אור ברסלב
יש מאין חלק א חושן משפט › סימן לח

יש מאין חלק א· רבי אליהו ילוז

חושן משפט · סימן לח

סימן לז

ראובן תושב הודו וכעת נתגורר בערי פרס ויבקשהו שמעון להיות מנהל עסקיו ומחוקי המדינה שלא יזכר שם אדם על עסק רק אם יהיה אזרח פרס ולבקשת שמעון ביקש ראובן רשות ממלכותו פיטורין (כנימוס) ונכנס בצל פרס וישרת שמעון. וברוב הימים נשמע כי יש חק לפרס להפקיע הירושה מיורשי החוסה בצלה אם יורשיו במקום אחר. ולכן שמעון פחד על נכסיו והוציא הוצאות ושוחדות ע"י אמצעים שיוכל לזכות יורשיו מחיים בנכסים שיש לו במדינת פרס. והוא מבקש ההוצאות מראובן כי הוא הגורם לו. וכבר הוא תפוס מנכסי ראובן שבאו לו על ידו מאת יאוד'ה איש החסד. ובקשו הדין עם מי ואני עניתי כי בדב"ז דינא דגרמי או גרמא הוא ענין ארוך ממנו לחיוב וממנו לפיטור. והפיטור ממנו פטור אבל אסור וממנו פטור ומותר כידוע ממאמר דד"ג להרמב"ן בסוף שטתו לבתרא ועיין להרב דבר"י אירגאס סוס"י וי"ו:

ולכן חובה מוטלת לברר ענין זה מאיזה סוג הוא ובפרט לדעת מרן ז"ל (שהבע"ד הנז' ממקומות שסומכין עליו) כי נפל ס' בפוס' בדע' מרן היכי ס"ל. והנה יש להוכיח דעתו ז"ל תחילה ממ"ש בב"י סי' שפ"ו ע"ד הטור ז"ל שכתב יש צד במזיק ממון חבירו ואינו עושה שום מעשה אלא שבגרמתו בא לו הנזק וקי"ל כר"מ דדאין דד"ג לפיכך כתב הרמב"ם דדוחף מטבע חבירו לים וכו' והשורף שטר של חבירו והזורק כלי מראש הגג וכו' ובא אחר וסילק כרים שתחתיו חייב וכו' ור"י פירש כיון דקי"ל גרמא בנזקין פטור וקי"ל כמאן דדאין דד"ג צריך לחלק ביניהם והיוצא מכלל דבריו דשורף שטר וכו' חייב משום דד"ג אבל המסלק כרים וכו' ודוחף מטבע וכו' פטורים משום דד"ג (פי' בב"י כלו' שאין זה דד"ג אלא גרמא) וכ"כ א"א הרא"ש ע"כ וע"ז כתב הב"י דמקור דברי הרמב"ם בסילק כרים הוא מפ"ב דב"ק דפטר בה רבה וכתב הרי"ף דלית הלכתא כוותיה כי הוא סובר דד"ג פטור כמ"ש בהגוזל דשורף שטר פטור מד"א וחייב בד"ש וכו' והראב"ד השיגו וכו' וגם הרא"ש כתב ור"י פי' דגרמא הוי כיון שלא עשה מעשה בגוף הכלי והכי מסתבר וטעם החילוק ביניהם מבואר בתו' וכו' דד"ג הוא כשהוא עצמו עושה היזק לממון חבירו ועוד שיהיה ההיזק נעשה מיד בשעת מעשה והתו' הק' על חי' אלו ונראה לריצב"א דד"ג הוא משום קנס לכך כל היזק המצוי ורגיל קנסו וכו' ע"כ דממה שהביא לשון ר"י מהרא"ש שכתב דגרמא הוי וכו' להורות ההפך מהרמב"ם ולא כתב והראב"ד והרא"ש סו' דגרמא פטור בקצור משמע דס"ל שגם הרמב"ם יודה דגרמא פטור אלא דבהא פליגי אי מסלק כרים וכו' הוי דד"ג או גרמא. (וכי תשאל א"כ לפי תנאי דד"ג מאיזה צד יחשב מסלק כרים דד"ג וכ"ש הזורק כבר נ"ט בזה שה"ג פ' כיצד הרגל דט"ו והב"ח כתב קרוב לדבריו והפו"ד קלסיה גם מהר"מ אלשיך סי' קל"ד וקי"ב נ"ט להרמב"ם גם אם יחלק בין דד"ג לגרמא ע"ש) ובדרישה הבין כן בדברי הטור ותו"ד כתב על המסלק כרים דלא נחית הטור לומר אלא דלהרמב"ם זה נק' דד"ג ולהרא"ש נק' גרמא ע"ש וכ"ש דנראה משם לס' הב"י שלהלכה אזיל כחי' התו' ז"ל בין דד"ג לגרמא כי מלבד שהאריך להביא דבריהם הנז' עוד הביא מ"ש הר"ן משם הראב"ד גבי זבן לגוי דמשמתינן ליה עד דמקבל עליה כל אונסא דכל היכא דלא קבל עליה אע"ג דאתי ליה אונסא לא מיחייב דגר"ב הוי וכו' וסיים דאע"ג שמדברי הרא"ש נראה דלא סל"ה כיון דרבים פליגי עליה נקטינן כוותייהו ע"כ וכ"כ בב"י סי' קע"ה הנה כתב להדיא דגר"ב פטור וכ"כ להדיא בתשו' אבק"ר סי' פ"ז על מ"ש מהר"ש וירגא לחייב לה"ר יואב לשלם כל הפזורין וכו' מפני שלימד הבת למאן וז"ל אם היה הדין שהמלמד למאן חייב לשלם מדד"ג יפה היה אומר שחייב לשלם הפיזורין ע"ד שכתב הרמב"ם פ"ו מה' זו"מ הורו רבותי שאם היה מנהג המדינה שיעשה כל אדם סעודה וכו' ועשה כדרך שעושין כל העם וחזרה בה משלמת הכל שהרי גרמה לו לאבד ממון) אבל נ"ד אפי' היה מתברר שלמדה אין זה דד"ג דחייב אלא גר"ב דפטור שהרי כתבו התו' וכו' ונד"ז אין אחד מאלו שהממאנת היא עצמה עשתה ההיזק לא המלמדה גם לא נעשה ההיזק בעת שלמדה אלא אח"כ גם הרא"ש הוסיף דדוקא בבריא הזיקא והכא אפי' בעת שמיאנה לאו בריא הזיקא שאפשר תחזור ותתקדש לו וכו' והגם כי מהרש"ו שם בסי' פ"ט השיב ע"ד דאנו אין לנו רק דברי הרמב"ם מאריה דאתרין והוא חייב במסלק כרים הגם דל"ש ביה הנך חי' הנה חזר והשיבו דהן לו יהי כדבריו שהרמב"ם חולק (כלו' דלדידיה גם הרמב"ם מודה והך דסילק כרים יש ליישבה כמש"ל) מאחר שהתו' והרא"ש ומרדכי ורמב"ן ורשב"א ותה"ד דבתרא טובא וגם הר"מ וכו' הכי ס"ל ודאי כוותייהו נקטינן וכו' ע"ש הנה מפו' ד"ע דגם הרמב"ם מחלק בין דד"ג לגרמא ואפי' אם חולק דעתו להלכה לפסוק כר"י:

אשר מכ"ז אני תמה במה שנראה מהסמ"ע בריש סי' שפ"ו דס"ל כי הרמב"ם והש"ע אינם מחלקים בין דד"ג לגר"ב דבכולהו חייב וכתב דמפנ"ז התחיל הרמב"ם כל הגורם וכו' ש"מ דכייל להו ומיחייב בכולהו וכו' ומה"ט התחיל המחבר וכתב קי"ל כר"מ דדאין דינא דגרמי לפיכך הדוחף וכו' ומינה נלמד דס"ל דהרמב"ם מחייב בכל הגרמות אלא דנקט המחבר הני משום שהם מימרות תכופות דרבה וכו' ע"ש וזה הפך מ"ש בדעת מרן. (נהי דתשו' אבק"ר עוד לא נדפסו בימיו אבל הלא הב"י לפניו) ועוד מימי חרפי תמהתי על הסמ"ע ממקומות אחרים שפסקם הש"ע דפטור ומפו' טעמם משום גר"ב פטור והסמ"ע עצמו כתב עליהם כן. א') בסי' קנ"ה הטור הביא ב' דעות בדברים שאמרו להרחיק אם לא הרחיק והזיק דלהראב"ד פטור משום דמדמה להו לנמיה שקפצה ולנפצי כיתנא דהוי גרמא ופטור ולהרא"ש והעטור חייב משום דהוי ממונו שהזיק ול"ד לאינך שהם גרמא ובבד"ה הביא מקור הדברים ולשון הרמב"ם בנפצי כיתנא ובש"ע פסק בנפצי כיתנא דפטור וכתב הסמ"ע הטעם דהוי גר"ב ופטור. ב') בסי' שס"ג פסק הש"ע דחצר דקיימא לאגרא וגברא עביד למיגר חייב להעלות לו שכר שהרי חסרו ממון וכתב הסמ"ע דזה אינו גר"ב דעכ"פ אכל כספו אע"ג שלא נהנה משא"ך גזל ביתו ולא דר בה הו"ל גר"ב ופטור ע"כ הנה מחלק להש"ע בין גרמי לגרמא. ג') בסי' שצ"ד גבי משסה כלב בחבירו פטור כתב הב"י משם רש"י ה"ט משום גר"ב פטור וכ"כ הסמ"ע. ד') בסי' שצ"ה בהעמיד בהמת חבירו ע"ג קמת חבירו דחייב כתב הסמ"ע משום דהו"ל כמזיק בידים משמע דא"ה הוה גר"ב ופטור גם הב"י שם תמה על הראב"ד דמחייב במכ"ש לקם לה באפה דאדרבה אין זה כ"א גרמא ופטור. ה') בסי' שצ"ו גבי בהמה שהוציאוה לסטים פטורים מנזקיה כתב הסמ"ע דעל הבהמה חייבים משום שהוציאוה בידים ול"ד לפורץ גדר בפני בהמת חבירו דפטור גם על הבהמה דהתם לא עשה בידים. משמע דכל שלא עשה בידים הוי גרמא ופטור וכן בסי' תי"ח גבי ליבה ולבתו הרוח כתב דהרמב"ם דמחייב משום דהוא עצמו ויש לו חלק בנזק אין זה גרמא והפוטרים סו' דאין זה כ"א גרמא וכן גבי מבעית חבירו דפטור אפי' חלה מפחד בסי' ת"ך כתב הסמ"ע הטעם דכיון שלא אחזו בידים לעשות מעשה בגופו אין זה כ"א גרמא דפטור. ו') כי בסי' נ"ה הרגיש הסמ"ע במ"ש מור"ם לפטור שליש שהחזיר השטר מה שלא הי"ל להחזיר משום דהוי גר"ב מהך דפסק הש"ע בסי' כ"ט ול"ח ומ"ו לחייב העדים שהודו שחתמו שקר ורצה ליישב דהתם פסק כהרא"ש דמחייב לזבן לגוי לשלם גם בלא שמתוהו וקבל עליו אונסא והכא כהראב"ד דפוטר בלא שמתוהו וכו' (זה פלא איך ס"ד דהש"ע פסק כהרא"ש כיון שבב"י סי' קע"ה ושפ"ו כתב בפי' דלא נקטינן כוותיה) ואסיק דיש חילוק ביניהם כמו שחי' ר"י בין גרמי לגרמא וכמ"ש הטור והמחבר בסי' שפ"ו ט"ש וא"כ אחר כל אלה איך כתב הסמ"ע דלמרן אין חי' בין גרמי לגרמא ובכולהו מיחייב לכן נ"ל ברור לסבול דוחק הלשון ולא דוחק הענין דמ"ש הסמ"ע ומה"ט התחיל המחבר וכו' ומינה נלמד דס"ל דהרמב"ם וכו' דר"ל דכן ס"ל לדעת הרמב"ם דוקא (וה"ט משום שהרמב"ם כתב כל הגורם וכו' הבין דהרמב"ם אינו מחלק הגם דה"ה כתב אהך גופא משום דקי"ל כר"מ דדאין ד"ג. הסמ"ע מיאן בזה) אבל ליה לא ס"ל ודאי כיון שבב"י בכמה מקומות גילה דעתו דגר"ב פטור. וסי' לזה תמצא בש"ך שהבין כן בסמ"ע מדכתב ליישב קו' על הלבוש דלא קאי הלבוש לדעת הרמב"ם אלא להרשב"א והמחבר והוכיח דהמחבר ס"ל לחלק ממה שרשם בתחילת הסימן ע"ש ומדהשיב לסמ"ע דהלבוש קאי על המחבר ש"מ דגם הסמ"ע מודה שהמחבר מחלק:

ועיין לחו"י סי' מ"ד שכתב ע"ד הסמ"ע שכתב דהרמב"ם אינו מחלק לא נמצא לו חבר ואין לומר קי"ל ואי הסמ"ע אמר גם על הש"ע הו"ל תרי הרמב"ם והש"ע אלא שהבין כמ"ש (מ"מ לא נמלט החו"י ז"ל בזה כי הש"ך בסי' שפ"ו סק"ד הביא מהרמב"ן דרש"י אינו מחלק והגם שמהרש"ל השיגו הש"ך תמה עליו והכנה"ג בהגב"י או"ל כתב דגם הרמב"ן ס"ל דרש"י מחלק מ"מ הש"ך בסי' תי"ח סק"ד כתב דהרמב"ם ורש"י וראב"ן לא מחלקי וא"כ יוכל לומר קי"ל) אבל קצה"ח שם ומטה אהרן ע' גרמא דס"ג ומנחת זכרון ד"ל ופרי הארץ ח"ג סוס"י י"ט כולם כתבו דלהסמ"ע הש"ע אינו מחלק וכ"כ שמחת יאוד'ה סי' קל"ח ס"ה. והפר"ה הוסיף דלדידן אין לומר קי"ל כמאן דמחלק ע"ש והוא פלא מכל מ"ש (עתה ראיתי בס' מפי אהרן סי' ג' להרה"ג אב"א הי"ו מובאים דברי הרה"ג פנ"י הי"ו בזה ואעפ"י שראה תשו' אבק"ר נתעצם לומר שהיא סותרת לש"ע שפסק כהרמב"ם במסלק כרים וכו' דש"מ דאינו מחלק וכיון שסותרים לש"ע נקטינן ע"כ והוא פלא דהא גם בש"ע מבואר דמחלק וא"כ מה זו סתי' שפסק כמוהו ואי משום מסלק כרים כבר הבאתי לעי' גדולי הפוס' שנתנו לו טעם גם במונח שהוא מחלק):

ומ"מ דעת הסמ"ע ברורה דהרמב"ם אינו מחלק וכ"מ בתשו' מור"ם סי' פ"ח וז"ל וכ"ש אם נאמר ה' כהרמב"ם דס"ל גר"ב חייב וכו' גם הש"ך בסי' תי"ח סק"ד כ"כ להרמב"ם והפרמ"א ח"ב סי' מ"ב כתב דהרמב"ם והרי"ף אינם מחלקים (דלא כמ"ש הש"ך סי' שפ"ו סק"ד משם הרמב"ן דהרי"ף מחלק והוכיח כן הש"ך מהרי"ף עצמו ע"ש) גם הכר"ש ח"מ סי' פ' כתב דיוכ"ל קי"ל כהרמב"ם ודעמיה דלא מחלקי ע"ש ואני עני לא נחה דעתי גם בזה אחר שמרן די"מ שפסק בהם לפיטור הם לקוחים מהרמב"ם ויותר מהמה יש למבקש בהלכותיו בפ"ה ופ"ד ופי"ד מה' נז"מ ופי"א מה' עדות ופ"ב מה' חובל ומזיק ופ"ו ופ"ז ופי"ד ופי"ו ממכירה דכולהו תני לפיטור ואי לא ס"ל לחלק אמאי פטר בכולהו. גם כמה פוס' סוברים בדעתו דס"ל לחלק (אחר שרשמתי זכרונם ראיתי שקדמני הרה"ג מהרש"א הי"ו שם בס' מפי אהרן סי' ה' ושו"ש והשמטתים):

ושו"ר למט"א וקצה"ח שם והחס"ל ח"ב סי' י"ט העירו על הסמ"ע בקצור וחלקו עליו וס"ל דהרמב"ם ודאי מחלק גם הוא רק שאינו שוה לחי' הר"י ז"ל ומט"א יהיב כללא להרמב"ם (כמ"ש הרמב"ן) דכל הגורם ומחמת גרמתו בא הנזק שא"א בלעדו ואינו תלוי בדעת אחרים אלא בשעה שגרם בא ההיזק או שעתיד לבא זהו שחייב ר"מ ונק' בש"ס בריא היזקא ע"כ (הרב שער"ח ח"ב ח"מ סי' י"ב נמשך אחריו והפנ"י ח"א סי' כ"ד דקצ"א כ"כ מדנפשיה) ולכאורה ק' על זה דהא בזורק כלי ובא אחר וסילק כרים מתחתיו חייב את שניהם בפ"ז דחובל. ומלבד מה שתמה עליו הטור שהוא הפך הש"ס עיין במ"מ וכ"מ וב"י עוד לפי כלל זה יתחייב שהזורק יהיה פטור ואפי' למ"ש מהר"מ אלשיך סי' קל"ד טעמו משום דסתם כלים לסלק קיימי מ"מ סלוקם תלוי בדעת אחרים. (הרה"ג מהרש"א שם כתב אפ' דהרמב"ם מחלק ובהני ידע בחכמתו דל"ש החלוקים משום דהזורק והמסלק שניהם כיוונו להזיק וכו' ונגמר ע"י שניהם או אפ' דחולק ואין מופת חותך שחולק ע"כ והצד הא' לא זכיתי להבינו דאי ר"ל דס"ל כחי' ר"י הרי ר"י פטר גם שניהם ואם ר"ל דסו' דהוו כמזיק בידים הרי הרמב"ם קראם גורמים) ולי ההדיוט נראה דלהרמב"ם הכל תלוי בבריא הזיקא אך פשיטא דסוג בריא הזיקא יש בו כמה מעלות זו למעלה מזו וס"ל דגם בצד הקל שבו יש לחייב. ובזה יתיישבו פסקיו בקש תמצא במקום שמחייב גם אם יהיה קל מצד זה תמצא לו חומרא מצד אחר וכן להפך במקום שפוטר וכבר ראיתי משם הרמב"ן דהשערות האלה הם תלויים בשערה וגם מהרמ"א שם כתב בזורק ה"ט כיון דסתמן לסלק קיימי הו"ל בריא הזיקא וקרוב לזה כתב חס"ל שם ועיין לכנה"ג סי' שפ"ו הגב"י אוכ"ו הט' דבעו לפיטור תרתי לטיבותא שלא יהיה בריא הזיקא ושלא יעשה ההיזק בעצמו ובזורק אע"ג דלאו בריא הזיקא הרי עשה ההיזק בגוף הממון. וכ"פ פנ"י שם משם חיי עולם דרוש ב' דיו"ד ע"א וכן תמצא להסמ"ע סי' שצ"ו בהוציאוה לסטים ובסי' תי"ח גבי ליבה ולבתו הרוח דט' חיובם משום שעשה בידים ע"ש. ונמצא דגם הרמב"ם ל"ש למימר שמחייב בכל ועיין לחו"י סי' מ"ד שכתב דודאי דאין דין גרמא. עיר פרוצה אין חומה דהא דוכתי טובא דפטר הרמב"ם:

ומעתה דזכינו לדין שמרן מחלק כהתו' ז"ל (וגם הרמב"ם למר כד"ל ולמר כד"אל) נתנה ראש לנ"ד ששמעון לא עשה ההיזק בעצמו לממון רק נמשך ממעשיו. מכח זה נראה דפטור וה"ז דומה לפורץ גדר לפני בהמת חבירו בסי' שצ"ו דלהרא"ש והתו' פטור גם על הבהמה דגר"ב הוא (ועיין בטור סי' זק"ן ובמפ"ה סוס"י קנ"ה דהמחוייב לגדור ולא גדר ובאו גנבים וגנבו דפטור מלשלם לדעת הרא"ש) אבל הרמב"ם פסק דאם הכותל בריא חייב בנזקי בהמה ואם רעוע פטור ועיין בב"י שהק' להרמב"ם מ"ש מהוציאוה לסטים וה"ה ומג"ע כתבו דהוא עצמו השיב שאני נתכוון לגנוב מנתכוון לפרוץ והב"י כתב דעכ"ז לא נקטינן כהרמב"ם אלא גם בכותל בריא פטור ויש פלא דבש"ע פ' בכותל בריא חייב (וקדמני בזה החו"י סי' ר"ד) אבל הנה מור"ם הגיה וי"א דאינו חייב על נזקי בהמה. והט"ז תמה דמשמע דלמר"ן חייב אף על נזקיה ומאי שנא מהוציאוה לסטים דפטור ומחמת זה הגיה במור"ם י"א בלא וי"ו ומור"ם בא רק לפרש דמ"ש הש"ע חייב כהרמב"ם י"א דחייב על הבהמה ולא על נזקיה ע"ש וא"כ בנ"ד שבבקשת ראובן פרץ גדר חומת אינגלטירא מעל שמעון ונכנסו פרס להזיקו הו"ל כפורץ גדר שלפני בהמה ויצאה והזיקה דהכל אחד כי לא עשה הפורץ הנזק בידו ולכ"ע פטור גם להש"ע ועיין סי' שפ"ג במצמצם בהמת חבירו במים עד שמתה דחייב דמשמע דדוקא צמצמה במים אבל סוף המים שיבואו ואפי' פתח להם שיבואו ובאו ומתה פטור דאין זה אלא גורם וכמ"ש בסנהדרין דע"ז והטור כתב דסגר עליה את הדלת פטור וכתב הב"י דלישנא דמצמצם הכי משמע דאוחזה בידו אבל סגר הדלת אינו אלא גורם. וה"ן כיון ששמעון לא עשה ההיזק לממון אלא פתח לו פתח ההיזק פטור ולא עדיף זה מזבן לגוי דכתבתי משם הב"י להלכה דאי לא קביל עליה אונסא והזיקו דפטור ובודאי דה"פ דבריו בש"ע שכתב המוכר לעכו"ם משמתינן וכו' ואם אנסו בדבר וכו' משלם וכו' דר"ל אם אנסו אחר שקבל עליו (ולא ידעתי כונת ההגה שכתב ודוקא ששמתוהו וכו' אבל אם לא וכו' י"א דפטור מלשלם כיון דמרן נמי הכי פירושו) הא לא"ה פטור אפי' שהוא הרביץ לו ארי בשכונתו כיון דהוא לא עשה בעצמו ההיזק בגוף הממון:

וגם בריא הזיקא ליתא הכא דראובן היה יכול לזכות ממונו ליורשיו באו"א ועיין בסי' תי"ח בכופף קמת חבירו בפני הדלקה ואינה מגעת אלא ברוח שאינה מצוייה פטור ובמ"מ פי"ד מנז"מ פי' אינה מצוייה שאין העולם מתנהג בה תמיד וכו' אעפ"י שבאה בעתים רחוקות וכו' דנראה כל שיש תקון להרחיק הנזק אעפ"י שהתקון רחוק פטור המזיק וה"ן בנד"ז וכ"ש. דבהרא"ש מפו' דתנאי בריא הזיקא דבוק לתנאי העושה מעשה בגוף הממון והכא ליתיה כמ"ש. גם תנאי שיעשה היזק מיד ליתיה הכא דדוקא אחר איו"ש לראובן אז יסלקו יורשיו וכ"ש דהכא אנכי הרואה דכל הדברים הללו ל"ש רק במזיק בע"כ של הניזק אבל הכא אם ראובן לא היה שומע לקול שמעון לבקש פטורי אינגלייא מי היה מכריחו ואין זה אלא כיועץ שפסק מור"ם בסי' שפ"ו דהמזיק לחבירו בעצתו אינו אלא גרמא ופטור ועיין לפ"מ ח"ב סי' קי"ט שביקש למצוא חיוב ליועץ ולא מצא. (כעת ראיתי בס' מפי אהרן דכ"ג כתב משם חוקות החיים סי' פ"א דלא חייבו בדד"ג כ"א כשהוא אנוס בדבר וזה מזיקו בע"כ אבל כשהוא בחירי ברצון מה לו לשמוע אליו והגם דס' חוק"ה איננו אתי מ"מ מילי דס' נינהו דאפי' באומ"ל להזיק לזולת קי"ל אשלד"ע ודברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין כ"ש באומ"ל להזיק עצמו ואין סת'ר לו מהך דסי' ש"ו במראה דינר לשולחני ונמצא רע דחייב לשלם דהתם נמי לש"ע אינו חייב רק באומר חזי דעלך סמיכנא. ואפי' למור"ם דבסתמא חייב כתב הש"ך מהג"א דמיירי באם האומן אומר טוב יהיה מוכרח לקבלו ואינו יכול לישמט) ואפי' אם היה נעשה בע"ך רק שהיה ע"י גרמת שניהם כיון שעשאוהו שניהם אשכחן בסי' קע"ה שאם הרוח מסייעתו לזורה פטור ול"ד לליבה ולבתו הרוח בסי' תי"ח דחייב אפי' אין בלבויו כדי ללבות בפי"ד מנז"מ עמדו המ"מ וכ"מ על סתי' הרמב"ם מזה להך דנפצי כיתנא דפטורים בה' שכנים ולפי מה שתי' הכ"מ דהך דשכנים לא בא הנזק מכח מזיק עצמו משא"ך הך דליבה א"כ גם נד"ז לא בא הנזק משמעון עצמו ולפי מ"ש הש"ך בסי' תי"ח דהך דשכנים הולך הפך מכחו שכונתו היה להפיל העפר לארץ וכו' ה"ן הנזק בא הפך מכח שמעון דמעולם לא נתכוון במעשה זה שיזיק לממון ראובן. וכ"ש דהכא שמעון אין לו שום סיוע בנזק דהא גם אם היה משתדל בכל כחו שיפטר ראובן ממלכותו אם לא יבקש ראובן זאת מהם בתעודה הידועה לית מאן די יזעזעיניה וא"כ אם הוא לא חס על עצמו כ"ש שמעון (עיין לפרה"א פ"ו מחובל שכ"כ בנדונו וגם הביא מפרמ"א ח"א סי' ז"ך דשנים שעשו הנזק פטורים וראיתו מקדושין דכ"ד במבעית חבירו וחלה דפטור משום דאיהו אבעית אנפשיה) וראובן לא עשה כלום וה"ז דומה לאחד הביא את האור ואחד הביא עצים דאחרון חייב כיון שאין ממש במעשה הראשון הרי כל הנזק. של אחרון הוא ועיין למהרי"ך ז"ל בס' זרע אברהם ח"מ דקט"ו דפטר הקובל לעש"ג מכח דלולא העדאת עדים לא היה מועיל והבי"ר מדין הנז' והגם דהרב המחבר בדקכ"א דחה זה משום דהתם רק גורם ובקובל הוא מוסר ומזיק (בזה ניח"ל שלא יסתור דין אחד הביא לדין הזורק כלי דהתם שאני שהוא מזיק) מ"מ יודה גם הוא בנ"ד דלמרבה אין שמעון אלא גורם ולא עדיף ראובן משלוחו דשמעון ואם היה מגיע נזק משליחות זה לאחרים הנה בסי' תי"ח קי"ל השולח את הבערה ביד חש"ו פטור מד"א שלחה ביד פקח הפקח חייב' והט' בפ"ק דקדושין משום שאשלד"ע והשתא דהגיע הנזק לממון השליח גם בזה קי"ל בסוס"י קפ"ח דאין המשלח חייב לשלם לו נזקו. (הגם שדבר"י סי' וי"ו כתב דהרמ"מ ורא"ש פליגי בזה כיון דהש"ע פ' כן מאי איכפת לן גם הפ"מ חייב לערב לגוי שהגוי הזיקו שהלוה יפרע לו מהך דהר"מ והרא"ש משום דהוא מרים דגל הקי"ל גם נגד מר"ן לא כן אנן) ועיין לפ"מ ח"ב שם סי' טו"ב דפטר ק"ק ירושלים שגרמו לראובן ליתפס בעד שכתב שטנה על השר משום שאינו אלא שלוחם ושליח שניזוק פטור שולחו וזווג ס' הרמב"ן עם המרדכי ואפי' אי פליגי אין תפיסת ראובן פקדונות יתומים ואלמנות על הכוללות תפיסה דאיך יתפוס ממון שמעון על ראובן והו"ל מוציא והרבים מוחזקים ע"ש ועוד אפי' אי לא הוי ראובן שליח שמעון מ"מ אינו אלא גורם דגורם שהוא גרם לו להתפטר ממלכותו והיא גרמא לו היזק לממון וא"כ אע"ג דגורם דגורם הביא בש"ך סי' שפ"ו סק"ג דיש מח' אם פטור או חייב מ"מ הרב מהרי"ך שם בדקט"ו כתב דכשאינו במעשה אלא בדבור לכ"ע פטור ועיין בסמ"ע סי' ל"ב גבי שוכר עדי שקר דפטור כתב סק"ג דאף דקי"ל כמאן דדאין דד"ג מ"מ הואיל שלא העיד אלא ששכר יכו"ל דברי הרב ודברי וכו' ועוד העדים הן עיקר הגרמא ולא השוכר ע"כ הנה כלל תרי טעמי דשליח וגורם דגורם שכתבנו במלות קצרות והם שייכי בנ"ד לפטור את שמעון:

ועוד יש לפטור שמעון דנ"ד אפי' אי הוי דד"ג ממה שמובן מהשאלה כי בעת שביקש מראובן לעשות זאת לא היו יודעים מהחק החדש הזה בפרס וגם לא נתכוון רק לטובה שישרת אותו וכו' ולא נתכוון להזיק וא"כ כבר ידוע מ"ש הרמב"ם פ"ו מסנהדרין בדיין שטעה בדבר משנה חוזר הדין ואם א"א להחזיר וכו' או שהורה בכשרה שהיא טרפה והאכילה לכלבים וכיוצא פטור מלשלם שאעפ"י שגרם להזיק לא נתכוון להזיק (וע"ש בכ"מ אהך דטעה בשקול הדעת מה שתמה ויישב) וכ"פ בש"ע סי' כ"ה וע"ש בב"י גם המח"א בה' נז"מ למד כן בסי' ו' מדברי הרמב"ם שהשיב לחכמי לוניל על קו' דמ"ש דחייב בנזקין בפורץ גדר בפני בהמת חבירו ובהוציאוה לסטים פטר דשאני נתכוון לגנוב מנתכוון לפרוץ דמשמע דהכל תלוי בכונה ע"ש גם באבק"ר סי' פ"ט כ"כ דאפי' אם הרמב"ם אינו מחלק בין גרמי לגרמא מ"מ סובר דכל שלא נתכוון להזיק פטור גם בדד"ג וזה דעת הרי"ף ע"ש וכ"מ מדבריו בח"מ סי' ס"ו שכתב וז"ל כיצד ראובן הלוה לבנו בשטר ומכרו לשמעון ומת ראובן לא יאמר הבן הואיל ואני יורש החזקתי למחול לעצמי ואין לי לשלם כלום מדד"ג כי אני לא כיונתי להזיק ללוקח אלא לפטור את עצמי אלא פורע כל החוב ללוקח ויש מי שחולק ואומר שאף לעצמו יכול למחול ע"כ ומשמע דל"פ רק אם יכול למחול לעצמו או לא אבל שיתחייב משום דד"ג כולם שוים דפטור כיון שלא כיון להזיק והגם דהסמ"ע סק"ס כתב דליש מי שחולק מ"מ חייב לשלם משום דד"ג הנה הש"ך סקפ"א כתב דיותר נראה בכונת המחבר דפטור לגמרי כי לא כיון להזיק ועיין בסמ"ע סקנ"ט שכתב דאע"ג דכבר אשמועי' דיורש שמחל חייב לשלם משום דד"ג אתא לאשמועי' דגם אם מחל לעצמו דפטור מדד"ג כי לא כיון להזיק מ"מ לס' קמייתא מחילתו לעצמו אינה מחי' וכאלו לא מחל וחייב לשלם ע"כ. וא"כ דעת מרן ברורה דכשלא כיון להזיק פטור מדד"ג ולפ"ז מ"ש הש"ך סקפ"ב דמהש"ס מוכח דאע"ג דיכול למחול לעצמו ולא כיון להזיק עכ"ז חייב מדד"ג וכ"ן דעת הח"מ והב"ש סי' ק"ה אינו רק לדידהו אבל לדידן דלא ניידינן מדעת מרן ודאי דקי"ל כל שלא כיון להזיק פטור מדד"ג והגם דסתם באה"ע דיורש מוחל לעצמו אין ללמוד משם דס"ל דחייב לשלם מדד"ג דאין זה תלוי בזה (דלא כמ"ש פנ"י שם במפי אהרן) ודע דחי' זה בין מתכוין לאינו מתכוין אינו רק במזיק בדד"ג אבל במזיק ממש גם בלא מתכוין חייב דקי"ל אדם מועד לעולם וכן דקדק בב"י ובכ"מ בהך דטעה בדב"מ דמדכתב הרמב"ם אעפ"י שגרם וכו' משמע דוקא גורם אבל האכיל נבלה לכלבים בידים חייב דזה מזיק הוא ולא גורם ועיין בסמ"ע שם סק"ז ובש"ך סק"ד (גם מחנ"א הנ"מ סי' וי"ו יישב בזה הך דמראה דינר לשולחני וכהנים שפגלו דחייבים אע"ג דלא נתכוונו הט' דהוו מזיקים ע"ש):

ובזה ניחא מ"ש הכ"מ פי"ג מה' מאכלות אסורות בגוי שנגע ביינו של יש' דכיון שנתכוון הגוי להזיקו מותר למוכרו לו דה"ז דומה לשרפו שחייב לשלם ונמצאו הדמים דמי ההיזק והק' הכ"מ דאפי' בלא נתכוון להזיק היה ראוי לדון כן משום דאדם מועד ותי' דה"מ בנזקים הידועים לכל שהם נזק משא"כ מגע יין דלא משמע אלא ליש' או ליודעים בטיבם לכן כשלא נתכוון פטור ולכאורה ק' דמאי נ"מ ביודעים והרי כל הגורם שלא נתכוון פטור אבל התם מפורש דהנוגע ביין לאוסרו הוא כשורפו דהו"ל מזיק בידים ובמזיק הנה כתבנו שאין לחלק ובזה ג"כ יש ליישב מ"ש המ"מ בפ"ז דחובל גבי עושה מלאכה בפרת חטאת דהרמב"ם חייב לעושה במזיד והראב"ד השיגו ור"ל כיון שאינו מתכוין להזיק רק לטובתו פטור והשיב המ"מ דאנה"ן גם במטמא אי הוה נמי מתכוין לטובתו אפי"ה חייב ע"ש דהתם נמי ה"ט משום דהוא מזיק בידים ולא גורם. והגם דבגטין קראו זה למ"ד היזק שאינו ניכר ל"ש היזק גרמא י"ל דבהא פליגי הרמב"ם והראב"ד דלהרמב"ם ס"ל במה שקנסו דהיינו מזיד ועשאוהו כהיזק ניכר (כמ"ש המ"מ דהול"ל וליטעמיך) זה נק' נזק ולא גורם וחייב גם בלא נתכוון והראב"ד ס"ל דלא קנסו בזה ואינו אלא גרמא ופטור שאינו מתכוין ולפיכך תמצא בס' תמים דעים דימה זה ליורש שמחל לעצמו דפטור משום שאינו מתכוין רק להנאתו (דלא כעה"ש בח"מ סי' ס"ו שהבין מח' הרמב"ם והראב"ד בלא נתכוון גם בגורם. דלע"ד ליתא ופלוגתייהו בזה הוא אי הוי גורם או לא):

ומצאתי עוזר בזה הגאון התומים בסי' ס"ו סק"מ שהביא קו' הגד"ת ז"ל בדש"י דבגטין דמ"ג פריך למ"ד היזק שאינו ניכר שמיה היזק אמאי עושה מלאכה בפרת חטאת פטור בד"א ואם מתכוון להנאתו פטור מאי קושייא והוא השיב לו דהתם מזיק הוא ולא גורם ובמזיק אין חילוק ע"ש (עיין במחנ"א שם ס"ח הביא ראיה דאין חי' מקו' רבא לרבה דפטר צורם אזן פרה ממ"ש העושה מלאכה בפרת חטאת פטור משום היזק שאינו ניכר הא צורם דניכר חייב עיין בהגוזל דצ"ח ואם יש לחלק מאי דמות מעושה מלאכה שמתכוין להנאתו לצורם בלא הנאה. ולדידי ל"מ דלרבה ס"ל בכל דד"ג פטור בין מתכוין בין אינו מתכוין ולשטתיה מדמה להו להדדי. גם שם הק' דברי הרמב"ם מהמ"א דנראה בלא מתכוין פטור למאי דמוקים ה"ה בה"ח דעושה מלאכה חייב גם בלא מתכוין. ולפמ"ש בכ"מ דהך דמ"א איירי בגוי שאינו יודע אבל יש' או גוי יודע אדם מועד אין שם קו' דבה"ח איירי בישראל) וא"כ סלקא שמעתא דלהרי"ף והרמב"ם והש"ע כל שלא נתכוון להזיק פטור גם בדד"ג:

ועיין לאדמ"ק ח"ב סי' ד' ופרה"א פ"ו דחובל ומשפטי שמואל סי' ק"ב וקי"א וכנה"ג סי' שפ"ו הגה"ט או"ג ופרי הארץ ח"ב סי' ח"י ומהר"ש הלוי סי' ח"י וחק"ל ח"ב סי' ל"ד מכולם נלמוד דבאינו מתכוין להזיק פטור. (עתה מצאתי לפנ"י הי"ו שם בס' מפי אהרן תמה על תשו' אבק"ר שפטר ה"ר יואב מפני שלא נתכוון להזיק והוכיח ממ"ש באה"ע סי' ן' דאם חזרה הכלה חייבת לשלם ההוצאות דמסתמא מיירי בנתכוונה לחזור לטובתה ועכ"ז חייבת דזה הפך ממ"ש בתשו' הנז' ולכן כש"ע נקטינן ע"ש והוא פלא ממה שהבאתי מפו' בש"ע דעתו דבלא נתכוון פטור ולמטוניה הי"ל למפרך מתשו' לתשו' דגם התם רמז לדין חזרה הכלה שכתב ואם היה לימוד ה"ר יואב וכו' היה חייב לשלם ע"ד שכתב הרמב"ם פ"ו מזו"מ שהיא ההלכה הנז' ואי ס"ל דגם בלא נתכוונה להזיק חייבת איך פטר הר"י גם לדעת רמב"ם מפני שלא כיון להזיק אם לא דטעם הך דחזרה וכו' כמ"ש הנחב"ך ח"א דקמ"ז ליישב השגת הראב"ד בזה מהך דזרעוני' דלא צמחו דפטור מדמי הוצאה הוא משום שלא ידע המוכר שלא יצמחו וכו' משא"ך באשה וכו' והו"ל כהפסידתו בידים ואפי' למ"ש שם דטעם ה"ה והלח"מ דלא תי' כזה משום דס"ל דחייבת גם בלא נתכוונה להזיק מ"מ יש טעם לשנות חיובה משום דהו"ל לאסוקי אדעתה מתחילה ולא להטעותו וכו' דבזה הו"ל כנתכונה להזיק וכמ"ש זה ה"ה שם או לבקש אופן אחר לתרץ. אבל שנכריח משם דעת מרן שדד"ג חייב גם בלא מתכוין ולהוליד סתי' מזה ולבנות בנין דה' כש"ע זה קשה לשמוע והשתא הרי גם בש"ע מבואר ההפך ואיישר חיליה להרה"ג מהרש"א הי"ו שהאריך שם לחזק הלכה זו) והנה בא לידי בתורת שאלה ס' מנחת זכרון ובאו"ד ראיתיו מאריך בדברי הפוס' ויסודו על ס' חיי עולם (איננו אתי) והגם שאין לי פנאי לעיין בו מ"מ בתר כללא דלפי החי' בין מתכוין לאינו מתכוין ובין מזיק בידים לגורם שכתבתי אזדו רוב ראיותיו גם אחכ"ז ראיתי לשמחת יאוד'ה סי' קל"ח ס"ג דלא נחת לחלק בין גורם למזיק בידים ובין דעות להדדי דהרמב"ם וסיעתו חשבי לעושה מלאכה בפרת חטאת מזיק והראב"ד והרא"ש חושבי' אותה גורם וזה גרם לו להק' על כנה"ג בסי' שפ"ו ולהניח דברי הראב"ד דמשוה הך דסי' ס"ו לעושה מלאכה וכו' בצ"ע ע"ש ולדידי אין שם קו' ולענין הלכה כיון דנתבאר דעת מרן בתשו' וש"ע דאינו מתכוין פטור ה"ן:

ועתה נשיב על מ"ש בשאלה שראובן תפוס מנכסי שמעון. דלכאורה נראה דנהי דאין כאן אלא גרמא ופטור מדיני אדם מ"מ בפ' לא יחפור גבי מרחיקין הסולם מן השובך קאמר בש"ס זאת אומרת גרמא בנזקין אסור ומצאנו לכנה"ג בסי' שפ"ו הגה"ט אוצ"א כתב משם הרדב"ז ח"ב סי' רפ"ד וז"ל גר"ב פטור מדיני אדם וחייב בד"ש ואם נתן אין מוציאין מידו ע"כ וא"כ ה"ן ל"מ מראובן:

האמנם יש לסתור זה בנ"ד מטעמי תריצי. א' ממש"ל דראובן למרבה לא הוי אלא שליח שמעון כיון דאין הפיטור ממלכותו תלוי רק בבקשת ראובן וכבר פסק מור"ם בסי' ל"ב (עיקרו מתו' דב"ק דנ"ו) דאע"ג דשוכר עדי שקר חייב בד"ש האומר לעדים להעיד שקר פטור אף מדיני שמים ואע"ג דהש"ך שם הק' ע"ז מסוגיא דקדושין דהא דאשלד"ע דוקא בד"א אבל בד"ש חייב ומכח זה חלק בדין וגם הביא דהריטב"א חולק ממ"ש בהך דשולח את הבערה ביד פקח פקח חייב דהוא משום דמשתלם נזקיה מפקח ע"ש. מ"מ יש לתרץ דבקדושין מסיק לרבנן דלא מיחייב בד"ש רק בדינא זוטא וא"כ י"ל דדינא זוטא אין כחו לחייב רק גרמת הריגה ולא גרמת היזק בממון חבירו שו"ר לחו"י סי' קס"ו תי' כן וגם גזע ישי סי' קי"ט האריך בזה ותכלית תי' כנז' גם הביא החו"י שם תי' משם מופלג אחד דבקדושי' איירי בכגון שוכר עדי שקר שודאי מחמת שכר ישמע לו משא"ך באומר ודתדק זה ממ"ש שם האומר לשלוחו צא והרוג ול"א האומר לחבירו וכ"כ מהרי"ך ז"ל בזרע אברהם דקט"ו והוסיף להוכיח כן מלשון הרמב"ם פ"ב דרוצח שכתב השוכר ההורג חייב בד"ש והכ"מ מקורו הערה מאומר לשלוחו ע"ש ול"ן שלזה נתכוון היש"ש בב"ק סי' ה' שחילק בין אומר לעדים שיעידו שקר דפטור משום דסבר לא ישמע לו ליועץ למי שחייב קנס שיודה ויפטר וכו' סיים ומשו"ה היכא שסבר שישמע לו (כגון עבדו ושכירו) ושמע לו חייב בד"ש ע"כ דר"ל דבזה מתוקמא הך דקדושין וכנז' החו"י וזר"א שם דחו תי' זה כ"א מטעם נפרד ע"ש) והזר"א תי' דשאנ"ה בקי' דמשמיא מוכחי לדוד ואותו הרגת וכו' והט' מפני שאמרו בב"מ היכא דשליח לאו בר חיובא מיחייב שולחו ובני עמון שהרגו אוריה לאו בני חיובא נינהו ויואב פטור דלא דריש אכין ורקין וכו' משו"ה הדר חיובא על דוד ולמ"ד אי בעי עביד אי בעי לא עביד וחצר בע"ך מותיב בה ה"ן עמון ודאי יהרגו כל המקדם לפניהם ומשו"ה חייב דוד ע"כ (אני תימה דהתם פליגי בכל אדם האומר צא והרוג את הנפש ומה יועילו דברי הרב דל"ש רק לדוד ותו דלטעמיה הו"ל לחייב גם בד"א ואילו שמאי לא חייב רק בד"ש ואי משום התראת ס' לדידיה מי ניחא דהתם יש איבע"א דשמאי חייב גם בד"א וק' מהתראת ס' אלא שזה תי' המפז"ל ע"ש ותו דאי חיוב דוד משום דעמון שלוחי דידיה יהיה פטור משום אין שליחות לגוי והגם דזכורני יש מח' בזה במפ' אם הדין כן גם בשלד"ע הי"ל להרב לבאר זאת) והרב בית יעקב סי' מ"ד כתב דגם התו' מודו להריטב"א בשוכר עדי שקר דלא מפטר רק במשתלם נזקיה מעדים והריטב"א מודה לתו' באומר להעיד דפטור אף דלא נשתלם מהעד (לפי"ז לא ידעתי אמאי אסיק שם שאם נשתלם הנזק מהגנב פטור המפתה והלא כיון שפיתוי דברים הוא גם כי לא נשתלם פטור גם מהרי"ך שם דקט"ו הרבה להשיב עליו ואיהו דידיה הביא דהרמב"ם ס' כהתו' ובדקט"ז כתב דלהם אנו שומעים) גם הזר"א דקכ"ב תמה על הפירוד שעשה הש"ך בין התו' להריטב"א ואסיק דהריטב"א ל"א רק בעדי שקר דלאו בני חיובא דהא מצו לאשתמוטי שהעידו אמת אבל בבר חיובא גם אם הלך למד"ה ולא שילם פטור שולחו (לדבריו סו"ד התו' שכתבו לפטור האומר לעדים להעיד ק' לזווגם להריטב"א) והמורם מכולם דבנ"ד דליכא רק אמירת שמעון וראובן בר חיובא (גם אם היה מזיק אחרים) פטור שמעון גם מד"ש:

ב') כי היש"ש שם בב"ק דקדק מדברי התו' שכתבו דסבר שלא ישמע לו דמשמע שאם בודאי ישמע לו חייב בד"ש וכתב דז"א רק בדבר שאם ישמע לו יש בו משום נזק כגון עדי שקר או שולח בערה וכו' אבל המיעץ לחבירו לכסות קמת חבירו כדי שכשתגיע דלקתו יהיה טמון באש ויפטר וכן המיעץ לחבירו להודות בקנס קודם שיבואו עדים שיפטר אפי' אם ודאי ישמע לו פטור גם מד"ש ע"ש ובודאי הט' דכשהוא מתכוין לטובת חבירו הגם שימשך מזה נזק לאחר אין כאן חיוב בד"ש וכמ"ש מהרש"ך ח"ד סי' ל"ב והמכתם לדוד ח"מ סי' י"ג דקצ"ט כ"ז בפשיטות. וא"כ בנד"ז הנה שמעון נתכוון לטובת ראובן שינהל מסחרו בשכר וגם לכבדו בזה דאפי' בלא שכר מקרי הנאה עיין בלח"מ פ"ו מזו"מ הכ"ד דכל מה שהוא עושה להנאת כבוד ומצוה הוי דומיא דזרעוני גנה שההוצאה היא להשתכר ופטור. וגם יש בזה טובת שמעון ג"כ שינהל עסקיו איש זריז כזה ועיין לחו"י סי' מ"ד שכתב גם למאי דס"ד בדברי התו' ד"ה כסוי כסיתיה דהגורם במעשה גם אם נתכוון לטובה חייב בד"ש מ"מ בעיקל הספינה לטובת עצמו פטור דאינו מחוייב להמנע מפני היזק חבירו שאינו רגיל וכ"ש הכא דלא גרם לו במעשה רק בדבור. ג') שכתבנו לעיל דשמעון וראובן לא ידעו נימוס פרס בזה והו"ל שוגג שמעון בגרמתו ומהרימ"ט בח"א סי' צ"ה כתב דגר"ב דפטור אבל אסור היינו במתכוין להזיק אבל בשוגג פטור אף מד"ש. והגם שהגזע ישי הק' עליו ממ"ש בב"ק דנ"ה גבי כופף קמת חבירו סד"א לימא מי הוה ידענא דאתייא ברוח שאינה מצויה ופטור מד"ש קמ"ל הרי הגם דלביה אנסיה חייב בד"ש וכ"ש למ"ש התו' שם גבי טמון באש לר"א וכו' וא"ת גלוי וידוע וכו' וי"ל דאפי' בנתכוון לטובה שיוכל תוך כך להציל הבעה"ב מ"מ בד"ש חייב דאבע"ל לאסוקי אדעתיה שלא יבא לו הפסד בכך ע"כ הרי גם בנתכוון לטובה צדדו לחייב בד"ש דלא כמהרימ"ט ע"ש מ"מ מלבד דמהרימ"ט יישב דל"ד שוגג גמור שידוע שאין צד לומר שנתכוון להזיק למקום שיש לצדד הכי והכי דבזה הוא שאמרו הגם דלביה אנסיה וגם שי"ל שנתכוון לטובה כיון שיש לדון בו להפך הו"ל לאסוקי אדעתיה ולזה חייב וכ"ן ממהרש"ך ח"ד סי' ל"ב שהבין כן בטעם התו' שכתב וז"ל איברא דבההיא דהכופף קמת חבירו אפי' למ"ד טמון באש אתמר וי"ל לטובת חבירו נתכוון שלא ישרף מ"מ כיון שי"ל דאפשר שנתכוון להזיק חייב בד"ש ע"כ משמע טעם החיוב משום דאיכא למימר הכי והכי משא"ך בשוגג גמור עוד בה דהגזע ישי עצמו הביא מהרא"ה והר"ן שכתבו התם הט' משום שנתכוון לרעה אבל מתכוין לטובה פטור מד"ש וא"כ לו יהי אלא מח' הנה הכנה"ג בכללי הקי"ל אול"ד כתב דבמח' אי חייב בד"ש או לא אפי' תפס מפקינן מניה. ועיין לתומים סי' כ"ח סק"ד שכתב לס"ד דהתו' דמתכוין לטובה פטור איך ס"ד לומר כשתפס חבירו והוא צועק לא לרעה נתכונתי שתהיה תפיסתו מס' תפיסה ולקמיה כתב וכי האומר איני יודע אם אתה חייב לי יכול לתפוס ולהחזיק ע"ש ונמצא שאין תפיסת ראובן כלום. ד') דמעיקרא ס' הרדב"ז ז"ל דהחייב בד"ש ל"מ מניה רבים לוחמים עליה כי היש"ש שם כתב דאע"ג דבפ' השוכר את הפרה גבי חוסם פי פרה ודש בה דחייב בד"ש כתב רש"י דאי תפס ל"מ מניה שאנ"ה דחייב מן הדין אלא משום דקי"ל בדרבה מניה פטור משא"ך גרמא דמן הדין פטור בד"א אלא שחייב בד"ש אי תפס מ"מ וכ"כ הריב"ש סי' שצ"ב משם הרמב"ן דמידי דפטור מן הדין וחייב לצאת י"ש אי תפס מ"מ והבי"ד שניהם הש"ך דסי' כ"ח והחו"י סי' מ"ד והתומים סי' כ"ח אעפ"י שפקפקו בראית מהרש"ל מ"מ לדינא אסיקו כוותיה והשבו"י ח"א סי' קמ"ו הכריע בזה דבמקום שחייב לצאת י"ש מן התורה כגון כובשי עדות שהם בלא יגיד ונ"ע אי תפס לא מ"מ אבל כשאינו חייב לצי"ש רק מדרבנן כגון גר"ב מ"מ ע"ש שו"ר למט"א בע' גרמא שם האריך בענין זה וסו"ד אסיק לדעת מרן ז"ל ביו"ד סי' קס"א דאי תפס מ"מ שכתב באבק רבית שאם בא לצי"ש חייב להחזיר ואם תפס לוה משל מלוה מ"מ ע"ש ואע"ג דהרדב"ז בחדשות סי' תק"ג נ"ט ליה משום דלוה מדעתיה יהיב ליה וא"כ אין ללמוד משם למקום אחר כ"ז לשטתו שם בסי' רנ"ט דס"ל דמעיקרא אינו חייב להחזיר ולצאת י"ש מטעם הנז' אבל מרן שפסק שיחזיר לצי"ש ואפי"ה כתב דאי תפס מ"מ אינו אלא משום דס"ל בכ"מ כך דינו של הבא לצי"ש דהגם שהוא חייב בזה אבל אם תפס שכנגדו מפ"מ ועיין לדב"מ ח"ג ח"מ סוס"י י"ט שהעלה במח' זו לומר קי"ל וכ"ז לדידהו המרימים דגל קי"ל גם נגד מרן אבל לדידן העיקר כדעתו ואזדא לה תפיסת ראובן:

איברא דהרב מט"א שם כתב דגם הש"ע יודה כשתפס שלא בעדים והוכיח כן מלשון רמב"ן שהביא הריב"ש וז"ל ובמנה לי בידך והלה אומר איני יודע שפטור אי תפס בעדים מפ"מ אעפ"י שהוא חייב לצי"ש מדכתב אי תפס בעדים משמע דבלא עדים ל"מ מניה וכתב שכן מצא החי' מפו' בלשון הרמב"ן בש"מ ריש מציעא דכ"ה. (עיין בש"ך סי' ע"ה סקכ"ו שדקדק מריב"ש כנז') ומשו"ה אסיק בגר"ב דידיה דאי תפס בלא עדים ל"מ מיניה. ואני שמעתי ולא אבין דהמעיין שם בריב"ש יראה שנדונו היה תפוס בכוס בלא עדים ומפנ"כ כתב דנאמן לגבות עד כדי דמיו ועכ"ז כתב שכיון שאין על היתומים לפרוע חוב אביהם אלא מדין שמים והם רוצים להגבותו קרקע ולא הכוס חייב להחזירו אעפ"י שתפס שכן כתב הרמב"ן וכו' והשתא ק' מאי מייתי מהרמב"ן שמפו' בו דדוקא בתפס בעדים משא"כ בתפס בלא עדים ומוכרח לומר דס"ל להריב"ש דדוקא במנה לי בידך והלה אומר איני יודע שאם היה יודע או יש עדים היה חייב גם בד"א לפיכך אם תפס שלא בעדים מהני משום מגו שאין לו בידו (לא משום שזה חייב לצי"ש דא"כ מ"ש תפס בלא עדים או בעדים) משא"כ בהני דאין בהם חיוב בד"א כלל כגון נדון הריב"ש שהיתומים אינן חייבים לפרוע וגר"ב נמי ואבק"ר דמן הדין פטורים א"נ תפס שלא בעדים מאי מהני ליה דמגו לא מהני רק בטענה שאם היתה מתבררת היה חייב בדין משא"כ בטענה שאפי' תתברר יהיו פטורים בעליה מן הדין וכ"כ להדיא הפ"מ ח"ב סי' טו"ב וז"ל דאפי' אי הוייא תפיסה בלא עדים לא מהני דבלא עדים נראה דמהני הוא משום מגו ומגו ל"מ אלא אם יטעון טענה הראויה עפ"י התורה שאז א"ץ ליבחן אם טענתו אמתית דהא אית ליה מגו משא"כ כגון זו דאפי' אי מהימנת ליה אין כאן כ"א גר"ב ופטור מה מועיל מגו ע"כ וכ"כ חו"י סי' מ"ד בפשיטות לפוצץ טענת מגו שם מטעם הנז'. (והוא פלא על מט"א איך השוה אותם) וא"כ נ"ד הגם דתפס ראובן שלא בעדים ל"מ תפיסתו. ה') דבשאלה כתוב שמעון שתפס הוא השלוח מיאוד'ה איש החסד. ואם ר"ל דשלוח לשמעון לעשות בו חסדים ודאי שאין זו תפיסה מטעם שכתב שם מט"א משם כנה"ג סי' שפ"ו הגה"ט אומ"ד דאיך טוביה חטא וזיגוד מנגד ודן ממנו להוציא התפיסה אפי' שתפס בלא עדים ואפי' אם אינו רק לחסד לשמעון ה"ז נק' ממון עניים וכבר פ"מ שם כתב דממון עניים ל"מ בו תפיסה וכ"כ שעה"ח ח"ב ח"מ סי' י"ב לפטור מטע"ז ואפי' אם היה מתחייב שמעון בדין לשלם נראה שאינו חייב לשלם ממעות ששלח לו יאוד'ה בתורת חסד כמ"ש ביו"ד סי' רנ"ג סי"ב ואפי' למ"ש מור"ם שם הכא מעולם לא עלה ע"ד שמעון המבקש ולא ע"ד יאודה השולח שממעות אלו יהיה נגבה הפסדות כאלה דגרמא או גרמי. וי"ו) כיון שנזק אין לראובן בנכסיו כל ימי חייו רק ליורשיו אחריו ואין הנזק ברור דעבידי הנימוסים להתחלף וגם הנכסים עולים ויורדים וגם אין חיובו ברור בפוס' היכי מצי לתפוס הרי בסי' ק"ה ס"ד מפו' דמאי דמהני תפיסה לאחר במקום שאינו חייב לאחרים אינו רק היכא דאיכא פסידא וכו' ונקיט שטרא בידיה ואפי' בפקדון שמועיל בו תפיסה להני מילי דבס' וי"ו אע"ג דליכא פסידא כמ"ש הסמ"ע שם מ"מ אם אין הבע"ח כאן אינו יכול לעכבו עד בואו ואפי' אם הלוה מודה וכ"ש הכא דעוד החיוב לא בא עוד מפו' בסי' ע"ב סט"ל דמי שתפס מנכסי ראובן עבור ששמעון אמ"ל שחייב לו אין בדברי שמעון כלום וע"ש בסמ"ע שאפי' התופס שותף שמעון וגם יש לו מגו וכו' מטעם דמגו ל"מ אלא על מה שבידו לטעון ולא על מה שביד חבירו לטעון (והך דסי' ק"ה דמשמע דמהני ואפי' אינו שותף ודאי משום שהתופס יודע דהמפקיד חייב לבע"ח ועיין לש"ך סקקנ"ח שסתר ראיות הב"ח בזה ועיין לחק"ל ח"מ ח"א סי' מ"ט האריך בזה ואסיק דכשהוא לא ידע ורק סומך ע"ד השותף דל"מ תפיסתו) ועוד דמצי לכתוב ליאוד'ה ויאוד'ה יוציאם מראובן ויתנם לו כמ"ש סי' קכ"ה דהמלוה יטעון נגד לוה מסרתני בידי מאן דלא מצינא לאשתעויי דינא בהדיה וכו' ולוה כופה לשליח ליתנם לו אם יש נכסים למלוה לפרוע לבע"ח או כשאינו מודה או לא הגיע זמן הלואתו והכא לא הגיע זמן החיוב עד אאיו"ש דראובן וגם שמעון אינו מודה שחייב. גם אומר שיש לו לפרוע בלי מעות אלו כ"ש דבחדא מהני סגי ומכל האמור אין זכות לראובן בתפיסה זו וק"ו דהוא פטיר ועטיר ואינו חייב לא בד"א ולא בד"ש וראובן ה' ימלא חסרונו לטו"ב. סימן ט"ל

שאלתני ידידי בהא דקי"ל בחו"מ סי' רע"ו ס"ה אין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחין מן האב שאם מת בחייה ואח"כ מתה האם וכו' אבל אם מתה האם בחייו ואח"כ מת הוא וכו' יורשה ומנחיל הירושה ליורשיו ממשפחת אביו ע"כ אם מתה האם תחילה ואח"כ הבן ואחריו הזקן אי הוי בכללא דרישא או בדסיפא ומנחיל:

ואני בחפזי ובמושכל ראשון לא ידעתי מקום לספקו כי נזכרתי עיקרא דהאי מילתא דאין הבן יורש את אמו בקבר וכו' ילפי לה בב"ב דקי"ד ודקנ"ט מירושת הבעל מה הבעל אינו יורש את אשתו בקבר אף הבן אינו יורש את אמו בקבר וע"ש פר"ש והתו' דירושת הבעל גופה דפשיט"ל משום מאי דאוקמו לעיל דאין הבעל יורש את אשתו בראוי וא"כ דכוותה בבן כל שמת לפני הזקן דהו"ל הירושה ראוי אפי' מת אחרי אמו אינו יורש בקבר להנחיל לאחין. ושוב מצאתי כן בס' צ"ץ סי' צ"ו וד"ן סי' י"ד בחו"מ שאלה זו ותשו' בצדה מהראיה שכתבתי ושו"ש. וחשבתי למשפט אולי עלה בדעתך טעם הדבר דדוקא במת בחיי אמו דאז פקע לו כח ירושתו ולא הוכשר להיות יורש כשלא הניח זרע אבל כשמת אחריה דהוכשר ליורשה אלא דממון הירושה הו"ל ראוי ס"ל דיורש ומנחיל וכבר כתב סברא זאת גבי בן את אמו הרשב"ם בדקי"ד ד"ה אף האשה את בנה וכו' ע"ש ובאמת שהיא ס' נכונה אפי' בבן שמת בחיי אביו בלי זרע דפקע ירושתו וקרוביו כאחיו וכיוצא לא מכחיה ירתי אלא מכח אביו וכדמוכח מדברי הרשב"ם הנז' שהרגיש לפי הסברא הנז' דמאי רבותא דבן את אמו בלא"ה מכח הסברא הדין נותן כן בשאר יורשי' ותי' דמשום לא תסוב דכתיבי תרי זימני איצטריך לאשמועינן בהא עש"ב וכ"מ בריש סי' רע"ו דכשמת הבן בחיי אביו בלי זרע אפי' הממון שסיגל הבן חוזר לאביו ואי ירתי אחי מאבוהון הוא דירתי וכ"ש במה שהיה ראוי לו לירש מאביו וכ"מ הסוגייא בב"ב דקט"ז בבעית רמי בר חמא אברהם ויעקב בנכסי עשו מי מהם קודם ופשיט הש"ס דיעקב קודם מכח יצחק אביו ע"ש גם בדקנ"ט בעי לאוכוחי הש"ס מהך דנפל הבית עליו ועל אביו יורשי האב אומרים הבן מת ראשון ובע"ח אומר האב מת ראשון דיורשי האב היינו בני הש"מ דמצו למימר מכח אבוה דאבא קאתינא ודחי מאי יורשי האב אחי ע"כ כלו' ולדבריהם דהאח מת ראשון פקע כח ירושתו ואינו יורש כלל עד שיזכה בע"ח מכחו ע"ש פרשב"ם. וכ"מ נמי ממאי דקי"ל בסי' רע"ז תינוק בן יומו ממעט חלק בכורה והיינו שנשאר חי אחר אביו יו"א ועיין בנדה דמ"ד ולא אשתמיט שום תנא או אמורא או פוסק לומר דגם במת בחיי האב ממעט ש"מ דס' פשוטה היא דכשמת בחיי האב בלי זרע פסק כח ירושתו ואין לו שום שייכות בה ולא מצאתי הפך מזה רק להגאון שב יעקב ז"ל בחח"מ סי' י"ז שהביא ראיה מהט' שאמרו בדקנ"ט שאין הבן יורש את אמו וכו' משום סיבת נחלה דבבן שמת בחיי אביו שאין כאן סיבת נחלה יורש בקבר להנחיל לאחיו מן האב ואם יש איזה נ"מ במה שיירשו מכחו ולא מכח אביהם הדין נותן שאחיו יירשו מכחו ולענ"ד הוא תימא מכל המקומות הנז':

אלא דעכ"ז לא נתקררה דעתי מדוע נסתפקת כיון שידעת דעיקר הילפותא מירושת הבעל והתם אפי' הבעל חי אחרי האשה אינו יורש בראוי מוכרח דבן דיליף מיניה כוותיה וכשמת קודם הזקן הו"ל ראוי זולת אם נשאר חי יורש זקנו הגם דכשמתה אמו הו"ל ראוי משום דאתרבאי לזה מואין לו עיין בתו' דקי"ד ע"ב ד"ה מהאשה וכו' ולא עוד אלא הנה לדעתי הדבר מפו' בב"ב דקנ"ט שרב ששת למד הך דאין הבן יורש את אמו בקבר ממתניתא דנפל הבית עליו ועל בן בתו או הוא במדינה ובן בתו וכו' דיחלוקו ופסקה הרמב"ם בה' נחלות והטוש"ע בח"מ סי' ר"פ והתם מוכרח דמתה האם קמי בנה ועכ"ז אם ידוע שמת הבן קודם הזקן אינו יורש. ובזה י"ל קו' התו' התם לר"ש אמאי שבק מתניתין דיליף מינה איהו גופיה בדקי"ד דאין הבן יורש את אמו וכו' וגם מתניתין דיליף מינה ר"א נפל הבית עליו ועל אמו ויליף מברייתא דאפשר דקמשמע לן שאפי' חי הבן אחרי אמו ורק שמת לפני הזקן אינו יורש להנחיל ואי מהנך מתניתין לא הוה מכרעא מילתא כ"כ. והיה קשה בעיני על הצ"ץ והד"ן ז"ל אמאי שבקו הראיה הנכונה הזאת זולת שי"ל שהביאו מעיקר טעם הראוי שאין לחלק בו למת קמי דידה או מתה קמי דידיה ולא חשו להאריך. ולכל הדברות מיהא איפשוט בעיין דאין חילוק בין מת קמי דידה למתה קמי דידיה אם הזקן נשאר אחריהם אין הבן יורש להנחיל:

איברא דמצאתי בהג"א דברים אשר לכאורה הם מתנגדים לזה והוא דבפ' מי שמת אהך דנפל הבית עליו ועל אביו בה"א נכסים בחזקתן כתבו משום שיורשי האב יאמרו לבע"ח אנא מכח אבוה דאבא קאתינא וסיימו וז"ל והיכא שנפלו לו נכסים לאחר מיתה מאבי אמו שאחיו מן האב אינם יכולים לירש אם לא מכחו בע"ח גובה מהם למ"ד בע"ח גובה מן הראוי ע"כ והשתא איך נקרא ראוי אם לא שמת הוא קודם הזקן ועוד להדיא כתבו שנפלו לו נכסים לאחר מיתה וא"כ תימא היכי מצו אחיו מאביו ליורשו לפמש"ל. והיותר מתמיה כי אחר החפוש מצאתי לגדולי עולם מור"ם בתשו' סי"ג ומהרש"ל בסי' מ"ט ושארית יוסף סי' א' ומהר"מ מלובלין סי' י"ד והש"ך בח"מ סי' ק"ד סכ"א כולם כאחד הביאו דברי ההגה הנז' לדון מיניה גבי ראוי ולא חלו ולא הרגישו איך תהיה מציאות זה לפו"ד. וכאשר נבוכותי בזה לבי השיאני לומר דס"ל דמהך סוגייא דנפל הבית עליו ועל בן בתו אין ראיה דשפיר משכחת לה שהבת קיימת ורק שהיא מומרת דקי"ל בסי' רפ"ג דמומר תנתן ירושה המגעת לו לבניו וכתב שם מור"ם דאפי' קדם הוא ונתנה לאחרים אין במתנתו כלום דמיד נפלו נכסים קמי יורשיו. וכשאין לו בנים כתב שם הסמ"ע דתנתן הירושה לאביו (דלא כהט"ז) או לשאר יורשי'. והשתא אמטו"ל יורשי הבן אחיו מאביו אומרים האב מת ראשון ואחינו היה קיים ויורש במקום אמו המומרת ומנחיל לנו ויורשי האב אומרים הבן מת ראשון ולנו לירש במקום המומרת אבל כשמתה האם ונשאר הבן אחריה בהכי לא מיירי הש"ס:

אלא שמסתמיות הפוס' בדין זה ולא ביארו דמיירי במומרת וגם מהך דהיקש לירושת הבעל שהכרחנו דאין הבן יורש כ"ז שהוא ראוי נסוגותי אחור. ובחפשי באמתחות הפוס' אורו עיני למהראנ"ח ז"ל סי' ק' דקמ"ה ע"ד שהק' כנז' על הג"א הנז' וכתב ע"ץ הדוחק דאנה"ן דליתיה להאי דינא אלא שאילו היה הדין כן הגם שאין בזה לומר מכח האם קאתינא היה בזה מחלוקת אי בע"ח גובה מן הראוי ע"ש וכבר הרב הטע"ע שזה דוחק. שוב מצאתי בתומים בסי' ק"ד סקי"ד תי' הקו' הזאת דהג"א מיירי במת הזקן קודם בן בתו דאז יורשו ומנחיל אלא דנכסי הירושה היו משועבדים לכתובת אשה ולפי דברי מהרי"ל בתשו' סי' ב' ובתשו' סי' ע"ד הוו ראוי לגבי בע"ח אבל לגבי ירושת הבעל לא מיקרו ראוי ומשו"ה בן הבת יורש ומנחיל ובע"ח אינו גובה למ"ד אין בע"ח גובה בראוי והרגיש דא"כ הג"א הו"מ לעשות הנפקותא הזאת גם באב שמת בחיי הבן שעליו חוב ושוב מת הבן ונכסיו של הזקן משועבדים לכתובת אשתו דבן הבן יטעון הגם דלא מצינא למימר מכח אבוה דאבא מ"מ הו"ל ראוי ותי' דזה אפי' למ"ד בע"ח גובה בראוי בזה אינו גובה דמ"ש לגבי יורש לא הוי ממון זה משועבד אינו אלא לטובתו לכן יאמר שאיני חפץ בטובה וגם לנו מיקרי ראוי ולא ירש אבינו ומכח אבוה דאבא קאתינא. ובמשה"א סק"ט תמה עליו דודאי הבן יורש את אביו גם בראוי ומכח אביהם זכו ותו לא מצו אמרי מכח אבוה דאבא קאתינא. והוא ז"ל יישב עפ"י דברי קצה"ח דודאי ראוי אינו משתעבד לבע"ח רק משום מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם וזה אינו רק כשאין אפשר לבא להם הירושה רק מכח אביהם אבל כשאפשר לבא גם בלא אביהם אין כאן מצוה ויאמרו מכח אבוה דאבא קאתינא ע"ש:

ואני אדון לפניהם בקרקע דגם בזה לא נחה דעתי כי המעיין בקצה"ח שם יראה שכל יסודו דאין הראוי משתעבד הוא משום דלא עדיף שעבוד לרבנן מקנין לר"מ דס"ל אדם מקנה דשלב"ל ועכ"ז אמרו בפ"י יוחסין דע"ח דנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס ופירש"י וכ"ש לאחר מיתה דמודה ר"מ דאין אדם מקנה ומינה לרבנן דלא יוכל לשעבד נכסים שיזכה בהם לאח"מ ע"כ וא"ך הנה מלבד דלא שייכי דברי הקצה"ח רק בראוי שהוא נכסים שנפלו לאח"מ ואיכא גווני ראוי דשייכי בנכסים דמחיים כגון שכר פעולה או גנבה שנמצאת ביד אחרים לאחר יאוש עיין באה"ע סי' ק' ובאחרונים והו"מ הג"א לעשות הנ"מ בזה אי הוו הני ראוי דאביהם ובא בע"ח לגבות דאי משום אבוה דאבא ליכא ומשום ראוי איכא. עוד בה דאחה"ר אין אני רואה קיום ליסוד הקצה"ח ז"ל לפמ"ש מור"ם בח"מ סי' ר"ט דאעג"ב דאין אדם מקנה דבשלב"ל יכול לשעבדו הרי דשעבוד עדיף מקנין ואפ' דלר"מ נמי דאין אדם מקנה נכסים שנפלו לאח"מ מ"מ יכול לשעבדם והגם שמור"ם כתב ויש חולקין עיין בסמ"ע והש"ך שם דלא פליגי רק בבא לחזור קודם שבאו לעולם ומדוע ל"מ הג"א לעשות הנ"מ בלא חזרו עד שבאו לעולם. ויותר אני תימה לשטתם דמפרשי דברי ההגה במת הזקן בחיי הבן רק שהנכסים רביע עלייהו שם ראוי מצד אחר והג"א צועק בקול גדול ואומר והיכא שנפלו לו נכסים לאחר מיתה ואי משום דהיו משועבדים לכתובה בחייו לא הוה קרי להו נפלו לאח"מ דהא קושטא דנפלו מחיים דיורש יורש בראוי כבמוחזק ודידיה הוו אלא דמחוסרי גוביינא ולכך מיקרו ראוי. ולעד"ן לאוקומי דברי ההגה במת הזקן אחר הבן ומשכחת לה דיורש ומנחיל עפ"י מ"ש מור"ם באה"ע סי"ץ ס"א בשטח"ז שאם מתה הבת בחיי אביה והניחה זרע של קיימא ומת הזרע ואח"כ מת אביה הבעל יורש כח אותו שטר מכח זרעו שיירש אמו והוא יורש זרעו ע"כ והא ודאי דה"ה שאחיו מאביו יורשים:

ובזה יכון הנ"מ דההגה דמכח אבוה דאבא ליתא הכא אבל משום ראוי מצו לדחות בע"ח דאותו זרע כיון דהיה מחוסר גוביינא. ואין לדחות זה דהא קי"ל בח"מ סי' ק"ה ס"א יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם בע"ח גובה אותה מהם וכתבו הטעם משום דמשתעבד מחיים לבע"ח מדרבי נתן לפיכך אין זה ראוי כי המעיין באה"ע סי' ק' להח"מ סקי"ט לגבי גביית כתובה מבעל דאינה גובה מהראוי ועכ"ז גובה ממלוה שיש לו על אחרים מכח שעבודא דר"ן יראה שכתב ודוקא מלוה שחייבים לבעל אבל מלוה שיירש הבעל ממורישיו ולא בא עדיין לידו ולא היה בידו מעולם מיקרי ראוי ע"ש והך שטר חז' שיירש מאמו דכוותה הוי ובהא ל"מ הג"א לעשות הנ"מ באב שמת בנו בחייו והיה לאב מלוה על אחרים ובמותו בא בע"ח דבן לגבות אותה מלוה דלא משתעבדא ליה מדר"ן ולמ"ד בע"ח גובה מן הראוי יגבה ממנה משום דבלא טעם ראוי נמי איכא טעמא דמכח אבוה דאבא קאתינא וזה פשוט ונתיישבו בזה דברי ההגה והגם דאכתי ק' דהו"מ למעבד הנ"מ בגוונא שפירש התומים או זולתה כדכתיבנא י"ל דאנה"ן אלא משום דקאי אסוגייא דנפל הבית עליו ועל בנו דהתם סוג הראוי השייך שם הוא משום נכסים שנפלו לאח"מ עביד הנ"מ דמשכחת לה בההוא סוג גופיה טענת ראוי ולא טענת מאבוה דאבא קאתינא וק"ל וניהדר לרישא דאין מדברי ההגה הנז' התנגדות לגוף הדין דאין הבן יורש את אמו גם שנשאר אחריה אם לא ימות הזקן תחילה:

שו"ר בס' שני המאורות הגדולים בתשו' מהר"י חנדאלי ז"ל בסי' כ"ג דקכ"ד ע"ד הביא דברי הג"א הנז' ז"ל ותמה עליהם גם בתשו' הרב מהרח"ש שם בסי' כ"ד דקכ"ו ע"א תמה עליהם וכתב שמהראנ"ח נדחק ליישב ואינו רואה ישוב. גם שם בסי' ט"ו בתשו' מהרש"ג ז"ל בדק"ג כתב שמהראנ"ח ז"ל בסי' ק' נדחק מאד ליישב דברי ההג"ה והוא דבר רחוק מאד. ואיהו דידיה ז"ל יישב עפ"י ש' הרמב"ם ז"ל ופסקה הש"ע בח"מ סי' ר"פ דבנפל הבית עליו ועל בן בתו שחולקים יורשי הבן שהם אחיו מאביו עם יורשי האב ובהכי מיירי ההג"ה דחלק יורשי הבן לא מצו למימר ביה מכח אבוה דאבא קאתינא והגם שהם באים מכח שנשאר חי הבן אחרי אביו קרי ליה נכסים שנפלו לאח"מ משום שבעת שבאים לחלוק מיהא הו"ל אחר מיתת הבן ג"כ וקרו ליה ראוי הגם דלטענתם זכה בנכסים הללו בעודנו חי משום שלא באו לידו של החייב דהא אפי' החובות נחשב ראוי לגבי בע"ח אם לא הוי מדר' נתן כמ"ש בתו' בסו"פ מי שמת בד"ה ולימרו ליה וכו' עכד"ק ואחה"ר הרואה יראה כי הרב ז"ל חשב לרפאות שבר ההרגשות שהרגיש לדרכו על נקלה ולא נרפו דמ"ש שכיון שבשעת החלוקה כבר מת הבן קרי ליה נפלו לאח"מ לא יצדק לשון נפלו במקום חלקו לדרכה הכי הו"ל להגה לכתוב והיכא שנפלו לו נכסים מאבי אמו וחלקום לאח"מ. והיותר קשה בזה מה דקרי ליה ראוי ויליף לה מק"ו דחובות ורב המרחק ביניהם כי החובות הגם שהיו מוחזקים מתחילה בידו מ"מ כיון דקי"ל מלוה להוצאה ניתנה כל עוד שלא חזרו לידו אינם ברשותו וכל עוד דמחוסרי גוביינא נינהו הו"ל ראוי משא"ך ירושה דקי"ל יורש במקום מורישו קאי והגם דלא מטא ירושה לידיה מ"מ נכסי כל היכא דאיתנהו ברשותיה קיימי ולא מיחסרי שום גוביינא ומהתימה על חכמתו ז"ל דלדבריו מאי האי דפסקו הפוס' בח"מ סי' ק"ד וסי' ר"פ בנפל הבית עליו ועל אביו ובע"ח אומר האב מת תחילה והבן ירשו ויש לו לגבות חובו ויורשי הבן אומרים הבן מת תחילה ואין לבע"ח ליטול בראוי וכו' והלא אפי' לדברי הבע"ח כיון שלא באו הנכסים ליד הבן הו"ל ראוי ואין לו ליטול בראוי. אלא פשיטא דכשמת הבן באחרונה ונפלה לו הירושה מחיים הרי היא מוחזקת הגם דלא מטייא לידיה ואינה בסוג ראוי כלל ואכתי לא נתפרשו דברי ההגה בדרך הרז"ל ולענ"ד הדרך שכתבתי נוח לי:

אך לזאת לא מצאתי תרופה למה שראיתי להלק"ט ז"ל ח"א סי' ס"ח שנשאל אם יש לסמוך על דברי מור"ם באה"ע סי' ק' בירושת שטח"ז שכתבתי לעיל והשיב וז"ל מה שקשה עליו דהא קי"ל דאין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחין מן האב ויש לחלק דאם מת הבן קמי דידה פקע לו כחו אבל כשמתה האם תחילה יירש כל זכות אמו ע"כ ואני בעניי לא זכיתי להבין לא תיובתא ולא פירוקא דלתיובתיה כבר נתנו טעם הח"מ וב"ש וצ"ץ סי' צ"ו ושאר האחרונים דאין שטר זה אלא מלוה שיש לה ביד אחרים ולפיכך אין הבעל יורשו דהו"ל ראוי משא"ך בנה דהוא יורש בראוי כבמוחזק ומנחילו לאביו ועיין להרב ברית אברהם סי' ך' או"ה שחשב טועה ח"ו למי שהק' למור"ם מהך דאין הבן יורש את אמו כיון דשט"ז כתוב בלשון הודאה. ומ"מ אמרתי לעשות תבלין לקו' הגאון ז"ל דס"ל כיון דעיקר ילפותא דאין הבן יורש את אמו וכו' הוא מירושת הבעל והתם אינו יורש כל ראוי ולזה אינו יורש גם אותו שטח"ז ה"ה לבן דיליף מיניה נמי ומאי שנא. אבל לחלוקו הנז' בין מת קמי דידה למתה קמי דידיה לא מצאתי מענה דזה היפך כל מ"ש ואחד חכם רצה להגיה בדבריו ואם מת וכו' וי"ו במקום דלת ור"ל ויש לחלק כמ"ש המפז"ל ואם מת הוא דין בפ"ע ולא הנאני דא"כ אתא לאשמועינן דין מפורש בש"ס וש"ע ולמאי אכפל תנא שדרכו לקצר במקום שאמרו להאריך:

וכן ראיתי להגאון מהרל"ח המגיה בטורים בח"מ סוס"י רע"ו שבא לתרץ קו' הטור על הרמב"ם דהיכי משכחת לה בכורה ביורשי' שאינם בניו ותי' כגון ראובן ושמעון בני יעקב וראובן הבכור מת והניח בת ומתה גם היא והניחה בן לוי ומת גם לוי ואח"כ מת הזקן יעקב דבת ראובן תירש חלק בכורה בקבר וממנה יירשנו גם לוי בקבר והוא ינחילנה את אחיו מאביו דכיון דמתה קמי דידיה מנחיל למשפחת אביו כדאיתא בנדה דמ"ד ע"ש ואחה"ר הדברים קשים דכיון שמת יעקב לבסוף שוב אין לוי יורש בקבר להנחיל לאחיו מן האב לא בכורה ולא פשיטות והך דנדה לא מתוקמא אלא במת הזקן והאם בחיי הבן וכדכתיבנא וא"כ כיון שאינו יכול להנחיל רק במה שיירש והוא בחיים תו לא משכחת בכורה ביורשי' שאינם בנים והדרא קו' הטור לדוכתה. ומ"מ לענין דינא ודאי לא שבקינן פשט דברי מרן ותשו' הראשונים הברורים דכשמת בחיי הזקן אינו יורש להנחיל וניזיל אחר דברי הפוס' אשר לא הבננו יסוד לדבריהם וכן ראיתי בס' הלכה למשה הנד"מ למהרמ"א אחד מרבני צפרו ז"ל שעמדו הוא ובית דינו בסי' כ"ה על הג"א ועמהם הרב מהר"ש אן' צור ז"ל והניחום בצ"ע ועכ"ז להלכה ולמעשה דאין להסתכל על דבריהם ואין לנו אלא פשט הש"ס והש"ע דכל שמת קודם הזקן הגם שקדמה לו אמו אינו יורש בקבר להנחיל לאחין מן האב ותחזור הירושה למשפחת האם ולא תסוב נחלה זהו הנלע"ד להשיבך ידידי וה' יאיר עינינו בתורתו. לעבודתו וליראתו אמן:

תם ונשלם חלק חו"מ

סוף הספר

תוכן העניינים

יש מאין חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה