יש מאין חלק א· רבי אליהו ילוז
יורה דעה · סימן יב
פעי"ק טבריא ת"ו שטר משכנתא הנהוג ביניהם כך הוא שאיך בעד המעות שנטו"ק פ' מפ' השכיר לו הבית בתו"ש גו"ש מהיום הנז"מ וע"ס וכו' ובמשלם שנייא אילין תיפוק ארעא דא בלא כסף. ופעמים שמתנה המשכיר לסלק השוכר אחר זמן מה ויביא לו מעותיו בניכוי שנים שעברו ופעמים שהשוכר מתנה כן. ופעמים ששניהם מתנים וידוע הוא כשמגיע הגבול שגובלים פודים המשכנתא והשת'א הכא מעשה שהיה שחצר מהכוללות נתמשכן ליחיד. וגבלו ההטבה מן הכוללות ליחיד ולא ממנו להם. ורצו הכוללות לפדותה ששוה ששים וממושכנת בשלשים והשוכר ממאן באומרו כי היא שכורה לו ע"ס אלף הששי והוא לא התנה על עצמו שיחזירנה לזמן ההוא. והם משיבים לו דמכח המנהג דנהגו שהגם שהתנאי מצד אחד הצד השני פודה בזמן המוגבל הו"ל כהתנו וכן נהוג נמי בשטר מכר ושכירות שעושים ההטבה מצד המוכר דוקא ועכ"ז בהגיע הזמן המוגבל כופהו הקונה להחזיר לו מעותיו אפי' בבדה"ץ וגם אומד"ד שאין אדם שוכר שוה אלף במאה וסתמם להחזיר. ושמו עלי עין רבנן לעיין בדי"ז ודברם נחוץ להשיב בקצור מפני שהז"ג.
ואני בעוניי אמרתי תחילה לעיין בשני הסוגים מכר והטבה ומשכנתא לענין רבית. כי מכר והטבה לכאורה נראה תמוה ממ"ש ביו"ד ר"ס קע"ד וח"מ סי' ר"ז דמכר קרקע והתנה המוכר שיחזירנו לו כשיהיו לו המעות דהתנאי קיים ואסור ללוקח לאכול פירות דזוזי כהלואה גביה. ולכאורה נראה דגם בהתנה לוקח כנ"ד אם התנאי קיים אין זה מכר אלא הלואה כמדוקדק בלשון הש"ע דיו"ד אבל אם אמ"ל הלוקח מדעתו כשיהיו לך מעות אחזיר לך הקרקע אין כאן תנאי וכו' לפיכך הלוקח אוכל פירות משמע דאם הוא תנאי אסור לאכול פירות והגם דבח"מ פסק כלשון הרמב"ם דכשאמ"ל הלוקח מדעתו וכו' התנאי קיים והלוקח אוכל פירות כבר תמה הטור על הרמב"ם וז"ל ואיני מבין דבריו כיון שחושב אותו תנאי וצריך הלוקח לקיימו היאך יאכל הפירות וצ"י. א"כ להש"ע בח"מ נראה שפסק כלשון הרמב"ם וביו"ד כהטור. חוץ מזה יש להרגיש ברמב"ם פי"א ממכירה וכלשונו כתב בש"ע ח"מ סי' ר"ז וז"ל וכן המוכר או הלוקח שהתנה שיחזיר לו המקח בזמן פ' וכו' הרי המכר קיים ויחזיר נראה דבין התנה לוקח או מוכר סתם ולא קפיד ארבית ואילו לקמיה כתב בהתנה לוקח דהוי רבית קצוצה אבל זאת י"ל כי ה"ה כתב עד"ר ג"ז פשוט פא"ן כמו שית' לקמן ובב"י כתב ע"ד הטור דלא חש לכתוב דין זה מפני שהוא בכלל מ"ש לקמיה מכר קרקע והתנה מוכר ע"ש כונתם דהתנו והד"מ מעיקרא אשמועינן קיום התנאי והדר אשמועינן איסור הרבית. אבל קמייתא קשה.
ובחפשי ללמוד זכות למנהג יש' מצאתי טעמי תריצי. א') דהני שטרי דידן אחר שקנו מידו על המכר ונגמר אז חוזרים וקונים ממנו על ההטבה ועיין בכ"מ ובב"י סי' ר"ז דבזה תי' קו' הטור להרמב"ם דהגם שהתנאי קיים וקנו ממנו כיון דמיירי בהכי דנעשה אחר גמר המקח שרי לאכול פירות דהוי כאילו חוזר ומוכרה לו עש"ב וכ"כ בב"י ליו"ד סי' קע"ד משם הרשב"א ופסקה בש"ע שאם נעשה התנאי אחר המקח אפי' שעה אחת ה"ז מכר גמור ואפי' עשה לו שטר ע"ז בקנין ובכל מיני חזוקים חסד הוא שרוצה להתחסד עמו ולהחזיר לו מקחו ע"כ. ובזה אין דבר סת'ר בש"ע מיו"ד לח"מ דלעולם כשהתנאי קיים אסור לאכול פירות כיו"ד אך כ"ז כשהתנה בעת המקח אבל אחר גמר המקח כהך דח"מ התנאי קיים ושרי לאכול פירות. גם בזה יוכל להתיישב מה שסתם בסי' ר"ז ס"ה בהתנו המוכר ולוקח ולא פירש מהו לענין רבית משום דמיירי בתנאי שאחר גמר המקח ועיין בש"ך סי' ר"ז שכ"כ משם הב"ח ובבע"ח ליו"ד סי' קפ"ח כ"כ משם כמה פוסקים והעלה דאין בזה אפי' רבית דרבנן. ב) כי הסמ"ע בסק"י חי' דבס"ה שסתם בש"ע בהתנה לוקח ולא חשש לרבית מיירי שקבעו זמן שתהיה קנוייה עד זמן פ' ומנהו והלאה אם יתן לו מעות יחזירנה לו לכן הוי כמשכנתא בנכייתא באתרא דלא מסלקי וגם האוסרים שם משום דבתורת הלואה נתן לו יודו הכא דבתורת מכר ירד והו"ל כמתנה ע"מ להחזיר ובס"ו מיירי בלא קבע לו זמן וכדבריו כתב המבי"ט ח"א סי' ך' ובכמה תשו' מח"ב בשם רב עמרם גאון ועיין בפ"מ ח"ב סי' פ"ט דבמקבעו זמן שלא לסלק אלא אחריו דהתנאי קיים ולוקח אוכל פירות. ועיין לה' שבט בנימין סי' פ"ה שהביא דברי מרן והסמ"ע להתיר ההטבה. ובנ"ד נמי הרי קובעים זמן שלא לסלק. ג) למ"ש המשה"א בסי' ר"ז ומח"א פי"ג ממלו"ל דבאומר ע"מ שתחזירהו לי אפי' בשעת המכר שרי דמשמע עד שעת החזרה הוא מכור ולא אסרו באומר כשיהיו לי מעות רק בל"א על מנת ע"ש אלא דבזה הרבה להשיב החק"ל ז"ל ח"ב מיו"ד סי' י"ח ומסתיין תרי טעמי הנז'. ועיין בשיו"ב ליו"ד סי' קע"ד כתב משם הרמב"ח ז"ל להתיר במו"ש והטבה רק שיכתבו ההטבה יום או יומים אחר המו"ש ונתמרמר על פשוט המנהג לעשותם תכופים ואמר שלבא לכלל היתר צריך שיקבעו זמן שלא יפדה הקרקע ע"ש. ואחה"ר לא זכיתי להבין כיון שמרן לא התנה שיהיו רחוקים רק אחר גמר המקח מדוע סגי ליה למר דעתו ח"ו ואנן אתכא דידיה סמכינן ובחר בדרך הסמ"ע ומ"מ ג"ז ניחא לדידן. והרב חוקי חיים סי' כ"ה עמד על ההטבה דידן ולא זכר לא מדברי מרן ולא מהסמ"ע אלא שסמך יסוד ההיתר מפני שתולין הדבר ברצון הלוקח והביא שכ"כ הרדב"ז בישנות סי' שכ"ב ותקל"ב שאין בזה חשש רבית אפי' דרבנן ומעשים בכל יום ע"ש. ולכאורה הדבר תמוה דנהי דמהש"ס ופוס' מוכח דכשהדבר תלוי ברצון לוקח שרי אינו רק כשהוא לטובת המוכר אבל כשהתנאי שהלוקח יכפה למוכר לא שמענו ומשכנתא דסורא תוכיח במכ"ש דהתם הלוה יכול לסלק והמלוה אסור להתנות לגבות חובו הכא דהמוכר אסור להתנות לכ"ש דלוקח אסור להתנות לכפותו אלא דודאי גם הרב ל"א רק בהטבות דידן דהתנאי הוא אחר גמר המקח ומחלק בין משכנתא דתחילתה הלואה להכא דזביני. מ"מ הרב ז"ל הוא מן המתירין. ומה שיש לפקפק מדברי מהרימ"ט ז"ל ח"א סי' כ"ג בזה שהחמיר משום שאין מתכונים למכר ואין זה כ"א הלואה וכו' המשה"א שהיקל מטעם שמתנים בע"מ מ"מ חשש להא דמהרימ"ט ע"ש כבר האריך בזה החק"ל שם סי' כ"ב לתת טעם למתירים ובסי' כ"ג כתב דאף בגילו דעתם בשעת המכר בקצבת הריוח וכו' דלא איכפת. ובסי' כ"ד הוסיף דאפי' לא הוו גמירי דינא ועשו באופן האסור ושוב הודיעום ועשו בדרך היתר לא נאמר סמכו על מעשה הראשון וכו' וגם מה שמחזיר המקח בלי מכר חדש וקנין אין זה הוכחה דמתחילה להלואה איכוונו די"ל ס"ד להחזיר בלא שטר כיון שתחילתם שלו עש"ב ובלא"ה מהרימ"ט ז"ל כתב שהעידו לו שהרב רבי אבה'ו המבי"ט לארץ ותרעד ז"ל כמה פעמים כפה והחזיר המקח לבעליו ואילו לענין שכי' הקרקע בימים שהיתה בידו לא הגידו לו שהוציא ע"ש וק"ו לדורותינו יתמי דיתמי:
ובענין המשכנתא ג"כ יש לעמוד במה שמתנה ממשכן לסלק לשוכר דהן אמת שהרא"ש בפ' איזהו נשך דס"ז כתב להדיא דבמשכנתא דסורא מצי לסלק לוה למלוה ומלוה ללוה וכן נמצא נוסחא ברמב"ם פ"ו מה' מלו"ל שכתב בממשכן בית או שדה וכו' שאין זה אלא כמי ששכר ממנו בפחות ואם התנה בעל השדה עמו שכ"ז שיביא לו מעותיו ינכה לו יו"ד בכל שנה ויסלקו ממנה ה"ז מותר וכן אם התנה המלוה וכו' וכן קיים גרסא זו מהריט"ץ ז"ל סי' רמ"א מטעם דאינה אלא שכירות ול"ש התנה לוה ל"ש התנה מלוה כל תנאי שבשכי' קיים. אבל מרן בכ"מ לא ניח"ל דגריס גם בשניה וכן אם התנה לוה ומוקי כפל הבבות אחת בבית ואחת בשדה. והרמש"ל קיים הגי' אם התנה המלוה והשיאה לכונה אחרת דהיינו שהתנה לטובת הלוה ע"ש. ובפרט לטעם ה"ה והרמב"ן שם דעיקר ההיתר משום דל"מ מלוה לסלק ללוה. ועיין באבק"ר סי' קי"ב הוב"ד במבי"ט ח"א סי' רנ"ט שעלה ע"ד להתיר גם סלוק מלוה לטעם התו' והרא"ש דהו"ל כלוקח פירות בפחות ולט' הרמב"ם דהוי כשוכר בפחות ורצה לדחוק גם לדעת ה"ה ז"ל ושוב החמיר ע"ש ובש"ע כתב טעם ההיתר משום דל"מ מלוה לסלק. והמבי"ט שם הפריז דגם לטעם התוס' או הרמב"ם ל"מ לסלק רק לוה דכיון דברצונו הוא הו"ל מקח גמור לגבי מלוה דבדידיה קפדינן וכו' גם הש"ך בסי' קע"ד הגם שהאריך לדחוק בדברי הכל ט' ההיתר מפני שכותב ובמשלם שנייא אלין תפוק וכו' סיים דפשט דברי ה"ה משום דל"מ מלוה לסלק וכן דעת הש"ע ע"כ ולפיכך אנו חייבים לבקש עזר למנהג שמתנים שהמלוה יסלק. ועלה ע"ד לומר דה"ן אם אחר שגמרו ענין המשכנתא בקנין עשו תנאי לסלק המלוה בקנין אחר שפיר דמי כמש"ל במכר והטבה. והגם כי באבק"ר שם כתב וז"ל ואפי' למ"ש ה"ה ט' ההיתר מפני שאין כח ביד המלוה לגבות וכו' אפ"ל שזהו גדר משכנתא דסורא ואחר שנעשית משכנתא זו כהלכתה אם אח"כ רצו להתנות שיוכל בעל המעות לגבות וכו' ומ"מ יש לבע"ד לחלוק שכיון שבתנאי זה מתבטל טעם משכנתא דסורא הו"ל כאילו עקרו המשכנתא דסורא ועשו המעות מלוה ואסור לדעת ה"ה ע"כ דמשמע דגם אחר גמר המשכנתא אם עשו התנאי יש לבע"ד לחלוק י"ל דמיירי שהכל בקנין אחד ומ"ש ואחר שנעשית המשכנתא כלו' שאמרו ובמשלם שניא אלין וכו' דזהו גדר משד"ס ועכ"ז הוה ס"ד להתיר ולא דמי לתנאי חזרה בשעת המכר דהתם בתנאי החזרה מתבטל המקח לגמרי למפרע ולא הי"ל חלות דחוזרים הדמים בשלמות משא"כ הכא דמנכה הדמים על זמן שהיתה בידו והו"ל כשוכר או לוקח פירות בפחות וכמו שחילק הט"ז (והם דברי הב"י בסוהס"י שם) סי' קע"ד בין תנאי דמוכר דל"מ להתנות לסלק לתנאי דשכי' דמצי משכיר להתנות לסלק לשוכר ע"ש ובזה הוא דמצי בע"ד לחלוק אבל כשנגמר ענין המשכנתא בקנין ושוב עשו קנין אחר לסלק י"ל דלא יחלוק אדם דמאי שנא ממה שהתירו בזה גבי מכר. אלא דזה צ"ע כי י"ל בהפך דמאי דס"ד למרן להתיר הוא דוקא בנעשה קנין אחר אחר גמר קנין דמשכנתא כהוראת פשט ואחר שנעשית וכו' ולא בנעשו בקנין אחד דהתם ודאי לא ס"ד להתיר כי התנאי מבטל המעשה והדרי זוזי הלואה ועכ"ז יש לבע"ד לחלוק דאם התירו אחר הגמר במכר הוא מפני שעיקרו מכר משא"כ במשכנתא דעיקרה הלואה. והגדר להוציאה מזה הוא שאין המלוה יכול לכפות. וא"כ גם אם התנו אח"כ הרי נפל הגדר ועיין בט"ז וש"ך בסי' קע"ב שכ"כ לט' האוסרין במשד"ס אחריות על הלוה גם אם נתן לו דבר קצוב מפני שזהו גדר היתירה וכשיפול תחזור הלואה ובסי' קע"ד כתב הט"ז דאין זה רק במשכנתא דעיקרה מלוה ולא בשכי' ומכר ע"ש ובב"י סוס"י קע"ד (מ"מ עוד לא זכיתי להבין חו' מרן בתשו' הנז' כיון שעשו גבול לד' שנים ואז אח"כ יוכל לכפותו דזה הוי כשכי' ע"מ להחזיר לשטת הסמ"ע לעיל ונראה דבזה לא יפול גדר ההיתר לאותו זמן):
ומ"מ בשטרי דידן שאין שם לא שם הלואה ולא שם משכנתא נראה דאין זה אלא שטר שכי' וכ"כ המט"ש בח"ג בתשו' סי' י"ב דיש להם דין שכי' ולא דין משכנתא וא"כ הרי הרמב"ם כתב דכל תנאי שבשכי' קיים וע"ש במהריט"ץ דרצה ללמוד זה משכי' גם למשד"ס והרב כהונת עולם סי' מ"ג דמ"ו ע"ג כתב וז"ל ותו דעכ"פ כל תנאי שבשכי' קיים ויכולים להתנות זה לסלק וזה להסתלק בתוך הזמן וכו':
שו"ר מח' בזה בין שני המאוה"ג בפני יצחק ח"א סי' וא"ו דהרה"ג המלאך רפאל מאמאן ז"ל כתב דשטרי דידן שטרי שכי' הם ומצי המלוה להתנות לסלק ושאני משד"ס דעיקרה מלוה וכמו שמצאנו בק' אחריות על המלוה דבמשכנתא אסור בסי' קע"ב ובשוכר בפחות שרי בסי' קע"ד אבל הרה"ג המחבר הי"ו אסר למלוה לסלק גם בשכירות ועשה סמוכות מדנקט בב"י וש"ע סי' קע"ד בשוכר בפחות דמצי משכיר להתנות ואילו גבי שוכר לא קתני ותו דאשמועי' רבותא בשוכר בפחות דשרי קבלת אחריות על המשכיר ואילו תנאי המלוה לסלק לא אשמועי' ע"ש ואחה"ר מכת"ר אין הכרח מזה לדחות דברי הרה"ג מלך ר"ם ז"ל דמאי דלא נקט בשוכר בפחות דהשוכר יתנה לסלק משום דלאו אורחא דשוכר בפחות להתנות לרעתו שיפדה וזהו הטעם עצמו דלא אשמועי' רק רבותא דק' אחריות דאנה"ן דדי"ז שוה לתנאי דמצי השוכר לסלק כי המעיין בה"ה יראה משם הרמב"ן דהיתר משד"ס תלוי בב' ענינים שהמלוה לא יוכל לסלק והאחריות היא על בעל המעות וכיון דבשוכר בפחות התיר האחריות על בעל הקרקע ה"ה שמותר המלוה לסלק זולת משום דלאו אורח להתנות השוכר לזה השמיטו (אפ' זהו ט' מרן בתשו' דלא סייעיה לה"ה ממ"ש הרמב"ם תנאה במשד"ס גבי לוה ולא גבי מלוה כמ"ש הרב המבי"ט שם משום דאין הכרח כמ"ש) ומה שלמד עוד כי בב"י סי' קע"ד יליף דין שוכר בפחות דמצי משכיר להתנות ממ"ש הרמב"ם במשד"ס וכן אם התנה הלוה ה"ז מותר דאין זה אלא כשכי' וכל תנאי שבשכי' קיים ועכ"ז באבק"ר אחר שעלה ע"ד להתיר גם בתנאי מלוה הדר ביה מכח דברי ה"ה וס"ל דאף דהוי כשכי' עכ"ז לא מצי מלוה להתנות ע"כ נראה שמבין כי מרן נותן למשכנתא דין שכירות ומזה יצא לו דכיון דהדר ביה ממשכנתא כן הדר ביה משכי'. וזה תימה דא"כ כשם שאסר ק' אחריות לבעל המעות במשכנתא כן יהיה אסור בשכי' ואיפכא שמעינן דבשכי' התיר ק' האחריות ובודאי ה"ט משום דזה עיקרו מלוה וזה עיקרו שכירות. וכן יש לחלק בתנאי סלוק המלוה. ולא יליף מרן ממשכנתא אלא ממ"ש הרמב"ם וכל תנאי שבשכי' קיים מזה יליף לתנאי לוה וה"ה לתנאי מלוה. ומ"ש ממהרימ"ט ח"א סי' כ"ג דמאי מהני שם שכי' כיון דמעיקרא שם משכנתא קרו לה ועיין בריב"ש סי' ש"ה דאין הלשון גורם וכו' זה קמחא טחינא הוא ועיין להלח"ר סי' ר"ח מגדולי הפוס' דכל מאי דמצינן לתרוצי דבורייהו להוציאם מאיסור רבית דאחזוקי אינשי ברשיעי למ"ח והחק"ל ז"ל ח"ב דיו"ד האריך לקיים מנהגן של ישראל ומ"ש דיש לשאת ולתת בדבריו לא שבקינן תורת חיים הרחבה מני ים ממשא ומתן סתום וסוגיין דעלמא הכי ולזה לא ידענו עדין כח לדחות דברי הרה"ג מוה"ר ז"ל ולע"ד כן יש לדון ובפרט שגם הרה"ג פנ"י הי"ו התיר שם מכח המנהג וכו' והדין עמו דקי"ל בח"מ סי' ל"ז וסי' מ"ב וסי' ס"א וע"א דמנהג מבטל הלכה כמ"ש בסי' רל"ב והארכתי בזה במ"א:
ומעתה ניהדר אנפין לעיקר השאלה אי מצו הלווים שהם הכוללות בנ"ד לכפות למלוה להחזיר להם הקרקע אחר הגבול שהתנה הוא לסלקם אע"ג שהם לא התנו. ומריש נדעה נרדפה טעם המנהג בשטרי מו"ש שאע"ג שההטבה היא דוקא מצד המוכר עכ"ז מעשים בכל יום שגם בב"ד כופה המוכר ללוקח להחזיר לו המקח ומצאנו במכר המשכונות במי שמוכר לו החפץ בסתם וכשמביא המעות חוזר ומוכרו לו ביוקר שעמדו בזה קמאי ובתראי והחק"ל ביו"ד ח"ב סי' י"ט הביא מח' בזה אי מצי הלוקח להחזיק מקחו או לא ולבסוף אסיק מלהקת הפוס' דרבו וסו' דמקח הנעשה להתיר רבית מקח גמור הוא ויכול להחזיק בו דא"ך הו"ל הלואה ויש בו משום רבית ע"ש והרה"ג מהריט"א ז"ל שם בסי' ך' אחר שעלה ע"ד לומר לדעת המח"א ז"ל דבאומר מוכר ע"מ שתחזיר לי המקח כשאביא מעות דשרי דכיון דיש מנהג בעיר דמחזיר לו המקח כשמביא מעות וגם אומד"ד שלא מכר לו שוה מנה במאתים מצינן למימר דגם במכר בסתם הו"ל כהתנה בפי' בע"מ ולא מצי להחזיק במקחו ודימה זה לדקי"ל בא"ח סי' תרנ"ז הנותן לחבירו לולב בסתם חייב להחזיר דהו"ל כאילו התנה וכן בח"מ סי' קצ"ה לענין ק"ס כתב מור"ם דאי תפס לא מפקינן מניה דסתמא ע"מ להחזיר יהיב וכו' לבסוף חזר ואמר דכיון דהני רבוותא סו' דמצי להחזיק וטעמם אי משום דלא ס"ל כהמח"א או משום דל"מ ע"מ להחזיר אלא במפרש ולא בסתם וס"ל דמצי תפיס הסודר או משום דשאני כשיש דעת אחרת מעכבת א"כ מידי ס' לא נפקא ויכול להחזיק במקח כידוע מתשו' הכרם להרשב"א ז"ל ע"ש (פלא אמאי לא זכרו סוגיא בדוכתה גבי מכר להתיר רבית דביו"ד סי' קס"ט גבי משכון גוי שביד ישראל ומכר אותו היש' לישראל אחר דמור"ם בסי"ח כתב להדיא ואם בא הראשון לפדות המשכון ואין השני רוצה להחזיר לו הרשות בידו דהוי לגמרי כשלו. וכן דקדקו המפז"ל מלשון הש"ע שכתב ואם לאחר זמן רצה שני לחזור וליטול מהראשון קרן ורבית ולהחזיר לו משכונו מותר מדכתב רצה שני ש"מ דברצון שני תלוי הדבר ולא ברצון ראשון ע"ש) וא"כ איך דייני דייני לכפותו להוציא ממנו המקח והגם שראיתי בנדיב לב ח"ב סי' הוכיח מתשו' מהריט"א ז"ל דכשגילה דעתו שבא להחזיר המקח ושוב חזר בו מאיזה סיבה דמפקינן מיניה. אין זה מספיק לדידן שכופין גם בלא גילה דעתו. ועלה ע"ד לתת טעם למנהג משום שאנו אין לנו רק דעת מרן ז"ל ובח"מ סי' קצ"ה פסק דאם אמר הקונה תקנה סודר זה ותקנה לי חפציך לאחר שלשים יום ל"ק מפני שבשעה שיש לו לקנות כבר החזיר הסודר לקונה ופי' בב"י משום דקיי"ל אפי' תפס הסודר המקנה מפקינן מניה והתם בסתם מסר לו הסודר ואיכא דעת אחרת מעכבת ועכ"ז מהני האומדנא להחזיר ולא ס"ל כטעמים דיהיב מהריט"א להני רבוותא אלא דהדרי בי משום דכ"ז הוא עפ"י יסוד המח"א דבאומר ע"מ אין כאן רבית והוספנו גם הסתם באומד"ד. ומרן ודאי דלא ס"ל כהמח"א שלא מצא היתר רק במתנה לאחר המקח ולא במתנה בעתו ובנפול היסוד נפל הבנין של הסתם והאומדנא. ונאמר דהאומדנא תועיל גם לסתמא שהתנה אחר המקח. זה לא שמענו שמהאומדנא נאמר שעשה מעשה חדש:
לזה לבי אומר לי לפי מה שראיתי ודקדקתי בס' הפוס' שדברו בזה ולא מצאתי בהם שזכרו ההטבה מהמוכר כמנהגנו רק ההטבה מלוקח למוכר זולת הרב חוקי חיים ז"ל סי' כ"ה הוא שזכר מנהגנו נראה שהמנהג היה פשוט בתחילה לעשות מלוקח למוכר ומחדש הוא שנהגו לעשות ממוכר וא"כ הנה ידוע הוא דתנאי הנהוג במנהג פשוט וכן כל דבר אע"ג שלא נכתב הו"ל כנכתב וכמ"ש מור"ם סי' קס"ט גבי משכון גוי שמשכנו ליש' חבירו שאם התנו מתחילה שצריך לחזור וליתנו לו כשבא לפדותו הכל לפי תנאם ואפ' דאפי' מסתמא הו"ל כהתנו כיון שהמנהג כך ע"ש וכן תמצא בח"מ סו' סי' מ"ב וסי' ס"א ס"ה וסי' ע"א. וא"כ ה"ן כיון שמתחילה היה מנהג פשוט לעשות הטבה מלוקח אע"ג דלא נכתב כנכתב דמי. (ואם יראה באיזה פוסק שהגם שמנהגם היה להחזיר כתבו שיכול להחזיק י"ל דלא היה המנהג פשוט כ"כ ואיבע"ל לפרושי כמ"ש בסי' ע"א גבי נאמנות. או משום דלא מוכחא מילתא. דאדעתא דמנהג עביד ואולי מתחי' למכר גמור נתכוון דדוקא כשיש עדים או הוכחה דאדעתא דמנהג עביד יש לסמוך על המנהג) ובזה יש לישב קו' הש"ך והט"ז על מורם דהיכי שרי להתנות והלא בסי' קע"ד קי"ל לכשאביא לך מעות תחזירם דאסור משום רבית (מלבד שי"ל דמורם קאי על תנאי שנעשה אחר גמר המשכון וכדעת הש"ע) די"ל לדעת הסמ"ע דמועיל התנאי גם בשעת המקח אם גבלו זמן לפדיון ואם המנהג פשוט גם בסתם הו"ל כהתנו. וכמ"ש דבהכי איירי מור"ם ובזה יתישב מ"ש מהרימ"ט סי' כ"ג עדות על הרב מר אביו ז"ל דכמה פעמים הוציא המקח מהלוקח כשרצה להחזיק בו שמתחילה היה דעתם למשכן ולא למכור לחלוטין וכדין עשה אף שלא התנו החזרה וכו' (אף כי עדות זה נראה נגד מ"ש המבי"ט ח"א וב' דשפיר מצי להחזיק במקח עיין להפ"מ ח"ב סי' פ"ח שכתב דבזקנותו חזר בו ועשה מעשה להוציא) וסיים מהרימ"ט דאע"ג דהוציא המקח השכי' לא הוציא ע"ש. והשתא איכא למידק כיון דאיירי דלא התנו מחזרה ממ"ן אי ס"ל דמשו"ה המקח קיים ואוכל השכי' היכי מפיק המקח ואי ס"ל דהמכר אינו מכר היכי שביק להו השכי' ואם אין הדור יפה הלא כח הרב יפה אלא נראה עפ"י מ"ש המבי"ט שם ח"ב דבזמנו נקבצו לתקן ענין המכירות שלא יהיה רבית ותקנו והשתא א"ש שאחר שנתפשט אופן ההיתר שוב לא היו מתנים כי היו סומכים על המנהג וס"ל למר שפישוט המנהג הו"ל כהתנו ולפיכך הוציא המקח ושייר השכי' דהו"ל כהתנו באוה"מ ובזה תמצא טוטו"ד למ"ש הרב נאמן שמואל סי' י"ט בנ"ד שהלוקחים הטיבו חסדם להחזיר למוכרים ונשרפו הבתים והלוקחים תובעים להחזיר להם מעותיהם דרבני ויניציא פטרום משום מכת מדינה והרב המחבר פטרם משום שאין זה השבה ע"ש. ולכאורה ק' דבלא"ה פטורים כי הלוקחים הם שהטיבו להחזיר ולא המוכרים אלא ודאי נראה דמנהגם היה להתנות זע"ז וזע"ז ומשו"ה אף דאשתלי להו ולא התנו הו"ל כהתנו והיו חייבים לפדות לולא הטעמים הנז'. ומעתה עם כי ראיתי להרב חוקי חיים סי' י"ב הוא ומר שמואל העליר ומרהי"ע ז"ל כולם שקו"ט בהך אומדנא דמהריט"א ז"ל אם תספיק ע"ש מ"מ מסתיין התפשטות המנהג דבזה הוי סתמא כאילו התנו. והגם די"ל שאנה"נ דנחית שוכר להתנות ועכ"ז לא התנו המשכירים נימא דהם לא הקפידו גם בזה בבע"ח יו"ד סי' קפ"ח גבי לי ולא ליורשי שכתב דבמידי דמעיקר הדין היה יכול להתנות הו"ל כהתנה הל"א מדזה התנה וזה לא התנה מחל ע"ש. ומינה להני שטרי שכי' דידן דמלבד המנהג הפשוט ועוד היום רבים הם המתנים זע"ז וזע"ז וא"כ מאן דאשתלי ולא התנה הו"ל כהתנה. עוד בה תרתי לטיבותא חדא דמעיקר הדין מצי משכיר להתנות גם בעת השכי' ולא אחרי הגמר דומה לתנאי ע"מ שכתב המח"א ובזה מהני האומדנא דאין אדם שוכר שוה מאתיים במנה אלא אדעתא דיחזיר ומהני האומדנא כאילו התנה בשעת מעשה כהך דסודר ולולב לדעת מרן. ועוד אפי' היה בזה מח' אין זה דומה למ"ש מהריט"א ז"ל דיכול להחזיק במקח מכח קי"ל דשאנ"ה דהוי מכר והלוקח הוא המוחזק מתשו' הכרם אבל הכא דשכי' הוי הא קי"ל בסי' שי"ב דבעל הקרקע הוא המוחזק. וא"כ השוכר דנ"ד שרוצה להחזיק בשכי' יותר מזמן שקצבו להטבה אין לו על מה שיסמוך. ומצאתי און לי להלח"ש בחזקת הבתים סי' י"ג ס"ג במשכנתות שהם מכר והטבה והשכן מזיק בהיז"ר מי ימחה בו בעה"ק או הממושכנת אצלו שהביא דברי העדוב"י סי' ג"ן שהממושכנת בידו הוא ימחה ולטעמיה אזיל בסי' מ"ז שפסק שאין האלמנה גובה כתו' ולא בע"ח חובו ממותר המשכנתא דהו"ל ראוי וכו' והוא ז"ל כתב ובכן אנן בדידן האידנא קחזינן מנהג פשוט בכל ב"ד וכו' דמגבים לאל' ובע"ח וכו' באופן דחלקו על הרז"ל וס"ל דזה קרקע בעלים הראשונים ומוחזק וכו' דאעפ"י שכותב לו מכי' החלטית בלא הטבה אם הדמים מודיעים דבתורת משכנתא אתא לידיה מחייבים הלוקח לקבל המעות ולהחזיר הקרקע וכו' ועיין בס' בית דוד סי' פ"ח ופ"ט ועוד ראיה לדברינו שאנו רואים מעשים בכל יום במוכר במשכנתות הנז' שחוזר ומוכר לאחר תוה"ז הקצוב ומתקיים המכר לשני והוא קם תחתיו ולדברי העדוב"י ז"ל הרי אין אדם מוכר דבר שאינו שלו ודאי משכנתא היא ולא כתב מכר רק לאלומי מילתא וכ"ן המנהג הפשוט שבעה"ק הוא המוחה בהיז"ר וכו' ומעולם לא ערער אדם וכו' וגם העדוב"י דקל"ו ע"ג קרי להו משכנתות ע"כ הנה הרב מקיים מש"ל אי משום האומדנא ואי משום פישוט המנהג וכמ"ש:
ואם נפשך לומר דבנד"ז כתוב בשטר ק' ס' הפוסק ואולי ימצא השוכר איזה פוסק לזכותו גם לזה י"ל דמלבד שהרב מ"ס המלך ז"ל בחק"ל מ"ב ח"מ סי' י"ג כתב שאין לישען ע"ז והרב המחבר אף שפקפק בראיותיו עמד נגדו מ"ש מהרימ"ט ז"ל דבמידי דלא ידע כמה מחיל ל"מ מחילה ובסוף כתב דאין ולאו ורפיא בידיה ונמשך מזה מח' באחרונים וא"כ יוכלו המשכירים לומר קי"ל עוד בה נראה דבנד"ז אחר שפשט המנהג בעי"ק ת"ו לדון כן ליכא מאן דפליג דאין תקון זה מועיל כי הרב מ"ס המלך ז"ל דחה תקון זה ממש' בש"ע סי' ס"א ס"ו שטר שנכתב בו שיוכל לירד לנכסי לוה ולמכור בלא שומא והכרזה לא מהני והחק"ל שם הליץ דהתם מיירי בכתב נגד המנהג וכדבריו מפו' ממש בסי' ק"ג ס"ז וא"כ גם הסו' דמועיל תקון זה מודו בכותב נגד המנהג דל"מ:
ולמאי דאוקימנא דהו"ל כהתנו ביניהם לסלק זא"ז אחר זמן ההטבה א"כ בנ"ד אם מכרו הכוללות הבית הנז' יוכל הקונה להוציא השוכר בכלות זמן ההטבה כדין השכי' בסי' שי"ב דמוכר ביתו השכורה תוה"ז אין הקונה יכול להוציאו ולאחה"ז מוציא ואפי' אם יש לשט"ד דין שטר משד"ס פסק שם וז"ל משכנו לשנים ידועות כו"ך לשנה כ"ז שלא יפדנו וחזר ומכרו לאחר אין הלוקח יכול ליקחנו מיד המלוה תוך השנה אבל אחר השנה יכול ליקחנו והתם במשד"ס איירי דבר לחוד מתיר הש"ע ביו"ד והתנה לוה לסלק או שמנהג העיר לסלק ועכ"ז תוך השנה אינו יכול ליקחנו משום דסתם משכנתא שתא וכמ"ש בב"י אבל אחר השנה לא וכ"כ להדיא בב"י שם ראש הסימן משם הירוש' וזהו קצור פי' השייך לנו דר' איסא עבד עובדא בבית של אחד שהיה ממושכן אצל יאודי אחר במשד"ס או כל ימיו כו"ך לשנה כל זמן שלא יפדנה ולא הי"ל מעות לפדותה והורה כר' אמי שיצא מיד אבל משכיר בית לשנה וצריך למוכרה מחמת דוחקו צריך להניח שוכר בבית עד שישלים זמנו כר"ז עכ"ל הב"י הרי דבמשד"ס שיוכל לסלקו או בשכי' לאחר זמנו מצי הקונה להוציאו מן הבית חוצה. ומינה לנד"ד דהקונה יוציא השוכר זהנלע"ד במה ששניתי בין הפרקים ואם יסכימו עמי בעלי הוראה ישמח לבי: