אור ברסלב
יש מאין חלק א יורה דעה › סימן יג

יש מאין חלק א· רבי אליהו ילוז

יורה דעה · סימן יג

סימן יב

שאלת חכם מני"ר הרה"ג כמהר"ר מרדכי ן' גו הי"ו שמזה כחמשים שנה אשר מע' הרב הק' הרמ"ז זצ"ל בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל בשבת תשובה דרוש דרש להם מחומר איסור הוצאה ולא זזו משם עד שגזר בחרם אל יצא איש מקיר העיר החוצה ביום השביעי וה היום בעוה"ר באו פריצים ועוברים בשאט בנפש. ולא עוד אלא שמריבוי האוכלוסין רבים קבעו דירתם מחוץ לעיר. גם רבים דרים שם בפקודת הרופאים לשנות האויר ולכן גם היראים לא ידעו עוד להזהר מלצאת ולבוא לבקר איש את רעהו ואת קרובו משום קנאה ושנאה. והרב גדולת מרדכי הי"ו ידו פרש ש'ר בספרי הפוס' בכחא דהיתרא. ואגב ענותנותיה בדיק לן מר לחוות דעתי בזה:

ואנא זעירא הגם כי ראיתי להרב שער אפרים ז"ל סי' ע"ב אייתי בידיה להקת הפוס' שבורחים מהתרת ההסכמות כבורח מן הנחש ומה יעשו אזובי קיר כמוני אבל משום עשה דכבוד תורה חל עלי חובה לשנות פרק זה ולחלקו לחלקים ומעכ"ת בחכמתו ירחק או יקרב:

א)

צריך לדעת אם יכולת ביד ב"ד לכוף הצבור לתקנותיהם. ונראה פשוט דיכולים הם ממ"ש מרן בח"מ סי' ב' כל ב"ד וכו' ואפי' וכו' ודוקא גדול הדור או טובי העיר שהמחום ב"ד עליהם והגיה מור"ם וכן נוהגין וכו' אעפ"י שיש חולקין וס"ל דאין כח ביד ב"ד רק להכריח הצבור רק במה שהיה מנהג מקדם או שקבלו עליהם מדעת כולם וכו'. ומדברי מור"ם משמע דלס' ראשונה יכולים להכריח גם בגזרות חדשות וכיון דמרן פסק כן כוותיה נקטינן והגם דיש לדון דגם מרן ס"ל דהולכין אחר המנהג והכא לא ידענו המנהג מ"מ בנ"ד דהוי מגדר מילתא עיין בד"מ דגם מהר"ם דהוא מהסו' דאינם יכולים לכוף מודה דבמגדר מילתא כופין ועיין בסמ"ע סקי"ג:

ב)

אם די"ז נוהג גם בדן יחידי כנ"ד (מלשון הש"ע שכתב ודוקא גדול הדור י"ל דקאי אב"ד גם מ"ש כגון רב נחמן י"ל הוא ובית דינו) ועיין להרב בית יאודה חו"מ סי' א' הביא מח' בזה דלהמרדכי בפ"ק דב"ב סי' תר"ו גם יחיד הממונה יכול להכריח אבל הרשב"א בסי' תרי"ז הוב"ד ברי"ו ני"ד ח"ב כתב והדין הוא כך אם העמידום על דבר ידוע מן הצבור אפי' אחד כל מה שעשה עשוי וכו' ואם העמידום בסתם לפקח ע"כ ענייני העיר וכו' אין גזרתם וחרמם ומה שעשו קיים וכו' ע"כ והרב מים רבים ח"ב דנ"ז כתב משם הר"ן דר"פ בני העיר דיחיד אינו מכריח ובנדונו העלה דבשביל שנתייחד מינוי הרב לאותו דבר או משום דבלא"ה כולם הסכימו לדבריו לכך מה שעשה עשוי ע"ש (הרב הפוסק הבי"ר מפרמ"א ח"א סי' ד' שכתב ואין לפקפק על התקנה כי הרב אור שרגא עשאה ואינה הסכמת רבים וכו' דס"ל דיחיד כופה והוא פלא כי הפרמ"א עצמו חזר ופקפק מדברי הרשב"א הנז') וכיון שהוא מח' ויש בכאן חרם ס' חרם להחמיר דהגם שהחק"ל ביו"ד ח"ב סי' רי"ח האריך באיסור ההסכמה אי הוי מדאורייתא או מדרבנן ובדפ"ה ע"ב כתב דאין ס' דאין בתקנת הקהל בלי חרם איסור דאורייתא ע"ש מ"מ המעיין שם יראה דליכא מאן דפליג בחרם דהוא ודאי מה"ת וס' להחמיר והגם דלפי המחלוקת הנז' הוי ס' בגוף החרם ובכה"ג ס"ל למהריב"ל ח"א סי' ע"א דספקו להקל. הנה הרב שער אשר חו"מ סי' טו"ב דן ממוהרח"ש סי' ס"א ומהראנ"ח ח"א סי' כ"ה דבכה"ג ספקו להחמיר ועו"כ דאפי' מהריב"ל ודעימיה ל"פ אלא היכא שהס' הוא אם יש חרם אבל כשברור שיש חרם וס' אי חל או לא מודו לחומרא ועם כי המשפטי שמואל סי' ס"ה ושער אפרים סי' קי"ב פליגי אמהרח"ש ודעימיה ס' חרם להחמיר ע"כ והגם דיש לעשות ס"ס ספק אי יכולים הממונים להכריח לקהל גם במה שאינו מנהג מקדם ואת"ל דיכולים מ"מ אולי היחיד אינו יכול וכמפורש לעי' המחלוקיות בזה מ"מ כיון דהוא למגדר מילתא וכתבנו דבזה כ"ע מודו א"כ פקע הס' הראשון ובפרט שהוא נגד דעת מרן ז"ל והרב בעי חיי סי' ק"ז וק"ם כתב דאינו בסוג ס' כלל והגם כי החק"ל ביו"ד סי' קכ"ז והנדיב לב ח"ב סי' ס"ג והחיד"א בעין זוכר או"ס כתבו דמיחשיב ס' מ"מ לא פלט ממח' וכ"ש דאית ביה מגדר מילתא כאמור. ועוד שכבר קבלו הסכמתו ועיין בסמ"ע סקי"ב דאפי' קבלה באמירה סגי וה"ה ליחיד וכמש"ל משם הפרמ"א ז"ל וליכא למימר דכל דין קבלה הנז' הוא רק במה שיגזרו הממונים לפי שעה ולא לדורות כאשר ידוקדק מדברי הטור שם שהזכיר הוראת שעה וביותר מפו' בהרמב"ם שכתב ולחזק הדבר כפי מה שיראה להם הכל הוראת שעה ולא שיקבעו הלכה לדורות ע"כ דליתא דלא כ"כ רק משום דאיירי בדינים וקנסות דהם לפי"ש שאין לך בו אלא חדושו ולא לדורות אבל הסכמות ועניינים שיתקנו רשאים הם גם לדורות מהך דרשאין בני העיר להסיע על קצתן וכו' ופוק חזי דלא אשתמיט שום פוסק לחלק בין אותה שעה לאח"ז ואפשר דכיון שהם שלוחיהם ש"ץ ואפוטרופוסים להם כמ"ש הרשב"א סי' תרי"ז יש להם כח לחייב גם בניהם אחריהם וכמ"ש ביו"ד סי' רכ"ח סל"ה דנהי שאין יכולים להשביע הנולדים מצו לנדות ולהחרים וגם בלי חרם נמי מידי דהוא גדר וסייג לתורה קבלת הרבים חלה עליהם ועל זרעם וגם על הבא לדור כמ"ש ביו"ד סי' רי"ד ומסתברא כן כיון דכל גדול שהמחוהו עליהם דינו כב"ד הגדול הרי ב"ד הגדול גזרותיהם ותקנותיהם קיימים לדורות. ועיין להרב דברי יוסף אירגאס ז"ל סי' ל"א כתב להדיא משם מהר"מ אלשיך ז"ל דזט"ה תקנתם נמשכת אף לדורות הבאים ואפי' במידי דממונא וז"ל קצורן של דברים שבכל תקנות וכו' ע"ש.

איברא כי בשכנה"ג סי' רכ"ח הגה"ט אורל"ט כתב משם הרא"ם דלהרמב"ם וסיעתו דוקא גדולי הדור וכו' אבל גדולי העיר ואיקלים אין יכולת בידם לגזור ולתקן ושם באורנ"ה תלה בזה דלהרמב"ם אין נדויים וחרמם חל ע"ש ולפי"ז האיכא ס"ס חדש אם גדולי העיר יכולים לתקן ואת"ל דדינם שוה שמא דוקא רבים ולא יחיד. לזה י"ל מלבד דס' זה הוא נגד מרן שכתב טובי העיר יכולים לכוף וכתבנו דיש מח' בס"ס נגד מרן עוד בה דיש לחלק ולומר ע"כ ל"ק הרשב"א דיחיד אינו יכול לכוף אלא בעשאה לבדו משא"כ בנד"ד דהיה באסיפת הקהל או רובו עיין בסי' רכ"ח סל"ד דהעיקר הוא הרוב ושמעו ושתקו יודה גם הרשב"א ז"ל דחרם זה קיים ועיין להחק"ל ביו"ד ח"ב דפ"ח ע"ד שכתב וז"ל ומה גם שאינה הסכמת הרב כ"א הסכמת הממונים אלא שנעשית בעצתו כדקי"ל בח"מ סי' רל"א דבכל הסכמת הקהל בעינן דעת חבר עיר ע"ש וה"ן בנ"ד הרי היו הקהל והממונים מסתמא והוי הסכמת רבים רק היא בהסכמת חב"ע ולא דמי להך דפרמ"א דאיצטריך להליץ בעד הסכמת הרב אור שרגא ז"ל שהיה יחיד דהתם לא היה שום אדם עמו משא"כ בנד"ד וכנז' באופן דנתברר דנ"ד יש לו דין חרם הקהל דהוא קיים מיד ולדורות:

וניחזי אנן דין הסכמת רבים מה יעשה בה. הנה בהסכמה בלי חרם רבו האומרים דהיא דאורייתא כמ"ש בבעי חיי יו"ד סי' ה' משם מהרש"ך ח"ג סי' ק"ח. גם הרב בית שלמה חסון ביו"ד סי' י"ב כתב טעם הסוברים דנשבע נגד תקנת הקהל ה"ז שבועת שוא הוא משום דנשבע לבטל המצוה דלא תסור (החק"ל שם סי' רי"ח תמה ע"ז מהרמב"ם בה' ממרים דלא תסור ל"ש רק בב"ד הגדול ואפי' להחנוך וס' הזכרונות דקאי על כל ב"ד אינו רק בגזרתם לחכמת התורה לא בגזרה דתקון העיר וישב בב' אופנים אי משום דקי"ל רוב כופין למיעוט וא"כ מכח זה א"א לעמוד בשבועתו הו"ל אחד מסוגים דשבועת שוא דהיינו נשבע על דבר שאין בידו לעשות. או משום דתקנותיהם בחרם ע"כ. וק' על תי' ראשון דהא רש"י מהסו' דהוי ש"ש ובשבועות דכ"ה פירש"י אהך דשבועה שלא יישן ג' ימים מלקין אותו ויישן משום דהוי ש"ש שאי אפשר הוא ומשנשבע יצאה לשקר ע"ש דמשמע בדאפשר הגם שאינה בידו אינה ש"ש דכשנשבע לא יצאה לשקר וא"כ הכא אפשר הוא שיסע למקום אחר ותתקיים שבועתו ועיין בכנה"ג הגב"י אורל"ג דלרש"י אפי' קדמה שבועתו להסכמתם הוי ש"ש ולפי טעם החק"ל צריך להלקותו תכף שנשבע כדין נשבע בדלא אפשר ואמאי אולי לא יסכימו כל ימי חייו ולזה י"ל שכיון שאם יסכימו יעבור הו"ל יצאה לבטלה דומיא דנשבע לבטל את המצוה אבל קמייתא ק' הרב הביא שם דברי מהרשד"ם שנראין כסותרין כי ביו"ד סי' קי"ז תלה מח' אם רוב כופין למיעוט במח' אחרת אם אחרי רבים להטות דוקא בתורה ובמצות או כדעת רש"י דאפי' לדבר הרשות וסיים וא"כ כל תקנה שהיא לצורך צבור הוי דב"ת ואילו בסוף התשו' וגם בסי' קנ"ג כתב דוקא הסכמה בחרם ס' להחמיר וטרח ליישבו ולא מצא ע"ש. ועכ"פ למדנו שדעת רש"י דרוב כופי"ל גם בדבר הרשות הוא מה"ת ואפ' דלזה ס"ל דהוי ש"ש) ולעד"ן דבהא פליגי דהסו' דהוי ש"ש ס"ל דרוב כופי"ל משום אחרי רבים והוי דאורייתא משום דהשתא הו"ל דבר שנעשה במנין שצריך מנין אחר להתירו מד"ת וכמ"ש בביצה ד"ה אמר רב יוסף מנ"ל דכתיב לך אמור להם שובו לכם לאהליכם. וקאמר התם וכ"ת ה"מ בדאורייתא אבל בדרבנן לא ת"ש כרם רבעי וכו' ומשו"ה הו"ל נשבע לבטל דבר מה"ת דהוייא ש"ש. אבל הסו' דלא הוי ש"ש ס"ל דהך דצ"מ אחר להתירו גם בדרבנן אינו רק מדר' והך דאחרי רבים בהסכמות אינה מדאורייתא וא"כ הנשבע לעבור על ההסכמה שבועה חלה כמ"ש הטוש"ע ביו"ד סי' רל"ט בנשבע לעבור על דרבנן ואפי' להרמב"ם שכתב הב"י א"ח סי' תי"ח דאינה חלה גם בדרבנן י"ל דס"ל דהסכמה היא דבר הרשות ואליבא דכ"ע חלה. הא מיהא טעמים רבים איכא לסו' דכח ההסכמה היא מדאורייתא ויתיישבו בזה תמיהות החק"ל ז"ל שם. וכ"ש בהיותה בחרם כנ"ד דלכ"ע הוייא דאורייתא. (הגם כי ביו"ד סי' ר"ח ס"ד כתב שנדוי הוא דרבנן עיין בטוב"י סי' של"ד כמה דברים שהחרם חמור מנדוי ומהריב"ל ח"א כלל ה' סי' ל"ד כתב להדייא משם הרשב"א דנדוי דרבנן חרם דאורייתא ועוד עיין להש"ך סקי"ד שכתב דמ"ש נדוי דרבנן היינו לגבי המזלזל בדברים שהמנודה חייב לנהוג אבל קבל דבר בנדוי ועבר עבר מדאורייתא ולמד כן מהריב"ש ע"ש.) ובפרט דנ"ד הוי למגדר מילתא ומתבאר מדברי מהרשד"ם והחק"ל ז"ל שם דלכ"ע הוייא מדאורייתא:

ומ"ש הרב הפוסק להקל בנ"ד משום דלא עלה ע"ד הרב הגוזר שבאחרית הימים יבואו לידי מכשול וכו' אחה"ר אנכי לא ידעתי דהרי זה נולד דלא שכיח ואין פותחין בו כמ"ש בסי' רכ"ח סי"ב אין פותחין אלא בדבר ההוה וכו' וזה לא שכיח וכמו שהק' הפ"מ ח"ב סי' נ"ד על תשו' הרא"ש בקלקלה אחות המשודכת וכו' דאדעתא דהכי לא נשבע וכו' דהא אין פותחין בזה דאינו מצוי שתקלקל ע"ש. ואם הרב אמרה ביחיד כ"ש ברבים וכמו שחילק הרב שמ"ץ סי' כ"ה דיחיד תקיף יצריה יותר מהצבור ע"ש. ואם כונתו להתיר משום אומדנא דאמדינן דעתיה אם היה יודע כן לא היה גוזר והו"ל כתולה נדרו בדבר ואעפ"י שלא פירש מכח האומדנא הו"ל כפירש כמ"ש מהר"י אירגאס בתשו' מים רבים ח"ב סי' ס"א מ"מ הנה אסיק שם דל"א הכי רק באומד"ד ובריאה וטובה והאריך בזה משם הפוס' מהראנ"ח ח"ב סי' מ"ח ורב"א סי' כ"ה משם התשב"ץ והרא"ם ח"א סי' י"ו ובנ"ד היכא מוכח ואולי גם אם ידע היה גודר דרכיהם בגזית ולימא להו להשביע יצרם. ובפרט שכתב שם משם הפ"מ ז"ל דכל שפירשו הסבה בהסכמתם והסבה קיימת אין האומד"ד מצלת ע"ש. וה"ן הרי בדרוש הזכיר הרב הסבה ועודה קיימת עד היום והמעיין בתשו' פ"מ ז"ל הנז' יראה שיש לבטל מאי דהוה ס"ד להקל בכאן מכח נולד שמריבוי אוכלוסין הוכרחו לדור חוץ לעיר וכו' ומזה נמשך לצאת וכו' כמ"ש בשאלה וזה נולד דשכיח הוא כי כל הערים אלה להם להרחיב גבולם ברוב הימים דליתא יען כי גם הרב שם דנ"ד כה"ג שהחרימו על כל המתפלל ביו"ד חוץ לבהכנ"ס ורצה להקל מחמת נולד דריבוי אוכלוסין הרב השואל שם ומני"ר השיבו דל"ש ואפי' למטוניה דשכיח צריך שאלת חכם וחרמי צבור אין להתיר בפתח וחרטה כמ"ש בס' תוי"ש סי' רי"ג משם מהרי"ט ז"ל ואף שהביא שהרמב"ן חולק מי יקל ראש נגד מהרי"ט בס' חרם ע"ש ואוקי באתרין. ומהא אידחייא לה נמי מה שהיה ראוי לחזק דברי ה"ה הי"ו ממ"ש מור"ם דאע"ג דאין פותחין בנולד וכו' אם מתחרט מעיקרו מכח הנולד מיקרי חרטה ומתירין לו עיין סי"ג וע"ש בש"ך דמזה נהגו לפתוח בנולד וא"כ זהו כונתו דכיון דהצבור מתחרטים נפתח להם בנולד זה. דליתא כיון דחרטה בחרמי צבור היא במח' וס' חרם להחמיר:

אכן נראה דמצד שאנו דנין בנ"ד שהוא כחרמי קהל נמצא שחומרו קולו והוא כי ראש הסו' בחרמי צבור שאינן ניתרין בפתח וחרטה ע"י חכם הוא הרשב"א ז"ל בכמה תשו' כאשר יעו"ש בס' תוי"ש ואעפ"כ בכולן מפורש דכשיסכימו הקהל להתיר הרי הן מותרין וכ"כ התוי"ש דק"י ע"ד משם הרמב"ן ע"ד הקהל חומרא וקולא וכו' והט' דכשהם מחרימים על דעת מנהגם מחרימים שיוכלו להתיר לעצמם כשירצו ועיין בב"י סי' רכ"ח הביא כמה ראשונים דהכי ס"ל רק הרא"ש והטור כתבו טעם אחר משום דמעיקרא אין מכוונים לחרם אלא כעין גזרה ונדוי לעובר על גזרתם ע"ש ובש"ע פסק כהרא"ש והטור וכטעמם ובזה אין אנחנו אחראים לחקור אחר מנהג כל עיר כמו שחשש מהריב"ל ח"ד סי' ד' דאנן כש"ע קי"ל ולפי טעם הרא"ש שפסק הדין שוה בכל עיר ועיר שאין דעתם מתחילה רק לגזרה (לפי טעם זה נראה דוקא חרמי צבור א"ץ התרה משא"כ חרם יחיד וכמ"ש הרא"ש להדייא בסו"פ שבועות שתים וא"ת איך מתירין חרמי צבור בלי פו"ח וכו' י"ל דאין להם דין חרם אלא כעין גזרה ודלא כהתשב"ץ שהביא בב"י סי' רכ"ח שכתב קבל עליו חרם ונדוי לעשות וכו' מתירין לו בלי פתח וחרטה וא"כ ק' איך פסק בש"ע כתרתי הכא פסק כהרא"ש ובס"ח וגם בסי' רכ"ט ס"ח פסק כתשב"ץ ומאי חדושא דחרם צבור ודמייתי דהשינוי הוא דח"ץ א"ץ התרה ולא פו"ח אבל דיחיד נהי דל"ב פו"ח אבל התרה בחכם מיהא בעי וכמדוקדק מדברי הש"ע סי' רכ"ט אלא דמדברי התשב"ץ מוכח דגם התרה בחכם ל"ב שהבי"ר מחרם השבטים שהתירו לעצמם ואולי כיון שהיו יו"ד ח"ץ הם משא"כ ביחיד ועיין לבית יאודה ח"מ סי' א' שהק' איך בש"ע פסק כתשב"ץ נגד הרא"ש ותי' ודחה והנלע"ד כתבתי) ועיין להרב מהר"י אירגאס מסי' למ"ד ואילך וכל קדושים עמו דכשהקהל רוצים להתיר לעצמם כולם הודו דיכולים להתיר ול"פ רק באופן ההתרה איך תהיה ומינה לנד"ד כיון שהקהל עתה רוצים להתיר יתירו לעצמם:

אפס כי זאת עומדת לנגדי בנד"ד דהוי מגדר מילתא ואשכחן בש"ע ס' רכ"ח סכ"ח דאם ההסכמה גדר לרבים או סייג לתורה וכו' אינם יכולים להתירה. וכן כתב בסט"ו בנדר של שחוק דגם אם התירוהו י"מ ויש אוסרין ועיקר המח' עיין בב"י שם שרבינו טוביה אומר דעתה בזה"ז יש להתיר נדר של קוביא כי כמו שגגה היא שאינם יכולים להתאפק ולמשול ברוחם אבל הרשב"א כתב שאלת מי שנשבע שלא ישחוק וכו' מסתברא דאין נזקקין לו דשחוק בקוביא עבירה היא ואין מתירין לו נדר לעבור ואם מפני שלא יכשילנו יצרו לעבור על שבועתו ישביע את יצרו ואין אומרים לאלו שיזדקקו לדבר עבירה קטנה כדי שלא יעשה עבירה גדולה ע"כ. ועיין להריב"ש בסי' קע"ח דלמגדר מילתא לא מצו הקהל להתיר. ומתוך אותה תשו' יראה המעיין דאזדא לה טענת השואל בס' משפטים ישרים למהרש"ח סי' פ"ד וכ"כ מהר"י הלוי סי' כ"ו דיש לחלק בצבור שכיון שעל דעתם נשבעו יתירו כרצונם אפי' דבר איסור דהא הריב"ש שם נתעורר בזה וכתב שאין דעת הקהל שיתקבצו הקהל למישרי איסורא ע"ש. וא"כ בנ"ד דהוי מג"מ נראה לכאורה דאין להתיר ואין לומר דכיון שהחרם היה לכל הקהל ועברו מקצתם הרי הותרו בשאר כאך דהרא"ש כלל ח' ופסקה בש"ע סי' רכ"ח בשנים שנשבעו יחד ללכת לא"י וכו' ע"ש כי מהריב"ל ח"א כלל ה' סי' ל"ט והרמש"ץ סי' נ"ה כתבו דדין זה ל"ש בחרם ע"ש טעמם:

אמנם הנה מור"ם שם בסט"ו הגיה ואם יש מכשול בנדר זה כגון שיש לחוש שיעבור בלא התרה מתירין לו לכתחילה וכו' וה"ן הנה כתוב בשאלה דיש עוברים בשאט בנפש וגם היראים יש לחוש להם וכו' והגם שהש"ך ז"ל כתב דמור"ם לשיטתיה אזיל בתשו' דאין חולק על ר"ט ז"ל והנה ראינו שהרשב"א חולק ע"כ מ"מ הרב ב"י ח"ב סי' ק' השיב דודאי לא אישתמיט למור"ם ס' הרשב"א ז"ל והיא בב"י אלא דהרשב"א לא מיירי רק בסתם בני אדם דאפי' אומר שמא יתקפנו יצרו אין לחוש לדבריו וישביע את יצרו ומודה הוא באמוד לעבור דמתירין לו דמוטב לאכול בשר תמותות שחוטות וכו' ובכה"ג הוא דאיירי מור"ם ודלא כהש"ך ולכך מור"ם כתב די"ז בסתם ולא בשם י"א ללמדנו דבכה"ג כ"ע מודים וכו' דניח"ל דליעביד איסורא זוטא ולא ליעביד איסורא רבה ואע"ג דאין אומרים לאדם חטוא כדי שיזכה חבירך והכא המתירים עושים איסור להתיר דבר האסור מ"מ יש חילוקים בזה כדאיתא בתו' פ"ק דשבת ובפ' בכל מערבין וכו' ותדע דהא בסי' ר"ח איתא דנודר נדר דאורייתא ועבר קונסין אותו לנהוג איסור כימים שנהג בהם היתר זולת אם יש מכשול בדבר כגון שנדר בדבר שאינו יכול ליזהר בו דמתירין לו מיד ואע"ג דהתם ההתרה על מה שכבר עבר והכא על העתיד שיעבור מ"מ הס' נותנת דבדאיכא מכשול בכ"ג מתירין עכתד"ק. והנה הרב הפוסק הי"ו הבי"ד והקיפם בחבילות של קושיות ואשיבה ידי עליהם. ראשונה במ"ש דחי' יש בתו' אהך דאין אומ"ל חטוא וכו' הק' דהא הרשב"א בהך דשחוק גופה כתב אין אומ"ל חטוא ואפי' למ"ש דהרשב"א מיירי בסתם וכו' מה יועיל אמוד לזה. וגדולה מזאת כתב הב"י בא"ח סי' ש"ו משם הרשב"א במי ששלחו לו בשבת שהוציאו בתו להמירה בחזקה אם ישים לדרך פעמיו דאין אומ"ל חטוא וכו' דל"א ניח"ל לחבר למיעבד איסורא זוטא וכו' רק כשאותו איסור בא לע"ה ע"י חבר ע"ש זת"ד ה"ה הי"ו ואני אומר לישרי לן מר דלא שת לבו בתשו' הנז' דשם כתוב פן יפחידוה להמיר וכו' וגם כתוב מי דחינן מספק זה את השבת הרי דבס' מיירי ואין בזה כדאי לדחות דברי הרב"י דמיירי בודאי ואמיד. גם מ"ש והנה בענין השחוק דאיירי הרשב"א ל"ש חלוקים של התו' שהרי ודאי פושע הוא וליכא מצוה רבה ע"כ. לא ידעתי אמאי הסרת מכשול ונדרים אינו מצוה רבה ועיין בשער אפרים סי' ע"ב ושער אשר סי' י"ג שכתבו משם הריב"ש סי' תס"א דאין לך מצוה גדולה מזו וכת"ר גם הוא לקמיה כ"כ משם הד"ר סי' רכ"ד ועוד הנה פשוט בכונת הרבי"א הנז' דכיוין למ"ש התו' בשבת ד"ה ועירובין דל"ב ד"ה ולא והשולח דמ"א ד"ה כופין לישב הך דשפחה דמשום שנהגו בה מנהג הפקר כפו רבה לשחררה דהט' משום שהיתה להוטה וא"א שלא תכשיל בני אדם ודמי לאונסים ועוד דהו"ל כמצוה דרבים ע"כ. ומזה למד הרב לנדונו דהוי מצוה דרבים ואי אפשר מלהכשל דשרי. ותימה על ה"ה שכתב דמהתו' נראה דלא סמכו רק אתי' דפושע כי הרואה בדב"ק יראה שאחר התי' הנז' עוד היה ק' להם משפחה ולא מצאו מענה זולת בתי' דמכשול ומצוה דרבים וראיתי לו שהרגיש בזה כי בפ' השולח כתבו תי' דמצוה דרבים ומ"מ כתב דאין ללמוד משם דהם לא כתבו זאת רק גבי שפחה דכשאנו עושי' איסור שחרור אנו נמלטים מאיסור ההפקר שנהגו בה מכל וכל משא"כ בנדר השחוק דבהתרה נמלטים מהחרם אבל נמשך איסור השחוק וכן חי' הפמ"א סי' מ"ד לישב קו' מהריב"ל על הרשב"א מהך דשפחה ע"כ. ולדידי אחה"ר גם מהפרמ"א ז"ל נראה שלא תי' כלום כי המדקדק בדברי הרשב"א יראה ששתי מניעות היו לו בהתרת נדר השחוק אחת מצד הנודר דאין מתירין לו כדי שיכשל ויעבור על האיסור מכאן ולהבא ואחת מצד המתירים איך יעשו איסור להתיר האיסור מפני תקנת אחר וז"ש ואין מתירין לו לעבור וכו' ואין אומרים לאלו שיזדקקו וכו' חדא ועוד, קאמר. ועל מניעה שמצד המתירים הוא שהק' מהריב"ל משפחה ומה יועיל לתרץ דשאנ"ה שעודו נלכד באיסור והלא הרשב"א עשאו טעם בפני עצמו. מעתה ע"ד זה סובב הרבי"א לצאת י"ח הרשב"א דעל המניעה מצד הנודר כתב מוטב שיאכלו בשר וכו' ועל המניעה מצד המתיר כתב יש חי' בתו' וכמ"ש (מ"ש ה"ה מהמ"א דהכל תלוי להתו' בתי' דפושע ע"ע סי' רמ"ד סוסק"א לא בא לאפוקי שאר תי' רק תי' דדוקא כשהאיסור בא על ידו דזה ודאי דחאוהו התו' מהך דשפחה אבל תי' מצוה דרבים מודה המג"א וכ"כ המחצ"ה ע"ש אמת כי האליה רבה סי' ש"ו כתב משם המ"א דהעיקר תלוי בפושע ונראה דפשיט"ל כן ממה שאסר לאחרים לרדות היכא שפשע ואע"ג דמצו"ד היא להציל האופה מאיסור שבת נראה דס"ל הכל תלוי בפושע ומ"מ מהא לא אירייא דהתו' י"ל דסמכו על תי' מצוה רבה וס"ל דוקא כהך דשפחה דמלבד הצלתו מרויחו שיקיים עשה דפו"ר בקו"ע משא"כ ברדייה דאין שם קו"ע ואין זה נגד פסק הנ"ש בשמע שבנו יצא להמיר שיחלל שבת דהתם נמי מלבד הצלת נפשו מל"ת מרויחו במ"ע) ועד"ז הביא הראיה מהך דסי' ר"ח למניעה שמצדה מתיר דביש מכשול שרי והוק"ל דאכתי יש המניעה שמצד הנודר שמתירין לו לעשות איסור להבא ותי' דהסברא נותנת והס' היא מוטב שיאכלו בשר תמותות שחוטות וכמ"ש בתחילה. זהו ביאור דב"ק וחזקים הם וברורים אלא דלענין הלכה אין נראה לסמוך על הרבי"א כי נהי דהרב ודאי דס"ל דגם מרן מודה למור"ם באמוד לעבור דאם לא כן מה נועיל בס' מור"ם דלאו אדידיה סמכינן נגד מרן מ"מ הרי ה"ה הקשה שפיר דא"א לומר בדעת מרן כן כי בב"י ז"ל כתב ר"ט כתב וכו' אבל הרשב"א וכו' משמע דס"ל דפליגי (לזה י"ל עפ"י מ"ש מור"ם בתשו' ולדעתי אין חולק בזה לפי דורנו וכו' ש"מ דס"ל דמסתמא כל בני הדור אמידי לעבור. ושוים הם ר"ט והרשב"א בזה. ובהא ס"ל למרן דלא כוותיה דבסתם אדם גם בזה"ז פליגי ביה אבל בידוע דאמיד בכל דור מודים בו דנתיר לו) ועוד כי הש"ך ז"ל חולק על הרבי"א עיין סי' רכ"ח סקכ"ח ובסי' ר"ח סקי"ב ובפלוגתא ס' חרם להחמיר ועוד דגם הרב בסוף התשו' לא התיר להם לשחוק רק בקוואניס ואפ' טעמו כמ"ש מהר"י אירגאס במשד"ר סי' רכ"ח סכ"ח דבהיתר הקוואניס לא יהיה עוד יצרם תוקפם. ועוד הרב יוסף אומץ בסי' פ"ו כתב שראה למהרי"ע בכת"י שחזר בו גם מהיתר הקוואניס ע"ש וא"כ אין לסמוך על הך תשובה:

אבל מ"מ ודאי דיש היתר בזה מכח ס"ס אפי' לדעת הש"ך ס' אי הלכה כר"ט דבדאיכא מכשול מתירין אפי' נדר של איסור ואת"ל כהרשב"א אפשר דהלכה כהרבי"א דבאמוד לעבור כולם מודים ומובן דהוא מתהפך והכא בנ"ד הרי אמודים לעבור והגם דהוי ס"ס בפד"ר ומהריב"ל בח"ב סי' ב' וח"ג סי' מ"א ונ"ד ומהרש"ך בנאספות סי' י"ז כתבו דחד הוא כבר עמד ע"ז הרה"ג ח"ד בדרא בחק"ל מ"ב סי' א' והעלה באו"ב דנ"ז ס"ס לכל הפוס' זולת מהראד"ב ז"ל ולא חש לה מאחר דרבים לוחמים והגם דהרב שער אשר ח"א סי' י"ג והרב שערי רחמים אה"ע סי' כ"ז עודם מדברים לצאת י"ח מהראד"ב בתלתא ספיקי דכ"ע מודים כמ"ש השע"א משם ה' מקור ברוך סי' כ"ה וכן ראיתי להעדוב"י סי' י"ז ה"ן יש לעשות ס' שלישי כי בתוי"ש סי' קס"ט כתב ואף שהסכימו חכמי קושטא וסאלוניק היו כותבים לתקנו ולהסיר מכשול מדרך עם ה' ועיין בתשו' שעא"פ הנז' האריך להביא ראיה דאפי' מ"ע נדחית משום מכשול לרבים שמזה נראה דגם החולקים כשיש מכשול היינו דוקא במכשול דיחיד אבל במכשול דרבים כ"ע מודו ואמת כי מהר"י הלוי כ"ד סי' ז"ך פליג ע"כ הנז' וס"ל אפי' בקהל שהיו הרבה נכשלים מהם עכ"ז לא מצו להתיר דאין מיקל בזה רק רבינו טוביה וכו' וס"ל דמרן לא חש לה והרב מהרשד"ם ביו"ד סי' פ"ד קאי בשטת מהר"י הלוי ז"ל וכתבו דאדרבה יש להקל ביחיד מרבים ע"ש ומ"מ הו"ל ספק שלישי דאת"ל דגם באמיד איכא פלוגתא היינו דוקא ביחיד ולא ברבים. אלא דאכתי יש לפקפק בס' חד מהני ספיקי כי ס' הרבי"א יחידאה היא נגד הש"ך ומהר"י הלוי והרשד"ם ז"ל ועיין שם בחק"ל מ"ב סי' א' דס' יחיד נגד רבים לא מיחשב לס' כלל. ומ"מ ה"ה הי"ו כתב דבמי שראינו שכבר עבר אין בזה שום פלוגתא דיתירו לו והגם דמהר"י הלוי איירי בשכבר עברו ועכ"ז החמיר והביא ממהריב"ל ח"ד סי' ד' דאפי' הרבה נכשלו בחרם אין להתיר ועיין בעה"ש סי' רכ"ח סקי"ו שכתב משם הרא"ם דאפי' בעובר להדיא לא הקלו בסי' ר"ח אלא בקנס ולא במקום דלית ליה היתר מדינא מ"מ לפי מ"ש בשאלה דרבו המתפרצים אשר לא ישמעו לקול מלחשים נראה דגם מהר"י הלוי ז"ל יודה כי שם תמה מהר"י הלוי ז"ל למה לא יוכיחו האנשים העוברים וישובו אל ה' וכו' נראה דוקא במי שמוכיחים אותו ומקבל הא לא"ה מתירים לו. ויפה דן הרב הפוסק הי"ו. ובפרט דתרי ספיקי די לדעת החק"ל ז"ל והכי סוגיין דעלמא וכ"ש כי העה"ש סי' רכ"ח סקי"ו הביא דברי הרבי"א וסיים וכ"כ הר"ן בתשו' נ"א דאם ודאי עובר על שבועתו טוב להתיר לו דהוי לדב"מ ובזה מצאנו חבר להרבי"א ועיין בפחד יצחק אות חרם דנ"ד ע"ג שכ"כ בפשיטות לדעת הר"ן ומהר"י אדרבי ז"ל בסי' רכ"ד והדרו תלתא ספיקי לדוכתייהו:

והנה אם היינו באים להתיר רק כח החרם ונשאיר ההסכמה במקומה לא היינו צריכים להיתר דס"ס יען כי עיקר האיסור הוא ביוצא במשאוי והוסיפו בהסכמה גם ליוצא ריקם וגדרו אותו בחרם ובכיוצא בזה מצאנו למב"י שכתב מהרשב"א עצמו הרי שכללו בחרם שכל מי שיעבור יהיה מנודה אם יוכלו להתיר את הנדוי אם לאו כיון שנעשה לקיום החרם וכמו שאין מתירין חרם שהחרימו שלא לשחוק בקוביא כך אין מתירין את הנדוי דעו כל מי שעבר יכולין להתיר בדרך וכו' וכן נראה שמתירין את הנדוי אפי' מכאן ולהבא שאין מתירין בזה גוף האיסור ממש אלא הקנס הוא שמתירין ואיסור השחוק במקומו עומד ע"כ ודון מינה לנ"ד שאין היתר החרם בגוף האיסור ממש. שוב מצאתי שזכיתי בזה לדעת קדוש מהרש"ח במשפטים ישרים סי' פ"ד שעלה במחשבה לחלק דדוקא בהסכמה של שחוק דכי דלית להסכמה פגע באיסור אמרה הרשב"א אבל במידי אחרינא דכי דלית לחרם אכתי לא פגע באיסורא נימא דמצו להתיר ודחה זה מהך דהריב"ש ז"ל סי' קע"ח דכד מדלית נמי ההסכמה וימכרו החטים לערלים אכתי לא הויא איסורא דאולי לא יתעוללו ואפי"ה אסר ורצה לחזק חי' מהך דהרשב"א הנז"ל ולבסוף כתב אלא שנראה שכונת הרשב"א שמה שקנסו אחר שעשו האיסור דהיינו בחרם יש בידם לבטל אפי' שימשך מזה שיעברו וכו' אבל ההסכמה עצמה לא וכו' מפני שעשאוה לגדר וסייג ע"ש. הרי דגוף החרם לא איכפת להתיר וכן יש ללמוד ממ"ש המים רבים ח"ב סי' ס"ג גבי הסכמה בחרם על גאבילה לפדיון שבויים שכתב דמה שאין היתר להסכמה שהיא לגדר או מצוה היינו כשתפול המצות ע"י התרה או תשאר במקום פרוץ וההסכמה גדר לה. משא"כ בהיתר פרט זה לא תפול מצות פ"ש דאפשר לקיימה ממקום אחר ע"ש. ולמוד לנ"ד דבהיתר החרם ותשאר ההסכמה לא יפול האיסור:

ועוד אני רואה פתח תקוה גם להיתר ההסכמה גופה מחמת פרצת הדור וכמ"ש השמ"ץ סי' כ"ה בהיתר הסכמה של שחוק אחר שטרח וכו' כתב אמנם לבי אומר לי שה פזורה ישראל ואין כח ב"ד יפה לרעתם וכו' ומה יש עוד לעשות כ"א לישען על מהרשד"ם יו"ד סי' פ"ד שכתב כי צריך האדם לחפש ולמצוא זכות וכו' ואפי' שמצד הדין הגמור נראה שאין תקנה להסכמה זו מ"מ ראיתי בתשו' מהרי"ק וכו' ע"כ וכ"ן מתשו' מהרלנ"ח וכו' אמנם עכ"ז לבי נוקפי להיות הדבר בחרם ומילתא דאיסורא אבל מה נעשה ע"ש. הנה הגם שאין תקנה מצד הדין אפי' ההסכמה בחרם ומילתא דאיסורא סמכו להתיר מפני הפרצה וכ' אילן גדול לסמוך עליו הרב עדות ביהוסף שהביא במים רבים דאנו רואים מעשים בכל יום כמה הסכמות שנעשים בחרם ופעמים למגדר מלתא ועכ"ז עוברים עליהם ואין פוצה פה והמסכימים עצמם מבטלים אותם בלי שום שאלת חכם וכו' ובודאי הטעם משום דהו"ל כאשה נודרת ע"ד בעלה וכאילו התנו בפי' שבעת שירצו להתיר שיהיו מותרים ע"ש. דגם בע"ה אמרינן מסתמא ראו אבותיהם וכו' וסתמן כפירושן אף דלא ידעו איך ולמה. וא"כ כ"ש בנ"ד החרם והסכמה זאת היתה ע"י חכם ומומחה חזקת חבר שכך היה דעתו מתחילה שבעת שירצו להתיר יהיו מותרים ונראה שזהו דעת הדברי יוסף ז"ל הוא והרבנים שם מסי' למ"ד ואילך דכל שקו"ט דידהו לא היתה רק אם יפקיעו ההסכמה בלי התרה אבל אם יסכימו להתירה פשיט"ל דמצו ואמאי הרי התם מיירי בגאבילא דפד"ש דאין לך מצוה גדולה ממנה אם לא מטעם הנז' דפשט המנהג וידעי כ"ע דנדרי ציבור כאשה הנודרת וגם בלא תנאי כאילו התנו וכדברי העדוב"י הנז' והגם שהרב מים רבים בסי' ס"ג נתעורר ע"ד מהרי"א הנז' וכתב מ"ש מ"מ קשה הדבר איך לא הרגישו כל הרבנים הנז' ואפי' כלאחר יד לולא מטעם שכתבתי והרב מים רבים שם עמד משום שנדרו באלד'י יש' די"ס בכנה"ג סי' רכ"ח הגה"ט או"ה דאין להם התרה וכתב דסו' דלדב"מ מתירין ונד"ד הוי לדב"מ כיון שהם מוכרחים להתיר מצוה להרים מכשול החרם כמ"ש בהגב"י שם בשם הראד"ב ורשד"ם והש"ך וכו' וצריך להבין מאי שנא הא מהך דנדר שחוק שלא הקילו בה משום הרמת מכשול וי"ל דגם הרב לא היקל בזה בנדונו רק משום שהיו עוברים וכמש"ל משם הפוס' ולא באמודים לעבור:

ועוד נראה פתח טוב להתיר ההסכמה הזאת בב"ד ממ"ש הרמב"ם פ"ב מה' ממרים הרי שגזרו ב"ד ודימו שרוב הצבור יכולים לעמוד בה ואחר שגזרוה פקפקו העם בה ולא פשטה ברוב הקהל ה"ז בטלה ואינם רשאים לכוף את העם ללכת בה. גזרו ודימו שפשטה בכל ישראל ועמד הדבר כן שנים רבות ולאחר זמן עמד ב"ד אחר ובדק וראה שאין אותה גזרה פושטת יש לו רשות לבטל ואפי' היה פחות מהם ע"כ ועיין בכ"מ הביא מקור הדין מע"ז דל"א שר"י נשיאה היכי שרי משחא וכו' ומסיק לדעת הרמב"ם דהכי יליף שרי"ן לא היה גדול כראשונים וגם היה סייג לתורה כמ"ש בשבת על שמנן משום יינן ואפי"ה התירו לפי שלא פשט איסורו. וא"ת והיכי סמך ר"י נשיאה על מה שבדק שמא בימי הראשונים נתפשט ואח"כ פקפקו בה ומתוך כך היה נ"ל שאפי' בתחילה נתפשטה כיון שעכשיו אין רוב צבור נוהגין בה מתירין אותה וכו' אלא דלא משמע כן מפירש"י אלא שבדק רי"ן ומצא שבשום זמן לא פשט איסורו ע"כ. הנה לולא דעת רש"י נראה ממרן שאפי' פשטה דהיינו שרוב הצבור יכולין לעמוד בה (דאל"ה היכי תפשוט והא בהא תלייא כמ"ש הרא"ם סי' נ"ו הבי"ד הלח"מ שם) כיון דהשתא אין רובם נוהגים בה מתירין אותה. ובנ"ד הרי עתה אין רובם נוהגי' בה. ואפי' לדחייתו מרש"י הנה נראה בנד"ד דלא ישבו ב"ד ובדקו וראו שנתפשטה מקדם רק מהסתם חוששין שפשטה ובזה נראה דגם רש"י יודה ודב"ז נלמד מתורת מהרש"ח סי' פ"ד שהביא בנדונו דברי מרן ודחייתו ואח"כ כתב דאם היה הדבר בסתם ואח"כ רואים שלא נתפשטה די בזה לבטלה ואין הכרח מרש"י ולא מהרמב"ם והוסיף עוד דגם אם יכולין לעמוד אלא שאין רוצין כל שהדבר קשה להם הרבה מיקרי דבר שאין הצבור יכולים לעמוד בו והוכיח זה מגזרת השמן ומדברי הרמב"ם ע"ש ועיין בחק"ל ח"מ ח"א סי' קט"ו שלמד מתשו' הרא"ם סי' נ"ז דאעפ"י שנהגו בהסכמה כמה שנים והיו יכולים לעמוד והשתא אינם יכולים דמצו לבטלה ע"ש:

ועוד הביא הרב הפוסק הי"ו פתח אחר להתיר ההסכמה הנז' מדברי מהריב"ל כלל ה' סי' ד' דכשההסכמה קרובה להפסד ורחוקה מהריוח שיוכלו להתירה. וכתב שצודקת הראיה לזה מדברי הרמב"ן בשם רב האי גאון על רבים שקבלו על עצמן שיעשו תעניות או תקונים ואח"כ נודע להם כי טוב וישר לשנות הדבר שיש לשנות וכו' ואם החרימו רשאים הם להתיר ובלבד שיראה ההיתר והשנוי כי טוב ע"ש. ומדבריו וגם ממהרשד"ם יו"ד סוס"י קכ"ב ומ"ץ ח"ב סי' כ"ה למד להקל השע"א בתשו' הצמר הנז'. ולמד הרב הפוסק מדברי הרמב"ן שהביא מהריב"ל ז"ל דגם במגדר מילתא מועיל צד זה להתיר וא"כ גם נד"ד רחוק מהריוח וקרוב להפסד הוא. כי מלבד שלא הועילו בתקנתם לפריצים אפשר שגם היראים יהיו מוכרחים לעבור ח"ו כנז' בשאלה עכת"ד. ואני אומר דמדברי השער אפרים סי' ע"ב מוכח דאפי' הועילו בתקנתם אי מטי להו פסידא סגי להתיר וא"כ בנד"ד די במאי דמטי להו פסידא במה שעוברים על החרם וגם היראים נזוקים אם ימנעו מלצאת ואם יצאו נכשלים בחרם. והגם כי יש לחלק מנדונות הרבנים הנז' לנד"ד דהתם קודם ההסכמה היתה תועלת לקהל ויתרו בו נגד תועלת ההסכמה וא"כ כשהגיע ההפסד מההסכמה יתירו ויחזור הריוח למקומו משא"כ בנ"ד דלא היה שום תועלת קודם ההסכמה מ"מ המעיין בס' מש"ץ ז"ל שם יראה דנ"ד לא גרמה ההסכמה שום הפסד רק שלא היה ממנה תועלת ועכ"ז היקל. והגם דיש לחלק עוד בין הנדונות ולומר דטעם מגדר מילתא שלא יהיה ניתר משום שהקב"ה מסכים בגדר ואינו מסכים בהיתר כמ"ש הריב"ש ז"ל בתשו' החטה. וא"כ בשלמא כשההסכמה היא לתועלת הקהל וראו שאין בה תועלת דגם דהוי למג"מ יסכים הקב"ה בהתרתה כיון שאדרבה זהו תקנתם אבל כשההסכמה מתחילתה אין בה כ"א צורך גבוה נימא דהגם שיסכימו הם הקב"ה לא יסכים מ"מ מדברי הרמב"ן שהביא מהריב"ל דגם כשקבלו תעניות וכו' יכולים לשנות כשראו כי טוב משמע דגם בצורך גבוה לחוד אמור ומקוים גם הפתח שמצא הרב הפוסק להיתר הסכמה דנ"ד:

אמנם פש גבן לעמוד בנד"ד שהמתקנים סעו המה למנוחות ועכשיו הדור יתום והולך העולם ומתמעט ותנן בעדויות אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אלא א"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין. וכבר הרב הפוסק פקח עיניו ע"ז והביא מ"ש הפרמ"א סי' מ"ד ונ"ד וס"ט מח' הראשונים דלהרמב"ם בפ"ב מממרים גזרה שפשטה ברוב יש' ב"ד גדול יכול לבטל ולא קטן ואם היא סייג ופשטה אפי' אליאו אין שומעין לו לבטל ולהר"ן וגם הראב"ד (עיין בלח"מ שם) בכל דבר שפשט איסורו אפי' אליאו אש"ל ואם לא פשט ורוב צבור יכולין לעמוד גדול מבטל ולא קטן ואם לא פשט מפני שאין רוב צבור יכולין לעמוד אפי' קטן מבטל ומה"ט דן הפרמ"א שם דאפי' הסכמה לדבר הרשות וב"ד האחרון גדול מהראשון עכ"ז מידי פלוגתא לא נפקא ולחו' דס' חרם להחמיר ע"ש (לא זכיתי לדע"ק במ"ש ואם לחשך אדם לומר שהיא גזרה שאין הצבור יכולים לעמוד בה וכו' כבר שאלתי ע"ז וכו' ור"ל שהוגד לו שרוב הצבור יכולים לעמוד וכו' ותימה דודאי מיירי בפשטה דאל"ה אפי' רוב צבור יכולים לעמוד ואפי' להר"ן והראב"ד גדול יכול לבטל וא"כ כיון דפשטה מה יתן דאין רוב צבור יכולים לעמוד והלא ג"ז מידי פלוגתא לא יצא ולהר"ן והראב"ד כל שפשטה ואפי' אינה סייג אפי' אליאו אש"ל). ומדברי הפרמ"א יש להחמיר זולת זאת מצאנו להרב זכרון יוסף ביו"ד סי' י"ד עמד בזה והעלה דבהסכמות הקהל כשם שהם בעצמם יכולים להתיר כך בניהם אחריהם והו"ל כהתנו מתחילה לכך וכמ"ש הפוס' בסי' רכ"ח וכו' משא"כ גבי תקנות ב"ד דל"ש למימר הכי ע"ש. ולדבריו הרי גם נד"ד הסכמת הצבור היא הגם שהראב"ד הוא שהטיל החרם לא היה זה בבית דינו רק תוך בהכנ"ס במעמד הקהל וכ"כ החק"ל יו"ד ח"ב דפ"ח ע"ד כי אתשיל להק' דאין ב"ד וכו' וז"ל ומה גם שאינה הסכמת הרב כ"א הסכמת הממונים אלא שנעשית בעצתו וכו' ע"ש ובהסכמת הצבור כתב הזכר"י ז"ל דהבנים יכולים להתיר. אך בזאת הרואה שם בחק"ל יראה דמאי דפשיט"ל להזכר"י מיבע"ל למר והאריך בזה מדפ"ה עדפ"ח וסו"ד אסיק דבטול הסכמה קדומה בפלוגתא מתנייא איכא מ"ד דדוקא בתקנת ב"ד הגדול אין ב"ד יכו"ל ואיכא מ"ד דגם בזה"ז בעינן גדול ממנו וגם הביא דברי מהריב"ל ח"ד סי' ד' דפשיט"ל דגם בזה"ז בעי גדול אלא דלמנהגנו דנהגו להתיר בלי התרת חכם ה"ן נהגו לבטל גם בב"ד קטן ויש לחקור אחר המנהג ע"ש ולפי"ז חזר הדבר למחלוקת אלא דמ"מ יש ללמוד ממנו להתיר בס"ס כמ"ש הרב שם ע"ע דהיינו ס' אם הדין הנז' דאין יכו"ל שייך דוקא בתקנות בדה"ג ולא בהסכמות ואת"ל גם בזה"ז דילמא כמהריב"ל דכיון דנהגו להתיר בלי התרת חכם כן נהגו גם בב"ד קטן. וע"ש שפקפק בהסכמה דלמג"מ דמהריב"ל לא נסתפק בה וכתב דאכתי לפי הטעם דבזה"ז לא בעי בדה"ג אין טעם לחלק בין מג"מ לדבר הרשות וה"ן שייך ס"ס הנז' בנ"ד והגם כי הרב כהונת עולם בקו' לה' נדרים דע"ה הק' על הפרמ"א שהוא עצמו כתב בסי' מ"ד ונ"ד דמידי ס' לא נפקא ע"ש וה"ן יש לנו לתמוה על החק"ל ז"ל איך עשה ס"ס ממהריב"ל והוא ז"ל כתב דיש לחקור אחר המנהג. וא"כ אולי לא נהגו להתיר בב"ד קטן. ולפ"ז אזדא ליה הס"ס הנז' ומאין התרופה לנ"ד י"ל דהאיכא ס' הזכר"י שחילק בין בדה"ג להסכמות דמסתמא הו"ל כהתנו להתיר גם בניהם בלי חקירה אחר המנהג וכ"כ שם משם החו"י סי' קכ"ד והיכי נעביד דילמא ל"ש אין ב"ד יכו"ל רק בבדה"ג ולא בב"ד דזה"ז כמ"ש החק"ל ואת"ל דגם בזה"ז שמא ל"ש בהסכמות דהו"ל כהתנו. (עיין להרב מים רבים ח"ב סי' ס"א וס"ב מה שפלפל בנ"ד אי קבלוה עליהם ועל זרעם ובסי' ס"ב כתב דאפי' יש הוכחה שקבלוה עליהם ועל זרעם יוכלו להתיר ולא ידעתי אמאי לא נתעורר מהך דאין ב"ד יכו"ל וכו') והגם דהרא"ם מחמיר שלא לעשות ס"ס לכתחילה בתשו' סי' כ"ה כבר עמדתי במ"א ע"ז והוכחתי מאחרונים דדחייה היא זו ועיין בדב"מ יו"ד סי' ל"א ואפי' לאחרונים שיצאו י"ח זה בתלתא ספיקי ה"ן יש ס' שלישי כי הי"מ כלל א' כתב משם ש"מ דבדבר שנשתנה ואילו היה אותו ב"ד קיים היה מסכים בו בזה ל"א אין ב"ד יכו"ל וכו' דאין זה ביטול דבריו ומזה כתב הרב הפוסק דאילו היו חיים וקיימים הרב וקהלו היו מסכימים דודאי אין העיקר תלוי בשינוי הדבר דהו"ל נתבטל הטעם דזה מח' הוא בין הרמב"ם להראב"ד ואיך היד מלאכי הביאו בשתיקה אלא הדבר תלוי באם היה קיים היה מסכים מאיזה סבה שתהיה. והנה כדבריו נמצא בס' תוי"ש סי' קס"ח שכתב ול"מ אותו ב' שתיקן שיכול לבטל והכל לפי צורך השעה אלא אפי' ב"ד אחר ואפי' שלא יהיה גדול כ"כ בחכמה ובמנין וכ"כ הג"א בהך דאמרו ומן הסכנה ואילך וכו' וז"ל ואע"ג דאין ב"ד וכו' אם יעשו כאותה שדחו שאם היה אותו ב"ד קיים היה מסכים להתיר אין זה ביטול דבריו והמימוני כתב וכו' ע"ש. הילכך כל ב"ד וב"ד מבטל הדברים כפי צורך השעה וכו' ע"כ. (החק"ל שם דפ"ז תמה על התוי"ש איך לא חש לס' הרמב"ם דאפי' נתבטל הטעם אין ב"ד יכו"ל והראיה מהג"א ליתא דהתם מיירי באותו ב"ד עצמו והג"א עצמו הביא שם דברי הרמב"ם והוא משטת הראב"ד קאמר לה ע"כ. ולפי חומר הנושא י"ל דס"ל דב' ענינים הם והיכא שנתגלה שהיו מוטעים מתחילה בסבה שתקנו עליה כהך דכתובות שתקנו מנה לאלמנה וחזו דמזלזלי וידעו שהיו מוטעים מתחילה והדרו תקינו לה מאתים וכו' בזה גם הרמב"ם מודה אבל היכא שהסבה עומדת רק במשך הזמן נתבטלה בהא פליג הרמב"ם ומפני שנדון התוי"ש הוא מסוג הראשון הבי"ר לו מהג"א דגם הרמב"ם מודה והנה הביא דברי הרמב"ם באורך להוכיח החילוק שבין הנושאים) ולו יהי דזה תלוי במח' הרמב"ם והראב"ד בנתבטל הטעם כמו שנראה מהחק"ל ז"ל שם מ"מ יועיל לספק שלישי. וראיתי להרב הפוסק הי"ו למד מדברי השער אשר סי' י"ג שכיון שלא הועילו בתקנתם מצו להתיר נראה דר"ל דיועיל זה גם לגבי הך דאין ב"ד יכו"ל וכ"כ להדייא השע"א שם. ואין אני רואה שום גילוי לזה באותם הפוס' שהיקלו מטע"ז דהם לא מיירי רק באותו קהל עצמו לא בבאים אחריהם אמת כי מהרשד"ם ביו"ד סי' קכ"ב בנדונו כתב ויען כי לעת כזאת מסדרי ההסכמה אינם בגדר אחד כי מהם מתו ומהם מחו"ל וכו' ע"ש. הרי דמהם מתו ועכ"ז היקל מטעם הנז' הגם דיש לחלק בין מתו מקצתם למתו כולם מ"מ מדברי יוסף אירגאס בסי' ל"ג נראה להדייא כנז' דבתר דקיימי רבנן בהך כללא דאין ב"ד יכו"ל התירו מטעם דכיון שנעשית ההסכמה לטובתם וכו' ע"ש:

המורם מכל האמור מריש עד כען דיש כמה פתחים להיתר החרם וההסכמה כנז' מטעמים האמורים למעלה וראה זה חדש הבאתי עתה להקל משום מגדר מילתא כי הפר"ח בא"ח סי' תצ"ו סק"ב לביאור דיני מנהגי איסור הק' עמ"ש בסי' רכ"ח דהסכמה לסייג אין לה התרה ממ"ש בסי' רי"ד בדברים המותרים ונהגו בהם איסור משום סייג דפסק מרן בסתם דע"י חרטה יתיר וקי"ל כסתם ובפרט שמור"ם כ' דהמנהג כס' ראשונה. וכ"פ בא"ח סוס"י תרכ"ד והצ"ע ודעתו לפסוק כסי' רי"ד ע"ש והדב"מ ביו"ד סי' ל"ד ומט"א דקל"ד ע"ב רצו לחלק בין יחיד לצבור ודחו ועה"ש בסי' רי"ד סק"ב תי' משם מק"ק ז"ל דהך דסי' רכ"ח היינו בלא חרטה אבל בחרטה יתיר ודחה דבריו דבריב"ש סי' קע"ח וקפ"ה ושצ"ה מפו' דאין לו התרה כלל (לא ידעתי מה זו דחיה דנהי דהריב"ש הכי ס"ל נימא דהש"ע פסק כהרא"ש שהביא בב"י סי' רי"ד כדי להשוות פסקיו. לע"ד נראה לתרץ דחמירא ההסכמה מדבר שנהגו בו רבים בלי הסכמה עיין בריב"ש סי' תע"ז אבל אם אין תקנה וכו' מצד ההסכמה אלא מצד מנהג נראה שהוא בלתי ישר וכו' ועיין חק"ל ח"מ ח"א סי' קט"ו דק"ע ע"ג דהאריך בחו' ההסכמה ממנהג וכ"מ מלשו' הש"ע סי' רי"ד ס"ב קבלת הרבים חלה עליהם וע"ז אפי' שלא קבלו בהסכמה וכו' מאפי' משמע דעדיפא) וא"כ הרי דבחרטה י"ל כמהרח"א ז"ל דלהש"ע נוכל להתיר. ואי משום אין ב"ד יכו"ל די במש"ל ועיין בדבר"י סי' ל"ה דהרא"ך ז"ל כתב לדעת הרשב"א אפי' לא בטלה הסבה יכול אפי' ב"ד קטן דהו"ל כהתנו על חרמי צבור וכ"ז הכריחני לפי שלא מצאתי בדברי האחרונים מצריכים ב"ד גדול כמותם ע"כ. חזי מאן גב"ר קמסהיד ולכן בעת שיסכימו הקהל או רובם להתירה יתירו כמ"ש הרא"ש בכלל ה' סי' ד' ואפי' אם המיעוט מוחים לא צייתינן להו כמש"ש כ"ו סי' ה' רק לדידהו לא הותר עיין בב"י וש"ע סי' רכ"ח:

ואופן ההתרה הביא התוי"ש דקי"ב משם התשב"ץ ג' דרכים הא' בהפרה מפי עצמם כשיאמרו הם או שלוחם הותר החרם. הב' יעמידו ג' מומחים וישאלו בפניהם ויתירו להם. הג' ג"ד בלבד שיאמרו כך נראה לנו שהסכמה זאת ראויה להתבטל ואם כי אופן השני הוא קשה להם וגם כתבנו לעיל ממהרי"ט דח"ץ אינם ניתרים בחרטה וכו' הנה לפנינו ב' דרכים. והגם שהדבר"י סי"ל החמיר שיתקבצו כל פורעי המס ועפ"י רובם יקו"ד נראה דהתם משום שמינוי הזט"ה לא היה כ"א מהמלכות אבל כשהמינוי הוא מהק"ק יספיקו הם אך מ"ש הני שד"ר דחברון שם שיהיו החכמים עמהם גם הכא צריך מטעמם כי מתחילה נעשה בצירוף החכם ומש"ש מהרא"ך בסי' ל"ה שם ד"ע שיש מחמירים עד שיסכימו כולם לכן הנכון שיתאספו כל הקהל וכו' נראה דלאו מדינא אלא נכון ודי בטו"ה עם החכמים ומותרים להם לכל הקה"ק וכבר כתב המש"ץ ח"ב סי' נ"ה דבהתרה זו גם העוברים יהיו מותרים רק ינהגו איסור כימים שנהגו בהם היתר וכו' זהו הנלע"ד וכת"ר עמו מקור החכמה יבחר ויקרב:

תוכן העניינים

יש מאין חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה