אור ברסלב
יש מאין חלק א חושן משפט › סימן לז

יש מאין חלק א· רבי אליהו ילוז

חושן משפט · סימן לז

סימן לו

אלמנה שיוצא מתחת ידה שטר משכנתא דסורא הכתוב לזכות בעלה והוא כתב ע"ג לזכותה בזה"ל בפ"ע הקנה פ' הנז' לאשתו פ' אגב ארבע אמות קרקע שטר זה וכל שעבודא דאית ביה והוא תוס' על כתובתה ע"כ וטען המורשה שלה כי הוא קנוי לה במכר והשיבו היורשי' דהאשה הנז' אין לה מעות גלויים ובאה"ע סי' פ"ה מפו' דבמעות טוענים לא קנתה דלגלויי זוזי הוא דעבד. חזר המורשה וטען שהקנה לה במתנה והשיבוהו דא"כ ל"ק דהא לא כתיב ביה חתמוה בשוקא וכו' כמ"ש בח"מ סי' רמ"ב והגם דהאידנא ל"ח לסתמא ע"ש בפת"ש דצריך להיות בשטר כתבוה בברא וכו' והיורשי' יאמרו קי"ל. והמורשה השיב ע"ז כיון שכתוב והוא תוס' על כתובתה הוי דינו ככתובה והיורשי' השיבו דלא בא לאפוקי בזה אלא שתגבה השטר הנז' בתורת מתנה תוס' על כתובתה אבל לא להיות דינו ככתובה ול"ד למ"ש בתשו' מרן לאה"ע ה' כתובה סי' ט' בענין כזה שתוס' הנז' א"ץ קנין דהתם לא נתן שו"ד והכא נתן המשכנתא. גם טענו היורשי' דאם מכר ואם מתנה אין לו קיום רק בחוג'יט של המלכות משום דד"מ עיין בפנ"י ח"ה ח"מ ס"ג והבעל לא כתב חוג'יט כי חק זה לא היה בזמנו והמורשה השיב דבמשכנתא אין חק בזה. עוד טענו היורשי' ששטר זה כתוב בלשון הודאה וידוע בסי' ס"ו דאין כתו"מ רק בשט"ח או קנייה וכו' ולא בשטר ראיה. וזה אשר כתבתי להורותם:

בריש מראי'ן לא ידעתי כונת היורשי' בביטל המכר בטענת מעות טמונים אם ר"לו שגם דמי המכר דאבוהון הוו כמ"ש הטור בסי' פ"ה שלא כיוין במכירתו אלא להוציא המעות מידה וכיון שנתגלו לו יקחם עם הקרקע ע"כ דא"כ הוא לא צדקו בזה דמלבד דגם הטור ל"א אלא בטוען בריא שהמעות אלו שלו הם וכמ"ש שם בשם הר"י ולפ"ז כיון שמת והיורשי' הם שטוענים כן עיין למהראנ"ח ח"ב סוס"י דלא שמעינן להו כשטוענת היא בריא נגדם דשלה הם ואפי' כשטוען הבא מכחה שמא נגד שמא דיורשי' כתב שם דכולי האי שנטעון שמא מעות טמונים היו ושמא שלו ל"ט ע"ש עוד בה דהרמב"ם פכ"ב מאישות לא סל"ה שכתב ואם היו המעות טמונים לא קנתה וכו' ואותם המעות ילקח בהם קרקע והבעל אוכל פירות וע"ש הטעם בה"ה ז"ל וכוותיה נקטינן להלכה בש"ע שם דהדמים הם לה. ואם ר"ל שכיון שהמכר בטל הו"ל הני זוזי מלוה גביה ונאמן לומר פרעתי והיורשי' יטענו שהחזירם לה עיין במהראנ"ח שם התחיל טענה זו בלשון שמא תאמר ולא זכינו לתשלום סתירתה:

אבל עכ"פ מהמשך הלשון נראה דלא קמה באפיה אמנם זכינו לבטול טענה זו בפי' בס' אורים גדולים למוד רי"ח שכתב כיון שדין דמים אלו שילקח בהן קרקע והבעל יאכל פירות לא שיחזרו לידה והשתא עבר זמן ולא נשבע שקנה בהם קרקע אחר ואם היו קונים מסתמא קלא הו"ל למילתא ודאי גמר והקנה לה חצרו בהם והיה אוכל פירותיו וא"כ גם לצד זה לא צדקו היורשי'. ועוד כיון דקיימינן ביורשי' והמעות הנז' לא נודע אם גלוים היו אם טמונים נהי דבטור כתב בלא נודע וכו' עליה להבי"ר וכ"פ בש"ע עיין במהראנ"ח שם דכ"ז הוא אם טוען הוא בבריא טמונים היו אבל בטענת שמא דיורשי' המכר קיים הגם דבס' מקרא סופרים אות מחאה והאו"ג שם תמהו עליו דהא קי"ל דטענינן ליורש בשמא מאי דמצי למטען אבוה בבריא (ועיין בסמ"ע בסי' ס"ו סק"ך) מ"מ האו"ג שם כתב דכ"ז להלכה אבל למעשה גברא רבה אמר מילתא ע"ש ועיין במבי"ט ח"ב סי' פ"ט כתב כמהראנ"ח. ומה שהציעו שהאשה הנז' אין לה מעות גלויים ר"ל שזה מפורסם לעולם בלי ס' הנה מלשון הטור משמע דעיקר הידיעה תלוי בבעל ולא בעולם וז"ל אם היו המעות שקנתה בהם ידועים לו (דיקא) קנתה ומשכח"ל שיהיו ידועים לו ולא לעולם והוא פשוט ועוד דמעיקרא יש לי לדון בנד"ז שהשטר נקנה בכתו"מ אי שייך בו טענת גלויי זוזי כי בב"ב דנ"א ע"א מפו' לרב הונא דבכל מכר קרקע כיון דאית ביה כסף ושטר לית ביה טענת גלויי זוזי דדל זוזי מהכא ותיקני בשטרא וברשב"ם הרחיב הדבר דמה הי"ל לכתוב השטר אלא גמר להקנות בו והו"ל כשטר מתנה ע"ש ולא דחו דברי ר"ה רק משום דקי"ל דבמכר ל"ק עד שיתן דמים כלו' וכיון דדמים אין כאן דהא לא נתכוון בהם אלא לגלויי זוזי שטר אין כאן ול"ד לשטר מתנה דאין הכל תלוי רק בשטר. אמור מעתה שטר כתו"מ שכתב באבק"ר סי' קל"א דאע"ג דלא יהיב דמי קנה דכות"מ אשכחן בקנין שטרות כסף לא אשכחן ע"ש הרי הוא כשטר מתנה ושייך בו ס' ר"ה דדל זוזי ותקנה בשטרא:

ומה שנראה לכאורה נגד זה מהתו' שם ד"ה דל זוזי שכתבו דמהנייא שמעתתא דר"ן (ור"ל אפי' אליבא דר"ה) בכתב השטר תחילה ואח"כ נתנה דמים דאי אמר לגלויי זוזי הוא דבעי לא קנתה ע"ש והט' ודאי דאפי' לר"ה דס"ל בשטר לחוד קונה בלי דמים מ"מ נימא דל"כ לה השטר נמי רק משום לגלויי זוזי דאל"ה לא תגלה (ודלא כמ"ש רשב"ם ד"ה אמ"ל לדחות זה משום דכ"כ לא מסיק איניש אדעתיה) ולפ"ז גם בכתו"מ נמי כיון דסו"ס נתנה דמים לא קנתה. מ"מ י"ל דל"ש למימר הכי רק אם מפו' בשטר או לפחות בעדים מחוץ שעיקר המכר היה בכסף משא"כ כשהקנין סתום ואימור קנין הודאה הוא (דמהני להתו' בב"ב דקמ"ט ד"ה ש"מ שהודה) או קנין סודר (כמ"ש סי' קצ"ה ס"א דמהני לחודיה בלי כסף) גם הם יודו דליכא טענת גלויי זוזי (וכן יש ללמוד מהתו' ב"ב דנ"ה דתנן ולא לאשה חזקה בנכסי בעלה דדייק הש"ס הא ראיה איכא לימא לגלויי זוזי הוא ומתרץ בשטר מתנה וכתבו ה"ה דהומ"ל הא ראיה יש בשטר הודאה דל"ש ביה גלויי זוזי ע"כ וז"פ דה"ה הומ"ל ראיה יש בק"ס וצ"ל דמיירי בהודאה דמכר דאי בהודאה דמתנה ואפי' הודאה סתם דדינה כמתנה וכמ"ש התו' בדקמ"ט היינו תי' הש"ס ואי ס"ל דבמכר סתם שייך טענת גלויי זוזי איך מצי לאוקמה בהודאת מכר אלא ודאי דבמכר סתם וכנד"ז מודו דל"ש גל"ז) והגם דקיימינן ביורשי' ויש לטעון להם הגם דעתה הקנין סתמי אולי אם היה אביהם קיים היה מברר דהקנין היה בכסף הא איבעי לן לטעון תרתי דבכסף הוה והיו טמונים וכבר כתב מהראנ"ח דכולי האי ל"ט להו. ועוד י"ל דגם לדברי התו' ל"א רק בנודע שכתב השטר ואח"כ נתנה הכסף אבל נתנה הכסף ואח"כ כתב שטר כתבו הגה"א בפ' חזקת משם ר"י דגם במקום דל"ק בזוזי עד שיכתוב השטר הכא קנתה דהא קודם גמר הקנייה נתנה לו זוזי ע"ש והפ"מ ח"א סי' ס"ד סמך ע"ז להלכה ע"ש (עיין בנתיבות המשפט דק"ל כתב דזה דלא כדברי התו' הנז' וכתב שהרמב"ן והנמק"י והרשב"א בחי' ס"ל הפך מר"י אבל המק"ס דר"ה השוה אותם וכתב דס' האגודה פסק כר"י) וכיון דאנן מסופקים אם כתב השטר תחילה או הכסף תחילה הרי לא נוכל לבטל קנייתה כ"א בתרתי שכתב השטר תחילה וגם היו המעות טמונים וכולי האי ל"ט ליורשי' וכמ"ש. וא"כ טענת המורשה שהקנה לה בתורת מכר בנד"ז שרירה היא לקיים בידה המקח:

וכ"ש לטענת המורשה שנית דהקנה לה בתורת מתנה וקי"ל שם באה"ע דקנתה והגם דמלשון השאלה נראה דחוזר וטוען הוא ממכר למתנה כיון דבשניהם קנתה וכמ"ש עיין בח"מ סי' פ' דאפי' בב"ד חוזר וטוען מפיטור לפיטור ותשו' היורשי' דהו"ל מתנתא טמירתא נראה שאין בה ממש כיון דקי"ל בקרקע דאינו נקנה באגב ועכ"ז אותיות נקנין באגב אינו אלא דיהבי להו דין מטלטלים וגבי מתנת מטלטלי' שהחזיקה בהם עיין בב"י סי' רמ"ב משם רי"ו ורשב"א ובסוהס"י משם הר"ן ונמק"י והרמב"ן דבין החזיק את הקונה בהם בין החזיק בפניו ולא מיחה קנה דאיגלאי מילתא דלאו למ"ט איכוון אלא שדעתו להקנותו לגמרי וכן היה דן הרי"ף ז"ל ע"ש (עיין למהר"מ אלשיך סי' צ"ט דן כן לט' הרמב"ם במ"ט משום שזה מערים לאבד ממון אחרים שיחזור וימכור אחר שיתן דזה ל"ש בהחזיקו בנכסי' והוא פלא דלטעם הרא"ש שתפס בכ"מ ה' זכיה ובח"מ סי' רמ"ב דטעם מ"ט משום דלא גמר להקנות כ"א להפיס דעת המקבל לא יספיק בהחזיקו רק טעם הנמק"י שכתב ב"י כנז') והגם דבש"ע כתב דין החזיקו בלשון י"א (נראה דהו"ל כיש מי שאומר שכתב הסמ"ע דכן הלכה כידוע כי בזה ג"כ לא מצאתי חולק בב"י) מ"מ מור"ם בהגה ומהר"מ אלשיך סי' צ"ט כתבוהו בפשיטות וה"ן להלכה ועוד כיון שהקנאת שט"ז אינה כתובה בלשון מתנה אלא בלשון הודאה הנה הפ"מ ח"א סי' ס"ד בדק"ן ע"ד כתב דאי אתינן עלה מדין מתנה הוי מ"ט וסיים דאינו מזיק כיון דמתנה הזאת לאו בלשון מתנה אלא בלשון הודאה ל"ש למימר בה כתבוה בשוקא ע"ש וכ"ש דהכא אפי' הודאתו ליכא אלא ספור דברי העדים שהקנה וכו' ועיין למהר"מ אלשיך סי' ס"ד שכתב בכגו"ז דאין בזה משום מ"ט גם שלא כתבו ואמ"ל כתבוה בשוקא וכו' דלא נחתי השתא לאסהודי אגופא דמתנה היכי הוה אלא אהודאה דידיה שהודה שנתן ומסתמא כדין נתן (ומתוך זה יש לדחות מ"ש בשאלה דהגם דהשתא ל"ח לסתמא מ"מ בעי לכותבו בשטר כי הפ"מ שם העלה דגם החוששים מודו דאי הקנה בק"ס אין לחוש לסתמא ואימור הכא הקנה לה בק"ס ואף שלא נכתב בשטר כיון דספור דברי העדים הוא לא אכפת וכנז') והנה עיקר דב"ז נובע מס' תולדות אדם להרשב"א ז"ל בסי' קצ"ד הבי"ד ב"י ח"מ סי' ס"ו (יען כי ב"י קצר בהעתקתה ולע"ד כי הפוס' המדברים בזה לא ראו גוף התשו' רק מ"ש הב"י והיא כלל גדול לדיני הודאה אמרתי להעתיקה והנדון הוא) באחד שכתב לחבירו מחמת שהקניתי לו כבר שט"ח עשויין בגופן של נכרים בשטרי הקנאה שבידו וכו' ועכשיו רציתי וכו' וקבלתי עלי וכו' אחריות גמורה מכל סכי הקרן הנז' וכו' תשו' אם הס' מן הצד שאמרתם לבד נראין לי הדברים כפשטן שהדין עם שמעון שהמודה שהקנה לחבירו כן וכן הקנאה כתקנה משמע ותחלת כל דבר אכתוב לכם יסוד אחד וכו' והוא שהסופרים במה שהיה דרך הודאה או לבנות עליו ענין הם כללים וההקנאות הם פרטים. שההקנאות אין בהם אלא מה שהוא פורט עכשיו בהקנאתו אלא א"כ הם דברים שנכללין בכלל מן הסתם והטענה בזה פשוטה שכל שלא פירש במכר או במתנה אנחנו לא נכניס בהקנאתו יותר ממה שהקנה אבל הספור בהודאה במה שכבר הקנה א"ץ לספר רק בדרך כלל והוא שהאומר גירשתי את אשתי נאמן להבא אעפ"י שלא פירש אם גירש אותה לגמרי או שייר וכו' ופשי' דכל האומר עשיתי כן מסתמא כתקנו קאמר וכן הספור במה שהם רוצים לבנות עליו ענין והוא שאמרו המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול ומשלם ליה ככשורא לצלמי ולמה ישלם והוא לא מכר אלא שט"ח ולא שעבודו וכו' אלא לא הוצרכו לפרש שענינים אלו דרך כלל אדם מזכירן וכו' שאין עכשיו שעת הקנין שיצטרך לפרוע עד שאני אומר וכו' וא"כ אף במוכר שט"ח וכו' ל"א לא קנה השעבוד אלא מדהו"ל למכתב ולא כתב ש"מ לא נכנס בכלל המכר וכו' אבל עכשיו שהודה דרך ספור לא הוצרך לפרט וכו' ואחזור לעיקר הדין שמצד אחר ל"ק השטרות לפי שאין אותיות נקנין אלא בכתו"מ וזה כבר הודה שלא הגיע שטר ההקנאה לידו וכו' ואם תשאלני אחר שאני רואה לומר שיש בכלל הודאת הקנאה זו הקנאה גמורה ג"כ נאמר שהקנה לו באגב לא היא חדא דזו הקנאה מחודשת היא חוץ משטר הקנאה וזה אינו בכלל הודאתו שלא הודה אלא שהקנה לו השטרות בשטר הקנאה לא באגב ועוד שאפי' אמ"ל כן במה קנה הקרקע שיקנה אגבו השטרות בדבור בעלמא לא קנאו שטר ההקנאה לא הגיע לידו ואפי' הגיע לידו אפשר שלא קנה דלגבי קניית קרקע שטר מוקדם הוא וכו' וקנין אין בו א"כ הקרקע ל"ק מה יקנה אגבו ע"כ ומינה לנ"ד שהם מספרים שכבר הקנה (דאי מעידים על העשוי בפניהם עתה כך הי"ל לכתוב הע"ע פ' איך שהוא מקנה וגם כיון דעיקר הקנין נגמר באגב למ"ל כתיבה כלל ואפ' דאצטריכו לכתוב להורות דהוא תוס' על כתובתה והוי דומייא למ"ש הרשב"א שהוא ספור במה שהם רוצים לבנות עליו בנין) דמסתמא הקנה כהוגן ולא נחתי לבאר:

וכן יש להוכיח לכאורה דהכי דעת מרן ז"ל ממ"ש באבק"ר סי' ק"ה תקון לרוצה להקנות בסתר לחבירו שיודה שמעות שביד פ' הם לזה. וענין מ"ט ל"ש בזה דהוא הודאה ולא מתנה ע"ש אלא שיש לדחות ולומר דלאו מ"ט כשהודה מסתמא הקנה כהוגן אלא משום דזה אינו מתנה אלא דהודאתו מחייבתו כק' עדים וכדאשכחן בב"ב דקמ"ט גבי איסור גיורא דפריך הש"ס וליקני ליה בהודאה ופירשב"ם וכן הנמק"י כלו' דהודאתו תחייבהו כק' עדים שאלו שלו אפי' אנו יודעים שהודה בשקר (דלא כמ"ש התו' דהודאה עושה קנין והו"ל כמתנת בריא) אבל שנאמר דמי שיספר כו"כ עשיתי שמסתמא עשה כהוגן מנ"ל והגם דנראה התם מהשאלה דבתורת מתנה בעי למיתבא ניהליה מחדש וא"כ אם יודה שמעיקרא הם שלו יהיה מפורסם ששקר ענה ובכה"ג נראה שאין לומר הודאת בע"ד כק"ע ממ"ש בש"ע סי' קי"ג גבי הקנאת דא"ק דאם כתב הקניתי לו ארבע א"ק אע"ג שאין אנו יודעים לו קרקע הודאת בע"ד כק"ע לחובתו משמע דוקא באין אנו יודעים מהני ולא ביודעים להפך וכן יש לדקדק מהב"י סי' רנ"ז שכתב ע"ד הטור בהודה לגוי נותנים לו וז"ל ואעפ"י שאנו חושדים שאינו חייב לו אלא שרוצה ליתן לו מתנה מ"מ כיון שבלשון הודאה אמרה נותנים לו הרי לא זיכה רק משום שאנו חושדים ואין ברור לנו שאינו חייב אבל בברור לא מהניא הודאה. והדרן עלך לומר דדעתו בתשו' ודאי משום דכשהודה מסתמא הקנה כהוגן מ"מ אפ' לדחות עוד דאין טעמו כן אלא מטעם הפ"מ דכשאפיק מתנה בלשון הודאה ל"ש בזה מ"ט. ולכאורה היה נראה להוכיח להפך דסובר דלא כהרשב"א ממה שמצינו בטור סי' ס' מח' הרי"ף והראב"ד באחד שכתב לחבירו מחמת שנתתי לו ק' זהובים שעבדתי לו וכו' דלהרי"ף בעינן שיהיו הזהובים מטבע שאינו נושא ונותן בו הא לא"ה מטבע אינו נקנה בחליפין וגם בעינן שבשעת קנין יהיו ברשותו הא לא"ה על המקבל להבי"ר ולהראב"ד ס"ל שהאומר נתתי לפ' כו"ך הודאה היא ולא הקנאה ומי שהודה ע"ע שנתן אין בודקין אחריו היאך נתן ויש לנו להעמיד השטר בחזקתו ולומר שזיכה אותן לו ע"י אחר ונשארו בידו ונעשה עליהן שומר וכו' ובש"ע פסק כהרי"ף ע"ש ולפ"ז נראה דס"ל שהמודה אין לנו לומר מסתמא הקנה כדין. אבל אחר הישוב א"א לומר כן חדא דשם באבק"ר סי' ק"ד לימד להציל מהך דאין מטבע נקנה בחליפין שיודה שיש לפ' אצלו מנה בפקדון והוא שומר וכו' וזה סימן שהוא פוסק כהראב"ד ז"ל ותו דהרשב"א גופיה באותה תשו' הרגיש מתשו' הרי"ף הנז' לענין אחר וישבה ומדוע לא הרגיש שהיא נגדו במאי דס"ל שהמודה בדבר מסתמא עשהו כדין ותו הנה הרי"ף בפסקיו הביא מ"ש בש"ס וליקני ליה בהודאה וא"כ נהי שאין זה מציל למה שחשש למטבע אינו נקנה בחליפין דל"א מסתמא הקנה כהוגן מ"מ ודאי דמהני הודאתו שהיה לו אותם מעות בעת שהקנה ולמה בתשו' חשש גם לזה. לכן מכל הנז' נראה דגם הרי"ף יודה להראב"ד כשהודה בלשון ברור להודאה דאמרי' מסתמא עשה אלא דבלשון מחמת שנתתי לו הוא דפליגי דלהרי"ף ס"ל אין זה לשון הודאה אלא הקנאה ולכך חשש כנז' ולהראב"ד ס"ל דג"ז לשון הודאה (וכ"ן מלשון הראב"ד שכתב עליו שהאומר נתתי הודאה היא ולא הקנאה) ומסתמא עשה כהוגן ועיין בתשו' מור"ם סי' צ"ב שפי' כן וממילא כן יש לפרש בדעת מרן נמי שפסק כהרי"ף והוי כהרשב"א ז"ל:

והגם דעמ"ש הטור שם אחר דברי הראב"ד וא"א הרא"ש בר"פ אעפ"י כתב דאדם יכול לשעבד עצמו להתחייב בדבר שאינו חייב עתה אעפ"י שאין לו נכסים וכו' כתב הרב"י ז"ל דנראה מדבריו שהרא"ש חולק על הרי"ף ול"ן שאינם חולקים דהרי"ף מודה להרא"ש שאדם יכול להתחייב וכו' לפי שגופו ועצמו הוא אלא דההיא דהרי"ף לא חי"ע וכו' אלא הודה שנתן לו במתנה כו"ך זהובים ואם לא היו מצויים בידו אותה שעה אין כאן מתנה כלל. וכ"מ בתשו' הרא"ש סוף כלל ל"ו שחילק בין מתחייב לנותן וכו' ע"כ ומדבריו אלה נראה לכאורה דהרי"ף פליג עם הראב"ד אפי' בהודה שנתן וכו' דלא כמ"ש. הנה בלא"ה יש להעיר במ"ש לבסוף דמסוף תשו' הרא"ש שכתב שהנותן נמי חייב אעפ"י שלא הי"ל כיון שהודה שיש לו נראה דפליג על הרי"ף ע"כ כי הרי"ף בשתים פליג אהראב"ד אחת במה שאין מטבע נקנה בחליפין דלהראב"ד בהודאה אין בודקין אחריו איך הקנה והב' במה שלא נודע שהיו ברשותו בעת הקנין דלהראב"ד בהודאתו הרי אמר שהם ברשותו וא"כ אנה"ן דהרא"ש נמי ס"ל כהראב"ד בהא דבהודאה נכלל שהם ברשותו אבל מהיכא משמע דס"ל דבהודאה אין בודקין אחריו איך הקנה (עיין בס' גד"ת מ"ש בזה) ולכן י"ל דה"פ דברי הב"י דלפמש"ל דהרי"ף והראב"ד פליגי בלשון מחמת שנתתי דלהראב"ד ס"ל דהוי הודאה וב' החסרונות נתקנו ולהרי"ף ס"ל דהוי כמו אני נותן דהוא הקנאה ויש שני חסרונות ע"ז כתב הטור דברי הרא"ש דאפי' אי הוי כמו אני נותן ס"ל שבזה הודה שיש לו והם ברשותו וא"כ חסרון אינם ברשותו ליתיה מיהא וזהו מחלוקתו עם הרי"ף וע"ז השיב הב"י שאין ראיה שהתם חיוב והכא הודה כלו' דס' הרי"ף כיון שהוא מקנה עתה אף שיש בדבריו הודאה שהוא מקנה לא יש בכללה שמה שמקנה הוא כעת ברשותו (וכתב אלא הודה שנתן וכו' מפני דברי הרא"ש שכתב הרי הודה שיש לו) ואסיק דמסוף תשו' הרא"ש נראה שחולקים:

וא"כ גם בב"י אין ראיה שמבין דהרי"ף מיירי גם במודה על העבר. (עיין בזרע אברהם ח"מ סי' ג' ואילך האריכו בזה והבין מהב"י דהרי"ף גם במודה לעבר מיירי ותימה ולפמ"ש ניחא וגם מהרמ"ח שם כתוב קרוב לזה) ובזה ניחא מ"ש הב"י שם דהרמב"ם ס"ל כהרי"ף וכ"כ בבד"ה כיון שהרי"ף והרמב"ם בדעה אחת הן ומור"ם בתשו' הנז' והש"ך בסי' ס' תמהו עליו דהרמב"ם באני נותן מיירי דגם הראב"ד מודה ולפ"ז ניחא דכונת הב"י לאפוקי מס' הרא"ש דגם באני נותן ס"ל ל"ב שיהיה ברור שהיו ברשותו. ונראה דגם הרי"ף לא פליג על הרא"ש רק שאין בכלל אני נותן הודאה שהם ברשותו אבל מודה שיש בכללה הודאה שמה שמקנה יש לו ובזה ניחא מה שפסק הש"ע בסי' קי"ג דאעפ"י שאין אנו יודעים שיש לו דא"ק הרי הודה וכו' דכיון שבכלל דבריו שמה שמקנה יש לו גם להרי"ף רק שאינו ברשותו בקרקע כל היכא דאיתיה ברשותיה הוא. ובזה א"ש נמי מה שפסק סוס"י ר"ן דאמרי' כאן נמצאו וכאן היו וגם בסי' קי"ב הביא מח' בזה דנר' כסותר להך דסי' ס' (עיין בסמ"ע סי' ס' ור"ן ואחרונים עמדו בזה) דלא דמו להדדי דבסי' ס' הטענה היא הגם שנאמן שיש לו אבל אולי אינם ברשותו ובסי' ר"ן הטענה היא הגם שהיו ברשותו אולי הנך אזלי והני אחריני וא"ת דבסי' ר"ן איך יוצדק להרי"ף כאן נמצאו וכאן היו והרי יש לטעון אולי לא היו מעיקרא וי"ל דהתם מיירי בנותן סתם מטלט' או כל מטלטליו דלאו מכח הודאתו אתינן דיש לו מטלטלי' אלא משום דסתם אדם יש לו מטלטלי' רק לא נודע מה היה לו לז"א כאן נמצאו וכ"ה (עיין למהרימ"ט ח"א סי' ט"ל תמצא סי' לדברי דהך דסי' ר"ן היא טענה מחולפת משל סי' ס' כי שם עמד ע"כ אחת בפני עצמה) באופן דצדקו יחדיו פסקי הש"ע וסלקא שמעתתא אליבא דכ"ע מודו להרשב"א דבמודה הודאה ברורה שכבר עשה כו"ך מסתמא עשה כדין ונתקיים מ"ש בנ"ד דהעדים ספרו איך שהקנה וכו' דמסתמא אמינא שהקנה כדין וליכא חשש למ"ט:

ומן האמור נחה דעתי בנד"ז ממ"ש העדים בפ"ע וכו' הקנה וכו' אגב דא"ק ולא ביארו שהקנה לו דא"ק תחילה ואז הקנה אגבן ואם הדברים כפשטן המקח בטל כמ"ש הרשב"א שם וכ"כ בח"מ סי' ר"ג כיון שזכה בקרקע בכסף וכו' זכה במעות. דאם לא קנה הקרקע במה יקנה אגבו אבל לפמ"ש דבדרך ספור כתוב השטר הנז' ובספור אמרי' מסתמא נעשה כדין ניחא שו"ר לכנה"ג סי' ר"ב בהגה"ט הביא מח' בענין זה וצריך אני לעמוד בבירורה. הנה מדברי מהרש"ך ח"א סי' קמ"ו מוכח דכל שלא כתב להדיא שהקנה דא"ק ואגבן הקנה וכו' הורע קנין זה וכן הבינו מדבריו הרב מהרי"ב והח' השואל בפ"מ ח"ב סי' צ"א אבל הפ"מ ז"ל כתב דלא יתכן דהא כיון שכתוב שהקנה אגב דא"ק יש במשמע שהקנה דא"ק תחילה אלא טעם הדבר משום דבעינן אגב וקנה כלו' שיקנה הקרקע באיזה קנין ואגבו וכו' והתם לא נזכר בשטר שום קנין (ע"ש שטרח ליישב לשון מהרש"ך עד"ז ולא עלתה לו ממה שהציע מהרש"ך בתחילה לבטל הקנין משום שלא היו צבורים ולדרכו אפי' צבורים ל"ק דבמה קנה הקרקע ולע"ד אי מהא לא אירייא ממ"ש מהראנ"ח ח"א סי' ע"ז לבטל הקנין משום שלא היה כתוב תחילה קנין דא"ק וחיפש לקיים הקנין ובכלל כתב ואם הקנית להם אגב דא"ק שלהם והמעות לא היו צבורים שם מאי מהני ואפ' דגם מהרש"ך לזה נתכוון ע"ש) ומהראנ"ח שם כנראה דמספק"ל בהא שמתחילה ביטל הקנין משום שלא כתב בפי' הקנאת דא"ק ולבסוף כתב ואפי' אם באנו לומר שיש בכח שנתנה להם מעות אגב דא"ק שהיא נותנת להם קרקע ג"כ וקנין אגב זה כדינו וכו' הרי מאי דפשיט"ל להפ"מ כתבה בלשון ואפי' וכו' (והוא פלא על פ"מ שלא זכר דברי הרמ"ז שו"ר לרב דגן ה' מתנה סי' ב' עורר עליו בזה) ואני תימה מדוע לא קיימו ענין השטר מכח דברי הרשב"א כיון שהוא בלשון הודאה לשעבר מסתמא עשו כדין שהקנה הקרקע תחילה ואז הקנה אגבו ובפרט דהא גופה מדוקדקת מדבריו דעמד לכלול קנין אגב שם ודחה משום דהוי הקנאה מחודשת ועוד שאפי' אמ"ל כן במה קנה הקרקע וכו' הנה אם היה אגב מפורש לא דחהו רק משום במה קנה הקרקע ולא משום שלא הקנה דא"ק תחילה דזה ס"ל מסתמא עשאהו כהוגן. שוב מצאתי כן למהרח"ש סי' ל"ד חלק על הר"ב אלייאס שרצה לבטל הקנין מפני שלא נזכר בו קנין הדא"ק תחילה והוא קיימו מטעם הרשב"א הנז' ונסתייע מתשו' ומדברי הרי"ף והראב"ד וכו' ע"ש רק זאת מצאתי לו שם רצה לחלק ב' חילוקים בזה. א') דדוקא בהודאת בע"ד אמרי' כן משא"כ בספור דברי העדים ב') דיש לחלק בין בא להודות על גוף ההקנאה לבא להודות על האחריות וסיפר ענין ההקנאה ודחה זה דהרשב"א בסתם דיבר ע"ש (אנכי רואה דהרשב"א שם בפירוש דיבר סתירת ב' חילוקים הנז' דמהראיות שהביא ממוכר שט"ח וכו' ומגירשתי את אשתי נראה שאין חילוק בין אם הספור מהבע"ד או מזולתו וממה שהשוה מספר הענין לגופו או לבנות עליו ענין נסתר החי' הב') וראיתי להמשאת משה ח"מ סי' כ"ג דפ"ד החזיק במעוז חי' הרב הראשון ולע"ד אחה"ר יש להשיב ע"ד ראשונה הביא כי הב"י בסי' מ"ט הביא מהרשב"א דב' יוסף בן שמעון שאבי אחד מת וכתבו העדים יב"ש נר"ו דודאי אמי שאביו חי קא מסהדי ע"כ נראה דהעדים דייקי דאי לא דייקי נימא דנר"ו שכתבו הוא בלא דיוק ולפ"ז הוי סתי' לתשו' הרשב"א הנז' דהודאה סתם היא כהוגן ע"ש אלא ודאי יש חי' בין בע"ד לעדים ולי הצעיר אין הנדון דומה דשאנ"ה שאמרו מפיהם נר"ו ובזה ודאי נימא דדייקי משא"כ התם דכתבו שהקנה אגב דא"ק וחסר שלא כתבו הקנאת הד"א נימא דסתמא היה כדינו ולא נחתי לפרש עוד הביא ראיה מסי' ל"ב דקי"ל במי שהודה בפני עדים שלא יוכלו להעיד בסתם שהוא חייב לפלוני מפני שיכול לפטור עצמו בטענת השטאה וכו' משמע שאם יעידו שפ' הודה בפנינו לא איכפת דאז בודקין אחריהם איך הודה ואם יכול לפטור באיזה טענה וא"כ הרי בספרו סתם ל"א דכדיניה משתמען מלייהו ע"כ וג"ז יש לדחות דהמעיין שם ובסי' פ"א דיש מח' במודה הודאה גמורה שלא בדרך שיחה דלהרא"ש והטור ס"ל יכול לטעון אחריה טענת השטאה וכו' ולהרמב"ם כל שהיתה הודאה גמורה שוב אין טענה אחריה ולזה כתב הטור לשטתו שיוכלו להעיד שהודה דאין עדותם מפסדת דנהי דאין בודקין אחריהם אם הודה הודאה גמורה או בדרך שחוק ואמרי' מסתמא הודאה גמורה היתה מ"מ אין בכלל דבריהם שלא היה משטה דגם אם הודה בפנינו הודא"ג יכול לטעון משטה וטענה חדשה היא אבל לשטת הרמב"ם וכ"פ הש"ע שם לא יוכלו להעיד שהודה משום שאין בודקין אחריהן איך הודה ואמרי' מסתמא כדיניה הוה בהודא"ג ושוב לא יטעון השטאה וכו' ועיין בסמ"ע שם. וא"כ אדרבה משם ראיה דספור העדים אין בודקין אחריו גם מה שהביא מ"ש הב"י סוס"י קמ"ז משם הרשב"א ז"ל בעדים שכתבו שלאה מכרה הבתים שלה דאין מוכרע דמסהדי דשלה נינהו אלא דמה שאמרה היא אמרי אינו ענין דהא התם כתבו בפי' שלה ועכ"ז אמרי' כיון שלא באו להעיד רק על גוף המכר י"ל דלאו אכולא מילתא מסהדי משא"כ בדבר שודאי לא באו לספר רק עליו וחסרו דבר ע"ז נאמר סתמא היה כהוגן ולא נחתי לפרש גם ראיתי את הלח"ש למהרע"י ז"ל במהרח"ש ח"ב סי' כ"א שהביא כי מהראנ"ח כתב הפך מתשו' הרשב"א ויישב כתי' שני דמהרש"ח דמהראנ"ח מיירי שבאו להעיד על גוף ההקנאה. (וכבר הוכחתי מגוף תשו' הרשב"א שאין לחלק בזה) אבל מהרח"ש שם תי' על מהראנ"ח דמיירי דמהשטר מוכח שהוא שטר הקנאה אבל אם היה שטר הודאה יודה לדין הרשב"א (אך הוא חולק אפי' בשטר הקנאה וס"ל דבכלל הקנה לו אגב דא"ק יש שכבר הקנה לו הד"א) ומ"מ הנה מהרי"ב והשואל בפ"מ סברו לדעת מהרש"ך דלא מהני אלא הודאה מפורשת גם מהר"ב אלייאס סו' כן וגם לפי תי' ב' שכתב מהרח"ש שם ליישב מהראנ"ח דכשכתבו סתם אנה"ן דמסתמא היה כהוגן אבל כיון שהזכירו קנין אגב מדנחתי לפרט ס"ל שהיה להם לפרט הכל ע"ש נשאר נד"ז במחלוקת והגם די"ל דלא נ"מ מידי דאעפ"י שהמכר בטל הדמים חוזרים וכמ"ש הב"י ריש סי' ס"ו דגם היכא שהקנין בטל אינו אלא שלא יגבה מהלוה כשיש למלוה אבל כשאין לו מוציאין מזה ונותנים לזה ע"ש ול"ט ליורשים שהחזיר אביהם דמי המקח כיון שדין דמים אלו כנ"מ וליתנהו בחזרה וכמש"ל משם או"ג כ"ז אם היה ברור שבתורת מכר הקנה לה אבל אולי בתורת מתנה וכיון שהמתנה בטלה אין לה דמים. אבל התרופה לכל הנז' דלעד"ן דגם הסו' לפקפק אולי לא מכר תחילה הדא"ק לאו בתורת ודאי אלא מס' אומרים כן דדוחק הוא שיהיו חולקים מן הקצה הקצה עם הסו' דבודאי נכלל גם הקנאת דא"ק ועיין למהרש"ח סי' ל"ד שהק' למהרב"א ז"ל שמי אמ"ל שלא נתן ד"א תחילה ולכן כיון דהוי ס' ס"ל דיד בעה"ש עהת"ח וא"כ הנה בח"מ סי' מ"ב פסק דבכ"מ שיד בעה"ש עהת"ח אי תפס מטלטלים ל"מ מיניה. וכבר כתבנו דהשטר דין מטלטלים יש לו מדנקנה באגב והיא תפוסה בו:

ועתה נבא לטענת היורשי' שלא העביר המשכנתא הנז' בפנקס הטאבו ונאמר דודאי לגבי השטר עצמו דדינו כמטלטלים פשיטא דאין ענין למטלטלים עם טאבו וגם. לטענת המורשה שהקנה לה בתורת מתנה כבר הפ"מ ח"א סי' ס"ד כתב דאפי' במקום דכתבי שטרא במתנה אי קנייה בקניה אחרת סמכא דעתיה גם בלא שטר ומשמע שם סוף התשו' דגם חוג'יט לא בעייא שכתב וז"ל והגם דצדדנו דבמתנה ס"ד גם בלא שטר מה בכך אם רצה הנותן לעשות חוג'יט לסלק כל מין ספק משמע דכיון דל"ב שטר חוג'יט נמי ל"ב והגם דהרב בע"ח ח"ב ח"מ סי' מ"ח פלפל לבטל גם המתנה באתרא דל"כ שטרא (נר' דאשתמטתיה תשו' מהר"מ ב"ב סי' תתק"ז שכתב דמתנה נקנית בחזקה או בקנין לחוד בלא שטר דלא הזכירה) מ"מ הוכיח שם לדעת מר"ן בסי' קצ"ב (דקי"ל כוותיה) דחזקה לחוד בלא שטר מהנייא ובסי' קצ"ה מפו' דק"ס מהני בלא שטר ע"ש עיין ביד ימין ח"מ סי' מ"ב פשיט"ל כן בדעת מרן ומשכה"ר מע"ק אונ"ב כתב דמפנ"ז הסכימו רבני תונס לדון כן גם הפנ"י הי"ו ח"ג דמ"ט כ"כ והביא מ"ש אבק"ר סוס"י ע' דאף דקי"ל שטרי דידן שטרי אקנייתא י"ל השתא כיון דלא משמע להו לאינשי אלא לראיה בעלמא דבזה"ז אין רגילין לקנות בשטר לא במכר ולא במתנה אלא מקיימין אותם באחד מן הקנינים וכותבין השטר לראיה והוא פלא על רבני ירושלים בס' שערי רחמים ח"ב ח"מ סי' וי"ו דגם בק"ס דנו דבעי שטר):

אבל אם נאמר שהקנה לה הקרקע שהקנה השטר אגבו בתורת מכר יש להסתפק אולי ההקנאה היתה בכסף ולא קנה עד שיכתוב השטר וגם החוג'יט כדי שתסמוך דעתו (ואין מציל בזה מש"ל דבהודאה נימא מסתמא נעשה כדין דהא ספרין פתיחו בפנקס המלכות ואם כתב לה היה נמצא שם כידוע) הגם שיש להסתפק לאידך גיסא אולי הקנה לה באיזה קנין אחר ואפי' בשכי' שהשכיר לה הקרקע קי"ל בסי' ר"ב בהגה די"א קרקע בשכי' ומטלטלין במתנה מהני (וע"ש בבאה"ט דאדרבה זה פשוט בש"ס יותר) ובשכי' כתב ב"י סי' קצ"ה סי"ג דבקנין כל שהוא אפי' בלא שטר ס"ד מ"מ יד בעה"ש עהת"ה ובפרט דמהר"י באסאן בסי' צ"א המוליד הראשון עכוב כתי' החוג'יט לאו מטעם דלא ס"ד לחוד כ"כ אלא משום דינא דמ"ד נמי (וכן הבין בדבריו דברי אמת סי' י"ב) ונראה גם דעת הש"ע בסי' קצ"ה כן שכתב דבמקום שיש משפט ידוע למלך שלא יזכה בקרקע רק מי שכותב בשטר עושי' כפי משפט המלך ולפי"ז אם דד"מ גם במתנה מה יועיל שהקנה בשאר קניינים. והגם די"ל דדין הש"ע הנז' אינו אלא במכר דאי במתנה כבר פסק בסי' ס"ח דשטרי מתנות העשויים בעש"ג פסולים. אי מהא לא אירייא שבב"י שם דקדק מפירש"י דאם קנה המתנה בק"ס והשטר לראיה כשר ושפיר י"ל דבכגו"ז איירי בסי' קצ"ה וקמ"ל דבמקום שיש דד"מ גם בנכתב השטר לראיה עושי' והגם דד"מ צריך לקיומו תנאים רבים מ"מ בב"י ריש סי' ס"ח כתב דכל שיש תועלת למלך יש בו משום דד"מ ונדון העברת הקרקע בטאבו יש בו ריסם וא"כ תועלת למלך. ומכ"ז נראה להצדיק היורשי' לכאורה בטענה זו

אמנם כבר זכרתי במ"א דעובדא הוה בעי"ק בשטר מכר ושכי' שהלוה רצה לפסול המכר הזה העשוי בלא חוג'יט ובדה"ץ קיימוהו ואני ארחיב טעמם ונימוקם עמם משום דהני שט"ד מקנים בק"ס וכותבי'. שלא יצטרך עוד לשום זכיה וקניה אחרת שבעולם והו"ל פריש דבק"ס לחוד ס"ד וקנה. והגם דזה לא יספיק לטעם דד"מ וכמ"ש הדברי אמת שם הנה מצאנו בסו"ס חשק שלמה חולק בזה והבין דמ"ש מהרי"ב טעם דד"מ הוא תלוי בטעם לא ס"ד דמשום דד"מ הכי הוא לא ס"ד והוכיח כן מהדב"מ ח"ב סי' ס"א וס"ב וכשפריש דס"ד לא נשאר חשש ועו"כ דכיון שמתנים כן ביניהם שלא יצטרך וכו' הו"ל תנאי שבממון דקיים אפי' נגד ד"ת וכ"ש נגד דד"מ ולמד כן מתשו' שמ"ץ ח"מ דל"ג ע"א דכתב שתנאי מועיל נגד דד"מ וכיון שהרב דב"א לא הביא ראיה לדבריו אין לומר קי"ל כוותיה ע"ש (לכאורה יש להב"ר לדב"א ממ"ש ב"י סי' קצ"ד לגבי גוי דאין מקנה אלא בשטר דאי פריש בכספא די והד"מ כתב עליו דזה דוקא להרשב"א דס"ל דהא דגוי אינו מקנה וכו' באתרא דכתבי שטרא אבל לטור דס"ל דגם באתרא דלא כתבי כן דינו אם התנה אינו מועיל אלא שי"ל שאני גוי שהוא אנס ולא ס"ד א"כ יועיל התנאי ובטלה דעתו אצל כל אדם משא"ך דד"מ דלאו משום ס"ד אלא מצד הדין לדעת הדב"א א"כ אם התנה יועיל דתנאי שבממון עמ"ש בתורה קיים) ולדידן כיון שכותבין בשטר קבלת ס' הפוסק המאשר וכו' א"כ יש לקיים המקח כס' החש"ש והרבנים שהסכימו עמו:

והגם שראיתי להרב"ד בס' דב"מ סי' ס"א עקר הנדר דל"מ הך דפריש זולת כשמתנים כן ואח"ך כותבים השטר ונ"מ שלא תהיה קנייתו תלוייה עד שיכתב השטר אלא כיון שנכתב קנה למפרע משעת פרעון הכסף דאלת"ה אטו אי פריש בשטרא איקני קנה גם אם לא נתן הכסף לבסוף זה לא יתכן וכו' הנה הדב"מ שם השיב ע"ד דאנה"ן דאי פריש בשטרא קנה אלא דהוו זוזי הלואה גביה ופירש בכסף נגמר מקחו אלא דבעי שטר לראיה ע"ש. (ויש להבי"ר לדבריו ממ"ש ב"י סי' ק"ץ משם הר"ן שכתב גבי אי בעינא בכספא איקני יש שרצו לומר דהשטר דמעכב באתרא דכתבי דוקא שטר הקנאה ולא שטר ראיה והוא ז"ל סו' דגם בכותבין לראיה מיירי מיהו במקום שכותבין לראיה מתחיל לקנות בכסף ובשטר נגמר למפרע משעה ראשונה דכסף ובשכותבין להקנאה תולים קנייתם על השטר דוקא ולדבריו הש"ס איירי בב' סוגים הנז' וא"כ במקום שכותבין לראיה מה חידש התנאי שיקנו בכסף להרב"ד דגם בתנאי תהיה קנייתו תלוייה בלא"ה דינו כן א"ו דהתנאי יוכל לחדש שגם בלא כסף חלק הקנייה וזוזי הלואה כדב"מ) ושו"מ להרב"ד עצמו בספרו ח"מ סי' ק"י כתב להדייא דמהני תנאי שלא לכתוב במוטוילי שיקנה גם אם לא כתב כלל מטעם פריש (מה שסיים שם שאם התנה לכתוב במוטוילי מתחיל הקנין משעת נתינת הכסף ונגמר למפרע בשעת כתי' נראה לכאורה נגד דברי הר"ן דבשטר הקנאה אינו קונה רק בשטר וכשהתנו לכתוב ודאי דלא יגרע משטר הקנאה ועיין רב דגן בחי' ח"מ סי' ק"ץ או"ד) ובלי ס' שאחר הויכוח עם הרדב"מ ז"ל הודה לדבריו ומשו"ה כ"כ בספרו (ותימה על אשדות הפסגה סוס"י י"ב שסמך ע"ד שבדב"מ) וה"ט דבדה"ץ שלא חשו לדבריו שבדב"מ ויש לתמוה על הרב נדיב לב ח"ב בח"מ דפ"ג שהעיר על המזכים משום פריש שכיון המוטוילי הוא מצרן וקודם לזכות בשלו איך תסמוך דעת הקונה וכו' דלדב"ק נתבטל דין פריש כיון שכל קרקע יש לו מצרן אלא שכיון דפריש מהני לאחריות דנפשיה סגי גם דלא יועיל זה למצרן גם מ"ש הרב ראש"ל ז"ל בשע"ר ח"ב ח"מ סי' וי"ו שכיון שהמלכות לא תדע לגבות. המסים רק מהכתובה ע"ש וכו' א"כ מה קנה ע"ש מלבד דאנו יודעים שהמלכות חוקה לגבות מדר בבתים ואפי' שוכר עוד כבר תיקן זה הדב"מ שם בכח ב"ד יפה לענינו וה"ן מה אכפת אם אינה כתובה ע"ש מ"מ הב"ד יכופו ללוקח לפרוע המסים ויכופו למוכר ליקח תעודת הבנין ללוקח בעת הצורך ואין שום סתירה מכל הנז' לאותו המעב"ד ובפרט שבנדון ההוא יש ריוח לפסקם ממ"ש הפ"מ ח"ב סוס"י פ"ט דשטרי מכר והטבה העשויים להיתר רבית וסופם לחזור לבעליהם ל"ש למימר שההעברה בפנקס המוטוילי תעכב בהם ע"ש ומינה לשטרי מכר ושכי' נדון הבדה"ץ הי"ו ועיין רך אברהם ח"מ סי' א' ובזה צדקה תשו' המורשה בנד"ז שאין שייך חוג'יט וחק המלכות במשכנתא כיון שסופה לחזור לבעלים:

ואפי' יהיה חק המלכות גם בה וא"כ לא מהני מ"ש לגבי מעב"ד לקיימו מטעם קבלת ס' הפוסק דבנד"ז לא נכתב ק' ס' הפוסק וגם דזה נראה דלא יספיק רק לטעם פריש דיש בה מח' אבל לטעם דמ"ד. דהפקענוהו משום התנאי שמועיל בו הנה השמ"ץ שם כתב דכשיש הנאה למלך לאו כ"כ להתנות לחוב לו והכא איכא הנאת הריסם כנז' מ"מ יש ללמד זכות דקיים המקח בידה דאי משום חששת דד"מ מלבד מ"ש או"ג שם בלימוד רי"ח דקנין החוג'יט חספא בעלמא ל"מ להרמב"ם ומרן הסו' דאפי' בשטרי של עש"ג בעינן שיתן המעות וכו' ויכתבו בפנינו מנה וכו' ובחוג'יט חסר תנאים אלו אלא אפי' להרא"ש הנה כל האחרונים כתבו דערכאות שבמלכות תו' הם מקבלי שוחדא וכו' ולאו דמ"ד אלא חמסנותא ולכ"ע חספא הוא ע"ש עוד בה שכבר ידענו ממעשים בכל יום שמקיימים המכר הנעשה בדיני יש' והשופט עושה פסק עליו ופורעים הריסם ועושים פראג שלא מרצון בעלים. והרי נתגלה שאין זה נגד דמ"ד. ומזה נמי מובן דהקונה יסמוך דעתו בזה ועוד דאפי' כשנאמר דגם לשטר ראיה קפיד הקונה ולא ס"ד אפי' בפריש מ"מ דקי"ל בסי' ר"ב דאפי' קרקע כל שהוא מקנין ע"ג ואפי' שאול או שכור מאחרים ואפי' אינו מסויים ע"ש א"כ לא עדיף משכי' שכתב הש"ע דבקנין כל דהו ס"ד. ומכ"ז אין חשש לחוג'יט בנד"ז:

ולטענת היורשי' דהכא שטר הודאה ואינו נקנה בכתו"מ. מדבריהם נראה שהוא כתוב בזה"ל בפ"ע הודה שמשכן הבית וכו' ולא בפ"ע משכן פ' ביתו וכו' (דזה שטר ראיה עיין בראש יוסף סי' ס"ו סקכ"ג) וא"כ הנה כתבנו לעיל משם התו' דהודאה הקנאה עושה ועיין בברכ"י ח"מ סי' מ' או"ב שפלפל בזה וכתב לדעת מרן דהודאה הקנאה עושה ואזיל לשטתיה בכ"מ פי"א ממכירה הט"ו וס"ל כתו' ע"ש (גם אנכי צדדתי כן לעיל מתשו' אבק"ר סי' ק"ה וכן יש לדקדק ממ"ש בסי' ר"ן על שכ"מ שאם עמד חוזר דה"מ בנותן אבל בהודה על נכסיו שהם של פ' קנה הלה וכו' ולא כתב הרי הן שלו ש"מ דס"ל הודאה עושה הקנאה) וא"כ פשוט דשטר הקנאה נקנה בכתו"מ ועוד י"ל דגם שטר ראיה שכתב הרא"ש דאינו נקנה בכתו"מ דוקא במקום שאין כותבין וזה כתבו לראיה אבל במקום שמקפידים לכתוב אפי' אם אינו רק לראיה מ"מ כבר כתב הר"ן דאין המקח נגמר עד שיכתבו השטר ואז יגמר למפרע והוי סרך קנין כמ"ש הסמ"ע סי' קצ"א סק"ז ע"ש וכיון דסרך קנין יש בו י"ל דנקנה בכתו"מ. וגם מה שהשיב המורשה להציל האשה מטענות אלו כיון שכתב לה והוא תוס' על הכתו' והבי"ר מתשו' מרן וכו' הדין עמו דהתשו' הנז' מכרזת ואומרת דכל שנכתב לשון תוס' לאורויי אתא דאין דינה כשאר מתנות אלא תוס' כתובה ככתובה ותשו' היורשי' דכתב כן שלא תגבה זה מעיקר כתו' (יסודם בזה עפ"י מ"ש באה"ע סי' ק"ט באומר סתם תנו מנה לאשתי די"א ידה עה"ע וי"א שהוא לבד מכתו' ובח"מ סי' רנ"ג סתם כי"א קמא. ולפיכך כתב תוס' על כתו' לאפוקי מזה) כיון דקי"ל סוס"י ס"א ופי' לו' דמדקדקין לשון השטר א"כ אם היה כותב והוא יתר על כתובתה כדבריהם אבל כשכתב והוא תוס' למימרא שדינו כתוס' כתובה וז"פ וכמ"ש המורשה איישר חיליה וזכתה האלמנה הנז' ככל הכתוב:

תוכן העניינים

יש מאין חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה