אור ברסלב
יש מאין חלק א יורה דעה › סימן יד

יש מאין חלק א· רבי אליהו ילוז

יורה דעה · סימן יד

סימן יג

יעקב איש תם יושב אהלים וצריה דעניותא רדיף אבתריה על פת לחם יפשע לכלכל עולליו ועשיו אחיו מומר גמור ונשוי עם בת אל נכר דרכו צלחה בנכסים רבים ויחונן את נפש אחיו יעקב ונפשות ביתו. בסך קצוב בכל שנה. ועתה קם חולם חלום והגיד שהרב פ' צוהו בחלום להפריש יעקב מחברתו הקדושה כי הוא מועל בחרם ולכן יעקב התנפל להגיד לו כדת של תורה אם יחוש לזה או לא:

ונתון אל לבי כי מצוה רבה היא לברר הלכה זו משום פקוח נפשות וארא והנה מקור דב"ז הוא מש"ס דסנהדרין דמ"ד חטא ישראל אמ"ר אבא בר זבדא אעפ"י שחטא ישראל הוא היינו דאמרי אינשי אסא דקאי ביני חלפי אסא שמיה ואסא קרו ליה וכן אמרו בבכורות ד"ל ע"ב ובפ' החולץ דמ"ז על גר שחזר לסורו דכישראל מומר הוא ואי קדיש קדושיו קדושין ע"ש וכ"פ הרמב"ם פ"ד מאישות והטור אה"ע סי' מ"ד. ובס' מים עמוקים סי' ל"א האריך בזה הרשב"ש ז"ל לענין קדושין דיש' גמור הוא וכתב דאעפ"י שהרמב"ם בפ"ג מגרושין כתב יש' שהמיר לע"ז וכו' הרי הוא כגוי לכל דבריו לאו למימרא דאין קדושיו ואין גרושיו כיש' דא"כ יהיה סותר עצמו וכן הגיה עליו מהרי"ך בצ"ע אלא לומר שפסול לכתוב גט דכותב לדעת עצמו כגוי וכ"כ כהר"ש ז"ל ע"כ. ועיין למהרד"ך ז"ל בית כ"ד שהאריך מסוגיות ומגאונים דקדושיו קדושין ותי' דברי הרמב"ם כנז' וכתב שמצא לבעה"ג שכתב בגר שחזר לסורו הרי הוא כגוי ופירשה ר"י דלאו לקדושין וגרושין אמרה אלא להרחיקו ושמח דהוי כפירושו בדברי הרמב"ם ע"ש והרגיש ממ"ש הרמב"ם פ"ב מע"ז ישראל שעע"ז הרי הוא כגוי וכו' ופירשה לענין הרחקה ודקדק זה ממ"ש ה"ה כגוי ולא גוי עש"ב. ועיין למהר"י מינץ סי' י"א דכל שקו"ט דידיה בקדושי מומר אינה רק משום דהוי בפני פסולי עדות ולא משום שהוא גוי גם ס' יראים בסי' מ"ז הבי"ד סמ"ג עשין קס"ב פשיט"ל דלענין קדושין ישראל הוי ומור"ם בתשו' ס"ב האריך ופשיט"ל דהוי קדושין זולת ס' הגאונים הביאה העטור והזכירם בב"י אה"ע סי' מ"ד משמע דס"ל מומר לחלל שבתות בפרהסיא הוא גוי גמור ואין קדושיו קדושין וגם מהר"י מינץ סי' י"ב הוב"ד במים עמוקים סי' ל"א כתב משם ר"ט דקדושי מומר חומרא בעלמא הם ודקדק כן מדברי ריא"ז ובנו דחומרא הם כהך דע"מ שאני צ"ג מקודשת שמא הרהר תשו' ע"ש ומ"מ לענין הלכה לית מאן דחש להא והרשב"ש שם כתב כי רבינו יונה ביטל דברי הגאונים ולא הסכים עמהם אחד מהגאונים האחרים וכו' ע"ש. והטור נמי לא כתב דבריהם רק בדרך סתם וי"א דקי"ל הלכה כסתם. והרשב"א לאלפים סי' רמ"ב כתב דמשומד מטמא באהל וחי' דדוקא גבי רבית והחזרת אבדה דתלה הכתוב באחוה וכו' האי לאו אחינו הוא ואין ראוי להתחסד עמו משא"כ בטומאה דבאדם תלה רחמנא ולא עוד אלא דהוא בכלל בנים כר"מ בסופ"ק דקדושין דגם בזמן שאינם ערש"מ נק' בנים ואע"ג דר"מ ור"י ה' כר"י הכא ר"מ דייקי קראי כוותיה ועוד דר"י נמי מכלל בנים מפיק להו מכלל אדם לא מפיק להו ע"ש. ואע"ג דבסי' שט"ו כתב מומר לנסך יין וכו' הוי מומר לכה"ת כולה לאו דהוי כגוי אלא לענין הרחקה. דהא בסי' רמ"ב פי' דלטומאה וקדושין וגט הוי כיש' גמור. וכן לענין ירושה רבים סוברים דיש' גמור הוא ויורש את אביו דבר תורה רק חז"ל קנסוהו וכמ"ש הטור ח"מ סי' רפ"ג מהרמב"ם פ"ו דנחלות והרא"ש בפסקים פ"ק דקדושין והב"י שם הביא שרש דבר מקדושין די"ח א"ר יוחנן גוי יורש את אביו דב"ת דכתי' כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר ודילמא יש' משומד שאני אלא מהכא וכו' ע"כ. והביא משם המרדכי דגם ראבי"ה הכי ס"ל אלא שכתב משם רב צדק גאון ור"ח דמומר אינו יורש והא דפריך ודילמא וכו' ה"פ דילמא יש' משומד והוריש לבניו את הר שעיר ע"ש. וכן בפסקי ריקאנטי סי' שמ"ב הביא דרגמ"א סובר דאינו יורש דב"ת. ועיין בהג"א פי"ג וזכיתי לראות שרש דברי הגאונים בס' חמדה גנוזה הנד"מ סי' נ"ב וז"ל וששאלתם אי משומד יורש את אביו ישראל כך הראונו מן השמים שאינו יורש מ"ט כיון דאשתמד נפק ליה מקדושתא דיש' ודאבוה דאשכחן דלא הוי קדושה אלא לבר יש' דמתייחס בתר אבוה דכתי' ונתתי לך ולזרעך אחריך מי שזרעו מיוחס אחריו וכו' וכ"מ באברהם כי גר יהיה זרעך וישמעאל לא פרע חובו אלא יצחק שנא' כי ביצחק יקרא וכו' וכן לירושה אינו יורש וכו' וא"ת הא דאר"י גוי יורש את אביו דב"ת התם יורש את אביו גוי וכו' וכ"פ רצ"ג ואמ"ל במתיבתא דילמא את אביו יש' אמ"ל אי הר עשו דיצחק וירתיה עשו כדאמריתו השתא דלאו דיצחק הוה ה"ק כי ירושה לעשו להוריש לבניו גוים וקאמרינן ודילמא שאני עשו דיש' משומד וירתי ליה בניה וכו' ע"ש ומכ"ז מפורש שדעת רצ"ג שיש' מומר אינו יורש את אביו דב"ת דאל"ה מאי ק"ל מהך דגוי יורש. ומדוע הרגיש מדילמא יש' משומד אנה"ן דמדאוריתא ירתי ואיהו מדרבנן אלא מוכרח דס"ל דמדב"ת אינו יורש וכמו שהבין המרדכי הנז' ואחר שהביא דברי ר"ץ ור"ח כתב ולראבי"ה נראה דיורש רק חז"ל הפקיעו ממונו דמשמע דמח' הגאון וראבי"ה הוא בדב"ת ומדרבנן שוים הם. וכ"כ מהרד"ך בית כ"ח חדר ב' בכונת הגאון ובריש בית כ"ד נמי כ"כ והוכיח דאי מדרבנן קאמר מאי ק"ל וכו' וסבר לה כהר"י שכתב בס' הדיינים תשו' לרבינו משולם דאינו יורש את אביו והביא דבריו ריב"ה וכו' והביא ראיה מהפסוק וא"כ אית לן למימר שמפני שגילה קרא אינו יורש אבל כשלא גילה בנו הוא לכל דבר כיש' עש"ב (מ"ש והבי"ד ריב"ה הוא מ"ש הטוח"מ סי' רפ"ג תשו' אביו ז"ל כ"י סי' יו"ד שהביא תשו' רמש"ו ז"ל דאייתי ראיה מק' ונתתי לך ולזרעך. וכו' וע"ש שהרא"ש כתב דק' אס' בעלמא ולפי המוצע מתשו' הגאון א"א לומר כן אלא דס"ל דב"ת גמור ואפ' דלא סיימו קמיה תשו' הגאון הנז' וכן תי' מהרד"ך בבית כ"ח מתשו' הרא"ש לפסקים דפסק יורש דבזמן כת"י הפסקים עוד לא ראה תשו' הגאון ע"ש) אלא שראיתי למהרש"ך ח"א סי' קל"ז. פירש בדברי הגאון דמדרבנן קאמר ותמה על מונח מהרד"ך שכתב דס"ל אינו יורש דב"ת דמנ"ל הא דאת"ל דמ"ש ודילמא יש' משומד שאני הוא להוריש אבל מנ"ל דאינו יורש ואי משום לך ולזרעך וכו' לא הוי כ"א אס' כמ"ש הרא"ש ותו דלא הוזכר מזה בדברי הרב הכהן הנז' ע"ש ובעיני יפלא איך לא הוזכר במהרד"ך הנה לפניך מפורש דאהך קרא סמיך וכו' ומ"ש מנ"ל הא לפי ההכרחיות דלעיל מי יוכל להכחיש דהגאוני' סברי אינו יורש דב"ת ועיין גם למהרי"ל ז"ל סי"ך שכתב בזה"ל אם נשתמד בחיי אביו ושוב מת אביו לראבי"ה יורש ולגאונים לא וראבי"ה גופו כתב אם ראו ב"ד להפקיר וכו' ע"כ. משמע לראבי"ה דוקא מדרבנן ולגאונים גם מה"ת ועיין למהרימ"ט ז"ל ח"מ סי' מ"א שגם הוא פשיט"ל דלהגאונים אינו יורש מה"ת ולהרמב"ם והרא"ש דוקא מדרבנן (ע"ש הביא תשו' רש"י במומר שהפקיד ביד יש' ומת והנפקד רוצה לזכות והקרובים רוצים לירש שהשיב אם יש עדים לנפקד שתבעו המומר והשיב לא אתן זכה הנפקד ואין כח בדיינים להוציא דמומר לע"ז מין הוא וגופו וממונו הפקר כמסור וכו' והק' עליו דמשמע דס"ל כהרא"ש ורמב"ם וכו' ואם מטעם הפקר הוא דקנסינן ליה הרי הרא"ש כתב דראוים לו אם ישוב. והרמב"ם כתב דראוים לבניו והיכי דיינינן להו דין הפקר ותי' דאינהו מודו לרש"י בנכסי עצמו של המומר דכל הקודם זכה והוא מודה להם בנכסי אביו דחשבינן ליה כמאן דליתיה ובניו תחתיו לירש וכו' ודקדק על רש"י למה הצריך שתבע אותו ואמר לא אתן כדי שתהיה זכיה בכונה בלא"ה רשותו של אדם קונה לו ותי' הטעם משום דדינו כמינין דגופן וממונם מופקע לשלוח בו יד אבל כל שלא שלח יד עדין ברשותא דמאריה קאי. ול"ח הפקר נכסיו ואם מת ממילא זכו היורשים וכו' והשתא דאתית להכי אפשר דרש"י בשטת הגאונים אמרה ולא בשטת האחרונים דלדידהו ל"ח הפקר וזוכה הוא אם ישוב או בניו אחריו עכ"ל הרב. והמח"א ז"ל בה' קנין חצר סי' ט' כתב ע"ד שאינם נכונים דלא איפליגו אלא במומר יורש ולא במוריש ורש"י נמי ל"ק אלא בשקדם ונתכון לזכות בחייו שאין כאן משום גזל דאם גופו שרי ממונו לכ"ש וכתב כן אפי' למ"ד ממון מסור אסור לאבדו בידים משום זר"מ די"ל נהי דאסור לאבדו אבל דין גזל לית ביה ואפי' גזלו מתוך ביתו זכה ע"כ. ולעד"ן דדברי מהרימ"ט ז"ל נכונים הם וידע לה מר דמומר מוריש אך במה שיצא מתחת"י מחיים ס"ל לדעת רש"י דזה תלוי במח' אי יורש דלמ"ד הופקעה נחלתו מה"ת ה"ן ונפקע ממונו היוצא מתחת"י ולמ"ד מדרבנן דוקא ה"ן הוי הפקר מדרבנן ונ"מ גם בזה אם ישוב או לבניו אחריו וישאר הממון קיים ביד הנפקד אם הוציא אותו מתחת"י או לא ודקדק הרב מלשון רש"י דקאמר וממונו הפקר כמסור דס"ל כהרא"ש והרמב"ם מדלא כתב הופקע דר"ל לית ליה תו שום זכיה בגויה וע"ז הק' אמאי זכה הנפקד לגמרי כדין הפקר וכו' ותי' וכו' ושוב כאשר הכריח לבסוף דמלת הפקר דקאמר רש"י היינו הפקעה ממש כיון שנתכון לזכות בו ושלח בו יד כתב והשתא דאתית להכי וכו' כלו' דמעיק' הכריחה אותנו מלת הפקר לומר דרש"י סובר כבתראי אבל השתא שפירשנוה הפקעה אפשר דבשטת הגאונים אמרה ובסגנון זה אין עוד תלונה על מהרימ"ט. ותימה בעיני על המח"א ז"ל שכתב דס' רש"י אתיא אפי' למ"ד ממון מסור אסור לאבדו דמ"מ מותר לגוזלו דהמעיין בגוף תשו' רש"י הביאה הב"י יראה שכתב וז"ל ונראה דאין כח בדיינים להוציאו דאתמר וכו' והשתא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר ה"ז זכה ע"כ. וגם מהרימ"ט כ"כ בסוף התשו' ואפי' תימא דלכ"ע חשיב הפקר נראה דל"א רש"י ז"ל אלא מכח ההיא דהגוזל וכו' וס"ל לרש"י כיון דל"א הלכתא וכו' הגם דמלת נראה שכתב מהרימ"ט קשה להלום דהרי רש"י להדיא כ"כ י"ל דמלת נראה נמשכת להחילוק שכתב לקמיה דשאנ"ה דבהיתרא אתא לידיה (ועיין במש"ל פ"ה ממלו"ל מ"ש על ס' רש"י) וראיתי לו שם מתמיה עמ"ש הת"ה סי' שמ"ט לתרץ אהך דכתב המרדכי וז"ל ונראה לראבי"ה אפי' לדברי הגאון (דאינו יורש מה"ת) דהאב יורש את בנו המשומד דאמאי קנסינן לאב וכן בעל יורש את אשתו המשומדת אפי' מת מורישה אחר שנשתמדה וכו' וכ"פ ראבי"ה הלכה למעשה ע"כ. והק' בעת"ה דאיך זכה הבעל מכחה והא בשעה שנשתמדה לא היתה בת ירושה ותי' דכיון דמה"ת מומר יורש לא שקלי רבנן מניה כ"כ ואית ליה זכיה לקרובו הראוי לירש דלדידיה יהבי רבנן ולא לקרוב המוריש וע"ז הק' מהרימ"ט דהא המרדכי כתב דנראה לראבי"ה אפי' לדברי הגאון וכו' והגאון מה"ת קאמר וכ"ר לו למעלה מזה תמה על הב"י שכתב דמ"ש המרדכי וכ"פ ראבי"ה הלכה למעשה היא אותה תשו' דראבי"ה שהזכיר הב"י בסי' רפ"ג על מי שמת והניח ג' בנות והומרה דבעלה יורש ע"ש דמאי איריא דהתם שאני שהומרה אחר שמת עכת"ד. ולי ההדיוט אפ"ל דמ"ש המררכי ונראה לראבי"ה אפי' לדברי הגאון לא קאי רק על דין האב יורש ולא על דין הבעל ודין בעל יורש למדו מדברי ראבי"ה מאותה תשו' דג' בנות כמ"ש הב"י ז"ל ולא ס"ל לחלק בין המירה קודם מיתת האב לאח"כ משום דס"ל דדי"ז כתבו ראבי"ה לשיטתו דדוקא מדרבנן הפקיעו הירושה ולא הפקיעוה כ"ך כמ"ש הת"ה ז"ל ועל כונה זו סובבים הת"ה והב"י בכונת המרדכי ז"ל ואין עליהם תימה עכ"פ לענין ירושת מומר למדנו דמח' היא בין הראשונים אי לית ליה ירושה מה"ת או מד"ס וגם הסוברי' דמדאורייתא היא כבר כתב מהרד"ך ז"ל דדוקא התם דגלי קרא אבל בדברים אחרים ישראל גמור הוא:

וכן לענין להלוותו ברבית כתב הטור ביו"ד סי' קנ"ט מומר מותר להלוותו ברבית כיון שאין אנו מצווין להחיותו וע"ש בב"י שרמז להקת המתירים דהגם דהרא"ש והטור כתבו מומר בסתם דהוא לע"ז מילתא פסיקתא נקטי אבל ה"ה מומר אוכל נבלות להכעיס מותר להלוותו ברבית כמ"ש התו' וההגהות במקומות הנז' והנה לכאורה ק' ממ"ש הנמק"י פ' איזהו נשך אמתניתין דאין מקבלין צ"ב משם ר"ת דמותר להלוות ברבית לבן המשומדת מק"ו דגופו והוק"ל הרי מוסר דגופו שרי וממונו אסור דילמא נפיק מיניה זר"מ ותי' דבמשומד לע"ז ליכא למימר הכי כיון שנטמע בין הגוים וכן הבעה"ת שער מ"ו כתב מהרמב"ן כר"ת וחי' כנז' דשאני מומר לע"ז. וא"כ אמאי התו' לא חשו במומר אוכל נבלות להכעיס לזר"מ ואפ' דה"ט כמ"ש התו' בע"ז דכ"ו אהך דתני ר' אבהו קמיה דר"י המינין והמסורות והמומרין מורידין ולא מעלין אמ"ל אני שונה לכל אבדת אחיך לרבות את המומר ואת אמרת מורידין סמי מכאן מומר ולישני כאן באוכל נבלות לתיאבון כאן להכעיס. להכעיס מין הוא פירש"י והא תנא ליה רישא מינין ע"כ והק' התו' מאי פריך אימא מורידין ואפי"ה משיבין לו אבדה משום זר"מ ותי' דמוהשבותו דאיתרבי אבדת ממונו משם איתרבי אבדת גופו ומומר לתיאבון וכו' אתה מצווה להחיותו ומיהו מומרים של עכשיו להכעיס הן וכל להכעיס אי אתה מצווה להחיותו כדמשמע מההיא דפ' השולח וכו' ומותר ליקח מהן רבית וכו' דלא קרינן ביה וחי אחיך עמך וכו' אבל מסור מגרע גרע מניה ובכ"מ שונה מסור אצל מין ולא אתרבי אצל אבדה ושמא וכו' עש"ב. והשתא תיקשי דאמאי כד ס"ד דלתיאבון כמסור הק' דבממוני חיישי' לזר"מ ולבסוף כשכתבו דמסור גרע מיניה וא"כ להכעיס הוי כוותיה דמסור אמאי לא חשו לזר"מ בלהכעיס כמסור אלא מוכרח דס"ל דכמו בלתיאבון אמר"י כשם דאיתרבי ממונו מוהשבותו כן איתרבי גופו כך להכעיס דאישתמיט גופו מוהשבותו כדמוכח מפ' השולח כן ממונו דגוף וממון משקל אחד להם משא"ך מוסר דלא אימעיט גופו אלא מכח רודף עיין בתוה"מ סי' שפ"ח אבל אין טעם לאבד ממונו רק למ"ד בב"ק דקי"ט התיר משום שלא יהיה ממונו חמור מגופו ובר פלוגתיה חולק דכיון דלא אימעוט להדיא לא אהני ק"ו דאיכא למפרך משום זר"מ או י"ל עוד דס"ל שאין לחוש לזר"מ רק באיבוד ממונו בלתי הנאה למאבד משא"כ ברבית דאגר נטר הוא ותועלת הוא למלוה מפנ"כ אי איכא וחי אחיך אין אבל משום זרעו לא ועיין בח"מ סי' שפ"ח גבי מסור נמי שכתב מור"ם דדוקא לאבד בידים אסור אבל לקחת לעצמו שרי. וא"כ זהו טעם הב"י שכ"כ לדעת הרא"ש והטור. אך הב"ח פליג על הב"י וס"ל דהטור והרא"ש לא התירו במומר להכעיס ואין להקל וכו' וכ"ש דרש"י בתשו' ושאר גדולים אוסרים להלוות גם למומר שיצא מהכלל ע"ש. וראיתי להרב מש"ל בפ"ה מהמלו"ל האריך בזה משם כמה פוס' דלא מוזפינן למומר להכעיס ברבית ועמד נגדו מ"ש בע"ז דלא מהדרינן ליה אבדה ותי' דל"ח רק לאבד ממונו בידים אבל לטרוח ולהציל לו לא וכו' וכתב דבזה ניצול מקו' התו' שם ע"כ (אמת כי חי' זה מבואר בס' יראים סי' מ"ז הביאו הסמ"ג עשין קס"ב אבל התו' שם ספוקי מספק"ל בזה שכתבו לא מצינו מסור דאתרבי גבי אבדה כלו' ולא חיישינן בזה לזר"מ וסיימו שמא מאן דאית ליה ממון מסור אסור ה"ה אבדתו משום יכין וכו' וא"כ לשיטתם לא ידעתי איך ניצול מקושייתם. שו"ר לה' ווי העמודים בסי' מ"ז כתב על המש"ל ז"ל שלא ראה במהר"מ מלובלין שפי' כונת התו' כמ"ש הוא ז"ל. ואני אומר אפ' דהא קשיתיה להמש"ל דא"כ אמאי לא תי' התו' בקיצור דשאני מסור דלא איתרבי לאבדה משא"כ מומר והוצרכו להך דמקרא דאיתרבי ממונו איתרבי גופו כקו' הרמ"מ שם אלא די"ל דהוצרכו לזה להך צד שכתבו דאין חילוק בין אבדה לממון משום יכין ולזה הניחו דמ"מ במומר איתרבי גופו להדיא ולכן המש"ל כתב דלדידיה דפשיט"ל החילוק בין אבדה לשאר ממון ניצול מקו' התו' מבלי צריכות לטעם דאיתרבי גופו) ומ"מ כתב שם המש"ל לדעת התו' דמלוין למומר להכעיס ברבית וטעמם משום דמעטיה קרא בהדיא לפיכך ל"ח לזר"מ כמ"ש בעניותי ושו"ש שזכיתי לדע"ק רק מני"ר כתב המיעוט מדכתיב וחי אחיך ע"ש ועיין בתשו' ח"ץ סי' מ"ג שכתב וז"ל ומה שרצה הב"ח ז"ל לדמות מומר למסור דממונו אסור וכו' משום יכין וכו' ה"ן אסור להלוותו ברבית וכו' נלע"ד דדוקא גבי איבוד ממונו שלא מדעתו הוא דאיכא משום יכין וכו' אבל בנותן מדעתו לא דאטו אי בעי מומר או מסור ליתן מדעתו לאחרים ולהניח את בניו אין מה שעשה עשוי וכו' ע"ש. ואנכי לא זכיתי להבין דנהי דטעם כעיקר הוא זה למתירים אבל מה לו ולב"ח ז"ל שהביא האוסרים רבים ונכבדים וחוששים לזר"מ ובודאי טעמם ונימוקם דהו"ל כנוטל רבית מהזרע עצמו דאז אפי' מדעתיה אסור כמ"ש בב"מ דס"א תאמר ברבית דמדעתיה ע"ש וכן שם בדס"ב גזלנין מאי ניהו מלוי ברבית. ומה דמות לנותן בתורת מתנה ודברי הב"ח וחומרתו משום האוסרים חיים וקיימים:

הראת לדעת דלהלוותו למומר ברבית יש אוסרים ויש מתירים אך המתירים חלוקים בטעמם די"ס משום שלא יהיה ממונו חמור מגופו והתו' כתבו משום שאין אנו מצווים להחיותו וכו' וכ"כ בתשו' דשייכי לס' משפטים סי' ל"ו והרמב"ן הבי"ד בעה"ת והמש"ל שם כתב משום שאינו אח וכ"כ ס' יראים סי' מ"ז הבי"ד הסמ"ג עשין קס"ב והאוסרים שם בבעה"ת ובסמ"ג טעמם דלא נפיק מכלל אחוה וס' רש"י ודעימיה הביאם הרמב"ן בתשו' הנז' משום דאם אין אנו מצווים להחיותו מ"מ הוא מצווה ואיך נעבור על לפני עור ובתשו' דשייכי לס' משפטים שם כתב ראבי"ה משם האוסרים בטעם זה ושכן פסק זקנו והוא ז"ל חיזק דבריהם מהך דאני שונה לכל אבדת אחיך לרבות המומר וכו' ואם מוזהרים להחזיר אבדתו ק"ו שלא נקח ממנו רבית ע"ש (המש"ל ז"ל הק' ע"ז דהתשו' הנז' מיירי במומר לע"ז ומאי מייתי ראיה מהסוגיא דלא איתרבי רק להכעיס בנבלות אבל מין מפו' דאין מחזירין אבדתו ועיין למהר"י הלוי סי' נ"ג דקט"ו שהעתיק בדברי ראבי"ה באותה תשו' שזקנו אסר להלוות רבית למומר ישמעאל ולפי גרסתו אין כאן קו' דישמעאל לאו עוע"ז נינהו והמומר לדתם אינו מין. אגב אורחין ראיתי למהר"י הלוי שם הק' לשיטת רא"מ ז"ל דלתיאבון אע"ג דיצא מכלל אחוה איתרבאי להשבת אבדה דממון שלו הוא א"כ אמאי הסמ"ג דאזיל לשיטתיה התיר במומר לישמעאל ליטול ממנו רבית וכו' ותי' ולדידי עדיפא מינה הו"ל לאקשויי מסוגיא גופה שם דקאמר קסבר מומר להכעיס מין הוא כלו' ותנא ליה רישא ובודאי אין מחזירין אבדתו ולדברי רא"מ תיקשי אמאי אלא ודאין זה קו' משום דלולא ריבוי לכל אבדת אחיך הו"א כיון דכל מומר יצא מכלל אחוה גם לתיאבון הוה מפקעינן ממונא מיניה וכיון דהך ריבויא הוא דאהדריה אית לן לאוקמיה דוקא בדמסתבר דהיינו לתיאבון וזהו טעם המתירים במומר לישמעאל) והרדב"ז ז"ל ח"א סי' י"ב הביא מחלוקת זו וכתב להכריע מדיליה כמתירים שכיון שכפר באלד'י יש' והודה בע"ז הרי הוא כגוי גמור לענין זה ואעפ"י שקדושיו תופסים חומרא דאשת איש שאני אבל לענין רבית אפקרוה רבנן לממוניה ועבדוה מתנה משום דקלקלו מעשיהם כדגרסי' בירו' דע"ז דכותאי שרי להלוותן ברבית משום שקלקלו מעשיהם והא דאמרי' לכל אבדת אחיך לרבות המומר וכו' התם בלתיאבון ואפי' להכעיס ובשאר עבירות אבל מומר לע"ז הרי הוא כגוי לדבר זה ע"כ. ולכאורה דב"ק הם קשי ההבנה דמה שהכריע מדעתו במומר לע"ז דהוא כגוי מפו' שם בע"ז דמין מורידין וכו' ול"ק להו רק אמומר וביותר יפלא דנראה מדב"ק דאינו רק מדרבנן שהפקירו ממונו. ועוד דלמטוניה ז"ל מאי ק"ל מהך דלכל אבדת אחיך וכו' נימא דהתם מדאורייתא ומ"מ חז"ל הפקירו ממונו משום קלקול מעשיו גם הראיה מהירוש' אינה מכרעת דהא גם האוסרים ראו הירוש' ועכ"ז אסרו כמו שיראה הרואה בדב"ק ואפשר טעמם דכיון דמומר איתרבי להדיא לממונו לא ראו חז"ל להפקירו ככותי וכמש"ל משם מהרש"ך ז"ל לס' הגאונים בירושת מומר דכיון דאיתרבי להדיא לירושה לא רצו חז"ל להפקיעה והנראה לישב דב"ק דס"ל דכיון דלא אשכחן ריבויא להדיא במומר לע"ז אית לן לאוקמא במסתבר לתאבון ולמרבה גם להכעיס דשאר עבירות ולא במומר לע"ז דאיהו נשאר בספק אי איתרבי או לא ומאי דפשיט בש"ס דמורידין אין ללמוד לענין ממונו. אבל מ"מ מכח קלקול מעשים יש להכריע בו שהוא כגוי לממון ולא לענין קדושין משום חומרא דאשת איש. זהו תורף כונתו ז"ל:

וכל זה להלוותו ברבית אבל להלוות ממנו עיין בטור והתו' והנמק"י והרמב"ן הנ"ל במקומותם ז"ל דאסור וטעמם דנהי דלדידן שרי משום שאין אנו מצווים להחיותו (או משאר טעמים הנז') אבל איהו מוזהר עלן וחייב במצות ע"ש זולת דלכולהו פשיט"ל והרמב"ן ז"ל ספוקי מספק"ל (עיין בגד"ת שם תמה ממ"ש הרמב"ן שמצא במס' כותים דתני אבל מלוים אותם ולווין מהן ברבית ונראה דבגירי אמת תני לה. ואני אומר דלהפוס' הנז' פשיט"ל דבגירי אריות איירי והרמב"ן מספק"ל) ונמצא לפ"ז דבין בקדושי מומר בין בירושתו בין ברבית דידיה כ"ע סברי דיש' גמור הוא (רק ס' הגאונים בקדושין) ועיין למהר"י הלוי סי' נ"ב שתמה על מי שרצה לפטור המומר מעשה דוחי אחיך וכו' דלכ"ע לדידיה מוזהר במצות הוא. גם הש"ך ביו"ד סי' קנ"ט שתמה בכותים דאינם כמומר דעשאום גוים גמורים ע"ש מודה הוא במומר וע"ש בפת"ש שתמה משם ה' תפארת צבי גם בכותים דנהי דעשאום וכו' מ"מ מי הפקיע אותם ממצות. ומה שיראה לכאורה נגד זה מדתניא בגטין דמ"ה סת"מ שכתבן מין ומסור נכרי עע"ז ועבד אשה וקטן וכותי ויש' מומר פסולין שנא' וקשרתם וכתבתם כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה וכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה. לאו למימרא דיש' מומר אינו חייב בקשירה אלא כלו' שפרק מעליו עול מלקשור וכפירש"י להדיא שם וז"ל עבד ואשה אינן בקשירה דמ"ע שהז"ג הוא מומר ומסור הרי פרקו מעליהן עול ועיין בתו' דע"ז דכ"ו ד"ה וכי כתבו דהך היקישא ל"ש רק משום עבד ואשה והנך פיסולייהו משום שאינן כותבים לשמן ונקטינהו באגב) וכ"כ הרמב"ם פ"א מה' תפלין סתו"מ שכתבן וכו' הרי אלו פסולין ויגנזו שנא' וקשרתם וכתבתם כל שמוזהר על הקשירה (לאפוקי עבד ואשה) ומאמין בה (לאפוקי מין המומר) הוא שכותב ע"כ ומרן בכ"מ מקורו הערה מהש"ס ופירש"י ע"ש ובא"ח סי' ל"ט כ"כ בב"י להדיא ע"ד הרמב"ם וז"ל כלו' ומומר ומסור כיון שפרקו עול אינם מאמינים במצות וכך הם דברי רש"י ע"כ (אגב ארחין ראיתיו שם בכ"מ כתב ונראה דהאי מומר הוא לכה"ת כולה דאי לדבר אחד מאי איריא מסור אפי' לאחת משאר עבירות פסול אבל בב"י בא"ח שם כתב דהך מומר בלהכעיס במצוה אחת ומוסר אפי' לתאבון משום דחמיר או מוסר נמי להכעיס ואיצטריך משום דלא כתיב איסורו בתורה להדיא אלא מלא תעמוד על דם רעך ס"ד דלא הוי פורק עול קמ"ל ע"כ. וק"ל בגויה טובא חדא אמאי לא אוקי תרוייהו בלהכעיס אלא במומר לשאר עבירות בעי פרהסיא וכמ"ש בחולין ד"ה אפי' מומר לחלל שבתות וגם ברגיל עיין בתו' חולין די"ד ד"ה השוחט והרמב"ם פ"ג מה' מעה"ק כ"כ ואילו מוסר בתרי סהדי די עיין בחוה"מ סי' שפ"ח. ועוד למאי דבעי למימר בכ"מ דבמומר לכה"ת איירי נראה דזה מין הוי דנהי דאיפליגו ביו"ד סי' קנ"ח במומר אוכל נבלות להכעיס דלהרמב"ם הוי מין ולהטור הוי מומר מודים הם במומר לכה"ת דהוי מין וגדולה מזו כתב הר"ן פ' אין מעמידין דכ"ו דלא איפליגו רב אחא ורבינא אי מומר להכעיס לד"א הוי מין או מומר רק בשאר דברים אבל מחלל שבתות בפרהסיא לכ"ע הוי מין כמ"ש בחולין דמומר לכה"ת הוא ולפ"ז קשה תרתי חדא דמין הא תני ליה רישא המין והמסור ותו דהב"י שם בסי' קנ"ח כתב דהנפקותא בין הטור להרמב"ם הוא דאי הוי מין ס"ת שכתבו ישרף ואי מומר דוקא פסול ויגנז. וא"כ לפי מה שהוכחנו דלכה"ת מין הוי אמאי כתב הרמב"ם הרי אלו פסולין ותגדל התימה דהתם בב"י כתב טעם להרי"ף והרמב"ם דאפי' להכעיס בד"א הוי מין הגם דקי"ל במח' ר"א ורבינא ה' כדברי המיקל משום מ"ש הר"ן ז"ל דכיון דבמח' זו איכא קולות וחומרות ואשכחן לר"י דפשיט"ל דמין הוי כוותיה נקטינן וכ"פ בש"ע שם דמין הוי ומורידין והשתא אפי' למ"ש בב"י א"ח (מומר להכעיס בד"א איירי יחולו ע"ז הקו' הנז' וביותר יפלא מ"ש בש"ע א"ח סי' ל"ט ס"ת שכתבו מומר לע"א פסול ויגנז. דהא מומר לע"ז מפורש התם בפא"מ דלכ"ע הוי מין וא"כ הול"ל ישרף. ובפרט דבין בכ"מ בין בש"ע לא עלה ע"ד לאוקומי במומר לע"ז ואין מצא זה. ולזה ראיתי להיד אפרים שכתב מכח הכרח דהאי מומר לע"א הוא נוט' לעבירה אחת והנאני. וראיתי להמג"א שם סק"ג הק' ממש"ש פסול דנראה דלא הוי מין ואילו ביו"ד סי' קנ"ח פ' דהוי מין והצ"ע. והנלע"ד בזה דנהי דבב"י ביו"ד נראה שנטה דעתו למ"ש הר"ן דלהרמב"ם אפי' בלהכעיס בד"א הוי מין וס"ת שלו ישרף הדר ביה מזה ממה שדקדק בדברי הרמב"ם בה' תפלין שכתב סתו"מ שכתבן אפיקורוס ישרפו כתבן כותי או יש' מומר פסולין ויגנזו ולא פירש מהו האפיקורוס כדפי' בפ"ד מרוצח היו"ד דהיינו עובר להכעיס אפי' בד"א ולזה הביא בה"ת פירש"י דאפיקורוס הוא אדוק בע"ז כגון כהניהם ישרף דודאי לשם ע"ז כתבו ע"ש וס"ל למר דנהי דלענין הורדה הדין הוא דמומר לד"א הוי כמין אבל לענין ס"ת לא ישרף עד שיהיה אדוק בע"ז משום סתם מחשבתו ולזה כתב הרמב"ם אפיקורוס סתם ובזה תנוח קושית הר"ן להרמב"ם דבאמת אזלינן בתר כללא דה' כמיקל ולפיכך בהורדה דאיהו קולא לדידן פסקנו דמין הוי ועיין בכ"מ פ"ד מרוצח הי"א למה פסק דמין הוי אבל בשרפת ס"ת דהוי, חומרא כמ"ש הב"י שם פסקנו דהוי מומר ואין שורפין. והגם דבה' יסוה"ת פ"ו ה"ח כתב אפיקורוס יש' שכתב ס"ת שורפין אותו וכו' מפני שאינו מאמין בקדושת השם וכו' וטע"ז שייך לפחות במומר לכה"ת להכעיס י"ל אנה"ן אלא שמ"ש הכ"מ דבמומר לכה"ת איירי היינו עובר לתאבון דזה ודאי מאמין בק"ה ומומר הוי ולא מין כמ"ש בפ"ג מה' תשובה ה"ט וע"ש בכ"מ ראיה לדברינו דנטה מדברי הר"ן וס"ל דלקולא פוסק הרמב"ם במח' ר"א ורבינא. וכיון דהתם לא נ"מ מידי דבין מומר או מין אין לו חלק לעוה"ב תפש כמיקל ועיין בס' הל"מ פי"א מגזו"א ואכמ"ל ומומר להכעיס בד"א נמי מאמין בק"ה הוא ומ"ש הרמב"ם בפ"ב מע"ז ה"ה האפיקורוסי' הם התרים וכו' עד שנמצאו עוברים על גופ"ת להכעיס וכו' התם בעוברים על הרבה גופ"ת ולא על אחת שו"ר להכנה"ג ח"מ סי' תכ"ה הגב"י או"ח האריך ופלפל בענין זה ובדברי הרמב"ם ממקום למקום ולפמ"ש דכל שהוא קולא לדידן נפסוק כמיקל יתיישבו כמה מקומות) ומה שרצו המעיינים לדון מדברי הר"ן שהביא הב"י יו"ד סי' רפ"ט וז"ל דנראה מדברי הרמב"ם ורש"י דפסולייהו דהני מדאורייתא ואחרים פירשו דמסור ומומר מדינא איתנהו בקשירה אלא דמדרבנן וכו' עשאוהו כאילו אינו בקשירה וכו' ע"כ דמשמע דלרש"י והרמב"ם אינן בקשירה שאינן מחוייבין בדוקא היא כי הנה מפורש ברש"י ורמב"ם דמחוייבים רק שאינן מאמינים והיינו דליתנהו בקשירה אלא כלו' דלרש"י הגם שהם מחוייבים כיון שאין מאמינים יקראו ליתנהו בקשירה והכתוב פסלם. ואחרים ס"ל דכיון דהם מחוייבים ל"ש למימר בהו ליתנהו בקשירה ואינן בכלל כל שישנו אלא מדרבנן פסלו כתיבתם וז"פ ועיין בב"י א"ח סי' ל"ט

ניתנה ראש לענין שאלתנו מכל האמור מפו' דמומר חייב בכל המצות וגם צדקה בכלל אבל צריך לדעת אי מקבלינן מניה כיון דטובה היא לו וכמ"ש בילקוט רות ושם האיש אשר עשיתי עמו תני ר' אושעיא יותר ממה שבעה"ב עושה עם העני העני עושה עם הבעה"ב וכו' וא"כ הא תנן המינין וכו' מורידין ולא מעלין וכ"פ הרמב"ם פ"ד מה' רוצח היו"ד ופי"א מה' עדות ופ"י מה' ע"ז (הכ"מ בה' רוצח מפני שלא כתב הרמב"ם המסורות אמר נראה דגריס בברייתא האפיקורוסין במקומם והוא פלא דהא בה' עדות כתב הרמב"ם המוסרים והאפיקורוסין והמומרין גם בה' ע"ז כתב המוסרים ואפיקורוסי' והשמיט מומרין אפ' משום דס"ל לענין הורדה מומר להכעיס בכלל מין הוא ועיין בלח"מ בה"ע למה פירט שם המומר ועיין ביו"ד סי' קנ"ח דמני הטור מינין ומוסרין ומומר ואפיקורוס וכתב הב"י דמ"ש רבינו והאפיקורוסי' שם בברייתא בנוס' הרי"ף והרא"ש. ומדוע לא ניח"ל לומר כן גם להרמב"ם דגריס לכולהו בברייתא ואי משום שהשמיט מוסר בה' רוצח נאמר דסמך על שאר מקומות שהזכירו ובפרט שכבר חרץ משפטו ביחוד פ"ח מחובל ע"ש וכ"ן להשיב בעד הטור ח"מ סי' תכ"ה שהשמיט מוסר משום שדן דינו כבר בסי' שפ"ח) גם בש"ע יו"ד וח"מ במקומותם פסק דגם מומר להכעיס מצוה להורגו. ואפי' במומר לתיאבון יש לדון אי מקבלין כיון דהוי זה כמו העלאה והרמב"ם בה' רוצח שם מחלק בין ישראל העומד ברשעו דזה אסור להצילו אם נטה למות אבל מי שאינו עומד ברשעו מצוה להצילו ע"ש ובכ"מ שם כתב דשניהם לתיאבון רק דזה עומד ברשעו וזה אינו עומד וכ"פ בש"ע יו"ד וח"מ כלשון הרמב"ם ולענין אבדה פ' הרמב"ם בפי"א מה' גזו"א דלתיאבון מצוה להשיב לו אבדתו ולא חילק בין עומד ברשעו ללא עמד נראה שסמך בזה עמ"ש בה' רוצח הנז'. (המש"ל שם כתב שה"ה בפי"ג מאיסורי ביאה כתב דברים תמוהים מאד נראה שכונתו למ"ש ה"ה ע"ד הרמב"ם שם בהי"ז דגר שמל וטבל יצא מכלל הגוים וכו' ואפי' חזר ועע"ז הרי הוא כישר' מומר וכו' ומצוה להחזיר אבדתו דהוא ממה שנתבאר בפי"א מגזלה שמחזירין אבדת מומר והוא שיהיה מומר לתיאבון ע"כ וק' להמש"ל ע"ז מה שהק' שם הכ"מ ז"ל דמאי לתיאבון שייך בע"ז ומ"ש רבינו ומצוה להחזיר אבדתו לאו אחזר ועע"ז אלא קאי למ"ש הואיל ומל יצא מכלל הגוים ע"ש. ולולא מסתפינא אמינא למלט ה"ה ז"ל דלא ניח"ל בפי' הכ"מ משום דא"כ ברישא הול"ל ומצוה להחזיר ולזה אוקמא אסיפא ולאו אכולה אף בחזר ועע"ז אלא אחזר ומילי מילי קתני שאם חזר ועע"ז קדושיו קדושין ואם חזר ואכל נבלה לתאבון דוקא מחזירין אבדתו וקמ"ל דגם בכלל אחוה ישנו אלא שקיצר) ואין לדמות דינו לב"ן שכתב הרמב"ם פיו"ד מה' מלכים נתן צדקה מקבלין ממנו ונותנין אותה לעניי ישראל אבל גוי נותנים אותה לעניי גויים ע"ש דאדרבה משם ראיה כי ב"ן דשם הוא גר תושב וכמ"ש הכ"מ שם ובגר תושב כתב הרמב"ם שם הי"ב שנוהגין עמו בדרך ארץ וג"ח כישר' גמור משא"כ בגוי וכ"פ בפיו"ד מה' ע"ז דלעכו"ם אסור ליתן מתנת חנם אבל נותן הוא לגר תושב ומומר לתיאבון לגוי דמי ולא לגר תושב כמ"ש שם בה"א וב' ואדרבא גריע מיניה כמש"ש בה"א דלגוי לא יצילנו אבל לאבדו אסור ואילו אפיקורוס מורידין. גם בה"ב אסר לרפאת לגוי רק אם משום איבה מותר בשכר ולא בחנם ואילו לגר תושב גם בחנם א"כ גר תושב עדיף מגוי וגוי עדיף מאפיקורוס רק במומר לתיאבון השוה אותו בה' רוצח לעכו"ם ומ"מ ודאי דלא דמי לגר תושב (בהבדל זה אני תמה במ"ש הרב ווי העמודים בסי' מ"ז ס"ג לתמוה על הסמ"ג שכתב אבל הגוים וכו' לא מעלין ולא מורידין דהא קי"ל כחכמים בע"ז דס"ד איזהו גר תושב כל שקבל עליו ז"מ ב"ן ומוקמינן לה להחיותו א"כ בעינן שיקיים כל ז"מ ועוד כתב הרמב"ם פי"ד מהא"ב דאין גר תושב נוהג בזה"ז ע"כ. נראה מק"ו דמחיין ולא מורידין אחת היא ולהכי ק"ל ואחה"ר הנה הוכחנו דגוי דינו דאין מורידין אבל אין נותנין לו מתנת חנם ובזה איירי הסמ"ג אבל גר תושב מחיין נמי משלנו כיש' שו"ר להעה"ש יו"ד סי' קנ"ח העיר עליו גם אני תמה עמ"ש הב"י שם ביו"ד דפי' אין מורידין בגוי היינו שאין מצוה אבל אינו אסור דזה היפך דברי הרמב"ם הנז' שכתב אסור וראיתי להט"ז שם הק' כן ובנק"ה חילק בין קבל עליו ז"מ ללא קבל ואח"ה מלבד מ"ש דגם בלא קבל אסור עוד בה בקבל מאי אירייא דאינו אסור והלא גר תושב מצוה להחיותו נמי שו"ר להכנה"ג ח"מ סי' תכ"ה הגב"י אוי"ב תמה כן על הב"י עצמו) ובפרט למ"ש החק יעקב בסי' תמ"ה לענין חמצן של עוברי עבירה דמותר מפני שהן מחליפין וכו' דמשא"כ במומרין דהשתא דכולם מיקרי להכעיס ע"ש ולפ"ז הם גרועים גם מגוי אלא דהרה"ג מהרח"פ ז"ל בגנזי חיים מע' מ"ם אול"א תמה עליו מהב"ח יו"ד סי' ש"מ ומהרד"ך בית י"א ומהר"ש הלוי יו"ד סי' כ"ט דכולם סוברים אדרבה בזה"ז כולם לתיאבון והביא מהרב אות אמת מ"ש על נוסח הוידוי להכעיסך נתכונתי תמה אני אם יש בדור הזה מתכוין להכעיס. ומ"מ הנה הביא הרב שם למהרשד"ם ביו"ד רס"י רצ"א ולהרב חיים וחסד למהר"ח מוסאפייא ד"ץ שכתבו הנוסח להכעיסך נתכונתי שיורה זה כהחק יעקב וא"כ לא פלט זה ממחלוקת. ומ"מ במומר כנ"ד דהוא מטמיע עצמו לעע"ז כבר פסק מור"ם יו"ד סי' קנ"ח דזה ודאי מומר להכעיס ומורידין ולא מעלין

והנה אם באנו לדמות גרמת זכות הצדקה למתנה היה מקום לחלק בין גוי למומר דנהי דגוי אסור לו מתנת חנם אבל למומר שרי דהא הרד"ך בבית כ"ד וכ"ח בחזרתו כתב על האנוסים דכיון שיש בידם לשוב ולא שבו הו"ל מומרים להכעיס וכ"כ מרן בב"י יו"ד סי' קנ"ט ע"ד התו' ע"ש ועכ"ז כתב הכנה"ג ח"מ סי' רנ"ו הגה"ט או"ז משם מהרשד"ם ז"ל דעם דקי"ל ש"מ שציוה לתת מתנה לגוי אין שומעין לו אין האנוסים בכלל וכ"פ משם מהר"א גאליקו ז"ל דמה שנותן הנותן מדעתו לא מזדקקינן לקנוס ולהפקיר וכו' ונלע"ד הטעם בזה דהגם דמומר גריע מגוי לענין הורדה מ"מ אין זה כ"א מדרבנן אבל במתנה דמדאורייתא אסירא לגוי ולא למומר לא ראו חז"ל לקונסו בנותן לו מדעתו. ונ"מ דאם בא לימלך קודם הנתינה אנה"ן נימא ליה לא יתן אבל נתן לא. והכנה"ג שם כתב טעם המתנה משום שמא יחזור ליהדות. ולדבריו גם לכתחילה נמי ובפרט בנ"ד דהוא אחיו ומכירו והתו' בריש ע"ז ד"ה אסור כתבו משם הירוש' דאיסור לשאת ולתת ביום אידם לגוי מכירו שרי וכ"כ להדיא בנח"ל סי' כ"ה משם חכם אחד דאפי' נימא דמשומד בכלל איסור מתנת חנם עכ"ז למכירו שרי עפ"י דברי התו' הנ"ל:

אך הנח"ל שם תמה עליו איך מסתפק אם אסור ליתן מתנה למשומד פשיטא דאסור כיון דמין הוא וגרע מגוי ואסור להחיותו וכו' והגם דלט' הכנה"ג אולי יחזור ליהדות אין קושיא כי הגם שהרמב"ם בפ"ב מע"ז כתב דמומר לע"ז וכו' אין מקבלין אותו בתשו' לעולם הלח"מ שם הוכיח מהרמב"ם גופיה שאפשר לו לשוב ויישב הדבר והת"ה בסי' קצ"ח פסקו מור"ם ביו"ד סי' קנ"ח כתב דאדרבה אין מחמירים עליהם שלא יחזרו לסורם. מ"מ מה נענה לס' הנח"ל דאסר המתנה גם הכנה"ג שם כ"כ ממהריב"ל בתשו' כ"י והדבר במחלוקת וכ"ש די"ל דכ"ע מודו בגרמת זכות שאינו מרגיש בה שיחזור ליהדות דאסיר:

אלא דנלע"ד אדרבה זיל לאידך גיסא דגם החולקים במתנה לאסור מודו בגרמת זכות המגעת לו מן השמים דשרי ממ"ש התו' בברכות ד"ז ע"א ד"ה ההוא צדוקי דאע"ג דקי"ל הצדוקין מורידין ולא מעלין היינו בידי אדם אבל ביד"ש לאו אורח ארעא להענישם ולהטריחם ולהורגם ועיין בתו' ע"ז ד"ד ע"ב ד"ה ש"מ לאו וכו' ואע"ג דהתם להענישם קאמרי והכא למנוע מהם זכות מ"מ זכר לדבר הוא דיש לחלק בין בידי אדם לביד"ש ובפרט דגרמת זכות מדין העלאה איהו והרי כתבו דגם להטריחם שהיא מעלין לאו אורח ארעא (במומר לתיאבון אפי' כמה פעמים פשיט"ל דשרי ממ"ש הטוי"ד סי' רנ"א דאם רצה לעשות עמו לפנים משוה"ד עושה והרב"י כתב שכ"ד הרמב"ם ועיין שם בש"ע בהגה דעבריין לתיאבון אין איסור בדבר אם רוצים לפדותו אבל אין מחוייבין בכך וע"ש בש"ך וט"ז דהך מומר לתיאבון אפי' רגיל כמה פעמים אבל פעם אחת מצוה נמי לפדותו והגם כי העה"ש שם או"ב הק' ע"ז דמאי פריך בע"ז אני שונה לכל אבדת אחיך לרבות המומר ואת אמרת מורידין לישני כאן במומר הרגיל כאן בפעם אחת ע"ש. אחה"ר לק"מ דלא מצי מוקים ברגיל דא"כ הוי דינו כמינין וכו' הנשנים שם דאסור להצילם ואילו אנן לא קיי"ל הכי ברגיל אלא דאינו חייב להציל אבל הרשות בידו להציל כדין רועי בהמה שהם מומרין לתיאבון ונשנו שם ברישא. והגם דהרמב"ם ערבינהו לרועי בהמה עם גוים ודין עכו"ם שאסור להציל כבר עמד ע"ז הכנה"ג ח"מ סי' תכ"ה הגב"י אוי"ב והוכיח דלצדדין קתני ועיין להרב תאיר נרי יו"ד סי' ו' אריכות בדברי הפוס' ויש לעמוד בהם אלא שאכמ"ל. וע"ש להעה"ש שכתב דמומר כזה דעת הרמב"ם ותו' וסמ"ג שמצוה נמי להחיותו והרב בכור שור בחי' לגטין תמה על הש"ע ואחרונים למה לא כתבו כן גם הפת"ש שם סק"א כתב משם החו"י קל"ט וכנס"י ל"ח דכל שאינו להכעיס אפי' עבר. כמה פעמים מצוה להחיותו כמ"ש הבכ"ש ז"ל. וע"כ שם מהבכ"ש דס' להכעיס או לתיאבון ודאי מצוה להחיותו ויש ללמוד מזה לזה"ז שהבאתי מח' במומרין בזה"ז אי להכעיס או לתיאבון וס' הוא דמצוה להחיותן) וכן יש להוכיח דמידי דביד"ש או כפרה שרי גם במומר להכעיס ממ"ש בסנהדרין דמ"ז נבזה בעיניו נמאס זה חזקיה מלך יאודה שגירר עצמות אביו וכו' והודו לו מאי טעמא כי היכי דתיהוי ליה כפרה לאבוה. (עיין פירש"י בפי' נבזה בעיניו דמחלפא שיטתיה מהכא למכות דכ"ד וכן מ"ש הכא גירר עצמות אביו כדי שיתיסרו אחרים ובברכות דיו"ד מפני שהיה רשע ביזהו ובפסחים דנ"ו כתב משום כפרה ומשום ק"ה ועיין למהר"י הלוי סי' מ"ט כתב דרש"י ל"ג הכא משום כפרה ופי' דפסחים הוי תיובתיה) ואע"ג דהתם בבעית קבורה אי משום בזיונא או משום כפרה קאמר הש"ס האי דצדיק הוא תיהוי ליה כפרה הנך לא תיהוי להו כפרה ופירש"י לא ניח"ל לקובה"ו דליהוי להו כפרה לפי שאף על פתח קברם לא היו חוזרים ע"כ. הנה בלא"ה ק' דא"כ איך חזקיהו עביד כפרה לאבוה ואי משום כבוד או"א שאני כיון שאין רצונו של הקב"ה בכך הרי תנן במציעא יכול אמ"ל אביו הטמא וכו' ישמע לו ת"ל אני ה' כולכם חייבין בכבודי. אם לא דהתם שאני שגילה קרא דלא יקברו והטעם כמ"ש רש"י שיודע תעלומות צפה והביט שאלו אף על פתח קברם לא היו חוזרים משא"כ רשעים אחריני עבדינן להו כפרה. וכן בדין נמי מדאמרינן התם בדמ"ז בהרוגי ב"ד דמיתתן כפרתן ומסיק התם דמיתה וקבורה בעינן. גם התו' בדמ"ו ד"ה קבורה כתבו דבקבורה ודאי איכא כפרה והבעיא היא מי הוי עיקר אי בזיונא או קבורה. והרמב"ם פסק פט"ו מסנהדרין מ"מ לקבור כל הרוגי ב"ד ביום ההריגה והשתא הרי גם מגדף ועוע"ז בכלל הם ואיך עבדינן להו כפרה והרמב"ם בפ"א מה' אבל והטור סי' שמ"ה גבי מומרים ומוסרים נזהרו לכתוב שאין מתעסקים עמהם ואין מתאבלים ואילו קבורה לא הזכירו נראה דפשיט"ל שקוברים אותם וכ"כ להדיא הב"י בסי' של"ד משם הקונדריסין בשם הרשב"א וכ"מ הוא ז"ל ברשב"א סי' תשס"ג ועיין למהר"י הלוי סי' מ"ט במומרת דאין מתאבלין אבל קוברין אותה. וכן ראיתי למהרד"ך בתשו' י"א שבן המשומד יאמר על אביו קדיש ולא הוי זה"ת ומייתי ראיה מהך דחזקיהו וכו' וממ"ש בחגיגה דט"ו על ר"מ דאמר על אחר מוטב דלידייניה וליתי לעלמא דאתי מתי אמות ואעלה עשן מקברו וסיים ונראה דר"מ לזכות את רבו קאמר וכו' נראה דלא הוה גריס מוטב דלידייניה מפנ"ז כתב ונראה) וגם מור"ם בתשו' סי' פ"א פשיט"ל כן שכתב על דברי הת"ה לקרות לבן המשומד בשם אבי אביו ולא בשם אביו דלאו מדינא הוא אלא עצה טובה כדי שיתבייש אביו ויתכפר לו כמו שמצינו בחזקיהו ע"ש והגם שמהרד"ך כתב ואם לחשך אדם לומר נהי שיש לו לבן לזכות את אביו וכו' ושקו"ט אי מיחייב הבן לכבד את אביו רשע ע"ש משמע דדוקא משום כבוד או"א אמר כן ולא לעשות כפרה לאחריני. נראה שאין הכונה כן ולא שנא אלא משום דאתשיל התם לענין קדימת בני הכשרים לקדיש ואם זה לא יתחייב משום כיבוד או"א נהי דמצי לכפר עליו מ"מ הם יקדמו לזה שקו"ט דג"ז הוא חייב בכבודו ואין להם דין קדימה עליו וממקום שבא הרב יש להוכיח כן דהא התם תמה ר"י על ר"מ ואמר גבורתא למיקלי רביה חד הוה ביננא ולא מצינן לאצוליה מתי אמות ואעלה עשן מקברו וכן הוה ופירש"י חד הוה וכו' תלמיד אחד היה בינינו ונכשל וכו' משמע דר' יוחנן לא היה תלמידו דאחר ועכ"ז הצילו. גם אין לחלק בזה דכל הראיות הנז' הם דוקא לאח"מ ולא מחיים דהא קאמר התם דר"מ תקפיה ועייליה לבי מדרשא וכו' הרי דגם מחיים רדף לזכותו הגם ששמע שובו בנים חוץ מאחר אלא שלא עלתה לו. ומכ"ז משמע ומובן דגם מומר להכעיס שאינו אב ולא רב ועודנו חי מצינן לקרב לו הזכות והתועלת דביד"ש ולא דמי לתועלת דבידי אדם ומ"ש מור"ם יו"ד סי' שע"ו מומר שנהרג בידי עכו"ם בניו אומרים עליו קדיש. פשיטא דה"ה לכל מומר אלא משום קדימה לאחרים נקט שנהרג בידי עכו"ם:

ומזה מצאנו נחת וטוטו"ד למה שנוהגים ליטול צדקה גם מהמומרין ואינם מבחינים בין טוב לרע כי שרי לגרום להם זכות והגם כי מהר"ש הלוי סי' כ"ט פקפק על ראיות מהרד"ך דשאני זכות שמביאין לו ע"י עונש מאמירת קדיש ועשית מצות לזכותו ומהיכא תיתי שמותר עש"ב. מ"מ מהרד"ך דרב גובריה אמרה וגם מור"ם בש"ע שם פסקה ובפרט דבצדקה דנותן משלו והו"ל כעונש דמחסר ממונו גם מהרש"ה ז"ל יודה ואין לתמוה בזה דמומר דקיי"ל מורידין וכו' מותר לקבל ממנו צדקה ועכו"ם דעדיף מניה כמש"ל אסור לקבל מניה כמ"ש הרמב"ם בפיו"ד ממלכים דאפי' דמשום איבה מקבלין ינתן לעניי גוים ועיקר הדבר מב"ב דיו"ד ע"ב גבי עובדא דאיפרא הורמיז שדרא וכו' משום ביבוש קצירה תשברנה ע"ש די"ל התם הטעם כמו שפירש"י ביבוש וכו' כשתכלה זכות שבידם וייבש לחלוחית מעשה הצדקה שלהם אז ישברו ע"כ כלו' תשבר אומתן ונצא משעבוד מלכיות וכ"א שם דה"ע דחסד לאומים חטאת שאין עושין אלא שתמשך מלכותן ונמצא לפ"ז דקבלת הצדקה מהם היא נזק גדול לכללות האומה לפיכך אין מקבלין מה משא"כ צדקת מומר שאינה נזק לנו אלא משום גרמת תועלת לו הא למדת בתועלת ביד"ש שרי למעבד ליה והעד לזה מה שמתיר הש"ע יו"ד סי' רנ"ד לקבל מן הגוי אם אין היש' יכול לחיות בצדקת ישראל שאז אם אינו יכול ליטול מן הגוי בצניעא אף בפרהסייא שרי ע"ש. דנראה הטעם כיון דמניעת הקבלה אינו רק משום הנזק שלנו משו"ה כשאינו יכול לחיות שרי ובפרהסייא החמירו משום ח"ה כמ"ש במס' סנהדרין דכ"ה וע"ש פירש"י ואי לא סגי בלא"ה מותר. ועיין בפרישה שתי' אמאי ליחיד שרי בצניעא ולגבאי אסור משום דיחיד הוא נהנה ע"ש (ונראה מטע"ז לחלק בין יחיד ליחיד לכללות מכללות. דמיחיד ליחיד ליכא משך מלכות כ"כ לפיכך שרי בצניעא או בפהרסייא אי לא סגי בלא"ה משא"כ מכלל לכלל דאיכא משך מלכות גדולה כאיפרא הורמיז לזה לא התירו רק משום שלום מלכות והרמב"ם בפיו"ד ממלכים מיירי בפרהסייא ומשום ש"מ מקבלין ומשום ביבו"ק ינתן לעניי גויים וסמך עמ"ש בפ"ח מה' מתנות עניים כמ"ש הלח"מ ומש"ל שם ובזה מתיישב קו' הט"ז בסי' רנ"ז סק"ב) ומעתה מ"ש מור"ם ביו"ד סי' רנ"ד דעכו"ם אם מנדבין דבר לבהכנ"ס מקבלין מהן אבל לא מן המומר אין ללמוד משם לצדקה דהתם עיקר הדבר ממהרי"ו שלמד כן מתו' דב"ב ד"ח ד"ה יתיב דמדמו שרגא דבי כנישתא לקרבן ובקרבן אשכחן בנזיר דס"ב איש איש לרבות נכרים שנודרים נדרים ונדבות כיש' ואילו מומר אמרו בחולין ד"ה מכם להוציא את המומר וכן אמרו בסנהדרין דקי"ב קדשי מזבח של עיר הנדחת ימותו אמ"ר יוחנן זבח רשעים תועבה ע"ש וא"כ התם שאני דרבי קרא לגוי ומיעט למומר משא"כ צדקה דטעמא משום כפרה במומר עבדינן ליה כפרה משא"כ גוי דאיכא משך מלכות וכ"כ להדייא בהג"א פ"ק דב"ב מאי שנא צדקה דאין מקבלין מגוי מנדרים ונדבות ותי' דנו"נ אין באים לכפרה וצדקה מכפרת ע"ש וכ"ן לדקדק מהב"י ז"ל דבסי' רנ"ט גבי יחיד שהתנדב נר לבהכנ"ס הביא דברי התו' וכתב מ"ך על דבריהם מדקא מדמו שרגא לקרבן ש"מ דמומר שהתנדב נר אין מקבלין וכו' ואילו בסי' רנ"ד אייתי דברי התו' ולא כתב המ"ך הנז' משום דהתם קאי לענין צדקה ובצדקה גם ממומר מקבלין וכ"ן ממהר"י ברונא סי' רע"ו שכתב על מומר שהתנדב מפת ס"ת דאין מקבלין משום זבח רשעים תועבה ע"ש משמע דמניעת כלי בהכנ"ס לאו מטעם מניעת זכותו אלא משום זר"ת. וכ"מ לס' החסידים סי' תרפ"ח שכתב במומר שאמר לצבור תשכירו לי לכתוב ס"ת במעות שלי לקרות בו בבהכנ"ס לא יקבלו ממנו שמא לאח"ז יאמר תשיבו לי ס"ת שלי וכו' ע"כ (עיין ערכין ד"ו ע"א גבי גוי שהתנדב לבד"ה שחלקו בין בתחילה לבסוף וע"ש בתו' ד"ה הא לכתחילה) ולא חש בה לגרמת זכותו. ומאי דלא חש לקבל מיניה משום שאין מקבלין קרבן ממומר נראה דס"ל דל"ש דימוי לקרבן רק במתנדב גוף הדבר אבל מעות לקנות דלהוצאה ניתנו אין בזה זר"ת וכ"ן דעת הא"ר בא"ח סי' קנ"ד סקי"ז גבי מומר שנתן נר אסור להדליקו כתב ואם נתן מעות לקנות בהם ס"ת מקבלין ס"ח. להורות על החילוק הנז' וזה היה נראה להעמיס בכונת המבי"ט ח"א סי' רי"ד שכתב במומר שהקדיש בית אחד לבהכנ"ס ומכרו אח"כ דאע"ג דאמרי' מכם להוציא את המומר היינו בקרבן ודמי ליה אבל בהקדש לעניים והקדיש בית לבהכנ"ס מקבלין וכיון שהקדשו הקדש אין ממכרו ממכר ע"ש די"ל דמיירי בהקדיש מעות לבנות בהכנ"ס או בית לפירותיה לצורך בהכנ"ס אבל בית ממש ה"ז דומה לקרבן ודלא כהש"ך יו"ד סי' רנ"ד סק"ה שעשאו חולק עם מור"ם שם (ועיין לשכנה"ג שם הגה"ט כתב גוי שהקדיש לעניים או לבהכנ"ס מקבלין ממנו מבי"ט ח"א סי' רי"ד) והוא תימה דהמבי"ט לא איירי אלא במומר ויש לדון איפכא כיון דחשיב ליה כצדקה אין לקבלו מהגוי והלבוש בסי' רנ"ד כתב וכ"ז כשנותנין מעות לצדקה אבל אם מנדבין דבר לבהכנ"ס מקבלין וכו' אבל מן המשומד אין מקבלין כלום ועיין סי' רנ"ט ס"ד ע"כ ולכאורה נראה דס"ל דאין מקבלין ממומר לא צדקה ולא דבר לבהכנ"ס אבל הנראה לדחוק בכונתו דרמז לכתוב בסי' רנ"ט דבגוי דמקבלין הוא דוקא כשיאמר לדעת ישראל הפרשתי ואם לא אמר כן לא שמא יחשוב בלבו לע"ז ולזה כתב אין מקבלין כלום ר"ל דמומר במידי דדמי לקרבן בין יאמר בין לא יאמר אין מקבלין וההפרש דגוי דבורו מבטל מחשבתו לע"ז ויש' מומר אין ע"ז שלו בטלה ואפ' דזהו דעתו בא"ח סי' קנ"ד במומר שנתן שעוה לבהכנ"ס וכו' אסור להדליקו בבהכנ"ס דשמא דעתו לע"ז כלו' ושוב אינו יכול לבטלה וכמ"ש הט"ז יו"ד סי' קל"ט סק"א ודלא כמ"ש הדרישה ע"ש אבל בצדקה אנה"ן דס"ל להלבוש דמקבלין. (אך לא ידעתי מדוע בא"ח כתב הט' דשמא דעתו לע"ז ולא מטעם דדמי לקרבן ואין מקבלין ואפ' דהתם אשמועי' דגם בדיעבד שקיבלו ממנו אין מדליקין מע' הנז' וכן דקדק מור"ם וכתב אסור להדליק ולא אין מקבלין) ומכל זה אני תמה במ"ש השבו"י ח"ג סי' פ"ה על פושע שנדר בכשרותו אי רשאי לקבל ממנו הצדקה אחר שנעשה פושע ותמה על השואל מאי מספק"ל דכיון דכתב מור"ם שאין מקבלין מהם דבר לבהכנ"ס כ"ש שאין מקבלין מהם צדקה מק"ו דגוי וכתב שדברי המבי"ט הם כהלכתא בלא טעמא ותמה על הש"ך למה העתיקם וכתב שאין לחלק במה שנדר קודם פשעו לאח"כ (עיין במש"ל פ"ג משגגות ה"ז שהאריך בראיות כן) דאין מקבלין ע"ש ושרי ליה מאריה במאי דבהית טובא להמבי"ט והש"ך ז"ל ומכל מה שהוכחתי נראה שהדין עמהם וכעת לא מצאתי לו חבר מפורש זולת מ"ש המחצ"ה בא"ח סי' קנ"ד על המג"א סקי"ח וז"ל ר"ל דבגוי נהי דאין מקבלין ממנו צדקה וכו' מ"מ קרבן נדבה מקבלין וכו' אבל מומר מיעטו קרא אפי' מקרבן ע"ש וגם עליו יפלא:

והגם דמדברי הרשב"ש סי' קמ"ג נראה שסובר כן שכתב אם מקבלין מפת ס"ת ממשומדת משום שהיא גויה שאין מקבלים מידי גוים דבר כזה כדאיתא בפ"ק דערכין ובפ"ק דבתרא בענין זה הורה א"א מוה"ר כמה פעמים להיתר דחיישי' לאיבה וכו' ע"כ מדרמז לפ"ק דערכין דהתם מקור דילמא הדרי ולפ"ק דבתרא דהתם מקור ביבוש קצירה יורה דיהיב לזה דין צדקה ועכ"ז לולא איבה היה פוסק שאין מקבלין כהשבו"י ז"ל. לע"ד א"א לומר כן כי מפת ס"ת לכ"ע דמיא לקרבן וגם השבו"י יודה בזה ולכן לולא דמסתפינא הו"א דט"ס נפל בדבריו וכצ"ל בפ"ק דערכין ובפ"ק דחולין דשם מקור הענין דאין מקבלין קרבנות מהמומר וה"ט דהרשב"ש אבל בצדקה מודה דמקבלין מהן ועכ"פ הנה גם הרב ז"ל הודה דמקבלין מהן משום איבה. ושרש הדבר נראה מהך דע"ז דכ"ו דמק' בהך דמינין מורידין ולא מעלין השתא אחותי מחתינן אסוקי מיבעייא אמ"ר ששת לא נצרכא שאם היתה מעלה בבור מגררא דנקיט ליה עילא ע"כ משמע דדוקא בעילא דמצי לישתמיט מוריד הא לא"ה חיישי' לאיבה ועיין בטוי"ד סי' קנ"ח ובש"ע והט"ז שם. ומה שיש להקשות כנגד היסוד דהנחנו דמצינן למיעבד כפרה למשומד מסוגייא דחולין ד"ה דמפיק מכם להוציא את המומר ופריך והא מהכא נפקא מהתם נפקא מעם הארץ פרט למומר ומת' צריכי דאי אשמו' חטאת משום דלכפרה הוא אבל עולה דדורון הוא אימא ליקביל מיניה ואי אשמועינן עולה משום דלאו חיובא הוא אבל חטאת דחיובא הוא אימא ליקביל מניה צריכא ע"כ דמשמע דקרא דחטאת איצטריך שאין לקבל ממנו מידי דמכפר. (ומינה לצדקה דמכפרת כמש"ל משם הג"א והפת"ע בב"ב דיו"ד הוכיח ממדרשי' כהפ"מ דגם בחטא מזיד מכפרת ועיין להרב ידות נדרים יו"ד סי' רנ"ד סק"ד מ"ש על הפ"מ ז"ל) י"ל דה"פ הסוגייא דאי אשמועינן חטאת הו"א הטעם משום כפרה ואי אשמועינן עולה הו"א הטעם משום חיובא אבל השתא דאשמועי' תרוייהו אין הטעם לא משום כפרה ולא משום חיובא אלא גזרת הכתוב משום זר"ת וממילא במילי אחריני מקבלין הגם דאית בהו כפרה. אלא דרואה אנכי דפי' זה תלוי במח' הרמב"ם והראב"ד בפ"ד מה' ע"ז כי הרמב"ם כתב קדשי מזבח דעיר הנדחת והבכור והמעשר שבתוכה תמימים ימותו זבח רשעים תועבה והראב"ד השיגו עיין בכ"מ דאין כאן זר"ת שאינן דורון כשאר זבחים ולא מכפרים שום כפרה. נראה דהרמב"ם סובר פי' הסו' כמ"ש דבגזרת הכתוב היא בכל זבח אבל הראב"ד מפרש כפשטא דשמעתתא דדוקא קרבן דאית ביה כפרה או דורון וכו' וא"כ מינה לכל מידי דמכפר אין מקבלין מהם. ומ"מ י"ל דגם הראב"ד ל"א אלא בקרבן דמכפר ואין ללמוד לצדקה ודכוותה וה"ט כי בב"ק ד"מ אמרו דחטאות ואשמות דלכפרה אתו אין ממשכנין דאתו למזבח אבל בכופר דלחבריה הוא מיבע"ל אי ממשכנין והרמב"ם פיו"ד מהנ"מ פסק דממשכנין על הכופר עיין בהה"מ והלח"מ נמצא דלאינשי שמיע להו כפרה דגבוה ולא כפרה הניתנת להדיוט וא"כ הנה הידו"ן שם או"ב חילק דל"ש ביבוש קצירה אלא היכא שהגוי מתכוין לצדקה כהלכתה ולהתכפר בה ומינה דלהראב"ד אין ללמוד מקרבן משום דשמיע ליה דאיהו לכפרה אין לקבל משא"כ בצדקה דלא שמיע ליה כפרה דידה ועיין להפת"ע שם שדימה בזה צדקה אלא הכופר ובפרט שדי לנו שהרמב"ם שפוסקין כמותו ס"ל דמצינן לכפר על המומר. ואם תראה מ"ש ה' בית אהרן ח"א מע' סמך או"ב שאסר הספרים שהדפיסו המינין משום עושה צדקה בכל עת וצדקתם מארכת גלותנו ועיין לרמ"א בתשו' סי' יו"ד שהזהיר למנוע מהם חסד ע"כ אל תבהל דהתם במינים גויים מיירי דאי מיני יש' כבר כתבתי מתשו' מור"ם דמותר לכפר בעדם ועיין להמש"ץ ח"ב סי' ט' דק"ל איך תקנו למינים אל תהי תקוה והרי אמרו והשב לב פושעיהם לעבדך והאריך בזה ואכמ"ל:

אך עדיין ק"ל ממ"ש בב"ב ד"ד ובבא בן בוטא איך השיאו עצה להורודוס לבנות בהמ"ק משום דקטלינהו לכולהו רבנן והאמר"י אמר רב ואיתימא ריב"ל מפנ"מ נענש דניאל מפני שהשיא עצה לנבוכדנצאר וכו' ותי' שאני עבד דחייב במצות ואיבע"א שאני בהמ"ק דאי לאו מלכות לא אתבני ע"כ וכתי' בתרא פסק הרמב"ם פי"ב מרוצח הט"ו. והשתא בשלמא לתי' ראשון מומר דמי לעבד דמיחייב במצות ולפיכך מותר לגרום לו זכות אבל לתי' אחרון לא שני לן בין גוי לעבד ומומר רק הדבר תלוי במידי דלא סגי בלא"ה כבנין בהמ"ק וכ"ר להזרע אמת ח"ב סי' קי"ב הק' מזה על הפרו"ד בסי' רנ"ד שחילק בצדקת גוי דליחיד דאית ליה הנאה מקבל משא"כ הגבאי עי"ש (על הפו"ד יש להליץ דגם הוא קאי על דברי הטור במ"ש היכא דלא אפשר לחיות בצדקת יש' אזי מקבל וזה עולה כתי' בתרא ועיין להרב ב"ה וידות נדרים שם תמהו דנראה מהש"ע דבצניעא שרי גם אם יכול לחיות מישראל. הידו"ן תי' דבש"ע לא קאי על פיסול עדות לזה לא אסר רק בפרהסייא ובש"ס איירי לענין פסולי עדות והוא פלא איך עלה ע"ד שאינו אסור ואינו חמס יפסל לעדות ובשלמא אי הוה מתרץ דהש"ע ס"ל כרמב"ם דפסולייהו דהני לעדות משום שמקבלים בפרהסייא ובזויים כאוכל בשוק כאשר כ"כ באמת בח"מ סי' ל"ד ומפנ"כ יש צד לפוסלם גם בצניעא אי מצו לאתזוני מיש' ומבזו נפשייהו ניחא אבל שיהיה מותר מהדין ועכ"ז יקרא רשע דחמס אין הדעת סובלת ועיין להפרה"א ח"ב סופ"י דמלכים דין יו"ד ומ"מ אפשר דגם לתי' בתרא דלא ניח"ל בתי' דעבד מיחייב במצות אינו כ"א בעבד דלא מיחייב כ"א במצות דהאשה חייבת אבל במומר דחייב בכל המצות מודה דמותר להשיאו עצה. וכן יש לדקדק מלשון הרמב"ם פי"ב מרוצח שכתב ואסור להשיא עצה טובה לעע"ז ועבד רשע ולא כתב לעע"ז ולרשע סתם. (לפ"ז יתיישב מה שנראה מתשו' הרשב"ש דלעיל דאשה מומרת אין מקבלין ממנה כגוי משום דאינה חייבת כ"כ כאיש אלא שדוחק לחלק בין מומרת למומר) או אפשר ה"ט דנהי שעבד שחזר לגיותו דינו כיש' מומר בטוש"ע יו"ד סי' רס"ז מ"מ להשוותו לו לגרמת זכות לה דכיון שסורו רע אית לה חזקה שלא יחזור ליהדות משא"כ מומר דרובם חרטה וטעם המתירים לתת לו מתנה הוא משום שמא יחזור ליהדות כמש"ל ולזה נקט הרמב"ם עבד דוקא ואיך שיהיה הנה הרמב"ם נקט דוקא עבד אבל מומר מותר להשיאו ע"ט ולגרום לו זכות ולו יהיה אלא ספק עיין להרב פני דוד ס' תולדות א"ו דאיסור מומר לחלל שבתות לשחוט ולקבל ממנו קרבן אינו רק מדרבנן וכ"מ מהש"ך יו"ד סי' ב' סק"ב וס' דרבנן לקולא. ואפי' במומרים דאיסורם מה"ת מ"מ האיכא פלוגתא אי צדקה דמי לקרבן שאין מקבלין ואיכא פלוגתא אחריתא אי מומרים בזה"ז להכעיס או ליתאבון ואיכא תו כמה חילוקים בזה האמורים לעיל דמיניהו איתרבו ספיקי וס"ס גם בדאורייתא מהני ושרי וגם מצד חלול ה' ליכא כמ"ש הזר"א ריש סי' קי"ב דל"מ לסוברים דגם בגוי ליכא ח"ה אלא גם רש"י ז"ל שסובר כן מודה הוא בשאין פושט יד לקבל מנבזים ושפלים כאחד הרקים דליכא ח"ה:

וכל זה להתלמד במקום אחר אבל בנ"ד הרבה פתחים יש להתיר בלא זה חדא דמה שמקבל מאחיו הוא בצניעא והפרישה כתב על מה שנראה מש"ע ס"א דמקבלין מהגוי בצניעא הוא ביחיד ומה שנראה מס"ב דלא הוא בגבאי ועמש"ל לישב עליו קו' הזר"א ז"ל דמר קאי אהיכא דלא אפשר ליה לאתזוני באו"א ובנד"ד נמי אין חונן אותו מלבד אחיו ועוד דכיון שהוא אחיו יהיב ליה בתורת רחמנות והט"ז והידו"ן ז"ל כתבו שם לחלק דכשהוא מצד רחמנות שרי. ובפרט דלאו לשם צדקה יהיב רק לשם מתנה והרמ"ה בחי' לבתרא סי' קל"ב כתב וה"מ צדקה אבל מתנה שרי צא ולמד מדניאל שקבל מנבוכדנצאר וירמיה מנבוזראדן וכו' ע"ש ועוד לפי מש"ל לחלק בין כללות לכללות כגון מלך ושר שנותנים לגבאי דאז גם בצניעא אסור משום ביבו"ק דשייך בזה המשכת מלכות אבל מיחיד ליחיד דל"ש אינו אסור כ"א בפרהסייא. ועתה מצאתי להפרה"א פיו"ד ממלכים היו"ד הביא דברי הרב שנות חיים ז"ל שדקדק כן מדברי הרמב"ם ממ"ש מלך ושר כנראה דוקא מלך ושר משום שעושין כדי שתמשך מלכותן לכן שייך ביבו"ק וכו' ומן הדין היה שלא יקבלוהו מהם אם לא מפני שלו"מ אבל בכותי הדיוט דמה שנותן צדקה היינו לכפר עוונותיו לא שייך ביבו"ק ולכך כתב שמקבלין ממנו אף דליכא ש"מ ע"כ. ומה שתמה עליו הפרה"א ז"ל שם והזר"א דלדבריו אמאי כתב הרמב"ם בכותי הדיוט דינתן לעני עכו"ם והלא בהדיוט ליכא משום ביבו"ק י"ל דהרמב"ם מיירי במקבל בפרהסייא וילמד תחתון מעליון צדקת גר תושב דכתב דמקבלין והתם בפרהסייא ומשו"ה ח"ה אסור אף דליכא ביבו"ק משא"כ בשר וכו' דבצניעא נמי אסור משום ביבו"ק ומה שהאריך הזר"א דלהרמב"ם ואפי' לרש"י ליכא איסור פרהסייא כ"א במחזר לקבל וכו' אין זה מוכרח לדעת השנ"ח ובזה אזדו להו הוכחות הפרה"א מהך טייעא דנדר שרגא לבי כנישתא וממה שחלקו הג"א מנדרים ונדבות לצדקה דמוכח דגם בהדיוט איכא משום ביבו"ק ע"ש דלאו מתייא דהתם נמי בפרהסייא ולאו משום ביבו"ק והתו' לא הרגישו בטייעא משום ביבו"ק רק משום שידעו בו רבים והו"ל פרהסייא כמ"ש הידו"ן דזהו ענין פרהסייא (ומ"ש הפרה"א שם דאדרבה אם אינן עושין רק לימשך מלכותן חסד לאומים חטאת הוא להם. אח"ה אשתמיט מקולמוסו מ"ש הפרישה דנהי דחטאת הוא להם שאינה שוה לצדקת ישראל מ"מ מכפרת ע"ש. עוד ראיתיו מתמיה עמ"ש הפרשת דרכים ד"מ דטעם שאאע"ה היה מגייר עוברים ושבים כדי שיצאו מכלל ב"ן ויקראו בנים דאל"ה אסור לתת להם צדקה ע"ש דהא הרמב"ם בה' מלכים פסק דב"ן מצוה לזונו ולהחיותו ואם משום ההיא דטורסנורופוס משל דבנים ועבדים י"ל דמיירי בכותים עוע"ז ולפי שאינם מודים להאל ית' אינם נק' בנים זת"ד ז"ל ואני תמה דהך דטורסנופוס בב"ב דיו"ד מוכחת דשקו"ט עם רע"ק בעניי יש' ולא בכותים. ואפי' למטוניה אין מקשין על הדרשן דר"ל שאאע"ה היה עושה גם לצאת חובת המין ולא שהיה צריך מן הדין וכ"ש שנראה דמחוייב להיות כן כי הרמב"ם פי"ד מהא"ב פסק בזמן שאין היובל נוהג אין מקבלין גר תושב וגם הראב"ד מודה לו שאין מצווין להחיותו מיהא וזמן אאע"ה לא היה היובל נוהג ולא היה מצוה לזון ב"ן לזה חוייב לגיירן לגמרי) ועיין להפרה"א שם הביא גירסת הרי"ף שמסכמת לחילוק השנות חיים ז"ל וממילא בהדיוט איכא פתח אחר לקבל ממנו בצניעא ועיין להזר"א שם במסקנא דבעילא כל דהו מדחי איסור ביבו"ק בקו"ע ואי"ץ פקו"ן רק גם דקדוקי עניות שרי והבנין ציון סי' פ"ה כתב להתיר גם בפרהסייא כשהגוי נותן מעצמו ונמצא מכל האמור ההיתר בשופי לאח עני דנ"ד לקבל מאחיו העשיר אף שהוא מומר ועל חולם החלום עיין ביו"ד סי' רנ"ט בהג"ה דדברי חלומות לא מעלין ולא מורידין והוא ש"ס ערוך בסנהדרין ד"ל ע"א ומה שיש להתיישב בזה מהך דנידוהו או נשבע בחלום אין כאן מקומו ולית ליה למיחש וצוי"מ וירים מכשול מדרך עמו:

תוכן העניינים

יש מאין חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה