אור ברסלב
יש מאין חלק א יורה דעה › סימן ט

יש מאין חלק א· רבי אליהו ילוז

יורה דעה · סימן ט

סימן ח

אודות מה ששאלו בענין ק"ן טלאים שנשחטו ונבדקו כולם במקולין רק אחד מהם הניחוהו לבודקו בעיר וכששאל השו"ב על ראשו השיב הקצב שנתערבה במקולין עם שאר הראשים אשר לערך מאה מהם כבר נמכרו ונשארו חמשים שהביאום לחנות ובאו לישאל אם יבדק הטלה וימצא טרפה מה משפט הראשים והקצב השיב שישליכו אחת מהם והשאר מותר וכת"ר השיב שימכרו אותו טלה לגוי מבלי בדיקה ולא ישליכו אחד מהראשים וטעמו משום קנס לקצב ומשום שמא ימצא טרפה ויש לחוש לתערובת הראש משום דבר שבמנין ומשום חתיכה הראויה להתכבד ומשום בריה שאינה בטלה ואפי' אי דינו כיבש ביבש דחד בתרי בטל כשמבשלו הו"ל כיבש בלח ומין בשא"מ אבל כשלא נבדק מלבד דכבר פירשו ממקום קביעות וכל דפריש מרובא פריש הגם דהכא לא נשאר מידי ולא ידע מה דינו) עוד בה דזה דומה לבא כלב ונטל בני מעיה דכשר והגם דהתם יש מחמירין היינו בבדיקת הריאה דהו"ל מיעוט המצוי אבל בטלה דהו"ל מיעוט שאינו מצוי מודו דכשר והגם דהתם דוקא בדיעבד ה"ן דיעבד הוא דלא באנו להתיר רק הראש שנתערב כבר ודומה להך דיכול להשליך הראש וכו' משום דהוי מיעוט דלא שכיח והגם דטע"ז קלוש דא"כ אמאי לא התירו בטלאים להשליך הריאה בלי בדיקה מ"מ התם אפי' לכתחילה והכא דיעבד זת"ד ומפני שאין בידו ספרים שאל חו"ד בזה:

ואני בעוניי יען כי רואה אנכי שישתנה הדין מדידן למקום השאלה דלדידן אין לנו לנטות מפסק מב"י ז"ל בין לקולא בין לחומרא אבל לדידהו שתופסי' דגל הקי"ל בממונא כאשר האריכו הכנה"ג וחש"ש ומט"ש וברכ"י בח"מ סי' כ"ה הנה באיסורא להקל אינם זזים מהכרעתו כמ"ש בכנה"ג יו"ד סי' ק"ז ולהחמיר חוששים לשכנגדו כמ"ש החק"ל ח"א ליו"ד סי' קכ"ז ע"ש. לזה אמרתי לברר ספקותיו הנז' לדידן ולדידהו ומשם תצא תורה. א') ענין בריה עיין בש"ע סי"ק ס"א שצריך להיות דבר שאסור מתחילתו לאפוקי עוף שנתנבל ועיין בש"ך סק"ד בכ"ש נטרף ועיינתי בב"י ולא מצאתי שום חולק בזה ועיין בכנה"ג הגב"י או"ג מ"ש משם הש"ד ודחאו וא"כ אין כאן דין בריה. ב') ענין חה"ל לדידן פשיטא שאין לחוש מכמה טעמי אי ממ"ש בש"ע סי' ק"א דלא חשיב חה"ל רק במבושלת ואי משום שפסק שם דתרנגולת בנוצתה לא חשיב חה"ל ובהגה כתוב דה"ה לרגלים וראש שלא נחרכו משערן ומפו' שם דמיירי גם אם הסירו הנוצה והשער אחר התערובת ובש"ך שם הט' דאינו חוזר וניעור ואי משום מש"ש דבריה וחה"ל לא שייך כ"א בשלמים ולא במרוסקין אפי' נתרסקו אחר התערובת ובהגה אפי' נודע התערובת קודם הריסוק והכא הראש א"א שלא יתרסק דאין דרך לבשלו שלם ואינם מתכוונים לבטל האיסור דלאו כ"ע דינא גמירי. אבל לדידהו הנה בטוב"י מפורש דלהרא"ש כיון שראויה להתכבד כשיסירו הנוצה או כשתתבשל חה"ל היא וגם כי הכנה"ג בהגב"י או' ל"ז כתב משם הפוס' דראשי הבהמות והרגלים אעפ"י שלא נחרכו חה"ל הם. ומ"מ גם לדידהו נראה שאין לחוש עפ"י פסק מור"ם בס"א דבספק אזלינן לקולא וכן נמשכו בזה הט"ז והש"ך שם והכנה"ג בהגה"ט או"ג וה"ן הרי יש ס' משום פד"ר ובפרט כי בטעם הריסוק עוד לא נמצא חולק בו. ג') ענין דבר שבמנין גם הוא לדידן הנה פסק הש"ע סי' ק"י דדוקא דבר חשוב אוסר במינו בכל שהוא וכו' אבל שאר דברים אעפ"י שדרכן לימנות הרי אלו בשיעורן ועיין בש"ך שר"ל אעפ"י שלעולם אינם נמכרים באומד אלא במנין והגם שלכאורה נראה שזה סותר למ"ש בסי' פ"ו דביצת נבלה וטרפה וכו' אפי' נתערבה באלף כולם אסורות ובב"י מפורש הטעם מבעה"ת דהוא משום דבר שבמנין כבר עמדו האחרונים ע"ז עיין בט"ז וש"ך ופר"ח שם סי' פ"ו והפר"ת שם יישב דבסי' פ"ו מיירי בביצת עוף גדול דבלא"ה הוא דבר חשוב ודב"ח לא בטיל. גם הבאה"ג תי' דמשום דלהרמב"ם ביצת ריקום אפרוח הוי בריה ולהראב"ד נמי כל ביצה לפיכך סתם מעיקרא ביצה אינה בטלה משום בריה ושוב חילק בין ביצת אפרוח לשאין בה אפרוח ע"כ (המשבצות זהב הק' וז"ל ומ"ש הבאה"ג ק' דבסי' פ"ו מיירי בלא אפרוח שכ"כ ביצת נבלה. ולא ידעתי מאי קו' דביאור דבריו דתני והדר מפרש ומריש כתב ביצת נבלה הכולל ב' סוגים גם באפרוח ולזה סתם דאינה בטלה ושוב פירש באיזה סוג מדבר) והמורם מכולם דמ"ש בסי' ק"י עיקר וכ"כ להדיא הפר"ח והבאה"ג סי' ק"י ע"ש רק ראיתי להכנה"ג בהגב"י סי' ק"י אוי"ו תי' ב' תי' הא' כהבאה"ג והב' כהפר"ת רק הוסיף בזה דהטעם בסי' פ"ו משום דבזה"ז הביצה היא דב"ח ונמכרת במנין ע"ש. ומזה נראה דכ"ש הוא לראש כבש דהוי דב"ח ונמכר במנין דאינו בטל אבל לו יהי אלא שיש פלוגתא אי הוי דב"ח או לא כבר כתבתי דמור"ם פסק דאזלינן לקולא וכ"כ נמי הכא בסי' ק"י ס"א ועיין בש"ך. רק דלגבי דידהו אין זה מציל מכח מה שפסק מור"ם שם דכל שדרכו תמיד לימנות אינו בטל ומדחש כת"ר לדבר שבמנין נראה דבמקומם דרך הראש תמיד לימכר במנין ואע"ג דהש"ע פסק שאין זה דב"ש ומיהו הוי פלוגתא ויש להקל כמש"ל. אין הנדון דומה דהתם קיימא תקנת חז"ל דדבר שבמנין אינו בטל כשהוא דב"ת ומסופקים גם בשאינו חשוב אבל הכא הספק הוא בעיקר הדין אי גזרו על דבר שבמנין הגם דפשיט"ל דהדבר הוא דבר שבמנין ואולי באמת גזרו ואם נעשה להיפך תתבטל התקנה לגמרי והגם שיש פנים אדרבה להקל בזה הדבר צ"י. ומ"מ יש צד אחר להקל גם לדידהו כי בסי' ק"א כתב הש"ך סק"ז דמשמע מהש"ע והפוס' דתרנגולת בנוצתה גם בכלל דבר שבמנין אינה כיון שמחוסרת מעשה ודלא כהת"ח כלל מ' שכתב דחה"ל אינה אבל הויא דב"ש ומלבד דהרב מנחת יעקב סק"ו כתב על הש"ך ששגג כי גם הת"ח הוא בס' הפוס' גם הרב ש"ך נראה שדעתו לפסוק כהפוס' הנז' שכ"כ בסי' ק"י ולענין דינא על סי' ק"א סק"ז כונתו לעורר ע"ז רק דהכנה"ג סי' ק"י הגה"ט או"ט נראה משם דיש מח' הפוס' בזה ע"ש. וא"כ הגם דהיא פד"ר ומינה נילף להראש שאינה מוחרכת שהיא במחלוקת אי הויא דב"ש או לא ניהדר לכללין דספק בזה יש להקל בו:

אלא דעוד לבי מהסס במה שדמיתי ספק דפד"ר לספק מציאות שדיבר בו מור"ם כי עיקר דינו דמור"ם הוא מדברי הארוך כלל נ"ה והכנה"ג בסי' ק"י הגה"ט אוי"ב תמה עליו דלדבריו במח' הפוס' אי הלכה כר"י דאמר את שדרכו לימנות או הלכה כר"ל דאמר כל שדרכו לימנות למה פסק לחומרא כאותם הפוס' כר"ל כיון דהס' הוי אי הוי דברים שדרכן לימנות או לא ומה גם דבכ"מ הלכה כר"י לגבי ר"ל בר מתלת. ותי' ואולי יש חילוק בין ס' דפד"ר לס' דמציאות ומשום דאמרינן הניחא לר"ל וכו' ע"ש. הנה לדב"ק י"ל דאין להקל רק בס' דמציאות ולא בס' דפלוגתא. (הגם כי לטעמו שנתן לפסק הארוך שפסק כר"ל הוא משום דקאמר הש"ס הניחא וכו' נמצא שלא נשאר עוד מקום לס' ומשו"ה הוברר הדין כר"ל ולא נשאר עוד ס' דודאי ענין דב"ש הוא כל שדרכו לימנות משא"כ בשאר פד"ר) מ"מ בנד"ד גם בלא זה פתח פתוח להקל גם בענין דב"ש מכח ס"ס והוא ס' אי ה' כסוברים דכל דב"ש הוא בטל ואת"ל דה' כסוברים שאינו בטל שמא הראש דמחוסר מעשה אינו נקרא דבר שבמנין והוי מתהפך כמובן. וכבר הורה גבר בחק"ל מ"ב יו"ד סי"א דליכא למאן דסבר ס"ס בפד"ר רק חד הוא הראד"ב ז"ל ונהוג עלמא דלא כוותיה וכ"ש בנ"ד דכל עיקר החומרות אינן אלא מדרבנן ובזה תמו כל חששות בנ"ד לא משום בריה ולא משום דבר שבמנין ולא משום חה"ל. ובפרט אי לא רגילי אינשי יקירי למיכלינהו במקום השאלה דאז ודאי לא הוי חה"ל וכמו שתלה העיקר בזה הכנה"ג סי' ק"א הגהב"י אות ל"ז וז"ל אמר המאסף וכו' ולענין מעשה טובה עצת הש"ך ז"ל וכו' דהכל תלוי לפי המקום והזמן וכו' ואם בכל זה הוי ספק ספיקא דרבנן לקולא ע"ש:

אך את זה עדין נשאר לבאר להך טעמא שכתבתי לעיל דבחתיכה חיה אין דין חה"ל דלכאורה פסקי הש"ע בזה סתרי אהדדי דהא בסי' ק"י ס"ה גבי תערובת במקולין פסק דמה שנלקח קודם שנפל הספק שרי דכל מאי דפריש מרובא פריש אבל מכאן ואילך אסור אפי' חתיכה שאינה ראויה להתכבד שאין הכל בקיאין בזה ויטעו בין ראויה לשאינה ראויה ועיין בב"י מקור הדברים מהרשב"א דמעיקר הדין מותר חתיכה שאינה ראויה דבטלה משום יבש ביבש רק משום חה"ל גזרו דאינה בטלה ע"ש. וכיון דקיימינן במקולין שהבשר עודנו חי אפי' חה"ל תהיה בטלה ובשלמא הרשב"א אפשר דס"ל כהרא"ש ז"ל אבל מרן שפסק בסי' ק"א דחתיכה חיה אינה ראויה להתכבד (טעמו בבד"ה דפד"ר היא ונקטי' כמיקל וזה דלא כחי' הכנה"ג לעיל) מדוע שינה טעמו כאן. ולא מצאתי מתעורר בזה ודוחק לומר דלי"ח שבשס כתב זה דהכא סתם לה מר כהרשב"א והתם סתם להפך וקי"ל סתם וי"א ה' כסתם וק' הלכתא אהלכתא אבל זאת מצאתי להכנה"ג ז"ל סי' ק"א הגה"ט אוט"ו הק' בתרנגולת בנוצתה דתפו"ל משום חתיכה חיה ותי' דאי לאו משום נוצה הו"ל חה"ל משום דחזיא לאומצא וכמ"ש בשבת דקכ"ח שאני בר אווזא דחזי לאומצא ע"כ. וא"כ נוכ"ל דפסק הש"ע בסי' ק"י הוא משום חתיכה דחזיא לאומצא דהו"ל חה"ל גזרו. ועם כי הרב ל"א רק בבשר תרנגולת וכ"מ מהש"ס דדוקא בר אווזא דרכיך עיין בא"ח סי' ש"ח סל"א שכתב בשר חי אפי' תפל שאינו מלוח מותר לטלטלו משום דחזי לאומצא ועיין בט"ז ישוב קו' הב"ח מה שמחלק בין בשר אווזא לשאר בשר והמ"א סקנ"ו כתב משם ס' יראים דמיירי בבשר דרכיך וחזי לכוס נמצא דגם בשר הרך בבהמה חזי לאומצא הוא וממילא הו"ל חה"ל. וא"כ בנ"ד יפה כתבנו כיון דמיירי בבשר הראש דלאו רכיך וטב אינו חה"ל. ודינא הוא דאותם הראשים שפירשו קודם שנודע הספק דבלא"ה מותרים משום כל דפריש וגם הנשארים מותרים מדין ביטול חד בתרי. וכ"ז לדידן אבל לדידהו הגם שכתבתי לעיל דמשום ס' אי הוה חה"ל או לא יהבינן לה דין שאינה ראויה מ"מ יש להם מחלוקת אחרת בזה דהטור חלק על הרשב"א במה שאסר הנשארים אחר ידיעת הס' משום חומרא וכתב דמן הדין אסורים דכל קבוע כמע"מ דמי ואסור בכל דבר. אמת כי הב"י תמה עליו דאין זה דין קבוע רק דין יבש ביבש והדרישה והד"מ ישבו דמיירי בנפל טרפה במקולין ולא נודע אבל כשנתערבו החתיכות מודה דיבש ביבש הוא והט"ז הק' עליהם וישב באופן אחר דההפרש הוא בין נתערבה חתיכה אחת לנתערב גוף שלם שיש בו כמה חתיכות דבזה ל"ש ביטול חד בתרי וכו' והפר"ח חלק עליו דגם בזה מודה הטור דחד בתרי הוא. ולדברי כולם נראה דבנ"ד דהוא חתיכה אחת ונודע המקולין מודה הטור מ"מ אכתי הבנת הב"י שהבין דהטור בכל אופן מיירי היא נגדנו. ועיין בפרישה סי"ט בשם הב"י והש"ך סקי"ד ובש"ך סקכ"ט כתב דנקטינן כהרא"ש והטור וכשבאנו לחוש לקבוע אפי' אי לא חשיב ליה קבוע כ"א מדרבנן עכ"ז יש לנו לדון בו מ"ש מרן שם ס"ו וז"ל בע"ח וכו' שנתערבו בהיתר וכו' אפי' אם פירש אחד מן הרוב אחר שנודעו התערובות אסור והוא שהפרישו במתכוין אבל אם פירש ממילא שרי ובש"ך סקל"ו כתב כי הרא"ש והרבה פוס' ס"ל דאפי' פירש ממילא אסור שמא יחזור ויקח מהקבוע וא"כ לדידהו יש להם לחוש אפי' פירש ממילא וכ"ש דאותם הראשים הנשארים חזרו והוקבעו בחנות ויש מח' בזה דלהש"ך בדעת רמ"א ס"ל דאין כאן קבוע אבל הפר"ח סקכ"ח ס"ל דהדרו לקבעייהו קמא. ויש להם להחמיר כהפר"ח ואפי' למור"ם והש"ך דוקא בפירשו אחת אחת ולא בפירשו מחציתם בבת אחת כמ"ש הש"ך סקל"ד ואפי' בפירשו אחת אחת עכ"ז השנים האחרונים אסורים והשתא שחזרו ונתערבו ה"ז דומה למ"ש מרן ס"ח וס"ט דאינו מתבטל בשתי תערובות וצריך שלשה ע"ש. כ"ז היה ראוי לחוש בנד"ז לדידהו ומ"מ יש להם פתח היתר מס"ס ספק דאין דין קבוע רק בט' חנויות וכו' ואחת מוכרת וכו' ולא זולתו ואת"ל כהטור דמלבד הך קבוע איכא גווני קבוע אחריני שמא גם הטור לא פליג בנד"ד וכדברי הד"מ והפרישה והט"ז ודלא כהבנת הב"י ומתהפך הכי ס' אי הך תערובת ליכא מאן דיהיב ליה דין קבוע ואת"ל דגם בזה פליג הטור שמא ה' כהרשב"א ז"ל. וכבר כתבתי דמהני ס"ס בפד"ר ובפרט כי במ"א הוכחתי כשיש חולקים בפי' איזה פוסק כמח' זו בביאור דברי הטור ולא נאמרו דברי הפוס' להדיא הו"ל כתלתא ס' דמהני לכ"ע בפד"ר ולא נשאר בזה פקפוק מצד קבוע אלא דינו כיבש ביבש דחד בתרי בטול ומה שחש כת"ר כשחזרו ונתבשלו הדין דין אמת מפורש בסי' ק"ט דיבש ביבש כשחזר ונתבשל אסור אם אין שם ששים מפני שהרוטב בנותן טעם ונבלע בחתיכות. ואפי' לאכול כ"א בפני עצמה ע"ש. אבל כ"ז כשבשלן כולם ביחד כמפורש שם אבל כשבישל מקצתם לצד אחד ומקצתן לצד אחר מותר. וכ"כ שם להדיא הב"י משם הרשב"א ז"ל וא"כ בנד"ד שיש חמשים ראשים ואי אפשר לבשלן בבת אחת ל"ש דין זה. וכן למד הב"ח מדברי הרשב"א והפליג דאפי' בשלן כ"א בפ"ע קודם שנודע לו התערובות עכ"ז שרי והגם דהש"ך סקי"ב והפר"ח תמהו עליו דקודם שנודע התערובות גרע טפי מ"מ כולהו מודו דבנ"ד דנתבשלו אחר ידיעת התערובות ודאי שרי. רק יש לנו להחמיר להשליך אחת מהן כמ"ש מורם שם וכת"ר בחר לו למכור הטלה בלי בדיקה ולא למכור ראש אחת מהראשים וניחזי אנן איזה מהם יכשר יותר:

ותחילה נבין דמיון כת"ר זה לבא גוי ונטל הריאה דאפי' ליש מחמירים מודו בטלה דאין סרכות מצויות וכו'. ודמיונו כאריה הלא הוא כתוב בסי' ט"ל ס"ב אך באמת תחול הרגשתו אמאי לא התירו בטלאים להשליך הריאה כמו שהתירו להשליך הראש. אך התי' לזה פשוט כמ"ש בשמ"ח סי' ל"ט ס"א דכשגזרו בבדיקת הריאה משום מיעוט המצוי לא חילקו אפי' ביונקים זולת כאשר נאנסה דאז חילקו מכיון דלא שכיח ביונקים סרכות מסתמא לא גזרו. וצריך לדעת טעם למחמירים בנאבדה ריאת הגסות אמאי ל"א בדיעבד לא גזרו וצ"ל כמ"ש הפר"ח סק"ד דגזרתם גם בדיעבד דא"כ מה הועילו חכמים בתקנתם וכ"א ישליך הריאה. ולפ"ז מוכרח דבאבוד ריאת הטלאים לא נכנס זה בכלל הגזרה כו"ע. וא"כ כשיהיה הטלה לפנינו כנ"ד מחוייב לבדוק דהוה בכלל הגזרה ולא יועיל דיעבד דתערובת הראש שכתב כת"ר וכ"ש לטעם הפר"ת סק"ג למחמירים בנאבדה משום דמצויים הסרכות והו"ל כס' שקול וכיון שבידינו לבררו ה"ז ס' דאורייתא דמוכרח הקולא בטלאים משום דאינו ס' שקול והו"ל כס' דרבנן והרי גם בזה כל שבידינו לברר חייבים לברר ואם נקל מפני תערובת הראש הו"ל כמזיד שלא בדק שכתב הריב"ש סי' תצ"ז ועיין להש"ך והפר"ח הכא דהוי כמבטל איסור לכתחילה והבשר אסור והגם שהפר"ת סק"ב פליג בזה וגם התב"ש הרהר באיסור מ"מ כתב שאין לזוז מדבריהם ע"ש ואין זה דומה להשלכת הראש דהתם מעולם לא גזור רבנן לבדוק משא"כ הכא וא"כ לכאורה נראה דלא כמ"ש כת"ר. אמנם ראיתי שה' עמו וה' כמותו כיון שאם היה נבדק והיה נמצא טרפה לא היינו נמלטים מס' תערובת דאינו ניתר רק מחמת ביטול ברוב והאוכלן לא יותר רק בזה אח"ז ולכן טוב שלא לבדוק מלבדוק וכמ"ש הרב בה"י שם סי' ל"א עכשיו נוהגים שלא לפתוח שום ראש מגדים וטלאים בחדש תמוז משום דשכיחי בהו מים וא"א ליזהר כשפותחין אם יהיה מכוסה לכן סמכינן ארובא אבל בשאר ימות השנה פותחין ולא משליכין ולא סמכי' ארובא ע"כ. והגם כי התב"ש סק"ה תמה עליו דאיפכא מסתברא וכו' ע"ש זהו פלא כי דין הרב"ה מפורש בהגה סי' ל"ג ס"ט גבי אווזות שמלעיטין אותם שיש תקנה לבדוק משום נקיבת הוושט ושם כתב יותר היה טוב שלא לבדוק כלל ולסמוך ארובה מלבדוק ולהקל במקום דאיכא ריעותא ע"ש וה"ז דומה לדין הרב"ה. ומ"ש אבל בשאר ימות' השנה וכו' אינו אלא מצד חומרא ולא מדינא. והגם דיש לדחות דל"א מור"ם והרב"ה ז"ל רק התם דלא גזרו חז"ל לבדוק משא"כ בבדיקת הריאה דנ"ד מ"מ דוחק לחלק בכך כיון דסו"ס גם נדונותיהם הוא מידי דשכיח ומכל האמור ההיתר של הראשים הנז' הוא בשופי כאשר הורה גבר מלמד שהלכה כמותו ויה"ר שלא נכשל בדבר הלכה:

יען כי בחפזון גדול כתבתי כל מ"ש מבלי חיפוש והיה עוד לבי קוהה עלי עתה אודיע לכת"ר כי אינה ה' לידי ס' אהל יוסף ז"ל וראיתיו בסי' כ"ה במעשה קרוב לזה שאחר ששחט השו"ב ל"ד טלאים ויצאו מתח"י בחזקת כשרות ונתערבו הראשים והריאות יחד הביאו לפניו רביע טלה סרוך מבית השחיטה עד משך ז' צלעות על פני שטח הדופן עד השדרה וכו' ובדה"ץ רצו להחמיר בתערובת ההיא ולחייב השו"ב בהפסד ומני"ר חלק עליהם להקל והביא הך דנאבדה הריאה ה"ן כיון שלא עמדו לברר אם היה הרוב בדופן צר הו"ל כנאבדה והרגיש מחומרת מור"ם בהך דנאבדה וכתב דגם הוא מיקל בהפס"מ או טלה מלבד דהחומרא היא ס' הראב"ד שהשיג על הרמב"ם פי"ח משחיטה ובכ"מ דחאה וכ"פ הרשד"ם סי' ט"ל ומ"ד וכו'. גם הביא הך דקבוע דהרשב"א דמשום שמא חה"ל החמיר גם באינה ראויה והכא ל"ש חה"ל כי הראשים והריאות חיו'ת הנה ואע"ג די"ח וכו' כבר עמדתי בזה וגמרתי אומר דקבלנו הוראות מרן באו"ה כמ"ש בס' הכללים כלל י"ד וט"ו (הם הכללים שבשו"ג ודלא כמש"ל משם החק"ל דלהחמיר לא) ואע"ג דפשט מרן בסי' ק"י נראה דגם חתיכה חיה יש לה דין חה"ל עמדתי בזה בחבורי לש"ע סי' ק"י (איננו בידי) גם לא נחרכו הראשים משערן ואין להן דין חה"ל וגם דין חה"ל אינו רק בשלימה ומחוייב לקרוע הלב והריאה למליחה וגם הראש להוציא המוח וכו' ונמצא שאין ראיה לאוסרם וגדולה מזו עיין להגו"ר כלל א' ליו"ד סי' וי"ו על ז' בהמות שנשחטו במקולין ונמצא טרפות באחת מהם ונפל ס' תערובת בבשר שלוקחים השו"ב מבהמות וכבר נמכר דהבדה"ץ התירו מטעם תערובת יבש ביבש. והשיג עליהם דבהיתר זה צריך כמה חומרות גם טעם כל דפריש מרובא פריש הוק' להם דלא נשאר שיעור כזה ושבו לטעם הראשון דהגם דצריך כמה חומרות הכא כיון דלאו בריא הוא שכל אחד יש בידו תערובת איסור וכו' וזיל הכא קמדחי תלינן להקל וכו' והרבה דיות נשתפכו בינם ובין הרב המחבר ובסי' י"ד דצ"ז הודה להם ומצא היתר נכון דהראשונים שלקחו ודאי שרי משום כל דפריש וכו' והאחרונים כיון דאין שם תערובת יבש ביבש בודאי כי אפשר דהראשונים לקחוהו אין כאן אלא ספק וכיון דכל החומרות מדרבנן ותו דקבוע זה דרבנן סד"ר לקולא. אכן עדין צריך תקון דאפ' לבא לאיסור תורה כשמבשלן יחד ולא יהיה ששים בקדרה לבטל וטעם כעיקר דאורייתא וכו' מ"מ האיכא ס"ס ס' דלא יש באחרונים תערובת איסור כלל ואת"ל יש שמא כשנתבשל היה ששים נגדו ע"כ. וסיים הרב ללמוד להתיר גם בנדונו מס"ס עש"ב. וכל דב"ק ודברי הגו"ר ובדה"ץ שם מסייע שיש בו ממש למש"ל ועיין לה' זרע אמת יו"ד סי' ל"א עמד באותו מח' דהב"ח והש"ך אם בשלם בשתי קדרות קודם שנודע התערובת והחזיק במעוז הב"ח להלכה ולמעשה ושמח לבי כי הלכה זו יצאה בהינומא וצויי"מ:

תוכן העניינים

יש מאין חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה