יש מאין חלק א· רבי אליהו ילוז
חושן משפט
סימן כט
ראובן איש החסד ואמיד בנכסי מעיר פלונית משכן בית באר"ץ משמעון במשכנתא דסורא למשך שנים רבות ובמשלם שניא אלין תפוק בלא כסף. אך התנו ביניהם שאחר עבור ג' שנים יוכל הלוה לסלקו כשיחזיר לו מעותיו ועבר הזמן ההוא ודרש ראובן ע"י קרובים ששמעון יפדה המשכנתא או יצא ממנה (כי נשאר דר בה) ושמעון היה משתמיט כי איש עני הוא וראובן בחסדו היה שותק עד ששמעון חלי"ש וראובן היה תובע כן מבניו והיו משיבים שנכונים הם למכור הבית לשלם לו חובו והמותר יהיה להם וכן עשו ומכרוה ללוי שהיה ממושכן בידו חציה מדודם. אך לא שלחו לשלם לראובן ויהי כשמעו שלח ומינה מורשה לעמוד בד"ת עם לוי לצאת מהבית כי שעבודו קדם וגם ישלח לו מה שדר שם אדביני ביני. ולוי טוען דלאו בע"ד דידי את רק עם המוכרים. ושכי' הזמן שדרתי איני חייב כיון שחציה ממושכן בידי בשלי אני דר. והמוכרי' משיבים דכיון דעבר זמן הג' שנים שקצבו לפדות הו"ל אחר זמנו ואינו גובה מלקוחות ואפי' מהיורשי' בלא שבועה והמורשה השיב דלוי הוא בע"ד וגם מחוייב לשלם השכי' דל"ש בזה טענת בשלי אני דר. וגם כיון שהמשכנתא יש לה דין מכר הנה מפו' בשה"ג פ' חזקת דבמכר ליכא דין הבא ליפרע מן היתומים לא יפרע אלא בשבועה ע"ש ושואלי"ם הלכו הדין עם מי:
ואני אשיב תחילה על טענות לוי ואח"כ על טענת היורשי'. כי בטענתו דלאו בע"ד נראה דלא צדק דאפי' בשטר חוב פסק בח"מ סי' קי"ד כשימצא המלוה ללוקח כופין אותו לדון עמו וא"י לומר לך אצל הלוה ע"ש והכא נראה דאפי' הנחתי לך מקום לגבות ל"מ טעין כיון שכתוב ובמשלם וכו' תפוק בלא כסף הו"ל כאומר לא יהיה לך פרעון רק ממנה דזהו משכנתא מפו' שכתב בסי' קי"ז שדינה כאפותיקי מפו' וכתב הש"ך בדינים העולים מסי' קי"ד בס"א דבאפותי' מפו' ל"מ למימר הנחתי לך מקום וכו' והגם דבסי' קי"ז ס"א משמע דאין בע"ח גובה מאפותיקי רק כשלא ימצא בני חורין ומהגה שם משמע דזה גם באפותיקי מפורש כבר הסמ"ע בסק"ח העלה דזה דוקא באפותיקי סתם אבל אפו"מ יגבה משם גם במקום בנ"ח והש"ך סק"ג רמז אליו משום דהכי ס"ל והגם דבנ"ד בטלו זה מתנאי שאחר ג' שנים יוכל לסלקו בדמים הרי גם אפו"מ אם ירצה לסלקו הלוה בדמים מצי ועכ"ז הלוקח לא עיין בסמ"ע בסי' קי"ז סק"ו ומינה לזה. וגם מ"ש שעבוד על שאר נכסי לא מגרע כחה דבד"מ סי' קי"ז כתב משם הרשב"א דאפו"מ הגם ששעבד לו נכסי אחרים לא יוכל לסלקו בהם (מ"ש בב"י דאפותיקי סתם כגון משכנתא וכו' משם ה"ה והביא מהר"ן דמשכנתא שאוכל פירות מעתה עד שתפדה אעפ"י שאמ"ל גבה מזה הסכימו הראשונים שדינה כאפותיקי סתם וכו' אינו סותר למ"ש דהתם מיירי במשכנתא בנכייתא דאינם מחלקי' הסך על זמן המשכו' וכאשר ישלמו תפוק בלא כסף משא"כ בדסורא דדינה כן אין לך לא יהיה לך פרעון אלא מזה יותר ממנה ויש להוכיח דהוייא כאפו"מ ממש דהא באפו"מ קי"ל דאם נשטף וכו' אינו גובה משאר נכסים וה"ן כתב המבי"ט ח"א סי' כ"ח וח"ב סי' קנ"ד דמשכנתא דסו' אם נפל או נשרף אינו מעמיד לו אחר ואינו פורע לו שארית המעות עיין למ"מ פ"ו ממלו"ל וכנה"ג סי' שי"ב הגה"ט או"מ ונ"ז) וא"כ דינא הוא שלוי בע"ד דראובן הוא:
ולטענתו שפטור מהשכי' משום שהחצי ממושכן בידו ובשלו הוא משתמש נראה שנתלה בזה במ"ש בהגה בח"מ סי' קע"א סוס"ח והן דברי הרשב"א בתו"א הבי"ד הב"י שם שאם אירע שהשותף ישב שנים או שלש לא יוכל השני להשתמש כנגדן דכל שלא חלקו בשלו הוא משתמש ע"כ ונראה דהגם דמהרשד"ם סי' לק"ט חולק בזה מ"מ כיון שבב"י הבי"ד הרשב"א בלי חולק הגם דבש"ע השמיטם הכי ס"ל עיין ויוסף אברהם סי' כ"ג האריך בזה (ודלא כמ"ש זרע"י נאים ז"ל סי' טו"ב מדהשמיט הש"ע דין זה בש"ע לא ס"ל הכי ע"ש) ועיין במשכה"ר מע' שי'ן או"ץ מה שאסף בדין זה. והגם דביו"ד סי' רכ"ו לענין שותף המודר הנאה משותפו חילק דל"א בשלו הוא נכנס רק כשאין בה דין חלוקה משא"כ אם יש בה דין חלוקה והכא לא חילק הרשב"א וגם הב"י לא העיר עליו י"ל דטעם הרשב"א פה משום שכבר דר אבל לכתחלה אפשר דביש בה דין חלוקה מצי לעכב. ומלתא דאיסורא לכתחילה היא (שו"ר למהריב"ן שם הרגיש בזה ותי' קרוב לזה ע"ש) אך ראיתי להרב עדוב"י בליקוטיו סי' ק"ד תמה על הרשב"א ז"ל מדתנן בהבית והעלייה דקי"ז הבית והעלייה של שנים שנפלו אמר בעל העלייה לבעל הבית לבנות והוא אינו רוצה הרי בעל העלייה בונה את הבית ודר בתוכה עד שיתן לו יציאותיו רי"א אף זה דר דלא קיימא לאגרא וגברא עביד למיגר ובהא פליגי בתוך הבית צריך להעלות לו שכר אלא וכו' דהתם בעל העלייה נמי אית ליה בגוף הקרקע שליש כמפו' התם ועכ"ז חייבו ר"י לשלם שכר ול"מ למימר בחלקי אני משתמש וגם ת"ק מודה בזה ול"פ רק משום דנהי דחצר קיימא לאגרא כיון דבעה"ע לא עביד למיגר שיכול לדור בעלייה בונה ודר עד שיתן לו יציאותיו ולא מחזי כרבית ור"י סבר דכיון שמן הדין חייב לתת לו שכר כנז' מיחזי כרבית ע"ש ואחה"ר הנה מפירש"י שם נראה דמיירי בחצר דלת"ק זה נהנה וזה אינו חסר פטור ולר"י חייב וכיון שאינו משלם מחזי כרבית ולפי"ז הנה גם טעם הרשב"א מפו' שם משום דזה נהנה וזא"ח כיון דיש לו להשתמש בחלקו וזה שלא רצה לדור עמו והלך לאו מידי חסריה ומי עיכב ע"י עד היום ואיהו דאפסיד אנפשיה ואתי כטעם ת"ק דקי"ל כוותיה ועוד י"ל דהרשב"א מיירי שלא חלקו וכ"מ במור"ם אבל כשחלקו ומבורר לכ"א חלקו כגון הבית והעלייה דלכ"א נתברר חלקו הגם דבעה"ב מחוייב לבנות ולא רצה מ"מ אמ"ל מעות אית לך גבאי וכיון שאתה משתמש בחלקי הברור תנכה השכי' מהם לפי"ז אם בנ"ד מבורר חלק כ"א מהם פשיטא דאינו יכו"ל בחלקי אני משתמש) ועוד י"ל כמש"ל דל"א הרשב"א רק בשדר כבר ולא לכתחילה ובבית ועלייה לכתחילה פליגי. באופן דדינו דהרשב"א ז"ל חי וקיים קב ונקי. רק מה שיש לעמוד דאולי ל"א הרשב"א רק במי שיש לו חלק בגוף הקרקע ולא בממושכן או מושכר אצלו לפירות. ומתשו' הרא"ש כלל צ"א ס"א נראה דגם בממושכן י"ל כן שכתב שהרי בדמי המשכונה שלו נחשב כשותף דנק' יורד ברשות להשביח חלקו ואין חלקו מבורר צריך להשביח הכל וכו' ע"ש ודון מינה גם לענין זה דהוי כשותף שבחלקו משתמש (כ"ז אם דר שמה הוא עצמו אבל שוכר לאחרים חייב לחלוק עמו ודאי עיין פת"ש סי' קע"ה סק"ט משם שער המשפט) אבל מדברי המג"א א"ח סי' קל"ב ס"ק נראה לחלק שכתב בענין קדיש שאחד אמר קדיש היום ולמחרת בא חבירו ואמר אני אומר נגד קדיש שאמרת אתמול שכתב על הרוצים לדמות זה לדין שני שותפים שכל שלא חלקו שיאמר בחלקי אני משתמש דלא דמי דהתם נשתמש בחלקו ועדין הוא קיים אבל הכא אין קדיש אחד שייך לשתיהן ודמי לשותפי' במטלטלים ואכל אחד מהם קצת שחבירו אוכל נגדו ע"כ ולפי"ז ה"ן דהשות' אינה בגוף הקרקע רק בשכירות דהו"ל כמטלטלי' דמה שאכל זה הפסידו חבירו ודאי וכלה מן העולם שייך דינו דהמ"א ז"ל דיחלוקו השכי' שעברה ורחוק הוא זה מדין תשו' הרא"ש ז"ל כמובן:
אבל צ"ע בטענת היורשי' אם הממשכן טורף בלא שבועה. דמאי דפשיט"ל להמורשה דמשד"ס דינה כמכר ועשה יסוד מזה לפוטרו משבועה עפ"י ס' שה"ג ז"ל לא תעמיק בזה כי בב"י יו"ד בסי' קע"ב ובאבק"ר סי' קי"ב (הובאה במבי"ט סי' רנ"ט) מפו' דג' טעמים יש להיתר משכנתא דסורא לדעת התו' כיון שכותבים בה במשלם שנייא אלין תפוק בלא כסף הו"ל כלוקח פירות אלו בדמים אלו ולהרמב"ם משום דהוי כשכי' וכל תנאי שבשכי' קיים ולה"ה משום שאין כח בידו לסלק ולגבות חובו וכו' עש"ב (יש ששיערו כי משכונא זאת נעשית בחוב קדום ולא במזומן ולפ"ז גם למטוניה דהמורשה הא קי"ל בסי' קצ"ה דשכי' ומשכונא אינם נקנים במלוה וכ"פ סי' ר"ד גבי מי שפרע בי"א וי"א וקי"ל ה' כי"א בתרא והדר הו"ל חוב. ואמינא ליה דהזר"א ח"ב סי' ס"ט כתב שאם כתב לו שטר קנייה קנה והביא כן מפוס'. ולעד"ן להוכיח כן מתשו' הרשב"א שהביא ב"י סי' ר"ז מחו' ל"ד מי שקנה קרקע בחוב קדום ועשה הטבה שאם יחזיר לו מעותיו יתבטל המכר שכתב שהמכר בטל מפני תנאי ההטבה ושקו"ט בטענת המוכר שכבר החזיר המעות ע"ש והרשב"א הוא מהסו' דמכר בחוב קדום אינו מכר כמפו' בסי' קצ"ט ור"ד בב"י וא"כ למה לא ביטל המכר מפנ"ז אלא מוכרח משום שכתב לו שטר מכירה ככתוב שם. והיה ק"ל ע"ז ממ"ש הרשב"א ח"ה סי' קס"ב וקס"ה דשטר לא מהני עד שיתן דמים ותי' דאפ' כיון שהיה לו חוב אהני בעת כתיבת השטר כאילו נתן לו דמים ושו"מ בפ"מ ח"א דקנ"ח כתב חי' זה מהרשב"א שהביא הב"י בסוס"י קצ"ה ושו"ש שכיונתי אל האמת. עוד מצאתי הדבר מפו' במשכנתא גופה בש"ע סי' ס' ס"ז ראובן הלוה לשמעון מנה ואח"ז כתב לו שטר בקנין מחמת וכו' משכנתי לו קרקע וכו' זכה במשכונא ע"כ ובסמ"ע סקכ"ה וכ"ב כתב דהאי' שטר בקנין לאו שעשה לו קנין בפ"ע אלא כלו' כתב לו שטר קנין לאפוקי שטר ראיה הרי דמשכונא על חוב וכתב לו שטר זכה ומוכרח דבסי' קצ"ה מיירי בלא שטר. והגם דבב"י נראה דאי אזיל בתי' ראשון של בעה"ת בעי קנין עם השטר וצ"י מ"מ בנ"ד דאיכא שטר וקנין גם אם ההשערה אמת קנה) והשתא אי הוה פשיט"ל דמשכנתא כזאת שחילק הסך למספר שנים רבות ועדין לא שלמו דהו"ל תוה"ז הנה מפו' בסי' ע"ח דאם מת בתוה"ז ובא המלוה לטרוף מהלקוחות דלהרמב"ם א"ץ שבועה וי"א שצריך ובסי' קי"ד ס"ד סתם כהרמב"ם וכן בסי' פ"ד ס"ב לענין פוגם שטרו סתם דאם הוא תוה"ז יפרע בלא שבועה אלא א"כ טוען הלוה ישבע לי ע"ש (בש"ך סק"ג תמה דכיון דקי"ל תוה"ז גובה גם מיתמי א"כ כ"ש כאן אפי' טען וכו' ואני לא זכיתי להבין דלפמ"ש הסמ"ע בסי' ע"ח סקי"ב למצריכים שבועה בלקוחות לחלק דביתומים א"ץ משום דאם איתא דפרעיה הוה מפקיד להו וידעי וטעני משא"ך לקוחות אימור פרע ולא ידעו והש"ך סקי"ד הבי"ד אין כאן קו' דל"ד יתומים דלא צווחי ולזה א"ץ שבועה לעודנו חי והוא צווח דפרע. ועלה ע"ד לומר דהש"ך ק"ל להש"ע דפוסק כרמב"ם דא"ץ שבועה גם בלקוחות וא"כ כ"ש הוא דאם בלקוחות די"ס שגם שהוא מודה שלא פרע חיישי' לקנונייא אפי' תוה"ז צריך שבועה ס"ל להרמב"ם דא"ץ בפוגם שטרו לא כ"ש אלא דהש"ך לא הק' מכח לקוחות אלא מכח יתמי לזה צ"י) אבל הא גופא נראה כיון שהתנו שיוכל לפדות אחר שלש שנים וכבר עברו דהו"ל אחר זמנו ומבע"ל לברר די"ז לשלשה טעמים הנז' לטעם ה"ה ז"ל מפני שאין כח למלוה לסלקו וחשש לו באבק"ר שם וגם בש"ע כ"כ בסוהס"י כיון שאין המלוה יכול לסלקו א"כ הו"ל כשטר מלוה שלאחר זמנו ונשבע דאין ס' לומר דכיון דאין המלוה יכול לסלקו הו"ל כתוך זמנו דעלמא דהלוה אי בעי פרע ורק המלוה אינו יכול לתבוע וה"ה הכא דליתא דעיקרא דמילתא שאמרו חזקה אין אדם פורע תוה"ז לאו משום דלא מצי המלוה לתבוע אלא משום שכיון שקבע זמן מסתמא הוא צריך להם כל אותו זמן ולא פרע וכמו שמוכח מר"ל בעל המימרא שאמר ולואי שיפרע בזמנו ול"א הלואי שיקבל לגבות תו"ז. וא"כ כשעבר זמן דאז א"ץ למעות וכגון נ"ד אזדא חזקה הנז'. ולא נשאר רק מה שרמז המו' במכתב לעיין במשכה"ר מע' מם אוקצ"ה דשם הביא תשו' הרשב"א ח"ג שטר משכונא שכתוב לזמן ושאם יעבור הזמן ולא יפרע הרשות ביד המלוה למושכה כ"ז שירצה ומת מלוה וטען ראובן שאין אדם מוריש שבועה לבניו ויורשי מלוה משיבין שמת אביהם תוה"ז לפי שנמשכה המשכונא עד עתה כי ביד שמעון למושכה וכ"ז ההמשכה הוא תוה"ז ע"כ ורצונו ללמוד מזה דה"ן שמקודם הזמן שקצבו לפדיה זמן המשכנתא היה משוך לשנים רבות הו"ל תוה"ז. ואנא אמינא ליה דמלבד כי לא זכינו לתשו' הרשב"א ודעתו בזה אפי' אם הוא מסכים למונח השאלה אין הנדון דומה דהתם כלה הזמן וההמשכה חדשה זמן אחר והכא להפך דהיתה ההמשכה מקודם ואתא קביעות זמן והגבילה. עוד בה הנה מצאנו למהרשד"ם ח"מ סי' ר"ח נסתפק בנדונו וכתב אלא דאכתי מספק"ל די"ל עד כאן ל"מ האי חזקה אלא במלוה ולוה אחריני אבל בכה"ג שכבר בחיי הלוה הגיע הזמן אלא שהמלוה נתחסד עם הלוה והאריך לו הזמן אפ' דבכה"ג ל"א חזקה וכו' ע"ש ולכאורה ק' אמאי לא פשיט ספקו מהך דהרשב"א דגם בהמשכת זמן מיקרי תו"ז אלא דפשוט דשאני כשההמשכה היתה לטובת המלוה דאז ודאי גם אם ירצה הלוה להחזיר המעות הוא לא יקבל אז שייך חזקה וכו' משא"כ כשהיא לטובת הלוה נסתפק מהרשד"ם דאימור זוזי אזדמנו ליה ופרע גם תוה"ז וא"כ בנ"ד דההמשכה אינה לטובת בעל המשכונא שייך ס' דמהרשד"ם הן אמת כי הכנה"ג סי' ע"ח הגה"ט אוי"ז פשיט"ל בהך דמהרשד"ם דהו"ל תוה"ז ומ"מ אפשר דגם הכנה"ג ל"א רק התם דמיהא הגבילו זמן ההמשכה ע"ס ה' שנים וכל תוך ה' שנים הוי תוה"ז אבל בנ"ד דאחר זמן שקבעו יוכל לסלקו משם ואילך י"ל דכל שעתא דאיתרמי ליה זוזי סילקו ואין כאן חזקה. ועוד אני אומר מטעם אחר דכ"ע מודו הכא דהדין עם היורשי' כי מהראנ"ח ח"מ סי' ט"ו נסתפק במלוה שפורע עליה ריוח אי גם בהא אמרי' חזקה אין אדם פורע. ומהרימ"ט ח"מ סי' קכ"ד הביאו ולדידיה פשיט"ל דאדם שהוצרך ליקח בריוח ואפי' דבר מועט י"ל דמדלא הוצרך להם החזירם ואין כאן חזקה וחילק מזה לשטר עסקא שדן בו הרא"ש כלל פ"ו (ופסקה בש"ע סי' ק"ח ס"ד) דכיון שיש לו מחצית שכר אמרי' חזקה לא פרע דהתם הטעם משום שאין עליו אחריות שאם נשתכר טוב ואם לאו אינו מפסיד ע"ש וא"כ בנ"ד שמשכן הבית להשתכר במעות והוא מפסיד שכר הבתים אם לא ימצא להשתכר עביד דפרע גו זמניה. (שו"ר לשלחנו של אברהם ז"ל ח"מ סי' ע"ח נסתפק במשכונא לזמן אי שייך בה חזקה לא פרע והביא ס' מהראנ"ח ופשיטות מהרימ"ט ורמז למהרשד"ם ח"מ סי' ר"ב נראה דר"ל דפליג על מהראנ"ח ז"ל דשם נשאל כנדונו ממש ולא חש לס' לפטור היורשי' ע"ש) ומצאתי למט"ש סי' ע"ח אוי"ו כתב דמהראנ"ח לא נסתפק רק בהנאה מועטת אבל במרובה יודה גם הוא דפרע ומינה לנ"ד דהוא הנאה מרובה הכל מודים דפרע גו זמניה:
ולטעם היתר משכנתא משום שכי' (טע"ז תפסו ביו"ד סי' קע"ב לעיקר גם בח"מ סי' קצ"ה השוה משכנתא ושכי' יחד בפרט אם נוהגים כעי"ק לכתוב לשון השטר בלשון שכי' עיין בפני יצחק ח"א ביו"ד סי' וי"ו נפל מח' בינו ובין מ"ד המלאך ר"מ ז"ל דלמ"ד חשיב ליה שכי' גמורה ועיין למט"ש ח"ג בתשו' י"ב) הנה מהריק"ש סי' שי"ב בהגהותיו כתב השכיר לו בית לזמן בשטר ונתן לו שכי' והתנה שאם יחזיר לו המעות יתבטל השכי' בע"ה אומר החזרתי המעות ונתבטל השכי' והשוכר אומר לא החזיר והשכי' עדין קיים על השוכר להביא ראיה. ונראה טעמו משום דקי"ל בכל ס' שיפול בין השוכר והמשכיר בעה"ק הוא המוחזק ועל השוכר להביא ראיה וכמ"ש מרן בח"מ סי' שי"ב סט"ו ועיין בכנה"ג ח"מ סי' ק"מ בהגה"ט ס"ק קצ"ג ולכן ה"ן דכוותה ממש דהא דמהריק"ש ועל השוכר להב"ר דטענינן ליורשי' מאי דמצי אבוהון למטען והגם דנראה כי דב"ז הוא במחלוקת כי מהרי"א ז"ל בסי' שכ"ו נתגבר כארי להשוות הך דהרשב"א דס"ל קרקע בחזקת לוקח קיימא עם הרי"ף והרמב"ם וכו' דס"ל על השוכר להביא אע"ג דשכי' ליומיה ממכר ותכלית דבריו דאם המשכיר מודה דהשוכר ירד לה כדין ונפלה הכחשה ביניהם באופן אחר כ"ע מודים דבחזקת שוכר קיימא משא"ך במכחישים זה את זה בעיקר השכי' הכל מודים דבחזקת בעלים קיימא ע"ש וא"כ נדון מהריק"ש ודידן שהמשכיר מודה כי השוכר ירד כדין נראה דלא אתי שפיר למהרי"א ז"ל מ"מ הנה מהרשד"ם סי' רצ"ג חלק עליו ונתעצמו בזה עיין במהרי"א סי' שכ"ח ושכ"ט ובמהרשד"ם סי' רצ"ד ושם ביאר מהרשד"ם דה"ן שמוכחשים בקבלת המעות הו"ל מוכחשים בעיקר השכי' והרי מהרשד"ם ומהריק"ש בשטה חדא וכיון דלא אתבריר לן דעת מרן בזה הדרינן לכללי הקי"ל וכיון שידוע דבנפל מח' מי הוא המוחזק אין לומר קי"ל רק ניזיל בתר רובא הנה הרוב סו' דהמשכיר הוא המוחזק והמה מהריק"ש ומהרשד"ם וגם הר"ש הלוי הוב"ד במהרי"א סי' שכ"ו (גם מהר"ר ברוך שם יש לדקדק מדבריו כן) גם מהר"ש גאון ז"ל בס' פני משה ח"ב סי' ל"ג כתב דטענינן ללוקח שהמשכיר פרע לשוכר וסמך עצמו על מהרשד"ם והו"ל רובא דמנכר נגד מהרי"א ומהר"מ מטאלון ז"ל דקאי כוותיה (אף דמט"ש בתשו' י"ב כתב דלא תיקן מהרשד"ם להשגת מהרי"א לא מפנ"ז יצטרף למהרי"א ואם יצטרף עכ"ז הו"ל רובא) ועוד דלפעד"ן דבזה אין לומר קי"ל כיון דסתם כל הפוס' מוכח דבחזקת מארה קיימא זולת שבאנו להשוות דעת הרשב"א אליהם ובהא פליגי הנך רבוותא יש לנו לומר דלא שבקינן פשט הסוגייא דכלהו פליגי אהרשב"א ז"ל והו"ל רובא דרובא נגד הרשב"א זולת צ"ב לזה. הפוס' ואין לי פנאי. כי בל"ז נראה דגם מהרי"א ודעמיה אלא כשהשוכר קאים בהאי ארעא ודר בה משא"ך בנ"ד דמעולם לא ירד לתוכה וכמו שית' לקמן בע"ה:
ולטעם דהמשכנתא הוייא כמכר הא ודאי דנ"ד שהתנו שלסוף ג' שנים אם יחזיר מעותיו יחזיר לו המכר הו"ל כמכר בהטבה והרשב"א ח"ב סי' קפ"ח. (הבי"ד כנה"ג סי' ר"ז הגה"ט אופ"ג) כתב אם נפלה הכחשה בין מוכר ללוקח שהמוכר אומר כבר החזיר המעות והלוקח מכחיש על המוכר להביא ראיה. והביא מרע"ג שיש להחרים) רע"מ ז"ל מיירי לענין הבית שהמוכר אמר התנאי היה בעת המכר ובטל מכח אס' ופירות שאכל הם רבית והלוקח אומר המכר מוחלט והתנאי היה אח"כ וא"כ אינו ענין לזה) שו"ר שדב"ז גם הוא במח' שנוי דלמהרשד"ם סי' רמ"ט נאמן מוכר לומר פרעתי ולמהרי"א סי' רי"א אינו נאמן (לשטתייהו אזלי במח' הנז"ל גבי שוכר ומשכיר) וראיתי למט"ש שם פשיט"ל דמהרשד"ם לא ראה תשו' הרשב"א הנז' ואם ראה הוה הדר ביה (יש לפלפל בדב"ק ואכמ"ל) ועיין לפ"מ ח"א דקנ"ח טען כן ליתומים קטנים בדרך אפשר. ולפ"ז נראה בנ"ד דמלוה נאמן בזה דלא החזיר. אכן האיר ה' את עיני ומצאתי להכנה"ג בתשו' ח"מ ח"א סי' פ"ח עמד שם בכל זה וחי' דגם הרשב"א לא אמרה רק בירד לוקח לתוכה והחזיק בה כדין משא"ך אם המוכר עודנו בה ונפל הס' ודאי דבחזקתיה קאי ולמד כן ממהרש"ך סי' א' וממהרא"ש סי' קנ"ה ובזה ישב על מהרשד"ם הך דהרשב"א ע"ש והגם דהמט"ש בתשו' הנז' וגם בסי' כ"ט בהגב"י אוכ"ו ובסי' ק"ס הגה"ט אוט"ו פשיט"ל שגם בעוד המוכר בתוכה אמרי' דבחזקת לוקח קיימא מ"מ הנה גם הוא הודה דמידי פלוגתא לא נפקא ומלבד דרבים אומרים בזה דבעה"ק הוא מוחזק וכוותייהו ראוי לדון עיין להרב שער אשר בח"מ דכ"ג ע"א דסוגיין דעלמא כשדר בקרקע מאריה קמא דבחזקתו קאי אפי' שיהיה נגד רוב הפוס'. ועל כל אלה הנה במשכנתא מפו' בש"ע ח"מ סי' ק"ח וז"ל אם היה השטר משכונא והיה אביהם מוחזק בה גובה בלא שבועה משמע שאם אינו מוחזק בה לא יגבה רק בשבועה. וזה מיירי ודאי במשכנתא דסורא כיון שביו"ד סי' ע"ב פסק שאין היתר במשכנתא רק דסורא (בתומים סקי"ב תמה כיון דלא שרי רק משד"ס איך מתוקמא הא דאם לא כלו הנך שנין דכתב ליה למיכל הו"ל תוה"ז וא"ץ שבועה ואי כלו אין כאן חוב כלל והקרקע תצא חנם ותי' דאזיל בזה לדעת הטור דבנכייתא שרי ולע"ד אין הכרח אלא במשד"ס ולא כלו הנך שני רק שהתנה לוה שיוכל לסלק דשרי התם ביו"ד ע"ש) (גם המלך ר"ם ז"ל בתשו' פני יצחק הנז' הכריח מסי' ס"ז דכתב דשביעית משמטת למשכנתא באתרא דמסלקי דמיירי בנכייתא דאי דסורא לא מצי המלוה לסלק ולא קרינן בה לא יגוש והפנ"י הי"ו השיב דכיון די"ס דכשהלוה יכול לסלק יש לא יגוש לא נפלאת דמרן הכי ס"ל ומתוקמא בדסורא אשר גם בה הלוה יכול לסלק ע"ש) והגם דהרב"י עייאש ח"מ סי' מ"ב הביא ספיקיה דרבו ז"ל במשכנתא בנכייתא והמלוה אינו דר בה ואכל פירותיה אם בזה נקרא מוחזק כיון דלא היתה ע"מ לדור או לא ומכח זה פישר שיחלוקו הקרן ע"ש גם אם נאמר דבדסורא נמי ס"ל כן עכ"ז נאמר דבנד"ד דלא אכל גם הפירות יודה דבעה"ק מוחזק שו"מ הדבר מפו' בפ"מ ח"ב סי' ק"ד דקצ"ט ע"ג דמת מלוה ויורשיו באו לגבות מלוקח מה שהיה ממושכן ביד אביהם וכתב יאמר האומר דכל כי הא להחזיק מיקרי ובלהחזיק אין אדם מוריש שבועה לבניו הא ליתא כיון שלא היה דר בה ולא אכל פירותיה וכו' הגם שחזר וזיכה ליורשים היינו מטעם נאמנות וצדדים אחרים ע"ש) ועיין למשכה"ר מע"א אוע"ו שהאריך ונראה מדבריו הך חילוק מעיקר הדין במח' הראב"ד ור"י הלוי (במה שהצ"ע ממרן סי' ק"ח שסתם כהראב"ד לסי' ס"ו ששנה הדבר במחלוקת אשתמיטתיה שקדמו בזה הש"ך סי' ס"ו סקצ"ח) באופן דבנ"ד דלא דר שם ולא אכל הפירות לכ"ע בחזקת מארה קיימא ולא יגבה מיורשי' ולקוחות אלא בשבועה:
אמנם עוד צריך להסתכל במה שערך השואל כי הלוה מת עני ולא היה בידו לפרוע וגם שהמלוה הוא חוץ לעיר נראה דרצונו לדון כמ"ש מטה יוסף ח"א ח"מ סי' ז' שאם ידענו שסמוך למיתתו לא היה לו ממה לפרוע וכו' או שהמלוה לא היה בעיר וכו' לא אמרינן דילמא פרע אלא מוציאין מן היתומים ע"ש וכן נמשך אחריו הרב מטה אשר בשאלות סי' ב' ועיין לחק"ל ז"ל ח"א ח"מ סי' נ"ה ד"ה אך את זה יש מקום לחייב את היתומים וכו' דמכ"ז נראה דאומדנא דעניות ושהיה מחו"ל פוטרתו מהשבועה. אבל אחר הישוב נראה דגם זה לא מהני דמלבד דאומד' שלא היה בעיר האידנא דשכיחי שיירות וכו' ובפרט דהממשכן עצמו טען שהיה תובעו ע"י אהוביו נראה דל"ש הכא וגם אומד' דעניות י"ל דלא אמרוה רק בחוב הנמשך ביניהם מעסקים וסחורות משא"ך בנ"ד דאימור הנך זוזי גופייהו הדר יהיב ליה כשלא הוצרך להם (נהי דמציאה אשכח ופרע או שמא מחל לו ל"מ למטען דבבע"ח ח"מ ח"א סי' פ"ח כתב בזה פד"ר אי הוי מילתא דלא שכיחא ומילתא דל"ש פסק בח"מ סי' ק"ח דלא טענינן ליתמי) עוד כבר נודע מח' ראשונים ואחרונים אי אזלינן האידנא בתר אומדנא ועיין במהריק"ו שו' קפ"ט שהאריך בזה ולבסוף כתב ועוד כיון דאיכא פד"ר המוציא מחבירו עליו הראיה ע"כ ובנ"ד בא להוציא מיורשי' ולוקח. ועוד מרן שאנו סומכין עליו פסק בסי' ט"ו וז"ל ומשרבו ב"ד שאינן הגונים ובעלי בינה הסכימו שלא יהפכו השבועה אלא בראיה ברורה וכן אין מוציאין מן היתומים אלא בראיה ברורה לא בדעת הדין ולא באומדן המת או הטוען ע"כ (הגם שלכאורה זה סותר למ"ש סי' צ"א ס"ה יש לדון עפ"י פנקס וכו' ואפי' להוציא מיתומים קטנים היכא דיש רגל"ד שמה שכתוב בפנקס אמת. בלא"ה לכאורה נראה שסותר עצמו מדין פנקס לפנקס דבסי' ק"ז סי"ב כתב ראובן שמת ונמצא בפנקס כתוב בכת"י שהוא חייב לשמעון מנה היורשי' פטורים והסמ"ע תי' דבסי' צ"א משום דיש רגל"ד וכו' אבל הש"ך כתב דאינו מדוייק ומ"מ יש לחוש שמא פרע וכו' אלא דבסי' צ"א מיירי באופן דאין לחוש לפרעון כגון תוה"ז ע"ש ובזה יתיישב הך דסי' ט"ו אם להסמ"ע אם להש"ך) ואפי' אם נחשוב דהנך אומדני הוו אומד"ד ולהסמ"ע מהני גם להש"ע הנה להש"ך לא מהני ועיין כנה"ג סי' ס"ט בהגב"י אומ"ז אסף רבים כדעת הש"ך ומט"ש שם בהגב"י אוכ"ח לעומתו אסף רבים כדעת הסמ"ע מ"מ הדר הו"ל פלוגתא ואין מוציאין מהמוחזק ועיין לפנ"י הי"ו ח"א בח"מ סי' י"ט צלל במים אדירים לישב דעת מרן לנדונו ולפמ"ש לא נ"מ מידי לנד"ז וכ"ש דהכא יש לוקח שני וטענינן ליה שמא הלוה החזיר דמי המשכונא עצמם ואפי' יודו היורשי' דאותם מעות ידעו דלהוצאה ניתנו לא מהימנינן להו דבלקוחות יש לחוש לקנונייא וליכא למימר דהמלוה גם הוא יטעון קי"ל להפטר משבועה וכמ"ש הכנה"ג בכללי הקי"ל אוע"ד דהא המט"ש בכללי הקי"ל אוס"ו כתב דל"א כן רק בבא ליפטר לא בבא לגבות ע"ש והכא בא לגבות
וחוץ מזה נראה בנ"ד לפי מה שהבנתי מהכתבים דאחר גמר הג' שנים שקצבו לפדיה עוד עברו יותר משלש שנים אחרות שהיה שמעון ובניו דרים במשכנתא וראובן לא לקח מהם שכי' גם לא מיחה בם ע"י כשרים דזכו בקרקע הנז' מכח חזקת ג' שנים ואימור חזר ולקחה שמעון ממנו אפי' למטוניה דהמורשה דהך משכנתא דינה כמכר וזה מפו' באידך תשו' דמהרשד"ם סי' רמ"ט ומהרא"ש סי' ק"ז ובני שמואל סי' כ"ח דמצי לטעון חזרתי ולקחתיה. והבע"ח ח"א סי' פ"ח האריך בזה ואסיק דמצי למטען הכי ולא חש לס' מהרח"ש שם דשמא צריך היורש להב"ר שחזר ולקחה. ועו"כ דאפי' אירע שתבע ליורש והודה לו אימור בטעות ובאומד' הודה ואנן טענינן ליה (בזה אזדא ליה מ"ש בשאלה שתבע היורשי' והודו) ובנ"ד כי בחזקה בלא טענה כדקי"ל בסי' ק"מ דהבא מחמת ירושה א"ץ טענה. וא"ת דשאנ"ה מכל הנז' דכיון דקי"ל דכל חזקה אינה באה אלא מכח שהי"ל למחות ולא מיחה א"כ בנדונותי' היה שייך למחות וכו' אבל בנד"ד הנה ידוע בסי' קמ"ו דלשון המחאה הוא פ' שמשתמש בחצרי וכו' גזלן הוא והכא ל"מ לומר בחצרי דאין גופה שלו י"ל דכיון שהפירות הם שלו הו"מ למחות שהפירות שהם שלי והוא גוזל אותם לעתיד אתבע אותו בדין עליהם וכ"כ משפטי' ישרים הנד"מ ח"א סי' א'. ואין להשתבש דהו"ל שותפים זה הקרקע שלו וזה הפירות שלו ובסי' קמ"ט קי"ל דשותפים אין להם חזקה דהא גם בזה קי"ל התם דלא יטול בעה"ק את שלו כ"א בשבועה ותו דהפירות שאנו דנין עליהם כולם של ראובן ותו כיון דקיימינן ביורשי' הנה קי"ל דא"ץ לומר שום טענה רק ירשתי ממורישי ואין עוד. וא"כ כיון שלא מיחה עלתה חזקה והיורשי' זכו והלוקח זכה מכחם ולא גבי אפי' בשבועה זהו מה שנלע"ד להשיבה
סימן ל
האי צו"מ דאית ליה דינא בהדי ראובן שהיה דחוק למעות בעבור נדן בנותיו שהגיעו לפרקן וגם לפרעון חובותיו אשר הנוגשים אצים בו לפורעם ולזה הסכים למכור חצירו לשמעון ונתפשרו ביניהם על המקח וקודם שיגמרו הקנין בא האי צו"מ לוי אשר גם הוא אחד מהנושים מכח ירושת אביו ז"ל ופחד שמא תקדום א' אביו בשטרות שהם תח"י לגבות מראובן והוא יצא נקי וקדם ונתפשר לקנות הוא מראובן חצי החצר הנז' במאה לי"פ. ויען שלא היו כל המאה לי"פ מזומנים תחת יד לוי וראובן רוצה לקחת איזה סך להתפשר בו עם הבע"ח כדי שתשאר המקנה משופה בלי שעבוד ויוכל למוכרה לו בשופי הקדים לתת לו סך ל"ה לי"פ שבכללה הפשר של חוב אביו והסך ס"ה לי"פ נשאר תחת ידו וראובן כתב לו נייר בחת"י וז"ל להיות לראיה ביד פ' שקבלתי מאתו סך ל"ה לירא ובהסך הנז' נכלל החוב שמגיע מאתי לאביו ז"ל וסך ס"ה נפוליון מחוייב ליתנם לי פ' בר"ח אדר"א מחוייב ליתן לו קנין וחוג'יט בממשלה על המכירה שמכרתי להנז' על יד הראב"ד מהר"ר פ' וכל ההוצאות במכירה שייך על הקונה ולראיה ח"ש טו"ב טבת תרנ"א פ' והראב"ד קיים חתי' בזה"ל דא חתי' פ' שחתם בחת"י ממש על הנ"ל ובפני נעשה גוף הענין ואשרתיו כדחזי פ'. וראובן היה דוחק כמה פעמים בכל יום לפרעון הסך הנשאר קודם ר"ח אדר. גם בתוה"ז רצה לוי לחבר ביתו הסמוכה למקום המקנה בהטלת קורות מזל"ז וראובן מנע הפועלים בקולות וברקים שאין ללוי חלק ונחלה במקנה עדין. ויען שלוי הנז' לא מצא מלוה עד שתהיה המקנה משופה וגם נגלו אליו סדקים בכתלים ופחיתת אבנים מכיפת החצר מצד התחתון שאצל המבוי ביטל לקנות ותובע הל"ה לי"פ. והראב"ד סידר פס"ד לזכות ראובן כי נגמר המקח בכסף ושטר וחזקה ומחוייב לוי לפרוע הסך הנשאר ואם לא יאבה הרשות נתונה לראובן למכור החצר ההיא בפחות ולהשתלם משם הסך הנ'. ולוי הגם כי יד ושם לו לבקש זכותו מפני שהוא נוגע בדבר הפציר בי להפך בזכותו את אשר תשיג ידי.
ויען כי זחלתי מפליטת הקולמוס. וגם שלא יארך הענין. בחרתי שלא להעתיק דברי הראב"ד הי"ו רק במקום ההכרח ואנופף ידי רק לענין דינא והוא אפי' כשנאמר דהמעות שנתן הם תחלת פרעון מ"מ הכא שידענו שהוא דחוק למעות והיה יוצא ונכנס ותובע שאר הדמים כתב בח"מ סי' ק"ץ דלא קנה הלוקח את כולו והחוזר בו ידו עהת"ח והכא שחזר הלוקח רצה המוכר אומ"ל הילך מעותיך או יאמ"ל קנה מהקרקע מזבורית שבה כנגדם. והראב"ד נ"י רצה לשלול דאין כאן דין עייל ונפיק משום שלא תבעו ביום שקבעו לפרעון. ואח"ה הנה שם בסט"ו כתב הא דאמרינן דכי עייל ונפיק אזוזי ל"ק היינו בידעינן דלא מזבין אלא משום דצריך לדמי ואפי' אם קבע זמן לפרעון וכשהגיע הזמן דחקו לפרוע לו מעותיו וזה דחהו והדיין רואה שהוא דחוק למעות ועייל ונפיק אזוזי ל"ק. מדכתב ואפי' משמע דכ"ש אם תבעו קודם הזמן וידענו שהוא דחוק למעות דל"ק. וכן מתבאר מהב"י דשם ביאר דברי הטור במח' שהביא בין ר"ח להראב"ד ושהרא"ש פישר דהכל תלוי בעיני הדיין שאם ידע שיציאתו וכניסתו משום דהוא דחוק למעות ל"ק ל"ש קבע לו זמן ל"ש לא קבע ובבד"ה פסק כהרא"ש וזהו פסקו בש"ע ומשום דלא תימה דמי שלא ידענו שהוא דחוק אין בו דין עייל ונפיק כלל לזה בסט"ז כתב ס' הרמ"ה שבטור בשם יש מי שאומר דאם עייל ונפיק ביומא דאוקמוה לזביני וכו' ל"ק כלומר דזה מורה שהוא דחוק אע"ג דלא ידעינן בבירור דצריך לדמי ובזה יאותו דברי הש"ע לדברי הטוב"י למעיין. וא"כ בנד"ד שברור שלא מכר רק משום דצריך לדמי ל"ב שיהיה עייל ונפיק דוקא ביומא דאוקמוה לפרעון אלא כיון שהיה יוצא ונכנס גם מקודם הו"ל עייל ונפיק ואין כאן מכר בכל. ) (למטוניה דמר דזה אינו בכלל עייל ונפיק הביא מ"ש הש"ע סוה"ס דאין אחד מהם יכול לחזור ושאר הדמים עליו כשאר החובות וא"כ כשחזר הלוקח ידו עהת"ח וביעהת"ח כתב הסמ"ע סקי"א דחייב למכור כל אשר לו ולשלם מעות מזומנים ממילא ישתלם המוכר במקח שתחת ידו בזה עייל פילא בקופא דמחטא דהש"ע צועק ושאר הדמים עליו כחוב ובסי' צ"ח מפו' דבע"ח יורדין ומסדרין לו בשומא ומני"ר נותן כח למוכר להשתלם כרצונו ממקח שבידו בלי ב"ד אתמהה ואמת כי הסמ"ע כ"כ בסקי"א אבל הנראה ברור דרק בחזר מוכר כ"ך משום דלוקח לאו אדעתא דמלוה יהיב נכסיה רק לקנות וכשזה ביטל דינא הוא דישלם ליה כמה דיהיב משא"ך מוכר דמעיקרא זבן והשאיר הנכסים עליו כשאר החובות (ז"פ) כ"ש דהלוקח דהכא אומר שמעולם לא נתן הל"ה לי"פ לתחלת פרעון רק הקדים לו להתפשר עם הבע"ח ואז ימכור לו ולשון הנייר שנתן בידו מסייעו של"כ קבלתי מאתו מדמי המכירה. ואדרבה כתב לבסוף וסך ס"ה נפוליון וכו' אז מחוייב ליתן לו קנין ותוג'יט וכו' מכלל דעד השתא לא נתן לו קנין רק גמרו המקח בדברים דקי"ל בסי' קפ"ט דאינו נגמר בדברים אפי' היה הדבר בפני עדים וכו' וכ"ש דליכא הכא רק הראב"ד עד אחד כיון שלא קבלוהו לדון אינו אלא כשאר עד כמ"ש הבע"ח ח"מ סי' פ"ח ע"ש והרי אין כאן קנין כסף:
גם טוען לוי דעי"ק ת"ו אתרא דכתבי שטרא ושם בסי' ק"ץ מפו' דבאתרא דכתבי שטרא ל"ק עד שיכתוב השטר. והראב"ד נ"י יהיב לאותו נייר דין שטר מכר ואני איני רואה בו שום סימני שטר דמלבד מ"ש הב"י משם הר"ן והביאו הסמ"ע סק"ח וז"ל הן שמדרכם לכתוב שדי מכורה לך וכו' הן שמדרכם לכתוב שטר מכר גמור הן מדרכם לכתוב שטר ראיה כפי המנהג כן יקום ע"כ והגם שבכנה"ג הגב"י אוי"א כתב אין נראה כן ממהרשד"ם אה"ע סי' ק"ע המעיין שם יראה דל"פ רק בשטרי ראיה וגם הוא מודה דכיון דרבים סו' דשטרי דידן שטרי קנין (בש"ע דפוס' כמוהו כ"פ) מעכבים. ובלא"ה הרי מרן בב"י הבי"ד הר"ן ולא עורר בם ודאי הכי קי"ל וכמה דיות נשתפכו אפי' לענין החוג'יט דמעכבת ולא מצאו תעלה רק משום שכותבין בשטר ולא יצטרך לשום קניה אחרת וכו' כמפו' במקומו ונייר זה אין בו לא זה ולא זאת ומ"מ לכל הדברות בעי שיכתוב שדי מכורה לך ובל"ס שצריך לסיים איזה שדה משדותיו ובנייר זה אינו מוזכר רק המכי' סתם והיכי מוכח מיניה מה היא המכי' אם קרקע אם טלטל ואיזה קרקע או איזה טלטל עוד ראיה נכונה דאין לנייר זה דין שטר מהך דהאומנין רשב"ג אומר מלמדין אותן שלא יחזרו כיצד כותב לו אני פ' בן פ' מכרתי שדה פ' לפ' באלף זוז ונתן לי מהם ק"ק והריני נושה בו ת"ת זוז קנה. ופירש"י דכיון שזקפם במלוה הו"ל כנטלם והלוום וקרקע נקנית בכסף וגם הנמק"י כתב דטעם הקניה בכסף ובלא"ה מקשים למה רשב"ג לא לימד אותם לקנות בק"ס או בשטר או בחזקה ותי' דבא להרחיב הקניות. ואם אופן כזה נק' שטר למה קראוהו הפוס' כסף. הגם דיש לדחות לדעת י"א שהביא הר"ן דמקצת דמים עם שטר מרעא כח השטר מ"מ כשזקפו השאר במלוה ודאי מהני וא"כ מאן פלג להו דזה קנין כסף ולא קנין שטר ומה הרחיב רשב"ג בקניות א"ו דבאופן זה ליכא לתא דשטר כיון שנראה מתוכו שנכתב רק לזקיפת השאר במלוה ומינה לנד"ד דברור דלא נכתב רק לראיה שנשאר ס"ה לי"פ ולדעתי אין מכחיש שיש לנייר זה דין שטר. וכיון דעי"ק אתרא דכתבי שטרא ול"כ אפי' אם היה כסף ל"ק (למטוניה דמר שהשטר שטר ביטל מה שתבע לוי מקצת מהקרקע והביא מ"ש בהגה סי' ק"ץ דאין שטר קונה לחצאין וכו' והרי עכ"פ מבואר בשטר שמכר הכל ואין שטר לחצאין וכו' נראה שמבין הך דאין שטר לחצאין אלא שקונה הכל. והוא פלא דמקור ההגה הנז' הם דברי הר"ן שהביא ב"י סי' קצ"א כתב הר"ן בפ"ק דקדושין והאמר"י בשטר מכר ל"ק עד שיתן דמים איכא מ"ד דוקא כל הדמים אבל מקצתם אפי' לא עייל ונפיק אזוזי ל"ק וכו' ולפיכך י"ל דאפי' נגד מעותיו לא קנה דכיון דבשטר הוא קונה א"א לו לקנות בו מקצת שדה שעל כל השדה נכתב ולא על חציו וכיון שבטל כח השטר במקצתו בטל בכולו ע"כ וכ"פ בש"ע שם שאעפ"י שהגיע שטר המכר לידו ל"ק עד שיתן דמים ופי' הסמ"ע כל הדמים ע"ש וא"כ אדרבה משם ראיה דאין במכר זה ממש כיון שלא פרע כל הדמים ושטר אינו קונה לחצאין אלא הכל בטל כי הגם שנסתפק הכנה"ג שם בהגב"י או"א אי דוקא מוכר מצי הדר או גם לוקח אסיק דגם לוקח מצי הדר וא"כ הוי תיובתא לראב"ד ולא סייעתא:
עוד רצה לחזק המקח מדין חזקה שלוי בעת שרצה לשתף חצרו עם המקנה הפילו צרורות הפועלים בציויו דהו"ל כהפילם הוא עצמו והרי כאן חזקה וקנה. אמת כי הרשד"ם ק"מ סי' שע"ו כתב כן דמה לי חפר הוא מה לי חפרו בשבילו והיה ק"ל לכאורה ע"ז ממ"ש הטור בשם אביו הרא"ש סי' ער"ה ופסקה בהגה דאם היה בונה ע"י פועלים ל"ק דאין הפועלים מכוונים לזכות לבע"ה והייתי סבור להשוותם דשאני הך דמהרשד"ם דמיירי בקונה עפרות זהב והפועלים מתכוונים לזכות לו בחפירתם וטלטולים ממקום חבורו לזכותו משא"ך בפועלים דהרא"ש מסתמא אין מתכוונים דאין שם טלטול מרשות לרשות ולפי"ז בנ"ד דהוא בנין יודה הרשד"ם אבל ראיתי שהמח"א בה' מכירה מה ששייך לקנין משיכה ונה"מ ריש סי' קפ"ח נסתפקו בפועלים אם זוכים בדרכי קניות לקונה ולא רציתי להעמיק דבנ"ד לטנ"ד לא נפק"מ מידי כיון דמפו' בסי' קצ"ב דחזקת נעל גדר ופרץ אינה חזקה רק אם הועילו מעשיו ע"ש ועיין בסמ"ע סק"א והכא מה תועלת נעשה לו בהפלת הצרורות. גם מה שחיזק משום ת"ך שעשו ביניהם משום חומר השבועה לא אפלפל כי לוי מכחיש. ומשום אם עושה קנין אמת דבסי' ר"א כתב דכל דבר שנהגו התגרים קני כגון שנותן הלוקח פרוטה למוכר או שתוקע לו כפו אבל הש"ך שם כתב משם הב"ח דבקרקע לא מהני והגם שכתב דהיכא דיש מנהג אפ' דהב"ח יודה בדרך אפשר קאמר לה וגם בעי"ק ת"ו עדיין לא שמענו שקונים קרקע בת"ך. וכ"ש דהמשכה"ר מע"ת אוכ"ז העלה שדעת מרן ב"י דלא מהני ת"ך בקרקעות ע"ש שהאריך לדון כן גם משאר פוס' והרי גם חזוק מצד הת"ך אזדא ליה:
אשובה אראה ה בטענת לוי מצד המומין שהשיב ראב"ד ע"ז דראובן ישיב כיון שהיית בבית וראית כי גלוי הוא וגם לא חקרת מאומנים אדעתא דהכי קנית ובפסק העתקתי לשון הפוס' בזה. ואני בעניי עם שלא זכיתי לראות הפסק אבל מצאתי כדבריו בתשו' מהר"י ן' מיגאש ז"ל סי' נ"א בטענת מומין בבתים שכתב אם יש עדים שהיה הטוען בבית והמומין נגלים אין בדבריו ממש ואם המומין בלתי נראים נראים ואין עדים שנכנס לבית ישבע שלא נכנס ולא ראה ולא ידע בהם ויתבטלו החליפין ע"ש ועיין במשכה"ר מ"ע מ'ם אוק"ה שהביא תשו' הרי"ף ז"ל לארכה ולרחבה שכתב גם הוא שאם טוען בבריא המוכר שראה הלוקח המומין ונתפייס אמרי' שמחל אבל בשמא יתחייב הלוקח שבועה שלא ראה אותם מומין רק בשעה שטוען וטענת מומין שבסתר יכול לבודקם ע"י קרובים ומדלא בדק נתפייס בטלה וחי' מהך למומין שבאשה דאמרי' כן ע"ש ומומין שבגלוי הפריז בהם המשכה"ר שם דאפי' בשבועה לא מהימן (קדמו בזה כנה"ג סי' רל"ב הגה"ט אוכ"א) וכ"ז הוא כדברי הראב"ד. אבל אחר הישוב נראה דבנ"ד שהיה לוי בהול ונחוץ להתפשר עם המוכר מפני עקת האל' וכו' וגם הוא קצר הראות ולא יוכל לראות וצריך הוא לבקיאים הנה מפו' בתשו' הרי"ף דאם המום צריך לבדיקת הבקיאים מצי לטעון. וגם מתשו' מהריב"מ ז"ל נראה כן שכתב אם היו המומין נראים ולא יתעלמו מכל הנכנס לבית וכו' דברי שמעון אין בהם ממש מדאכפ"ל תנא וכתב ולא יתעלמו ש"מ דאפי' נראים אם הם נעלמים דהיינו שהנכנס אינו בקי וצריכים הם לבקי יש ממש בדברי שמעון:
ועוד הנה מצאנו להרמב"ם פט"ו מה' מכירה כתב וכן המוכר לחבירו קרקע וכו' ונמצא במקח מום שלא ידע בו הלוקח מחזירו אפי' אחר כמה שנים שזה מקח טעות והוא שלא ישתמש במקח אחר שידע במום אבל אם נשתמש בו אחר שראה המום וכו'. משמע דלמר תלי קיום המקח דוקא בנשתמש ולא בידע לחוד דלא כרבותיו ז"ל וכן הבין בו מהריט"ץ סי' רכ"ה ותמה עליו מדברי הרי"ף בהלכות ע"ש וכיון דהרמב"ם הכי ס"ל וככתבו וכלשונו פסק הש"ע סי' רל"ב הכי נקטינן. ולפי"ז לדידן לא רמייא שבועה על הלוקח שלא ראה אלא באם נפלה הכחשה בנשתמש אז ישבע ע"ז (עיין בפ"מ ח"ב סוס"י נ"ח שכתב אכתי כל כמה דליכא ראיה ברורה שנשתמש במקח אחרי נודע לו הטעות על הסתם תלינן ואמרינן דלא נתפייס במומין והוא תמוה למה לא ישבע) ולצד זה אמרה הרדב"ז ח"א סי' קל"ו וכנה"ג סי' רל"ב הגה"ט אוכ"א. ומ"מ בנד"ז דמפורסם שלא נשתמש אין כאן סרך שבו' ומ"ש הראב"ד שהי"ל לחקור מאומנים ומדלא חקר נתפייס. אלה הם דברי ה"ה ע"ד הרמב"ם הנז' שכתב ויש מי שכתב שאם היה הדבר שהלוקח יכול להבחינו לאלתר כגון שיכולין לנסותו וכו' ולא הקפיד לעשות כן והמוכר מכר לו סתם אינו חוזר ע"כ והבי"ד הב"י סי' רל"ב רק לא פסקם בש"ע והסמ"ע העתיקם. מ"מ המש"ל שם כתב דהרי"ף והרמב"ם חולקים בזה (וכן מתבאר בתשו' הרי"ף הנז') ומהרשד"ם סי' שפ"ה כתב דאותה ס' יחידית היא ועיין בפ"מ ח"ב סי' נ"ה ומהראנ"ח ח"א סי' מ' ומהריט"ץ סי' כ"ה ובפת"ש סי' רל"ב סק"א אסף להקת הפוס' שכתבו דדחויה היא מקמי הרי"ף והרמב"ם ז"ל וא"כ לדידן הכי נקטינן. (אמת דמש"ל דלהרמב"ם והש"ע הכל תלוי בנשתמש זהו דוקא במום שאינו גלוי אבל בגלוי וראה אותו הלוקח קודם גמר המקח ושתק מפו' בסי' רל"ב סי"ד דאינו יכול לחזור מ"מ בנד"ז מלבד שטוען שלא ראה עוד כתבנו דאינו מבחין והוא צריך לבקיאים ועיין בבא"מ חיים ח"מ סי' כ"ו ד"ה הרי שכתב דמום גלוי היינו בלי נסיון ובלי הבחנה אבל מום שצריך נסיון והבחנה יוכל לחזור ר"ל אפי' ראהו קודם גמר המקח) ואפי' למ"ש השבו"י ח"ג סי' קס"ט להשוות אותה ס' עם הרי"ף והרמב"ם דאם קודם גמר המקח היה יכול לבחון ולא בחן ש"מ דמחל משא"כ כשלא יוכל לבחון עד אחר גמר המקח הנה כתבתי בנד"ז דמפני בהלתו להתפשר וכו' לא היה לו שהות שיוכל לבחון וחוץ מזה אני רואה דגם היש מי שאומר מודו בנ"ד לפמ"ש המש"ל דאם לקח בהקפה כיון שעדין מעות המכר ביד הלוקח מודו די"ל משו"ה לא הקפיד לנסותו ולעולם לא מחיל ע"כ וה"ן נשאר בידו ממעות המכר ואין לחלק דהכא לא נשאר בידו רק מקצת דמים כי הפת"ש בסי' זכ"ר סק"ב הביא רבים שסו' בזה כהמש"ל ומכללם משכנות יעקב בסי' מ"ח ושם מיירי בנשאר בידו רק סך מסויים מדמי המכר ע"ש וה"ן מסתברא דמאי נ"מ בין הכל למקצת כיון דסו"ס יש בידו ממה לתפוס כדי אונאתו אם לא ירצה המוכר לבטל המקח אימא דע"ז סמך ולא מחל והגם כי נה"מ בסי' רל"ב תמה דמהש"ך סי' זכ"ר סק"ד מוכח דבלא מגו אין הוכחה דלא מחל וגם פת"ש שם הביא מערכת ספרים דתפשי טעם מגו דוקא נגד המש"ל ובנ"ד כיון שיש ביד המוכר נייר שעדיין נ"ח לו מדמי המקנה ס"ה נפוליון אין כאן מגו דפרעתי ומקחי קיים בידי מ"מ בנד"ז האיכא טעמא קמא דהרי"ף והרמב"ם והש"ע לית להו הך ס' יש מי שאומר אפי' לא נשאר בידו מעות המכר כלל ואין עלינו אחריות ממה שחלקו הפוס' לדידהו:
והגם כי המשכה"ר שם אומ"א הביא פוס' דס"ל דגם הרמב"ם והרי"ף יודו ליש מי שאומר וכ"כ כנה"ג שם אוי"ב ועמד ליישב מקומות הסותרים לזה בהרמב"ם והדר החיוב למשכוני נפשין גם לס' הנז'. מ"מ יש תרופה לנד"ז ממ"ש כנה"ג שם אויו"ד דהיכא דצריך טרחא או אומן להכיר המום אם הוא מום גם יש מי שאומר יודו דאם עבר זמן ולא הביא לראותו אף דידע ל"א דמחל והא דלא תבע למוכר מיד משום דהיה צריך לטרוח אחריו בדין ע"ש ונ"ד נמי הרי צריך טרחא ואומן להבחין. ומה גם משום האבנים שנפלו מהכיפה לצד הארץ שלא יוכרו מלמעלה ואימור לא ראה אותם עד עתה ולע"ד דצדק בביטול המקח גם מצד זה:
עו"כ הראב"ד לחייב לוי מדינא דגרמי או גרמא וכמ"ש בהגה סוס"י שפ"ו י"א דכל גרמא בנזקין אם הוא דבר שכיח ורגיל חייב לשלם משום קנס ע"כ. וה"ן גרם לו היזק שדחה ממנו הקונה ראשון אחר שנתן ערבון וכו' עכ"ל הגם דאי משום הא לא אירייא דנד"ז לדחות הקונה ואח"כ יבטל מלקנות אינו שכיח ורגיל עיין בש"ך סקכ"ד דדוקא מילתא דמצינו בש"ס דקנסו אמרינן כן. מ"מ מצאתי לו דמיון מתשו' פנ"מ ח"א סי' פ"ב בראובן שהלך למכור ברזל ביריד ביומא דשוקא ושמעון קנהו מאתו וככלות היריד תבע מעותיו ושמעון השיב משטה הייתי בך כי לא לקחתיו רק לגבות מה שנושה בך והמותר הנהו לפניך קחו לך וראובן צועק שכבר כלה היריד ואין קונה. ואי אפשר לו לטלטל הברזל ממקום למקום מפני כובדו וחייב הרב לשמעון בראיות נכוחות לשלם לו ההפסד דהוי בריא היזקא וכו' ובנד"ז נמי לכאורה דהלך לו הקונה הראשון הוי דומיא דהך וחייב לשלם לו מה שיפחות עתה המקח מערך הקונה הראשון. ועכ"ז אמינא דבנד"ז אין לחייב ללוי כי המעיין שם להפ"מ יראה שהרגיש דהתם לא נתכוון להזיק רק להציל עצמו וישבה ובזה חלק עליו השבו"י סי' קנ"ח סוס"י וכתב ואפשר דלא הו"ל מזיק כלל כיון שלא נתכוון להזיק רק להנאת עצמו וה"ן בנד"ז נתכוון להציל חוב אביו שעל המוכר ולא נתכוון להזיק והוי פד"ר ויכול לומר קי"ל ועוד דבעיקר דינו שהגם שהמכר בטל יתחייב מדין גרמא (וכ"כ שבו"י שם בדעתו) הנה משכה"ר מע' מ' אוע"ב כתב להפך וז"ל המוכר קרקע או מטלטלים לחבירו והלה מכר חפציו בזול להזמין לו מעותיו ושוב חזר בו המוכר בענין שזכאי בדינו לחזור אין לו דין מזיק להתחייב והבי"ר מתו' דהאומנין דע"ז ד"ה הו"ל מזיק וכו' וכתב שכ"מ להרב ב"ד ח"מ סי' ק"ז ולדידהו גם בנד"ז אף אם נאמר דהזיקו עכ"ז פטור וכ"ש למש"ל דהוי זה כדין עייל ונפיק אזוזי וחזר לוקח דידו עהת"ח וגובה מזבורית שבקרקע דגם פ"מ יודה בזה דאינו חייב בהיזק כי שם הרגיש מהך תו' דהאומנים הנז' שכתבו דהו"ל מזיק לאו דוקא מזיק גמור דהא אינו משלם מה שהזיק אלא כעין מזיק שישלם מהעדית וכו' דהוי נגדו דקרי לחוזר מזיק גמור ותי' דהתם לאו ברי הזיקא אפי' את"ל הוזיל ומכר (לוקח) מנכסיו כיון דיש לו הנאה עכ"פ דקונה מעט קרקע מעדית שבנכסיו סגי בהכי משא"כ בנדונו ע"ש ודון מינה לנד"ז אף אם דחה קונה ראשון לאו בריא הזיקא הוא כיון שמכר מעט קרקע מזבורית שבנכסיו רק אנן קיימינן השתא דהמכר בטל לגמרי):
ועוד י"ל דגם הפ"מ יודה בנד"ד דהא לכאורה קשה לו ממ"ש הרי"ף בתשו' הנז"ל להדיא וז"ל ומ"ש שיש בדבר הפסד למוכר לא חיישינן ליה דמוכר אפסיד אנפשיה דהו"ל לאודועיה מהמומין וכו' הרי כשבטל המקח תו ל"ח לפסידת מוכר דלא כפ"מ (אם נאמר דלא ראה אותה תשו' א"כ נאמר דאילו ראה הוה הדר ביה ונזכה ללוי) אלא ג' תשובות בדבר חדא דנדון הרי"ף שייך לומר איהו אפסיד אנפשיה משא"כ נדון הפ"מ ועוד דהתם לאו מידי חסריה דהפסידא התם הוא שהוזל הקרקע אדביני ביני והרי כל הקרקעות כמו כן הוזלו וכשהמקח בטל ברשות מוכר הוזל משא"כ נדון הפ"מ דדוקא אותו ברזל הפסיד מפני חסרון הקונים אשר הלכו להם וא"כ עכבתו גרמא לחסרון ממונו של זה (לפ"ז לא ישוה דין משכה"ר דהתם הפסידו מגוף הממון בגרמתו) ועוד דהתם כיון שיש פנים שיתבטל המקח מפני המומין והבעה"ב ידע במומי ביתיה מדלא אודעיה י"ל דהוא גרם לעצמו משא"כ נדון הפ"מ ז"ל דהמטלטלים היו מעוכבים ביד הלוקח המוכר האביון מאי הו"ל למעבד וזה קרוב לחי' ראשון (יש להרגיש דא"כ כשהוק' לפ"מ מדברי התו' למה לא חילק כן) ובזה נמי יש לעשות שלום בין הרי"ף ומהר"מ מרזבורק (דמשם הגהת מור"ם הנז') עיין בש"ך שם סקכ"ה שהעתיק דבריו ותמצא דהתם מה שחייב לגורם משום דל"ש התם מוכר איהו דאפסיד אנפשיה וגם דבגרמא הנז' חסרו מגוף העור חמשה דינרים (וזה האחרון כתבו הש"ך ע"ש) וגם שהעור היה מעוכב תחת"י ההגמון ומאי הו"ל למוכר לעשות (ג"ז רמוז בדברי הש"ך):
אמור מעתה דבנד"ז דיש החי' האלה כי המוכר לא הודיע מומי ביתו ואיהו אפסיד אנפשיה וגם לאו מידי חסר מגוף המקנה שאם יטרח ימצא קונים אחרים ובפרט שהמקנה אינה מטלטלים שנאמר היתה מעוכבת תחת"י לוי ומי אמ"ל למוכר שיסבור שהמכר קיים בדברי הבאי ולא ימכור מקודם. ודאי דלוי זכאי בדינו ואין עליו שום הפסד ומחוייב ראובן להחזיר לו מעותיו במושלם ומ"מ הראב"ד עמו הס"ר:
סימן לא
אברהם אוהבי נ"י הנני משיב על שאלתך ויהי הקצ'ר אמיץ שאין לי פנאי ראיתי הפס"ד דסד'ר לן מר לזכותו אודות החלון הפתוח למבוי והוא משקיף על גג השכן שכנגדו בלי ריחוק ד' אמות ובנין הגג מגיע לחצי פתיחת החלון התחתון ורק חציו העליון פתוח נגד אויר הגג שפסק שאינו יכול להגביה גגו יותר ממה שהוא ל"מ לדעת הר"י מברצלונה בטוח"מ סי' קנ"ד דאין למבוי שאינו מפולש דין ר"ה וכוותיה פסק הש"ע בי"א בתרא דקי"ל כוותיה אלא גם לסוברים דכל שיש ממנו ולמטה ג' בתים דינו כר"ה וא"כ הרי הש"ע פסק שם דפותח לרה"ר שכנגדו יכול להאפיל מ"מ כתב הסמ"ע סק"ע דדוקא אם בעת שפתח כבר היה זה מוחזק בחצרו משא"ך אם מסופק והכא מסופק זת"ד. ושאל מהו דעתי בזה
תחילה אומר דהגם שהיה מקום לפלפל בזה אפי' אם דין מבוי הנז' כרה"ר כיון דעי"ק ת"ו מקום שמוציאין זיזין וגזוזטראות לרה"ר והרב"ד ח"מ סי' נ"ב הביא מח' בזה כי הרא"ש בתשו' הבי"ד הטור סי' קנ"ד דבכה"ג יכול להאפיל וב"י שם כתב דהרשב"א והרא"ש חלוקים עליו אבל מהרשד"ם ח"מ סי' נז"ר כתב דהרשב"א מודה להרא"ש וביאר טעם מחלוקת ב"י ומהרשד"ם ז"ל ולבסוף אסיק דאינו יכול להאפיל כיון דהב"י חולק על מהרשד"ם ע"ש ולדבריו כ"ש הוא לדידן דאין לנו להשען רק ע"ד מרן. מ"מ משום הא לא אירייא כי הדב"מ ח"ב סי' כ"ח חלק עליו ואסיק דדעת מרן שהרשב"א והריב"ש סו' כהרא"ש ובדל"ג כתב שכל האחרונים הכי ס"ל וי"ל שדעת הרב"י כן וכו' גם מהרשד"ם שם כתב ולא הוצרכתי לכתוב דעת ב"י בדינים אלו שלדעתי כן הסכמתו. גם מהר"ח בכ"ר יאודה שם בב"ד סי' ע"ז וע"ח נראה דפליג עליה ע"ש והו"ל רבים סו' שמרן דעתו שיוכל להאפיל נגד הב"ד ז"ל היחיד ועוד דהדב"מ שם כתב דאפי' לדעת הרב"ד דאיכא פלוגתא מ"מ רבים קמים לזכותו שיוכל להאפיל והיכא דפליגי מי הוא המוחזק יש לילך אחר הרוב ע"ש (גם למה שנראה מהפוס' דהעיקר הוא רובא דעיקר הדין עיין בחס"ל חח"מ שפלפל בזה ה"ן רובא דעיקר הדין הוא) ועיין למט"ש סי' קנ"ד הגב"י אוכ"ב שכתב ומיהו לעיקר הנדון דהרא"ש גם הרשב"א מודה שאין לזה חזקה כיון דאויר ר"ה הוי כחצר השותפין אחר דנהגו להוציא זיזין וגזוזטראות וכמ"ש בש"ע סט"ו דבהכי מודה הרשב"א והיינו מטעם דאינו יכול למחות מעיקר הדין כיון שהוא הפקר וכו' ע"ש וגם באבק"ר סי' ק"ז יראה שמבין דעת הרשב"א גם במקום שמוציאין ע"ש (עיין להרב שמו משה ח"מ סי' כ"ג שהאריך בדעת הרשב"א ומרן) וא"כ נראה להלכה שבר"ה יכול להאפיל ואין הס' רק כמו שכתב כת"ר אי מבוי כרה"ר או כחצר השותפין. והא ליכא למימר דכיון שאין ביניהם ד"א הו"ל ככותל דבוק ויכול להאפיל גם בחצר השותפי' וכמ"ש הטור סי' קנ"ד סנ"ד משם אביו הרא"ש דל"א רק בפתוח נגד הסתום שיכול לקרב הבנין אליו אבל בפתוח נגד אויר פנוי אינו יכול להגביה נגדו כמ"ש שם סנ"ה והגם שבכנה"ג הגה"ט אוס"א כתב יראה שהריב"ש חולק על הרא"ש היינו במ"ש שיוכל לקרב הבנין אל הפתוח נגד הסתום וכו' דס"ל אינו יכול ומכ"ש שלא להגביה נגד הפתוח (עיין בלח"ש קו' חזקת סי"ג ס"ב ומשד"ר סי' קנ"ז מ"ש להשוות הריב"ש להרא"ש) (ועיין להה"ג בס' ישרי לב מע' ן' אול"א תמה על הזכו"ל ח"ב דשל"ד והון רב דפ"ד ע"ב שכתבו דלא שייך בחצר שאין ברחבה ד"א היזק ראיה ויוכל להאפיל דזהו שאלת השואל שהביא הטור סנ"ד אבל אביו השיב בסנ"ד דשייך הז"ר. ואני תמה דגם הם לא דברו רק בפתיחה שנגד הסתום ולא שכנגד האויר הפתוח ואלה הם דברי הרא"ש) וא"כ נ"ד אם דינו כחצר השותפים לא יוכל להגביה נגד הפתוח לאויר. והנה הוכיח אברהם דמבוי כחצר מאמבוהא דרבנן שאסף והוסיף מדיליה ס' הרמב"ם בסי' קנ"ו לגבי רופא אומן וגרדי דדין מבוי כחצר ולמטוניה גם אני מצאתי בסי' ק"ם כן משם הר"י הלוי לענין העמדת בהמה וקדם שנינו הפרישה בסי' קנ"ד וקנ"ו שכתב ודומה לזה ס' הרמב"ם ומהר"י הלוי ז"ל אבל אין כל הדינים שוה והתם גם הרשב"א יודה משום ריבוי הדרך וכו' וגם הפרישה ל"כ רק דומה לזה כלו' כשם שיש מח' בזה פה יש גם שם. אבל העיקר לדידן משום דבש"ע פסק כן בי"א בתרא והגם דהי"מ בכללי הש"ע וגם משפט"י הנד"מ פקפקו בזה סוגיין דבתי דינים הכי דייני. וכ"ן דעת מהרשד"ם שם לענין בליטה שחילק בין מבוי לרה"ר מטעם דבשלמא ברה"ר דלא היו יכולים למחות בו מלהוציא הבליטה כיון שאין מחאה אין חזקה משא"כ במבוי דהיו יכולים למחות ע"ש והגם דנ"ד לגבי חלון לא היו יכולים בני המבוי למחות דאין דרכם להשתמש במבוי וגם בלא"ה בעו לאצטנועי מעו"ש מ"מ יש ללמוד משם לשכן בגגו או חצרו שדרכו להשתמש בהם והיה יכול למחות מדלא מיחה החזיק זה:
ולכאורה יש לתמוה מכ"ז על הרב ישרי לב שם שזיכה לשמעון להאפיל נגד חלון הפתוח למבוי מתשו' הרשב"א דסי' אלף פ"ה ופסקה בש"ע סל"א וחי' גם לדעת הרי"ב דאינו מחלק בין מפולש לאינו מפולש רק לענין היז"ר דבמפולש ליתא משום דבלא"ה היזק עו"ש הוא תדירי משא"ך אינו מפולש וכו' אבל אינו יוצא מדין ר"ה ע"ש דהם נגד מהרשד"ם הנז' ונראה דס"ל להרב דל"כ מהרשד"ם רק במבואות הקנויים ליושביהם מאת המלך וא"כ יכולים למחות אבל הרב ישר"ל ז"ל פשיט"ל דכל המבואות קנויים הם למלך (עיין בריב"ש סי' תכ"ז שכ"כ) ואינם יכולים למחות בפותח וכיון שאין מחאה אין חזקה ויוכלו להאפיל וכן מוכח ממה שלמד מהרשב"א וטעמו כן הוא גם כתב ועיין בסי' הקודם והתם בזה מיירי וא"כ העיקר תלוי בחקירה לדעת זה אם המבואות שלנו יד המלכות שלטת בם יוכל להאפיל ואם של בני המבוי הם לא יוכל ומ"ש מהסמ"ע דכשיש ס' מי קדם בעל החלון הוא מוחזק והאריך וכו' לא היה צריך כי בב"י מחו' ט"ו כתב להדיא משם הרשב"א כשיש ס' מי קדם בעל החלון הוא המוחזק והיא כתובה להרמב"ן סי' י"ז והרב"ד סי' פ"ד כתב דאעפ"י שמהרח"ש כתב דהרא"ש פליג עם הרשב"א ורמב"ן יחיד הוא בדבר ואין לו' קי"ל כמותו וכ"ש דהרב"ד שם כתב משם ב"י דאינם חולקים וכוותי' קי"ל והגם דבני אברהם סי' ך' הזכיר מפרמ"א ח"א סי' נ"ו דהרא"ה חולק והוכיח דהוא יחיד בזה ונאמר לצרף הרא"ה להרא"ש הא בדותא לדידן שכיון שב"י ביטל זה וכתב דהרא"ש לא פליג נשאר הרא"ה יחיד בדבר וכ"ש דהבנ"א שם כתב דבהא ליכא למימר הבונה בשלו מוחזק ויוכ"ל קי"ל דזה דוקא בידוע שרשותו קדם והאויר הוא שלו והס' אם זכה בו או לא אבל כשהס' אם האויר קדם וזכה בו הו"ל ס' אם הוא מוחזק ע"ש ועיין בלח"ש קו' חזקת סי' ב' סי"ב צירף הרא"ה להרא"ש והו"ל תרי ויוכל לומר קי"ל ולדידן אין זה מספיק כיון שב"י כתב דהרא"ש לא פליג) ולבסוף משכן נפשו לחלוק הבני אברהם ז"ל והעלה להלכה דיכול להאפיל במקומות שנוהגים כהרא"ש אבל למקו"א אינו יכו"ל קי"ל ומינה לנ"ד אם לא יתברר מי קדם דבעל החלון הוא המוחזק ובעל הגג למה שהחזיק להאפיל דוקא החזיק ואינו יכול להוסיף יותר וכמ"ש כת"ר מתשו' הגאון ז"ל וזה א"ץ לפנים דהו"ל החלון כפתוח מעיקרו דוקא עד נגד סוף הגג דאינו גורע ואינו מוסיף זהו הנלע"ד:
סימן לב
ראובן יש לו שני חצרות סמוכים אשר אחת מהנה הפתוח בה חלון לתוך חברתה ויש תחתיה כיפה אותה מכר לשמעון ולקח ממנו ראיה שבעת שירצה ראובן לבנות בחצר שהשאיר לו יוכל להגביה בנינו עד למטה ממשקוף החלון הנז' טפח. אח"כ מכר ראובן החצר השניה ללוי ומת שמעון ונשארה חצרו לזכות הקדש עניים. וכעת נמצא חלון פתוח מכיפה שתחת בית ההקדש לחצר לוי. וסמוך לו מדרגות בחצר לוי אשר ידוע שמתחילה לא היו נגד אותו חלון ולוי המשיכם לנגד קצת מהחלון הנז' וטוען עליו ממונה ההקדש שבזה האפיל על חלון הכיפה הנז' ואין לו חזקה בזה כי הוא לא ידע בעת שהמשיך בנין המדרגות (כי הכיפה תמיד שכורה לאחרים ולא הודיעוהו) ולוי השיב כי ידע וערער בעת ההיא ורק הראה לו הנייר שיש לו מכח ראובן אשר שמעון קבל עליו שראובן יבנה בחצרו כמו שירצה ובזה נתפייס והלך לו זה כעשר שנים ועתה מה לו כי יזעק. ושני בע"ד הללו הם אשכנזים ומע' הרה"ג הראב"ד הי"ו זיכה ללוי ומענוותנותיה דמר שאל גם חו"ד בזה:
ואען ואומר הנה אם היה ברור שחלון הכיפה היה פתוח בעת שמכר ראובן לשמעון לא היה צריך לפנים דודאי לוי יכול לסתום מתרי טעמי. א') דנהי שבב"י סי' קנ"ד נראה דמוכר בית ושייר חצר לעצמו לדעת מהרי"ב דבעין יפה הוא מוכר ולא יוכל לסתום ובמוכר חצר ושייר בית פסק בש"ע כמותו מ"מ מור"ם שהאשכנזים פוס' כמוהו שם סכ"ח כתב במוכר בית ושייר חצר י"א דאינו יכול לסתום ויש חולקין וכלל גדול הוא בכל הפוס' דה' כי"א בתרא. והגם דהב"י סי' קע"ג כתב מתשו' הרשב"א במכר ושייר שאם החזיק עלתה לו חזקה וכ"ן מדברי ר"ש שהביא הרמב"ן ככתוב שם והכא עברו כמה שנים שחלון הכיפה פתוח ולא מיחה ראובן וב"ך מ"מ הנה מפו' בדברי רשב"א הנז' דטענה מיהא בעי והכא לא בא הממונה בטענה הגם דמהרשד"ם ח"מ סי' רע"ט כתב דדי בסבלנות שראה ושתק ודאי כל סמוכין דיליה על תשו' הגאון שבטור סי' קנ"ד סל"ט וכבר בבד"ה תמה ע"ז דטענת המערער לא ידעתי שצריך למחות היא נכונה וכנה"ג אוצ"א כתב דהט' שהשמיטה בש"ע משום דלא ס"ל) והגם דהממונה הוא או יורש או לוקח וקי"ל בסי' קמ"ו דא"ץ טענה מ"מ בירור חזקה למוריש מיהא בעי ואפי' יום אחד והכא א"א לברר מטעם הבד"ה דמצי המערער לומר לא ידעתי שצריך למחות וכשלא שייך מחאה אין שם חזקה כידוע ולכן אם יש אורה לכיפה הנז' ממקום אחר (כמ"ש מור"ם סז"ך) יוכל לוי לסתום. ב') כי ראיתי המקום והנה אם היה בונה לוי תחת החלון הגבוה (כפי הרשות שנתן שמעון בנייר) לא היה מרחק מאותו בנין למקום המדרגות הראשון שיעור ארבע אמות וחלון הכיפה ביניהם. והשתא הנה ידוע מ"ש הטוש"ע שם דבב' כותלים משני צדדי החלון שצריך להיות ביניהם ד' אמות (להטור ד"א מלבד החלון ולהרמב"ם וגם הש"ע לפי' האחרונים בין הכל ד"א והכא בין הכל ליכא ד"א) ומשמע דבבציר מהכי כסתום דמי דמקור דב"ז בב"י הוא מדתנן כנגדן ד"א וידוע מ"ש הטור סכ"ה בשם הרא"ש דכל שיש בנין תוך ד"א כסתום דמי ואין לו חזקת חלון וא"כ ה"ן מכח תנאו שיוכל לבנות הרי הוא כבנוי ואין שם ד"א וכסתום הוא יוכל להאפיל נגדו:
ולא הוצרך הדבר לשאלה רק משום שאולי אחר שקנה שמעון אז פתח חלון הכיפה הנז' הוא או ב"ך בפני ראובן או בפני לוי וכיון שראו ושתקו מחלו בזכותם לבנות נגדו דנהי דבסוס"י קמ"ב הביא הש"ע מח' בראה ושתק מ"מ בסי' קנ"ד סתם דמהני ומור"ם כתב דכן ראוי להורות וכן מעשים בכל יום (והגם דכשנאמר שהעניים הם שפתחו יש לפקפק ממ"ש מור"ם סוס"י קמ"ט דרבים אין להם חזקה על היחיד ולא היחיד עליהם הכא שיש להם ממונה כבר פסק שם המחבר דמהני חזקה גבי הקדש ומור"ם הכריע דדין רבים כדין הקדש ע"ש) וא"כ צריך לברר מי הוא המוחזק מהם ומי עליו להביא ראיה מתי נפתח החלון הנז' (כי לא נמצא עדות ע"ז):
והנה לכאורה היה נראה להבי"ר דלוי הוא המוחזק ממ"ש הש"ע ס"ך מי שהי"ל חלון פתוח לחצר גוי וסתם אותו דאינו יכול לפותחו על הקונה מהגוי בטענה דלא סתם רק מפני היז"ר דגוי משום דהקונה יאמר אני מצאתי החלון סתומה ומנין שפתוחה היתה ונסתמה יש לחוש שהגוי סתמה ע"כ דנראה דבעה"ח עליו להבי"ר (הגם שהב"ח והסמ"ע והט"ז הרגישו דדי"ז כסותר למ"ש מור"ם סי"ב שאם בעה"ח אומר אני סתמתי ולא הוי מחי' ובעל החצר אומר הוא סתם והוי מחי' דבעל החלון מוחזק מ"מ העולה מדברי כולם לחלק דשאנ"ה דחזקת החלון היתה ברורה והבא לגרעה עליו להבי"ר משא"כ בס"ך דחזקת חלון מעיקרא רעועה דאימור מעולם לא נפתח או נפתח על הגוי שאין עליו טענת חזקה והגוי סתמו לכן בעל החלון יברר שחזקתו חזקה גמורה וא"כ בנד"ז שהס' אם היה פתוח קודם המכר לשמעון ואין לו חזקה או אח"כ ויש לו חזקה על בעל החלון לברר חזקתו) אלא שיש לחלק דשאנ"ה שבשעה שנולד הספק נמצא החלון סתום וי"ל כך נמצא וכך היה מתחילתו שמעולם לא נפתח או נפתח וסתמו הגוי משא"ך הכא שנמצא פתוח די"ל להפך ולדמותו למ"ש מור"ם סי"ח בבא מחמת גוי שיוכל לסתום דה"מ בידוע שחצר הגוי קדמה אבל בס' אם החלונות קדמו (וזכה מהפקר) הלוקח הבא לסתום עליו הראיה. וה"ה בס' אם יש לחלון זה חזקה והוא פתוח י"ל דהבא לסתום עליו הראיה (ואף שעתה סתום במדרגות אין זה סתימה כיון שלוי מודה שהחלון קדם להם) אבל עכ"ז נראה שלוי בנד"ד הוא המוחזק כי מקור דברי מור"ם דסי"ח הם מתשו' רמב"ן סי' ט"ז וטו"ב והביאם הב"י סי' קנ"ד ונראה דס"ל להלכה כן. ולפי"ז יקשה דהרא"ש כתב בתשו' ובפ' לא יחפור וז"ל לפיכך אם נמצא חלון פתוח לחורבה אין לו חזקה (לשטתו דבעל החורבה אינו יכול לעכב מלפתוח שאינו מזיקו עתה) אם לא שיביא עדים שהחזיק בו קודם שנעשה החורבה ע"כ וזה יורה דלא כהרמב"ן ועכ"ז העתיק לשון הרא"ש בש"ע והוו תרתי דסתרן וגם מור"ם שפסק להדיא כהרמב"ן לא עורר עליו בזה ומדוע. אלא דבלא"ה ק' לכאורה על הרא"ש מה יענה בראיה שהביא הרמב"ן לדינו מפח"ה גבי זיזין וגזוזטראות שדינם שכונס לתוך שלו ומוציא ואם נמצאו זו"ג הרי הן בחזקתן דה"ה נמי לחלון הנמצא פתוח דהרי הוא בחזקתו ומוכרח לחלק דשאנ"ה שטוען שכנס לתוך שלו וכן נדון הרמב"ן טען שזכה מההפקר ולא מהגוי ואין מכחישו לפיכך הרי הן בחזקתן משא"כ בנדון הרא"ש שטוען שפתח על חבירו בעת שהיתה החורבה בנויה וזכה מכח מחילת חבירו בשתיקה דאז חזקתו תלויה בטענה ועליו לברר וכן ראיתי לט"ז ז"ל שבזה זווג הרמב"ן והרא"ש יחדיו. ונ"מ דכשטענת בעל החלון היא שזכה בו קודם שתהיה חצר לחבירו גם הרא"ש יודה שהוא המוחזק וכ"כ הב"ד ז"ל ח"מ סי' פ"ד אבל כשידוע שחצר חבירו קדמה ורק זכה מכח שתיקת חבירו בזה עליו להבי"ר וא"כ בנד"ז דברור שזכות בעל החצר קדמה לזכות בעל החלון רק שמסופקים אם פתח אח"כ ובעל החצר מחל לכ"ע על בעל החלון להבי"ר:
והגם דהכא בעל החלון הוא לוקח או יורש ונראה מהרב"ד שם דגם הרא"ש יודה דאין עליו להבי"ר דלאו בני ראיה נינהו. לע"ד יש להשיב (במ"ש דמצא למהרח"ש כ"י סי' צ"ט דהרא"ש חולק גם בס' אם החלון קדם לחצר דעל בעל החלון להבי"ר שהוא יחיד בדב"ז ואין לומר קי"ל כפ' יחיד עיין לבנ"א ח"מ סי' ך' שמצא לו חבר לפרמ"א סי' זק"ן. והו"ל תרי ויכו"ל קי"ל לסתום כיון שבשלו הוא בונה ע"ש ולדידי חזי דגם דעת מב"י מחו' ט"ז כן היא דס"ל דפליגי כי שם הביא תשו' הרשב"א דיכול לעכב בעל החורבה מלפתוח עליו חלון והביא דברי הרמב"ן דסי' ט"ז וסיים וזה כדברי הרשב"א ולכאורה צ"ע מה שייכות לדברי הרמב"ן עם הרשב"א ועוד שכבר הביא דברי הרמב"ן שם ומה לו ולכפל (ובהגה מהרלנ"ח תמה כן) אלא כונתו נראה דא"א לזווג הרמב"ן עם הרא"ש דלהרא"ש ודאי ראוי לחוש שיתיישן הדבר ויטעון חלוני קדם גם לחצר ומוכרח דס"ל דאין לחוש לזה דגם אם יהיה כן עליו להבי"ר דלא כהרמב"ן ולכן דין הרמב"ן לא אתי רק להרשב"א וזהו כמהרח"ש דס"ל גם בזה פליג הרא"ש) שכתב גם אי פליגי הרא"ש והרמב"ן כתב הכנה"ג הגב"י אומ"ח דטוענין ללוקח החלון וגם י"ל דהרא"ש מודה בזה ול"א על בעל החלון להבי"ר רק כשהוא חי שיוכל להבי"ר אבל ביורש ולוקח דלאו בני ראיה נינהו לא ע"כ. ובזה כבר חלקו עליו הבנ"א שם סי' כ"ו ולח"ש בקו' חזקת הבתים סי' ב' סי"ב והלח"ש הכריח דא"א שהרא"ש יודה דא"כ הי"ל לחוש שלא יפתח על החורבה שמא יתיישן הדבר ותפול הקרקע ביד לוקח ויטעון כן והבנ"א ציין למהרח"ש דסבר דלא כהב"ד בזה וא"כ הו"ל הב"ד יחיד לגבייהו ואין לומר קי"ל כוותיה ובפרט שגם הוא ז"ל אמרה בדרך אפשר ואין ספקו מוציא מודאן (עוד כיון דהכא הו"ל ב' לוקחים היה ראוי לפלפל במ"ש הטוח"מ סי' ק"ח שתי סברות אי טוענין ליורש לחוב ליורש שכנגדו ופרמ"א ח"א סי' כ"ו האריך בזה רק דלדידן לא נ"מ מידי כיון דהש"ע פסק דגם בזה טוענין ליורש להחזיק וכו'):
ומעתה לא היינו צריכים להשיב על טענתם שהם לא ידעו דלפמ"ש גם לכתחילה יוכל לבנות נגד החלון הנז' ומ"מ לא אשלחנו ריקם דעם היות שנראה שיכולים לטעון כן כיון שהיתה הכיפה שכורה ביד אחרים וכמ"ש העדוב"י סי' ג"ן מחי' הריטב"א פח"ה דמ"ל בעל הקרקע שלא ידע וגם השוכר לא הגיד לו דאין אדם עשוי לבקר קרקעו המושכר לאחר לראות אם אדם עושה לו נזק (הגם דהעדוב"י תמה עליו מהך דחזקה שלא בפניו הוי חזקה ודימה לתרץ דבמושכר שאני כי יאמר סמכתי על השוכר להודיעני ולא הודיע ודחה זה כי הריטב"א כתב כשידע הניזק עלתה חזקה ול"מ למימר סמכתי על השוכר למחות והניחו בצ"ע מלבד דיש לחזק תי' דמ"ל סמכתי על השוכר להודיע כיון שאיני עשוי לבקר הקרקע ולא נביא אנכי ולא מ"ל סמכתי עליו למחות כשידע כי השוכר יסמוך שהוא ימחה וגם מאן יהיב ליה רשותא לשוכר. עוד אנכי הרואה דאשתמיט ליה ח"ו מ"ש הרמ"ה בפח"ה סי' רע"ז ורע"ח לשטתו שם דחלון אין לו חזקה אפי' בשלש שנים רק בטוען בריא דחזיא ושתק וכו' דמאי שנא מחזקת קרקע דסגי בשלש שנים מטעם דלא סגי דלא ידע וחי' דשאני חזקת בורות שיחין וכו' דאית להו קלא ולא סגי דלא בדקי בתר ארעייהו מאן נחית בה ולא סגי דלא שמעי בעלים אעפ"י שאינם עמהם במדינה משא"כ נזקים ותשמישים דלית להו קלא ולא בדקי אינשי בתר רשות דכל חד למידע נזקיו ותשמישיו וכי נמי בעי למבדק ליכא מאן דמודע ליה וכו' לפיכך לא קיימא חזקתייהו אלא בטוען בריא שראה ושתק ע"כ הרי החי' מבואר בין חזקת קרקע לנזקין ולק"מ) מ"מ הכא שטוען ברי שידע הממונה ושתק ל"א הריטב"א ז"ל דלא בא לאפוקי רק שאריכות הזמן לא תגרום לומר שמסתמא ידע וכבר בטוח"מ סי' קנ"ה כתב משם הרמב"ם דמי שהחזיק בנזק שיש לו חזקה כגון פותח חלון וכו' ואמר המחזיק אתה מכרת לי וכו' או ראית ושתקת ולא מחית והלה משיב עתה הוא שראיתי וכו' או מחיתי והיית דוחה אותי מיום ליום וכו' המזיק הוא מוחזק ורק ישבע היסת ויפטר ע"כ והגם שסיים שם וז"ל אבל לדעת א"א הרא"ש שלכל דבר צריך חזקת ג' שנים כ"ז שלא בירר שהחזיק כראוי אינו כלום ויסיר היזקו ע"כ מלבד שבש"ע פסק כהרמב"ם י"ל דגם הרא"ש יודה בנד"ז דגם הוא לא נחלק רק בהני דס"ל בהו דבעי חזקת ג' שנים (בפרישה הט' דכיון דבעו ג' שנים בעו נמי טענת מכר וכשאין שטר בידו ע"ז ריעא חזקתיה משא"ך הרמב"ם דדי בראה ושתק ע"ש) משא"כ בנזק אפלה דלכ"ע קי"ל לסתום לאלתר הוי חזקה גם הוא יאמר דהמזיק מוחזק. (הגם דיש לפקפק בזה לפי טענת לוי שבשעה שהראה להם השטר הלכו להם וכיון דקיימינן לזכות במונח דאין זכות מצד השטר י"ל דהוי מחי' בטעות ואינה מחי' כמ"ש בח"מ סוס"י כ"ה עיין במור"ם שם דזה דוקא בגילה דעתו שעשה הפשרה בשביל הדבר שטעה משא"כ בסתם וע"ש בפת"ש משם משכנות יעקב שכתב דדוקא בהטעום ב"ד ולא כשהטעה עצמו וגם פה הטעה הממונה עצמו דמי מנעו מלשאול על אותו שטר אם יש בו ממש) ובזה זכה לוי בדינו לטעם זה אם ישבע היסת ולטעם הראשון גם שבועה א"ץ זהו דעתי ומני"ר לו משפט הבחירה:
סימן לג
אודות ראובן שפתח פתח חנות מחצרו לרה"ר והיא סמוכה ממש למבוי שאינו מפולש הפתוח גם הוא לאותו רה"ר ומדוחק הקונים חוסמים את העוברים למבוי ופעמים מקיפים הם את הקונים ומתרבה עליהם הדרך ולזה מעכבים על ראובן לסלק פתחו והוא משיב שהדין הוא לפתוח לרה"ר בפרט שבלא"ה מוכרי ירקות יושבים שם למכור והוא כאחד מהם והם השיבו זה תדיר וזה אינו תדיר ע"כ גם בזה לא ידעתי במה נתלה ראובן וזכות דמאי. דגם למטוניה שהדין לפתוח לרה"ר ולא יוכלו בני רה"ר לעכבו מ"מ בני המבוי יכולים לעכב וה"ז דומה להך דסי' קס"ב חמש חצרות הפתוחות למבוי שאינו מפולש וכו' שאם בא לבנות בעל השניה אצטבא לפני פתחו או לפתוח פתח חדש בינו ובין הראשונה אע"ג דהראשונה אינה מעכבת עליו הפנימיות מעכבות מפני שמרבה עליהן את הדרך ה"ן אע"ג שבני רה"ר אין יכולים לעכב בני מבוי שמשתמשין עמו והוא אינו משתמש עמהן מעכבין וכן שם גבי מבואות המפולשין לעיר אחרת הסמוכה אע"ג דהסכימו בני המבוי לסותמם בני אותה העיר מעכבים. גם הב"י הביא שם מהריב"ש סי' ק"ק דאם מכרו בני העיר רה"ר לאחד לבנות בה השכנים יכולים לעכב וע"ש בגוף התשו' הבי"ר מדין מבואות הנז' ומשאר דוכתי. וא"כ נהי שיש לו רשות לפתוח לגבי רה"ר לא עדיף ממכרו לו ועכ"ז שכנים מעכבים דמי תלה זב"ז. וכ"ש שאם הוא חוסם או מזיק לבני רה"ר אין בזה דין פותח לרה"ר כמ"ש סוס"י קע"א (בב"י כ"כ משם הרשב"א) דאין אדם עשוי לפרוק משאו בדרכים והט' שמונע רגלי רבים עם משאותיהם גם בסי' קי"ז כתוב דאין להוציא לרה"ר דבר המיצר להם או דוחקם ובסי' קנ"ג מי שבא להחזיר שופכין לרה"ר מעכבין עליו וע"ש בסמ"ע הטעם משום שחוסמים העוברים ראה דאי מטי היזקא לבני רה"ר גם הם מעכבין ומינה כ"ש לשכנים. ומאי דק"ל בסי' קנ"ד דפותח לרה"ר אפי' אם אינו רחב ט"ז אמה. וגם חנות אם אין היז"ר לשכנגדו מוכרח דמיירי כשאין דוחק בזה לרה"ר ולא ריבוי דרך וכגון שיש סימטא לעמוד שם הקונים או שנכנסים תוך החנות וקונים:
גם תשובתם לטענתו שבלא"ה מוכרים ירקות וענו ואמרו זה תדיר וכו' צדקו יחדיו דמלבד מה שהביא הפוסק הי"ו ראיה לזה מהב"י בסי' קס"ב שכתב בשם הרמב"ן דאע"ג דדחקי רבים ועיילי עכ"ז מעכבים זה ע"ז דאינו דומה לעראי. ואני מצאתי זה בש"מ ב"ב לדס"ב משם הרשב"א עוד עיין ללח"ש סי' י"ד סי"ב שכתב בחזרת שופכין לרה"ר דאפי' במקום שעושים שפה לגגות ומשם נמשכים מי גשמים לרה"ר עכ"ז ל"מ להחזיר השופכין וכו' דזה מקרה וזה תדיר. והנה מקור נפתח לדב"ז וכל דכוותיה מב"ב ד"ו בשני גגות זה כנגד זה ורה"ר ביניהם דקאמר התם זה עושה מעקה לחצי גגו וזה וכו' ומסיק דרה"ר איצטריך לאשמועינן דאע"ג דבעי לאיצטנועי מבני רה"ר מצ"ל בני רה"ר לא חזו לי אלא ביממא את ביממא ולילייא בני רה"ר וכו' אשר משם נפרדו כל סוגי הדינים לחלק בין קבע לעראי ובתוס' הנזק ובזה צדקה טענתם נגד ראובן. עוד רואה אנכי כיון דהנך מוכרי ירקות הם אריסי בני המבוי וקבעו להם המקום הנז' למכור בו שיוכלו לשומרם מגנבה אפי' אילו המקום ההוא של ראובן הוא עכ"ז זכו בו ואינו יכול לדחוק לסלקם ממאי דקי"ל בסי' שע"ז מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו וכן מהך דמבואות המפולשין לעיר אחרת וז"פ שאין לראובן שום זכות נגד השכנים הנ' וד"ב:
סימן לד
לוי ויאודה יש להם אחוזה חצר אחת עליה ותחתית וסמוך לה חצר אחרת אשר חדריה התחתונים שלהם והעליות שעל גבם לראובן ושמעון וכל אחוזת לוי ויאודה הנז' ממושכנים ליששכר ומפני דוחקם מכרו בשטר כל אחוזתם יחד לשמעון שכנם כמות שהיא ממושכנת וגבו ממנו הכסף העודף לדמי המקנה. ויששכר אז לא היה בעיר רק בנו ואשתו והם לא מיחו גם יששכר בא לעיר כמה פעמים ולא מיחה ודורשים משפט האם עוד זכות ליששכר לסלק הקונה הנז' או לא:
ואני הייתי תמה מה מקום לשאלה אחר פסק הש"ע בסי' קע"ה דאין המלוה יכול להוציא מלוקח אפי' שאינו בן המצר. עד שראיתי פסקים מחו"ר מוגאדור ומראכש ע"ז אז ידעתי הס' עפ"י מ"ש בכרם חמר דל"ו ובס' ברית אבות וז"ל פסקו שהממשכן ביתו ואח"כ מכרה לאחר דהמלוה יכול לסלקו ואפי' למצרן אבל לא לשותף דידו ויד המלוה שוים וכל הקודם זכה ובהגהת הרה"ג כמהרפ"ב ז"ל כתב מקור פסקו כן הוא בתקנה מש' הש"ן ופשט המנהג כי"א שהביא מור"ם סי' קע"ה ע"כ. וחו"ר מראכש הי"ו זיכו לקונה כיון שיש לו עליות על אחת החצרות כי מצאו למהר"א חזן ז"ל כתב דדין שותף יש לו ממ"ש מרן סי' קס"ד שיש לבעל העליה שליש בקרקע ודלא כמור"ם בסי' קע"ה ע"כ. הן אמת כי מציאתם לא נפלאת היא וכתבה הט"ז עמ"ש הסמ"ע למור"ם דהא בעל העליה שותף כתב וכ"ן עיקר דהא אית ליה שליש בקרקע כמ"ש סי' קס"ד והוי שותף גמור ע"כ אבל אח"ה יש לפקפק בזה דאיך נעלם ממור"ם ש"ס ערוך בהבית והעליה דק"ל כרבי נתן דבעל העליה נוטל שליש בקרקע וכ"פ כל הפוס' וגם מרן בדבריו שם על תשו' הרא"ש איך שכח מ"ש בסי' קס"ד ח"ו. ולכן נראה דנהי שיש לו שליש לא משום שהוא שותף כי התו' שם בדקי"ז דכשאין לזה ולא לזה לבנות שיכול למכור בעה"ק כחו לאחר לבנות שם ומסתמא גם בגדולה ששלישה יספיק לבנין איירי ואי שותף ממש הרי בעל העלייה יכול לעכב שיחלוק עמו וישאיר חלקו שליש כי אין אדם רוצה למכור קרקעו שיוכל לבנותו כאשר תשיג ידו אלא משום שעבוד דאסיק אדעתיה בעת שמכר לו דהעלייה מפסדת בבית תלתא כמ"ש בש"ס (עיין בב"י סוס"י קס"ד משם הרשב"א דמשמע שאין לו רק שעבוד) וע"ז משועבד אותו קרקע כאפותיקי לגבות ממנו הכח שמכר לו שהוא הפסד שליש א"נ י"ל נהי דבגוף הקרקע שותפים היו קודם הבנין אבל כשבנו בית ועלייה הוברר חלק כ"א מהם זה בעליון וזה בתחתון והדרי שכנים ולא שותפים (אפ' דלז"ה כיוין הסמ"ע סקצ"ה לחלק בין בית ועלייה לארעא דחד ובתי דחד דפ' בש"ע שהם שותפי' ע"ש) ולפ"ז נדחית הראיה מסי' קס"ד:
והגם דהיה מקום לדקדק שדעת מרן דיש לבעל העלייה דין שותף כיון שפסק בש"ע כהטור בארעא דחד ובתי דחד דמארי בתי הוא שותף ומאי שנא בעל העלייה. (והגם שבב"י כתב ע"ד הטור לשון תשו' הרא"ש ורצה ללמוד דמארי בתי שותף וסיים שאין לשון תשו' מוכיח כן לאו למימרא דהרא"ש אינו סובר אלא יש לפ' כונתו שרוצה להעיר על הטור למה כתב זאת בלשון ונראה וכו' דחשיב כמו שותף כיון שמפו' בתשו' אביו ז"ל וע"ז תי' משום שאין לשון תשו' מוכיח כן כלו' ע"ז כתב ונראה) וכן ממ"ש בבד"ה לתרץ מה שהק' בב"י להרי"ף כיון דס"ל שאין למארי בתי דין מצרן רק כשיש לו כח לחזור ולבנות עולמית א"כ מהו הזכות הנשאר לבעה"ק למכור ותי' דמיירי בבית ועלייה ע"ש הרי פי' ארעא דחד וכו' בבית ועלייה ובארעא עא לחד וכו' ס"ל להטור דהם שותפים ופסק כמותו כן הוא בבית ועלייה. אבל מה אעשה מכיון שהסמ"ע וט"ז וש"ך ומהרא"ש סי' קכ"ח תמהו עליו למה יגרע בית ועלייה ממארי בתי ש"מ דסברי בדעתו דבבית ועלייה אין דין שותף בהם ועיין בסמ"ע סקצ"א כתב דמה שדקדק מהרא"ש ס"ל דהרא"ש לא קאי רק על הראיה שהביא מהרי"ף במארי בתי ולא על העלייה (אח"ה הרואה בב"י יראה שהעתיק תשו' הרא"ש על הבית והעלייה וכתב דהוי כמו שותף) ותי' בבד"ה יש לדחות דלא קאי רק לתרץ הקו' על הרי"ף ולא קאי ע"ד הטור והמדקדק בדברי הרי"ף והרמב"ם יראה דגם למארי בתי לא. נתנו רק כח מצרן ולא שותף. ולפ"ז לא מכרעא דעת מרן היכי סבר וכיון דמור"ם פשיט"ל דבעה"ע אינו שותף ידוע דבכה"ג פוסקים כמור"ם ז"ל ואזדא ליה מ"ש חו"ר מראכש. ואני תמה גם למטונייהו אמאי זיכו לו כל המקנה והלא השותף אינו קודם רק במה שהוא שותף בו ולא במאי דקאי אמצריה וכמ"ש בב"י ריש סי' קע"ה משם הר"י אלברצלוני ז"ל וכן הדין נותן שמאחר שיש לו חלק בקרקע בכל חלק שמוכר הוי מחצה שלו אחרי שלא הוברר והוא קודם לכל אדם ע"כ ועיין ב"י סצ"א ומור"ם סס"ב ופת"ש סקכ"ב ובבע"ח ח"א סי' ר' האריך בזה. ולא הי"ל להקדימו רק בחצר ששותף בה ולא בשניה (לכאורה נראה הפך זה ממה שתי' בב"י על הרי"ף במארי ביתא דיש לו כח לבנות שם תמיד מה נשאר לבעה"ק למכור שכתב שנשאר קרקע שלפני בנינו ועכ"ז מארי ביתא מעכבו. דנראה מזה ס"ל דגם במה שאין לו חלק מצי מעכב וכן הק' עליו הט"ז סנ"א דלהטור דיהיב ליה דין שותף היכי מצי מתוקמא בהכי הלא אין השותף קודם רק במה שיש לו חלק בו. מ"מ יש לדחות דאם מארי ביתא יש לו שם מדרך כפ"ר ובזה הוי שותף רק לולא שיש לו כח לחזור ולבנות ממילא מסתלק שעבודו זה והיה יכול למכור אבל כשיש לו כח זה נשאר שעבודו ויכול לעכב) ועלה ע"ד לתת תבלין לדבריהם דלשטתם שהוא שותף וזכה במקצת זכה בכל כיון שקנה כולם כאחד וזה דומה למ"ש בסי"ג אחד שלקח משנים שדה אחת ובא המצרן לסלקו מחציה אינו יכול אלא א"כ מסלקו מכולה או מניחו בכולה. וראיתי שאין הדמיון עולה יפה דהכא המצרן בא לסלקו מהכל ועוד דהכא ב' חצרות הם ולדמיון זה הנה כתב שם מור"ם דבב' שדות יכול לסלקו מא' ומניח לו אחת:
אבל אדמהפכינא בבי דרי אשכחנא מרגניתא מזה עצמו גם בלי טעם שותף לזכות את שמעון הנ' משום שקנה הכל בבת אחת כי הסמ"ע סקכ"ב כתב ע"ד מור"ם הנז' דדוקא בב' שדות מב' אנשים יוכל לסלקו מאחת אבל בב' שדות מאיש אחד אינו יכול לסלקו גם משניהם. וכ"ך שם הט"ז מהך דסל"ו מכר כל נכסיו לאחד אין בעל המצר יכול לסלקו שהרי היא והאחרת קנה כאחת ואפי' אם המצרן רוצה לקנות כל נכסיו וכו' אינו יכול לסלקו ע"כ וע"ש בב"י ובסמ"ע דטעמו משום פסידא דלוקח ומדקדקים ממ"ש שהרי היא והאחרת דאפי' בב' שדות מיירי ולא מכר לו כל נכסיו ולפ"ז מ"ש מור"ם בב' שדות של שני אנשים יוכל לסלקו מוכרח דמיירי בב' שדות שמבורר לכ"א שדה שלו וסד"א דיטעון הקונה שלא היה דעתו לקנות זה בל"ז קמ"ל דלא משגחינן ביה דאי מיירי בב' שדות שמשותפים ב' אנשים בכל אחת מהם הו"ל ודאי כשני שדות לאיש אחד שיש לכ"א חצי כ"א ושייך בה פסידא דלוקח ול"מ מצרן לסלק. וא"כ בנד"ז דהוי כה"ג גם מצרן אינו יכול לסלק. והגם דהש"ך סקי"ב ס"ל דבב' שדות אפי' מאיש אחד יכול לסלק הנה כל האחרונים כתבו שדוחק להגיה ברמב"ם והש"ע שהרי היא והאחרות במקום והאחרת ולאו דסמכא היא וגם הוא לא כ"כ רק בימי חורפו ולו והי דיש מחלוקת הא קי"ל בסמ"ה דהלוקח הוא המוחזק:
ועוד דמ"ש חו"ר מוגאדור הי"ו לזכותו יש בו די והותר והגם שלכאורה יש לפקפק בטעמם הראשון שכתבו מדלא נכתב אותה תקנה בתקנות מראכש משמע דלדידהו אין שם תקנה והם נגררים אחריהם דאין זה ראיה די"ל דבלא"ה חייבים לנהוג כן מהדין כיון שכתב מור"ם בזה וכן נ"ל להורות והמשכה"ר מע"ש אוע"ו כתב שמקובל מרבותיו שנהגו לפסוק כמור"ם במקום שכותב כן ע"ש מ"מ כיון שעדות המשכה"ר אינו אלא שנהגו וכו' הנה מפו' בהרא"ש הבי"ד הטור סי' ס' דכשאין בירור למנהג יעמוד הדבר על דין תורה והכא אינו ברור אם נהגו כן במראכש וסביבותיה וכ"ש פה דהלוקח הוא המוחזק וכמ"ש:
גם מ"ש לזכותו משום שלא היה יששכר בעיר גם הוא נכון וקיים כמ"ש בש"ע סל"ד ועם שפקפקו בו כי אולי גם בזה יש עדיפות למלוה ממצרן מלבד מה שדחו זה בראיות רואהו אני מוכרע מהרא"ש אבוה דהאי דינא שבפ' איזהו נשך. דס"ח גבי מאי משכונא. דשכונה גביה נ"מ לדדב"מ למד זה מפירש"י ושם מבואר דאין עדיפות למלוה רק שהוא מצרן ושכן טוב יותר משאר מצרנים אבל סוף סוף מצרן שמו (עיין בש"מ שם) וא"כ מילתא דליתא במצרן ליתיה גביה נמי. ועוד אפי' בשותף גופיה דעדיף ממצרן משמע מהרא"ש בפ' המקבל דק"ח דכל עדיפותו אינו רק משום ועשית הישר והטוב דגבי מאן דאחזיק ביני אחי ושותפי הביא מח' הש"ס דאי משום דדב"מ לא מסלקינן ונהרדעי אמרי אפי' משום דדב"מ מסלקינן משום ועשית הישר והטוב וסיים כלו' אף בזה שייך ועשית היוה"ט ע"כ דנראה הפ' דלקמאי אין ועשית היוה"ט רק באחזיק ביני אחי ושותפי ולנהרדעי אף בכל שכן ע"ש וכיון דגם ביני אחי ושותפי אינו רק משום ועשית היוה"ט ממילא כשיש פסידא למוכר וכגון שהמצרן אינו בעיר אין עדיפות לשותף בזה. שו"ר דבהא גופה שאין המצרן בעיר אסיקו כן הפוס' דגם אם הוא שותף אינו יכול לסלק והמה מהרלב"ח סי' ס"א והרדב"ז שם ומהר"א בן שושאן שם האריך לפלפל דאין עדיפות לשותף רק משום היוה"ט גם מהר"א בן חיים במ"ץ ח"א סי' י"ב האריך ובדנ"ח כתב דהדבר פשוט יותר מביעתא בכותחא דאין עדיפות לאח ושותף במקום פסידא דמוכר וכ"כ נ"י ע"ד ר"ן וכו' ע"ש וגם המ"ץ שם הכי פשיט"ל וגם מהר"ש יונה שם בדס"ב כתב דבצורך מוכר אין עדיפות לאח ושותף גם מהר"מ אלשקאר סי' קי"ח כשאין השותף בעיר כתב דאין לו עדיפות בזה ממצרן ורק ממהר"מ משמע דעדיף כשאין חלקו מבורר ואסיק משמיה כי יכוף לשותפו לברר חלקו להעמידו ביד לוקח ע"ש לא נשאר רק מהרש"ך ח"א סי' קט"ו שכתב דשותף עדיף וכבר במ"ץ שם דחה דבריו ובלא"ה הלוקח מוחזק וכ"ש דאפ' דבמשכונא יודה שאין כחה כשותף ובזה זכה שמעון דנ"ד במקחו: