יש מאין חלק א· רבי אליהו ילוז
אורח חיים
סימן א
נשאלתי מיר"א וסר מרע אודות המנהג לומר מזמורים במוצאי שב"ק קודם ערבית ומושכים עד שחשיכה משום אפוקי יומא אי שפיר עבדי גם גוי החולב בהמת ישראל בשבת אם מותר לישראל לאחוז לו הבהמה כדי שלא תברח:
ואומר על ראשון ראיתי במקומות רבים של חכמים ושל סופרים וגם בעיק"ו ת"ו נוהגים לומר במוש"ק מזמורים מלוקטים וי"א תמניא אפי עד לדוד ברוך וכו' ונראה יסודם ממ"ש מור"ם ז"ל בסי' רצ"ב שבין מנחה למעריב נהגו לומר פרקי אבות בקיץ ושיר המעלות בחורף. ואף כי הברכ"י ז"ל סי' רל"ח הביא מגורי האר"י ז"ל שאין ללמוד מקרא בלילה ועשה לו סמוכות מהילקוט וחזר ודחה ועיין במנחת אהרן ז"ל כלל י"ט וכ"א ופתח הדביר ח"ב סי' רל"ז קמח סלת דס"ד יפה ללב בא"ח סי' רל"ב גם הם עשו סמוכין דרבנן לזה עפ"י הפשט ודחו. מ"מ כ"ז בחול אבל בשבת הנה הרב ביוסף אומץ סי' נ"ד הביא שמנהג ירושלים וחברון יוב"ב שאומרים תהלים באשמורת ורב גדול ומקובל (הוא הרב הק' מהר"ש שרעבי זיע"א כמ"ש בח"ש ח"ב דכ"ט) אמר אליו שאין תהלים בכלל המקרא וכו' ואסיק דהבא לשאול אותו יאמר לו שיש לו סמך אבל לעצמו הוא ירא בלילי החול רק בליל שב"ק לא היה נמנע מק"ו מליל ששי שהותר בו המקרא משום שהוא מכין לשבת ע"כ ומינה יש לדון לליל מוצ"ש דעד חצות אסר האריז"ל לומר הוידוי וכ"ש עד זמן סעודה רביעית שעדין תוס' נשמה יתירה כידוע וק"ו לקודם ערבית שאסור גם בעשיית מלאכה. ובפרט במזמורי תהלים שגם בימי החול אמרו להתיר ועיין להרב המקובל אמ"ל ניניו ז"ל בשפת אמת העיד שבק"ק בית אל אומרים תהלים גם בחול ותימה על הרה"ג רב פעלים ח"ב סי' ב' שכתב דהבא לשאול אותו על קריאת תהלים באשמורת יאמ"ל שוא"ת עדיף ונראה כחו בזה ממ"ש בהשמטות פתח עינים בברכות ב' הך דתהלים בדרך אפשר ולא בהחלט אבל הנה לפנינו מנהג בית אל. וגם כי בב' מקומות כתב הגאון חיד"א ז"ל זה בהחלט וסמי חדא מקמי תרתי. ואם תראה מ"ש בשעה"כ שער וי"ו דרוש א' וז"ל מוז"ל לא היה נוהג לומר א"ב וכל אותם השירי מעלות ומזמורים וכו' אל תסוב לאחור דהא סמוך לזה כתב שהיה אומר ויתן לך וכל אותם הפסוקים ומאי שנא (עיין בבאה"ט סוס"י רצ"ט) אלא הכונה שלא היה מקפיד לאומרם כנוהגים. והעד ממ"ש בפע"ח (דפוס קראעץ) שער שבת סופכ"ג וז"ל א"ב של תמניא אפי שנהגו לומר קודם ערבית לא נהג לאומרם ולא חשש לזה. ומכל האמור תצא תורה ליסוד המנהג ששאלת עליו:
ועל אחרון הלא ידעת כי החולב הוא משום מפרק וגם עיין בסי' תקל"ז גבי גוי הבא לדיר שדה שגם אם הוא שכיר שבת וכו' בחוה"מ מסייעין אותו אבל בשבת לא ובסי' שי"ו המשסה כלב אחר ח"ה בשבת הוי צידה ושם אין אחד יכול לנעול שנים חייבים באופן דמסייע במלאכה הוי כעושה כולה. ואפי' בשאר איסורים כי הוא עיין ביו"ד סי' קפ"א דנקרא מסייע בהקפה כשמטה עצמו אליו להקיפו וא"כ לכאורה דה"ו כשאוחז הבהמה הוי מסייע דבלאו דידיה לא הוי מצי הגוי לגמור מלאכתו אלא דיש לדחות כיון שאין זה מסייע ממש בגוף החליבה רק גורם וצ"ע איזה גורם יתחייב עליו בשבת ואפ' שהדבר תלוי בחילוקים שבין גרמא לדד"ג בח"מ והדברים ארוכים ואין פנאי כי לענד"ן דבלא"ה איכא איסורא בזה. דהגם דאין לחוש בזה. משום טלטול במקצת דהזזת אבר הבהמה כיון דאיכא צב"ח כמ"ש בסי' ש"ח גבי מדדין בהמה בחצר אם היא צריכה לכך ועיין בב"י משם הר"ן דתנאי צריכה לכך. איצטריך משום שיהיה צב"ח וה"ן איכא צב"ח אם לא יחלוב ומפנ"ז הגם דבסי' ש"ז לא הותרה אמירה לגוי רק בשבות דרבנן עכ"ז התירו בסי' ש"ה לומר לגוי לחלוב דאתי צב"ח דאורייתא ומבטל מידי דרבנן וכמ"ש בסו"פ מפנין גבי בהמה שנפלה לאמת המים מביא כרים ומניח תחתיה אע"ג דמבטל כלי מהיכנו ע"ש ופסקה מר"ן בסי' ש"ה. וגם אין לחוש לס' הרמב"ם בסי' ש"ח למריטת נוצות גבי אחיזת תרנגולת (בש"ע וטור כתבו משום שמגבהת עצמה מהארץ ונמצא מטלטלה) עפ"י מה שתי' הא"ר ויא"ה ותוס' שבת קו' המ"א על הרמב"ם ז"ל דהא אין מתכוין למרוט ואמרו דהוי פסיק רישיה משום דתרנגולת דרכה להשמט וודאי ימרוט וא"כ זה אינו שייך בבהמה. ולשמוש בבע"ח ג"כ אין לחוש כיון שאינו מתכוין להשתמש לצרכו רק לצרכה ובלא"ה כיון דשמוש בבע"ח אינו אלא מדרבנן אתי צב"ח ודחי ליה. ומשום צידה אין לחוש אפי' להגהות אלפאסי שמביא מור"ם סוס"י שי"ו כי בד"מ כתב להדיא בשמם דפרות ורחלים ושאר בהמות שרי ולא אסרו רק חיה ועוף שברשותו ע"כ:
מ"מ יש לאסור דהא גם בלא אחיזת בהמה מפני שנראה שעושה לצורך ישראל כתבו היש אומרים שצריך לקנותו מהגוי בדבר מועט ועיין במחז"ב סי' רמ"ו דכוותייהו ראוי לפסוק כי המה הרבים רק המ"א ז"ל בסי' ש"ה כתב דהעולם סומכים על ס' ראשונה משום צב"ח והתנה שיחלוב תוך האוכל משום דליהוי שבות דשבות. וע"ש מה שהק' על הב"ח ז"ל בענין השפחות הנשכרות לבעה"ב לכל מלאכה בכל השנה שא"ץ לומר להם טול החלב דהא בסי' רנ"ב קי"ל אף בקצץ אסור לעשות המלאכה בבית ישראל. וכן תראה במור"ם סוס"י ש"ז הטעם להיתר עכו"ם המביאים תבואה לבית ישראל בשבת משום דאינם של ישראל אלא לאחר המדידה וגוי במלאכת עצמו הוא עוסק וכ"כ גבי גבינות הא לא"ה כל שהוא עושה בממון ישראל ל"מ שאינו עושה בבית ישראל אלא אפילו בביתו לא יוכל ישראל לעמוד בפניו וכ"כ להדיא הגו"ר ז"ל א"ח כ"ג סי' א"ך ועיין במור"ם סי' רמ"ד שכתב ויזהר שלא ישב הישראל אצל הגוי בשעה שעוסק במלאכה וטעם הדבר משום ממצוא חפצך שאסור אפי' לטייל לראות עסקיו ומשום שלא יהיה נראה שהגוי עושה בשבילו ואף כי הט"ז התיר לעמוד שם לשמור מגנבה מלבד שרבים חולקים עליו עיין מטה יאודה ויא"ה ז"ל מ"מ גם הוא לא התיר רק לשמור מגנבה והזהיר שלא ידבר באותו עסק כלל ע"ש ונמצא מכל האמור דגם בענין שהתירו לגוי לעשותו ל"מ שאסור בבית ישראל אלא גם בביתו אסור ליש' לעמוד בפניו וכ"ש לדבר עמו באותו עסק וממילא אפי' למנהג שהתירו לחלוב פשיטא שאסור לו לחלוב בבית הישראל וגם חוץ לביתו לא יעמוד בפניו וכ"ש שלא לאחוז הבהמה דעדיף מדבור באותו עסק. ושמעתי מקשים בזה דא"כ איך התירו החלב וכו' הרי לפ"ז יהיה חלב שחלבו גוי ואין יש' רואהו ותימה עליהם דהרי ביו"ד סי' קט"ו מפו' דאם ידוע שאין בעדר דבר טמא אעפ"י שישראל מבחוץ ואינו רואה שרי ע"ש. זהו דעתי ואתה תבחר:
סימן ב
להפקת ר"ץ אגלה דעתי במחלוקתם לש"ש אודות קדושה דסדרא וביוצר אם מפסיק להם כמ"ש בא"ח סי' ס"ו דלקדושה מפסיק ותלו לה כיפי באידך דסי' נ"ט אי קדושות הללו יחיד אומרם וס"ל להרב שכנגדו דלמ"ד יחי"א אין בהם קדושה וא"כ לא יפסיק ודעתו שדעת מרן להלכה כדעה זו ומר סבר דאף לדעה זו יפסיק ואתיא בק"ו מכבוד בשר ודם. וכ"ש דנראה מהב"י שדעתו להלכה כמ"ד דאין יחי"א. והרב ב"ד של שלמה בח"מ סי' ז' כתב בהא גופה דמרן פסק כי"א בתרא זת"ד:
ואומר דלפי קוצ"ד דב"ז מחלוקת קדומה היא לראשונים בשמע קול רעמים דלהמג"א סי' ס"ו סק"ה מפסיק וגם הבנ"ח ז"ל בשם ח"ח כתב דאף דבר שאינו קדושה יפסיק מכח ק"ו דכבי"ד אמנם הא"ר ז"ל פקפק בזה על המג"א והרב בכור שור בברכות די"ג חלק וס"ל דאין להפסיק רק לדבר שבקדושה ועיין במחז"ב וקשר גודל נמשך בזה והרב מטה יאודה סי' נ"ט הכריע כן להלכה והנוב"י ז"ל כתב דגם המג"א ז"ל לא אמרה רק במצוה עוברת כגון קול רעמים שאם לא יפסיק לברך הוי חסרון לא יוכל להמנות. וא"כ למאי דקמן למ"ד יחי"א ואין בהם דין קדושה דין הוא דאין להפסיק כס' הרבים הנז' וכ"ש לחילוק הנוב"י ז"ל ומהך ראיה שהביא הרב"ש ז"ל לדבריו ממור"ם סי' ס"ו דאין להפסיק רק לאמן דהאל הקדוש וש"ת מטעמייהו ולא לשאר אמנים מכח ק"ו דכבו"ד יש להוכיח שגם דעת מרן כן דהא למר ס"ל דאפי' לשני אמנים הנז' אינו מפסיק. וכן יש להוכיח דעתו ממ"ש בסי' ס"ו כהרשב"א דאינו מפסיק לקרות בתורה דלא מהני הך ק"ו להפסיק רק לדבר שבקדושה וברכו ומודים כטעם המוזכר באחרונים דלא כהרב המנהיג דס"ל להפסיק לקריאה נמי מכח הק"ו ודב"ז מוכרח הוא להרשב"א נמי כדי שלא יסתור עצמו כי בתשו' תקס"ב הביאה הב"י בסי' ס"ו ס"ל דלקדושה וכו' מפסיק מכח הק"ו ואילו בקריאה לא אהני ליה הק"ו ועיין במחצ"ה על סק"ח ונמצא דלמ"ד יחי"א משום דאין להם דין קדושה הדין יוצא דאין להפסיק להם מכח הק"ו רק למ"ד אין יחי"א וס"ל דהגם דהם ספו"ד מ"מ כיון דתקון ראשונים הוא אית להו דין קדושה וכמ"ש הטור סי' קל"ב משם ר"ץ גאון נראה דלדידהו הדין להפסיק:
והשתא נעמוד על המחקר כמאן פסק מרן ז"ל ובאורו נלך דלכאורה כיון שהביא דעת שאין יחי"א בי"א בתרא נראה שכן דעתו כמ"ש הכנה"ג בא"ח סי' שי"ח ובכללי הפוס' אוס"ב דהלכה כי"א בתרא והרב י"מ בכללי הש"ע אוי"ג וטו"ב האריך בזה וכת"ר הביא דברי ב"ד ש"ש ז"ל ובאמת סוגיין דעלמא הלכה כי"א בתרא אבל זו היא שקשה דא"כ אמאי סיים מרן ויש לחוש לדבריהם הא בלא"ה ההלכה כן ודרך הפוס' להעיר ע"ז במקום שכותב מרן כן וגם הרב"ד ש"ש השיב מזה על השו"ג ז"ל וישב ע"ש:
ואני בעניי אומר טעם מרן ז"ל בכאן עפ"י מ"ש במ"א והוכחתי ממ"ש בבד"ה ביו"ד סי' קע"ג גבי טרשא דר"ן דהגם דהרי"ף והרמב"ם אוסרים וכוותייהו ראוי לפסוק כיון שנתפשט המנהג להתיר כהרא"ש ז"ל הכי נקטינן. ע"כ דמינה נילף לכ"מ שנתפשט המנהג כחד מ"ד הגם שאין ההלכה כן כמנהג נקטינן. וא"כ בנד"ד המעיין בב"י יראה שדעתו להלכה כהזוה"ק שאין היחי"א זולת שנתפשט המנהג שיחי"א והיה ראוי לתפוש כמנהג זולת ששם האריך ומצא תקון לשניהם יחד באמירה בטעמים ולכן בש"ע תפש בי"א בתרא דהיא ההלכה כזוה"ק וכיון שיש תקון למנהג ההופך ההלכה ולהלכה באמירת הטעמים כתב ויש לחוש וכו' לומר דלולא התקון היה המנהג עוקר ההלכה. ובזה נמצא טוטו"ד למ"ש בסי' תקס"ד בפשיטות שי"ג מדות אין היחי"א אלא בטעמים והמעיין בטוב"י יראה שנחלקו גם בזה כמו קד"ס וא"כ הי"ל להביא י"א וי"א ויש לחוש וכו' כמ"ש שם ומאי שנא. אבל לפי האמור ניחא דהתם בב"י כתב שהמנהג הוא שאין היחי"א וא"כ העיקר להלכה כן היא לפיכך לא חש למ"ד דיחי"א (הגם דבת"ה סי' ח' נראה דהיה בזה שינוי מנהגים אולי בימיו כך פשט המנהג) ונ"מ השתא דמרן מודה דהעיקר כמנהג ויחי"א רק כיון שיש תקון יש לחוש. וא"כ מי שאינו יודע טעמים יכול לאומרם ביחיד משא"כ גבי י"ג מדות וכמובן ומחלוקת מור"ם בזה הוא דגם לכתחילה יאמרם בלתי טעמים כיון דהעיקר כמנהג תו אין לחוש לסודי הזוה"ק ולפי"ז מודים דרבנן שאין להם דין קדושה ובזה ניחא מה שתמה כת"ר על הרב קשר גודל שכתב נתפשט המנהג לומר קדושה דיוצר בלי נגון דאמאי לא זכר את יוסף דצריך לאומרה בנגון ומזה הסכים דלא בא רק להעתיק דברי מור"ם אבל ליה ס"ל דיש לה דין קדושה ממה שהעתיק דברי מרן של סי' נ"ה במתחיל קדושה ביו"ד ויצאו מקצתם דגומר והתם בקד"ס ויוצר איירי דאי של תפלת י"ח דינה לחודיה קאי שם דאם התחיל אבות גומר עם הקדושה וגם ממה שהעתיק דינו דמג"א בסי' קל"ב בנכנס לבהכנ"ס ומצא צבור אומרים קד"ס אומרה עמהם וכו' ש"מ דהכי ס"ל דאין יחי"א ע"כ. ולדעתי אין הדבר כן ומילי דמר לד"ה הם (שהרי לא ציין אל מקור הדברים) דכיון דגם מרן מודה דאזלינן בתר התפשטות המנהג ובימיו נתפשט לאומרם בלי נגון כן ראוי לעשות לד"ה ומה שהעתיק הך דסי' נ"ה גם דלא נפ"מ מידי לקד"ס ויוצר השתא הוא למילף מינה לדתפלת י"ח (והעד דלא הוצרך להעתיק הך דאם התחיל אבות) ומה שהעתיק הך דמג"א ז"ל אין להוכיח כלום דהא להמג"א גופיה תיקשי דהוא נמשך אחר פסק מור"ם ואמאי חייבו לומר עם הצבור אם לא שנאמר דכיון שיש לתקן ואין הפסד למה ימנע והגם דיש הפסד קל שלא יאמרנה עוד במקומה אשמועינן דאין זה הפסד כיעו"ש. וגם הרב לכונה זו העתיקה וליכא הוכחה מזה:
ולכאורה היה נראה עוד להוכיח שאין בקדושות הללו דין קדושה לדעת מרן ממ"ש בסי' ק"ט יחיד העומד בתפלה ושמע קד"ס אינו אומר קדוש עמהם שאין הקדושות שוות דר"ל דקדושת י"ח עדיפא מקד"ס אלא דהוק' לי ע"ז דא"כ מאי טעמא אינו אומר דמוסף דודאי אית לה דין קדושה לזה התבוננתי בשרש דבר ומצאתיו לכונה אחרת כי בב"י הביא משם הרשב"א ב' טעמים שאינו אומר קד"ס עמהם הא דלא אמרה הגאון רק כשהוא עומד עם הצבור במקום אחד והב' שאין סדר הקדושות אחד ומשם למד מרן גם לדמוסף וס"ל דהרשב"א פליג עם המ"ך ע"ש והד"מ כתב דגם הרשב"א לא אמרה רק בקד"ס דהיא ספו"ד וכו' ומודה בדמוסף ובדרישה כתב דמאי דיליף מרן הוא מטעם ראשון דהרשב"א והוא שייך גם למוסף. ואני עני לא זכיתי להבין כי בש"ע כתב טעם דאין הקדושות שוות ובכ"ז פסק כהרשב"א גם למוסף. רק אם נפרש בדוחק שאין הקדושות שוות כלו' שאין מקום קדושת היחיד והצבור שוים כטעם הא'. אבל לפקו"ד כי מרן מבין אין הקדושות שוות דהיינו שאין סדר לשונם שוה ואיך יפסיק שהרי הגאון לא התיר רק לומר עם הש"ץ מלה במלה וכיון שאין הלשון מכוון ה"ז לא יתכן וא"כ טע"ז שייך גם למוסף שלשונו משונה מדי"ח עיין בטוב"י סי' רפ"ה ורפ"ו ותכ"ג ונייד מהבנת מור"ם משום שהיא ספו"ד דלהרשב"א ז"ל מאי נפ"מ בזה והרי הב"י בסי' נ"ט כתב משמו דס"ל אין היחי"א (ומור"ם יאמר דנהי דהיא קדושה מ"מ קדושת י"ח עדיפא) ובהא א"ש דיליף גם מטעם שני שתפש בש"ע לדמוסף נמי. ולזה אין הכרע להוכיח מזה בדעת מרן שאין להם דין קדושה זולתי דהענין נראה נכון ממש"ל ואינו יכול להפסיק לדעת מרן ז"ל ותבלין אני מוסיף בזה דלכל הפחות אין מכחיש שדעת מרן לצאת י"ח שתי הדעות וא"כ בשלמא כשיחי"א בטעמים הרי יצא ידי שניהם אבל כשמפסיק במה יצא חובת מ"ד דיחי"א ואין להם דין קדושה:
עוד אני אומר דאפי' לכשתמצא לומר דדעת מרן להלכה דיש להם דין קדושה כיון דהוכחנו לעיל דהיכא דלא אפשר היחי"א מכח מנהג דינא הוי דלא יפסיק כמ"ש מרן בב"י סי' ס"ו משם מהרי"א ז"ל דהגם דבירושלמי אמרו להפסיק לאמן דהאל הקדוש משום שהיא סוף הראשונות ולדש"ת משום שהיא סוף אמצעיות עכ"ז אין מפסיק לדשים שלום אע"ג דהיא סוף האחרונות משום דיכול לאומרה ביחיד וכ"פ מור"ם ועיין במ"א סק"ז ונראים יסוד הדברים מברכות דכ"א בנכנס ומצא צבור מתפללים דלר"ה אם יכול להגיע למודים אינו ממתין ולריב"ל אם יכול להגיע לקדושה וקאמר התם בהא פליגי אם יחיד אומר קדושה או לא ע"ש דמשמע דאם היחי"א אינו ממתין לה ועיין בסי' ק"ט ובמ"א שם ומבואר בהרא"ש ובאחרונים דמשם למדו כי הדברים דממתין להם הן הן אותם שמפסיק להם ונמצא המשקל אחד ולזה כתב מהרי"א בדשים שלום שאינו מפסיק כיון שיכול היחיד לאומרה כמו גבי המתנה. ומזה תדין למ"ש דמכח המנהג היחיד אומר קד"ס ויוצר דממילא אינו מפסיק להם. ובזה נבין טעם ק"ש דהת"ה סי' ג' ורבינו יונה בפ"ג דברכות כתבו שאין דבר שבקדושה יותר ממנה. ועכ"ז כתב שם הת"ה ז"ל כי המדקדקים דשם בק"ש וברכותיה ושומעים צבור אומרים פסוק ראשון אינם מפסיקים אלא מנגנים אותם תיבות וכ"פ בש"ע סי' ס"ה ואמאי (נהי דבנגון יוצאים י"ח הך דדבר שהצבור עוסקים בו) והלא דין הוא להפסיק לדבר שבקדושה אבל כיון שיחי"א אין מפסיקין. ודלא כהרב שכנגדו שעשה יסוד מק"ש ורצה לדמות לה סד"ק אפי' למ"ד אין היחי"א דאין הדמיון עולה יפה. ועל יסודו קשה דא"כ בטלת כל דין הפסקה לדבר שבקדושה. גם מה שדחה לו כת"ר דהתם כל עיקר הנגון אינו רק שלא יהיה נראה ככופר בקבלת מ"ש. אינו נכון דהא רבינו יונה צווח אין לך דב"ש יותר מזה וא"כ דב"ש לא תקנת. גם מה שרצה לומר דאנה"ן דלמ"ד יחי"א פליג וס"ל דלק"ש נמי מפסיקין ולמ"ד אין יחי"א סבר דקדושה עדיפא מק"ש. לדבר הזה יסלח דהרי הוכחנו דדבר שהיחי"א אפי' הוי דב"ש אין מפסיקין לו. (וגם בהך דקדושה עדיפא הרואה ברבינו יונה יראה דפשיט"ל שאין מי שיכחיש בזה דק"ש עדיפא מהכל ועכ"ז היחי"א משום גזרת מלך ודברת בם בשבתך בביתיך וכו' משא"כ בקדושה דכתיב ונקדשתי בתוך בנ"י) ובזה ניחא הך דסי' ק"ט בנכנס ומצא צבור מתפללים וכו' דלא התנה להמתין על קד"ס ודיוצר. כיון דבסי' נ"ט נראה דעתו להלכה כי"א בתרא. אלא כיון שפשט המנהג לאומרם ביחיד א"ץ להמתין ואין להשיב עמ"ש ממ"ש בסי' ס"ט גבי פורס על שמע דאומר גם ברכת יוצר כי הטעם מפורש בב"י שם אפי' למ"ד יחי"א דמשום שאמרו ברכו נתחייבו בברכה אבל לא משום קדושה שבה זהו הנלע"ד כעת שאין להפסיק להנך קדושות ועה"ס כי גבהו דרכיו מדרכנו וכך היא דרכה של תורה:
סימן ג
שאלתני ידידי להודיעך עיקר הדין ושרשו אי דינא הוי להקדים לבישת טלית לתפלין או להפך. וכן מי שאין ידו משגת לקנות שתיהן איזה מהם קודם:
תשובה מה ידעתי ולא תדע. מה גם בדברים המפורשים על השה"ט וסביביו כידוע. אבל להפקת ר"ץ לא אשלחנו ריקם. ושרש דבר נמצא בא"ח סי' כ"ה בטור וז"ל ואחר שנתעטף בציצית יניח תפלין. וע"ש בב"י מ"ש משם הנמק"י והר"י ז"ל ב' טעמים משום דמצות ציצית שקולה כנגד כל המצות ראוי להקדימה ועוד שהיא תדירה וכו' וכתב עוד משם האגור בשם הזוה"ק בשעה דבר נש קאים בעי לזכאה גרמיה בקדמיתא לבתר יקבל עליה האי עול לפרשא על רישיה פרישו דמצוה לבתר אתקשר קשורא דיחודא דאינהו תפלין והביא משם גדולי מקובלי ספרד שמי שאין לו טלית קטן ודאי ילבוש טלית ואח"כ תפלין אבל מי שלובש טלית קטן יניח תפלין תחילה ואח"כ טלית וכו' ונהגו העולם להתעטף בציצית תחילה ולפי מנהגם יזהרו שלא ישימו כיס תפלין למעלה כדי שלא יפגע בהם תחילה ויצטרך להניחם קודם הציצית משום שלא יעבור על המצות דאע"ג דגבי תפלין אם פגע בשל ראש תחילה יסלקנה ויניח של יד תחילה כמ"ש בסי' כ"ח התם שאני דכתיב והיה לאות על ידך והדר לטוטפות בין עיניך ודרשינן נמי מקרא כל זמן שבין עיניך יהיו שתים ומשו"ה מוטב שיעבור עה"מ משיעבור אמאי דכתיב באורייתא אבל הכא דאין לנו דמצות ציצית קודמת אלא מאסמכתא מוטב שתדחה אסמכתא זו משיעבור עה"מ ע"כ. ותחילה צריכים אנו לעמוד על דברי מרן ז"ל דלכאורה נראה ח"ו דלאו סיפיה רישיה דממ"ש לדחות הך דאין מעה"מ מקמי והיה לאות וכו' דכתי' באורייתא משמע דאמעה"מ הוי דרבנן דאל"ה מאי אולמיה דהאי מהאי וממ"ש לדחות קדימת הציצית דהיא אסמכתא מקמי אמעה"מ משמע דאלימא מדאורייתא היא לדחות האס' וכן אחר האמת מפו' ממ"ש רש"י ביומא דל"ג ע"א בטעם קדימת דשון מזבח הפנימי להטבת חמש נרות שאמרו כדריש לקיש דאמר אין מעבירין עה"מ ופירש"י דנפק"ל במכילתא מקרא ושמרתם את המצות קרי ביה את המצוות לא תמתין לה עד שתחמיץ ע"ש. ועיין במגלה ד"ו ע"ב והשתא אמאי מסלק תפלין של ראש משום והיה לאות הא אמעה"מ נמי דאורייתא הוא. וכן נמי ק' מ"ש בסיפא להקדים תפלין לעלית דאין קדימתה אלא אס' דכיון דהנמק"י והר"י יהבי טעמא משום תדיר קודם הנה בזבחים דפ"ט ע"א והוריות די"ב ע"ב מפקי לה מקרא דכתיב מלבד עולת הבקר אשר לעולת התמיד תעשו את אלה למימרא דעולת התמיד דתדיר תקדום למוספין ע"ש. וע"ז עלה במחשבה לתרץ דמרן לא קאי אלא למי שיש להם טלית קטן ואעפי"כ נוהגים להקדים טלית גדול דל"ש בהו טעם תדיר כמפו' שם אלא מנהג שנהגו ומשו"ה קרי ליה אס'. אמנם ראיתי להרב ארעא דרבנן מע' תי"ו אות תרמ"ד שהבין דמרן ז"ל אעיקרא דדברי הנמק"י קאי ועכ"ז קרי לה אס' ומפנ"ז החזיק עליו בקו' זו ע"ש ואחר ההתבוננות ראיתי שהדין עמו ממ"ש בש"ע ס"א אותה אזהרה של הנחת כיס תפלין למטה גבי מי שאין לו אלא טלית גדול דאילו מי שיש לו טלית קטן כתב דינו בתר הכי בס"ב. וש"מ דס"ל דאין להקפיד בהך דתדיר מקמי אמעה"מ וכ"כ להדייא בט"ז ע"ש וא"כ הדק"ל והרב עפרא דארעא ז"ל תי' כי מרן לא ביאר מהו האס' והנמק"י כתב ב' טעמים וא"כ מרן קאי אטעמא קמא דמצות ציצית שקולה וכו' וליה קרי אס' ולא לטעם תדיר כי ס"ל דטעם הראשון עיקר ותדע דבש"ע כתב טעם אחר משום שמעלין בק' ע"כ. ואנכי עפר לא זכיתי להבין דמנ"ל דטעם ראשון הוא אס' וכיון דנ"מ לדינא להקדים מכחו לבישת טלית מי יימר דלאו דאורייתא היא ועיין בארעא דרבנן מע"א אות א' ומה שהוכיח ממ"ש בש"ע טעם אחר מה זו הוכחה דטעם ראשון עיקר והרי אינו מעין טעם הראשון ואדרבה נראה שהוא ההפך כי לטעם מעלין בק' נראה דתפלין עדיפא מציצית דלא כטעם הראשון של הנמק"י ז"ל. ועלה בדעתי ליישב עוד דמאי דקרי ליה מרן אס' משום דאינו מפורש בהדייא דתדיר קודם רק לגבי תמידין ומוספין ולשאר התורה אינו אלא מבנין אב והרמב"ם קרי לדבר הלמד בי"ג מדות דברי סופרים עיין בפ"א מה' אישות גבי קדושי כסף וע"ש בה"ה ובכ"מ. ובזה ינוח לי לשון הלבוש ז"ל בסי' זה דנראה ח"ו סותר מרישיה לסיפיה דבתחילה כתב יתעטף בטלית קודם התפלין משום דקי"ל תדיר קודם וילפינן לה מקראי וכו' ולבסוף כתב לחלק בין אי פגע בתפלין קו' הטלית לפגע בתפלין של ראש ברישא וז"ל דהתם מוטב שיעבור עה"מ משיעבור על מה דכתיב באורייתא אבל הכא שאין לנו שמצות ציצית קודמת אלא מהטעמים שהזכרתי ואינם כתובות בתורה בפירוש מוטב שידחו וכו' ולא יעבור עה"מ דילפינן מקרא ושמרתם וכו' ע"כ והרי כתב ברישא דתדיר נמי ילפינן מקראי ולפמ"ש ניחא דס"ל הגם דילפי' מקראי אינו רק לגבי תו"מ אבל לשאר מילי לא ילפי' רק מבנין אב ומשו"ה כתב לבסוף ואינם כתובות בתורה בפירוש ולא דמי לאמעה"מ דדריש מגופיה דקרא לכל המצות ועד"ז כתב נמי בסי' תרפ"ט להקדים ספר של ר"ח לשל חנוכה וז"ל דבפירוש ריבתה תורה דתדיר קודם דכתיב מלבד וכו' וזה בנה אב דבכל מקום תדיר קודם ע"כ כלו' דבפי' ריבתה תורה גבי תו"מ ולשאר מילי ילפינן בבנין אב. ודלא כהרב עושה שלום במע' תדיר שחשב ליישב דברי הלבוש כמ"ש וחזר בו מהך דסי' תרפ"ט דלדידי אין דבר חוש'ש והכל כונה אחת. ובזה נמי ניחא דברי הט"ז דהכא כתב כדברי הב"י ז"ל דתדיר הוי אס' ובסי' תרפ"א סק"א כתב שהוא כלל בתורה ע"ש משום דס"ל דלשאר מילי דילפי' ליה מבנין אב אין דינו רק כאס' אמנם כל זה נדחה מפני דהא המעיין בקדושי כסף יראה דגם להרמב"ם ודעימיה דקרו להו מד"ס אינו רק לענין השם אבל כחם ככח שטר וביאה ממש דסו"ס דאורייתא נינהו וא"כ למה יגרע הך דתדיר משום שהוא מבנין אב. גם המעיין בפ' התדיר דפ"ט יראה דאביי אמר דמגופא דקרא נפקא ועיין פירש"י דמיתורא דקרא ידענו שכל התדיר קודם וכ"כ רע"ב שם וכ"כ התו' ביומא ד"ג ע"ב ד"ה זה בנה אב וא"כ הוי ממש כהך דאמעה"מ ולמה ידחה מפניו.
לכן נלע"ד ליישב דעת מרן ז"ל עפ"י מה שיש להעיר עוד בדב"ק בש"ע דנקט טעם קדימת הטלית משום מעלין בק' דמנ"ל הא ולא הוזכר בב"י כלל ותו דהא ודאי מוכרח לומר דגם הך דמעלין בק' ס"ל דהיא אס' דאלת"ה אמאי כשפגע בתפלין ברישא פסק דיניחם קודם הטלית להך טעמא ומאי אולמיה דאמעה"מ מהך אם לא דהיא אס' וכנז' וכ"כ הלב"ש ז"ל בהגהותיו על הט"ז סק"א ואילו בזבחים דצ"ט ע"א אשכחן להדייא דנסיב לה קרא את מחתות החטאים האלה וכו' ועשו אותם וכו' צפוי למזבח בתחילה תשמישי מזבח ועכשיו גופו של מזבח ע"ש ותו דלכאורה נראה דאין זה ענין למעלין בקדש דלא אתמר אלא לעצם הדבר להעלותו מקדושה קלה לקדושה חמורה אבל להקדים דבר על דבר איפכא תנינן בפ' כל התדיר דפ"ט כל המקודש מחבירו קודם חבירו והכא היה ראוי להקדים תפלין דהיא קדושה יותר כמשמעות הש"ע והוא מפורש במגלה דכ"ו דחשיב טלית תשמישי מצוה ונרתק תפלין והרצועות תשמישי קדושה והגם דטלית תדיר הוא מבע"ל בזבחים ד"ץ תדיר ומקודש הי מינייהו קדים ולא איפשוטא וא"כ מאי חזית. ובזה ראיתי להרב דגול מרבבה והשאגת אריה ז"ל סי' כ"ח השיגו על הש"ע. והרב יד אפרים סק"א תי' דמרן כל סמוכין דיליה להקדים טלית אינו רק מטעם תדיר כמ"ש בב"י אלא משום דלא תיקשי דהא תפלין מקודש וזה בעייא דלא איפשיטא ומאי חזית לזה כתב טעם נמי משום שמעלין בק' ולא דמי לבעיא דתדיר ומקודש כיון שהיא מצוה שבגוף יש לו לעלות בק' ונראה שהעתיק זה מליקוטי מהרי"ו וכתבו לסניף זת"ד. ואני הדל אחה"ר מלבד כי הש"א ז"ל שם תמה מאד אהך טעמא דתדיר ודחאו ע"ש ואיך אנן נעשהו יתד התקועה לס' מרן ז"ל עוד בה דגם למטוניה העיקר דט' תדיר חסר מן הספר ואיך שבק העיקר וכתב הסניף:
ולזה נלע"ד דמכח מה שהקשו הש"א ז"ל שם וגם הרב בני חיי ז"ל בסי' כ"ה והמני"ח ז"ל בהלק"ט סי' נ"ד ושמ"ץ א"ח סי' ט"ו וט"ז על טעמי הנמק"י ז"ל כאשר יעמוד המעיין עליהם נדחו מקמיה דמר מרן ולא סמך מלך זולת על טעם הזוה"ק דמעלה הגוף מקדושה לקדושה וס"ל למר דמאי דקי"ל כל המקודש מחבירו קודם אינו רק כשאין עצם דבר מחברם אבל כשיש עצם מחבר ומשתף שניהם יחד כהא דגוף אחד לובש טלית ותפלין הוי איפכא דמתחיל בשאינו מקודש ומסיים במקודש משום דמעלין בק' ובעי להעלות הגוף מקדושה לקדושה וכה"ג אשכחן במנחות דט"ל כשהוא מתחיל מתחיל בלבן משום דהקדים הכתוב הכנף מין כנף לתכלת ואח"כ קושר בתכלת וכשהוא מסיים מסיים בלבן משום דמעלין בק' ופירש"י כיון דאקדמיה קרא למין כנף ש"מ חשיב הוא הלכך אי מסיים בתכלת הו"ל מוריד סוף הציצית מתחילתה ע"כ הרי דהגם דהלבן מקודש והו"ל לאקדומיה מתחילה וע"ס משום הציצית שהוא משתפם ולגבי דידיה בעי להעלות בק' מסיים בלבן. והשתא מרן לא קאי אטעמי דנמק"י ז"ל דאנה"ן אי הוו קיימי כיון דשורשם מדאורייתא לא היה נדחה קדימת טלית מקמי תפלין גם כי פגע ביה ברישא משום אמעה"מ זולת לטעם הזוה"ק קאי ועליה קאמר שידחה מקמי הך דאמעה"מ וקרי ליה אס' הגם דמעלין בק' נמי מקרא אתי וכמ"ש משום דכל גופו לא נאמר זולת בהוספת קדושה בדבר שקדמה בו קדושה מקמי הכי ולא כשיש לפניו שתי עניינים אחד מקודש מחבירו שהדין היה להקדים המקו' ורק משום המחברם נהפך הסדר. דזה אינו מפורש והי"ל לומר מאי חזית אלא משום דאסמכוה אהך דמעלין בק' הקדמנו שאינו מקו' ולפיכך כשיתחבר בהדי מקודש קודם מילתא אחריתי כהך דאמעה"מ פשיטא דניהדר לקמייתא דמקו' קודם וניסמי חדא מקמי תרתי והך דלבן הגם שהתחיל בו וחזר לתכלת לקיים מעלין בק'. ליכא התם משום אמעה"מ כיון שבפגעו בו ברישא התחיל במצוה וקשר ממנו תו ליתא לאמעה"מ ושפיר יכול לקיים שתיהן משא"כ בהך דפגע בתפלין. ולפי האמור ניחא כל דברי מרן בב"י ובש"ע ונימוקו עמו שעזב טעמי הנמק"י ומקורו ברוך להך דמעלין בק' מדברי הזוה"ק ושפיר מצי סבר דתדיר מדאורייתא הוי ולא כתב טעם אס' רק על טעם הזוה"ק מכח מאי דכתיבנא ולא נשאר להרגיש זולת במה שדחה הך דאמעה"מ מקמי והיה לאות וראיתי להרב ארעא דרבנן מע"א או"א שעמד בזה ע"ד התו' ביומא שכתבו טע"ז ותי' דשאני התם שהקדימה תורה בפי' תפלין של יד לשל ראש וגם דרשו כ"ז שבין עיניך יהיו שתים ולזה אמעה"מ נדחית מפניה דחדא נדחית מקמי תרתי ע"ש. ולמאי דאוקימנא דמרן בב"י לא קאי אטעם תדיר ולא דחאו מקמי אמעה"מ ניחא מאי דהוה ק' לכאורה ממ"ש בפ' התכלת דנ"ט בעא מיניה רחב"א מר"ח צבור שאין להן תמידין ומוספין איזה מהם קודם ומוקי לה בתמידין דלמחר ומוספין דהאידנא תמידין עדיפי שכן תדיר או"ד מוספין עדיפי דהו"ל מקודש אמרי תניתוה וכו' ולמאי דס"ד דמרן גם לט' תדיר קאמר דנדחה מקמי אמעה"מ מאי בעייא גם אם תדיר עדיף הרי מוספין קדמי ברישא ואמעה"מ אבל למ"ש א"ש. והגם דאי מהא לחודה לא איריא דאפי' למאי דס"ד ניחא עפ"י מה שראיתי לחכם צבי ז"ל סי' ק"ו שחילק מסוגייא זו למ"ש בפ"ק דמ"ק על קרא דאורח חיים פן תפלס דבמצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים אין להעביר עה"מ אפי' מקלה לחמורה דהתם מיירי בשני מינים משו"ה אין מעבירין משא"כ בפ' התכלת דתמידין ומוספין כולהו ענין קרבנות וכחדא מצוה חשיבי לפיכך מבע"ל ע"ש ולדב"ק א"ש דברי מרן מהך סוגייא גם למאי דס"ד (ועיין לשא"י ז"ל פר' צו ד"ה עד וכו' מה שתמה על הח"ץ. ועי' ברכ"י או"ח סי"ץ או"ג מה שהק' עליו) מ"מ מ"ש ליישב נכון בעיני:
ונחזור לעיקר שאלתו הראשונה דלכל הדברות דעת מרן להלכה בב"י ובש"ע דמי שיש לו טלית קטן יקדים הנחת תפלין ומי שאין לו אלא טלית גדול ילבשנו תחילה ואח"כ יניח תפלין ומור"ם בהגה כתב דאף טלית גדול קודם לתפלין כמנהג העולם זולת השאגת אריה ז"ל בסי' כ"ח פלפל לעקור טעם הנמק"י והעלה דאיזה שירצה מהם יקדים והגם שהתפילין הוא תדיר ומקו' מ"מ כיון שהטלית היא רשות אם הקדימה למצוה לית לן בה והביא סמוכות לזה ע"ש. ואחה"ר הנה הזוה"ק צווח דאיהי פרישו דמצוה ונהי דאינה חובה לאהדורי בתרה מ"מ כי בעי לעטופי בבגד בן ארבע כנפות מי לא מיחייב בציצית וכבר כתבנו בקוצ"ד דטעם הב"י מסתמיך ואזיל עפ"י הזוה"ק והגם כי הגאון ז"ל הפיל חומה נשגבה טעם הנמק"י אכתי פש גבן דברי הזוה"ק ועיין בברכ"י סי' זה או"ד שדעת הרדב"ז ז"ל כדעת מרן ממש ומינה לא תזוע רק משום מנהג העולם אין לשנות כמ"ש מור"ם. ואפשר טעם המנהג משום דלאו כ"ע דינא גמירי ואם מי שיש לו טלית קטן יקדים התפלין יליף מיניה גם מי שאין לו וכבר כתב האגור דזה איסור עפ"י הזוה"ק ולכן אין לשנות:
ולענין שאלתו השנית כשאין ידו משגת לקנות שתיהן איזה מהם קודם. לפמ"ש הש"א ז"ל. דתפלין תדיר ומקו' לא תיבעי לך דודאי תפלין קודמת. אבל לפמש"ל בדעת הב"י ז"ל דאיחור לבישת התפלין משום מעלין בק' בהא מיבע"ל דהא לא תליא הא בהא. ועיין להכנה"ג ז"ל בסי' כ"ה שפסק דטלית קודמת מטעם דשקולה ככל המצות וכ"כ בשכנה"ג שאחר כמה שנים ראה טע"ז וגם טעמא דהיא תדיר בדברי הנמק"י ז"ל והי"א השיגו דדברי נמק"י הובאו ב"י וכבר קדמו בקו' זאת הרב בנ"ח ז"ל והבליעה בנעימה ע"ש וגם תמה עליו בעיקר הדין דאין מדברי הנמק"י ראיה דהתם שאני ששתיהן לפניו ולהקדים קאמר ותי' דאפ' דהא בהא תליא וכיוצא בזה כתב הרמב"ם ז"ל פי"א מה' בכורים וכו' עש"ב. ואני עני תמה דאיך ס"ד דלא תליא הא בהא והלא בזבחים ד"ץ איבע"ל תדיר ומקו' איזה מהן קודם וכן במנחות דנ"ט איבע"ל כשאין היד משגת לקנות שתיהם איזה מהן קודם והתו' בב' מקומות הנז' תמהו אמאי לא מייתי ראיות דהכא להתם ודהתם להכא א"כ ודאי דס"ל דא ודא אחת היא והגם כי הח"ץ ז"ל בתשו' הנז' תי' תמיהתם דבזבחים כרי שאין שם לתא דאין מעבירין עה"מ כי שתיהן לפניו ובהכי אתו הראיות דהתם משא"כ במנחות דמיירי במוספין דהאידנא ותמידין דלמחר ויש מעה"מ ולא שייכי רק הראיות דמייתי התם עיין בברכ"י ס"ן או"ג שהאריך ע"ד ומ"מ גם לדבריו מודה דבטלית ותפלין שזמנם שוה ול"ש מעביר עה"מ דאין ס' לחלק בין קדימת מעשה לקדימת קניה ודלא כס"ד להבנ"ח ז"ל (ועיין להרב פנים מאירות וגם להרב חק נתן בחדושיהם על זבחים מ"ש בדברי התו') עוד הוסיף לתמוה הבנ"ח ז"ל דאיך פסק כנה"ג להקדים הטלית משום תדיר והלא התפלין מקו' ובעיא היא איזה מהן קודם. והגם דבירושלמי פ' בא לו איפשיטא דתדיר קודם איך שבק תלמודין מקמי הירוש' והביא כי רע"ב בפ' כל התדיר משנ"ה כתב אע"ג דלא איפשיטא נראה דתדיר קודם ע"ש. ולשטה זו כתב הנמק"י דציצית קודם ע"כ והנה גם הט"ז בא"ח סי' תרפ"א כתב כרע"ב דאע"ג דלא איפשיט בעיין נראה דתדיר קודם כיון שהוא כלל בתורה ומקראי ילפינן ליה ותמה עליו הש"א ז"ל שם דהא גם מקודש ילפי ליה מקראי ע"ש וזה נ"ל עפ"י מ"ש התיו"ט ז"ל ע"ד רע"ב ז"ל לחלק דתדיר נפיק מקרא דמלבד עולת הבקר וכו' אבל מקודש אע"ג דאית לן בנה אב לכל חטאות ודם חטאת דריש מקרא מ"מ לא שמעינן טעמא משום דמקודש הוא ע"ש וזהו נמי דעת הט"ז ונתיישב הדין דהנמק"י והכנה"ג ז"ל אבל הרב בנ"ח ז"ל שם פליג בעיקר הדין וס"ל להקדים תפלין כי הוא מקודם ועוד משום טעם קרקפתא דלא מנח תפלין ועוד שמצא בס' חרדים דתפלין נמי שקול ככל המצות גם הרב המני"ח בהלק"ט סי' נ"ד כן דעתו והביא הך טעם דשקול וכו' משם הרא"ש שהבי"ד ב"י סי' ל"ז. ונראה כי הבנ"ח ז"ל נזהר מלהביא מדברי הרא"ש יען כי לשונו הוא שאין לך גדול בכל המצות כמ"ע דתפלין שהוקשה כל התורה לתפלין. ואין מזה הכרח רק שהתפלין גדולה מכל מצוה פרטית ולא ככל המצות ולזה הביא עצות מרחוק. ובמדבר קדמות הביא דשקולה ככל המצות משם מדרש שוח"ט ואני הדל לא מצאתי בשוח"ט לפנינו בפ' כי אם בתורת ה' חפצו רק ששקולה כת"ת ע"ש וכבר ידעת המבוכה אי תלמוד גדול או מעשה גדול עין בסופ"ק דקידושין ובמפז"ל. סו"ד דהלכה זו במח' שנויה בין הכנה"ג והבנ"ח והמני"ח ז"ל. וכן חזרה ונשנית בס' שמ"ץ סי' ט"ו בין הרב המחבר ובין הרב שבתי מלוקיו ז"ל כי הרש"מ ז"ל הביא חבילות ראיות לסתור דברי הכנה"ג ז"ל ומכללם כי הקורא ק"ש בלא תפלין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו. ונהי דלכאורה יש לפקפק בטע"ז ממ"ש המ"א ז"ל סוסי' כ"ד משם הזוה"ק דבלא ציצית נמי הוי כמעיד עדות שקר בעצמו הנה הרב י"א אוקי הך דהזוה"ק דוקא בלובש טלית בת ד' כנפות ולא הטיל בה ציצית משא"כ מי שלא לבש כלל. ואינו דומה לתפלין. אבל הרב המחבר חזק זרועות הכנה"ג ותמה על הרב עולת תמיד ז"ל שחלק עליו. ולדעתי שאין תימה על הע"ת ז"ל כי מר ניהו כתב ע"ד מרן בטעם קדימת ציצית משום מעלין בק' דמשמע דקדושת תפלין עדיפא אעג"ב דאמרי' שקולה ציצית כנגד כל המצות מ"מ קדושת תפלין עדיפא ומיהו מי שאין בידו לקנות שתיהם יקדים תפלין משום דפושעי' בגופן הוא קרקפתא דלא מנח תפלין ודלא כמ"ש כנה"ג וכו'. והשמ"ץ ז"ל תמה דאין הקדושה סבה לקדימה דהא קריאת מגלה דוחה עבודה לגמרי כמ"ש הט"ז בא"ח סי' תרפ"ז משום פרסומי ניסא אע"ג דהעבודה קדושה ודאי ע"ש ולדידי אחה"ר האמת כהע"ת דהקדושה סבה לקדימה ודאי וכמפורש בזבחים והוריות כל המקודש קודם ואפי' לגבי תדיר איבע"ל מי מהן קודם וקריאת מגלה שאני דגזרת הכתוב היא משפחה ומשפחה מכאן שהכהנים מבטלים מעבודתם ובאין לשמוע ועיין להט"ז שם שכתב דמהך קרא נפקא וה"ז דומה למ"ש מב"י ז"ל טעם להעביר עה"מ כי פגע בשל ראש תחילה משום שמפורש והיה לאות וכו' והדר לטוטפות וכו' דה"ט ודאי משום גזה"כ וכמש"ל:
באופן דלדחות הא מקמי הא הוי פד"ר וראיתי להברכ"י ז"ל סי' כ"ה שהעלה להלכה דדברי האחרונים עיקר דתפלין קודמת זולת אם מוצא תפלין בשאלה יקנה ציצית וכמ"ש האחרונים ז"ל. וכיון דהרב מרא דארעא דישראל הסכים כן להלכה ומסתבר כוותיה דהלכה כבתראי מינה לא תזוע. זה מה שראיתי להשיבך ידידי בנחיצה רבה כי עתותי ספורות ומה גם כי הענין קמחא טחינא ואינו סובל אריכות מאי"ן:
סימן ד
נשאל מעמדי מע' הגמו"ן החכם הש' יר"א רצ"ו מו' אהרן הכהן הי"ו מעיר אנדיג'אן יע"א לדעת מה יעשה ישראל ביום השבת בענין המכונות (פאבריקאס) הידועים למלאכות וגופם לישראל ועומדים ג"כ בבתיהם שיש להם אחוזה בכפרי גוים הרחוקים תחום שבת מערי יש' וכל המלאכה נעשית ע"י גוים השכורים כו"ך לשנה או לכל חדש וכל ריוח המלאכה שתהיה בין בשבת בין בחול היא לבעלים. וכן יש מכונות שהגוי שותף בהם עם הישראל ומהם יש שחוזר ושוכר חלק הגוי שותפו בסך קצוב לכמה שנים. ויען כי הפועלים אינם חפצים לבטל מלאכתם ביום השבת דשכיחי להו טובא מקומות אחרים לעבוד עבודתם בין בחול בין בשבת והבעלים נבוכים הם כדת מה לעשות ע"כ שואלים הלכו לגהות להם מזור למלאכת שבת. ואני עני הגם כי איני מאנשיה וקשה עלי דליקרו לי מחיל שבי משום לאפרושי מאיסורא. יצאתי אחרי הקוצרי'. ללמוד מפי ספרים. אופן המועיל מתי'ר אסורי'ם. וזה החלי. וה"א יעזור לי:
על אודות הנך שיש לגוי שותפות בהם הדין מפורש בא"ח סי' רמ"ה דאין היתר רק שיתנו ביניהם מתחילת השותפו' ששכר שבת יהיה לגוי לבדו בין רב למעט ויו"א ליש' לבדו או שיחזרו למכור עסק השות' וכו' (מכר גמור כמפו' באחרונים) ויחזרו לקנותו בשות' ויתנו בשעת הקניה כנז' ואז גם אם בשעת חלוקה נתרצה הגוי לחלוק בשוה שרי. הא לא"ה אין תקון שיטול ישראל משכר שבת כלום דהו"ל כמעמיד פועל לעבוד יום השבת והוא נגדו בחול (עיין טע"ז בב"י ואחרונים) רק הגוי יטול שכר כל השבתות לבדו אם ידוע ואם אינו ידוע יטול שביעית מכל הריוח יעוש"ב ובנד"ד דלא התנו מתחילה וקשה להם למכור ולחזור לקנות ולהתנות צריכים תרופה ממ"א. ואין להקל בנ"ד דהם עצמם אינם עוסקים במלאכה רק ע"י פועלים ולטעות דהיינו הך שכתב המ"א ז"ל סק"א שאם הם אינם עושים כלום רק שהגוי מסיק ואופה בתנור ונותן שכירות דרשאי יש' לקבל חלקו בהבלעה ולא חיישינן שיאמרו לצורך יש' הוא עושה כיון שיש לגוי חלק בו ע"כ דלא קרב זה אל זה והתם מיירי בגוי הבא מעצמו ואופה פתו דלאו בשליחותייהו קא עביד מה שא"כ הכא דבשליחותייהו קא אתו הנך פועלים נהי דאין כאן איסור שכר שבת דהוי בהבלעה וגם לא מראית העין כיון שיש לגוי חלק בו מ"מ הרי יש כאן משום מעמיד פועל וז"פ. ואין לומר דנ"ד דהפועלים שכורים בקבולת כו"ך לזמן פ' אין כאן מעמיד פועל דגוי אדד"ן עביד לדידן דאתכא דמרן סמכינן והוא פסק בש"ע סי' רמ"ד ס' הרמב"ם בסתם דשכר לו גוי לשנה או לשתים שיארוג לו בגד או יכתוב לו וכו' דמותר ואע"ג דהביא ס' הראב"ד דפליג בקבולת זמן בשם יש מי שאומר הא קי"ל סתם ואח"ך מחלוקת ה' כסתם דלא שמה מתיא מכמה טעמי. חדא דפסק בהגה דכששכרו לכל המלאכות שיצטרך תו"ז השכירות לכ"ע אסור וטעם הדבר עיין במ"א סקי"ו דקרוב הדבר שיצטרך למחר למלאכה אחרת ונמצא מרויח היש' בשבת ע"ש ונ"ד נמי דמצויה להם המלאכה והפועל מחויב לעסוק בכל אשר ימצא לו הוי דכוותה וכמ"ש לקמן והגם כי הרב נוב"י קמא סי' ל"ח וגם בהגהותיו בדגול מרבבה כתב דהב"י ז"ל לא ברירא ליה אי הרמב"ם מודה בהכי עכ"פ ספקא הוי בדעתו. ועוד כי הט"ז בסק"ה והמ"א בסק"א כתבו דאם השוכר מקפיד על הפועל שלא לישב איזה יום בטל גם הרמב"ם מודה דאסור ועל מבוכה זו עמדו הרבנים מהר"י אירגאס ז"ל בסי' ט' הבין דהרמב"ם מתיר גם במקפיד והשיג על הדב"א ז"ל סי' קל"ב שכתב להפך ונסתיע מהרב הלבוש ומנח"ך ז"ל שכתבו כדבריו אבל הרב מים רבים סי' ט"ו וט"ז שקו"ט טובא עמו לעמוד לימין הדב"ש ז"ל וגם הרב זרע אמת ח"א סי' ל"ב כתב כי פשט הרמב"ם כדב"ש ז"ל וכן הרב מטה יאודה סי' רמ"ד סק"י או"ג חזק זרועות הדב"ש ז"ל וגם הרב דבר"י ז"ל גופיה להלכה לא זז מדברי הט"ז ומ"א ז"ל וכיון שכן בנ"ד אנ"ס דהבעלים מקפידים אם הפועלים עצלים ובטלים ואסור. וע"ע להרב פנים מאירות סי' ל"ח בח"א יצא לחלק דלא התיר הרמב"ם אלא לשכור לדבר מיוחד כגון אריגת בגד וכתיבת ספר והשנה תספיק לאותו דבר גם בלי שבתות דאז לא נ"מ מידי לישראל וגוי אדד"ע משא"ך בשכור לכל מה שיבא לידו דאז ודאי נהנה הישראל במה שבא לידו בשבת והביא ראיה לזה מדברי הרא"ש ע"ש ואנכי הרואה דמקור דב"ק נובעים ממ"ש הב"י ז"ל סי' רמ"ג ע"ד הטור דמותר להשכיר תנור ומרחץ בקבלנות במקום שאין שמו עליו דמהרי"א ז"ל כתב דא"א לגרוס בקבלנות דגם המתירים קבלנות דוקא בשדה ובית שאעפ"י שלא יעשה המלאכה בשבת ישלים ביום אחר אבל מרחץ ותנור שאם לא יעשה המלאכה בשבת יפסיד ישראל ריוח אותו יום נמצא יש' נהנה ממלאכת שבת ע"ש הרי דברי הפנ"מ כבר אתאמרו משמיה דגאון מהרי"א ז"ל והגם כי הב"י כתב ע"ד דאפשר לדחות טעם זה וביאור דבריו נתחבטו בהם המפז"ל ע"ש לט"ז סק"ב ולתוספת שבת סק"ב מ"מ להלכה כולהו מודו לדברי מהרי"א וגם רמ"א ז"ל שם סק"ב כתב כן והנוב"י ז"ל מה"ת בסי' כ"ט כ"כ בפשיטות ובסי' ל"ח הוסיף דל"מ אם רוחצים ומחממים המרחץ תמיד דאז אין תועלת רק ליש' ולא לגוי אלא אפי' מרחץ שאין מחממים אותו אלא למי שבא בשעתו דאסור דאטו אם ידחם הגוי היום יבואו למחר אולי ילכו למקום אחר ואולי היום פנויים ומחר לא וא"כ מחשש זה הוא מוכרח לחמם להם בשבת ואדעתא דיש' עביד שלא יפסיד ול"ד לסופר ואורג דהתם בפועל תליא מילתא אם יעשה היום או מחורתו משא"כ במרחץ וכו' דבבאים תליא מילתא ע"ש אך בנד"ד דשייכי ביה הנך טעמי ואפ' דהרמב"ם ז"ל מודה בהו לאסור לא אשכחן להתיר בו. ואשר ראה והתקין הרב דבר"י ז"ל בנדונו למסור העורות לתקנם בסך קצוב בזמן רב או מעט דגוי אדד"ע לא שייך הכא בנד"ד דאין שם דבר מיוחד לקצוב עליו וכל יום ויום הפעולות חדשים לבקרים:
ולזה חשבתי דרכי לתקן להם עפ"י מ"ש מור"ם בסי' רמ"ד ס"ב דגם בלא התנו יכול היאודי להשכיר חלקו לשותפו הגוי או לשוכרו בקבולת וכמ"ש לעיל סי' רמ"ד גבי מכס ע"כ והנה מדתלה לה כיפי בהך דמכס נראה לכאורה דמתיר גם בשוכר לו חלקו של שבתות לבד או בשוכרו בקבולת לכשיגבה ק' דינרין יטול כו"ך וייחד לו שבתות כלו' שהתנו בזה דוקא על יום השבת. אלא דלקו"ד אי אפשר להתיר בכה"ג חדא דהנה מקור דין קבולת במכס הוא מדברי המרדכי הביאם הב"י בסי' רמ"ד ושם מבואר דטעם ההיתר הגם שקובע לו שכרו לשבתות משום פסידא שרי והך נמי דשוכר לו חלקו לשבתות לבד מקורה מהג"א גבי לוקה מטבע מהמלך הבי"ד הב"י סי' רמ"ה והוק"ל עליהם איך התירו לשכור לו לשבתות לבד הרי גבי שדה וכו' לא הותר ש"ש אלא בהבלעה ותי' דשרי משום פסידא כמכס ע"ש ועיין למג"א סי' רמ"ד סקי"ח שחולק על הב"י ז"ל וס"ל דלא שרו משום פסידא אלא בשוכר גוי בקבולת דהוי ש"ש בהבלעה אבל במשכיר לו ריוח השבתות דהוי ש"ש שלא בהבלעה אסור גם במקום פסידא ע"ש ונהי דלא צייתינן ליה בהא נגד מרן מ"מ גם מרן אינו מתיר אלא במקום הפסד רב כמכס ומטבע ולא בכל הפסד וכבר תמה כן הט"ז בסי' רמ"ה סק"ג והמט"י סי' רמ"ד סקי"א הסכים עמו וכ"ש למ"ש הפנ"מ סי' ל"ח דלא התירו רק גבי מכס דמפסיד מקרן ולא בהפסד מניעת הריוח כמרחץ ותנור וכ"כ מחצית השקל סי' רמ"ה סק"ח בדעת המ"א סי' רמ"ד סקי"ח דזהו החילוק בין מרחץ למכס לדעת הרב"י ע"ש ועוד אני תמה דהמתחקה בשורש דברי ב"י גבי מכס יבין מקו' ותירוצו שם דלא סגי להתיר מטעם פסידא לחוד רק אם לא נתיר לו יתבהל מהפסדו ויבא לידי מלאכה דאורייתא כמו גבי מכס שיבא לכתוב וכ"ן מוכרח להניח בדעתו במה שתי' על הג"א דשרו לשכור גוי למטבע משום פסידא דאי לא שרית ליה אתי להכות בפטיש וכו'. וא"כ היכא דלא אתי לידי איסור תורה הגם דאיכא פסידא לא שרינן ליה וכ"כ הט"ז סי' רמ"ד סק"ו ומ"א שם סקי"ו לדעת ב"י רק שהם חלקו עליו וא"כ מור"ם דקאי על דברי הש"ע ומוזכר שם בלא התנו גם מקח וממכר דאין בו איסורא דאורייתא היכי מתיר לשכור לו חלקו או להשכירו בקבולת אפי' אי הוי פסידא. לכן נראה עיקר כמ"ש המ"א ז"ל סי' רמ"ה סק"ח במסקנת ביאור דברי מור"ם דלא התיר רק בשוכר לו חלקו לשנים או ג' ימים ולא ייחד לו שבת או בשוכר לו בקבולת לכשתגבה ק' דינרין אתן לך כו"ך וגם בזה לא ייחד לו יום השבת דאז הו"ל ש"ש בהבלעה ושרי גם בלא פסידא ומשום מראית עין ליכא כיון שיש לגוי חלק בו. ומ"מ אין אני רואה לסמוך להתיר בנ"ד זולת אם ישכיר לו חלקו בהבלעה כנז' או אם ישכירנו בקבולת כה"ג שיהיה לו חלק בגוף הריוח המגיע לישראל בכל המלאכה כו"ך לק' דכה"ג אריסות היא זו ולא קבלנות אבל בקבולת דכשתגבה ק' דינרין אתן לך כו"ך דהריוח ליש' ומשלם לגוי מכיסו אכתי יש לפקפק בה ממה שנראה בתחילת דברי המ"א ז"ל שם דיש בזה משום מעמיד פועל ולא שרי אלא היכא שא"א להפריד השותפות ולחזור ולהתנות ומשום פסידא וגם למסקנת דבריו שכתב דבקבולת ולא ייחד לו שבת שרי התנה המחה"ש ז"ל שמי שהקמח והעיסה שלו הוא ע"ש לאפוקי אם היה פועל ששכרו היש' דיש כאן משום מעמיד פועל ע"ש אבל כשיש לו חלק מגוף הריוח פשיטא דאין כאן מעמיד פועל דהא כל האחרונים מסכימים בהיתר זה ויש מהם מתירים גם בהיות כל התנור ליש' וזה פשוט בדעת הש"ע היכא דהתנור אין שם בעליו עליו כגון שנתפרסם שנה אחר שנה שהוא משכירו וכן אם המנהג וכו' דשרי ליתנו באריסות ול"ח משום מעמיד פועל ואיך המ"א ז"ל יחלוק בזה ועיין ליד אפרים סי' רמ"ג סק"ב דהניח כן לדעת המ"א ז"ל דתנור מדינא שרי באריסות כיון שיש לגוי חלק בריוח אדד"ע הגם שיש ליש' נמי ריוח וכ"כ לבו"ש שם סק"א ועיין בתוס' שבת ז"ל והגם דבלא"ה היה מקום לחלוק על מחה"ש בהבנת המ"א ז"ל ולומר דלא חש למעמיד פועל רק למאי דס"ד מעיקרא דמור"ם מתיר בקבולת גם בייחד לו שבת דכיון דכולהו יומי הוא עובד עבודתו וביום השבת שוכר גוי הגם שהוא בקבולת לא מיפרסמא מלתא ומיחזי כמעמיד פועל משא"ך למסקנא דמיירי בלא ייחד לו שבת מ"מ לצאת ידי חובת המחה"ש ז"ל נכון לעשות כמ"ש שהקבולת תהיה שכרו מגוף הריוח בכל המלאכה דאז אין כאן לא מעמיד פועל ולא ש"ש שלא בהבלעה. ועם היות שאם המלאכה מצוייה למכונות תמיד יומם ולילה אכתי לא יצאנו יד"ח הפנ"מ ז"ל דנראה מדב"ק דכה"ג אסור גם ביש לו חלק בגוף הריוח. עכ"ז לעד"ן שאין לחוש כי הוא עצמו הרגיש שם ניגוד לדבריו מתשו' רש"ל הוב"ד במ"א סי' רמ"ד ביש' ששכר מלח וכו' שמותר להשכיר לגוי בקבלנות (וכן יש הרגשה נגדו מהך דמכס ומטבע דמצוי להם תדיר ויקפיד היש' בביטול הגוי אפי' שעה אחת) ותי' דמיירי שאינם עושים יומם ולילה ואין היש' מקפיד ואחה"ר הוא דחוק איך לא יקפיד בגביית מכס ומלח כיון שאם יבטל השבתות ודאי יפסיד. גם סתמיות שאר הפוס' בהיתר אריס לא משמע כוותיה והרי הרב ז"ל לדרכו לא מצא היתר בהוט' של זכוכית שהאש תמיד תוקד וכו' בדרך אריסות ואילו הנח"ל סי' י"ג ודת ודין סי' וי"ו התירוהו בדרך אריסות ע"ע וכן תראה בנוב"י סי' ל"ח עלה ע"ד הרב השואל לאסור האריסות לדבר המצוי תמיד והגאון ז"ל דחאו בב' ידים וכתב דכיון שהגוי מפסיד אם לא יעשה גם אם ירויח היש' כשיעשה אמרי' גוי אדד"ע ושרי וע"ש סי' כ"ט. ובהא ודאי יש לסמוך על הרבנים הנז' נגד הפנ"מ בפרט דעיקר הדבר מדרבנן וספקו לקולא עיין להדב"ש ז"ל סי' קל"ב וכ"ש הכא דיש פסידא דשכר פועלים דהו"ל כמפסיד מקרן עיין בזר"א סי' ל"א דיצא מזה תרי או תלת ספיקי כמובן ובודאי יש להקל עין זר"א ז"ל שם. וע"כ לדעתי הקל דמ"ש נכון הוא להתיר להם לשכור לשותף הגוי חלקם באחד למאה מגוף הריוח ולא ייחד לו שבת או להשכיר לו חלקו על ב' ימים בשבת ויום שבת בגוייהו ואין שום חשש:
איכו השתא ארדה נא ואראה בהנך שאין לגוי שותפות בהם או אותם שחזר היאודי ושכר חלק שותפו לזמן דגם הם חשיבי ככולם לישראל לדעת ר"א והג"א שהביא המ"א בסי' רמ"ו סק"ח דאע"ג דקי"ל שכירות לא קניא אלא לענין אונאה מ"מ בשוכר בהמה מגוי בשבת שכירות קניא לחומרא ועיין ביו"ד סי' קנ"א מה תיקון יועיל להם כיון שהם מפורסמים והבית מחובר ומבואר שם בסי' רמ"ג ורמ"ד דהוו כתנור ומרחץ דשם ישראל נקרא עליהם ואין משכירים אותם לגוי ולשכור הגוי לעבוד בהם והריוח יהיה לישראל עין בב"י סי' רמ"ה שהביא משם הרר"א והג"א דאפי' התנו עם הפועל מתחילת הפעולה ליקח שכר שבת והבעלים יקחו שאר הימים לא מהני תנאי כיון שאין לפועל חלק בגוף התנור והמ"א פסק כוותייהו שם סק"ג כתב דאם התנו שיטול הגוי ב' או ג' ימים והיש' כנגדו דהו"ל ש"ש בהבלעה דמותר לדידהו והתוס' שבת סק"ה הוסיף אפי' בלא התנו אם הגוי ויש' חולקים שכר כל יום ויום שרי דהו"ל כאריס ע"ש ומרן ב"י ז"ל גם בעיקר דברי הרר"א כתב דהתו' והרא"ש פליגי עליה וס"ל דבכל התנו סגי אפי' כשאין לגוי חלק בגופו וכתב הרב מטה יאודה דכיון דבש"ע השמיט הך דר"א והג"א ש"מ דלא סל"ה והכי נקטינן וא"כ היה נראה לכאורה דבהתנה עמו לקבל הפועל חלק שבת והוא שכר הימים דשרי למרן ז"ל ולהמ"א נמי אם התנה שיקבל הפועל ב' וג' ימים והוא נגדו דהו"ל הבלעה שרי ובאריסות שיהיה לפועל חלק בריוח עצמו שרי גם בלא התנו אבל באמת זה אינו דכל הנך התירים אינם רק להציל ממעמיד פועל ומאיסור ש"ש ולא שייכי רק כשאין שם ישראל נק' על הפאבריק וכמו שמפו' שם במ"א ז"ל אבל הכא דשם הישראל עליה מה יועיל זה. ונהי דלדעת מרן כי התו' והרא"ש לא ס"ל כהרר"א כשהתנו ואפשר דעתם משום דבתנאי הו"ל כשותף מתחילה בגוף הפאבריק עיין במחה"ש בביאור המ"א ז"ל וא"כ אין כאן משום מעמיד פועל כיון שיש לגוי חלק בו מ"מ אחה"ר מהמט"י ז"ל דכתב בפשיטות מדהשמיט הש"ע דברי הג"א ש"מ דלא סל"ה ולע"ד הדבר צ"ת אי אמרינן מדהשמיט וכו' בכולהו דוכתי והדברים ארוכים בפוס' ואכמ"ל מה גם כי התקון הזה קשה לשמוט להתנות עם כל פועל בפ"ע ודילמא משתלי ומחללי שבתא. ולהקל בלא התנו ולא ניחוש למראית העין אחר שהפאבריקאס עומדים בכפרי הגוים רחוקים מיש' האיכא תשו' אשכנזית הביאה הב"י ופסקה מור"ם דחיישי לאורחים דמקלעי להתם ויש אריכות דברים גם בזה עין בנוב"י קמא סי' י"ב ותנינא ל"ח גם להקל בהנך דשכרו מאת הגוים שותפיהם ממ"ש מור"ם סי' רמ"ג דבשכר מגוי וחזר ושכר לגוי אחר דשרי ואין כאן משום מראית עין אין דעתי נוחה דבב"י מבואר דלא מיירי אלא בלא ישב בה ישראל מעולם ונ"ד כבר הבעלים ישבו בה לפנים ונק' שמם עליה:
לפיכך לא מצאתי דרך ישרה דשויא לכולהו כ"א זאת שיעשו שטר הבעלים הנז' עם האומן הגדול ראש הפועלים שיש לו שותפות עמהם בגוף הפאבריק ובבית שעומדת בו ואפי' חלק אחד ממאה וכן יתחייב לשלם בהוצאות הצריכות לערך זה ויטול חלק בריוח לערך. ונוסף ע"ז יעשו לו פרוטה מכל משקל בצ"ט חלקים הנשארים לזכותם ויתנו לו ברירה בידו שאם לא ירצה לעמוד עמהם לחשבון שיטול תמורת זה מכל משקל כו"ך פרוטות ואז יוכל הוא לשכור פועלים לעבוד ביום השבת גם בלי קבולת רק שלא תהיה עמו יד ישראל בזה. דבזה אין כאן משום מראית עין כיון שיש לו חלק בגוף הפאבריק והבית. גם משום מעמיד פועל ליכא כיון שיש לו בחלקם חלק מהריוח. ומשום ש"ש נמי ליכא כיון שיש לו חלק גם בריוח החול והו"ל בהבלעה. והפועלים ששוכר הדד"ע. גם תיקון אחר פשוט אי ניחא להו לבעלים שישתפו הגוי עמהם בחלק שביעי מגוף הפאבריק והבית ויתנו עמו בתחלת השות' שיום השבת יטול הוא לבדו ושאר הימים להם לבדם כפסק הש"ע בסי' רמ"ה ושכר ימים טובים יטלנו הגוי וראיתי לנח"ל ז"ל בנדונו שלא התנה רק שיהיה לו חלק בגוף התנור כו"ך וחלק בריוח לערך הנז' בלי שיהיה לו ריוח מחלק היש' ולמד כן מדברי הר"ן הובאו ביתה יוסף סי' רמ"ה ופסקם מור"ם. ואני לא ידעתי איך סמך מלך ע"ז כיון דהב"י ספוקי מספק"ל אי הרמב"ם מודה בזה להר"ן וכמו שיעוי"ש. הן אמת כי הרב שם עביד מעליותא לנדונו כיון שהתנו מתחילה בכך ולדעתי הקל אפשר לחלק דלא מהני התנו רק כשיהיה כל שכר שבת לגוי ויש' נגדו בחול דנימא שמעיק' מעולם לא הוטל מלאכת שבת על יש' או אפי' יש ליש' עם הגוי אינו כ"א ביש לגוי חלק בגוף הריוח שנוגע ליש' אבל להעלות ב' מדרגות שיהיה ליש' לבדו כל חלקו של שבת איני יודע אם יועיל תנאי להרמב"ם ז"ל:
וראיתי להזר"א סי' ל"א ול"ב דדרך להתיר כמ"ש להיות חלק לגוי בגוף הריוח רק ממה שביקש תרופה שם למראית עין משום שהם חוץ לתחום או משום פסידא כיעו"ש נראה שאין בתנאי התירו שיהיה הגוי שותף גם בגוף התנור שא"כ היה זה מציל לחשש מראית עין ולדידי טוב וישר מ"ש כי נכון הוא להציל מהכל אבל חוץ לתחום ופסידא רפויי מרפיין בידן וכמ"ש) ובזה ניצולים אנחנו מפקפוק הרב מט"י בסי' רמ"ד על ההתירים של הרב פנ"מ ז"ל שכתב כיון ששם יש' נק' עליהם מה תועיל האריסות לגוי ע"ש ולמ"ש גם הרב ז"ל יודה כיון שיש לגוי חלק בגופן ונתפרסם הדבר ע"י שטר אין שם יש' נק' עליהן. וזאת להודיע דגם למ"ש אין לו ליש' לעמוד ע"ג הפועלים בשבת אם לא כשעמד לשמור מגנבה דבזה מתיר הט"ז סו"ס רמ"ד ואעפ"י שגם בזה נחלקו עליו המט"י ותוס' שבת שם מ"מ סיים התוס' שבת הנח להם ליש' מוטב שיהיו שוגגין גם המשבצות זהב כתב שנהגו כהט"ז ז"ל זהו מה שנלע"ד להשיב בנחיצה ולחיצת הזמן. וצריך למודעי כי לשני הדרכים הנז' שכתבתי להתיר מתוקן מה שהבנתי עתה כי יזדמן איזה שב"ק אשר אין מצוי מהזולת צמר גפן לנקותו ומנקים צמר גפן של היאודי בעל המכונה כדי שלא יהיו פנוים. ולכאורה היה קשה מאד להתיר זה דנהי דהוי מלאכת תלוש וקי"ל בסי' רנ"ב נותן עורות לעבדן אפי' עם חשכה וגם אין המלאכה מפורסמת שהיא של ישראל דמאן יהיב סייארא בצמר גפן זה אם הוא של ישראל או של גוי וגם אין המקום מפורסם דעבדי לה בגו ביתא אבל מ"מ הרי בעינן שיקוץ דמים והכא הפועלים שוכרים אותם על חדש או ימים ואינם קוצצים להם שכר מיוחד למלאכה גם מכח זה כתבנו לעיל דמקפידים הבעלים שלא יהיו בטלים גם בשבת והו"ל כאומר לעשות לו בשבת גם בעינן שיהיה בבית הגוי וכמ"ש כ"ז בסי' רנ"ב והכא בית ישראל הוא אבל למ"ש בב' דרכים הנז' שיהיה לגוי שותפות אפי' בכל דהוא בבית והמכונה ובריוח יצאנו חובת כ"ז דהבית הוא של הגוי השותף נמי וא"כ הרי הוא בביתו של גוי וכיון שיש לו חלק אדעתא דנפשיה עביד ומכחו פלחי הנך פועלי ועיקר המלאכה נמסרת לו ולא להם והוא כבר ידוע לו כמה לוקחים מכל משקל מצמר גפן חלף עבודתו וא"כ גם כשלא קצץ בעל הבית הו"ל כקצץ וכמ"ש המ"א ז"ל שם דכלים לכובס שקצבתם ידוע מסתמא היינו קציצה. וכיון דאדעתא דנפשיה עביד והוא יודע מתי יעשה מלאכה של זה ומלאכה של זה אם ביום שב"ק או לאחריו הו"ל היאודי בעל המכונה שותפו כאיש זר שמוסר לו צמר גפן ואינו אומר לו לעשות ביום השבת' דאם הגוי עושה ביום השבת אדעתא דנפשיה עביד ועיין להרב לחמי תודה להרה"ג מהרי"ש באסאן ז"ל שהאריך בסי' ג' להתיר מלאכת תלוש של ישראל בשבת גם כשהיא תוך חנותו הידועה לו רק ישכור החנות לגוי בערכאותיהם הגם שיוסיף לו בשכר פעולתו אותה שכירות שפורע לו בעד החנות והכה על קדקוד האוסר בזה ופוצץ פקפוקיו שפקפק דכיון שבחול היאודי נכנס ויוצא לחנות הנז' ושמה עליו ואין זה אלא הערמה לא מהני וכתב עליו דמ"ש זה מורם בסי' רמ"ג ס"ב אינו ענין לזה דהתם עושה מלאכה בגוף השדה או התנור או המרחץ לפיכך כל ששמה עליו אסור אבל הכא אינו עושה בגוף החנות רק המלאי בתוכה ונהי דאם היה מתעסק עמו בחול גם בחנות היה מקום לחוש אבל הכא שאין היאודי עושה מלאכה עמו גם בחול רק נכנס ובא לראות אין שום חשש מפני זה. וגם אודות ההערמה האריך שם בפרטיה ודקדוקיה ומסיק כללא דמילתא דכל הערמה בדרבנן היכא דאיכא הוכחה במעשה ממש שריא והכא הרי עביד מעשה ושכר לו הבית ה"נ בנ"ד הרי אמרנו לו שיעשו שטר שותפות או בדרך ראשון או בשני ועוד כתב שם דכיון דכונתו לסלק האיסור מעליו ואינו אומר בפיו הפך מזה אין זה הערמה ע"ש ודון לדידן והוי מסייע למ"ש:
ומכאן מודעה כי השאלה הנז' באה לידי ע"י אמצעי שלם האי ג'יסא דנהר'א אחד אחוז תוך מורשי לבבי הרב כמוה"ר ישראל אתורג'מאן הי"ו הנמצא באנדיג'אן כעת. וכשהגיעה תשו' זאת לידו שרטט וכתב אלי מה שעלה בדעתו בזה לפום חורפיה חדא פלפלה. וגם דלה דלה. מים מבורות עמוקים. מספרי הפוסקים. אופן תוך האופן להתיר וכתב שכיון שראה דברי אז ידע דדבריו אינם קיימים להלכה אלא דמ"מ קשה בעיניו האופן שהתנתי לעשות שותפות עם האומן הגדול גם בגוף המכונה והחצר וכו' ואסיק לדעתו כי די והותר אם יכתוב בעל הפאבריק קונטראקע במלכות עם המנהל שהוא יעמיד פועלים והוא המוציא הוא המביא ודבר אין ליש' עמהם גם בהיותו שם וחלף כ"ז יטול המנהל חלק מגוף הריוח לשליש ולרביע כפי מה שישתוו וכו' כפי מ"ש בעוניי (רק השיתוף קשה להם מאד ואולי מפנ"ז לא יתקנו הדבר ח"ו) ואין כאן משום מעמיד פועל גם יהיה לימים רבים דהו"ל ש"ש בהבלעה. ואין לחוש עוד ג"כ למראית העין אי משום שהפאבריק עומד חוץ לתחום. ואי משום דקרוב הדבר כיון שנעשה הקונטראקע ע"י המלכות קלא אית ליה וחברך חברא אית ליה. ואי משום פסידא גם מהקרן דלפעמים ע"י שלא ימצא פועלים משום בטולם בשבת יעבור הגבול אשר יגבול עם הסוחרים לתת להם הצמר גפן מתוקן ויצטרכו לקנות מהזולת ביוקר ויחוייב לשלם להם ההפרש וזה עדיף מהפסד דמכם וכו' עכת"ד ובאמת שמחתי בתורתו. בפרט בימי גלותו. ואומר שש אנכי על אמרתך יה"ר יפוצו מעינותיך חוצה ותעש לך שם כשם הגדולים אמן. ומ"מ תמה אני על יופי שכלו כי הן אמת שכיוון לדעת עליון הזר"א בסי' ל"א ול"ב דגם בלי שות' בגוף העסק ומקומו רק בחלק מהריוח התיר משום שיש' העומדים בשעת העסק יודעים שהמנהל יש לו חלק בריוח ויסודו ממ"ש מור"ם ס"ב דאם אינם רוחצים רק ב"ב שרי. וזה לדידי חיישינן ליה למה שהק' הט"ז והמ"א בסי' רמ"ד עם הכתוב שם ברמ"א שיש לחוש לב"ב שיחשדו אותו ולפי תי' המ"א שם אנה"ן יש להתיר בנ"ד לפי דעתו דבעשוי ע"י מלכות הכל יודעים אבל להע"ז שלא מצא מענה וכתב דהך דסי' רמ"ד להלכה מה יושיענו דיודעים הלא גם בזה אסר בסי' רמ"ד וכ"ש דהיסוד רעוע במ"ש דהכל יודעים דעשוי ע"י מלכות ומרן פסק ליה ואי משום חברך חברא אית ליה ה"ז שייך גם בעשוי ע"י ב' עדים ואמאי לא אשתמיט שום פוסק לתקן ההיתר בזה ולא התירו בסי' רמ"ג רק בפרסום או במנהג. גם טעם פסידא כתבו הרב שם ואני בעוניי ערערתי בהיתר זה בגוף הפס"ד כמה ערעורים וגם לבסוף כשהבאתי דברי הזר"א כתבתי בסוגר אבל חוץ לתחום ומשום פסידא רפיין בידי ומדוע לא חש לזה. ומ"מ אם אמת הדבר כי ח"ו זה יעמוד נגדם שלא לתקן מודה אני דגם בלא שות' במכונה די להם במ"ש כי יש להם על מה שיסמוכו ובפרט לפמ"ש ה' זרע אמת שם דכיון שנמסר למנהל העסק קודם השבת אין כאן רק איסור דרבנן ויש להקל בדרבנן ובפרט שיש פד"ר וצוי"מ:
סימן ה
על ריב בני ישראל באחת מערי התימן שהניח מטתו של צו"מ ברחוב בי"ט שני ויספדו שם והרב השד"ר מעי"ק תו' הוא וחכמי הישיבה הי"ו מיחו בם והשיבו דשרי עפ"י הי"מ שהביא רשב"ם ז"ל בב"ב ד"ק ע"ב שהמעמדות שעושים אחר קבורה הם להבריח הרוחות מעל המלוין ואינם הספד. אבל המוחים עודם מחזיקים כי מנהג הערים הנז' הוא עפ"י הרמב"ם ז"ל והוא פירש במגילה פ"ד משנה ג' כי המעמדות עושים אותם בעת הלוייה וכ"פ רש"י ורע"ב ולא לאחר קבורה כהי"מ הנז'. ועוד המתירים הוסיפו צר'ה לעשות כן בחוה"מ גם לאדם פשוט ותבקע הארץ לקולם לדעת הדין עם מי:
תשו' יסוד טענת המתירים לא ידעתי דאפי' להי"מ שהביא הרשב"ם ז"ל וכנראה שהוא המנהג שכתב הכל בו בה' אבל וז"ל ואח"כ עושים המעמדות כדי שיפסקו מן המלוין רוחות רעות שלוו את המת ע"כ. לא כ"כ רק לאחר חזרתם מבית הקברות ולא קודם דאז לא שייך הברחת רוחות מן המלוין עדיין ובפרט שהרשב"ם ז"ל דחה ס' הנז'. ואם כונתם ללמוד משם טעם למעמדם הנז' להבריח הרוחות מן המת לא מהמלוין וכמ"ש ה' מטה משה סי' תשפ"ט לענין הקפות לא ידעתי מי המנהיג הראשון רק שכתבו שכך נהגו להבריח רוחות רעות מן המת ע"כ ורצו לדון דדא ודא אחת היא. תימה עליהם איך המט"מ לא ידע מי המנהיג הראשון וגם הכנה"ג סי' שפ"ו לא מצא סמך להקפות רק מחי' אגודה וגם הגאון חיים שאל ח"ב סי' כ"ה כתב שלא ראה בפוס' ראשונים ואחרונים מנהג ההקפות זולת במעבר יבק ומה כל החרדה אם הטעם להבריח הרוחות מהמת כבר מפו' בספרן של ראשונים. הן אמת כי מור"ם ביו"ד סי' שנ"ח כתב י"א כשמגיעים עם המת לבית הקברות מעמידים אותו כל ד"א קודם שנקבר וכתב הלבוש והבי"ד הש"ך ז"ל טעם הדבר להבריח רוחות רעות מן המת וזהו כדבריהם דמוכרח לפרש כונת המט"מ והח"ש ז"ל מה שלא מצאו הוא שיצערך הקפות ולא יספיקו המעמדות. אבל מ"מ תימה עליהם כי גם מור"ם והלבוש ז"ל כתבו דביום שאין אומרים צדוק הדין אין עושין המעמדות והמה הימים שאין אומרים בהם תחנון לדעת מור"ם והלבוש ז"ל עצמם ביו"ד סי' ת"א עוד תיוהא קא חזינא במנהגם שעושים מעמדות רחוק מבית הקברות דהוא נגד הש"ס בב"ב ד"ק אחתיה דרמי בר פפא הות נסיבת ליה לרב איויא שכבא עבד לה מעמד ומושב וכו' אביי אמר בהא נמי טעה שאין עושין אלא בבה"ק והוא עשה בעיר וכ"כ הנמק"י שם ומסקינן דטעות לעשות מעמדות ומושבות אלא בבה"ק וכו' ע"כ וגם הרמב"ם ז"ל שהם סומכין עליו כתב בפי"ב מה' אבל אין פוחתין מז' מעמדות וכו' ואין עושין אלא ביום ראשון ובבה"ק וכו' ע"ש והגם שהרשב"ם שם בד"ה מקום שעמדו פי' שעומדים ויושבים שם סמוך לבה"ק וכפירש"י על הרי"ף מ"מ סמוך לבה"ק ובה"ק חד הוא והגם דהש"ס מיירי במעמדות שעושים אחר קבורה מ"מ יש להוכיח כן גם למנהג של המעמדות שקודם קבורה ממה שהק' שם בב"ב מתיבי אמר רב יאודה ביאודה בראשונה לא היו פוחתין מז' מעמדות ומושבות למת וכו' אמ"ל א"כ אף בשבת מותר לעשות כן. ואי אמרת בביה"ק וביום ראשון ביה"ק בשבת מאי בעי. בעיר הסמוכה לביה"ק דאמטיוה בין השמשות ע"כ. והשתא בשלמא אם המעמדות אחר קבורה משכחת לה דאמטיוה בין השמשות ונקבר ואח"כ עשו מעמדות בשבת אבל אם הם קודם קבורה וגם בריחוק מביה"ק א"כ ודאי נעשו ביום ששי כיון דאמטיוה בין השמשות אם לא שנאמר שאין מקום לעשות המעמדות רק בביה"ק או סמוך ממש דהשתא א"ש דאמטיוה בין השמשות והיה קברו מוכן ועשו מעמדות דאז נק' יום השבת ואז קברוהו):
איברא זאת מצאתי להרב ב"י עאיאש ז"ל במנהגי ארג'יל השייכים ליו"ט וחוה"מ שכתב נוהגין לומר צ"ה וכו' וכן בענין הקפה שעושין למת עושין ביו"ט כמו בחול עיין להזכו"ל א"ח אות יו"ד ד"ה יו"ט ולכאורה זה היפך ממ"ש מור"ם והלבוש אם לא שנאמר דדוקא בדרך הלוך היו עושים ההקפות וס"ל כמ"ש לקמן משם חכמי גרמיזא בענין צ"ה דהתירו לאומרו ביו"ט בדרך הלוך אבל להניח המטה ברחוב כמנהגם נראה דאסור דכל שהייה מרגלת ההספד וכמשמעות המשנה במ"ק אין מניחים המטה ברחוב שלא להרגיל ההספד וכלשון הזה כתב הרמב"ם בפי"א מה' אבל והש"ע יו"ד סי' ת"א ובב"י משם הנמק"י והלבוש כתבו כלשון הזה אסור להרגיל ההספד בחוה"מ לפיכך אמרו אין מניחין את המטה ברחוב בחוה"מ שלא להרגיל ההספד וכן לא יוליכו את המת וכו' עד שיהיה הקבר מזומן כדי שלא ישהו הרבה בביה"ק וירגילו את ההספד ע"כ. ועיין בש"ע א"ח סי' תקמ"ז והטור ביו"ד אסר הנחת המטה בסתם והרי פשוט מדברי רמב"ם פי"ב מאבל דאין הנחת המטה בכלל מעמדות וז"ל כדרך שעושין מעמד ומושב לאנשים כך עושין לנשים וכו' אבל אין מניחין מטת האשה ברחוב ע"כ. וא"כ גם לדידהו דעושים מעמדות ולא בעבור הספד איך כוללים בהם גם הנחת המטה שמרגלת הספד. וכ"ש שיש לערער עליהם במה שסיפר השד"ר הי"ו כי שני ת"ח פתחו במגלת איכה וקינות וצ"ה וטפחו על פניהם וסיפרו שבחי המת עד שגעו כל העם בבכיה והתנצלו שאין בקול משום הספד והדרשה תדרש וכו' שאין נקרא הספד רק טפוח על לב וכמ"ש במ"ק דכ"ז אמר עולא הספד על לב דכתיב על שדים סופדים. ואחד הרואה שכל דבריהם הבל הבלים דהא בטוי"ד סי' שמ"ד כתב ומצותו שירים קולו וע"ש בב"י וגם הב"ח מקורו הערה מברכות ד"ו אגרא דהספדא דלויי ופירש"י ורמב"ן שהוא הרמת קול והביאו הירוש' שאמרו מצוה לצווח על המתים דכתיב האנק דום ועיין בזקן אהרן סי' ל"ח מה שהאריך לאסור ולהוכיח אודות הקינות שאומרים בשבת חזון וגדולה מזו כתב ה' שבט יאודה סי' שמ"ד שאף קול נמוך רק שיהיה מעורר הבכי די בזה למצות ההספד והוא העיקר ע"כ. ולפ"ז מ"ש עולה הספד על לב רבותא קמ"ל דגם בזה יוצא ידי הספד אבל הרמת קול ודאי עדיף והוא מצוה מן המובחר וכמ"ש הטור ומצותו שירים קולו. ובזה ניחא מ"ש בסוף מ"ק מאן דיספד יספדוניה מאן דידל ידלוניה ופרש"י מאן דידל שמרים קולו בבכיה. וכיון שהרמת קול היא עצמה הספד א"כ היינו מאן דיספד וכו' אבל עיקר ההספד הוא מ"ש עולא והדלויי הוא מצוה מן המובחר. באופן דעבדו איסורא רבה בהרמתם קול נהי גם מ"ש והדרשה תדרש שכחו מ"ש המג"א א"ח סוס"י תקמ"ז וז"ל עיין ביו"ד סי' ת"ג דמשמע כשאין אומרים צ"ה אין אומרים שבחו של מת דהא נמי מרגיל את ההספד וא"כ אסור לדרוש עליו וע"ש בהגהות מהר"ב פראנקל ז"ל דהא בהא תליא:
ועתה נברר איסור ההספד מתי אסור. הנה הרמב"ם ז"ל פי"א מה' אבל כתב שהמועד אסור בהספד וכו' וכן אין מספידין את המת בחנוכה ופורים ור"ח וכו' בד"א בשאר העם אבל ת"ח שמת סופדין אותו במועד וכו' אבל לא ביו"ט שני ואין סופדין אותו בימים אלו אלא בפניו וכו' אבל הטוהש"ע בא"ח סי' תקמ"ז ויו"ד סי' ת"א לא ביארו רק דין ההספד בחוה"מ וסתמו דין י"ט שני ומ"מ מרן גילה דעתו בכ"מ שכתב ע"ד הרמב"ם וז"ל אבל לא ביו"ט שני טעמא דמסתבר הוא כיון שהוא במקום יו"ט דאורייתא. והנראה דמחמת פשיטות דין זה לא הוצרכו הטוש"ע לבארו והוא ממ"ש רב פפא במ"ק דכ"ז אין מועד בפני ת"ח וכ"ש חנוכה ופורים והו"ל לאשמועינן רבותא טפי דאין יו"ט שני בפני ת"ח אלא ודאי אין שום סברא להספיד גם לת"ח ביום שני ואין לומר דאדרבה פשיט"ל להיפך משום דקיי"ל יו"ט שני לגבי מת כחול שוייוהו רבנן דהא הר"ן בפ"ק דמ"ק הבי"ד הב"י שם ובכ"מ פי"א מאבל כתב איכא מ"ד יו"ט שני כחול שויוהו רבנן וקורעין בו וכו' ואינו נראה שאין אלו עסקיו של מת ע"כ וא"כ ההספד נמי דכוותיה ויפה דנו חכמי הישיבה והביאו משם מהר"ץ והכלבו וגם מאשל אברהם בא"ח סי' תקמ"ז שכתב משם החס"ל ז"ל דאין מספידין ביו"ט שני אף לת"ח וגדולה מזו י"ל דגם בחוה"מ אסור לדרוש ולהספיד על ת"ח בזמן הזה והגם שמדברי הרמב"ם וגם הלבוש בסי' תר"ע וסי' תרצ"ו נראה שמותר לדרוש על ת"ח בפניו בחוה"מ מ"מ המג"א בס"ס תקמ"ז כתב ע"ז דאין בזמננו דין ת"ח שיודע הלכה בכ"מ כמ"ש מהרי"ו ועיין בברכ"י יו"ד סי' ת"א שכתב לדעת מהרי"ו ודעמיה אפי' דין צו"מ אין לנו בזה"ז. וכ"ש לענין הספד בחוה"מ דבעינן דין ת"ח היודע הלכה בכ"מ כמ"ש הטור בא"ח סי' תקמ"ז וכ"כ אשל אברהם בסי' ת"ך רק שהביא ספקו של האליה רבה ז"ל אם מותר לדרוש על ת"ח בחנוכה ופורים דאפשר דקילי מחוה"מ והרב מחצ"ה בסי' ת"ך ציין להט"ז ונראה כונתו בזה למ"ש הט"ז ז"ל דגם בחנוכה ופורים יש בהם איסור מדין התלמוד לעניין צ"ה אפי' לאדם גדול. ורצה ללמוד מזה גם לענין הדרוש ע"ש ונמצינו למדין מכל הנז' דגם בחנוכה וכו' וכ"ש בחוה"מ וכ"ש ביו"ט שני דאסור להספיד וגם לדרוש בשבח המת ואפי' ת"ח ובפניו:
רק צריך לבאר דלא נאסר הדרוש זולת אם תכליתו לעורר הבכי בשבחי המת אבל כשהתכלית בו לעורר נרדמים לשוב אל ה' כי המת נקי ובשלי הצער הגדול שרי וכאשר מצאנו למהרימ"ט בדרוש ב' לאחרי מות וז"ל תוקף קדושת היום חוסמת היא את העוברים בעמק הבכ'ה וכו' וכן היה מזהיר הנביא על ימים המקודשים דכתיב כי קדוש היום לאלד'ינו ואל תעצבו כי חדות ה' מעוזכם ואולם אם באנו לחקור למה מצאתנו כל זאת מה חרי האף הגדול הזה וכו' ע"ז ידוו כל הדוים ואפי' בשבת ומותר לעורר ולהתאונן למען נחדל מעושק ידינו לתקן את אשר עוותנו שהרי מצינו במקום שנאסר קרחה וגדידה הותר אצל תורה ומצות כדאשכחן ברע"ק שפגע במטתו של ר"א היה מכה בבשרו עד שהיה דמו שותת וכמ"ש התו' שם בפ' ארבע מיתות ואף זו כיוצא בה ע"כ (עיין להט"ך דקס"ב ושא"י סדר אמור תמהו מה דמות יערוך הרב ז"ל דבשבת נאסר כ"מ צער לא כן בשרט דהותר אפי' על ספינתו שטבעה. וצפיחית בדבש סי' כ"ה והרמ"ז שם סי' כ"ו תי' דכח הדימוי כמו שכתבו התו' לדחות משום כבוד תורה עשה דשרט כן למד הרב לדחות איסור הספד בשבת משום כ"ת. ואחהמ"ר המעיין ברא"ם ס' קדושים יראה שדרך בדרך התו' ועכ"ז כתב בטעם רע"ק משום דשרט לא נאסר רק על מת ולא על דבר אחר ואינו תלוי בכבוד תורה וא"כ גם מהרימ"ט ודאי לא יחלוק ע"ז בכונת התו'. אך לעד"ן בכונת הרב דעיקר ההיתר להתאונן ע"ד מ"ש המג"א ז"ל א"ח סי' פר"ח סקי"ג משם מהר"מ דכשיש מאורע וצריך אדם לרחמים יבקש ויפול על פניו וכו' וכן בט"ז סק"ד כתב ובזה הסכים הרמב"ם להטור דאחר שרואין שאפס עצור ועזוב ואין מושיע יש לצעוק ולהתחנן אל ה' בשבת ע"כ. ומכח זה ערך הרז"ל המאורעות שם והתיר להתאונן ולשוב רק הרגיש דאנה"ן דשרי אך בהתלבשותם בשבחי המת ופתיך בהו ענין הספד מי יימר דשרי לזה הביא ראיה מדברי התו' דהתירו השרט משום דעיקרו על דבר אחר שהיא התורה והמצוה הגם דלעין רואה הוא על המת ולא איכפת גם הרב בינה לעתים דרוש ע"ג בהספדו על הרב עליון מהרימ"ט ז"ל אזיל בשיטתו וכתב כי לא היה תכלית המכוון אלא מה שיועילונו בדבריהם אלא להתעורר אל בקשת תקון מעוותינו וכו' והגם כי הרב ז"ל המתיק הענין דאין זה צער אלא שמחה אינו רק להרכיב הענין בקרא דחדות ה' אבל עיקר טעמו כטעם הרז"ל:
אפס עין רואה להשא"י ז"ל בדרוש אמור התיר להספיד על הצדיקים והרבה להביא ראיות ע"ז ואחהמ"ר יש לדחותם לקיים דברי האוסרים א' מ"ש ממיתת בני אהרן שהיה בר"ח ניסן שהוקם בו המשכן והיה שמחה לפניו ית' כיום בריאת שמים וארץ ועכ"ז משום כבוד תורה כתיב ואחיכם כל בית ישראל יבכו וכו' ע"כ אחד הרואה למהרימ"ט שם אדרבה משם הוכיח שלא לערבב השמחה בהספד מדהוזהרו אהרן ובניו ראשיכם אל תפרעו ואהרן קבל שכר על השתיקה וא"כ לדבריו מוכרח לומר דמ"ש ואחיכם כל בי"ש יבכו הוא ליום אחר ואין משם ראיה. ב' הביא ראיה מהתו' דע"ז די"א ע"א דתנן עוקרים על המלכים ואין בו משום דרכי האמורי והק' והאיכא צער ב"ח דבשלמא בל תשחית ליכא כיון דלכבודו של מלך אין כאן השחתה וכו' ותי' דשאני כבוד מלך שהוא כבוד לכל ישראל ואתי כבוד דרבים ודחי צב"ח ע"כ. ודקדק הרז"ל שמעינן מזה דמשום כבוד מלכים עוקרים איסור ב"ת ואיסור צב"ח כ"ש דמשום כבוד חכמים הותר צער בשבת דת"ח עדיף ממלך כמ"ש התו' פ"ב דסנהדרין גבי ינאי המלך עמוד על רגליך דודאי כ"ת עדיף ודחי עשה דועמדו אבל כבוד מלך אינו דוחה עכתד"ק. (לא ידעתי איך כתב דכבוד מלך דחי תרי ב"ת וצב"ח כיון דבתו' להדיא מפו' דלא דחי רק צב"ח אבל לגבי השחתה לאו דדחי לה אלא שאין זה קרוי השחתה לגבי גדולת מלך. ונראה דוחקם דאינו דוחה ממה שנראה בסוגייא דאם היה שם משום דרכי האמורי לא היה נדחה משום כבוד מלך וא"כ מאי שנא דידחה ב"ת והגם דבתו' ב"מ דל"ב נראה דדחי תרוייהו אין כאן מקום ישוב זה ועיין בדרוש שבסו"ס לחם שלמה) והנה צ"ל לשטת הרב מאי אולמיה דמ"ע דועמדו דאינו נדחה מפני כבוד מלכות מצב"ח דנדחה ולכן נראה לדקדק מדברי התו' דל"א גם בצב"ח דנדחה רק בכבוד מלכות דכה"ג אחרי מותו דאינו כבו"מ לחוד רק כבוד רבים. הנמשך מזה כי יאמרו בגויים כמה נאה אומה זו מכבדים מלכם וממילא כיון דהוא כבוד מלכות דפתיך ביה כבוד רבים הרי נכלל בזה גם כבוד תורה דהא בכלל רבים איכא כמה ת"ח וכו' ומשום תרוייהו נדחה צב"ח (וג"ז לא יספיק רק לחד ולא לתרי ב"ת וצב"ח) משא"ך בכבו"מ דחיים דלא מיפרסם ביה כבוד רבים לא דחי ועמדו וה"ה כב"ת לחוד לא לידחי צער שבת ומאי דדחי כ"ת עשה דועמדו היינו בשוא"ת ולא מידי דקו"ע ואזדא הראיה. ג' הביא ראיה מפ"ק דמגילה שאמרו כהנים בעבודתם וכו' מבטלים ובאים לשמוע מקרא מגילה מכאן סמכו של בית רבי שמבטלים ת"ת ובאים לשמוע מק"מ והק' ועבודה חמירא מת"ת וכו' וחילקו בין ת"ת דיחיד לת"ת דרבים והק' ות"ת דיחיד קיל והאמ"ר ב"ר הונא אין מועד בפני ת"ח וכ"ש חנוכה ופורים ופי' התו' דמבטלינן מק"מ מפני הספד ת"ח ואסיקו דת"ת דיחיד קיל אבל כבוד תורה דיחיד חמיר ור"ל כמו ת"ת דרבים דדחי עבודה וא"כ כיון דקי"ל עבודה דוחה שבת כ"ש כבוד תורה שדוחה עבודה כת"ת דרבים שידחה שבת זתד"ק. ולעד"ן אח"ה שאין המשקל בדחיות שוה דהא המעיין בסוגייא יראה דלא איירי רק לענין קדימה ולא לבטולי הא מקמי הא ועיין בא"ח סי' תרפ"ז דאע"ג דמק"מ קודם לכל מצות דאורייתא מת מצוה קודם למק"מ ואעפי"כ כל מצוה מבטלת מק"מ ומת מצוה מתבטל ממק"מ כי אפשר לקוברו אח"כ ה"ן אע"ג דעבודה דקילא דוחה שבת משום במועדו אין ללמוד לכב"ת דהא אפשר להספידו אח"ך. ובאמת לא ידעתי מה יענה הרב לפסק הרמב"ם בי"ב מאבל דאפי' ביו"ט שני אין מספידין לת"ח אפי' בפניו וכ"ש בשבת. שו"ר להרב צפיחית בדבש סי' כ"ה דמעיקרא שקו"ע להתיר הספד בשבת גם לכל אדם ותלה לה כיפי בהא אי אמרינן עונג שבת דאורייתא או דרבנן וההספד הוא דרבנן כמ"ש הרמב"ם בפי"ד מאבל ואסיק דגם למ"ד עונג שבת דאורייתא לאו דאורייתא גמור כזכור ושמור וכו' ונדחה מקמי הספד הגם דהוי דדבריהם מ"מ הוי בכלל ג"ח דהוי דאורייתא ע"ש. והוא פלא להתיר הספד לכל אדם נגד ש"ס מפורש בב"ב ד"ק דקאמרי ליה רבנן לר' יאודה א"כ אף בשבת מותר לעשות כן כלו' אם אינם אומרים הספד אלא עמדו יקרים אף בשבת מותר לעשות כן וכפירוש מהר"י בן מיגאש ז"ל הבי"ד בשי' מקובצת ומשמע דאם אומרים הספד בשבת אסור לעשות כן. ומוכרח לומר דאפילו להסוברים עונג שבת דרבנן ההספד אינו ביטול עונג אלא ענין צער כמתענה בשבת דזה ודאי אסור לכ"ע וכמ"ש הרב ז"ל שם ודבר הלמד הוא מאבלות דאינו נוהג בשבת כמ"ש בירושלמי הבי"ד התו' במ"ק דכ"ו ע"ב ברכת ה' היא תעשיר זו שבת ולא יוסיף עצב עמה זו אבלות ע"כ. ועיין למהרימ"ט בקרית ספר יו"ד בה' אבל וז"ל אין אבלות בשבת דאין עשה דאבלות דוחה ל"ת ועשה דשבת וכן בי"ט אין אבלות נוהג בהם מה"ט. עוד הביא ראיה הרז"ל להתיר ממ"ש הרב בנימין זאב סי' ר"י כשמת ר"א היה בוכה רע"ק ואמ"ל תלמידיו רבי למה אתה בוכה והלא שבת היא אמ"ל עונג דידי הוא וכן מצא בב"י סי' פר"ח שהביא הך עובדא על מיתת בנו של רע"ק ע"ש ובזה האמת אתו דלא הותר רק למי שמצטער הרבה ולא יוכל להתאפק היפך אדברה וירוח לי אבל שאר אדם ובפרט הדרשן שאדרבה יעורר דאבון נפש לא נמצא היתר כעת ועיין להרב זקן אהרן סי' ל"ח שחילק בזה וגם הרב הנז' עצמו עמדו נגדו דברי הזק"א הנז' ולא מצא קיום למנהג הדרושים זולת משום התעוררות התשובה. ועיין לו שחתר לזווג ס' המג"א למהרימ"ט ובינה לעתים ז"ל ולא יכול והביא מעשה רב שכתב השו"ג א"ח סי' תקמ"ז שבשנת תמ"ט חוה"מ סוכות נח נפשיה דמהרי"ק ז"ל ודרש עליו כמהר"ש אמאריליו ז"ל ולדידי זווגם עולה יפה דהמג"א לא אסר רק בספור שבחי המת לעורר הבכי ומהרימ"ט לא התיר רק בדרוש המעורר לתשו' גם שיהיה מעט שבחים ברצוא ושוב והרב צ"ב ז"ל עצמו חשש לדברי המג"א ז"ל והזהיר לדורש לשמור פיו ולקצר שלא יבא להרגיל ההספד:
אתאן השתא לענין צ"ה שאמר השד"ר שאמרוהו ביו"ט שני. ועיין בטוי"ד סי' ת"א פלוגתא דרבוותא בזה ובש"ע פסק כרמב"ן ותלמידי רש"י דאומרים צ"ה וקדיש דרבנן וכן ביו"ט שני בטור כתוב טעמם דאין זה הספד וחלול יו"ט אלא הודאה וכו') אבל רמ"א כתב ויש חולקין שלא לומר צדוק הדין במועד וכן המנהג פשוט וכו' שלא לומר צ"ה בכל ימים שאין בהם תחנון ע"כ. (לא איתבריר מי הם החולקים דלהרי"ץ גיאת אין לאומרו גם בחנוכה ופורים ולרבינו משולם על אדם גדול מותר גם במועד ולחכמי גרמיזא יש להתיר בדרך הלוך ולתשו' הגאונים יש להתיר בעונים כאחת. ואפ"ל דהמה חכמי מגנצא ז"ל דל"א במועד רק לאדם גדול ולא לשאר אדם והגם דלא פירט דין אדם גדול יגיד עליו רעו מ"ש הט"ז א"ח סי' ת"ך שנסתפקו ביום פטירת המ"א שביום ל"ג לעומר אם יאמרו צ"ה והעיד אדם אחד ששמע מרמ"א ז"ל שאומרים על אדם גדול ואמרו. והגם שהט"ז כתב שאין לסמוך ע"ז רק ליום ל"ג ולא לר"ח וחנוכה ופורים ועיין להפנ"מ ח"ב מ"ח שהשיג עליו אפשר דגם הט"ז לא כ"כ רק לפי המנהג אבל בעיקר הדין יודה דלאדם גדול גם במועד אומרים) וגם מרן בב"י סי' ת"א העיד בנו דאנו נוהגין לומר צ"ה בכל חדש ניסן ובסיון עד יום י"ג ומעיוה"ך עד הסוכות ואין אנו נמנעים כ"א בימים טובים ע"כ נמצא המנהג שלא לומר בי"ט היפך הדין. וא"כ אתם גם אתם המנהג עיקר לכם בזה ומ"מ גם אם נהגו לומר ביו"ט צריך למיעבד שיאמר האבל לבדו כי הרב יכין ובועז ח"א סי' כ"ה כתב לענין צ"ה ביו"ט מחלוקת בין החכמים וכו' ואנחנו בכאן אלגזאייר מניחין אותם לרצונם וכו' ומוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין ע"כ (עיין בעיקרי הד"ט א"ח סי' כ"ג או"ד שכתב וה"ה בחה"מ) והעיד הרב המגיה שם כי באלג'יר נהגו שביו"ט שני קורא האבל לבדו ולכן טוב וישר לעשות כן גם הם וחלילה להקל באחד מהעניינים הנז' שביארנו פן ח"ו המיקל יפסיד להיות מחלל יו"ט וכמשמעות דברי תלמידי רש"י שהביא הטור סי' ת"א דצ"ה אם יאמרנו אין זה הספד וחלול יו"ט משמע דההספד הוא חלול יו"ט ופסק הרמב"ם בהת"ת פ"ו דאחד מכ"ד דברים שמנדין עליהם המחלל יו"ט שני והש"ע א"ח סי' תצ"ו כתב שמנדין למי שמזלזל בו ועיין בסנהדרין דצ"ט ואבות פ"ג דר"א המודעי דריש מקרא דאת דבר ה' בזה המבזה את המועדות אין לו חלק לעוה"ב וכפי' הרמב"ם בהלכות תשובה פ"ג ופירש"י מועדות חולו ש"מ. וא"כ כ"ש ליו"ט שני לכן שומר נפשו ירחק וכ"ש כי לא טובה השמועה אשר שמענו שאומרים צ"ה ושאר פסוקים במבואות המטונפות ובברכות דכ"ד אמרו היה קורא ק"ש והגיע למבואות המטונפות פוסק לא פסק מאי אמ"ר מיאשא עהכ"א גם אני נתתי להם חקים לא טובים ר"א אמר הוי מושכי העון בחבלי השוא רב אדא ב"א אמר כי דבר ה' בזה ע"כ. ולעיל מזה דימו כל ד"ת לק"ש לענין זה וכ"פ הרמב"ם פ"ג מה' ק"ש וז"ל ולא ק"ש בלבד אמרו אלא כל ענין שהוא מדברי הקודש אסור וכו' ובמקום הטנופת וכו' וכן בש"ע א"ח סי' פ"ה ומי לא יירא וירעד מלהבות אש הללו. והנוהג הפך מזה אין במנהגו ממש ועיין למהריק"ו שורש ח' דאין מנהג מבטל הלכה אפי' בדבר שבממון אלא אם הוא מנהג קבוע עפ"י ותיקין ויש לו ראיה מן התורה וכו' וכ"ש במנהג הרע הזה שעוקר דין תורה עש"ב. זהו הנראה להשיב על הנז' ושומע לי ישכן בטח: