יש מאין חלק א· רבי אליהו ילוז
יורה דעה
סימן ו
קהל שיש להם עזר הבשר מימי קדם אשר ממנו יותן פרס לת"ח ועניים וכו' ומפני המחלוקת קמו אנשים נכבדים לקעקע ביצת העזר הנז' והביאו שו"ב לשחוט מבלי עזר הנז' והבטיחו להתנדב נדבות ידועות לת"ח והעניים והכת שכנגדם מיאנו בזה והטילו חרם על השו"ב הנז' שלא ישחטו עוד והם לא שמעו לקולם. מה יהיה המשפט בזה:
ואען ואומר הנה השאלה חתומה ניתנה ויש בה כמה סעיפים. ראשונה אם חרם זה דינו כחרמי הקהל השתא דעברו ושחטו יש לדון בזה אם שחיטתם כשרה אם לא. דלכאורה הא תליא בהך דתמורה ד"ד כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד דלאביי אי עביד מהני דאל"ה אמאי לקי ולרבא לא מהני והאי דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא וכו' ע"ש וכיון דקי"ל בכולי תלמודא הלכתא כרבא לגבי אביי בר מיע"ל קג"ם בהא נמי אעל"מ והו"ל מתה ולא שחוטה כמ"ש מהרשד"ם ביו"ד דס"ט ע"ג. וכ"ן דעת הרמב"ם בפ"ג מה' מלו"ל גבי חובל בגד אלמנה וכלי אוכל נפש שפסק שאם חבל מחזירין ממנו בע"כ. וכתבו שם הכ"מ והלח"מ משם הריב"ש סי' תפ"ח הטעם דפסק כרבא דאעל"מ ושאני לאו דלא תבא אל ביתו דמהני ואינו מחזיר רק כסות יום ביום וכו' משום דכתיב השב תשיב וכו' מכלל דמעיקרא לא וכ"כ ה"ה בפ"א מגזלה ה"ט. איברא דהלח"מ תמה ע"ז דאחר שפסק בבגד אלמנה אם אבד או נשרף לוקה מכלל דמעיק' לא וה"ט משום שניתק לעשה שאמרה תורה אם חבול תחבול ודרז"ל אפי' שלא ברשות עכ"ז השב אכולהו נמי קאי והרי הוא שנה ללא תבא וכו' וגם הסמ"ע סי' צ"ז סקי"ד פשיט"ל הכי וס"ל דאע"מ ובסקט"ו ביאר דעת הרמב"ם שכתב מחזירין ממנו בע"כ דהיינו דוקא בעת צרכן ובסה"ד כתב והא דכתב הריב"ש וכו' אהא דכתב הרמב"ם בבגד אלמנה דאתיא כרבא ישבתי בדרישה (בדרישה אין זכר לתשו' ריב"ש) ומהרי"ע בס' לח"י ח"ב ד"ו כתב לא ידע איך יתיישבו דברי ריב"ש לדרך הסמ"ע ולי ההדיוט נ"ל כונת הסמ"ע לדחות דברי הריב"ש ולומר דבמ"ש בדרישה גבי כלי אוכל נפש דמחזיר בעת צורכן יתיישב דעת הרמב"ם בדרך זה בבגד אלמנה ואין לשפוט דפסק כרבא וכמ"ש הריב"ש. אבל הגד"ת שע"א ח"ה והבני יאודה שם שקו"ט בדעת רמב"ם ואסיקו דפסק כרבא והבנ"י הוכיח זה מפי"א דשמיטה ויובל גבי א"י אינה נמכרת לצמיתות שפסק ואם מכר שניהם עוברים בל"ת ואין מעשיהם מועילים (ע"ש מ"ש על המג"א שלא הבין השגת הרמב"ן מ"ש אין זה מתנהג בסוגייא שלא הוזכר זה במח' אביי ורבא. ואח"ה שמה שהבין הוא ז"ל בכונת ההשגה שר"ל אמאי לא הק' מזה לאביי היא הבנת המג"א עצמה וע"ז תי' שאין הכרח להקשות על איזה דעת מכל המקומות) ולענ"ד שאין זה הוכחה דשאנ"ה דגלי קרא שלא יהנה בה מכירה מדכתיב כי לי כל הארץ ופירש"י אל תרע עיניך בה שאינה שלך ובהא כ"ע מודו ועיין בספר פנים מאירות ח"א סי' ל"ד ובתי כהונה בית ועד דע"ה שניהם נתכוונו לומר טעמו של הרמב"ם כן גבי מעשר שכתב בפ"ו מבכורות ויראה לי שהמוכר מעשר לא עשה כלום ולפיכך אינו לוקה וישבו בזה קו' הלח"מ שם ומינה להא כיון דכתיב כי לי כל הארץ גילה שאינה שלו דליזבנה. והב"כ ז"ל כתב כן לגבי יפת תואר שפסק בה' מלכים דאינה מכורה משום דלאו ברשותיה היא לזבונה אלא לשהוייה גביה גם הראיה שכתב הבנ"י שם ממ"ש בריש ה' תמורה דאחד מהשותפין שהמיר לוקה ואין התמורה קודש יש לדחות עפ"י מ"ש הלח"מ שם ד"ה ועוד לפי גירסת רש"י דקאמ"ל רבא לאביי דלאו דתמורה הוי שוה בכל ונראה דקבלה מיניה משו"ה לקי ומ"מ לאביי לא מהני משום דגלי רחמנא בדבר שהיה בכלל ויצא וכו' עש"ב. וכן ראיתי להרב חק נתן בתמורה ד"ו האריך להוכיח דהרמב"ם פסק כאביי ויישב המקומות הסותרים ונ"ט לזה משום דהש"ס תלי פלוגתייהו בתי' הם בהוויתן יהיו במח' ר' יונתן ור' יאשיה וקאי אביי כשטת ר' יאשיה ואנן קי"ל ה' כר' יאשיה. ומאי דלא מני הדא עם יע"ל קג"ם משום דלא מיירי רק בפלוגתא דנפשייהו ולא בדתלייא באחריני ע"ש (עיין להי"מ כלל ה' הביא מח' בזה ודעתו נוטה דבכלהו ה' כרבא והוכיח כן מרמב"ם ז"ל רק אפשר דשאני הא אם נפסוק כרבא תיקשי הלכתא אהלכתא) (ומה שיש להרגיש לשיטתו דא"כ אמאי לא אשכח תלמודא לאוקומי פלוגתייהו רק בשינוי קונה לימא דבדר"י ור"י פליגי כבר עמד ע"ז השער אפרים סי' קי"ג דפ"א ע"א בגוף הסוגייא ותי' ע"ש ומה שנראה מדב"ק שם דאזיל בשיטת הסו' דהרמב"ם פסק כרבא צריך להתיישב מה יענה להך דעיוה"כ דמוכח מינה הרב ח"ן שם דודאי פסק כאביי. ופלא על ח"ן אמאי לא העיר עליו) וכן ראיתי להמש"ל סופ"ג מה' גירושין וריש פ"ח מה' מלו"ל כתב בשם מהרש"י דרבינו פסק כאביי ממ"ש בכותב גט בשבת דבמזיד אינה מגורשת משום שהעדים פסולין דלרבא בל"ז נמי אעל"מ וסיים דיש לדחות. גם הלח"מ פ"ו מבכורות ה"ה דעתו נוטה שפסק רבינו כאביי וה"ט לפי פירש"י שפי' דפליגי בשינוי קונה כגון גזל עצים ועשאן כלים דלאביי מהני וכיון דקי"ל בכ"מ שינוי קונה א"כ הלכתא כאביי. אלא שדחה זה מדברי הר"מ בפ"א מגזלה דסבר בדעת רבינו דחומד עבד חבירו עובר בל"ת והמקח קיים והוק"ל מרבא ותי' דכיון דשינוי קונה ה"ן מעות קונות הרי דגם לרבא שינוי קונה ומ"ש דפליגי בשינוי קונה הוא כפי' הא' דרש"י ע"כ (מוהרימ"ט ז"ל ח"א סי' ס"ט כתב דפירש"י זה אינו אלא גליון דלדבריו ק' הלכתא אהלכתא ותו דרבא גופיה בב"ק דצ"ט במאי דאמרינן רשב"י וב"ש וראב"י וכו' כולהו ס"ל שינוי במקומו עומד ופריך ר"פ איכפול כל הני תנאי לאשמועינן כב"ש השיב רבא ממאי דילמא כ"ע שינוי קונה אלא העיקר כפי' קמא דרש"י ע"כ ויש להליץ בעד אותו פירוש דרבא דילמא קאמר ולא ברירא ליה להלכה. ותו עפ"י מאי דקי"ל אין ה' כשטה י"ל איפכא דאביי ר"ל לכ"ע שינוי במקומו עומד וזוהי השטה ויהיה הדין דשינוי קונה ורבא השיב דכולהו ס"ל שינוי קונה ואין הלכה כשטה כפי' בתרא דרש"י אמת כי הדחיה בלשון דילמא במח' הוא שנוי בין הת"ה והרשב"א אי ליהוי ה' כאותה שטה או לא עיין בכנה"ג יו"ד סי' נ"ט הגב"י אוכ"ח ובי"מ כלל א' אונ"ט אך י"ל דכ"ז לגבי דידן אבל שנאמר דרבא לזה נתכוון אפ' דכ"ע יודו) ולע"ד יש לפקפק בדחייה זו כי הרב"ך שם פתח דבריו כתב על דברי ה"ה ז"ל דלית להו פתרי תריצי והאריך ליישב ועיין שעה"מ ה' גזלה ומלבד זה הנה יל"ד דאמאי איצטריך ה"ה לקיים המקח משום מעות קונות כשינוי והיה די במ"ש לקמיה על השגת הראב"ד שאינו חייב בתשלומין מפני שהאיסור היה בההשתדלות וכיון שאח"כ מרצונו מכר אין כאן חיוב השבה ע"ש ועוד הנה הלח"מ בריש פ"י ממכירה הק' ליסוד ה"ה שאעפ"י שעבר המקח קיים דא"כ מאי מקשה הש"ס בהכונס ס"ב על מ"ש חמסן יהיב דמי והא"ר הונא תליוה וזבין זביניה זביני דאנה"ן עבר על חמס ועכ"ז הוו זביני ע"ש. ואני מוסיף בזה דהיא גופה תיקשי בסוגייא לס' אביי דאע"מ. מאי קושיא ולפחות הו"ל לומר הניחא לאביי. לכן נראה לישב כ"ז עפ"י מ"ש התו' תמורה ד"ו ד"ה שאני וכו' דגם אביי לא אמר אע"מ רק בדבר שנתכוון בו לאיסור אבל אם דעתו שהוא עושה בהיתר הו"ל זכיה בטעות וחוזרת כמ"ש התו' ב"מ דקט"ו ד"ה וחייב וכ"פ מהריט"ץ סוס"י י"ו וסי' קס"ג והנה בב"מ ד"ה מוקי הש"ס לר"ה גופיה דלא תחמוד לאינשי בלא זוזי משמע וא"כ בזוזי טועה הוא דשרי והשתא שפיר פריך כיון דחמסן יהיב דמי בזה טועה הוא דשרי וחוזר לכ"ע ואמאי אמר"ה דזביניה זביני ומשני כשאמר המוכר רוצה אני דאז זכייתו לאו מכח דמים לחוד אלא מכח דבור המוכר שאינו בטעות ולזה זביניה זביני ומ"מ פשיטא דלא זכה רק כשיתן דמים דאל"ה הגם דאיכא דעת מקנה לוקח במה זכה וה"ז דומה לשינוי קונה דבשינוי זכה הגוזל ובזה יתיישבו דברי ה"ה ז"ל דבלא אוקמתא דדמים קונים אע"ג דמבין שהרמב"ם איירי באומר רוצה אני ובזה תנוח הקו' שראוי להק' גם לאביי מדין זכייה בטעות דהדרא ואיך רבינו פסק שזכה. ונאמר דמכח רוצה אני אין כאן השבה וכמ"ש בדבור אחרון מ"מ אכתי קשה דליכא בזה רק דעת מקנה ואכתי זכייה בטעות הואי וזהו מה שנתעורר להק' בדבור ראשון בין לאביי בין לרבא אלא שהק' בפשיטות מדברי רבא וה"ה לאביי מכח זכייה בטעות ולזה תי' דבדמים קנה כמו בשינוי וסמך על מה שיבאר לקמיה דבאמירת רוצה אני אזדא זכייה בטעות. ונמצא מזה שאין הכרע דסובר בדעת רבינו כרבא (הגם כי הלשון דחוק הענין נאות) ומ"מ עם שי"ל כן וגם רבים הם הסוברים דהרמב"ם פסק כאביי וממילא בנ"ד יש לדון דשחיטתם כשרה מה נעשה להלח"מ שאין מבין כן בה"ה גם הרמב"ן בפי' עה"ת ובסה"מ נראין דבריו שפוסק כרבא גם בתשו' הרא"ש כ"ה סי' ד' וכ"ז סי' ד' פסק כרבא. וכ"כ בהגמ"ר סוף שבועות רמז תשפ"ד פסק ר"י ב"פ מי שנשבע או קבל בחרם שלא יתן דבר או לא ימכור ועבר וכו' אין במעשיו כלום כדאמר בכתובות כיון דאמור רבנן לא ליזבון אי זבן לא הוי זביני וכו' ובפ"ק דתמורה אמר אביי כל מילתא דאמר ל"ת וכו' ולרבא לא מהני וה' כרבא לגבי אביי בר מיע"ל קג"ם ע"כ. ואין לחלק דאין זה אמור רק במידי דאורייתא אבל לא בדרבנן וחרם הקהל נאמר שהוא מדרבנן ואע"מ וכמ"ש הרב חיים מבורך ז"ל בתשו' שער אפרים סי' קי"ג דמלבד שהרב המחבר חלק עליו באורך והבנ"ח בח"מ סי' ר"ח ויו"ד סי' של"ד אסיק הכי וגם הקה"י אלגאזי מע"כ אוקס"ב תמה על הרח"ם הנז'. וגם בתשו' מהרשד"ם יו"ד סי' קט"ו אף שפקפק לחלק בין דאורייתא לדרבנן נגד הרב השואל חזר והודה שראוי להחמיר. עוד בה עיין להרב חק"ל יו"ד ח"ב סי' רי"ח דאף דהסכמה בלי חרם איפליגו בה אי הוייא דאורייתא או דרבנן אבל בחרם לכ"ע הוייא דאורייתא וממילא בנ"ד נראה לכאורה לכ"ע דאעל"מ ושחיטתם נבלה:
אבל אחר הישוב נראה דבנ"ד אע"מ מכמה טעמי ונרחיב הדברים הנה בטוח"מ סי' ר"ח פסק דמקח הנעשה באיסור כגון שהוסיף במקח בשביל המתנת מעות המקח קיים ובב"י הביא מקור הדברים ודחה דברי הגמ"ר הנז' מהלכה ובש"ע פסק דהמקח קיים והגיה מור"ם וכן אם נשבע שלא למכור ע"כ רק הסמ"ע תמה דלדבריהם ק' דרבא דסבר במכר גלימא בזוזי דרביתא שהמקח קיים (עיין בב"י) אדרבא בתמורה דס"ל אעל"מ. וכתב אלא שיש לחלק דמקח הנעשה באיסור או הוסיף במקח. טעמא דקיים כיון שמחזיר מעות דרבית א"כ לא נשאר במקח מצד עצמו שום איסור ולא קנסינן התירא משום איסורא משא"כ בנשבע שלא למכור דא"א שיתקיים המקח בלתי איסור שעובר על שבועתו ע"כ עיין למהרש"ך ח"א סי' קנ"ז מ"ש בזה ולדעתי שכונתי כהסמ"ע דלא כתורת חסד סי' רס"ט שנראה שיש ביניהם חילוק והב"ך שם כתב שאין שחר לדברי מהרש"ך ז"ל ואם דברי מהרש"ך כסמ"ע אין שם קו' דלהדיא כתב הסמ"ע ל"ק התירא משום איסורא משא"כ בנשבע וכו' והיא כונת מהרש"ך ז"ל) (ועיין בבנ"ח סי' ר"ח שתמה על מהרש"ך ז"ל מהך דמוכר בשבת מעשיו קיימים דהרי התם א"א שיתקיים המקח בלתי איסור שבת וכן הק' הט"ז שם להסמ"ע ז"ל והוא פלא על הש"ך סק"ב שכתב ע"ד הסמ"ע ובהכי ניחא הך דטבח ומכר בשבת ועבר ואקני דמעשיו קיימים והוא כלפי לייא. שו"ר להבית אברהם סי' קכ"א סוף או"ב כתב וז"ל אך דבדברי סמ"ע לא יתיישב כמה הערות שהעיר מהרי"ט אף דהש"ך כתב דבזה ניחא וכן הק' בס' בנ"ח למהרש"ך שתי' כהסמ"ע ע"כ והרי בקצור העיר לכל מ"ש) והש"ך ז"ל בסק"ב כתב וז"ל אלא ודאי שאני בכל הני כיון דאפשר לעשות בהיתר משא"כ בכל הני דתמורה או בנשבע שא"א לעשות אם לא שיעבור ע"כ ולכאורה דב"ק צ"ב דאם ר"ל דאפשר לעשות בהיתר ורק איסור שבת וכיוצא בא מחוץ וכחילוק הט"ז שם וכ"ן דעת מהרשד"ם ז"ל ח"מ סי' ש"פ ע"ש א"כ מאי קאמר משא"כ בנשבע וכו' והלא גם הוא המקח מצד עצמו כשר רק איסור שבועה רביע מחוץ ואם ר"ל דשאני מקח רבית שהיה בידו לעשותו בהיתר משא"כ בנשבע א"כ במה יתרץ הך דמקח שבת שאי אפשר לעשותו בהיתר בשבת ואי משום דאפשר בחול א"כ בנשבע נמי אפשר דמתשיל אשבועתו. וכן הק' בתשו' מהרשד"ם יו"ד סי' קמ"ב ואפשר כונתו דשאני מקח שבת ורבית שבזמן שאיסור זה רביע עליה מ"מ השאירה לו התורה זמן אחר לעשות המקח דהיינו בחול ובלי רבית משא"כ בנשבע שבזמן שאוסרת אותו השבועה אין לו שום עת למכור זולת אי מתשיל דאז אין שום איסור כלל וליכא לומר רחמנ"א ל"ת כלל. ועיין בא"ח סי' של"ט במחצ"ה על מג"א סק"י שהביא דברי הסמ"ע והש"ך בשיטה אחת ומובן כמ"ש בכונת הש"ך ז"ל. והנה המעיין בשרש דבר יראה דהרא"ש ז"ל הוא שדייק מדברי רבא דמקח הנעשה באיסור קיים ולפי"ז לכאורה ק' על הסמ"ע והש"ך ז"ל שבאו לזווג דין זה עם הך דהגמ"ר דבנשבע ועבר ל"מ דהא בתשו' הרא"ש כלל ז' סי' ד' נשאל בתקנה שעשו בחרם שיהיה כל כתיבת השטר מסופר בדה"ץ ואם לאו לא יגבו בו ואח"כ עשו תקנה להפך ששנים מבוררים יכתבו ושטה אחרונה כתי' הסופר ולא התירו החרם אי יכלי לגבות בשטרות ההם והשיב לא יפה עשו להכשיל הקהל בחרם ומ"מ לא נפסלו השטרות וכו' והקהל יש להם כח לשנות התקנה ולא דמי למח' אביי ורבא וכו' וקי"ל כרבא וכו' דהתם פליגי במצות שא"א לבטלן אבל בתקנה וכו' וגם אפשר לבטל החרם לכ"ע מהני ועוד חכם עוקר את הנדר מעיקרו וכשיתירו החרם כאילו לא היה מעולם וכו' ע"כ הרי יש חרם הקהל כשבועה ועכ"ז אע"מ. אבל אחר החיפוש ליתא דהא הש"ך ז"ל ביו"ד סי' רכ"ח סקצ"ו הק' תשו' הרא"ש ז"ל אהדדי דבכ"ה סי' ד' על חרם הקהל שלא למכור מקומות בהכנ"ס שעשו הסכמה להפך למכור כתב אם התירו החרם הראשון המכר קיים ואי לא לא ולפמ"ש בכלל ז' הנז' הרי יש להם כח לשנות ותי' דהתם מיירי שהתירו החרם הראשון לבסוף והשאלה היתה רק מפני שעשו השטרות קודם לזה והשיב דאין לפוסלם כיון שלבסוף הותר החרם וכמ"ש ועוד דחכם עוקר את הנדר וכו' זת"ד וא"כ אם לא הותר החרם ודאי דל"מ וזווג הרא"ש והגמ"ר עולה יפה ועיין להלח"ר סי' ס"ג ופרמ"א ח"א סי' נ"ד שכתבו כהש"ך ז"ל (הלח"י עייאש ח"ב סי' כ"ט נסתפק בביאור דברי הש"ך והוק"ל לכל צד וליסוד שכתבתי בביאורו דה"ט דהרא"ש משום שהתירו לבסוף לק"מ) גם הש"ך ז"ל בסוה"ד הביא דברי מהר"א ששון על זה בסי' ר"י וכתב קיצר בדבריו ואולי כיוין למ"ש ע"כ (אחה"ר קשה להעמיס זה בכונת מהרא"ש מדכתב לא מפני זה יהיה השטר פסול שהוא מה עשה ולדרך הש"ך כן היל"ל שהרי לסוף הותר החרם. אבל אפש' כונתו למ"ש הט"ז סקמ"ד לתרץ אותה תשו' דהרא"ש כלל זי"ן סי' ד' עם תשו' אחרת באותו כלל סי' וי"ו דכתב להפך וז"ל צבור שהחרימו על דבר ואח"כ החרימו להפך ולא התירו הראשון אין השני כלום. וע"ז תי' דאנה"ן חרם הראשון קיים לעבור עליו אבל המכירה קיימת וז"פ דברי מהרא"ש שגם הוא לא הק' רק מכלל ז' לאותו כלל ולא לכלל ה' דקו' כלל ה' הט"ז לא מצא לה ארוכה ע"ש) ועיין להבנ"ח ז"ל מה שיישב לתשו' הרא"ש אהדדי והבני יאודה שם העיר עליו ואיהו דידיה תי' דבתשו' מכירת מקומות בהכנ"ס פירשו בהסכמה להדייא שאם מכרו מכירתן בטלה וזה אינו ענין למח' אביי ורבא וכו' משא"כ בתקנת הסופר דלא הוה אלא הטלת חרם בסתם וכו' וכן חילק מהראנ"ח סי' כ"ה בין שתי הסכמות גם הרב פר"ת יו"ד סי' א' סקי"ט ס"ל בנדונו דוקא כשקנסו הקהל להדייא וכ"מ מהש"ך שם סקל"ח והחילוק אמיתי רק שק' לענ"ד כי בתשו' הסופר נמי מפורש להדייא שכל שטר שלא יהיה מכתי' הסופר לא יגבו בו. וכן ראיתי להרב ד"ן ז"ל באה"ע סי' ג"ן חי' דאותה דשטרות משום שהוא חוב לאחרים שלא יפסידו בעלי השטרות אוקמה אדין תורה משא"כ וכו' וגם לדידיה ק' דהא הך דמכירת מקומות הוי חוב לאחרים שלא יפסידו הקונים ובכל זה ביטל המכירה. ולע"ד המעט אפ"ל כי הרא"ש סובר בתשו' הנז' כהגמ"ר דאעל"מ וכמ"ש הסמ"ע והש"ך אלא דבהך דשטרות הטעם שלא בטלו ההסכמה הראשונה לגמרי דהא הסופר כותב שיטה אחרונה רק ששינו בה שיהיו עמו שני ברורים ולזה הגם שלא התירוה השטרות כשרים וכן דקדק הרא"ש וכתב והקהל יש להם כח לשנות ההסכמה לא לבטל ויהיב טעמא שכיון שיש להם כח לבטלה לגמרי בהתרה כן נמי יש להם כח לשנות גם בלי התרה. ) המעיין בתורת חסד סי' כ"ד בקהל שהסכימו שכל שטר שלא יהיה מסופר העיר וחתום בו יהיה פסול והב"ד נתנו רשות לאחר לכתוב שטר מחילה פעמיים שלש וברביעית כתב בלי רשות. יראה לכאורה דהוא הפך תשו' הרא"ש דשטרות דשם קיים שטר הרביעי שלא כיוונו על סופר העיר שהיה אז אלא על מי שיהיה סופר העיר וכיון שב"ד מינוהו הרי הוא סופר העיר ואילו הרא"ש לא קיים מטע"ז דהברורים ג"כ נתמנו מהקהל ועכ"ז איצטריך לטעם שהקהל יכולים לבטל וכו'. גם מי סנו ליה טעמי הרא"ש עד שהלך לטעם אחר אלא שאפ' לישב זה לפי מה שחשש הרב בסי' רס"ט להגמ"ר ומהרי"ו דאעל"מ. וגם לקמייתא י"ל דשנייא ההיא דהרא"ש שתקנו שיטה אחרונה תהיה מסופר ב"ד א"כ גילו דאותם הברורים גם עתה אינם סוב"ד) ומעתה הרבה פתחים לישוב תשו' הרא"ש אהדדי ודלא כמו שהבין הרב מהר"י הלוי ז"ל כ"ד סי' כ"ד דטעם הרא"ש בהך דשטרות משום דכיון שיש בידם לבטל אע"ג שלא בטלוה מהני והוק"ל ע"ז מאי מקשו בתמורה לרבא מגזל עצים ועשאן כלים דמשלם כשעת הגזלה אימא דהטעם הוא משום שהיה יכול לבטל האיסור ולהשיב הגזלה קודם שעשאן כלים ולפי כל האמור נתבאר שאין זה כונת הרא"ש ז"ל. ומ"מ לית מינייהו פירכא למה שכתבו הסמ"ע והש"ך לזווג הרא"ש כהגמ"ר. אך שיש להרגיש על חילוקם מהך דפריך מגזל עצים וכו' מאי פירכא והלא יכול לעשות זה בהיתר אף בזמן שאסר עליו הכתוב הגזל. והרואה למה שתי' הבנ"ח בח"מ סי' ר"ח בהגה"ט ושע"א סי' קי"ג לקו' מהר"י הלוי הנז' יבין שיתיישב זה גם לסמ"ע וש"ך ז"ל ואין להאריך. גם היש"ש פ' משילין די"ח החזיק בהך דהגמ"ר וכתב וז"ל וצריך לחלק בין איסור שבת לשבועתו שאיבד כחו וזכותו ועוד שבת מצינו שנדחה אצל חול משא"כ בשבועה ע"כ (יש לתמוה על מג"א א"ח סי' של"ט סק"י שכתב חי' הא' מדנפשיה לישב קו' היש"ש והרי בפי' אתמר ביש"ש. גם הט"ז א"ח סוס"י תקכ"ד כתב על היש"ש בחי' הא' איני מכיר מה חי' יש בין זל"ז ואדרבה מצינו חומר באיסור כולל כגון שבת ואנכי לא ידעתי דאנה"ן שבת חמיר משבועה רק דמטעם אחר אעל"מ משום דאיהו אפסיד אנפשיה כמ"ש המ"א שם. עוד הק' עליו במ"ש דשבת נדחה אצל חולה מה ענין זה לכאן ותו דמקח באיסור רבית הוי תיובתיה ע"כ. ואני אומר דלגרסתנו נדחה אצל חול ר"ל שאפשר לעשות בחול וכונתו כחי' הש"ך ומקח דרבית לא הוי תיובתיה וגם לגרסתו אצל חולה ר"ל דבזה קליש איסוריה משבועה וג"ז שייך במקח רבית דנדחה גבי יתומים ות"ח כמפו' במקומו) גם מהרי"ו סי' קנ"ו פסק כהגמ"ר ומכחו דהוא גברא רבא ובתרא הורה מהרשד"ם יו"ד סי' קט"ו הלכה למעשה להחמיר כהגמ"ר. איברא דבתשו' חו"מ סי' ש"פ נראה דכל שהמקח נכון בעצמו ואיסורא רביע עליה מחוץ אע"מ וזה דלא כהגמ"ר אלא דכבר הבנ"ח ז"ל בלא"ה נרגש מתשו' דיו"ד סי' קמ"ב שפסק כהתו' דבדה האיסור מלבו אע"מ ותי' דחכמי הקהל לאו בודה מלבו הוא ובזה תתיישב הך נמי ע"ש ועיין במהריט"ץ סי' י"ו דעובר על חרם הקהל אעל"מ והש"ך ביו"ד סי' ר"ל והב"ח שם הסכימו דהוי ספקא דדינא והמע"ה. ומהראנ"ח ח"א סי' מ"ב חשש להחמיר בביטול מודעי דגט מהך דהגמ"ר ובסי' ס"ח גבי עבר על חרם הקהל וקדש כתב אע"ג דיש להקל מהך דהגמ"ר סניף זה אינו כדאי וכו' ונראה דלהחמיר חש לה ולא להקל ובהך דסי' כ"ה דנראה דלא קם באפיה הך דהגמ"ר משום דהוא מידי דממונא והבעל מוחזק לא הו"מ למיפק מניה אבל מ"מ מסי' נ"ו דהנדון כסי' מ"ב ועכ"ז לא חש להחמיר מהך דהגמ"ר נראה שהחליט לדון תמיד כהנך מורי הוראה דסי' מ"ב דאין לחוש להגמ"ר הנז"ל:
ומעתה נסדר סדר המערכה מאן רבנן דפליגי אהגמ"ר הנז' והנה הנם התו' בתמורה שם דבבדה האיסור מלבו ס"ל דמהני. וכ"כ הרא"ש לשטת הט"ז וכ"כ הבנ"י דהרא"ש תופש במושלם כהתו' כיון דאזיל בשטתם וכתב אמאי לא מוקי הש"ס פלוגתייהו בנשבע ש"מ דליכא שום אופן בנשבע דל"מ. גם מהרא"ש וד"ן כתבו אליביה דנשבע ויש חוב לאחרים מהני והבנ"ח ז"ל ומהר"י הלוי ושע"א כולם כתבו דהרא"ש כהתו' רק הבנ"ח כתב שיודה דל"מ בדעתו לבטל השבועה וההסכמה. גם הריב"ש ז"ל בסי' קפ"ו סבר כהתו' ועיין למהרשד"ם שם סי' קט"ו כתב דגם רבים החולקים עם הריב"ש דבדיעבד אינו מותר ס"ל כהתו' מדלא יהבי טעמא דאעל"מ והש"ג בס"פ משילין הכי ס"ל ע"ש ובתשו' בע"ח ח"מ ח"ב סי' מ"ג האריך וכתב שמהריק"ש בחי' והרדב"ז סי' כ"ט דחו דברי הגמ"ר ומני"ר ז"ל נטתה ד"ע כן. גם מהרא"ש בסי' ס"ט פסק דנשבע שלא ימכור למצרן ומכר דמהני גם הרב מהר"מ אלשיך סי' ע"ה הביאו בנ"ח בשטת החולקים על הגמ"ר אלא דהרב בית אברהם שם באו"פ כתב דשאני הך דמהרמ"א שאפשר לקיים המקח בהיתר. גם הרב גו"ר ח"מ כ"ג סי' ל"א הסכים לדעת מהריק"ש דלא כהגמ"ר והרב טל אורות אה"ע סי' א' פסק כהני רבוותא והביא הרא"ם בסי' י"ז והרדב"ז ז"ל שהעתיקו תשו' הרשב"א בעבר על חרם הקהל וקדש דקדושיו קדושין ש"מ דס"ל דלא כהגמ"ר וגם הפר"ח. בק"א סי' ל"ח דחה דברי ה והט"ז בח"מ סי' ר"ח דחה דברי הסמ"ע וחילק דכל שהענין מצד עצמו נאות רק האיסור בא מחוץ אע"מ (הרב בית אברהם שם או"ב הק' ע"ז ממה שהק' התו' בתמורה לרבא דהא שוחט חמץ על הפסח אע"מ וכשר ותי' דבירוש' אייתי קרא להכשיר ולהט"ז מאי קו' כיון דהאיסור בא מבחוץ ע"ש ומאי דלא ק' לאביי אמאי איצטריך קר להכשיר י"ל עפ"י מ"ש בחולין דקט"ו איצטריך קר להכשיר משום כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל כמו מעשה שבת דאיצטריך קרא למישרי קדש היא ואין מעשיה קדש עיין למודי ה' למוד פ"ג ד"ה וראיתי ולקו' רב"א י"ל בדוחק דמ"מ לא דמי למקח שבת דהתם אין המקח מצד עצמו גורם שום איסור רק הזמן וכל מקח בזה"ז אסור משא"כ שחיטה על חמץ דכל שחיטה שהיה חוץ מפסח נמצא דלא כל האיסור בא מחוץ אלא שזה וזה גורם) ומהרימ"ט ז"ל ח"א סי' ס"ט דחה ס' הגמזר בב' ידים וחילק דלא שייך אעל"מ אלא כגון הך דתמורה דכשאנו מבטלים מעשיו נתקן האיסור וכו' והביא ראיה לסתור הך ס' משוחט פסח על חמץ דכשר ומהני ע"ש (הרב"א שם תמה ע"ז דכבר הק' התו' משוחט פסח ותירצו ויש ליישב דמהרימ"ט שם הביא זאת מהתו' דתמיד נשחט דס"ג ושם כתבו דכשר מטעם דלא שנה עליו הכתוב לעכב ולשטה זו מק' דאנה"ן לא שנה עליו הכתוב ומ"מ לרבא ל"מ אם לא מטעם מהרימ"ט ואח"ז ראיתי להשעה"מ פ"ג מגרושין הי"ט שדבריו מורים כן ושו"ש) גם מהריט"ץ ז"ל בסי' י"ז חילק כנז' וטיין עוד למהרימ"ט סי' קל"ח הביא ס' המרדכי וכתב שזה כיו"ד שנים כתב לאחד מחכמי ויניצייה שחשב לומר כזאת על חרם הקהל והקיפו בחבילות תשו' הסותרים לזה וישתקע הדבר ולא יאמר וכן בח"ב סי' ט"ל ומ' בקדש אשה נגד הסכמת הקהל קיים הקדושין ובד"ן ע"א כתב הנה זה כשלש שנים על הקדושין שהיו באנדריפולי (הוא הך דסי' קל"ח) כתבתי והוכחתי דאפי' היה מוכח שהעדים ידעו והזידו ועברו על החרם לא מפני כן נתבטלו הקידושין וכו'. וכ"כ עוד בסי' נ"ח דנ"ט סוע"ב דמוכח מכ"ז דמר לא חייש כלל להך דהגמ"ר ולא שני ליה בין עבר על שבועתו לעבר על חרם הקהל. ומזה אני תמה על הד"ן ז"ל שהעלה דגם הגמ"ר לא כתבו דל"מ רק במידי דממונא ומשום קנסא אבל בגרושין וקדושין מודו דמהני והוכיח זה מהך דמהרימ"ט ח"ב סי' מ' דלא זכר להגמ"ר ש"מ דס"ל שגם הם מודים בקדושין והוא פלא דהא הך דסי' קל"ח בקדושין איירי ועכ"ז נרגש מהגמ"ר לולא שדחאה מכמה שמועות כיעו"ש. שו"ר להטל אורות שהעיר עליו כן ואך את זה ק"ל להט"א דהמעיין בדב"ק יראה דפשיט"ל שמהרימ"ט חזר בו ממה שדחה הגמ"ר בסי' ס"ט ובסי' קל"ח פסק כוותיה ומ"ש ישתקע הדבר ולא יאמר ר"ל שלא יעשה כן ולא יועילו הקדושין ואחה"מ היא הבנה זרה וכונתו שתשתקע הס' זאת והקי' קידושין והעד כי בסי' מ' זכר הך דסי' קל"ח וכמש"ל ומכח זה קיים הקדושין וכל תשו' עולות בקנה אחד ולא פלגן בהדייהו. והנה ראיתי להד"ן ז"ל אסוף דינא כתב וז"ל אעפ"י שמהרש"ך ח"ב סי' קכ"ט וק"ל והלח"ר סי' למ"ד לא החמירו בההוא עובדא גופיה מחמת השבועה שנשבע שלא לבטל המודעה אפ"ל דאשתמטתייהו הך דהתו' דתמורה או חששו למרדכי דפליג אתוס' ע"כ ולע"ד קשה לשמוע על מארי תלמודא כי אשתמיט להו תוס' רק הנראה דמטעמא אחרינא שם ס"ל דגם התו' מודו דל"מ וכאשר יובן מדברי הלח"ר ז"ל שאחר דשו"ט בביטול מודעא דמהני וכו' כתב ועוד אני אומר דכה"ג דנשבע אפי' במכירה ל"מ וכו' דאמרינן ודאי חזקה שאינו עובר על שבועתו ולא גמר ומקנה אלא המודעות הם קיימים ע"כ נראה מדב"ק דלאו מכח חומר השבועה דהעובר עליה אעל"מ כתב דהמודעה קיימת דאנה"ן מי שנשבע שלא למכור בלי מסי' מודעא ועבר מהני אבל זה שבאנו לבטל המכירה מכח המודעא והוא ביטל המודעה אמרינן דהבטול לא היה מלבו דמסתמא לא יעבור על השבועה שנשבע שלא לבטל ונמצא שלא ביטל וכן יש לדקדק גם בלשון מהרש"ך בסי' קכ"ט וז"ל וגם יש טעם אחר לבטל זה הגט כיון שנשבע המגרש וכו' יראה שחזק וקיים מודעתו והאונסין באופן שלא יהיה להם בטול ע"כ דהנראה שהכל חוזר אל כח המודעא וכמ"ש ולפי"ז מהרש"ך והלח"ר ז"ל גם הם משלנו ומצו סברי כהתוס' ז"ל ומאחר עלות כל הני רבוותא דנקטי כהתו' ובפרט שמרן ז"ל בב"י דחה הגמ"ר וכ"פ בש"ע וגם מור"ם ז"ל בהגה כ"ד (מ"ש הב"ח דספוקי מספק"ל והש"ך ביו"ד כתב שכן עיקר והמע"ה עיין לכנה"ג סי' ר"ח הגה"ט או"ט תמה דא"כ הי"ל למור"ם להביא הגמ"ר בח"מ כי שם ביתו ולא ביו"ד ומזה הוכיח שדעתו כהתו' ורק ביו"ד לימד דעת לקונה שיראת שדי ע"פ יחלוף שלא יכשיל המוכר בשבו' וכ"כ הד"ן אה"ע סי' ג"ן דעצה טובה קמ"ל והבית אברהם סי' קי"ט באה"ע דלהרמ"א תלייא בלשון הנשבע שאם אמר שלא ימכור מהני ואם פי' שאין מכירתו מכירה ל"מ ע"ש) להלכה וא"כ ודאי הכי נקטינן ובנ"ד השו"ב שעברו על אותו החרם שחיטתם כשרה ובפרט שאפי' החולקים וחוששים לזווג הך דהגמ"ר להלכה באיזה חילוקים המתבונן בם יראה דכולם שייכי להתיר שחיטת השו"ב דנ"ד ואין להאריך:
אך את זה ראה חדש מצאתי להקצות החשן בסי' ר"ח יצא לידון בדבר חדש דגם התוס' ז"ל לא פליגי אלא בנשבע שלא לגרש דהתם באמת מן התורה אע"מ דהבא על אשתו פטור כמ"ש התוס' גבי אונס שגירש דאתקוש מיתה לגרושין אלא דהוה ס"ד לרבא דיחזיר כמו אונס לכך אמרו דכיון דהאיסור בדוי מלבו לא יחזיר (עיין פמ"א ח"א סי' ס"ח שלא הבין כן בתו' ותמה עליהם והב"א שם אוי"ג תי' כהקצה"ח) ולחילוקו נראה דנפל פיתא בבירא דלא מהני בבדה מלבו רק בנשבע לגרש ולא בנ"ד. אבל אחר המחי' הנה דב"ק נגד שטת כל הפוס' דלא שני להו. וגם הגאון חת"ס ז"ל ביו"ד סי"ו כתב עליו ובמחכ"ת דבריו אינם והעלה להלכה ולמעשה בשוחט הנשבע שלא לשחוט בגבול חבירו ועבר ושחט דשחיטתו כשרה משום שאין גוף הדבר נעשה באיסור שנית משום שבדה מלבו ואפי' בחרמי צבור שלישית וכו' ע"ש כי האריך בישוב תשו' הרא"ש ודברי ה"ה דגזלה ותמצא מעדנים (שם רצה לחלק דאעל"מ הוא בדאורייתא ולא בדרבנן וכו' וסיים שצדקו דברי מהר"י הורוויץ בנוב"י קמא סי' ע"ו דבדרבנן ל"א אעל"מ ולחנם השיגו הנוב"י סי' ע"ז ותמיה אני כי המעיין שם יראה דקיימי בחרגמ"ה והחרם לכ"ע דאורייתא וע"ש לנוב"י פשיט"ל דחרגמ"ה אלים כוחיה לדחות איסור דאורייתא ופלוגתם שם היא לענין בדה האיסור) גם הנתיבות משפט בסי' ר"ח החזיק בחי' מהרימ"ט דאם בביטול המעשה יתוקן האיסור אעל"מ ובזה נ"ט לשוחט פסח על החמץ שהק' התו' מינה ומאי קו' כיון דאפשר לעשות בהיתר להש"ך אע"מ ומשו"ה כשר ותי' דהיה ראוי להיות אעל"מ כיון שאם נבטל מעשה השחיטה הו"ל כנוחר ומעקר ובזה לא יקרא עובר על לא תשחט וכו' ע"ש דלפי"ד גם בנשבע שלא לשחוט כיון שבביטול מעשה השחי' יתוקן האיסור ראוי לומר ל"מ והרב חת"ס שם כתב שכן דן על זה הרב הנז' בספרו חו"ד יו"ד סי' א' ולפי"ז ראוי לחוש בנ"ד אלא כיון שראינו למהרימ"ט המוליד ומצמיח זאת שם לא קם הכי לדינא מפני חילוק התו' דבודה איסור אע"מ הכי נקטינן:
איכו השתא ניחזי אם יש לחוש בכאן לטענת מה כח ב"ד יפה שעשו הקהל חרם שלא לשחוט כאשר חשש הבנ"ח שם ולכאורה הדין עמו כנראה מתשו' מהרימ"ט דסי' קל"ח שכתב גבי תקנה שלא לקדש שחז"ל כשהתקינו התקנה לא נתכוונו אלא להפקיע דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתם ע"ש. אמנם עין רואה להרב ז"ל בח"ב סי' מ' בד"ה השרש השלישי ביטל זה ביטול גמור דאפי' לסוברים שיפקיעו משום מה כח ב"ד יפה דוקא כשפירשו כן בתקנתם אבל בתקנה סתומה לאו הכי הוא ועיין בפרמ"א ח"א סי' ס"ח דקל"ה ע"א. (חי' הרב בזה אפשר יסודו עפ"י מ"ש הבנ"ח שם ובאה"ע סי' קמ"א דק' הלכתא אהלכתא דבפ' השולח פסק רב נחמן כרבי דס"ל דאם ביטל הגט מבוטל ול"א מה כח ב"ד אלא במידי דממונא ולא באיסורא ואילו בפ' מי שאחזו דע"ג פסקו הפוס' כרבה ורבא בגט ש"מ שאם עמד אינו חוזר דאפקעינהו רבנן לקי' מיניה ותי' דהתם פירשו דבריהם שאינו חוזר משא"כ בתקנת ר"ג הזקן שלא התקין רק שלא יהיה עושה ב"ד ומבטלו במ"א ואין בכללה שאם עשה אינו בטל אפס דלכאורה לפי החילוק דפ' השולח דבמידי דממונא אמרינן מה כח ב"ד יפה אין ללמוד לנ"ד כיון דהוא ממון להטריף הבהמה גם בסתומה ראוי לומר מה כח ב"ד יפה אבל הנה כתבתי לעי' מהבנ"י וכן למד ממהראנ"ח סי' כ"ה לחלק כנז' בין מפורשת לסתומה והתם איירי גם בממון ע"ש ולהם אנו שומעין):
ועוד יש לחלק דל"א מה כח ב"ד יפה רק בתקנתם בלתי חרם ואיסור. אבל בנ"ד דאיכא חרם אין שייך מה כבד"י דהא עובר על דבריהם נלכד בחרם ועיין להט"ז סוס"י תקכ"ד דבזה דחה ראיית הגמ"ר מהך דכתובות דכל היכא דאמור רבנן לא ליזבון וזבן לא הוי זביני דהתם ה"ט משום מה כבד"י ושאני הך דהעובר אין לו איסור אחר משא"כ בעובר שנלכד באיסור ע"ש ושו"ר להרב"ד יו"ד סי' א' שכתב כן בנדונו. ומכל האמור בין תבין טעם הרא"ש ז"ל בתחלת כלל ז' על קהל שהטילו שלא ישחוט שום אדם זולת הטבח של הקהל והלך אחד ושחט שאסר שחיטתו מכח דהצבור רשאין להסיע על קצתן וכו' ולאסור המותר וכו' ולקנוס וכו' ואילו משום אעל"מ לא העלה ע"ד שפתיו אין זה שברור דס"ל דבחרמי צבור ל"ש אעל"מ וכן הגאון נוב"י בספרו צל"ח על דע"ג העלה דכ"מ דאמ"ר לא תזבח וזבח ל"מ זביחה והו"ל כמתה ואילו בנוב"י יו"ד סי' א' בשו"ב שנשבע שלא יכשיר שום בהמה כתב דנהי דראוי לעונש אבל שחיטתו כשרה. ש"מ דס"ל בנשבע ל"ש אעל"מ ורק הבית אברהם ז"ל ביו"ד סי' ט"ו בנדונו שהוא כנדון הנוב"י החמיר משום דלשאר הפוס' אע"מ וכו' ע"ש. ואני הדל אספתי באומרי'ם רבים וגדולים חק"ל דלדידהו אין לחוש וכנ"ל וכרגע נראה לי ספר חזו"ן ז"ל וראיתיו כמציץ מדקכ"ד עד קנ"ב מאריך בזה מר סובב הולך לפסוק כאביי והרב המגיה פוסק כרבא ושקו"ט טובא בכלל דבריהם דברי ואין לי פנאי להתווכח ולהשתעשע בדב"ק רק בתר כללא מובן מהם דבנ"ד ל"ש אעל"מ ובפרט למ"ש הפנים מאירות ח"א סי' ל"ד דכל שהוא עושה איסור וחבירו לא כ"ע מודו דמהני ע"ש פשוט דאפי' למאן דס"ל בזה אעל"מ אינו רק בשוחט בהמתו ולא בהמת חבירו וד"ב. וגם למה שחשש הבנ"ח שם להחמיר מפני דהרא"ש ל"א דמהני רק ביכול להתירה משא"כ נדר השחוק וכו' ואחריו החזיק בזה ה' בית אברהם בתשו' אה"ע וגם החת"ס שם בטעם השלישי כ"כ נראה דחרם דנ"ד יש לו התרה והגם דהוא בעבור הגאבילה והיא לדב"מ לפרנס בה עניים ות"ח וידוע בסי' רכ"ח דבהסכמה דסייג לתורה ודב"מ אינם יכולים להתיר מ"מ נבאר בזה בע"ה דיש לה התרה. והוא כי תקון הגאבילה מחו לה אמוחא גדולי עולם ולתקן על נכסי אחרים הבאים מחוץ עיין למהרש"ך ז"ל ח"א סי' קפ"ד וח"ב סי' נ"ה ומהראנ"ח ח"א סי' נ"ט ומהרא"ש סי' ס"ט האריכו בזה שלא יוכלו לכפות על זה כ"א מטעמו עש"ב והרב לח"ר סי' ס"ג דן את הדין שאין לגאבילה מקום קיום ודקדק מדברי רבו מהרשד"ם דדוקא בתקנה שנמשך היזק ממון רב לישראל יכולים הרוב לכוף למיעוט גם בפס"ל ורו"ל אבל בגאבילה אפי' לצורך צדקה אין להם לעשות צדקה בממון אחרים וכו' ואם ירצו יתנו כולם בשוה לפי ערך הממון וכו' גם הרב הכהן בפסקיו ח"א דקנ"ט על שרצו להחרים צמר המרוטה ויהיו המעות לצרכי צבור וראובן מוחה כתב שהדין עם ראובן ע"כ. הנה ראינו ג' עמודים מרחיקים ענין הגאבילה גם לדב"מ גם הרב פ"מ ח"א סי' ד' האריך וכתב לא מן השם הוא זה להקל מעליהם ולהעמיס על מי וכו' ועל יתומים ואלמנות וכו' וכיון דכונתם להשתכר הו"ל כהך דזקן שנידה לצורך עצמו אין שומעין לו דמיירי שרוצה ואפי' למ"ד דגם בזה שומעין לו כ"ז הוא וכו' אבל להסכים לדבר הרשות לקחת ממון אחרים וכו' אין תקנתם קיימת בלי דעת כולם זולת למסכימים וכו' וכן חי' רב"א סי' כ"ה וכ"ו וקרוב לזה כתב ה' משא מלך דמ"ב ולא עוד אלא שגם מהרשד"ם המכריע שתקנת הרוב קיימת בפס"ל ורו"ל וכתב דהר"ם ומהריק"א ל"א אלא כשתקנתם היא שלא כתורה וכו' הנה בנ"ד שלא כתורה מיקרי דהאיכא יתומים ואלמנות וכו' ע"כ. והגם דלכאורה נראה דסותר עצמו ח"ו דהכא הגם שההסכמה בחרם לא חש ואילו בח"ב סי' קי"א בגאבילא שהטילו על האורחים קיימה הרב וכו' ונ"ט עוד מפני החרם שבה וספקו להחמיר מ"מ בורכא היא מדבריו בתחלת הך דח"ב שכתב שאם היתה לבני העיר היה מקום להביא הך דרשאין בני העיר וכו' כלומר דמינה דן ואסיק בח"א דבגאבילא אין רשאין וכן בסוף התשו' תי' לתמיהתו ע"ד מהרא"ש ז"ל דמוכרחים משום דהתם היו בני העיר מוחים ע"ש וש"מ דלבני העיר אין ממש גם בחרם אבל לבאים מחוץ יוכלו לכוף ולפחות משום ס' חרם נחמיר. ובזה ניחא נמי דברי הכנה"ג ז"ל כי המעיין לו בח"מ סי' קנ"ו הגב"י אומ"א יראה שדן כהפ"מ בח"ב כוותיה וכטעמיה ומני"ר הוא השואל להפ"מ ואילו בבע"ח ח"מ ח"א סי' רמ"ד נשאל על גאבילא שנמשכה שתי שנים ויצאו עוררים לבטלה ושקו"ט אי הרוב יכו"ל למיעוט ולבסוף כתב דכל המחלוקות הללו אינם אלא לתקן תקנות לבני עירם אבל בגאבילא לכ"ע אין כח ברוב לכוף וכן מצא למהראד"ב וכו' ולכ"ע אינן יכולים לתקן גאבילא על בני העיר אפי' לצדקה ע"כ ובתו"ד מפורש שאעפ"י שהתקנה בחרם ולכאורה הוו כסותרים אם לא שיש לחלק דדוקא כשהנזק מגיע לבני העיר והם מוחים אזי אין קיום לגאבילא משא"כ לאורחים וכו'. והנה תשו' מהרש"ך ז"ל בזה לדידי צ"י כי בח"ב סי' כ"ז כתב שאעפ"י שתהיה הסכמת הגאבילה בחרם אין חלות לחרם ואעפ"י שהיא לצדקה אין זו צדקה כ"א צעקת גזל ועושק. ואילו בח"ג סי' מ"ה שט"ו מבוררים הסכימו בגאבילא כדי לחלק לבעלי תורה ולצנועים כתב כיון שהדבר ספק אם יש לה קיום הדי"ן לקיימה כיון שיש בה חרם וס' חרם להחמיר ע"ש ואפ' דהך דח"ג היתה באופן נאות דליכא פס"ל ורו"ל ולא היה עיקר ערעורם רק על התמנות הברורים או כמ"ש הרב שם וז"ל ואפי' את"ל שאין לספק בזה אלא שהיא בטלה מצד הדין ויהיה רשות למוחים למחות מ"מ עבירה היא בידם נראה שנתעורר ממ"ש בתשו' אחרות דמצד הדין אין לחוש ואפי' מצד החרם ולזה כתב דמ"מ עבירה היא בקום משום קפוח פרנסת ת"ח ועניים וכו'. ומהרימ"ט ז"ל בח"מ סי' י"ג אף הוא היה מתכוין להרחיק ענין הגאבילא רק לפדיון שבויים קיימה ומשמע דלצדקה אחרת לא וכ"כ הכנה"ג שם אומ"ב והרב דבר"י אירגאס בסי' למ"ד נסתייע מהם. ועיין להר"ש סי' פ"ב ופ"ד ובסי' פ"ד יצא עת'ק מעשה הכתב ששלח מר ומהרי"ק לפיליבי אודות גאבילאת הבשר והאריך להודיע מחומרות וחרמות וקללות שהטילו השד"ר מהר"מ זאבי ומהרש"ף ומהר"ן רוזיליו ומהרא"ך פרחיה אודות הגאבילא שרצו להטיל על בעלי כיסין וכ"ש בהך דבשר דנוגעת גם לעניים ומילט קא לייטי בכל אלות התורה למקיימיה ולא ישמעו לשום מורה היתרא ע"ש ועיין להרב בני משה שלטון סי' יו"ד והרב מגן גבורים סי' וי"ו האריכו בביטול הגאבילא גם הרב זכו"ל אביגדור סי' נ"ו חפץ בביטולה והביא מ"ש מהרח"א ז"ל בתקנות שבס' חיים וחסד שאסורה והיא גזל עניים רק מה שהיה מקודם וגם ממהר"י בשן סי' צ"ח דהו"ל כמתנים על הגזל ואין זה תקנת הקהל אלא חטאת הקהל היא ע"ש. גם הרב דברי מרדכי קריספין ח"מ סי' י"ב צווח ע"ז וכתב משם ה' חנן אלד'ים כי ה' יריב ריבם וקבע קובעיהם נפש ואפי' כונתם לצדקה אין זה כ"א צעקה וגזל. והרב בתי כהונה בבית דין סי' כ"א שקו"ט בזה ולבסוף כתב לענין הפאטוריס אם מגיע להם פסידא מהגאבילא על סחורת האורחים אין ביד בני העיר לכוף וכו' זולת אם יש מנהג על אופן שכתב מהראנ"ח ז"ל. וגם כי ראיתי לכנה"ג בסי' קס"ג הגה"ט אוק"ג שאם הולכים המעות לת"ח ולשוחטים חייב הת"ח וכו' וכן המנהג בכל המקומות כבר תרגמה המט"ש ח"ג בס' מירא דכייא סי' למ"ד דדוקא כשעיקר הגאבילא עבור שכר השוחטים אף כי נמשך ממנה גם סיוע לת"ח לא איכפת דאין דרך הצבור לדקדק אפריטי אבל כשהיא רק לצדקה לא וכו' ואפי' עשו בחרם אין החרם חל ותמה על החב"י סי' ק"ב שדן שאין היחיד יכול לעכב בגאבילא ע"ש ועיין לגדול אחרון בס' משא חיים מע"ג אוטו"ב שהאריך בביטולה אפי' לת"ת רק לפ"ש משום דאכ"ע רמי ע"ש. א"כ איפה אחרי ראות מלין דרבנן בהרחקתה פשיטא דגם אם קבלוה מרצונם יוכלו להתירה וממילא אין חשש משום החרם לומר דאעל"מ גם לחששת הבנ"ח ז"ל. וע' להדבר"י סי"ל שכתב שאפי' אי עבוד לה לפד"ש דמדינא שרי עכ"ז יוכלו להתירה:
ועתה עת לדבר מצד החרם הנז' עצמו שעשאוהו הקהל על השו"ב דדל מהכא ענין הגאבילא לצדקה מ"מ הרי הרא"ש בתחילת כלל ז' החמיר בו מצד שהצבור מסייעין על קצותם ויאכלו לאסור דבר המותר ולקנוס וכו' וכ"פ בש"ע יו"ד סי' א'. ולכאורה היה נראה לרפאת שבר זה ממה ששלחו מתם להודיע כי אע"ג שמטילי החרם הם רוב נפשות אבל המביאים השו"ב הם שועי העיר וגביריה וא"כ הנה הרא"ש ז"ל בכלל ז' סי' ג' כתב דבעסקי ממון הולכים אחר רוב ממון כההיא דשיירא ההולכת במדבר וכו' ולא יתכן שרוב נפשות הנותנים מיעוט המס יגזרו חרם על העשירים כפי דעתם ע"כ ומהרשד"ם א"ח סי' ל"ז האריך בזה והביא מתורתן של ראשונים מהריק"ו שו' למ"ד והריטב"א בשם הר"י שאפי' יו"ד בנ"א נכבדים ועשירים ותשעים דלת עם ליו"ד אנו שומעין וכו' ולמד מפסקי הרא"ש בפ"ק דע"ז דהכי ס"ל ע"ש (פלא אמאי לא זכר תשו' הרא"ש הנז' המפורשת והביאה הבד"ה סי' רכ"ח והרחיק נדוד לדיוק מפסקים) וכדבריו דן הרב מגן גבורים בסי' י"ב שם וכ"פ מורם בח"מ סי' קס"ג ס"ג ע"ש. וא"כ נ"ד נמי לרוב ממון אנו שומעים והחרם שלא מרצונם אינו חל. אבל ראיתי להרב פ"מ ח"א סי' י"ד שנמצא מהגדולים שחלקו על מהרשד"ם בזה. גם החק"ל בח"מ ח"א דקע"א כתב משם מהרי"א סי' רכ"ד וצ"ץ סי' פ' וכר"ש יו"ד סי' כ"ב ודב"מ ח"מ סי' נ"ב סברי דרוב נפשות והם רוב פורעי מס הוי רוב ואזלינן בתריה. גם מהרימ"ט ז"ל ח"א סי' ס"ט כתב חלילה להבין דהרא"ש לעולם בת"ר ממון אזיל אלא לאפוקי מי שאינו פורע כלל אבל הפורעים בין רב למעט הם בכלל הרוב ע"ש וכנה"ג סי' קס"ג הגב"י אורנ"ה ישב דעת רבו לכל הפוס' וגם הדבר"י שם סי' למ"ד הורה כדבריו ולפ"ז בנ"ד נמי שהכל אוכלים בשר ופורעים גאבילא יחד עשיר ואביון לרוב נפשות צייתינן ואפי' לדברי הסמ"ע בסי' קס"ג שכתב בדעת הרא"ש שאפשר ס"ל כמחצה על מחצה חשיבי א"כ הו"ל ס' חרם. אמנם יש צדדים אחרים בזה כי ודאי לא היה החרם במעמד כל הקהל ועיין בכנה"ג סי' י"ג הגב"י אוכ"ב אסיפת זקנים בזה ושם באות כ"ו כתב דגם בהסכמת הקהל בעינן כן וגם לדברי המשא מלך שהביא באוט"ל מ"מ נ"ד יש בו הפסד ליחידי' ולכ"ע בעי רומ"כ ע"ש איברא כי הרב משפט צדק בח"א סי' נ"ד תלה ג"ז בפד"ר מ"מ רצה לבטל החרם מכח ס"ס שמא הלכה שאין הרוב כופין למיעוט ואת"ל שכופין שמא דוקא כשהיה במעמד הכל אלא שביטל זה משום שאינו מתהפך אמנם בנ"ד דהוא על אודות הגאבילה דבלא"ה הכל מרחיקים אותה אפי' למוצא איזה ס' נגד זה מ"מ רווחא שמעתתא בס"ס מתהפך שמא הרוב אין כופין בגאבילה ואת"ל שכופין שמא דוקא הרוב דממון הוא הרוב כמהרשד"ם ז"ל ואת"ל רוב דנפשות כנז' שמא בעינן רמת"כ דוקא והוו תלתא ספיקי ויש בהם התהפכות כמובן וגם בזה נרויח לצאת י"ח מ"ד דס"ס בפד"ר חד הוא דבתלתא ספיקי מודה ככתוב אצלי במ"א. וכעת נראה אלי ס' שפת אמת וראיתיו בח"מ סי' ח' בביטול הסתירה הששית עמד בזה והעלה דלכל הפוס' בעינן רמ"כ ותמה על ה' משא מלך שכתב דבמסים לא בעינן ולא מצא לו חבר. וכ"ע דאין לפקפק מצד שמסרו עניינם לברורים והיו שם כל הברורים כיון שמנויים לא היה ברמ"כ אין במעשיהם ממש ע"ש ועיין להפ"מ ח"א סי' ד' שכ"כ שאם לא נתמנו במעמד כל העיר או לפחות שלא ימחו במינוי בשעתו דאין להם דין זט"ה במידי דרו"ל ופס"ל. עוד הוסיף השפ"א ז"ל שם דאפי' מקימי הסכמת הגאבילה הם הרבים ויהיה לה דין מסים דלכ"ע הרבים מוחזקים עכ"ז בפלוגתא לא מצי למטען שהם מוחזקים ואחר דשקו"ט בזה הביא משם הפ"מ ח"ג בסוף הספר והכנה"ג שכתבו דבזה"ז לא הוו הרבים מוחזקים וציין לתשו' בע"ח ח"א סי' ק"ה וחיים שאל ח"א סי"ל ושמחת יו"ט סי' ל"ב וסיים דאין לומר כיון דאיכא פד"ר יאמרו קי"ל יען דהמחלוקת היא במי נקרא מוחזק וכמ"ש בכנה"ג כללי הקי"ל אבל היחידים התפוסים בממון הם יאמרו קי"ל ע"כ וכן ראיתי לס' חדש ממש דרכי תשובה על יו"ד בסי' א' אור"ח הביא מס' משפט שלום או"ה וי"ו דלא מהני פיסול השחיטה אלא במעמד כל העיר ויישב מנהג העולם שמסכימים בחתימות עפי"ד הברכ"י בח"מ סי' י"ג ועכשיו נשתנו המנהגים ובאור"ט כתב דכ"ז במידי דממונא אבל באיסורא כגון פיסול השחיטה גם היום ל"מ אלא באסיפת כל העיר ע"ש והנה צד זה נתחזק מדברי הפוס' לבטל חרם דנ"ד שלא היה במעמד הכל:
ועוד יש להקל בנ"ד ממ"ש הפר"ת בסי' א' סקי"ט דטעם הרא"ש שהחמיר בחרם הקהל הוא משום קנס וזה לא שייך רק כשקנסו הקהל לכל שוחט בעת החרם שתהיה שחיטתו אסורה וכו' וא"כ בנ"ד שהחרם היה בסתם שלא ישחוט ל"ש קנס רק ראיתי להרב ב"ד יו"ד סי' א' חולק בזה וס"ל דבלא חרם בעינן שיפרשו אבל בחרם אי"צ שיפרשו ובס' שמ"ח סכ"ב כתב דגם בחרם ולא פירשו יש להקל בהפס"מ. עוד חי' שם הרב"ד ז"ל דהתם שאסר הרא"ש השחיטה מכח החרם מפני שהחרימו מחשש שלא ישחוט מי שאינו הגון דאז הוי דומה לחשוד לאותו דבר משא"ך כשאסרו מפני השגת גבול ע"כ ועיין להרב קרית ארבע בתשו' סי' י"ב שמכח חי' זה היקל במה שהחרימו לצורך קיום הגאבילה ודן כן מדברי הגר"א מווילנא וכ"כ שם הדר"ת משם הרב בשו"ת שבסוף ש"ע שלו ע"ש ומינה לנ"ד והגם כי הקר"א ז"ל פקפק מדברי הב"ד ז"ל שכתב דלמעשה אין לסמוך על הטעמים הנז' מ"מ הנה היקל שם בצירוף שלא שמע השוחט מפי הרבנים כלום הגם ששמע אח"כ כמפורש שם וה"ן בנ"ד הרי לא שמעו השו"ב מפיהם כלום וגדולה מזו הביא הדר"ת שם ס"ק ר"ט משארית יוסף סי' כ"ב דצריך הכרזה ככל פסולי עדות ואי לא לא מתסרא שחי' ועוד מחסרון ההכרזה הנז' יש להקל לאותם שלא החרימו ויש ללמוד דב"ז מהנוב"י קמא ביו"ד סי' א' שעמד בתשו' הרא"ש שמתחילה אסר מן הדין לקהל דשוו אנפשייהו חתי' דאיסורא ולבסוף אסר משום קנס שעבר השוחט וכו' וסיים וכ"ז כשהוכרז החרם ועבר השוחט אבל כשלא הוכרז אף שעבר על ציווי הקהל אין לקונסו שיהיה חשוד מ"מ כיון שאסרו שחיטתו אסור להם מצד הקבלה ומותר לבני עיר אחרת ע"כ ומובן דמה שלא התיר שם רק לעיר אחרת הוא משום שכל בה"ע הסכימו הא לא"ה היה מתיר לאותם שלא הסכימו גם באותה העיר ועיין להגאון חת"ס ח"ו סי' מ"ד שכתב בנדונו מ"מ הבשר שוייא אנפשיה חתיכא דאיסורא לא מטעם פיסול השו"ב לשעבר אלא מטעם שבועתם וחרמם שלא לאכול בשר וכו' ע"ש גם בס' חכמת שלמה הנספח לס' הר המור סי' וי"ו ד"ה ועוד בה שלישיה אוקי דברי הרא"ש שאינו אוסר רק לאותם שהטילו החרם ע"ש ונמצא בנ"ד נמי אותם שלא החרימו מותר להם ובפרט שלא הוכרז וכאמור. ועוד דבלא"ה תמהו רבים על מה שנראה מדברי הרא"ש שהחמיר מכח שעברו על החרם והרי חשוד לדבר אחד אינו חשוד לכל התורה ויישבו וא"כ אין לך בזה אלא חדושו וכל שיש חי' מהנדון לאותה תשו' יש להקל והנה החק"ל ז"ל יו"ד ח"א סי' קנ"ו רמי אתשו' הרא"ש דכלל נ"ח סי' ד' שפסק בשו"ב שהעיד שקר והעבירוהו עד שיעשה תשו' וכו' ועשה דיש לחוש לתשו' מרומית דמאי נ"מ והלא הרא"ש עצמו פסק דמומר לאחד מהעבירות מותר לאכול משחיטתו בלי בדיקת סכין וכו' ואחד מהתי' שתי' שדעת הרא"ש כהרמב"ן ז"ל דדוקא בשו"ב דרך עראי מותר אבל בקבוע לרבים לא מן ה' ליכנס רבים במקום ספק איסור עש"ב ולדברי הרב בנ"ד דהשו"ב קבוע לרבים מצד זה ראוי להחמיר אבל הא ליתא ממה שיראה המעיין להחק"ל בח"מ סי' קנ"ב שעמד להשיב במה שהק' עליו הרב ידי משה ז"ל וחיזק את דבריו ולבסוף סיים ואף שיש חולקים בזה י"ל דהיינו דוקא בסתם ב"א אבל בנחשד לדבר איסור מי הוא המכריח לרבים לאכול בשר מידו כל שמוצאין שוחט בקי וכשר ממנו ע"כ. הנה לא כתב אלא מי הוא המכריח אבל לא שאסורים מן הדין והכל תלוי ברצונם וכ"כ בפשיטות הרב מ"ב בס' נדיב לב ח"א לאה"ע וח"מ תשו' א' שנשמטה מיו"ד שהביא דברי מהרח"ף ז"ל שאין על הרב ר' אבהו ז"ל תימה ועליהם סמך וכתב וכיון שהצבור לא רצו בו ע"כ גזרו שלא יוכל להיות שוחט מתא והוא פשוט וברור שאין כאן שום חשש איסור כ"א רצון בעלים ע"כ. ומי כמוהו בקי במילי דאבוה ז"ל ועוד יש ללמוד מדברי מהרח"ף ז"ל שם דדברי החק"ל לא היו מדינא רק בדרך גדר וסייג עשו כן שכתב וז"ל ולא נפלאת וכו' כי גזרתנו באותו שגזרנו עליו שלא להיות שוחט מתא לא היה מן הדין אלא לגדר וסייג וכאשר ראינו לעט"ר מז"ה בחק"ל יו"ד סי' קנ"ו וכו' דמזה נראה הטעם שם משום גדר ולא מן הדין וא"כ כשירצו הקהל הכל תלוי ברצונם. ומכל האמור תורה יוצאת בנ"ד דאין שום איסור בשחיטת השו"ב דנ"ד מכח החרם הנז':
אולם דא עקא מכח ההסכמה הקדומה אשר דשו בה כמה שנים לפרוע וידעי ומחלי ואיך עתה יוכלו לבטלה וכמ"ש מהרי"א ז"ל בסוס"י ס"ג וז"ל כ"ש בנ"ד וכו' אם מכח המעשה שבכל השנים שעברו לא פרע כ"א הסך אשר התנה עם הק"ק ואין מי שימחה בידו וסברו וקבלו מה שעשו ומה שתקנו הזט"ה וכו' לכן ראוי לאנשי הק"ק לקיים עליהם ולהיות עושים את אשר החלו לעשות ע"כ:
אבל גם דבר זה אינו מעכב ורבים חולקים בו דכיון דכ"ע לאו דינא גמירי וסברו דהסכמה זו דינה ככל ההסכמות החזקות ומפני כן לא מיחו השתא יכולים למחות. וכ"כ מהרשד"ם ליו"ד סי' צ"ז ועם זה אני אומר שאפי' תימה שהוכרזה ההסכמה וכו' יכולים הם לומר מה ששתקנו היה מחמת שחשבנו כי הסכימו כל הדיינים ואנשי מעמד בזה אבל עתה שנתברר לנו שלא נעשה בהסכמת הרוב מהם אין אנו רוצים לקיימה וכיוצא בזה כתב הרשב"א ע"כ גם רב"א בסי' ל"ט כתב וז"ל וכ"ש בנ"ד דאפשר להם לומר דלפיכך לא ערערו עד עתה לפי שהיו חושבים דמאחר שפורע בחברון נפטר ממסי עזה ועתה נתגלה להם שלא נפטר לפיכך ערערו ע"כ ועיין להרב מש"ץ ח"א סי' כ"ו גם מהריב"ל ח"א סי' מ"ד למד מתשו' הרמב"ם וז"ל הרי לך בהדייא שאפי' נהגו בהסכמה בחושבם שהיו מחוייבים לקיימה אחר שנודע להם עפ"י חכמים שהיא בטלה פשיטא שקבלתם היתה בטעות ומכאן והלאה אינם חייבים לקיימה ע"כ. וכיוצא בזה כתב בח"ב סי' ע"ב ע"ש והלח"ר בסי' ס"ג הבי"ד ואסיק להלכה כמותו גם הרב ד"ן בח"מ סי' כ"ט כתב על טענתם שמאחר שלא שאלו עד עתה מחלו כבר כתב הרב הפוסק והביא ראיה מרב"א סי' ל"ט גם מצאתי למהריק"ש בהגהות סי' קס"ג כתב שהה בעיר יב"ח ולא תבעו ממנו מס לא הוייא מחילה וכו' ע"ש וכן הכנה"ג בתשו' ח"מ ח"א סי' ק"ה ובכנה"ג סי' קס"ג הגב"י אוקכ"ח הביא מהרמ"ם סי' י"ז ורב"א הנז' דמה ששתקו לא הוי מחילה. והסכים דגם בשתיקה דע"י מעשה היכא שיש לתלות על מה שתקו לא הוי מחילה. (הנה הרב שם הרגיש מהך דהגוזל דקי"ו ע"ב דאמרינן שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמד אחד מהן והציל מגייס הציל לאמצע ואם אמר אציל לעצמי הציל לעצמו דמוקי הש"ס סיפא ביכולים להציל ע"י הדחק אי גלי דעתיה לעצמו לא גלי דעתיה לאמצע ופירש"י אמר לעצמי ושמעו הבעלים ושתקו וכו' אסחו אדעתייהו וגילו דאייאוש וכו' וכו'. דמוכח מזה דכיון דיצאו ולא מיחו אסחו אדעתייהו ותי' דשאנ"ה דהמוחל עביד מעשה אבל היכא דנמחל עביד מעשה אפשר דלא הוי מחילה ע"ש. לא ידעתי מהיכן הבין בש"ס דמיירי שהמוחל עביד מעשה ואפ' דהבין מועמד אחד מהן כלו' שעמד במקומו להציל והשאר ברחו מהגייס דהשתא בבריחתם עבדו מעשה ואין ללמוד מזה לנ"ד דכיון שפרעו הרי המוחל עביד מעשה ואין להם לבטל דכ"ז הוא אם אין להם במה לתלות השתיקה אבל כשיש במה לתלות מפו' במרוצת דבריו דאפי' עביד מעשה אין זה מחי') ועוד ראיתי להרב באותו חלק סי' רמ"ד עמד בחקי' זאת לענין הגאבילא שפרעו מקודם שנראה מדברי מהרמ"א בתשו' ע"ג ומהרשד"ם יו"ד סי' קכ"ז דכל שקבלו עליהם איזה תקון שוב אינם יכולים למחות. והביא לעומת זה דברי מהריב"ל והראד"ב ז"ל הנז' וכתב דכיון דהוי פד"ר יכולים לפטור עצמם בקי"ל ושוב כתב דאפי' מהרמ"א ומהרשד"ם ל"א אלא בידעו מקודם שמן הדין יכולים שלא לקבל וקבלו אבל כשתחילה לא היה ערעור וחשבו שכן שוה"ד כ"ע מודו דיכולים לבטל ע"ש והוא נ"ד ממש. ועיין להרב מט"ש ח"ג סי' רל"א הגה"ט אופ"ב ובמירא דכייא סי"ל שהביא מהרב כמהר"א נחום ז"ל שהסכמת הגאבילא הגם שדשו בה רבים שנים רבות לצדקה והספקת ת"ח יכולים לבטלה. זאת ועוד אחרת אפי' אם נאמר שקבלתם לא היתה בטעות מה שאינו כן מ"מ יש להם טענה אחרת עד כה סבלנו מכאן ואילך אין אנו יכולים וכמ"ש המרדכי בפ"ק דב"ב משם מהר"ם וז"ל ואף אם עד עכשיו נהגו מאליהן שלא ליקח המס ממה שיש ביד בנ"א משל אחרים יכולים מקצתם עתה למחות ולומר עד כה סבלנו ע"כ והבי"ד הכנה"ג סי' קס"ה הגב"י אורל"ג והפרמ"א ח"א סי' ס"א דן כן גם מהר"י קצבי סוסי' ט"ו הגם שכתב דר"ת פליג אמהר"מ בעיקר הדין וכו' מ"מ בעלמא וכו' יכולים לומר עד כה סבלנו וכו' ואפי' שיהיו המערערים מיעוט נגד הרוב ע"ש. גם מהרח"ש ח"ג סי' ק"ב דן את הדין מב' טעמים הנז' וז"ל ועוד נראה שהגם שלא תבעו שנה או שנתים יכולים לתבוע בשנים אחרות כמו וכו' ואף שנאמר שהמס אין דרך להעביר את השנה מ"מ יכולים הם לתבוע כיון שלא פירשו כך שלא תבעו אותה שנה והנה כתב המרדכי בפ"ק דב"ב וכו' הרי דבמידי דלאו מס הוא יכולים לתבוע למפרע דשתיקה לאו מחילה וכ"ש להבא דיכולים לומר עד כה סבלנו וכו' והגם דממ"ש הרב יכולים הם לתבוע כיון שלא פירשו וכו' משמע הא אם יש הסכמה מפורשת כגון נ"ד וכ"ש אם נהגו לפרוע לא מצו תו למיטען עד כה סבלנו מוכרח לדחוק ולהשוותו עם הפוס' הנז' דלא דקדק לכתוב כן בנדונו רק משום דהתם לא היה להם במה לתלות שתיקתם כיון דכ"ע ידעי דהך מאמר המלך גזד"מ אבל כשיש במה לתלות גם הרב יחליט דהגם שפירשו מצו לומר עד כה סבלנו. ועיין להרב תורת חסד בס' עדות ביעקב סי' נ"ח שכתב לבסוף דאין לומר כיון שיושבי צור הגם שירדו מכבודם והודם היו פורעים המס נראה דקבלו עלייהו הא ודאי בורכא היא דמצו למיטען עביד איניש דזבין דיניה וגם יכולים לומר עד כה חשבנו לסבול וכו' והביא ראיה מהמרדכי הנז' ע"ש גם העדוב"י סי' נ"ט כתב שכל דבריו האמת והצדק וכו' וא"כ כל מה שויתרו עד עכשיו היה מחוסר ידיעה ומחילה בטעות אינה מחילה וכו' וראוי לחייבם להחזיר מה שנטלו מהם אך כיון שהמעות אינם בעין אין לחייבם להחזיר ע"ש גם הרב דב"מ ח"ג סי' י"א קאי בשטה זאת. ועיין להחק"ל ז"ל בח"מ סי' קט"ו דקע"ח ע"א הביא דהרב ב"ך ח"ב סי' י"ז כתב דאם פעמיים שלש החזיקו במנהג אחר שנתברר להם שיכולים לשנותו אמרינן דסבור וקבל וכתב עליו דאין דברי יחיד וגם הוא בספק עומדים במקום רבים וגדולים הסוברים דיכו"ל עד כה סבלנו ע"ש. גם נכדו במשא חיים מע"ג אוטו"ב אחז במעוז שתי טענות דעד כה סבלנו וכו' ושלא ידעו העניים את הדין וכו' ודן מדברי הלח"ר ז"ל דאפי' אם הבינונים קבלו הגאבילא כיון שהדי"ן לבטלה מצד העניים גם הבינונים יטענו לא קבלנו רק אדעתא שיקבלו כולם ע"ש ונמצאו שתי טענות דמחילה בטעות ודעד כה סבלנו וכו' חיים וקיימים מפ"ס וספרים. זולת מהרי"א ז"ל בסי' ס"ג שהבאתי בריש אמי'ר וגם הרב מ"ץ ח"א סי' כ"א שדן כוותיה נראה שחולקים בזה וכמו שראיתי בס' בני אברהם ח"מ דצ"ד בדברי הרב מהר"ח מודעי ז"ל שכתב דמהרח"ש ז"ל הסובר דהגם שעבר זמן ולא תבעו יכולים לתבוע הוא יחיד לגביהם ע"ש. ומ"מ י"ל דבנ"ד גם הם יודו ממש"ש מהרח"מ הנז' ורצה לזווג דעת מהרי"ק הנז' עם דעת מהרח"ש ז"ל וחילק ביניהם דמהרי"ק לא דיבר רק בשותק ואין לנו הוכחה שקבל ברצון משא"כ בנדון דמהרח"ש ודידיה דנעשה בתחילה פשר ופיטורין בין הכתות די"ל דמזה נתרצו באמת ומחלו ונשאר מהרח"ש יחיד עש"ב. ונמצא דמחלוקת מהרח"ש ומהרי"א וכו' לפי"ז אינה רק בעשו פשר וכיוצא דיש הוכחה של רצוי משא"כ בדמהרי"ק כ"ע מודו וא"כ נ"ד נמי שהיו פורעים בלחש גם מהרי"א והמ"ץ ז"ל יודו. ובפרט דמהרח"מ עצמו שם זיכה אותם מכח מחילה בטעות דשייך הכא נמי כי חשבו מעיקרא שאינם יכולים לבטל מן הדין והשתא שנודע להם הם מוחים. איברא כי הבנ"א שם דצ"ו השיג על הרח"מ וכתב דאם באמת חלוקים מהרי"א והמ"ץ עם מהרח"ש יחלקו גם בזה שלא יהיו נאמנים לומר טועים בדין היינו אלא דאין כאן מחלוקת וטעם מהרח"ש ז"ל התם משום שגילו דעתם ולא רצו לחתום מתחילה יכולים למחות משא"כ בנדון מהרי"א ע"ש. דלפי"ד משמע דכל שלא היה איזה גלוי דעת מתחילה שוב אינם יכולים למחות. אבל הנה להקת הפוס' שהבאתי לפניך דסברי מרנן דגם בסתם יכולים למחות אח"כ ומ"ש. בהגה"ה שם מרבני סאלוניק וקושטא ז"ל שהפשרה קיימת משום שלא מיחו אפשר דהטעם מפני שהיה הדבר בפשר מתחילה וכחילוק מהר"ח מודעי ז"ל ומכל זה אני תמיה על הרב קרית ארבע סי' י"ג דקפ"ט על טענת המנגדים שאמרו דקבלה בטעות הואי בחושבם שמחוייבים לקיימה דחתמו כל הזט"ה ואחר שנתברר דלא חתמו כולם קבלה בטעות הואי שרצה לסייעם מס' מהרח"ש ושוב כתב דאינה מוסכמת וחוסמת היא מכל גדולי הפוס' והביא הך דמהרח"מ ובנ"א והמגיה דלא חשו לה ע"ש. ותמהים הם חדא שנראה טענתם בטעות הואי ולא טענת עד כה סבלנו ולא מכאן ולהבא דבה איירי הרבנים הנז' כאשר גם מהרח"מ קיים נדונו מכח קבלה בטעות ותו דרבים הם דקיימי בשטת מהרח"ש והוא עצמו זכרם לענינו ובאותו פרק באותו מקום מפורש בהם כס' מהרח"ש וגם מהרח"מ לא כתב שהוא יחיד זולת כאשר נעשה הפשר בתחילה:
באופן שמכל האמור נפשטה שאלתם דאי משום החרם ל"מ שאין כח בידם לאסור הבשר ששחטו השו"ב אלא דגם יכולים הם לבטלו מכל וכל ככל הכתוב ומה גם אם צודקים בטענתם דלא היה רק לקנטר עיין להכנה"ג ח"מ סי' רל"א הגה"ט אוצ"א ואי משום ההסכמה הקדומה הנה נתבאר כי טובים השנים טענות דקבלה בטעות הואי וגם עד כה סבלנו שאם יפול האחד יש שני להקימו. אך עכ"ז איני אומר קבלו דעתי עד אשר יורו המורים ובפרט אם לא יתקנו מוצא לכסף להספקת הת"ח והעניים ח"ו מאן ספין לאורויי היתרא בדבר שחיי נפש תלויים בו וכמ"ש מהרש"ך ז"ל בח"ג סי' מ"ה בסוף התשו' וז"ל ואפי' את"ל שאין לספק בזה אלא שהיא בטלה מצד הדין מ"מ רואה אני שהמוחים בהסכמה הזאת עבירה היא בידם וכו' לכן הטוב והישר שיתרצו ויתפייסו הברורים יחד עם הק"ק לקיים עליהם ההסכמה הזאת דלא להשנאה מינה ועליהם תבא ברכת טוב ע"כ. וכל דב"ק מלהבות אש הם משום קפוח פרנסה אשר כלתה פרוטה מכיס חסורי מחסרא. כן ראוי להיות בנ"ד להשתוות ביניהם ולשים שלום אין קול ענות גבורה. ובדבר הזה ה' צבאות יגן עליהם מכל צרה. אמן. הכ"ד מאי"ן:
סימן ז
הוה עובדא בעיר גדולה שמנהגם להעמיד שני שו"ב במקולין ליותר זהירות ויהי היום בא שו"ב אחר ליכנס עמהם ויש מקרוביו ואוהביו מחזיקים בידו ומפחד השו"ב הקודמים פן תעשה ידיו תושיה ויפתה אחד מהם להתחבר אליו ואז יגבר כי יהיה במקולין שני שו"ב כמנהג לזה עשו כת"י בין שניהם וז"ן אנחנו הח"מ קב"ע קבלה גמורה וחלוטה ברצוננו הטוב בלי שום אונס ובלי שום הכרח שאחד מאתנו אסור עליו איסור גמור וחמור לצרף עם פ' שרוצה להיות בכאן שו"ב עם שנינו ואפי' אם ח"ו יכריחו אנשי העיר אותנו לצרף עמו בענין שו"ב אזי שחיטתנו אסורה על העיר זו כקדשים והוא כנדר ע"ד רבים שאין לו התרה עולמית והכל נעשה בכל תוקף איסור הנדר שיוכל לחול עפ"י דעת חז"ל בביטול מו' וכו' בכל תוקף עז כתחז"ל ולא יהיה בכח שום אדם לבטל כל הכתוב כאן אפי' כקוצה של יו"ד וכ"ז קב"ע ברצ"ה ובעה"ח פ' ופ'. בפ"ע חו"מ קבלו עליהם פ' ופ' הנ"ל באיסור גמור בפי' בדבור פיהם כפי כל המפורש לעיל וחתמו בחת"י הנז' וע"ז בעהח"ת פ' ופ' אחרי כן נפסל אחד מהשו"ב הנז' פיסול גמור והעבירוהו הבדה"ץ מהיות עוד שו"ב. וקם השו"ב החדש ליכנס במקומו ותעל לבת המחלוקת ע"ז בין הקהלות וסו"ד עשו אופנים לשלום ומכללם שיכנס השו"ב החדש במקולין ובאו לשאול אם יש להתירו להשו"ב הישן הנשאר בחזקתו להצטרף עמו או לא:
ואשיב בקצור לאפס הפנאי. הנה גם אם אין השו"ב נאמן לומר שלא נדר בפה רק כתבו בכתב דאז לא הו"ל נדר כמ"ש מור"ם בסי' רל"ב סי"ב משום דהא העדים מעידים שקב"ע באיסור בדבור פיהם וכמ"ש הש"ך ז"ל שם משם הסמ"ע. מ"מ נאמן הוא באומרו שמ"ש והכל נעשה בכל תוקף איסור הנדר שיוכל לחול וכו' שזה לא היה רק נכתב לגוזמא דהא העדים אין עדותם מכחיש זה וממילא אין לנו לדון רק על הלשון הכתוב פה. ובזה נראה לצדד:
ראשית מ"ש בתחילה שאחד מאתנו אסור עליו לצרף הגם שעיקר הנדר להתפיס בדבר הנדור ובכאן אסרו סתם עיין בסי' ר"ד מ"מ הרי הטור כתב שם שמי שאומר אסור עלי ככר זה הוי נמי נדר ועיין בב"י שתמה מאי נמי דקאמר ובפו"ד תי' משום דהוה ס"ד לומר דאסור עליו דקאמר הוא כדבר האסור ואנן בעינן להתפיס בדבר הנדור קמ"ל דסתמא בדבר הנדור התפיס ועיין בט"ז שם ולא דמי לייני יין נסך וכו' דסי' ר"ה דהתם להדיא התפיס בדבר האסור משא"כ באוסר סתם כנ"ד דהוי לשון נדר מ"מ גם בזה גם במה שאסרו שחיטתם כקדשים על בני העיר יש בזה שתי חסרונות דצירוף וגם שחיטה הוי דבר שלב"ל וגם דבר שאין בו ממש. ונהי דבאיסור הצירוף על עצמם מהני הגם שלא בא לעולם וכמ"ש בסוס"י ר"ד אדם אוסר על עצמו דבר שלב"ל וכו' מ"מ לגבי מה שאסרו שחיטתם על העיר לא מהני דכן מדוקדק ממ"ש אדם אוסר ע"ע ולא על אחרים וכבר נחלקו בזה בשו"ת בני יעקב ששון סי' ו' מני"ר הרב המחבר ומהר"א אלפאנדרי ז"ל דלהרב המחבר אדם אוסר שחיטתו דלהבא גם על אחרים ולמהר"א אלפאנדרי ז"ל לא וכן הסכים הרב שעה"מ פ"ג מה' נדרים כשטת מהר"א ז"ל הנז' והבי"ד הפת"ש בסי' כ"ד. ולפ"ז א"ץ שאלה רק על מה שאסרו הצירוף ולא על איסור השחיטה רק משום שאסרו על העיר והרי הם בכלל ולהם מהני גם לדשלב"ל מפנ"ז יצטרכו התרה. אבל מטעם שהוא דבר שאין בו ממש נראה דאין הנדר חל כמ"ש בסי' רי"ג ומטעם זה הסכים גם הרב בני יעקב ז"ל עם מהר"א ז"ל דאוסר שחיטתו אין נדרו חל ועי"ש דהגם דבסי' רי"ג קי"ל דצריך שאלה מדרבנן הוא כתב כמה טעמים דבאוסר שחיטתו על אחרים אפי' מדרבנן א"ץ. ומ"מ לפמ"ש דגם הם בכלל וגם איסור הצירוף דלדידהו הוי נראה דצריכים שאלה מדרבנן. וגם דנראה ג"כ דלשון אסור לצרף כלשון שלא אוכל בסי' ר"ו ס"ה דהוי נדר בלשון שבועה וסתם מרן כהרא"ש דלא הוי גם ידות נדרים מ"מ מידי שאלה לא יצא שלא ינהגו קלות ראש בנדרים כמש"ש. ומ"מ מצאתי פתח פתוח לרוחה ממה שנערך בשאלה דכל עיקר האיסור היה שלא יבגדו זה בזה ויתחבר אחד מהם עם השו"ב החדש והשני ישאר יחידי והשתא שנפסל אחד מהם הרי הנשאר קשה לו לעמוד מנגד ואין שני להקימו ועיין בסי' רי"ח דאזלינן בתר כונת הנודר והכא הדבר מפורסם שאין כונתם רק לקשור על השו"ב החדש אם הם בחברה אחת וכשנתפרדה החבילה אין כאן נדרים. והדבר מפורש בסי' רכ"ח ס"מ בשנים שנדרו לעלות לא"י והאחד מתעכב חבירו פטור ועיין בש"ך דבין מתעכב בדין או שלא כדין חבירו פטור דלא נדר אלא להיות בחברה אחת. והגם שבסוסי' רל"א כתב מור"ם דשנים שנדרו שלא לדבר עם פ' ועבר אחד מהם השני חייב מלבד דהמבי"ט חולק בזה בח"ב סי' רס"ד ומדמה גם זה לתשו' הרא"ש ע"ש בש"ך וכיון דלכל המרבה אי"צ שאלה אלא מדרבנן ספק דרבנן להקל עוד בה דמור"ם עצמו שם חילק דכשתלויים זה בזה וקשה לאחד לקיים השבועה בלתי חבירו דפטור וה"ן בנ"ד כבר כתבנו דקשה לו לעמוד מנגד ופטור. ומעתה אף כי אמרו דהו"ל כנדר ע"ד רבים א"ץ התרה דנעקר הנדר מעיקרו ואדעתא דהכי לא נדר. ועוד דזה לא הוי באמת ע"ד רבים רק שאמרו דהוי כנדר ע"ד רבים ולא ע"ד רבים דהכונה בזה רק להפליג שלא יהיה לו התרה כמו שסיימו שאין לו התרה ואין זה רק דברים בעלמא כמ"ש בסי' רכ"ט ס"ז ומ"מ כדי שלא יהיה מילתא דתמיהא ושלא יאמרו התירו פרושים את הדבר אחר שהרציתי דברי אלה לפני מי שגדול הגאון המפורסם בעל המחבר רידב"ז הי"ו על הירושלמי. והסכים על ידי בהיתר זה ליויפ"ך התרנו להשו"ב הנז' בפתח וחרטה. ולו גילינו דלא חשנו ע"ד רבים אפי' שהיו שלשה חבירו הנודר וב' עדים ולדעת הי"א בסי' רכ"ח סכ"ו דגם בזה אין לו התרה מ"מ כיון דבזה ימנע קטטות וכו' הוי לדב"מ וגם שזה צרכי רבים ומפורש שם דמתירים. ולא חשנו דליהוי נוגעים בדבר והו"ל כמתיר נדרי עצמו שאסר שחיטתו עלינו וכמ"ש הטור והריב"ש בפי' הירושלמי בסי' רכ"ח כיון דמרן בב"י תמה עליהם ואסיק דאוסר הנייתו על בני העיר נשאל לחכם שבעיר ועליה דמר סמכינן ובזה תלי"ת נגמר השלום. מאי"ן:
סימן ח
נשאלתי מכת"ר אשר הוא תושב עי"ק טבריא ת"ו הנוהגים מיעוך ומשמוש בסרכות כמנהג שזכר מור"ם בסי' ט"ל ועתה בצאתו לחו"ל אדעתא לחזור וראה שבודקים הסרכות בסכינא דחליש פומא החמיר על עצמו שלא לאכול רק מבשר שאינה נפוחה והסכין לא בדק להם. אך באורך הזמן שראה שמזה מטריח על בעה"ב לשחוט לו בן עוף וגם שנמנע ללכת לכמה סעודות וגדול כבוד הבריות וגם שכמה אורחים כמוהו לא חשחין על דנא וכו' חש לה מר ליוהרא ולזות שפתים ובעי למיעבד התרה ושואל דעתי קלה כמות שהיא אי מצי למיעבד או לא.
ואען ואומר הנה לכבוד כת"ר דחיתי חבילי טרדי'ן ואמרתי להשיבו מה שעיינתי בזה בדרך קצרה בלי פלפול ליום ולילה עד חצות ומה שהבנתי הוא דיש ד' סוגים בתורת המנהגות. א') מנהג שטעו בדמיונם שדב"ז אסור ולזה נהגו להחמיר ודינו מפורש בתו' פ' מקום שנהגו דנ"א ד"ה אי אתה רשאי וכו' והרא"ש ובעל המאור שם ובעל ההשלמה והרמב"ם והה"ר אסמעאל הביאם מהר"מ אלשקאר סי' מ"ב ורי"ו נ"ב ח"ה והטור ומרן יו"ד סי' רי"ד והלבוש ומהרש"ל בתשו' סי' נ"ד ופר"ח א"ח סי' תצ"ו מנהגי איסור סי' א' כולהו סברי דא"ץ התרה ומתירין גם בפני בנ"א שאינן בני תורה והרמב"ן והר"ן בפמ"ש סוברים דלת"ח בעי התרה ול"ש אינן בני תורה גם בהתרה לא מהני ולהרא"ה והריטב"א גם לשאינן בני תורה מתירין כשבאו לישאל עיין כ"ז במטה אשר מדק"ל עדקל"א ואנו כיון דמרן ז"ל הוא מכת הראשונה כוותיה נקטינן. ב') דבר שידעו שהוא מותר ועכ"ז נהגו איסור משום סייג ופרישות. בזה דעת התוס' והרא"ש והרב"י שם דמהני להו התרה ע"י שאלת חכם ולהרמב"ן ז"ל והרשב"א ח"א תשו' צ"ח ועמהם מרבוואתא הבי"ד המט"א שם דקל"ב ס"ל דלא מהני והר"ן לפי פי' הרב"י ס"ל דלא מהני אבל מוהרח"ש בתשו' שבס' ר"ב אנגיל סי' וי"ו תמה עליו מר"ן בפ' בתרא דנדרים שהביא דברי הרי"ך דמשמע מינייהו דלסייג ולפרישות מהני התרה והמט"א ז"ל שם רצה לישב זאת עפ"י מה שחי' הפר"ח שם בא"ח דגם להרמב"ן והרשב"א דס"ל לא מהני מודו במי שקבל להתענות או שלא לאכול בשר ושאר סיגופין דמהני התרה ובזה דיבר הר"ן בנדרים ובהורמנותייהו אני אומר דמרן לא ס"ל לחלק בהכי דהא בשה"ט כתב בתעניות וסיגופין דמהני התרה ועלה קאמר ויש מי שאומר דמשום סייג ופרישות אינו מועיל התרה הרי דלא שני ליה למר. עכ"פ נקטינן דדעתו ז"ל בסייג ופרישות דמהני התרה ומסתמיות לישניה מש' דגם ת"ח בזה בעי התרה וכ"מ בהדיא בב"י שם ועיין באשל אברהם שם סי' רי"ד. והכי נקטינן. ג') דבר שיש בו מחלוקת ונהגו כדברי האוסר. בזה כתב מהרשד"ם ח"א סי' מ' דגם להרא"ש ודעמיה דמהני בסייג התרה הכא לא מהני וכו' אעפ"י שאין נראה כן מדברי הר"ן ז"ל בפ' מ"ש ע"כ והמשא מלך ח"ז בנעילת שערים חקירה א' כתב דמהר"ן לא מוכח מידי ומהרח"ש ז"ל שם קיים דבריו אבל המ"ץ ח"א סי' ל"ב פשפש ומצא והדב"מ סי' ל"ב מס' זו היקל בנ"ד ע"ש. ועכ"פ להקת האחרונים תפשו כמהרשד"ם ז"ל עיין מ"ץ סי' ל"א ול"ב ר"ב אנגיל סי' ז' וח' כנה"ג יו"ד הגה"ט אוי"ט משם מהרימ"ט מהרש"ך ח"א סי' קע"ח מטה יוסף ח"ב סי' א"ב וזולתם עיין מט"א שם דקל"ג ושם בע"א הוכיח ממהרשד"ם וממהרש"ך דלא נאמרו הדברים רק ברבים נגד רבים ולא ביחיד נגד רבים גם הדב"מ שם כתב דל"א מהרשד"ם אלא בפלג מורין כן וכו' אבל כשהרוב מתירין יש להתיר ובע"ג כתב ממהרח"ש שם ונאמן שמואל סי' כ"ח ומהריק"ש ז"ל שאם עקר דירתו ממקום שנהג בו כדברי האוסר וקבע דירתו במקום המתירין פקע מנהגו. ד') מה שנהגו בו האבות איסור והבנים נמשכו אחר אבותיהם. דעת מהרשד"ם שם דל"מ התרה וכו' וכתב שאין נראה כן מדברי מהרי"ק ביו"ד סי' רי"ד. ודברי מרן שם בפי' אתמר ואוקי ההיא דבני בישן וכו' שלא התיר להם רבי יוחנן היינו ממילא אבל אם היו נשאלין בפתח וחרטה היה מתיר והמ"מ ז"ל בחקי' ב' כתב שדעת הרא"ש כהב"י ומהרח"ש כתב שאין הכרע אבל המט"א שם דקל"א הוכיח שדעת הרא"ש כב"י והביא ירושלמי מפו' כדבריו גם הפר"ח שם פסק כן ועם שהמט"א ז"ל אסף הרבה ס' החולקים ע"ז ומידי פלוגתא לא נפיק לדידן לא נ"מ מידי אחר שדעת מרן כן דמהני ה"ן:
וידוע תדע כי מהרח"ש שם ונאמן שמואל סי' כ"ח ומט"א דקל"ד הביא מתשו' חו"י סי' קכ"ו ומהר"מ חאגיז בהלק"ט סי' ק"ג שכתבו דגם למחמירים בחלוקת נ"ד הנז' מודו דאם הלך למקומות המקילים ואין דעתו לחזור אפי' התרה לא בעי אבל כל שדעתו לחזור מפורש בדברי מהרח"ש ונאמן שמואל הנז' שדינו למחמירים כיושב במקומו ע"ש ותבין:
והשתא בנ"ד שמחמירים בנפיחה כדברי האוסרים עיין בפר"ת סי' ט"ל מדע"ב עדע"ט שהרעיש העולם אודות הנפיחה שעושים במערב ובדמ"א מנה המחמירים שהם גדולי עולם א"כ ה"ז מסוג הג' דגם למרן ל"מ התרה ומה גם שהוא מנהג אבות וכמה גדולים נחלקו על מרן בזה כנז' דל"מ התרה. והרי לפניך מ"ש הפר"ת שם דע"ח והנה במנהג שנהגו שלא להכשיר ע"י נפיחה ל"מ לדעת וכו' אלא אפי' לדעת הרא"ש מנהג זה יש בו ג' דברים מהד' שכתבתי שאין להם התרה. א') דנהגו ככמה פוס' דסברי לאסור. ב') מסתמא דרך להיות עפ"י חכם והוי מנהג חשוב. ג') שכבר קבלוהו אבותיהם וכו' ושוב אין לו התרה וכו' וכל המתיר מתיר שלא כרצונו ית' (כ"כ בדע"ט) ואי עבוד התרה ונהגו להתיר מנהג בטעות הוא וצריך כפרה וכו' ע"ש וא"כ מי יקל ראש בזה ואין להקל ולומר דמעיקרא עי"ק כיון שממעכין אתרא דמכשירין בנפיחה הוא דליתא דהא להדיא כתב מור"ם טעם המנהג משום שתולין שאין זה סירכא אלא ריר. ועיין בש"ך דגם למנהג זה המקנחים בסמרטוט מאכילים טרפות ליש' וא"כ אינם כמורין להתיר הנפיחה ואי משום אלא תטוש לחוד הו"מ להקל כיון שכת"ר אבותיו היו ממקום המקילין דאע"ג דביו"ד סי' רי"ב פסק בש"ע דהבאים לדור בעיר חייבים לעשות כתקנתם מ"מ בב"י נוטה להקל בזה בהתרה והמ"ץ התיר מכח ס' דרבנן אבל משום קמייתא דמנהג זה נתייסד עפ"י האוסרים לכאורה אין לזה תקון.
אך הנה בנד"ז שכתב כת"ר דאיכא לזות שפתים וכו' ומזה ימשך לו מחלוקת נראה דמותר כי ידוע הוא דבדיקת הריאה הוא מדרבנן ועיין לזרע אמת בסי' קכ"ב וא"כ הנה הרא"ש כתב בפ' מ"ש וז"ל ול"מ כי ההיא דאיתרא שיש לו לנהוג כחומרי מקום שהלך לשם ואל ישנה מפני המחלוקת אלא אפי' ההולך ממקום שמחמירין למקילין ואפי' דעתו לחזור יש לנהוג כקו"מ שהלך לשם מפני המחלוקת בדבר שניכר בו שינוי מנהג ע"כ. וע"ז סמך מהרשד"ם בסי' פ"ה וכתב הרי לך שמותר לעשות איסור בקו"ע מפני המחלוקת ובתנאי שלא יהיה אסור מה"ת גם מהריק"ו שו' ט' כתב משם הרי"ץ גיאת ומה שנהגו במקומות אין משנים אעפ"י שמנהגים אחרים יותר מתוקנים מהם דחיישי' דילמא אתו לאינצויי ע"כ ובתשו' מהרח"ש הנז"ל כתב וגדולה מזו כתב הרא"ש וכו' ומהר"ב אנגיל שם וגם מגן גבורים סי' ח' השוו דעת הר"ן להרא"ש בזה דלא כמהר"א מוטל ז"ל ע"ש והגם כי הפר"ח בא"ח סי' תצ"ו סקט"ז כתב ע"ז וז"ל ומילתא דפשיטא היא דהיינו דוקא להקל ממנהג בדבר שנהוג בו איסור אבל מילתא דמעיקר הדין אסירא אף שאיסורו אינו אלא מדרבנן ל"ש גדול השלום והתקוטט עמהם אלף פעמים וכו' ע"ש ל"א הרב רק בדבר שאיסורו פשוט מדרבנן בלי חולק וכגון יין נסך שהכריח שם ממנו אבל ובנ"ד דעיקר הדבר במח' הוא ונהוג כדברי האוסר יודה הרב דבמקום המקילין יקל כי גדול הש'. אף שהראיות שהביא שם מאמוראים שגם במידי דרבנן והיו חולקים באיסורו ועכ"ז לא הקילו במקום המקילים אלא משום דס"ל להקל וכו' מורים דס"ל דגם במידי דפלוגתא קאמר. י"ל בין פלוגתא דידהו לפלוגתא דהפוס' ז"ל עפ"י מ"ש הפר"ת סי' ט"ל דע"ח לעניינו וז"ל אין הכרח מאמוראי כלל דאמוראי שאני דלא תלו זייניהו באחריני אלא אדעתם ד"ע סמכי ולהכי כל מילתא דברירא להו דהכין הוא אלימא להו סברתם למימר עלה כי הוא זה וכו' משא"כ כל דתלי זייניה באחריני דהיינו גאונים ופוסקים דדייקי מימרי ולישני וסברי אפום מאי דמשתמע להו כל כי האי לא אלים סבריהו לדחויי וכו' ה"ן י"ל דס"ל לפר"ח שאלמלא אותם אמוראים הוו סברי להחמיר הוה אלימא להו סברתייהו והו"ל כאיסור פשוט בלי חולק ולא היו מקילים. ומזה מביא ראיה לדידן באיסור דרבנן הפשוט אבל באיסור השנוי במח' הפוס' דתלו זייניהו באחריני אין משם ראיה ועוד היום יודה הרב דכיון דאין בו רק חומרת מנהג שנהגו כדברי האוסר במקום המקילין אין לו לשנות מפני הש'. ומ"מ הרב מהר"א מוטאל ז"ל שם בתשו' מהר"ב אנגיל ז"ל כתב להדיא דבדבר שנהגו בו כדברי האוסר או משום סייג דעת הר"ן שאם דעתו לחזור יעשה כמקומו. (פלא על המט"א דקל"ח איך חיבר ס' הרב הנז' להפר"ח ולדידי אין זווגם עולה יפה) ועיין בגו"ר יו"ד כ"ג סי' ה' הביא מהרמב"ן במלחמות פ' מ"ש דבדאיתרא אי נהוג בעירו היתר והלך למקום המחמירים יקל לעצמו ואין בזה מפני המחלוקת וכו' ע"ש דנראה מכ"ש במחמיר והלך למקילים דיחמיר לעצמו וכ"ז נראה דלא כמש"ל אבל הנה הגו"ר ז"ל שם תמה על הרמב"ן דיו"ט שני יוכיח שפשט איסורו בכל ישראל וא"כ לפי"ז לא היה ראוי להקפיד על בנ"י הבאים לחו"ל שלא לעשות מלאכה בפרהסי' דהא כל הגולה יודעים דבני א"י לא פליגי עלייהו (כן הוק"ל מדעתי על מהר"א מוטאל דהא שלוחי א"י בחו"ל לובשים תפילין ביו"ט שני בצניעא ואמאי ושו"ש שכ"כ הגו"ר) הילכך נראה דלא סמכינן אהרמב"ן ע"כ. והגם כי הרב מטה יוסף ביו"ד סי' א' דחה דברי הגו"ר ויישב דעת הרמב"ן ע"ש בד"ב הרי המט"א שם דקל"ח כתב שדבריו צ"ע וכ"ן מדברי הריטב"א משם רבותיו הבי"ד הרדב"ז ח"א סי' רצ"ו כי בדבר שאין האיסור מבורר ולא מוכרע לא ישנה מפני המחלוקת ע"כ וע"ש להרדב"ז שהיה מחמיר ע"ע שלא לאכול הבידנגאן משום ודאי ערלה לפי מה ששאל מהגננין ועפ"י מ"ש הכפו"פ ולמי מה שהוכיח בראיות ברורות מהרמב"ם ועכ"ז לא אסר לעולם מפני שרב האי גאון קורא אותו בפה"א ולא היה נמנע מלאכול אצל הבעלי בתים וכו' ומי שרוצה להחמיר יכבד וישב בביתו שגורם מחלוקת וש"ח וח"ה ע"כ. וא"כ בנד"ז שאיסור הנפיחה גם שרבו בו האוסרים הרי רבו המתירים לעומתם הו"ל אין איסורו מבורר וראוי לסמוך על הני רבוותא דבמקום המקילים לא יחמיר מפני המחלוקת:
ואם יש לעמוד בזה הוא היכא שרוצה לאכול בשר בצניעא ולא מצי דרוב הבהמות צריכים נפיחה היכי ליעביד והנה מצאתי תשו' למהרשד"ם ז"ל נראות כסותרות בענין זה כי ביו"ד סי' מ' נשאל מק"ק סופיאה במה שהיו נוהגים כמה קולות בענין הבשר ולימים באו האונגארוש ונהגו כמה חומרות ולא ערערו כי היה הבשר בשופע ואח"כ נעשה בדוחק ושאלו אם יש היתר לחזור למנהגם הראשון. וגם על הנפיחה שהיו מחמירים גם הם עתה שהבשר בדוחק אם יכולים להתיר לעשות הנפיחה והשיב שעל אותם קולות יש היתר למנהגם וכו' ומ"מ הטוב והישר לעשות התרה בפני ג' וכו' אבל בענין הנפיחה אין אני מסכים להתיר אפי' ע"י התרה וכו' גם אתם ק"ק סופיאה אשר נהגתם איסור נפיחה וכו' איני רואה מקום להתיר וכו' ע"כ. הרי שהחמיר בהתרת הנפיחה ואילו בסי' מ"ב השיב לק"ק סידרוקפצי שבאו מסאלוניק ונגררו אחר האשכנזים שקדמום שהם מחמירים בנפיחה ואחר איו"ש בקשו להתיר הנפיחה והשיבם דמצו להתיר בפתח וחרטה ע"ש. אבל נראה החילוק ברור דהך דסידרוקפצי שאני משום שעיקרם מסאלוניק שמתירים הנפיחה ורק בבואם שמה נמשכו אחר האשכנזים משום חומרי מקום שהלך לשם אמטו"ל סגי להו בהתרה משא"ך בק"ק סופיאה שהם עצמם מתחילה היו מחמירים בנפיחה וכ"מ למהר"ש ן' מאיור בתשו' ר' ברוך אנגיל סי' ט' שתי' כן גם החק"ל א"ח סי' צ"ה דר"ה הבין כן בחילוקם ע"ש. ולפי"ז בנ"ד דמעיקרא קבלו עלייהו חומרת הנפיחה נראה שאין להתיר. ועיין למהרש"ך ח"א סי' קמ"ח ומהרי"א סי' נ"ב גם הם נשאלו על ק"ק סופיאה והסכימו לד' מהרשד"ם ז"ל:
אמנם אחר החיפוש מצאתי תרופה גם לזה מדברי הרב נאמן שמואל ז"ל דאע"ג דבסי' כ"ח נשאל על בני פטרץ שלא היו אוכלים בנפיחה וכשבאו לעיר לארסו שאוכלים בנפיחה מה דינם והשיב דכיון שהלכו למקום שנהגו היתר ואין דעתם לחזור שרי ולא דיבר בזה מהרשד"ם ע"ש ונראה דנ"ד שדעתו לחזור לא. הנה בסי' כ"ט חזר ע"ע זה ולמד מדברי מהרח"ש ז"ל שתועיל להם התרה בג' דכיון דיש מחלוקת בדבר שנהגו כדברי האוסר או משום מנהג האבות אם תועיל ההתרה או לא הו"ל פלוגתא במידי דרבנן וס' דרבנן לקולא ונתיר להם לכתחילה ומהריב"ל שהחמיר הוא בלי התרת שלשה. וכ"ע טעם אחר ממה שראה למהרח"ש הטעם למי שעקר דירתו דמתירין לו משום דהוי כאילו התנה מתחילה לכך וכשעקר דירתו פקע מנהגו הראשון ממילא. ואע"ג שמהריב"ל עומד נגד טעם זה מ"מ בנ"ד שכל ימי עולם כשהיו הולכים אנשי פטרץ בארצות אחרים אין גם אחד שהיה נזהר לאכול בלי נפיחה ואין אומר להם דבר כנראה שלא היו נוהגים שלא לאכול משום שקבלו עליהם דברי האוסרים אלא משום שהיו להם טבחים גוים וכו' ועפ"י שני דברים אלו נתפייסתי במה שהתרתי להם לאכול בלי נפיחה ע"כ. ולפי"ז בנד"ד נמי שייכי ב' טעמים הנז' דמשום ספקא נוכל לעשות להם התרה וגם כי רבים הם היוצאים לחו"ל ומהם כמה רבנים חסידי עליון ואינם נזהרים דמזה מוכח דלא נהגו להחמיר מפני ס' האוסרין אלא מפני שבא"י נמצא להם בשר בשופע וכשיבקשו ולא ימצאו מותרים הם בפתח וחרטה אף שדעתם לחזור. וכן מצאתי להדב"מ יו"ד סי' ל"ה שהתיר מדברי ה' נאמן ש' ז"ל להנך בחורים מיאנינא וקורפו ההולכים ללמוד תורה בסאלוניק ששם מתירין הנפיחה ויוסף אומץ לנדונו דלו יהיה אלא ספק אם קבלו ס' האוסר או לא הלא יש לצרף ס' אחר מדברי המ"ץ ח"ב סי' מ"ז שמא כשקבלו עליהם פירשו שאינם מקבלים לשם נדר והו"ל ס"ס מתהפך ואפי' בס' חד אזלינן לקולא כיון שהוא מידי דרבנן ולרווחא דמילתא טוב שיתירו להם ע"ש. ודון לנ"ד וכן הרב ב"ד יו"ד סי' ה' התיר ליושבי יאנינא לבטל מנהגם שהיו אוכלים בלי נפיחה והשתא יש להם דוחק בבשר מאותו טעם שכשהיו הולכים למקום המקילים לא היו נזהרים וכו' וסיים דאין לומר שהיו טועים דהא ודאי המה ראו לשלפניהם וכו' עד דורות הראשונים ע"ש ומזה נילף ג"כ לנ"ד דאין לתלות בטועים ח"ו. ועיין להמג"א א"ח סי' קס"ח סקי"ב שהביא ממהרי"ל דבחורים ההולכים במגנצא ואוכלים מבדיקות הקולות שמקילין שם אין לחוש דכתב במרדכי דאין אנו בקיאים בחומרי מקום שיצא משם. והתם באין דעתם לחזור מיירי כדמוכח מהמג"א ואע"ג דתמה ע"ז דאם אין אנו בקיאים יש לנו להחמיר ותי' דמשום שאין אנו בקיאים מספק אין למחות ע"ש דנראה דהמחמיר תע"ב י"ל דכ"ז בלא התרה אבל בהתרה גם לכתחילה אין להחמיר והרי טעם אחר להתיר בנ"ד. וכן למדתי טעם אחר להתיר מדברי מהר"ש ן' מאיור שם בתשו' ר' ברוך אנגיל שנ"ט לסאלוניק שבטלו מנהגם וחזרו לאכול בנפיחה משום דמריבוי הסירכות שמיו"ד בהמות יהיה שתים לאכול וח' טרפות וא"א להם לאכול בשר ואדעתא דהכי לא נהגו איסור ע"כ. ובנ"ד נמי דכוותה אם לא נתיר לאורח לא ימצא בשר לאכול. והדב"ש ז"ל בסי' ש"ך כתב על הספרדים ההולכים למקומות האשכנזי' שמקילים בבדיקות. שאם ידעו הריעותא יש להם להשמט פעם אחת ולא ישנה מבלי שירגישו בטעם חומרתו אלא יתלה בסבה אחרת וכמ"ש בפסחים וכו' ואם בסתם בשר כיון דבדיקת הריאה דרבנן ובבא זאב ונטל הריאה פסק מהרי"ק בסי' ט"ל דהבהמה מותרת כ"ש היכא דיש ס' באיזה פיסול מיעוטא דלא שכיח וכו' ורק הזהיר על בדיקת הסכין יע"ש. ומכל האמור רווח לן נד"ד ואפי' שדעתו לחזור עכ"ז מותר לאכול מבשר נפיחה ומצד הטוב והישר יעשה התרה לנדרו. ועם שראיתי להרב שו"ג יו"ד סי' ט' סתר דברי הדב"מ ז"ל והביא שראה מנהג קורפו שמה שמחמירים הוא מפני שסברו כהאוסרים וכו' ועוד דהראיה שהביא מסוחרים וכו' אם היה מביא משלוחי א"י החרשתי שהם נזהרים מלאכול בנפיחה ומה לך להביא ראיה מעמי הארץ וכו' מ"מ בנד"ז הנה שאלנו לשו"ב אם יש להם ספר מנהגים והשיבו לא רק נוהגים כמו שראו לשלפניהם ומי יודע דמה שנהגו כן הוא משום שהיה הבשר בריוח גם מה שהביא ראיה משלוחי א"י וכו' גם אנחנו גם הזקנים אשר בשער עדים שאינם נזהרים בזה רק אחד מאלף ויהי לפלא וחלילה לשוויינהו לשארא טועים וגם הנזהרים מאן לימא לן דמדינא הוא משום קבלת ס' האוסר ולא משום זהירות יתירה וכו' וגם הדב"מ שם סי' יו"ד חזר לקיים דבריו ואף כי השו"ג עוד לא שב אפו וכתב ככחי אז כחי עתה וכתב ע"ד רבי הרב ב"ד שהתיר לבני יאנינא שאם היה רואה שמנהגם מיוסד עפ"י מרן לא היה מתיר להם הנפיחה מ"מ מדבריו האחרונים אלו משמע דלא תקע עצמו רק שראה בעינו שמנהגם מיוסד עפ"י ס' האוסר משא"כ לדידן דלא נמצא כתוב שום דבר ואנחנו לא נדע יש לדון כהדב"מ ז"ל. בר מן דין מצאתי קולא אחרת יליד חו"ל מקום שמקילין בנפיחה ובא לא"י הוא וכל דכוותיה ממ"ש מהרי"א סי' נ"ב על אודות סופיאה שאם תושביה לא נהגו כך משום קבלה שקבלו עליהם אלא שהיו נגררים אחר האונגרוש ומנהגם פשיטא שאין כאן לא שורש ולא מנהג לא קבלה ולא נדר לא בענין הנפיחה ולא בשאר מנהגים שהרי כתב המרדכי בשם הר"ם על מי שנהג איסור בדבר היתר שצריך שאלת חכם דוקא אם בשעה שהתחיל לנהוג דעתו לנהוג כן לעולם וכו' (לא הבנתי מה שכלל גם הנפיחה דהא בגוף השאלה במהרשד"ם מפורש דהנפיחה קבלוה עליהם מקודם האונגרוש ואפ' דמפנ"ז כתב לבסוף דהנפיחה אין לה התרה הגם שלשונו אינו סובל זה) וכן באותה תשו' דמהרח"ש בדי"ד נטה להתיר לבני סאלוניק מטעם שנגררו אחר תושבי איזמיר לחומרא ולא כיוונו לאסור ולנהוג וכו' ע"ש. נמצא דכל שלא היתה כונתו תחילה לקבל רק דממילא נמשך משום חו"מ שהלך לשם או מסבה אחרת וכגון כת"ר ודומיו אינו חייב רק בהיותו במקום ההוא ולא במקום המקילין ומזה אמצא זכות גם להני שד"ר ילידי א"י דהא ק"ט איך אנן בעי"ק דאתכא דמרן סמכינן אוכלים ממיעוך ומשמוש אחר שהוא ז"ל אוסר. ולפי ההשערה אפ"ל דאחר דבנין אחרון בעי"ק היה ע"י הרב הק' מרן מהרח"א ז"ל והוא וקהלו מאיזמיר המתירים בנפיחה כן הנהיגו עד שבאו ק"ק אשכנזים והנהיגו מיעוך ומשמוש נגררו אחריהם ולפי"ז בצאתם מן הק' יוכלו לאכול בנפיחה כעיקר דינם כיון דלאו בתורת קבלה נהגו כאשכנזים (אך על עה"ק צפת"ו ק' ובפרט דמהרשד"ם סי' מ' ומהרח"ש שם העידו שמנהגם לאסור נפיחה) רק מדברי השו"ג שם נראה דהני שד"ר גם אם הם ילידי חו"ל אסור להם הנפיחה זולת אם התנו בבואם אל הק' דלאו בתורת קבלה נהגו וסתמיות מהרי"א ומהרח"ש ז"ל נגד כבודו ונראה דס"ל דגם בסתם ל"מ קבלה זהו הנלע"ד וכת"ר יבחר: