דלכאורה דברי הרא"ש הראשוני' קשים להולמם דנראה דיסוד ההיתר ארכביה אתרי רכשי אליבא דר"י ואליבא דהר"א ז"ל דלטעם ר"י אפי' הוי דאורייתא כי החילוק בין קבע לעראי ולט' הר"א דהוא מדרבנן די בזה דמשו"ה לא גזור מעיק' בחו"ל ואמאי ערבינהו. אבל אחר הישוב י"ל מדלא הביא הירושלמי כלל משמע דלא ס"ל כוותיה משום דבתוס' משמע כאן וכאן אסור אפי' בחו"ל ומסתבר כן דמה טעם לחלק בין א"י לחו"ל בלתתא"ב (גם כי הר"ן בפ"ק דע"ז הביא כדברי הר"א ונתן טעם לדבר כי בא"י שנצטוינו לשרש אחר ע"ז גזור ולא בחו"ל וכ"כ ה' צפיחית בדבש דקל"ד ע"ב משם הכלבו הרא"ש מיאן בזה מפני פשט התוספתא) ולא תפש רק חילוק ר"י בין קבע לעראי וס"ל דאין טעם לחלק בזה אם עיקר האיסור מן התורה לזה הקדים דהוא מדרבנן. (הנה למש"ל דיש חי' בין קבע לעראי גם מדאורייתא לכאורה ק' ממ"ש במכות דכ"ג ע"א המבשל גיד בחלב ביו"ט ואכלו לוקה חמש וחד מינייהו משום מבעיר בעצי אשרה ופריך ולילקי נמי משום לתתא"ב אלא הב"ע במבעיר בעצי הקדש ע"כ ונראה דאינך עצי אשרה מיירי שלא הכניסה לביתו רק בפעם הזאת דאי לא תיפו"ל דבלא"ה נתחייב משום לתתא"ב ולא מן השם דבישול הוא וא"כ קשה הא אמרת דאין איסור זה אלא בקבע ומאי פריך וא"ת דסתם קביעות הוא ג' פעמים וזה כבר הכניסו ב"פ ובפעם השלישית הבעיר דאז חל האיסור א"כ מה טעם נייד מעצי אשרה ומוקי בהקדש לימא דמ"ט אינו לוקה מלתתא"ב משום דמיירי בלא הכניס רק שני פעמים ויש לישב זאת משום דהכי ק"ל אי בעצי אשרה מיירי לוקי דהכניס שלשה פעמים וליהוי שש ואמאי תני חמש משו"ה אוקי בעצי הקדש ואין להק' דמ"מ ק' דלוקי באשרה וליהוי שש דכה"ג הק' התוס' שם ד"ה מתקיף וכו' על חורש תלם וכו' ותי' דהתם דתני יו"ט אי הוה מלקות אחרת משום יו"ט הו"ל למימני אבל הכא לא איירי התנא בהני גווני ע"ש וה"ן אם נאמר דהתנא איירי בעצי אשרה אי איכא מלקות אחרת משום עצי אשרה הו"ל למימני אבל כשנייד לעצי הקדש הא לא איירי בהני גווני דאשרה אבל עוד ק"ל דהתם גבי חורש תלם אחד וחייב וכו' ה"ק וליחשוב נמי חורש בעצי אשרה משום ולא ידבק בידך וכו' ואמאי לא הק' דלילקי בזה נמי משום לתתא"ב. בשלמא לדחיית התו' שם דאין איסור זה רק בבתים ולא בפונדקאות ניחא דכ"ש בשדות דחרישה אבל לר"י דהאיסור שוה בכל רק החילוק בין קבע לעראי א"כ ה"ה בקבע בשדה נמי לא עסקינן שהכניס לשדה זו בקבע וי"ל דגם לדידהו בשדה שאין שם ריח בנין אין שם לת"ת דאל ביתך אמ"ר ודי להכניס פונדקאות דבנין מיהא הוי. כ"ז צ"ל לר"י אבל להרא"ש דחי' בין קבע לעראי הוא בהכניסו אחרים אבל בהכניס הוא עצמו גם בעראי אסור ואין חילו' מיושב היטב קו' הש"ס גבי מבשל גיד בע"א דודאי איכא לתתא"ב אבל ק' מדוע לא הק' כן גבי חורש תלם. ומ"ש דבשדות ל"ש לא יוצדק להרא"ש שכתב להדייא שם והתירו בשדות ואוצרות וכו' מפני שאין מכניס שם בקביעות. משמע דעיקר האיסור במכניס עצמו שייך גם בשדות וקאמר בגזרתם בשוכר דבזה לא גזרו הא לא"ה מי הכניסו עד שיצא. וס"ד לתרץ דהנך אמוראים אין כונת כ"א בפירכתו לסתור פירכת חבירו רק להוסיף ומפני ששם הק' וליחשוב הזורע בנחל איתן בלאו שדה דידיה אם יקשה ליחשוב לתתא"ב ה"ז סותר דזה ל"ש אלא בשדה דידיה אלא שראיתי דשם יש פירכות סותרות כגון מסיר בדי ארון וקוצץ אילנות טובות. גם עצי אשרה סותר להם כמובן ולזה צ"י) ומ"מ מדבריו למדנו דחילוק שבין קבע לעראי אדרבא יותר יתיישב אם נאמר דעיקר האיסור בשוכר לגוי הוא מדרבנן ואין הכרח מדברי ר"י שהוא סובר מדאורייתא גם הר"ן והכלבו ז"ל הנה תפשו לעיקר כדברי הר"א אך עכ"פ מדיהבי טעמא דמצות שירוש בא"י ולא בחו"ל ולא חילקו בין קבע לעראי נראה דמאן דמחלק בהכי סבר דעיקר האיסור מן התורה ובטעם מהרח"ך ז"ל משום דביתו בא"י קרוי ביתו ולא בחו"ל א"א להסתפק דר"ל מדרבנן הוא והם החמירו בביתו של א"י שיקרא ביתו. דא"כ מאי מקשו ליה התו' ממזוזה דהיא דאורייתא והתם י"ל דבכ"מ קרוי ביתו לא כן בחומרא דרבנן י"ל דלא החמירו רק בא"י אם לא דסבר ודאי דעיקר האיסור מה"ת. גם טעמא דראב"ן דמשום מס אינו ביתו המיוחד וטעם סה"ת דת"ח ודאי גמר ומקני מצו סברי דעיקר האיסור מה"ת ואפ' להכריח דסה"ת סבר מדאורייתא ממה שדחה חילוק זה משום דקי"ל ק"פ לאו כקה"ג דמי ואי עיקר האיסור דרבנן הו"מ לומר דרבנן לא אחמור בקנין פירות. ומהר"א ממיץ בס' יראים סי' ע"ג כתב ול"ת תועבה אל ביתך תניא אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו וכו' ואף המכניס בפקדון בתוך ביתו או השאיל או השכיר ביתו לאחרים שאלה ושכי' לא קנייא כמ"ש בפ"ק דע"ז ועובר בלא תביא וכו' והפורש מהם ושם דרך אראנו בישע אלדים ע"כ מוכח דסבר דהוא מן התורה ולא משום מלת ועובר שכתב הרב אני אומר כן דמצינו גם על דברי סופרים יאמרו מלת עובר ובהא גופה כתב רבינו בחיי בפ' עקב דלתתא"ב במשכיר אינו רק אסמכתא ואפי"ה כתב עובר גם הרב כפו"פ בפיו"ד ד"מ הגם שהביא דברי סה"ת שאין זה אלא מד"ס כתב מלת עובר אבל מ"מ הדבר מוכרח שהי"ל להביא עיקר האיסור של הלאו ואח"כ יאמר ובכלל זה אמרו ולא ישכיר ומדפתח לתתא"ב תניא וכו' וסיים ואף המכניס וכו' ש"מ דבחדא מחתא נינהו ודלא כהצפ"ב דקל"ח שכתב שאין דבריו אלא חומרא. וכ"ן דברי מהר"ש ברי"ץ שהביא הצפ"ב שם בדברי מהר"מ ריקאנטי ע"ש ונמצא מכל הנז"ל דרבים סוברים דעיקר איסור זה מן התורה הגם דלעומתם ג"כ גדולים הם הסוברים דעיקרו מדרבנן מ"מ יש לחוש להם לדון בס' להחמיר ובפרט דהוא אביזרא דע"ז:

ומעתה ניחזי אנן הטעמים שכתבנו משם הפוס' להקל בזה"ז אי שייכי גם בא"י או דוקא לחו"ל וז"פ דטעם הרח"ך והר"א ז"ל מפורש להדייא דוקא לחו"ל אבל טעם ר"י דיש לחלק בין קבע לעראי נראה דלא שנא וכ"כ הד"ד ז"ל לאוין מ"ח דלהנך טעמי יש חילוק אבל לטעם הסמ"ג והרא"ש והטור בנו ביו"ד סי' קנ"א כיון שאין נוהגים להכניס ע"ז לבתיהם יש טעם למנהג שנהגו להשכיר אף בא"י ע"ש אלא אי לאו דמסתפינא אמינא דבצירוף דברי הר"ן והכל בו דא"י חמירא משום דשם נצטוינו לשרש אחר ע"ז גם המחלקים בין קבע לעראי יחמירו בא"י מטעם זה גם שלא יכניסו רק בעראי. וזה יורה מדב"ק שתפשו על מה סמכו האידנא בחו"ל ולא כתבו סתם. וגם הרא"ש שסתם יש להוכיח מטעמו האחרון דדוקא בחו"ל קאי. והוא כי טעמו בו משום דידם תקיפה שכירות קנייא ואין זה ביתו דישראל וזה לא יתכן להתיר רק לחו"ל דאי לא"י מאי מהני אפיקתיה מלת"ת א"ב אבל בזה עילתיה ללא תחונם לא תתן להם חנייה בקרקע דבבתים נמי שייך כדפריך הש"ס התם בפשיטות בע"ז אי הכי בתים נמי איכא תרתי חניית קרקע והפקעת מזוזה ע"ש. והגם דלכאורה הירוש' נראה הפך זה דבפ"ק דע"ז ה"ט פריך אהך דלא תתן להם חנייה והתנן משכירין להם בתים בא"י ומשני בית אין מצוי להתברך מגופו שדה מצוי להתברך ופי' הפ"מ ולא אסרה תורה אלא חנייה בשדה המתברך ע"ש לו יהי כן אנן כבבלי קי"ל ועוד הנה שם במראה הפנים השיא כונת הקו' לדבר אחר דה"פ דאתה אמרת לא תתן חנייה דהיינו קנין והתנן משכירין אבל לא שדות ואמאי ל"א דשכי' אינה חנייה ותי' דשדה מתברך וגזור רבנן ביה אף שכירות ולפ"ז גם הירושלמי מודה דחנייה אסירא גם בבתים ואין לומר דנהי דחנייה שייכא גם בבתים אינו אלא בקנין חשוב משא"כ קנין שכתב הרא"ש דהוא גרוע דא"כ הי"ל להחמיר בע"ז ולומר דאכתי ביתך הוא וכמ"ש בע"ז דט"ו למאי דס"ד בשוכר בהמתו לגוי בשבת דשכי' קנייא שהקשו והתנן אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו אלמא דשכי' לא קנייא ותי' שאני ע"ז דחמיר ע"ש וליכא למימר עוד דנהי דחשיב ליה הרא"ש מכר גמור לאפוקי מלת"ת א"ב מ"מ כיון דהוי לזמן דסוף הגוי לצאת לא בא לכלל חנייה בקרקע וכפלוגתא דר"מ ור"י שם בדי"ט דר"מ סבר אין מוכרין להם במחובר לקרקע ור"י סבר מוכר הוא ע"מ לקוץ וקאמר התם משום לא תחונם ובש"ע סי' קנ"א פסק כר"י דמוכר ע"מ לקוץ ויקוץ ע"ש בב"י דנראה דהגם דאיכא איסור חנייה במחובר כיון שסופו לקוץ שרי וה"ן דכוותה דליתא דא"כ למה סגרו הדרך במכירת בתים ושדות בא"י ולא התירו בכה"ג ואם נאמר דזה בכלל שכי' דסו"ס חוזר לבעליו לא יתכן דבשכי' אם נפל ביתו של משכיר יכול להוציא משא"כ במכר כה"ג כמו שמפורש בדברי הרא"ש והו"ל לאשמועינן רבותא דג"ז שרי ואין לומר דאנה"ן מדאורייתא שרי ורבנן גזור ביה משום מכר דאין סופו לחזור דא"כ הו"ל שכירות גזרה לגזרה ובש"ס שם מפורש דלא גזרו גזרה לגזרה ועוד אם באת לומר דאסור מיהא מדרבנן נפל היסוד דהיתר הרא"ש ז"ל אלא מוכרח דהרא"ש חשיב ליה כמכר גמור ושאני מח' ר"מ ור"י במחובר דהתם טעם הדבר דלא מכר לו שום אחוזה בקרקע רק ר"מ חושש שמא ישהה מלקוץ ויהנה מגוף הקרקע עיין ד"ך ע"ב ברש"י ד"ה משוי ליה ור"י לא חייש לשהייה דכיון שהתנה עמו יקיים תנאו וע"ש בסוגייא והמורם מזה דהטעם השני דהרא"ש לא יוצדק רק לחו"ל ולא לא"י משום דאיכא איסור חנייה ומזה אני תמה על הרב צפ"ב דקל"ו ע"א שכתב ולפי טעם הב' דאלמות גוים לשכי' ושוייוה כמכר ממש א"כ גם בא"י לאו ביתך מיקרי וכן ראיתי לב' המאוה"ג ראש"ל בס' ישא איש יו"ד סי' ב' הוא וה' פני יצחק סמכו את ידיהם להתיר מתרי טעמי דהרא"ש הגם דנדון השאלה בא"י קאי והוא פלא איך לא הרגישו מאיסור חנייה בקרקע. וכן אני מוסיף להפליא כנז' כי הצפ"ב שם הק' על סה"ת דתי' על הירוש' שהתיר בחו"ל דמיירי בת"ח דגמר ומקני פירי דזה לא סליק לדידן דקי"ל לאו כקה"ג דאמאי לא מצא מנוח לתרץ גם לדידן דמיירי שהפקיר המשכיר כל זכותו בבית כל ימי השכירות או שגמר והקנה גם הגוף לגוי כל ימי השכי' וכמ"ש בא"ח גבי שכי' בהמתו לגוי בשבת וכתב שכ"מ לה' בנימין זאב סי' קס"ד כתב אופן הב' לתרץ בעד הירוש' ותי' על סה"ת דבהפקרא לא ניח"ל משום שהוא היתר מפוקפק ובקניית הגוף לא ניח"ל משום דהירוש' איירי בשכירות אבל אה"ן דלדינא סליק שפיר ע"כ ומזה למדו להקל באותו נדון כי ראש"ל ז"ל הביא דברי ה' בנימין זאב והתיר להשואל משום שהוא ת"ח והרב פנ"י הי"ו הביא דברי הצפ"ב וסיים ובכן אנו למדין בנ"ד דראובן זה ת"ח מצי למעבד אחד מב' אופנים דמהנו להשכיר ביתו בא"י כדין איסור שבת וז"פ ע"כ. והוא תימה דלראש"ל ק' חדא דהב"ז וסה"ת וצפ"ב לא התירו רק בחו"ל שאם יצאנו מאיסור לתתא"ב ליכא לא תחונם משא"כ בא"י ולהפנ"י הי"ו קשה תרתי הא והך דסמך בהפקר והרב צפ"ב עצמו כתב שהוא מפוקפק ועיין למהר"מ אלשקאר סי' מ"ב הביאו הכנה"ג א"ח סי' רמ"ו הגה"ט שאין לסמוך עליו רק במקום שנהגו ובעל נפש יחמיר ע"כ ותו מעיק' ק"ל איך נלמוד משבת ללתא דע"ז והלא כתבתי לעיל מהש"ס דאפי' למ"ד דשכי' קנייא בבהמתו בשבת עכ"ז בע"ז לא החמיר ובזה אזדא קו' הצפ"ב על סה"ת ע"ש ואין להאריך המורם מזה דהנך טעמי כולהו לעד"ן דל"ש להתיר בא"י:

אבל הני טעמי דראב"ן דמשום מס דרמי עלייהו לא חשיב ביתך המיוחד וגם משום שאינן אדוקין וכו' שייכי גם בא"י דהא העיד הרב השואל בס' ישא איש דכותבין ע"ג הקושאן שאם לא יפרע המס יקח הקרקע המלך וכ"כ הצפ"ב שם. וגם אינן אדוקין וכו' גם טעם שכתבו הרבנים דמשום פסידא דממונא או משום שאין יאודים מצויים להשכיר שרי שייך בא"י נמי ויש להוכיח זה ממ"ש הצפ"ב משם הרמב"ן בס' מעשה צדיקים דקל"ז וז"ל ואם אפשר בעל נפש צריך לפרוש מהם ועוד בירוש' ר' סימון היו לו כרמים נטועים בהר המלך שאל לר' יוחנן אמ"ל יבורו ואל ישכירם לגוי שאל לר' יאושוע ושרא ליה במקום שאין ישראל מצויים להשכיר וכתב הרב בכונת רמב"ן להוכיח דל"מ לר"י דאסור אלא גם ר' יאושוע לא התיר רק במקום שאין ישראל מצויים לפיכך בע"נ יפרוש ע"כ והר המלך פשיטא דבא"י הוה דהא סיים שם בירוש' כהדא בסורייא סורייא נשמעינה מן הדא ופי' הפ"מ כהדא בסורייא כלו' כיון שאין ישר' מצויים דינו כסורייא שמשכירין שדות וסורייא גופה אי ה' כר"מ או כרי"ו נשמעינה מן הדא ע"ש משמע דבא"י מיירי ואפי"ה התיר ר' יאושוע במקום שאין ישראל מצויים גם מדהרמב"ן מייתי ראיה משם לחו"ל ולא חילק דלא החמירו רק בא"י ש"מ דאם יש להתיר מכח זה אין חילוק:

זולת דאיבעי לן לעיוני בהנך ג"כ אי קיימי לדינא או לא. והחילוק שבין קבע לעראי מלבד מת"ל דאפשר דהרא"ש גופיה שסמך עליו לא סמך רק בחו"ל דשם לא נצטוינו על שירוש ע"ז עוד בה אני אומר דדוקא לשיטתו דס"ל עיקר האיסור הוא מדרבנן סמך מלך אבל לדידן דהוכחנו מגדולי הפוס' דמדאורייתא הוי אפשר דלא יועיל. בפרט דהתו' עצמם דחאוהו והוי ס' מה"ת אבל חי' ראשון דראב"ן דמשום המס אין זה ביתו המיוחד נראה דמהר"מ גאלאנטי ז"ל סי' ז"ן קאי בשיטתיה כי נשאל על הקרקעות שמנהר קסמיי"א ואילך מה יעשו בשביעית והעלה שהם חייבים בשביעית מיהא מד"ס וביקש להם צד היתר כי מה שנאמר שדך לא וכו' ואסרה תורה בשביעית ושאר איסורין בגוף הקרקע כשהיא שלו אבל קרקעות הללו כולם הם מהמלך יר"ה וגם מוכרחים אצלם לתת חומש למלך וארבע ידות להם וכו' ובשנה השביעית ימכרו כ"א זכותו לגוי סתם אני מוכר לך כל זכות שיש לי בקרקע ואח"כ כשיעבור השביעית יחזור ויקנה אותה ואין בזה בית מיחוש כיון שאינה א"י ממש כבושה תחת ידינו וכו' ע"ש וצריכים אנו להרחיב דב"ק דנהי דהגם שהיא של המלך לא יוכל לעבדה בעצמו אם לא כשהוא אנוס משום אין עודרין עם הגוי בשביעית עיין בגטין דס"ב ע"א וע"ש בתו' אבל מ"מ למה לא הועיל התקון שכתב שימכור לגוי והוא יתעסק רק משום שהיא אינה א"י ממש וגם אם יהיה א"י הרי אינו שדהו. ואין לומר דטעמו משום דקי"ל אין קנין לגוי בא"י להפקיע ממעשר כמ"ש הרמב"ם פ"א מתרומות היו"ד וכתי' קמא דהכ"מ שם ודלא כתי' בתרא דכיון שלא מצא הרב שם לחייבם רק מד"ס הדר דינייהו כסורייא ובסורייא כתב הרמב"ם שם דיש קנין לגוי להפקיע וכו' גם הכ"מ שם ה"ך כתב דכיון דהאידנא גם בא"י אין חיוב תו"מ רק מדרבנן שותפות הגוי בחלקו פטורה ע"ש ונראה דטעמו משום שאם היא א"י היה אסור למכור לגוי משום לא תחונם משו"ה איצטריך לטעם מס המלך דהשתא אין הקרקע שלנו ואין בזה משום לא תחונם (לטעמם דמשום המס אין זה ביתו המיוחד ושרי בשביעית ובשכירות וכו' לכאורה יקשה מאי דפליגי בהשולח דמ"ו בשותפות גוי וישראל בשדה דר' סבר טבל וחולין מעורבין זב"ז ורשב"ג סבר דיש' חייב ודגוי פטור ופליגי ביש ברירה אבל לכ"ע יש קנין לגוי ע"ש דאמאי דיש' חייב הרי אין זה שדהו המיוחד וי"ל דהתם שאני דהדגן כמאן דפליגי דמי ונמצא חלק ישראל כמיוחד לפיכך חייב ובלא"ה מוכרח לתרץ כן לתי' בתרא דהכ"מ דכל שלא חזר ולקחה מגוי לכ"ע יש קנין וכ"כ הש"ך סי' של"א סקי"ט ע"ש):

אך הנה ראיתי כי טעם המס שיפטור הוא מחלוקת ר"ת ור"י בתו' דע"ז דנ"ט ע"א בד"ה בצר שכתבו וז"ל ועל תרומות ומעשרות שאין אנו מפרישין עכשיו אף לא כקולי חו"ל אור"ת דקרקעות שלנו משועבדים הם לשרים ודינא דמלכותא הוא וכו' שיהיו משועבדות ביד נכרי ומשוקעות לו ולכן אינן שלנו. וק' לר"י כי גם בימי החכמים היה להם קרקעות לעסקא כדאמרי' בפ' חזקת מאן דלא יהיב טסקא לא ליכול ארעא וכו' ע"כ והרא"ש הרחיב דברי ר"ת דאין אנו רק כאריסין ותנן בפ' בתרא דחלה ישראל שהיו אריסין לעכו"ם בסורייא ר"א מחייב פירותיהן במעשר ובשביעית ור"ג פוטר ע"כ כלו' והלכה כר"ג. והשתא מילין דרבנן ניחא לר"ת דוקא. וראיתי להצפ"ב דקל"ו הרגיש מזה לראב"ן ז"ל. עוד תמה על ר"י דהא בפסחים ד"ו וכן ביו"ד סי' ש"ך אמרו. דבהמת ארנונא פטורה מבכורה אע"ג דמצי לסלוקי בזוזי מ"מ יד גוי באמצע ותי' דהתם שאני דהארנונא מוטלת על הוולדות עצמם רק אם יפרע יקבל הוולדות כמ"ש מהרא"י סי' ק"ל משא"כ טסקא דרמייא על הפירות רק כשלא יפרע ישתלם מהקרקע וזהו טעם ר"י דפליג אר"ת ע"ש ולפי"ז הט' דמהרמ"ג ז"ל דבנדונו נראה שהמס היה על הקרקע ממש ואין ליש' שום אחיזה רק אם יפרע אבל אחה"מ אין נראה דהא כדברי ר"ת מפורש דאותו טסקא מיירי שהן משוקעות לגוי ודוחק לו' דפליג ר"ת עם ר"י במציאות איך הוא הטסקא. ובפרט דמהך דנדחק ר"י לחלוק מאן דלא יהיב טסקא לא ליכול ארעא משמע כן שאין ליש' שום אחיזה וע"ש דרב יאודה מכח זה אוקמא בידא דשני. ולדידי חזי עפ"י מ"ש מהר"מ זיסיקנד סי' ל"ב דבהמת ארנונא עצמה ל"ח יד גוי באמצע היכא דמצי לסלקו בזוזי רק דאם לא סילקו יטול המלך בהמה שירצה אבל אם הבחירה ליש' לסלק הוא באיזה בהמה שירצה אכתי אין יד גוי באמצע ע"ש ואפי' דבהא פליגי ר"ת ור"י דנהי דהך טסקא רמי על גוף הקרקע מ"מ מצי לסלק ליה גם בקרקע אחר ור"י סבר כמהרמ"ס דאין זה יד גוי באמצע ור"ת פליג אבל היכא דגוי אינו מסתלק אלא בבהמה שירצה הוא ובקרקע שירצה מודה ר"י לר"ת ובכה"ג מיירי בהמת ארנונא ובזה ניחא לע"ד מה שהק' עוד שם מדברי הרמב"ם פ"ד דבכורות המקבל צאן מן הגוי בממון קצוב וכו' אעפ"י שברשות ישראל הם והרי הם כקניינו הואיל ואם לא ימצא הגוי אצלו ממון יגבה מבהמות אלו וכו' פטורין מן הבכורה וכתב משם מהר"י קורקוס ז"ל דנראה מדבריו דאע"ג דעיקר השעבוד הוא על הדמים רק אם לא יפרע יגבה מבהמה עכ"ז פטור וזה יפיל גם חילוקו (הוא תי' עפ"י מ"ש התו' במציעא ד"ע ע"ב מאי שנא הך דצאן ברזל דפטורה מבהמת ארנונא דחייבת לל"ק דרבא בפ"ק דפסחים ותי' דהתם עיקר הבהמה דיש' אלא שמשועבדת למלך וכיון דמצי לסלוקיה בזוזי לא יצתה מרשות יש' אבל מקבל צאן עיקרה דגוי היא וכ"ז שיש לו כח דאי לא יהיב זוזי תפיס הבהמה הרי לא יצאה מרשות גוי ע"כ. ולא ידעתי איך למד משם דלא כתבו זה רק לל"ק דחייבת אבל לל"ב דפטורה וקי"ל כוותיה עיין ברמב"ם פ"ד דבכורות מוכרח דגם בעיקרה דיש' כיון שיש שעבוד לגוי פוטרה והדק"ל ועוד אפי' למטוניה במה נתפיס בזה לר"י דמיירי בקרקעות דעיקרן הן למלך עיין בתו' דב"ב דנ"ה בקו' הש"ס גבי הנהו זהרורי דזבון ארעא לטסקא זבינייהו זביני דא"כ בטלת ירושת בנו הבכור דהו"ל ראוי שכתבו לחלק בין ראוי דטסקא לראוי דשעבוד כתובה ומזונות דהתם ל"מ ראוי משום דצריך אדרכתא ושומא והכרזה משא"כ מס המלך ע"כ דנראה דהקרקע הוא של המלך ואינו כבע"ח וא"כ עוד היום קשה לר"י מהך דמקבל צאן) ולפמ"ש אין העיקר תלוי בהטלת שעבוד כלל רק בעת הסלוק אם הבחירה ביד היש' או ביד הגוי ובהך דמקבל צאן הנה דקדק רמב"ם וכתב ואם לא ימצא יגבה מבהמות אלו כלו' ואין הבחירה ביד יש' להגבותו זולתם ולזה יד גוי באמצע ודאי הוא זה. אבל בטסקא דמיירי ר"י בה י"ל שהבחירה ביד יש' היא לסלק באיזה קרקע שירצה:

איברא דיש לערער בזה כיון דד"י דימה אותה טסקא לטסקא דב"ב ומדברי הראשונים ז"ל שם נראה דאינו גובה אלא מאותה קרקע עצמה ובלי המלכת בעלים כלל עיין להרמ"ה בפ' חזקת רמז רמ"ה גבי הנהו זהרורי דזבני לטסקא כתב אע"ג דלא תבעוה למארי' ארעא זבינייהו זביני והאריך שם בנ"ט וכתב דכי קא מזבני ארעא דמלכא מזבני וכו' ועיין עוד לו סי' רמ"ו כתב כן גם בש"מ דב"ב על דנ"ה כתב משם ר"י בעליות ומי שנתחייב עסקא אין בנו הבכור נוטל פ"ש לפי שהוא ראוי שכבר מופקע מבעליו ואין לו בו עוד כלום וכו' ע"ש א"כ גם טסקא דפליגי בה ר"ת ור"י נראה שאין כח לבעלים כלל בה אם לא סלקו בזוזי ואין להם שום בחירה כי הקרקע של מלך וא"כ מאי טעמא דר"י:

לכן הנלע"ד בטעם מחלוקת ר"ת ור"י הוא במ"ש בב"ב שאם פרע המס ומת הו"ל הנכסי' מוחזק ואם לא פרע ומת הו"ל ראוי ונמצא השתא דקודם פרעון היא של המלך ממש כמ"ש הראשונים ז"ל רק אחר פרעון דידיה היא דהו"ל כקונה מהמלך והנה מצאנו להרמב"ם פ"ה מתרומות כתב ישראל שקנה שדה מן הגוי בסוריא עד שלא הביאה שליש וחזר ומכרה לגוי משהביאה שליש אם חזר יש' ולקחה מהגוי פעם שנית ה"ז חייבת בתו"מ וע"ש בכ"מ מקור הדברים. והשתא נמי בנד"ז שפיר תמצא לפעמים שהישראל פרע הטסקא עד שלא הביאה שליש והביאה שליש דהוי קנויה לו ונתחייבה בידו ולזה לא רצה ר"י לפטור מכח טסקא דלא דמייא לארנונא דבהמות דרמייא אוולדות וכל עוד שלא נולדו הרי הם של גוי וגם אם פרע על הנולדים עוד לו יד במה שיולד אח"כ משא"כ בארעא דלא רמי אפירי אלא על גוף הקרקע כשפרע לא נשאר יד למלך ודקדק כ"ז מדאשכחן בימי הש"ס דהוה עסקא והפרישו תו"מ אבל ר"ת ס"ל דשאני הא מקונה מגוי וכו' דהתם אחר שקנה מגוי אין סופה לחזור לו משא"כ בטסקא דבכל שנה ושנה חוזר חלילה ואם פרע בשנה הזאת וקנה הרי סופה לחזור למלך מכח טסקא דשנה הבאה וידו באמצע הוא. ומאי דהוה בימי הש"ס טסקא אין ראיה דהא נמי הוו קרקעות דלית עלייהו טסקא כמ"ש בב"מ דק"י ארעא דלית ליה כידנא וכ"כ התו' חולין ד"ו ד"ה והתיר משם ר"ת ע"ש ומינייהו הוו מפרשי תו"מ זהו הנראה לישב בדע"ק ומ"מ למדנו דס' ראב"ן דמשום מס לא הוי ביתו במחלוקת היא שנוייה ועוד אני אומר דאפשר גם ר"ת לא יודה לראב"ן בזה והוא במה שיש לחקור דאם איתא דר"ת ז"ל סומך בכל כחו על טעם זה מדוע לא נ"ט רק לקולת התו"מ בחו"ל ולא הפקיע בזה החיוב גם מא"י ואי משום דס"ל אין קנין דגוי בא"י להפקיע הנה מצאנו לר"ת בתו' דגטין דס"ב ע"א אהך דאמרינן אין עודרין עם הגוי בשביעית שכתב באחד מהטעמים דר' ינאי מכריז פוקו וזרעו ארנונא בשביעית משום דיש קנין לנכרי בארץ להפקיע משביעית ע"ש ומוכרח לישב זאת דשם לא כתב כן רק לר' ינאי אבל להלכה הוא פוסק כמ"ד בגטין דמ"ז אין קנין לנכרי להפקיע ולזה לא התיר בתו"מ בא"י זולת דלפמש"ל משם הכ"מ דהאידנא דחיוב תו"מ מדרבנן יש קנין לעכו"ם להפקיע נסתר תי' זה ובהכרח לומר דלר"ת ס"ל חיוב תו"מ בא"י האידנא הוא מדאורייתא דקדשה לשעתה ולעת"ל א"כ מה"ט נמי שייך איסור לתתא"ב הגם שיש חיוב המס. והשתא דאתית להכי אפשר דגם הראב"ן לא אמרה זולת משום דס"ל דאיסור לתתא"ב הוא מדרבנן כאותם הסוברים כן אבל לדידן שחוששין למ"ד שהוא מדאורייתא אין טעם זה מציל:

ויותר מזה אני אומר דהאידנא נשתנה ענין הטסקא מזמן ראב"ן ז"ל ואשכחן בש"מ לב"ב כתב משם ר"י והנמק"י בפ"ח כ"כ משמו והבי"ד הסמ"ע בח"מ סי' רע"ח סק"ל שאם אין דרך המלך ליקח הבתים עד אחר ד' וה' שנים ואז משכירם לאחרים להשתלם הטסקא שלו דאם מת האב תוך אותם השנים הו"ל מוחזק ע"ש וה"ן הנה שאלתי ליודעי הנמוס ואמרו כי אמת שחק המלך לגבות המס מגוף הקרקע אך לא ימכור הבית עבור זה עד שיעברו שנים רבות שיהיה לערך הבית ואסברוה ניהלי דאין למלך רק חוב אבל גוף הקרקע לבעלים דאל"כ מדוע בעת שיצטרך המלך להרחיב שווקים וכיוצא משלם דמיה במושלם ככתוב בפנקס השררה אין זה כ"א שודאי הגוף הוא לבעלים והטסקא היא חוב ושעבודו מוטל על הקרקע ופוק חזי פד"ר אם אין הבכור נוטל פ"ש בזה"ז מכח טסקא או נוטל עיין למהרא"ש סי' קמ"ט והחב"י בסי' ק"א ועדוב"י סי' ס' ופני אהרן ח"מ סי' ל"ה ס"ל דהוי ראוי ונגדם הרב"ד אה"ע במפתחות סוה"ס והכנה"ג בבע"ח ח"מ ח"א סי' מ' וח"ב סי' ק"ג והדב"מ אה"ע סי' ח"י וחס"ל ח"מ סי' ח' וצרור הכסף דקכ"ז והלב מבין פ"ה מה' נחלות דרי"ד ע"ב וג' וחק"ל ז"ל אה"ע סי' מ"ה דק"ב ומעשה אברהם יו"ד סי' ל"ו כולהו סברי דנוטל פי שנים בזה"ז והאריכו להביא מעשה רב מקמאי דדייני הכי וחילקו בין טסקא דידן לטסקא דזמן התלמוד ע"ע שאכמ"ל וממילא לענייננו אין להקל בלתתא"ב מטעם ראב"ן וגם הרב צפ"ב בדקל"ו רמז למח' הנז' וכתב ועכשיו שנשתנה משפט המלכות ישתנה גם הדין באיסור לתתא"ב. והוא פלא על הרה"ג ישא איש ופנ"י שם שסמכו בכל כחם להתיר מטעם זה גם בא"י:

ואשורה נא ואראה אי מהך טעמא דטסקא נפיק שריותא מצד אחר דמשום אונסא דמלכותא לפרוע המס יהיה מותר להשכיר למצוא ממה לפרוע וכן אם לא ישכיר להם יגיע לו הפסד או לא. וראיתי להצפ"ב דקל"ח והפנ"י במכתב שהתירו מטע"ז. והפנ"י הי"ו הביא סמוכות מהך ירוש' דר' יאושוע התיר במקום שאין ישראל מצויים גם מהש"ע יו"ד סי' קנ"א דהאידנא מוכרין להם בהמה ובתוס' דע"ז דט"ו ד"ה אימור הטעם מפני שאין ישר' מצויים הרבה יחד ואם לא ימכור לגוי איכא פסידא. וכ"כ הכל בו ה' ע"ז סי' צ"ז וגם הרה"ג ראש"ל ז"ל הקל מטע"ז והוסיפו סמוכות מהך דח"מ סי' קע"ה דכשאין היש' בן המצר נותן כמו הגוי רשאי למכור לגוי רק שדחה כי זה לא שייך בא"י משום לא תחנם ומשום לתתא"ב ורוח ה' דיבר בו שכדבריו ממש כתב בס' כפו"פ פיו"ד ע"ש ואני אומר שגם הראיה מירוש' לכאורה אדרבא ראיה לסתור כיון דר' יוחנן מארי תלמודא דא"י סבר יבורו ואל ישכירם ודאי ה' כמותו וכ"מ מדברי רמב"ן שהזכיר הצפ"ב וכמש"ל אלא דהרא"ש ז"ל בע"ז דט"ו הביא ממנו סייעתא להתו' שבמקום פסידא שרי למכור בהמה לגוי משמע דה' כר' יאושוע ונראה טעמו משום דבבבלי שם דט"ו מקשה אפי' חטי ושערי נמי לא ניזבן להו ומשני אי אפשר וכן הביאו מינה ראיה התו' ז"ל אלא דבכל זאת נראה שאין ללמוד לנ"ד משום דקשה אמאי הרא"ש לא הביא טע"ז להתיר להם השכי' בזה"ז משום פסידא כמכירת בהמה. וצ"ל דטע"ז אינו מתיר רק היכא שא"א כלל לתקן הפסידא וכמש"ש התו' דאין להתיר רק כשקנה הסוס לעצמו ונמלך למוכרו דהוי פסידא משא"כ בלוקח להרויח ומפנ"כ בחר לו הרא"ש דרך מרווח שיתיר בכל גוונא וא"כ בנ"ד אין להתיר רק לעני שבנה בית לעצמו ומדוחקו הוכרח להשכיר ולא מצא יאודי בשיוויה הלא"ה לא. וכ"מ להדייא בכפו"פ שם פיו"ד ששם התיר גם מכירת בתים באופן זה וכתב מסתברא דה"ה ישר' שדר בעיר שכולה גוים בא"י וכן נמי אם הוא בעיר שרובה יש' ואנסוהו זוזי ואין שם יש' שיקנה אפי' בזול דשרי ע"ש (לעד"ן ראיה לדי"ז ממ"ש בגטין דמ"ז גבי מוכר שדהו לנכרי מביא בכורים מפני תקון העולם דשתי תקנות הם דמעיקרא הוו מייתו מדאורייתא כיון דחזו דקא מזבני דסברי בקדושתייהו קיימי תקנו להם דלא ליתו פירש"י דסברי בקדושתייהו אין אנו נענשין בדבר כיון דחזו דמאן דלא סגי ליה מזבן וקא משתקען ביד נכרים הדר תקינו להו דליתו פירש"י כדי שיחזור ויפדנה ע"כ וניחזי אנן כיון דתקנה ראשונה דלא ליתו הוא כדי להודיעם שנענשים על המכי' איך מאן דלא סגי להו עבדו ומכרו ואם רשעים הם מה הועילו בתקנה דליתו והלא לא ישמעו גם לזה ולא יפדו אלא ש"מ דהעני דלא סגי ליה מותר מן הדין למכור וכדי שלא להשתקע תקינו דליתו. אלא דיש לדחות דאנה"ן מן הדין אסור גם לעני והיו מורים התירא למכור דאמרי אנוס רח"פ ותקנו דליתו דזהו עכ"פ קל להם וישמעו) והרי דב"ק כהרא"ש ז"ל:

אלא דהמעיין מקור דבר מהרא"ש יראה שטע"ז במכירת בהמות הוא מר"י אבל ר"ת כתב טעם אחר משום שאינן בקיאות בקולנו וכו' וגם אין דרכנו להשאיל ולהשכיר ולפ"ז אין ההיתר משום פסידא וכ"כ ב"י סי' קנ"א משם הסמ"ג וע"ש בט"ז וש"ך שבש"ע פסק בטע"ז ומ"ש בחטי ושערי משום דלא אפשר פירש"י ל"א בלא איבה. וא"כ אפ' דמשום איבה ימשך סכנת נפשות ולא משום פסידא דה' כר"י יבורו ואל ישכירם וכ"ש שלא ימכור. ולפי"ז הך טעמא נמי הוא פד"ר וכיון דיש איסור בשכי' מן התורה יש להחמיר. ועוד אני רואה דגם למתירים משום פסידא לא התירו רק במידי דרבנן אבל במה שאסור מן התורה לא יועיל רק סכנת נפשות והוא מהתו' דגטין דס"ב ד"ה אין עודרין שכתבו טעם לר' ינאי שהתיר לזרוע בשביעית לארנונא משום דהוי סכנת נפשות אם לא יפרעו מס למלך ועוד דשביעית בזה"ז דרבנן ונהי דאסרו לעדור עם גוי אחר גבי מלך התירו (החי' בין אחר למלך נלמד מדברי מהרימ"ט ח"ב יו"ד סי' נ"ב למעיין שם באורך כי הרב התיר משום הפסד והק' אמאי ר' ינאי התיר לכל לידרוש למאן דאפשר ליה שלא יזרע וירצה בדמים ותי' שלא היה רוצה המלך שתהיה הארץ שממה וז"ש התו' ונהי דאסור לעדור וכו' כלו' למי שאפשר לו לרצות וכו' גבי מלך התירו כי לדידיה אין הבדל מטעם שלא תהיה הארץ שממה) משמע דלולא ששביעית דרבנן אין להתיר גם במקום פסידא דמלך וביותר מבואר בדבריהם בסנהדרין דכ"ו ע"א ד"ה משרבו וז"ל וא"ת ומשום ארנונא התירו לחרוש ולזרוע דהוא איסורא דאורייתא וי"ל דמיירי בשביעית בזה"ז דרבנן א"נ י"ל דפקוח נפשות הוא וכו' ע"ש וכ"ז דלא כהכו"פ ז"ל דהתיר משום אונס ממון במכירת בתים בא"י הגם שהוא מדאורייתא. ועוד אני למד דאפי' למ"ש דהוא דרבנן לא הספיק להם טעם פסידא לכל גוי רק לגבי מלך וראוי ללמוד מזה דלא יספיק הפסידא למאן דאפשר ליה רק אם יצטרף עמו סבה אחרת וכמ"ש מהרימ"ט בטעם המלך. והגם דבסנהדרין סתמו. ולמד סתום מהמפורש שכתבו בגטין. ומזה אני תמה על הרב השואל במבי"ט ח"ב סי' ס"ד על ישראל ששכר שדות מגוי והניח אריסין גויים בה אם יניחם לחרוש בשביעית כיון דשכי' ליומיה ממכר הוי וכו' ואת"ל שיניחם כיון דשביעית בזה"ז דרבנן ואפ' שהגוי יכריחהו בדיניהם לרדת לאריסותו האם יכול להחזיקו בתבואה וכו' ע"ש דאיך פשיט"ל דמשום הכרח הגוי מותר להורידו כיון דשביעית מדרבנן דלא כמו שהוכחנו מהתו' הנ"ל דלמאן דאפ"ל לא יועיל טעם פסידא רק עם סבה אחרת. ועוד אני תמה ביסודו דשכי' ליומיה ממכר הוי דזה נגד ש"ס דע"ז דט"ו דאסיק דשכי' לא קנייא וכתבו התו' דדוקא גבי אונאה דכתי' ממכר יתירה הוא דקנייא. ויותר אפלא כי גם הרב המבי"ט ז"ל השיבו על מונח זה. אמנם לזה אפ"ל דחשו למ"ש הג"א פ"ק דע"ז משם הר"א שיש' ששכר בית מגוי אסור ליש' להניח ע"ז שם וגם בשכר ממנו בהמה וחמר אחריה בשבת חייב חטאת דשכי' קנייא קצת וגם הג"א שכתב ואין נראה סיים דטוב ליזהר ע"ש אבל לקמייתא צ"י ומ"מ לפי האמור אזדא ליה בנ"ד היתר דשכי' משום פסידא:

פש גבן הטעם הב' דראב"ן שכתב וז"ל ועוד סמכינן אהא דגויים שבחו"ל לאו עע"ז ואין לחוש למכניס ע"ז לתוכו שאינן אדוקין בה לעשותה בביתם ותלינן לקולא ואמרינן דילמא לא עביד ע"כ ותחילה נבין דב"ק כי בתו' דרפ"ק דע"ז ד"ה אסור לשאת ולתת ביום אידם כתבו ואין לומר דנכרים שבחו"ל לאו עוע"ז הם אלא מנהג אבותיהם בידיהם דהא אמר שמואל בגולה אסור יום אידם דוקא וכו' לכן נראה טעם ההיתר משום שנכרים שבינינו קי"ל בגוייהו דלא פלחי לע"ז וכו' הרי בטעם גויים שבחו"ל חלוק מטעם דקי"ל בגוייהו וכו' דר"ל שאינן אדוקין ומר ניהו עשאם טעם אחד ואם נאמר דכונתו לטעם ראשון דוקא דמכח מנהג אבותיהם לכן אינן אדוקין יקשה עלינו תרתי חדא דהא התו' דחו זה ועוד בלי נ"ט דאדוקין הוה סגי משום מנהג אבותיהם. עד שראיתי להרא"ש בפסקיו שם שתמה על המנהג וכתב ופרשב"ם בשם זקנו רש"י דעכשיו אין הנכרים שבינינו עוע"ז ולא אזלי ומודו כדאמרי' בחולין נכרים שבחו"ל וכו' ואין לאסור משום דבר שבמניין וכו' דמעיקרא לא היתה הגזרה אלא למקומות שעובדים שם ע"ז דהא שמואל קאמר דבגולה אסור יום אידם דוקא משום דלא אדיקי כולי האי וכו' הרי נראה דגם הוא ז"ל ארכביה אתרי רכשי ועיין בטוב"י סי' קנ"א ולכן מוכרח דס"ל הכי דלולא היסוד של מנהג אבותיהם לא היה מתיר היסוד דאינן אדוקין כיון דהא מיהא חזינן דפלחי ואמרי' מסתמא לע"ז מיכווני וגם מנהג אבותיהם לחוד לא יספיק אם הם אדוקים אבל בשניהם יחד מצינו לחלק בזמנים דבזמן דלא אדיקי כולי האי אסור יום אידם ובדלא אדיקי כלל גם יום אידם שרי כמש"ש הרא"ש ובאדיקי טובא הא חזינן דלאו משום מנהג אבות לחוד פלחי ולזה בארץ רוסיא דאדיקי טובא הגם שהם בחו"ל לא מצא הראב"ן להתיר להם וכמ"ש הב"ח ז"ל וא"כ בנד"ד דחזינן דאדוקין הם באותו האיש עיין להרב בתי כהונה ח"א דס"א ע"ג שכיון שהם מאמינים בו באמונת השלוש וכו' ואפ' שמשתחוים לו לכבוד וכו' ועיין להרב צפ"ב שם תחלת התשו' נראה דבזה הם עוע"ז וא"כ כל המאמין בו אעפ"י שאין לו ש"ו וצורות נק' אדוק ואסור להכשיר לו ועיין לה' מעשה אברהם א"ח סי' ז"ך כמה הפליג הוא והרה"ג מהרח"פ ז"ל בהרחקת אותם מינים שלא יביאם לביתו ומינה דלא ישכור לדור בביתו בקבע וז"ן דעת מהר"א הלוי ז"ל בבני חיי יו"ד סי' רפ"א בהגה"ט שהחמיר באלו שקורים לאותו האיש אלוה יותר מגויי דורות הראשונים שהיו עוע"ז וכו' והגם שהבנ"ח שם חלק עליו מטעם דגויים שבחו"ל לאו עוע"ז הם כבר כתבנו שהתו' דחו טע"ז אם לא מטעם שאינן אדוקין שמשתנה לזמנים וכמ"ש ראב"ן בארץ רוסייא ונראה דמפנ"ז לא התיר הרא"ש בשכי' בתים מה"ט משום שינוי הזמנים והביא הטעמים המרווחים יותר. והגם כי הרב"ך שם לא החמיר רק משום שיש להם צורות ולפיכך כתב שכיון שמאמינים באותו האיש ועושים אותו לזכרו מי יימר דלא פלחי משא"כ במי שאין להם צורות כלל עכ"ז עיין להרמב"ם בסה"מ מל"ת כ"ה כתב שאזהרת לתתא"ב הוא ההרחקה ממנה ומכל מה שיתייחס אליה וכן החנוך רמז תל"ה כתב עיקר האזהרה בין לע"ז בין משמשיה וגם היראים שהבאתי לעי' הרחיב יותר ולפי"ז כיון דבמשכיר איכא לתתא"ב לאו דוקא לע"ז מזהר אלא לכל המתייחס אליה ואותם המינים אף כי לא יש להם צורות לא יבצר מהיות להם דבר אחר לכבודו וזה בכלל מ"ש במשנה מפני שמכניס בה ע"ז וכנז':

בר מן דין הנה לא מצאנו מפו' במתירים שהתירו מטעם שאינן אדוקים דאיירי גם במידי דאסור מה"ת אדרבה הרא"ש שהתיר מטע"ז בלשאת ולתת עמהם מפורש בו דאיסור דב"ז מדרבנן וכמו שהק' מהך דדבר שבמנין צ"מ אחר להתירו (יש להרגיש בזה מהבעייא בע"ז ד"ו אי אסור לשאת ולתת עמהם משום הרוחה הוא פירש"י דרווח ואזיל ומודה לע"ז ועבר על לא ישמע על פיך ע"כ או משום לפני עור. מאי נ"מ דאית ליה בהמה לדידיה משום הרוחה הא קא מרווח משום לפ"ע הא אית ליה לדידיה ע"כ דמשמע לב' הצדדים איסור מה"ת הוא. וחשבתי לת' לב' הצדדים דאין כאן רק איסור דרבנן כיון דלא ישמע על פיך אינו מן התורה רק במשביעו ממש ולא בנושא ונותן וגורם לו שיודה ורש"י כתב זה ע"ד אסמכתא וכ"מ מסה"מ להרמב"ם מל"ת י"ד דלא הזכיר בלאו זה רק שלא ישבע וכו' ולא יגרום לגוי שישבע לא הזכיר ע"ש משום דס"ל דאע"ג דתנייא בסנהדרין דס"ג ולא ישמע על פיך שלא ידור ולא יקיים בשמו ולא יגרום לאחרים עיקר האזהרה ללא ידור וכו' ולא יגרום אס' בעלמא וכן לפ"ע ג"ך נאמר שהוא רק איסור דרבנן ול"ש לפני עור מה"ת רק במוכר לו מידי דחזי לתקרובת אבל נו"ן עמו ומזמין לו מעות וכו' אין זה כ"א מדרבנן עיין בתו' שם ד"ה או דילמא. והרי לא מצאנו איסור לפ"ע רק במושיט כוס לנזיר ולא בממציא לו מעות לקנות ומצאנו שאמרו לפ"ע במידי דרבנן עיין ע"ז דכ"א לא ישכיר שדהו לכותי וכו' הט' דכותי חורשה בחה"מ וקעבר משום לפ"ע ומלאכת חוה"מ דרבנן היא עיין בתו' ד"ה תיפו"ל שהביאו מזה ראיה דבמידי דרבנן שייך לפ"ע וכן הביאו מהך דאין מוכרין בהמה גסה ליש' החשוד למכור לנכרי ע"ש ועיין בדט"ו תו' ד"ה לנכרי מזבין וכו' רק דזה לא נתיישב לי די"ל דאנה"ן הגם שגוף הדבר אינו אסור רק מדרבנן עכ"ז שייך ביה לפ"ע מדאורייתא ולא גרע ממשיאו עצה שאינה הוגנת לו שאף אם יעשה הדבר אין בו איסור ועכ"ז כיון שאינו הגון זה עובר אלפ"ע מה"ת. גם לישנא דלפ"ע משמע מה"ת דאנה"ן דגם בדלא קאי בת"ע דנהרא דליכא לפ"ע הביא מח' במור"ם סי' קנ"א ס"ב אי איכא איסור מדרבנן או לא ובש"ך סק"ו כתב דל"פ אלא ביש' דשייך ב"ד מצווין להפרישו אבל בגוי כ"ע מודים. וצ"ע כי התו' והרא"ש כתבו להדייא דבגוי נמי דל"ש לפ"ע מ"מ יש איסור מדרבנן. מ"מ ל"א אלא שחייבים להפרישו ולא לפ"ע כלשון הש"ס דהכא. גם מה שדקדקתי מסה"מ דבגורם אין איסור מה"ת נראה היפך זה מדבריו פ"ה מה' ע"ז היו"ד וי"א שכתב ואסור להשביע הגוי ביראתו וכו' ואסור לגרום לאחרים שידרו וכו' ואינו לוקה אלא הנודר בשמה ע"כ וכתב בכ"מ כלו' אעפ"י שהגורם אסור מ"מ אינו לוקה ע"כ ומדכתב ואסור להשביע וכו' ואסור לגרום משמע דאף הגורם לגוי לישבע עצמו אסור והאי איסורא מדאורייתא ודאי מדאיצטריך לומר שאינו לוקה ודלא כמש"ל וכ"מ מדברי הסמ"ג לאוין ל"ב למדקדק בלשונו שם גם הרב ס' יראים סי' ע"ה הביא הך דאיסור שותפות עם הגוי בכלל האזהרה וגדולה מזאת כתב החנוך סי' פ"ח שעיקר לא תזכירו אינו בא אלא בעוסק עם הגוי ביום חגו ומרויחו וכו' ולפי"ז צדדי הבעייא הם מדאורייתא והדק"ל. לזה י"ל דס"ל להרא"ש כמ"ש התו' בד"ב ד"ה אסור דאסור לשאת ולתת אינו אלא במידי דתקרובת ע"ז ולא בשאר דברים עש"ב והר"ן בריש ע"ז תי' מה שהק' לרש"י דבשלמא במכר שייך לפ"ע אבל במקח מאי לפ"ע איכא ואמר דגזרו מקח אטו מכר ע"ש והשתא י"ל דהרא"ש סבר דאין איסור מה"ת רק במידי דתקרובת אבל מ"מ גזרו בדברים אחרים אטו תקרובת ובעיית הש"ס בתקרובת היא מאיזה טעם דנ"מ גם לנמשך שהוא דברים אחרים. ומ"ש החנוך דאינו אלא בעוסק וכו' אפ' לדחוק דאין ר"ל לשאת ולתת אלא ר"ל שמשרת אותם או נו"ן לצורכם דוקא דהתם ודאי הרוחה איכא ואסור מה"ת זה נראה ליישב להרא"ש) ש"מ דגזרה דרבנן היא ומשו"ה י"ל דה"ט שהתיר והוא יגיד על ראב"ן ז"ל ודב"ז למדתיו ממ"ש רי"ו ח"א ני"ז ח"ד וז"ל ואפשר דגויים הללו שאינם אדוקים בע"ז כל מה שעושים בצורות הללו אינו אלא לנוי ומותרים בהנאה ואסור להשהותם משום חשד אם הם בולטים וראוי להחמיר בס' איסור תורה ע"כ והנה מ"ש וראוי להחמיר ודאי דקאי על מה שהתיר מעיקרא בהנאה דאי על השהייה בלי ס' איסור תורה החמיר משום חשד, וש"מ דגם מטעם שאין אדוקים אין להקל בס' איסור תורה וכאמור:

עתה אשוב אתפלא במש"ל משם הרבנים הנז' שהתקון הוא להקנות לו גוף הקרקע כל ימי השכי' בינו לבין עצמו וכו' דמלבד מה שתמהתי דבזה יכנס לאיסור לא תחנם הנה הרב המגיה בצפ"ב דקל"ז ע"ג הביא מבעל יד אפרים ה' שבת סי' רמ"ו דהגם דכשיש דעת אחרת מקנה א"ץ שיתכוין הזוכה לזכות היינו דוקא ביש' משום זכין לאדם שלא בפניו אבל בגוי דלית ליה דין זכיה לא ובזה ישב דברי הקצה"ח וש"פ וא"כ מה יועיל הכא שיקנה לגוי בינו לבין עצמו. גם מ"ש שיפקיר עיין בסי' רמ"ו דהיתר ההפקר לא יועיל רק בדיעבד שכתב ואם השאילה או השכירה וכו' יפקירנו וכו' וכ"כ העט"ז שם והצ"ץ בסי' ל"ה ובבאה"ט סק"ה ואיך נתיר לכתחילה. ובפרט כי הרב צ"ץ שם הק' על המתירים במקנה בהמתו לגוי מהך דאין מוכרין להם בהמה גסה ותי' דלא התירו רק משום פסידא משום שא"א ע"ש וא"כ נד"ד דאפשר להשכיר ליאודי בפחות איך נתיר וכ"ש דהמעיין שם יראה דאין טעם פסידא מתיר רק באיסור דרבנן והכא איכא איסור לא תחנם. וא"ת נהי דמהני בהנאה כזאת להתיר לתת א"כ לא הוי קנין גמור להביא לאיסור לא תחנם וכמ"ש המג"א סי' רמ"ו סקי"א דהפקר להתיר שכירות בהמה אינו הפקר לזכות שום אדם אפי' ביום השבת והצ"ץ סי"ך כתב על מכירת משכונות להיתר רבית שאם בא להחזיק בהם אינו יכול עכ"ז מהני לשרייותא דרבית והבי"ר לזה ע"ש ובפרט בזה"ז שנתחדש מכר הטאבו הא ודאי דבלא זה נראה דאינו מכר גמור להביא לאיסור לא תחנם. אשיבך מלין כי הט"ז ז"ל תמה בסק"ה ע"ד הצ"ץ מכמה הלכות פסוקות שכל שאינו מכר גמור אינו מועיל להתיר רבית וכן ההיא דהפקר הוכיח מדברי הב"י ז"ל דהפקר גמור הוא ליום השבת. ועיין להחק"ל יו"ד ח"ב סי' י"ט ובאה"ע סי' מ"ה דצ"ט ובחיו"ד הנז' סי' ך' הסכים עמו מהריט"א ז"ל דבמכי' משכונות יכול הלוקח להחזיק במקחו ומפנ"ך הותר הרבית דלא כהצ"ץ ז"ל רק הרב מעשה אברהם יו"ד סי' ל"ז אחר שהביא סברות דיכול להחזיק במקחו כתב דכמה פעמים עשו מעשה באזמיר לכוף להחזיר המקח מכח מנהגם ואין זה מעניננו דאנן דינא קא בעינא ואודות מכר הטאבו ג"ך עיין להדב"מ ח"ב סי' מ"ב וחש"ש בתשו' שבסוף הספר העלו דאין זה מעכב ומש"ש הגאון מהריט"א ז"ל להתיר עפ"י דברי המח"א ז"ל דבמכר ע"ת שיחזירהו לו לזמן שאין בזה רבית דהא קנוי לו לאותו זמן קנין גמור כמתנה עמ"ל וכו' ואומד"ד דע"מ להחזיר הוא אפי' שלא התנה דאין אדם מוכר מאתיים במנה ע"ש אין זה מציל בנד"ד דמלבד דהרב ז"ל הביא מח' בזה עוד בה דלא דמי דהתם אם נאמר שהמכר קיים פלטינן מאיסורא אבל' הכא נהי דבקיום המכר פלטי' מלתתא"ב אבל נתפשנו באיסור לא תחנם. ותו דאשכחן להת"ה סי' ק"ך גבי ההיתר למכור החמץ גם למכירו שברור שיחזירנו לו הרגיש ממ"ש הגמ"י דמתנה עמ"ל ל"ש מתנה בפסח ותי' דע"כ אין זה אלא חומרא גבי חמץ דבכ"מ קי"ל מתנה עמ"ל שמה מתנה וא"כ די בחומרא זו גבי חמץ ולא להוסיף עליה לדמות מילתא אחריתי ע"כ וכ"כ בש"ע א"ח סי' תמ"ח עיין במ"א סק"ה וח"י סקי"ו נראה שהבינו ולא להוסיף וכו' שכתב הוא למעוטי שאר איסורין ולעד"ן לשונו לא מוכח כן אלא למעוטי שלא נוסיף חומרא אחרת בחמץ) ומינה לע"ז דחמירא דמתנה עמ"ל ל"ש מתנה ובפרט לפמ"ש הרדב"ז ז"ל הבי"ד המ"א שם דטעם האיסור בחמץ משום שאם לא יקיים תנאו נמצא שעבר על לא יראה למפרע ע"ש ומינה לנד"ז שאם לא יחזיר הבית למפרע יעבור על לתתא"ב והגם כי המ"א ז"ל השיב על דבריו עיין להח"י שתמה עליו וגם המ"א ז"ל מודה בחמץ משום חומרא ומינה כ"ש הוא לענין ע"ז. ובזה אין מקום להתיר הכא מטעם הנז'. גם מה שרצה הצפ"ב שם סוף התשו' לסייע היתרו באופן שיתנה עם הגוי שלא יכניס לשם ע"ז וכתב דבשכירות דירה אמרינן ליה וציית ע"ש. אחה"ר הנה מור"ם סי' רמ"ו כתב אבל לא מהני תנאה עם הגוי שתנוח בשבת שאינו נאמן ע"ש ולא מצינו דסמכינן עלויה אלא היכא דמרתת כמ"ש בא"ח סי' ש"ה סכ"ה. והנה ראיתי לראש"ל בסו"ס שמחה לאיש ז"ל שהתיר למושבות בשנת השביעית למכור או ליתן המושבות לגוי מכירם שיודעים שיחזיר להם אח"כ מהך דהת"ה ז"ל והעדוב"י סי' קי"ו חיזק דין זה מהירוש' וכו' והרגיש מאיסור חניה בקרקע וכתב ובזה אנו ניצולים מאיסור חנייה כאשר המשכיל יבין שזה הגוי ישמור המושבות ולא יגע בהם כלל רק לעת שידרוש ממנו האדון להחזיר הוא מוכן להחזיר בלי מגרעת ע"כ ואנכי לא זכיתי להבין איך ניצולנו מאיסור חנייה אי משום דלא הוי רק מכר להתיר איסור. כבר הוכחתי היפך זה. ואי משום דסופו לחזור לא הוי מכר גם בזה הוכחתי דאסור מלת"ח ואי משום שלא חיסר כלום מהקרקע עדיין לא שמענו האיסור מכר מחובר יוכיח ההיפך ועיין למעשה אברהם יו"ד סי' ל"ו שנסתפק במוכר קרקע לגוי רק לפירות והביא ממלאכת הקדש ס' ואתחנן ד"ה לא תחנם דג"ז אסור. וכתב דהוא אליבא דמ"ד ק"פ לאו כקה"ג דמי הכא דפירי קנויים לו עולמית כקה"ג דמי ע"כ באופן דעד עתה לא מצאתי היתר שפוי בשכי' דירה בא"י:

וחשבתי למשפט ללמוד מענייני שבת אופן המתיר גם בא"י אפי' לסוברים דהוי דאורייתא ממ"ש הב"י בסי' רמ"ה ששאלו לרש"י על השוכרים שוורים לגוי וחורש בהם בשבת ויש מתירים אם הגוי קבל עליו אחריות מיתה וגנבה ויוקרא וזולא כי עתה הם עליו נצ"ב ויש אוסרים כיון שאין הנכרי יכול למוכרה וכו' וכן בסוס"י רמ"ה הביא מח' זו וכתב שדעת ריצב"א שמתיר אפי' אין רשות ביד הגוי להוציא ונראה שאם היש' מזהיר את הנכרי שלא לעשות בה מלאכה בשבת ואם יעשה יתחייב בשבת באונסיה דשרי דאם בא לעשות מלאכה הרי קנאה להתחייב באונסיה והביא שכן הורה מהר"י בירב ז"ל אלא שהצריך לכתוב כן בעש"ג ונסתפק הב"י בזה אי עצה טובה קמ"ל הרב שלא יכחיש הגוי שהתנו כן או משום שחשש לדברי האוסרין הפקר שבינו לבין עצמו הצריך הכתיבה בעש"ג לפרסם הדבר. ובש"ע סי' רמ"ו הביא בס"ד יש מתירין ויש אוסרין לבסוף ובס"ה גבי שותפות עם הגוי בבהמה כתב כדברי מהרי"ב ז"ל. ומור"ם הגיה ואפי' אם הבהמה כולה של יש' וכו' רק שיפרסם הדבר ע"ש ולפ"ז נראה דתקון זה יועיל בנ"ד להשכיר לו הבית בתנאי שלא יכניס ע"ז ואם יכניס יתחייב באחריות נפילה ושריפה ויוקר וזול דנראה דאין כאן איסור לא תחנם כיון שאינו יכול להוציא הבית מתחת"י ומשום לתתא"ב ליכא דהא אם הביא קיימא ברשותיה ואין זה ביתו של יש'. אך ראיתי להמג"א סקט"ז כתב דעת הב"י דאם הבהמה כולה שלו לא מהני כמ"ש ס"ד (ר"ל ומ"ש בס"א אינו רק בבהמת שותפות) ורמ"א הכריע להקל ע"כ ולפי"ד דעת הב"י בנד"ד דהבית כולה של יש' לא מהני. אבל לענ"ד דברי המג"א תמוהים כי בב"י אינו מחלק כלל והרי דברי הריצב"א דמיירי בבהמת שות' כתב שדעתו כמתירים ע"ש ואם יש לחלק מאי אירייא אולי הריצב"א לא היקל רק בבהמת שות' וכ"ר בהגהות לבוש שכתב ה"ן פליגי בבהמת השות' וצ"ע ע"כ והסתירה הנראית בש"ע דבס"ד כתב מח' ובס"ה גבי שות' התיר בסתם יש לתרץ בב' פנים הא' כמ"ש בב"י ונראה שאם היש' מזהיר שלא לעשות וכו' שרי ס"ל דזה יועיל גם לאוסרים בקבלת אחריות לחוד כיון דמלבד קבלת אח' הזהיר ודאי גמר שאם יעבור על תנאו תהיה שלו. ולכן בס"ד שלא הזכיר האזהרה הביא מח' אבל בס"ה אתא לאשמועי' דאם הזהיר שרי לכ"ע הב' דיש להעיר בש"ע דהוא פסק הלכה מדוע הזכיר שיעלה בעש"ג כמהרי"ב דאי לעצה טובה אין כאן מקומו רק לפסוק הלכות ואי לצאת דעת האוסרים בהפקר שבינו לבין עצמו וכמ"ש המג"א סקט"ו יהיה זה סותר למ"ש בס"ג דהפקר בינו לבין עצמו סגי. ונראה דבש"ע הבין כונה אחרת בדברי מהרי"ב דס"ל נהי דקבלת אחריות מתרת מ"מ חיישינן למראית העין לזה הצריך לכתוב בעש"ג שיתפרסם הדבר ולזה בס"ד שלא הזכיר הך דעש"ג לא הכריע ובס"ה הזכירה וסתם להתיר ולפ"ז אין שינוי לב"י בין בהמת שות' לכולה שלו כל שמזהיר בתחילה ומתנה בק' אחריות בעש"ג סגי וה"ה לדידן בנד"ז:

אלא דלכאורה ק' על עיקר היסוד דק' האחריות מוציאה מרשות בעלים מהך דסי' ת"מ גבי ישר' שהפקיד חמצו אצל יש' או אצל גוי דהטוב"י הביאו מח' בזה דלהרמב"ן והר"ן והרשב"א אין המפקיד עובר עליו ולר"י והרא"ש ז"ל עובר וטעם הראשונים משום דתניא במכילתא מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך יצא חמצו של יש' ברשות נכרי וכו' אבל ר"י והרא"ש ס"ל דמ"מ עיקר הממון דיש' הוא והנפקד השאילו ביתו לשמירת ממונו קרינן ביה ביתו וההיא דמכילתא בנכרי שהלוה ליש' על חמצו היא ע"ש והשתא ל"מ לדעת הרא"ש אלא אפי' להרמב"ן לולא היקשא דגבול לבית לא הוה ק' אחריות מפקא מרשות בעלים דאי מפקא ודגוי הוי אפי' אם הוא בבית יש' ולא קבל עליו אחריות שרי וכמ"ש בפסחים ד"ה במקבל פקדון מגוי בלי אחריות שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ע"ש אם לא דטעמם ודאי דוקא משום היקשא אשמועי' דק' אחריות מבית הגוי מקצת שלא ברשותו איכא ועיין לשאגת אריה סי' פ"ג שכתב לדעת הרמב"ן דגם בלי ק' אחריות רק שהוא בבית הגוי אין יש' חייב בביעור מה"ת (יש לפלפל בדב"ק רק אכמ"ל) ולפי מונח זה יתורץ עליהם מ"ש הפנים מאירות ח"ב סי' ק"ס להביא ראיה להרא"ש ז"ל נגדם מסנהדרין דקי"ב דפקדונות עיר אחרת ואיתנהו בעיר הנדחת מותרים ופריך פשיטא לאו שללה הוא ותי' ל"צ דקבל הנפקד אחריות מ"ד כדידיה הוי קמ"ל ע"כ דמשמע בק' אחריות ל"מ מרשות בעלים ולפי"ה ניחא דאנה"ן רק גבי חמץ חידוש הוא שחידשה תורה מהיקש הנז'. (וליכא לאקשויי ע"ז מפסחים ד"ה אמ"ל רבא לבני מחוזא בעירו חמרא דבי חילא מבתייכו דכיון דאילו מגניב ומתביד ברשותייכו קיימי ובעיתו לשלומי כדילכון דמי ואסיר וכו' דנראה דחיוב תשלומין משוי ליה דידהו. דליתא כי המעיין ברש"י ד"ה הואיל יראה דר"ש גופיה דחשיב לגורם לממון כממון דמי אינו מחשיבו ממון דמקבל אחריות רק אחר שנגנב וכו' אבל מקמי הכי לא וא"כ רבא דהחמיר לבני מחוזא גם בעודו קיים אינו רק מטעם הואיל ואילו נגנב וכו' ופריך הניחא למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי י"ל הואיל אבל למ"ד לאו כממון ופטור גם אם נגנב מה הואיל שייך ומת' משום דכתי' לא ימצא החמרנו לומר הואיל ולל"ב קאמר דאיצטרי' לא ימצא למ"ד לאו כממון דמי משום דסד"א הואיל איתיה בעיניה לאו ברשותיה קמ"ל כלו' דהיא גופא אתא לאשמועינן דאע"ג דלאו ברשותי' אמרינן הואיל ודוק) אבל בכל התו' קבלת אחריות לא מפקא מרשות בעלים וא"כ מדוע בשכי' בהמה בשבת אמרינן דמפקא מרשותו. ובפרט דבש"ע ק' הלכתא אהלכתא דבסי' רמ"ו פסק דמפקא ובחמץ פסק בסי' ת"מ כהרא"ש וראיתי למהריט"ץ סי' ע"ו הק' להרב"י בה' שבת דלפי"ד ק' אמאי המשאיל בהמתו לגוי בשבת חייב עליה והלא שואל חייב באונסין וחיוב אונסין מפיק מרשות בעלים והגם דלחי' המג"א ז"ל דלא היקל מרן בש"ע רק בבהמת שותפות לא ק' כל זה ועיין ביא"ה שם שתי' מעצמו קו' מהריט"ץ כן. אבל מלבד מה שהוכחתי לעי' דלא משמע כן בב"י עוד יקשה ע"ז למור"ם שהשוה בשבת בהמת שות' לכולה שלו. מדוע בה' חמץ לא הגיה על מרן דק' האחריות מפקא מרשותיה. ועם היות דג"ז יתיישב לפמ"ש אני ההדיוט דאין דעת מר"ן ומור"ם להקל רק באזהרה לגוי שלא יעשה מלאכה או בפרסום בעש"ג ולכן בחמץ דליתנהו להני החמירו אבל מה נענה לאותם המתירים שם רק בקבלת אחריות לבדו ובהיותי עסוק בזה ראיתי להרב יאודה עייאש סי' ע"ג הק' מאי שנא בחמץ של גוי שקבל עליו ישר' אחריות דקרינן ביה שלך מטעם הואיל ואילו מגנב וכו' ואתרוג אפי' בשאלה דחייב באונסין לא קרינן ביה לכם ותי' משם מהרש"ק ז"ל דבכל ד' שומרים איכא שני צדדים צד אחד מט' חיוב התשלומין מיקרי שלו אבל כל זמן שלא נגנב ברשותיה דמריה קאי וגבי חמץ אזלינן לחומ' משום חיוב התשלומין ובאתרוג אזלינן לחומרא כיון שעדיין לא נאנס. (מהרי"ט בס' ווי העמודים קכ"ד דקי"ד תמה עליו ממ"ש התו' בפסחים דס"ב ד"ה ב"י לרב חסדא דלית ליה הואיל לקולא רק לחומרא וז"ל נראה דר"ח לא פסק רק מדרבנן דמדאורייתא ל"ש לחלק בין חומרא לקולא ומדאורייתא ל"א הואיל כלל אפי' לחומ' ע"ש ולע"ד אין כאן תימה דלכאורה דברי התוס' סותרים למ"ש בפסחים דמ"ו ד"ה הואיל שהק' לר"א דגזר לא יקרא שם לחלה דידיה עד שתאפה כדי שלא ישהנה ותחמיץ ועובר עליה בב"י מטעם הואיל ואי מתשיל עלה דידיה הוייא אמאי לא התיר לאפותה גם אחר קריאת שם הואיל ואי בעי מתשיל וכו' ותי' דכיון דהך הואיל לא שכיח ל"א להתיר ע"ש והשתא הנה לר"א ודאי דס"ל שאם תחמיץ עובר עליה מה"ת מטעם הואיל וכמ"ש בר פלוגתיה לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בב"י ש"מ דלדידיה מוזהרין עליו הרי דס"ל דמה"ת אמרינן הואיל ועכ"ז ס"ל דלהקל ל"א ומוכרח לתרץ דל"א כן בדס"ב רק לר"ח דלית ליה הואיל רק מדרבנן וס"ל להחמיר ולא להקל וכ"מ מראייתם שם אבל לרבה דס"ל הואיל מדאורייתא שפיר יש לחלק בין חומרא לקולא כדברי מהרש"ק ז"ל ואי קשייא הא קשייא דבאמת ל"א לרבה דקי"ל כוותיה הא אמר הואיל גם לקולא כגון האופה מיו"ט לחול ע"ש ואין לומר דשאני אתרוג דהואיל דידיה אילו מגנב וכו' חייב הוי הואיל דמחוסר מעשה דא"כ מ"ט דחמץ הא מפורש התם בדס"ב דלרבה במידי דמחוסר מעשה ל"א הואיל אפי' לחומרא. ואולי דהואיל דאילו מגנב הו"ל הואיל דלא שכיח וכבר כתבו התו' בדמ"ו דהואיל דלא שכיח אמרי' לחומרא ולא לקולא. רק מדברי רשב"א שם ד"ה הואיל נראה דפליג בזה כי הוא הק' אמאי אין יוצאין במצת מעשר שני מט' הואיל ואי בעי מתשיל ואי ס"ל דהואיל דלא שכיח ל"א לקולא הנה התו' כתבו דהאי הואיל ל"ש ומאי קו' רק אם נאמר דאנה"ן מודה הוא דהואיל דל"ש ל"א לקולא ורק ס"ל דהואיל דמתשי' שכיח הוא ואפ' דמטע"ז הוסיף להק' שם מחמץ של גבוה אמאי אינו עובר עליו מטעם הואיל ואי בעי מתשיל. ר"ל דאפי' לדעת התו' דל"א הואיל דל"ש ואי בעי מתשיל ל"ש מ"מ מודים דאמרי' לחומרא וגם אם ימצאו תי' להך דמצת מע"ש אכתי ק"ל מחמץ של גבוה אם לא דהאי הואיל שכיח הוא ורק מטעם אחר ל"א ליה משום דכתי' בהו קדש לה'. אבל אי הוה מודה רשב"א ז"ל דהאי הואיל ל"ש יסבור כדעת התו' דלחומ' אמרי' ולא לקולא וניחא על מהרש"ק ז"ל) והרב"י ז"ל דידיה תי' דל"מ לסוברים בחמץ של גוי שביד ישראל דאינו חייב בביעור רק מדרבנן דאין כאן קו' אלא אפי' לסוברים דחייב מה"ת שאני חמץ שהחמירה בו תורה בב"י ובי"מ דבכל דהו מיקרי שלו משא"כ בשאר איסורין ע"כ (שם מהרי"ט הק' ע"ז מאי מקשה רשב"א ממצת מע"ש נימא שאני חמץ ולפמש"ל בסוגר דחזוק קו' היא מכח חמץ דגבוה ניחא) והנה ראיתי למהרי"ט ז"ל בס' ווי העמודים שם כתב דלתי' הבנ"י ניחא דלא החמרנו בפקדונות שהיו בעיר הנדחת דדוקא בחמץ יש להחמיר אבל למהרש"ק הי"ל להחמיר גם בפקדונות מטעם הואיל. והוא ז"ל חילק מדיליה באו"א כי בכל דבר דכתיב לכם קנין הגוף משמע ולא קנין אחריות רק חמץ שאני דאתרבאי קבלת אחריות מלא ימצא והרב פנ"י הי"ו בח"א סי' ז' הבי"ד וקלסיה וכתב דזה ש"ס ערוך הוא בפסחים ד"ה וכתב דבזה ניחא הך דפקדונות וגם הך שכתבו הבאה"מ וזית רענן לפרש מ"ש בת"כ את כספך לא תתן לו בנשך כספך ולא כסף אחרים דמיירי בכסף של גוי שהפקידו ביד יש' וקבל עליו אחריות ואפי"ה שרי להלוותו ברבית ע"ש ואחה"ר מלבד דהמעיין בפסחים יראה דלא איצטריך להו לא ימצא אלא למ"ד דבר הגורם לממון לאו כממון דמי אבל למ"ד כממון דמי אמרו בפשיטות הניחא למ"ד כממון דמי משום דפשיט"ל דבעלמא נמי אמרי' הואיל וכבר פי' הסוגייא לעי' עד"ז. עוד בה אנכי לא ידעתי מה יענו למאי דקאמר הש"ס בפסחים דס"ב דפסל ר"ח קרבן פסח מטעם הואיל ומ"ע א"כ לא נאמר כן ברבית ופקדונות דעיר הנדחת ובשלמא הא דתנן יש' ששכר פרה מכהן יאכילנה כרשיני תרומה. אע"ג דהואיל ואי מתברא חייב בה כדידיה דמייא והו"ל גזלן באותה תרומה ניחא אי מטעם התו' משום דכהן הוא שחייב במזונותיה או מטעם רש"י דכיון דאית ליה טובת הנאה באותה תרומה ויכול ליתנה לבעל הפרה איהו ניח"ל להאכילה לבהמתו אבל רבית ופקדונות קשייא. ולעד"ן לתרץ דנהי דבכה"ת אמרינן הואיל שאני פקדונות שראינו התורה חסה על ממון ישר' והקילה בשריפת נכסי עיה"נ כמ"ש בסנהדרין ואת כל שללה תקבוץ. לרבות נכסי רשעים שבחו"ל אר"ח ובנקבצין לתוכה. ול"מ להרמב"ם דס"ל בזה דוקא אם בעת הדחתה כבר נקבצו לתוכה אז יאבדו משא"כ בהיו סמוכים לה אלא אפי' לרש"י דס"ל בסמוכים אם יכולים ליקבץ לתוכה ביום השרפה יאבדו עכ"ז אתי במכ"ש דל"א הואיל דהשתא ומה נכסי רשעים ורק הם חוצה לה ל"א הואיל ואילו היו בתוכה היו נשרפין השתא נמי נשריפנהו והתירתן תורה מתקבוץ נכסי אחרים המופקדים לא כ"ש דל"א הואיל. והך נמי דרבית מיעטיה קרא מאת כספך ולא כסף אחרים למימר דל"א הואיל דאל"ה למאי אתא אי מיירי בדלא קביל אחריות למימר דאינו שלו פשיטא וגם בקבל אחריות הא קי"ל דאין זה מוציא מרשות בעלים ופשיטא אלא לומר דל"א הואיל סו"ד המורם מכל הנז' דקבלת אחריות לא מפקא מרשות בעלים וגם הואיל דאילו מגנב וכו' כיון דלא שכיח הוא ל"א ליה לקולא. וא"כ מה טעם דהמתירים שכי' בהמה בשבת בקבלת אחריות:

ואשר אני אחזה בישוב קו' זאת עפ"י מה שדקדקתי בדברי המתירים שהביא הב"י שכתב ויש מתירים אם הנכרי קבל עליו אחריות מיתה וכו' ויוקרא וזולא כי עתה הם עליו נצ"ב ע"כ ומשמע לי דגם הם ז"ל לא הספיק להם להוציאה מרשות בעלים בק' אחריות לבד אלא בק' יוקר וזול דהיינו שיקבל עליו הגוי שאם הוקרה או הוזלה מדמים שיקצוב לו בעת קבלתה ישלם הפחת ואם הותירו הותירו לו דבזה דידיה הוייא הגם שאין לו רשות להוציאה וטעם האוסרין אינו רק משום דשמא דמרה עלה יש לחוש למראית העין לפיכך תקנו זאת מרן ורבו שיפרסם הדבר בעש"ג וראיה לזה דיוקו"ז מפיק מרשות בעלים מדתנן בבכורות דט"ז המקבל צאן ברזל מן הנכרי ולדותיהן פטורים מן הבכורה פירש"י ששם לו הנכרי בהמותיו בדמים קצובים לתת לו ליו"ד שנים וכו' והוולדות שיהיו עד אותו זמן יהיו ביניהם ע"כ ופריך הש"ס למימרא דכיון דלא קבל מרה זוזא ברשותיה קיימא ורמינהי אין מקבלין צ"ב מיש' מפני שהן רבית אלמא ברשותא דמקבל קיימא פירש"י דמקבל הוא דאיחייב והוולדות דמשלם בשכר המתנת מעות יהיב דאל"ה אמאי רבית הא ברשות מרה אשבח ע"כ ותי' אמר אביי ל"ק הא דקביל עליה מרה אונסא וזולא (ר"ל לפיכך פטורים מהבכורה) הא דלא קביל עליה אונסא וזולא אמ"ל רבא אי דקביל עליה נכרי יוקו"ז צאן ברזל קרית להו וכו' ע"ש דמשמע דהעיקר תלוי בקבלת יוקו"ז והתם בגוי משום דיוקו"ז עליה פטורים מהבכורה וברבית משום דיוקו"ז על המקבל דידיה הוו ומעות הלואה גביה לזה הו"ל אגר נטר. ועיין כ"ז מפו' ביו"ד סי' קע"ז וכן בטור שם סי' קע"ג כתב וכן מותר להקדים מעות על חבית יין ולהתנות עם המוכר שאם יוזל או יתיקר עד זמן המכי' יהיה ברשות לוקח ואם יחמיץ ברשות מוכר ואין חילוק בין מושכו לרשותו או מניחו אבל אם לא קבל הלוקח אחריות הזול אסור אפי' אם מושכו לרשותו וכ"פ בש"ע שם. הרי פשוט דהכל תלוי בק' יוקו"ז דהיא מחשבא ליה כדידיה ואעפ"י שלא משך לא הוי אבק"ר משום קרוב לשכר ורחוק מן ההפסד משא"כ להיפך. וגדולה מזו כתב הטור בסי' קע"ו וז"ל מותר להשכיר כלי ולקצוץ דמיו ולהתנות שאם ישבר באונס שישלם לו דמיו ואעפ"י שכיון ששם אותו בדמים ונתחייב באונסין הרי הדמים בהלואה אצלו והשכר שנותן מיחזי כרבית אפי"ה שרי כיון שאינו מתחייב בדמיו אא"כ ישבר וכ"ז שהוא בעין הוא מחזירו כמות שהוא ועד שעת שבירה הוא ברשות בעלים לזולא וגם הוא נפחת נמצא שעד עתה הוא אצלו בתורת שכי' וכו' וע"ש בב"י מקור הדברים ממ"ש רב בב"מ דס"ט ספינתא אגרא ופגרא ובש"ס דימו זה למאי דתנייא אעפ"י שאמרו אין מקבלין צ"ב מיש' אבל אמרו השם פרה מחבירו ואמ"ל פרתך עשויה עלי בל' דינרים ואני אעלה לך סלע אחד בחדש מותר לפי שלא עשאה דמים אלא לאחר מיתה ופירש"י ואין זה רבית כדמפרש דלא קביל עליה זולא דמחיים ולאו מלוה היא וגבי ספינה נמי לא קביל עליה זולא ע"ש הרי מפורש דאפי' קבלת זולא דלאח"מ לא מפקא מרשות בעלים אלא קבלת יוקו"ז דמחיים והגם דמהטור וכן התו' בב"מ ד"ע ד"ה דקא נראה דגם בהיות יוקו"ז על הנותן לא הותר לו לקחת רק כשהכלי נפחת אצל המקבל לאו משום דס"ל דקבלת אחריות לחוד מוקמא בידא דמקבל אלא משום החידוש שחידשו חז"ל גבי רבית דקרוב לשכר ורחוק מהפסד רשע וזה מדוקדק בדברי התו' שם למבין (אין לתמוה על התו' דמהך דשם פרה מחבירו נראה דהגם שלא נפחת מדמיה שרי דומיא דמקבל צ"ב דכבר כתב הטור בדי"ז לפי שהיא ברשות בעלים עד שעת מיתה וגם נכחשת כלו' דמיירי בשם אותה לעבוד בה ונכחשת בעבודה ועיין בב"י שכתב שהטור נתכוון בזה לדברי התו' והוא פלא על הש"ך סק"ה שהביא עצות מרחוק דברי ה"ה פ"ח מה"מ לחלק בין שם פרה למקבל נצ"ב ולא זכר שהטור כתב זאת) אך זאת ק"ל בהך דספינה ושם פרה דנהי דלא קבל יוקו"ז דמחיים רק פגרא דלאח"מ אמאי לא נחמיר ברבית משום הואיל ומתה או נשברה חייב קמה ליה ברשותיה וביותר תימה דבב"מ דר"ע אמר ונהגו בני כופרא אגרא בשעת משיכה ופגרא בשעת שבירה ומק' הש"ס אטו במנהגא תליא מילתא פירש"י היכי שבקינן להו לקבל שכר הואיל וסופו לקנותה ומשני משום דמתניתא תניא דמותר נהוג מנהגא ע"ש והשתא ק' כיון דכח הקו' משום הואיל היא גופה תיקשי למתניתא וי"ל עפ"י מ"ש התו' בפסחים דמ"ו ע"ב ד"ה רבה אמר שהק' וא"ת אי אמרינן הואיל א"כ בטלת כל מלאכת שבת הואיל וראוי לחולה שיש בו סכנה ותי' דכיון דלא שכיח כלל ל"א הואיל ע"כ (מש"ל לתרץ בעד מהרש"ק שחי' דל"א הואיל רק לחומרא אינו מציל נגד התו' הללו דודאי הוו תיובתיה דאין לך קולא יותר מזו לבטל מלאכות שבת מכח הואיל לולא דל"ש כלל וק"ל) הנה בדל"ש כלל ל"א הואיל ומיתה לא שכיחא ופגרא נמי ל"ש כלל. אך עוד היום ק"ל בהך דמקדים על חבית יין דקבל המוכר אחריות חומץ ועכ"ז מותר משום דלוקח קבל יוקו"ז ואמאי ל"א הואיל ואם החמיץ לחומרא והגם שהיה אפ' לתרץ זאת משום שלפעמים גם החומץ שוה כיין וגם אם תחמיץ תהיה ברשות לוקח דמאי איכפת ליה ולא תקום ברשות מוכר רק אם יהיה בזול והו"ל תרי הואיל חד הואיל אם תחמיץ והב' הואיל שהחומץ לא ישוה כיין ובפסחים דל"ח בעי הש"ס אי אמרינן תרי הואיל או לא וע"ש בדמ"ו תו' ד"ה הואיל קמא שכתב רשב"א בפשיטות דתרי הואיל ל"א. מ"מ בתו' דב"מ דס"ד ד"ה אי תקפה יראה משם דמפרשים תקפה לאו היינו חימוץ אלא קלקול ע"ש וזה קשה לומר שהיין המקולקל ישוה כמשובח (ע"ש סוה"ד כתבו דחמוץ שכיח) והדר הו"ל הואיל חד ואמאי ל"א וכן קשה בהך דמקבל צ"ב דגנבה ואבדה הוי שכיח ול"ש ואמאי ל"א הואיל ואילו מגנב לחומרא וצ"י:

הא מיהא אשכחנא פתרי למתירים שכי' בהמה בשבת דהיינו בקבלת יוקו"ז דבזה נפקא מרשות בעלים ואפ' דגם המג"א ז"ל לא חילק בין בהמת שותפות לכולה שלו רק מפני שהבין דמיירי בק' אחריות סתם אבל בק' יוקו"ז גם הוא ז"ל יודה דל"ש ולכאורה מזה יש לדון דאם כה יעשה בנ"ד אין בזה משום לתתא"ב אבל מ"מ הגם דאין הגוי זוכה בה לגמרי עוד לבי מהסס אם יספיק זה להוציא מאיסור לא תחנם לכן לא אהיה נחפז להתיר מטע"ז:

והנה ראיתי להרה"ג פנ"י הי"ו שם בפסקו הביא להתיר מכח שפשט המנהג כמתירים והרב ד"ד העיד על א"י ומנהג מבטל ובפרט באיסור דרבנן כמו שהארכתי במ"א והעיד שראה מעשה ששכרו כת הפורטיסטאן מאת יאודים בעה"ק ירושת"ו וגם בסוריא בפני כמה רבנים ולא מיחו בידם הגם שמכניסין ע"ז לבתיהם וכו' עכתד"ק ואני הפעוט אחה"ר מכת"ר לא מלאני לבי להקל מכח זה דאחד הרואה כמה דיות נשתפכו בענין המנהג ותמצית הדברים עיין לכנה"ג ח"מ סי' ר"א בהגה"ט ובשיירי ליו"ד סי' רי"ד הגה"ט ועיין להרב משאת משה ח"ג ביו"ד סי' ד' על היתר עלי הגפנים שהרב מהר"י זיין ז"ל תקע יסודו בזה על התפשטות המנהג להתיר והמ"מ שם סי' ה' חלק עליו וכתב דל"א מהריק"ו רק ביש מח' ונהוג כחד ולא באיסור מוסכם והרב ב"ד של שלמה יו"ד סי' י"ט עמד על דבריהם והאריך בדברי הפוס' ובדפ"ז ע"ד כתב סו"ד דמנהג שיש בו איסור תורה לא אזלינן בתריה כלל ומנהון דרבנן אמרי אף באיסור דרבנן זולת מהריק"ו ודחו דבריו וגם הוא ל"א אלא היכא שיש לו ראיה מה"ת ומי הוא זה אשר ערב אל לבו להחזיק במנהג שיש בו עבירה אפי' מדרבנן וכ"ש באיסור תורה וכ"ז כתבתי לדעתם דנגעו בה מתורת מנהג אמנם כבר כתבתי דל"ש הכא מנהג דמה שהיו אוכלים הוא מחסרון ידיעה וכו' ואין לא ראינו ראיה ע"ש ומכ"ז הייתי נבוך בדברי הרב הי"ו עד שמצאתי דברי חפץ שרמז למ"א וגם בח"א סי' ז' לענין ישראל המלוה מהעכו"ם ליש' חבירו שהביא שם דברי הבאר המים שהתיר מכח התפשטות המנהג בכל תפוצות ישראל ובזה ניצולין אנו ממח' הפוס' דבעו שיהיה המנהג עפ"י וותיקין דהתפשטותו הוא העד שהיה עפ"י וותיקין וכו' וסיים אשר בדבריו דהבאה"מ ניצולנו ממ"ש הריב"ש סי' רנ"ו דדברים האסורים בלי מח' ונהגו בהם היתר כי לא ידעו מנהג טעות הוא וגם החיד"א בשיו"ב א"ח סי' תנ"ו כתב דמנהגים שנתפשטו מדלת העם אין ראיה מהם גם החק"ל בס' סמיכה לחיים דכ"ג ע"א כ' אין לנו להתיר רק במנהג שנתפשט בימי הראשונים אבל בדורותינו שנתמעטו הלבבות וכו' אם ראינו המנהג להתיר ובאנו לומר שידעו בו חכמי הדור ולא מיחו ורבו האוסרים אין לנו לומר אלא שלא נגלו להם כל דעותיהם וחשבו שרבו המתירים ועל הכל אם אין המנהג ברוב בני העיר אלא ביחידים מנ"ל שידעו בהם והחזיק בזה בר ברתיה בס' חקק"ל ח"א יו"ד סי' ט"ל ומ' וא"ח סי' ו' ובסמ"ל יו"ד סי' ה' דל"ה ע"ש דמדברי באה"מ יצאנו י"ח שהתפשטות המנהג בכל גבול יש' הוא עד דהוא עפ"י וותיקין והאריך לתת טעם לסמוך על המנהג אפי' נגד מרן וכו' זתד"ק. ונראה דלזה ודאי רמז מני"ר. אך לישרי לן מר דמלבד שאנכי הרואה שיש לפקפק מדברי הפוס' על יסוד באה"מ ז"ל (רק אינו בידי) עוד בה איך יצאנו בדבריו י"ח החק"ל ז"ל שכתב דהאידנא אין ראיה ממה שלא מיחו חכמי הדורות וכו' והרי כל כח הבאה"מ מהתפשטות המנהג והשתא אין שם התפשטות לדברי החק"ל ז"ל ואפי' לדברי הבאה"מ אין ראיה מהתפשטות חו"ל לא"י בנד"ד דהתם רוב מתירים והכא רוב אוסרים ואי משום ההתפשטות בא"י גופה הרי הבאה"מ בעי ההתפשטות בכל תפוצות יש' ובפרט דכמה יראים נזהרים גם היום והרי לפנינו שבאו לישאל ובפרט לפמ"ש דרבים סוברים דיש בזה איסור מה"ת וגם הבאה"מ ל"א והרי במ"מ ז"ל יראה מהשאלה דהיתר העלים פשט בכל גבול יש' ועכ"ז החמירו הוא וב"ד ש"ש ז"ל ודלא כהבאה"מ ז"ל באופן דגם בזה לא מצאתי עמוד חזק לסמוך. והגם דבמ"א כתבתי דנראה ממרן בבד"ה ליו"ד סי' קע"ג שהביא מח' הפוס' בטרשא דר"ן ומכת המתירים הוא הרא"ש ומכת האוסרים הרי"ף והרמב"ם וכתב ולענין הלכה פשט המנהג להתיר והלך אחר המנהג כ"ש שהוא להקל בדרבנן ע"כ דס"ל לילך אחר המנהג במידי דפלוגתא אפי' באיסור תורה ממש כ"ש שהוא להקל וכו' ואפי' יהיה נגד ההלכה ממה שפסק כהרא"ש ושבק כללו לפסוק כשני עמודי ההוראה ע"ש וא"כ אנן כוותיה דמרן ניעביד מ"מ עדין לבי קוהה עלי אולי ל"א ז"ל רק בידוע שנתפשט המנהג קודם החכם האוסר או דוקא בנתפשט בכל תפוצות יש' והתם הוה קאים ליה למר הכי ואיך נילף לנ"ד:

באופן דהרואה עיניו יחזו כמה נתלבטתי למצוא ההיתר בזה בשופי ולא עלתה בידי זולת אם יפקיר המשכיר ביתו באפי תלתא לכל ימי השכירות תעלה לו ארוכה מכח ס"ס בשופי והוא כי הנה הב"י בא"ח סי' רמ"ו הביא מהתו' והרא"ש והמרדכי ורי"ו וסמ"ג והטור דהפקר באפי תלתא סגי אפי' לכתחילה רק רצה לדקדק מהמרדכי דל"מ וכתב דיש לדחות והשתא הנה י"ל ספק דהשתא דאין מכניסין בקבע שרי אפי' בא"י כמ"ש הד"ד ז"ל והבאתי דזה יועיל אפי' אי הוי איסור מדאורייתא דלא כהרא"ש ואת"ל דבדאורייתא אין לחלק שמא השתא דהפקיר באפי תלתא מהני דלא הוי ביתו ומתהפך דילמא הפקר מהני ואת"ל דל"מ מ"מ הרי הכא אין מכניסין בקבע וגם לצאת ידי חובת רבינו ברוך דמחמיר בס"ס דפד"ר יש לצרף ס' שלישי אולי כשפשט המנהג כחכם המתיר מהני וכמ"ש הב"ד ש"ש שם משם מהר"י שטיין ז"ל וכתבנו דזהו פשט דברי מרן בבד"ה ויש להביא ראיה לזה מהך דפריך הש"ס בב"מ ד"ע אטו במנהגא תליא מילתא ומתרץ משום דמתניתא תניא ועיין בדברי המפז"ל בש"ע דמדברי כולם נראה כשיש ערעור על המנהג ומצאנו שיש לו ע"מ לסמוך דאזלינן בתריה. והגם כי מצאנו להרא"ם ח"א סי' כ"ה החמיר שאין להתיר מכח ס"ס לכתחילה וכן בתוספותיו על הסמ"ג גבי טומטום אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו. כתב כן וסיים ולפי"ז אפי' ס"ס נמי דרבנן לכתחילה לא ע"ש הנה הפר"ח בסי' ק"י כללי ס"ס או"ד כתב ע"ד ולא נהירא דבכל דוכתא מקילינן בחד ספקא דרבנן ובתרי ס' דאורייתא ואפי' לכתחילה וכ"כ הרשב"א סי' תצ"ז גם הרב מהר"י הלוי ז"ל כלל ד' סי' כ"ב תמה ע"ד הרא"ם והביא ראיות נגדו וסתר דוכתי דמוכחי כוותיה וכתב שמהריב"ל ח"א כ"א סי' ז' הורה הלכה למעשה להתיר לכתחילה ומהרשד"ם באה"ע סי' ל"ג כתב שכן דעת התו' אך תמה עליו בסוף התשו' כי ביו"ד סי' קי"ג נראה שסותר עצמו וסובר כהרא"ם ומהר"ל סרוואל השיב בזה דאין כונת מהרשד"ם אלא שלא לעשות ס"ס בידים אבל כשיהיה ממילא מתיר אף לכתחילה. ועיין להפר"ח כלל י"ח ובקצור ס"ס אומ"ו שכתב כדבריו דאין לעשות תרי ספיקי בידים ומעתה כיון דרבנן בתראי וכן הוכיחו מקמאי נגד הרא"ם כוותייהו נקטי' וסוגיין דעלמא הכי אזלא וגם למ"ש מהרל"ס והפר"ח דאין לעשות ס"ס בידים והכא אמרינן שיפקיר בפני ג' דהוי בידים ואזיל ליה ס' חד מ"מ פשו להו תרי ספיקי וס' רב ז"ל כבר חלקו עליה רבים ונכבדים וא"כ היא גופה הויא ס' ובפרט דיש מח' בעיקר די"ז אי הוא מה"ת או רק מדרבנן אפ' דיודה גם הוא בזה. גם מ"ש הרב סדר אליה רבה וזוטא שע"א דמ"ז לתרץ בעד הרא"ם דגם הוא ל"א רק באפשר לתקן בלא ס"ס ותמה על מהרי"ל אמאי לא הבין את זאת ע"ש ונראה להחמיר בנ"ד מכח זה מ"מ אם אי אפשר למצוא יאודים או שימצא גוי ביותר נראה דאי אפשר קרינן ביה. זהו מה שעלתה מצודתי בענין זה רק מכח ס"ס ואודות היתר לישמעאלים כבר הורה זקן בס' מזבח אדמה חיו"ד סי' קכ"א ההיתר בשופי ועיין בס' כפו"פ ד"מ ומשם באר'ה. והיה רצוני לעמוד במאן דבעי למהוי חסידא שלא להתיר מכח ס"ס אי אריך או הוי בכלל הפטור מן הדבר ועושהו נק' הדיוט כיון דעיקר היתר ס"ס הוא משום דאזלינן בת"ר או עדיף מרובא כמ"ש הרשב"א סי' ת"א ובכללי הס"ס לש"ך ופר"ח וחק"ל ח"א ליו"ד סי' ק"י וקי"א אך ראיתי שדב"ז נוגע להך דאל ישנה אדם מפני המחלוקת היא ותנאיה וכבר הארכתי בזה במ"א קחנו משם. ואין לכפול הדברים. ע"כ משלי ורו"מ יברר הדבר גם מפי אחרים ועליו תבא ברכת טוב:

תוכן העניינים

יש מאין חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה