אור ברסלב
יש מאין חלק א אבן העזר

יש מאין חלק א· רבי אליהו ילוז

אבן העזר

יורה דעה

סימן יט

אלמנה הרה לזנונים וכשאמרו לה מה טיבו של עובר זה אמרה מאיש פ' וכשר הוא כי פיתני וטבלתי לנידתי וכאשר ילדה בת ותבעה ממנו דמי הנקה כיחש בה ונשבע להד"מ ופטרוהו בדה"ץ. ועתה האם תובעת לדעת אם בתה כשרה לבא בקהל הא לא"ה תמסרנה לגוים לזונה ותהיה נטמעת בהם:

ואען ואומר כי מוצא דב"ז מקדושין דע"ד. אבא שאול היה קורא לשתוקי בדוקי ופריך תנינא חדא זמנא היתה מעוברת ואמ"ל מה טיבו של עובר זה אמ"ל מאיש פ' וכהן הוא ר"ג ור"א אומרים נאמנת וכו' ואמר"י אמר שמואל הלכה כר"ג חדא להכשיר בה וחדא להכשיר בבתה ולמ"ד המכשיר בה מכשיר בבתה אבא שאול מאי אתא לאשמועי' וכו' אפי' ברוב פסולים אצלה אמר רבא ה' כאבא שאול ע"כ והכי אתמר התם דע"ו גבי ארוסה שעיברה ע"ש וכ"פ הרי"ף בסו"פ אלמנה לכ"ג והרמב"ם פט"ו מהא"ב הי"א וי"ד והטור והש"ע באה"ע סי' ד' סכ"ו ועיין בב"ש סקל"ט מ"ש בשם ה"ה והר"ן ורוב הפוס' הטעם משום דבלא דבורה היה הולד ספק וכשר דמדאורייתא כשר לבא בקהל משו"ה נאמנת וכו' ע"ש. וא"כ בנ"ד דנבדקה האם ואמרה לכשר נבעלתי הולד כשר ואפי' ברוב פסולים אצלה דהיינו קרובים נתינים וממזרים כמ"ש. כ"ש הכא דמקום השאלה עיר שרובה נכרים היא וכבר פסק בש"ע סי' ד' דהאידנא נתבלבלו האומות וכו' וא"כ כולהו דין עבד וכותי אית להו ומפו' שם בסי"ט שאם באו על בת ישראל בין פנויה בין אשת איש הולד כשר ופגום לכהונה. ואינו נקרא ס' ממזר אלא משום דילמא אזלא איהי לגבייהו דהו"ל קבוע וכמחצה ע"מ דמי ועכ"ז הא קי"ל ס' ממזר יבא רק משום מעלה עשו ביוחסין כמ"ש כ"ז בקדושין דע"ג ע"א ומעתה למאי ניחוש לה אי משום דקי"ל בזה"ז סתם פנויה בחזקת נדה שאינן טובלות הנה שם בסי"ג מפו' בבא על הנדה שאעפ"י שהולד פגום אינו ממזר אפי' מדרבנן ובבאה"ט סקי"א כתב דהאי פגום לאו לכהונה קאמר אלא שאין משפחתו מיוחסת וכ"כ הלבוש סוס"י וי"ו וכ"ש הכא שאמרה שטבלה לנדתה דנאמנת לסלק מעליו אותו פגם כנאמנותה להכשירו בקהל ועיין למהר"י אדרבי סי' קנ"ב אי נאמנת לסלק מעל בנה גם ש"ר שהוא בן פנויה שכתב שהיא נאמנת. ומינה לנד"ז:

אך לבי מהסס בזה כיון שהנטען מכחישה בברי ובכתובות די"ו ע"א אמרו ע"כ לא קאמר ר"ג התם אלא בברי ושמא אבל בברי וברי לא ולכן באומרת בתולה נשאתני והוא מכחיש בעי' עדים שיצתה בהינומא ע"ש וכ"פ הרמב"ם בה"א פט"ו ובש"ע אה"ע סי' צ"ו סט"ו וכ"כ הגאון בעל הפלאה על משנת מאיש פ' וכהן הוא דכשהוא מכחישה הו"ל ברי וברי ול"א ר"ג. וכ"כ הרב פ"מ ח"ג סי' מ"ג בנדונו דנאמנת בברי להכשיר הולד אפי' ברוב פסולים מיהו ההיא מיירי בדליתיה קמן דלישייליה אבל באיתיה קמן ומכחיש הולד לפחות ס' ממזר. וכן חזר לשנות לבסוף דכיון דטוען ברי נגדה יש לשפוט ס' ממזרות בבן הלז ואין ראוי להשיאו בבת יש' ולא בממזרת כ"א גיורת ע"כ. וכן יש ללמוד מדברי הריטב"א הבי"ד הנמק"י פ' אלמנה לכ"ג וז"ל אבל בפנויה שילדה ואמרה מפ' הוא אעפ"י שנאמנת להכשירו ליוחסין מדשמואל ואבא שאול כשהוא שותק וכו' אינה נאמנת ליורשו ע"כ. משמע דוקא כשהוא שותק נאמנת ולא במכחיש וכ"כ שם לעיל מזה גבי ארוסה שעיברה שאם ארוסה מכחישה ואומר דלאו מיניה אינו נאמן עליה לפוסלה אבל נאמן הוא על הבן דהא ברי וברי הוא והתורה האמינה את האב על הבן וכ"כ הרמב"ם ז"ל. ודברי הרמב"ם הם בפט"ו מהא"ב הי"ז וע"ש במ"מ מקור הדברים מכתובות די"ג ע"ב בההוא ארוס וארוסתו דאתו לקמיה דרב יוסף וכו' וגם הר"ן הבי"ד הב"י סי' ד' כן פי' בההיא דארוס וארוסתו וכ"כ הרא"ש בתשו' כלל ל"ב ובש"ע סכ"ז גבי ארוסה ואם אינו מודה אלא מכחישה שאינו ממנו הולד ממזר ודאי. אשר מכ"ז יש לדון דבברי וברי הולד ממזר והגם דיש לחלק דהנך רבוואתא ל"א אלא גבי ארוסה מטעם דהתו' האמינה לאב משא"כ בפנויה ודלא כמ"ש הרבנים הנז' מ"מ הרי לא חלקו הם ואולי גם בפנויה כן או לפחות יודו בפנויה דס' ממזר מיהא הוי בפרט כיון שהריטב"א והפ"מ וס' הכתובה אמרו בפי' בפנויה יש לנו לומר ילמוד סתום מהמפורש:

אמנם שו"ר לעומת זה להקת הפוס' דבפנויה אעפ"י שמכחישה בלא הד"מ מ"מ הולד כשר עיין להריב"ש סי' מ"א שכתב בדכ"ד ע"ב ואעפ"י שנאמנת להכשיר הולד אינה נאמנת להוציא ממון והתם במכחישה איירי כיעו"ש וכדבריו כתב מהר"מ אלשקאר סי' פ"ב ועיין למהר"י מינץ סי' ז'. והרב אהל יעקב בסי' מ"ט בפנויה שאמרה נתעברה מראובן והוא מכחיש ונשבע ע"ז ומת והשתוקי היה מזכיר שם ראובן בעלותו לס"ת כתב דדיה שתהא נאמנת להכשירו בקהל ולא למשדייה בתריה להיות בנו לכל דבר ובסי' ן' ונ"א ביאר יותר דנאמנת להכשירו בקהל אעפ"י שמכחיש וכן בסי' נ"ב והנמשך כל הרבנים מסכימי'ם לפתח'ו בזה. גם בנוב"י תנינא סי' מ' העלה במכחיש דאעפ"י שהיא נאמנת להכשירו לקהל אינה נאמנת להחזיקו בבנו ודאי להיות לוי וכ"כ הגרע"א בתשו' דצ"ג ע"ב ד"ה ולכאורה ע"ש. וכן רבים ושלמים כתבו כן ילאה העט למנותם. והדבר מבואר בת"ה סי' רס"ז על פנויה שבכרה וילדה בן ואמרה ליש' נבעלתי והוא פטור מפדיון כי היא כהנת והנטען מכחיש ואומר לגוי נבעלה בהוכחות וממילא יחייב בפדיון דבת כהן לגוי הרי היא כזרה ובנה חייב בה' סלעים כדקי"ל בפ' יש בכור ואסיק הרב דנאמנת כר"ג ואב"ש וא"ת שאנ"ה דמתכחשא מההוא דקאמרה מיניה מה בכך מ"מ במה שאמרה לכשר נבעלתי לא אתכחשא ואיהו לא מהימן להכחישה אלא דלאו מיניה ולא לפסול הבן ע"כ וכ"פ מור"ם בהגה סי' ד' דפנויה שאמרה זהו בן פלוני והוא אומר מממזר נתעברה אינו נאמן והיא נאמנת להכשירו ע"ש ויש להרחיב טעם הדבר אמאי לא מהימן גם בברי עפ"י מ"ש הב"מ סי' ד' סכ"ז גבי הארוס מכחיש לארוסה דכתב הש"ע הולד ממזר והאשה אינה בחזקת זונה שהק' היש"ש בפ"ז דיבמות סי' י"א ע"ז דהא בברי וברי מודה ר"ג ותהיה האשה בחזקת זונה וע"ז תי' הב"מ דלא הודה ר"ג רק כשבע"ד טוען ברי במה שנוגע אליו (כגון בתולה נשאתני ואומר לא) אבל הכא דלדידה ברי ולעולם שמא משום הכחשתו אינו אפי' ע"א כשר ולא מהימן לאפוקה מחזקתה ע"כ. וכ"ר לה' שבילי דוד שהק' ע"ד מורם הנז' דמאי מעליותא מיניה דטוען ברי מממזר נתעברה. ותי' דברי דידה מהני לגבה דלאו משום נאמנות לחוד אלא שהוא מסלק הריעותא הואיל דלדידה ליכא ספק לא מיקרי ריעותא וה"ן לגבי בתה נסתלק הריעותא ובחזקת כשרות קיימא עש"ב. והעולה מדבריהם ז"ל בנד"ד דאעפ"י שהוא מכחיש אינו נאמן להוציא הבת מחזקתה ואע"ג דהרב שב"ד ז"ל סיים שם דלטעם הר"ן וה"ה להכשיר הולד משום דבלא דבריה ס' ממזר מה"ת מותר יוצא דלא מהני ברי דידה לבת במקום שמכחיש מ"מ בנד"ד שגם הוא ל"א מממזר נתעברה אלא דלאו מיניה נראה דגם ה"ה והר"ן יודו ושייך טעמם לסמוך על ברי דידה דבלא"ה ס' ממזר מה"ת יבא וליכא הכחשתו בברי דמממזר נתעברה וגם היש"ש יודה בזה ול"ק רק בארוסה דאין לה היתר רק בתלייתה בו וכשהוא מכחיש הו"ל לפי דבריו זונה ודאי משא"כ בפנויה דהגם דלאו מיניה אפשר לכשר אחר נבעלה. וכן כתב הנוב"י סי' ד' במי שאמר על אשתו שהעובר אינו ממנו אלא בן זנונים שהרבנים השואלים שם דנוהו בממזר והוא ז"ל תמה עליהם שכיון שלא אמר ממזר אלא שאינו ממנו הנה הרמב"ם פט"ו מהא"ב בהט"ז כתב שהאומר עובר זה אינו בני והוא ממזר ה"ז ממזר ודאי ואילו בהי"ט כתב שהאומר אינו בני וכו' ה"ז בחזקת ממזר כלו' ס' ממזר. והיינו דבהי"ט לא אמר שהוא ממזר רק שאינו בנו. ואולי מערבי נתעברה וכ"כ הב"ש סקנ"ב ואע"ג דהטור ס"ל דהוי ממזר ודאי מי יקל ראש להתירו בממזרת נגד הרמב"ם דמסתבר טעמיה עכת"ד. ומינה לנ"ד בפנוייה אפי' לה"ה והר"ן דמטעמם יוצא דל"מ ברי דידה במקום ברי דידיה מ"מ כשלא אמר רק דלאו מיניה י"ל דאפשר מכשר אחר נתעברה וקם ברי דידה להכשירו (כן יש להוכיח מהב"ש סקנ"ב דכתב דלשטת הטור דהוי ממזר ודאי ק' על ה"ה דכתב דנאמנת לומר מכותי נבעלתי והולד כשר ואי ה"ה ל"א רק בלא נבדק מאי קו' והרי הטור ל"ק רק בנבדק ואמר אינו בנו אלא ס"ל דגם ה"ה איירי בנבדק ואמר אינו בנו ונאמנת):

זולת אכתי עומד נגדי מ"ש השעה"מ שם בהא"ב הי"ז ליישב סתירת ב' הלכות הרמב"ם הנז' דבהט"ו מיירי שתלתה בבעלה לומר ממנו נתעברה דאז לא תלינן בגוי ועבד ולזה הולד ממזר ודאי משא"כ בהי"ט שהיא אינה טוענת כלום נשאר הבן בספק שמא מגוי נתעברה ובזה השוה הטור להרמב"ם ז"ל ותמה על הב"ש עש"ב ולפי"ד נמי בנ"ד שתלתה בזה והוא מכחיש אזל הברי דידה שאין לתלות היפך טענתה ואין חילוק בין אשת איש לפנויה אלא דבא"א כיון דהורע ברי דידה בהכחשתו הו"ל ודאי ממזר ובפנויה כיון דאין כח לברי דידה מדידיה נשאר הדבר בספק ממזר. ואפ' דה"ט דהנמק"י ופ"מ וס' כתובה שכתבו דבפנויה כשהוא מכחיש הו"ל ס' ממזר. אלא דאפ"ל דהנמק"י ס' כדעת המתירים ומאי דלא נקט מכחיש אלא שותק משום רבותא דירושה דאיירי בה דל"מ במכחיש דאינה נאמנת אלא גם שותק אינה נאמנת להורישו וכ"מ ממ"ש לבסוף וז"ל ואין הנאמנות שלה באדם מסויים יותר מאחר אלא הנאמנות שלה שנבעלה לכשר לה משום חזקה דגופה וכו' ע"כ וזה שייך גם במכחיש וכמ"ש התה"ד ז"ל. וגם הפ"מ ז"ל י"ל דל"א רק התם דהריעה חזקתה ואמרה שנבעלה מחתנה דס"ל כל נאמנותה מכח חזקתה ומועיל גם לבתה וכמ"ש השב"ד שם בטעם הרמב"ם ולכן כשהריעה חזקתה הו"ל ס' ממזר בכח הכחשתו ונהי שכתב הרב שם דהודאתה לאו כלום שאין אדם מע"ר היינו דלא למשוייה ודאי ממזר אלא ס' ממזר. אבל כשאמרה לכשר נבעלתי והוא מכחיש דלא הריעה חזקתה יודה הרב. גם ראיתי להחת"ס אה"ע סי' כ"ט תמה ע"ד רבו ס' כתובה דבברי וברי לא מהימנא וכתב דברי וברי ל"ש רק בטענת ממון וכו' (כדברי הרב ב"מ ז"ל) וגם על העובר יש לדון דחזקת האם מועלת ואין ברי שלו מועיל נגדה וכו' (כדברי השב"ד ז"ל) ואפי' לגבי הארוס דאמרי' שוייא אנפשיה חתי"ד הכא אין מכחישה שלא נבעלה לכשר אלא דלאו מיניה נראה שאין לכופו להוציא וכו' (כחילוק הנוב"י ז"ל) ע"כ ונמצא לפי"ז השעה"מ יחיד בדב"ז והגם דהחק"ל ח"ב לאה"ע דע"ח קאי בשיטתו הלא מחלפא שיטתו בח"א ליו"ד דקע"ז שתמה עליו ע"ש וא"כ הלכה כרבים. אלא דאינו שוה לי כיון שבש"ע סכ"ז תפס כהטור דבמכחיש שאינו ממנו הולד ממזר ודאי נראה דס"ל כחילוק השעה"מ ועיין בב"ש ססקמ"ד מ"ש בשם הפרישה וא"כ הדבר צ"ת:

ומ"מ בנד"ד שנראה מהשאלה שבהיותה מעוברת העידה שלכשר נבעלה ולא הוכחשה עד ששאלה דמי יניקה נראה דבזה כ"ע מודו דנאמנת וכ"כ השב"ד ז"ל שם לתרץ ההיא דהכחישה הארוס דעכ"ז אינה בחזקת זונה משום דמיירי כשהעידה תחילה דאז הו"ל כשנים ואין ע"א יכול להכחישה ורמז בזה להש"ך ביו"ד סי' זכ"ר והוא מש"ש בסקי"ד ד"ה העולה דבדבר דאיכא חזקה אמרי' אוקי גברא לגבי גברא ואוקי מילתא אחזקתה מיהו כ"ז בבאו בבת אחת אבל בזא"ז הא' הוא כב' עדים ואחרון ע"א וכו' והגם שפקפק שם די"ל דוקא בדבר שבערוה י"ל כן חזר והעלה דה"ה לכל מילי ע"ש וזה עולה גם לדעת ה"ה והר"ן וכ"כ השב"ד שם באוי"א ורמז לדברי הב"ש סי' ד' סק"ס שמבואר שם דבמקום שהאמינה תורה ע"א אפי' לא פסקו הב"ד עפי"ו רק שהגיד שוב לא מתכחש בע"א ומפ"כ הוצרך הר"ן לתת טעם במערער חד דפוסל עדות חיה מפני שהיא מן התקנה ולא מן מן הדין ע"כ והגם דממקום שבא נראה לכאורה להיפך דכמו שבחיה הדין אף שהקדימה עדותה כל שלא נתקבל בב"ד מועיל ערער חד כן ראוי לדון בשאר נשים והול"ל דדינו אינו מועיל לה"ה והר"ן רק בנתקבלה עדותה בב"ד ולא בהעידה תחילה דנראה גם שלא בב"ד מ"מ דבריו חיים וקיימים כי המש"ל פט"ו מהא"ב הי"א נסתפק אם נאמנות החיה והאם מן התקנה להכשיר הולד או מן הדין ותלי זייניה בדברי הר"ן שבב"ש ומוכח מדב"ק דנ"מ לענין ערער חד דאי מן התקנה שמיה ערער ואי מן הדין לא הפשיט דנאמנות האם מן הדין ודחיה מן התקנה ע"ש ולפי"ז יפה כיוין השב"ד ז"ל דהאם שהיא מן הדין נאמנת כשהעידה תחילה גם שלא בב"ד וערער דאח"ז ל"ש ערער משא"כ בחיה וכו' ונ"ד עדות האם היא זאת ולא עדות חיה מכ"ש שיש לצרף לזה ס' הנך רבוותא דגם בהכחיש בשעת עדות ואמר מממזר נתעברה דמהימנא וק"ו לדידן דלא הכחיש רק דלאו מיניה. ויוצא מזה ג' ספקות כמובן. ועוד דמקום השאלה דידן היא עיר שרובה נכרים ורוב יש' שבה כשרים ועיין להרב נדיב לב אה"ע סי' ג' שפלפל בזה ובדי"ב כתב הכלל העולה וכו' דבלא נבדקה מהני חד רוב בפסולי קהל ול"ב תרי רובי רק ליחוסי כהונה והגם די"ח בזה וכו' מודו בנ"ד דאיכא תרי רובי רוב גוים וכולם כשרים ורוב יש' כשרים וכו' והגם דתרי רובי הללו הם בעיר וכל הקבוע כמע"מ דמי וכו' יש להתיר גם להאוסרים דאיכא ג' ספיקי ס' אזלי אינהו לגבה ואת"ל אזלא איהי שמא לגוי נבעלה ואת"ל ליש' שמא לכשר נבעלה וכתב משם מ"א החק"ל ביו"ד ח"א סי' פ"ט דס"ס מועיל גם בפסולי קהל ע"ש והגם שבא רעהו הרב אחי וראש שם בסי' ד' וחקרו דגם בפסולי קהל בעי' תרי רובי והנך תרי ס' דגוים ויש' חד הוו כיון דכולם כשרים הנה בסי' ה' חזר וחזק דבריו והרב אח"ו הגם שהוסיף שנית ידו בכל פרטי דבריו בהני שתיק ליה ע"ש ומה גם דיש תלתא ס' מצד אחר שמא נאמנת גם במכחיש ואין שם שום ס' ואת"ל דאינה נאמנת והוא ס' שמא אזל איהו לגבה ואת"ל אזלא איהי שמא לכשר אזלא. ועוד דגם למי שאין מאמינים אותה אין חושבין הולד כ"א ס' ממזר דמן התורה שרי ורק משום מעלה ביוחסי' החמירו וכשנפל עוד ס' אין עוד חשש מעלת יוחסין וכ"כ הרב צל הכסף ח"ב די"ג ע"א ע"ש ויש עוד לצרף קולא אחרת ממה שאמרה אם המרשעת שאם לא תמצא היתר לבת תתננה לגוים ליטמע בהם וכ"כ הנוב"י מ"ב סי' ז"ך אעפ"י שנטה להחמיר שם סיים וז"ל אך אחר שהזכיר הרב השואל שיש חשש שיקחוה למלכות וכו' אמרתי כיון שעכ"פ אין כאן איסור תורה וכו' שרינן ליה איסורא זוטא ולא גרע מהמבו' בא"ח סוס"י ש"ו במי שהגידו לו שרוצים לאנוס בתו להמיר דמותר ללכת בשבת. והגם כי הרב הוצרך לומר שם דהמשודך פושע כדי שגם הרשב"א יודה. כבר אני כתבתי במ"א דכל שהוא אמוד לעבור גם אם בתחילתו לא הוי פושע אמרי' ביה חטוא כדי שיזכה חבירך והוכרחתי כן מהפוס' א"כ איפוא גם בנד"ז דנראה שהיא אמודה לתתה חל דינו דנוב"י ז"ל להקל להתירה:

גם אין לחוש מלהשיאה מיהא באותה עיר שמא תפגע בקרובים וכמ"ש מרן בסי' ד' סל"ז וכן השתוקי וכו' ואיזוהי אשה שאפשר שתהיה ערוה עליו כל אשה שאביה או אחיה קיימים בשעה שנתעברה אמו וכו' וכן חשש הרב משה ידבר בה' אישות סי' א' והנד"ל שם די"ג דלאו מילתא היא ועיין מ"ש הב"ש שם סקס"ו וז"ל כבר כתבתי שתוקי אם אין בו חשש ממזר מותר לישא אשה ואין חוששי' שמא יקח אחותו כמ"ש הרמב"ם פט"ו מהא"ב ע"כ ודברי הרמב"ם מפו' בהכ"ט שאין השתוקי והאסופי אסור בכל אשה שאפשר שתהיה ערוה עליו וכו' וכבר הרב אח"ו תמה מזה על המש"י והנד"ל ז"ל והנד"ל הודה לו שנשמט וכו' ויש להורות פנים להתירה גם בקרובי האיש שתלתה בו כיון שמכחיש. דנהי שהרמב"ם שם כתב בהי"ד הפנויה שזנתה וכו' ויראה ליש חוששי' לדבריה ויהיה הבן אסור בקרובות האיש פ' מספק וה"ה כתב דס' נכונה היא וכ"פ בש"ע סי' ד' סכ"ו מ"מ הדב"ש ז"ל סי' שנ"ח הוא וב"ד הסכימו דלא נאמר זה רק בשותק וכו' ולא במכחיש והבי"ד היא"ה בהגה"ט אונ"ו וגם הנוב"י מה"ת סי' מ' חילק כן אלא שהוא ז"ל הצריך תלמוד גם הגרע"א סי' ק"י דצ"ג נסתפק באב האומר זה אינו בני אם נאמן גם להתירו בקרובים ומ"מ נראה דלא שבקי' פשיטות הדב"ש מקמי ספיקייהו. ובפרט דיש להמציא בזה ס"ס:

אך להתירה לקהל כהונה אנכי ירא הגם דבש"ע סי' וי"ו סי"ח כתב ראוה שנבעלה או שנתעברה בעיר אפי' לא היה שוכן שם אלא כותי אחד וכו' ה"ז לא תנשא לכהונה שכל הקבוע כמע"מ דמי ואם נישאת לא תצא כיון שאומרת לכשר נבעלתי וכתב הב"ש סוסקל"א כשהולד כשר לקהל כשר ג"כ לכהן וא"א לחלק ביניהם אפי' ברוב ממזרים והיא אומרת לכשר נבעלתי כשר הולד אף לכהונה מיהו אם גרושה אז שייך בולד לכתחילה ודיעבד כי שמא כהן בא עליה והולד חלל ע"כ ונד"ז הוא באלמנה וכ"כ התוי"ט בפ"א דכתובות מ"ט שכ"ד ה"ה והר"ן ומסתפק בדעת רע"ב וכ"כ פ"ד דקדושין מ"ב וכ"ד השואל בתשו' רמ"א סי' כ"ג והנד"ל שם בדי"ג ע"א כתב וכבר נתבאר דלדעת כה"פ הולד חשוב דיעבד וכשר מ"מ לעומת זה רבו האוסרים דרמ"א שם בסי' כ"ד השיב דדין הבת כדין האם ולכתחילה לא תנשא וכן חיזק דבריו בסי' ז"ך והדב"מ דקדק מהגהת רמ"א בש"ע סו' סי"ז שכ"ד מדכתב מלת היא ובתה וצדד לדחות דברי השואל ולקיים דברי מור"ם וכן החליט רש"ל בתשו' סי' י"ז גם התוי"ט כתב מה"ה פט"ו מא"ב שהביא כן בשם מאן דהוא ובתשו' רעק"א סי' צ"א אחר דשקו"ט טובא בזה וישב דברי הב"ש כתב מאן ספין ומאן רקיע להקל נגד מור"ם ע"ש והנה חלילה לומר דאישתמיט כל אלה מהנד"ל וכתב דלכה"פ הולד חשוב דיעבד אלא נראה שלא כ"כ רק שלא להחמיר לכתחילה לענין פסולי קהל ונמצא מכל האמור דלבא בקהל ההיתר בשופי אך לקהל כהונה אין בידי להתיר וה' ימ"ן אמן. אחז"ר בא לידי ס' גבעת שאול לבעל ס' כתובה ושם ראיתי באה"ע סי' ד' כתב דאף להיש"ש שהק' בברי וברי לא מהימנא ל"א אלא בארוס דליכא מגו אבל בפנויה דהיתה יכולה לומר לכשר נבעלתי ואמרה לפ' נאמנת במגו במקום ע"א ותמה על הכנס"י דאסר אפי' במקום מגו והבי"ר לדבריו מסי' ז' דשבויה שאמרה נשביתי וטהורה אני נאמנת אפי' במקום ע"א במגו ע"ש:

סימן כ

בחור כארזים הגיד עליו שכנו שבהיותו ילד ראהו מטיל מים ועושה כיפה מנקב בתחתית הגיד שלא מנקב ראש הגויה לכן כעת נבדק ונמצא שנקב ראש הגויה סתום אך בתחתית הגיד סמוך ממש לחבור קצוות הבשר שבראש הגיד שם יש נקב ואומר הבחור שמשם מזריע משם משתין בקלוח. ונחקרה אמו איך ומתי נעשה זה והשיבה שבעת לדתה נחלית בקדחת והיתה רוחצת אותו מבלי דעת עד אחר שלשה חדשים מע"מ הרגיש אביו בשינוי זה והראהו למוהל בקי והשיב דלא איכפת והרבה נולדים כך. ונחקרה האם שאלו למוהל אולי קלקלו בעת המילה והשיבה איני זוכרת ואח"ז הלך אחד מהמורים ובדק הבחור אצל רופא ישראל לראות אם נובתא דש"ז חלול מהנקב ומעלה לסוף הגיד ובדקו בשפוד ברזל והיה הולך מהנקב ואילך לצד הגוף אבל לצד ראש הגויה לא רצה לעבור כלל והרופא לפי תומו אמר שמצד זה ראוי להוליד. אך מצד ביצתו הימנית שעומדת בין הגיד והירך ולא ירדה לכיס אמר שהרוב ממין זה לדברי הרופאים אינו מוליד והמיעוט בנים יולדו להם. ואם ירצה הבחור יוכל לעשות לו נתוח להורידה לכיס. וגם אמו היתה יכולה למעך בקטנותו והיתה יורדת לכיס. ושאל אותו המורה אם דב"ז מבטן ומהריון או מתחדש והשיב דזה א"א להיות רק ממעי אמו. גם הבחור הזה מלא שערות גדולות בזקן עליון ותחתון ככל האנשים ונשאלתי אם יוכל לבא בקהל יש' או לא:

הנה הגם שידעתי מיעוט ערכי. אבל מעוני האיש הזה אשר לא יוכל לעמוד במקום גדולים וראיתי מ"ש הפוס' ז"ל שמצו"ר להטפל בעגונא דאתתא והוא תקון לשכינה וכ"ש בטלטולא דגברא כאשר אספו נגדם רבני אזמיר בס' חו"ש ח"ב סי' י"ב וזולתם לזה נטפלתי לזעקתו הגם שאיני מופנה. ותחילה אביא שרש דבר שהנקב פוסל בגיד מיבמות דע"ו ת"ר ניקב פסול מפני שהוא שותת נסתם כשר מפני שהוא מוליד. אך באיזה מקום בגיד יפסול הנקב שם אמר שמואל ניקב ונסתם כל שאילו נקרי ונקרע פסול ואי לאו כשר הוי בה רבא היכא אי למטה מעטרה אפי' נכרת נמי אלא בעטרה עצמה ועיין פירש"י דלמעלה מעטרה ליכא לאוקמא דהתם ודאי לא מקרע שאין הזרע דוחה ומתאסף אלא אצל נקב יציאתו ע"כ. ובדע"ה נמי אתמר נקב למטה מעטרה רחב"א ס' לאכשורי אמ"ל רב אסי הכי אמר ריב"ל עטרה כל שהוא מעכבת ע"כ ופירש"י עטרה שורה גבוהה המקפת סביבות הגיד. ניקב למטה מעטרה בסוף הגיד כלפי קרקע והולך הנקב באלכסון ויוצא כנגדו למעלה מעטרה כלפי הגוף ע"כ והתו' שם פירשו באו"א ונעתיק דברי הטור אה"ע סי' ה' שנשען על דבריהם ומשם יבואר הענין וז"ל בראש הגיד יש בשר ובחבורו לגיד הוא גבוה ומקיף סביב הגיד ונקרא עטרה ואותו היקף אינו בעגול ישר אלא בעליונו של גיד מארכת העטרה כלפי הגוף ומתקצרת והולכת בתחתיתו עד קרוב לראשו של גיד ואותו הבשר אין דינו כשאר הגיד שאפי' אם נחתך כולו ולא נשאר אלא מלא החוט ע"פ רוב העטרה לצד הגוף כשר לפיכך ניקב למטה מהעטרה לצד הקרקע כשר ניקבה העטרה עצמה אם הנקב גדול שש"ז יוצא משם בשעה שרואה קרי פסול ואם לאו כשר וכו' ניקב נקב מפולש בראש הגיד בענין שבעליונו של גיד שהעטרה מארכת כלפי הגוף הוא למטה מהעטרה (כפי' התו' בניקב למעלה שכנגדו למטה) ובתחתיתו של גיד הוא למעלה מהעטרה פסול ע"כ ומכ"ז אנו למדין דפיסול הנקב בגיד אינו בלמטה מעטרה אלא למעלה מהעטרה ובתוכה. וגבול העטרה מהו אעפ"י שהטור הרחיב בזה לא נתבאר כל הצורך דמסגנון הדברים נראה דכל הבשר ההוא בכלל יקרא עטרה וא"כ מהו למטה מעטרה. ולענין בשר החופה רוב גובהה של עטרה ביו"ד סי' רס"ד כתב הב"י דנפל מחלוקת בין חכמי ספרד מה היא העטרה ע"ש ובאה"ע שם כתב מהריק"ש ז"ל בהגהו' דלמטה מן העטרה הוא החוט האדום הסובב דאם הוא כל הבשר הסובב ל"ש למטה מן העטרה אך גם הוא ז"ל אין דבריו מבוארים כל הצורך אם ר"ל כל החוט בין בהקיפו בעליונו לצד הגוף בין בהקיפו בתחתית הגיד הכל נקרא עטרה כדעת הפרישה שם ובזה ניתח דברי רז"ל לנתחים ואמר שיש שתי עטרות עש"ב או דוקא היקף החוט הנראה בעליון הגיד סמוך לגוף וכל הבשר עם שאר ההיקף הוא למטה מעטרה כדעת הט"ז ז"ל ומ"מ הנה רבנן בתראי רבני אזמיר שם בחו"ש הוכיחו והכריעו בראיות נכוחות כהט"ז להלכה ולמעשה ונמצינו למדין דבהיקף החוט בעליונו של גיד לצד הגוף שהוא עטרה ולמעלה ממנו שם הנקב פוסל אבל למטה מזה בין בשטח הבשר בין במקום ההיקף הנקב כשר. ודע כי רבים סוברים לדעת התו' דבנקב למעלה מעטרה נמי אינו פוסל רק אם הוא מעל"ע מפולש ולא בניקב לחדרי הזרע עיין בט"ז סק"ד וב"ש סק"ט וביש"ש פ' הערל סי' י"א וכן הבין הב"ח בדעת הרמב"ם והש"ע שכתבו ניקב למטה מעטרה שכנגדו תוך העטרה (ול"א שכנגדו למעלה מעטרה) דדוקא תוך העטרה פוסל דלא גרע מכקולמוס כשהוא למעלה מעטרה דכשר. ודלא כהב"ש ז"ל דכתב למה נקטו תוך העטרה מטעם אחר דלשיטתייהו אזלי בנכרת הגיד דצריך שישתייר מהעטרה ע"פ כל הגיד (דלא כהטור דדוקא ע"פ רובה) וא"כ בכל מקום נקב פוסל בה לכן יכלו לתפוס שכנגדו תוך העטרה לאפוקי מ"ש הטור דלא פסיקא מילתא דנקב בתוכה פוסל דמאי איכפת הא אשתייר רובא עיין דבריהם באורך. ומ"מ רבים חולקים על התו' ותופסים כס' המרדכי דלא בעי' שיהיה מפולש מעל"ע רק לחדרי הזרע וממילא בנ"ד שניקב בתחתית הגיד למעלה מעטרה ונגדו בעליון למטה מעטרה ואינו מפולש מעל"ע הגם שלכאורה נראה להקל מדברי התו' כנז' אבל האיכא מאן דפליג וכמעט ס' שקול הוא וכ"ש שהש"ע לא העתיק נקב מפולש כהטור רק נקב סתם. ובפרט לדברי הב"ח ופרישה וב"ש דפשיט"ל דגם התו' ל"א ניקב מעל"ע זולת כשהנקב היה למטה מהעטרה בעליונו של גיד לאפוקי מהמרדכי דפליג גם בזה וס"ל דפסול גם באינו מפולש כיון שכנגדו למעלה. אבל כשהנקב הוא בתחתית מודו דדוקא במגיע לחדרי הזרע סגי ע"ש והגם שביש"ש ז"ל פ' הערל הבין בהתו' דבכל גוונא בעי' מפולש והכריע גם הוא באופן הזה מ"מ יחיד הוא בדבר והחת"ס ז"ל ח"ג סי' י"ד כתב שאין לסמוך על דבריו שם ועיין להט"ז ז"ל דבניקב בתחתיתו והנקב מוציא ש"ז דפסול גם שאינו מפולש להתו' נמי ולכן אין להקל בנ"ד מדברי התו' הנז'. גם ודאי שאין להקל מצד ס' הרמ"מ שהביא הטור ז"ל שם דמ"ש ניקב פסול לאו אגברא קאי דאין זה כרות שפכה אלא אולד קאי משום דזה אינו מוליד ובנו פסול משום ממזרות ע"ש כיון דהטוב"י כתבו עלה הנפק ודחאוה וכל הפוס' לא סל"ה:

אבל מה שיש להתיר בנד"ז הוא מצד דברי האם. ורבוי השערות. ובדיקת הרופא. ועדות השכן שמימי רגליו עושים כיפה. ואז גם שאר סניפים יצטרפו להיתר:

מצד דברי האם כיצד הנה ידוע באה"ע סי' ה' דפצ"ד וכ"ש ביד"ש כשרים לבא בקהל ועיין להרב מים חיים ראפופורט ז"ל חאה"ע סי' ג' בנמצא סמוך למילה ששה שבועות נקב ראש הגויה סתום ונקב בתחתית הגיד שממנו משתין כתב להגאון השואל שאמת אתו הוא והגאון בית אפרים ז"ל במה שדנו דכיון דראש הגויה סתום ודאי כך נולד ממעי אמו ואין להסתפק אולי נתהוה אחר היצירה ע"ש והגם כי מדברי החת"ס ז"ל בסי' י"ב יראה דאפשר שיהיה זה גם אחר היצירה ומפני שמי רגלים בחרו להם דרך אחר מזה נסתם השביל האמיתי ברירין וכו' יש לזווגם יפה דל"א הרב רק בידוע שהיה פתוח ונסתם אבל מסתמא לא. או דגם הם ל"א רק בקטן כזה המוטל בעריסה. ורחוק מאד שנעשה לו כן מאיזה מקרה ולא בגדול כנדון החת"ס ז"ל ומינה לנ"ד לדברי האם שבן שלשה חדשים ראו כי ראש הגויה סתום והנקב הזה פתוח כיון שקטן הוא ולא ידעו לו שום מקרה גורם לזה נימא מסתמא כן נולד וכשר. והגם שהרב פקפק שם מטעם אחר שאמרו הרופאים שהנקב היה למעלה משפופרת הזרע וחשש הרב אולי ניקב השפופרת מבפנים ומפנ"ז עובר הזרע לנקב הנה כתב הנקב בשפופרת אינו פוסל והגם דחשש אולי איסתום נובתא דש"ז דאמרו בש"ס דשלא במקומה אינה מבשלת וכו' עכ"ז התיר מס"ס אולי ממעי אמו נוצר כך ואת"ל איסתום מחדש הו"ל איסתום ע"י חולי ושמא ה' כמ"ד ע"י חולי כביד"ש והגם דשם אחד הוא דסו"ס בב' ספקות אנו מתירים משום דהו"ל כיד"ש מ"מ האחד מתיר יותר מחבירו דאם נאמר ממעי אמו נולד כך לא הי"ל שעת הכושר מעולם וקי"ל באה"ע סי' קע"ב דס"ח שלא הי"ל שעת הכושר אינו חולץ ואין חולצין לאשתו משא"כ כשנאמר מחמת חולי ושוב כתב דכ"ז הוא מפני שאמרו הרופאים כן אבל מסתמא נאמר כשם שנולד בגיד סתום בראשו כן נולד בשפופרת נקוב ומפנ"ז לא חשש בתשו' הרא"ש כלל ל"ג לזה ע"כ. וא"כ נ"ד דל"א הרופאים דבר מסתמא כן נולד ול"ש חששת הרב בכאן וכ"ש דיש ס"ס כנז':

והגם דכל עיקר היסוד בזה הוא מדברי האם שאמרה כי מקטנותו בעריסה היה כן ומנ"ל להאמינה. זה פשוט ביו"ד סי' קכ"ז דע"א נאמן באיסו' להתיר וביבמות פ"ז ופ"ח שקו"ט בהך דהוחזקו להיות משיאין עפ"י עד מפי עד ואפי' עבד אפי' שפחה מנ"ל ובעי לאתויי מקרא ודחי ומסיק אלא סברא היא מידי דהוה אחתיכה ס' של שומן ס' של חלב ואתא ע"א ואמר ברי לי דשומן היא דמהימן ופרש"י והא ודאי דסמכינן עליה כ"ז שלא נחשד דאל"ה אין אדם אוכל משל חבירו ואין לך אדם סומך על ב"ב והתו' כתבו די"מ דגמרינן מנדה דאמר בהמדיר וספרה לה לעצמה ע"ש הרי דאפי' אשה וב"ב נאמנים להתיר באיסורין ומינה לנ"ד והגם דשם ביבמות דחי מי דמי התם לא איתחזק איסורא הכא בא"א איתחזק איסורא ואין דבר שבערוה פחות משנים אלא דמשום עגונא או משום חומר שהחמירו עליה בסופה הקילו ע"ש. הנה בנ"ד נמי לא איתחזק איסורא דשמא ממעי אמו נולד כן ואינו דבר שבערוה וע' בסי' קכ"ז ס"ג וד' דבמידי דלא איתחזק איסורא אפי' אינו בידו ואפי' קטן אם יש בו דעת שמירה ואפי' בלי שתיקת הבע"ד נאמן להתיר והך דאה"ע סי' קס"ט דאין סומכין במנין השנים לא עפ"י נשים ולא עפ"י קרובים אלא על כשרים להעיד הנה במרדכי פ' מ"ח מפו' הטעם או משום דאתחזק איסורא דא"א או משום דהוי דבר שבערוה ודומה למכות ולעונשין דאין האב נאמן כמ"ש בפ' האומר ובפסק המיאון הארכתי בזה. ואכמ"ל וכ"ש למ"ש הנוב"י קמא סי' צ"ג בהך גופא שלא מצא ברי"ף ורמב"ם והרא"ש ז"ל מקום שאמרו שאין אשה וקרוב נאמנים על השנים רק למכות ולעונשין והגם דשם עמדתי על דב"ק ועתה זכיתי לראות שהרב מים חיים הנז' בסי' ד' גם הוא תמה עליו מ"מ לבסוף צירף סברתו להקל. ובלא"ה כבר הרמ"ח הוכיח שם מיבמות דע"ט דלעדות סריס ודאי אב ואם מהימני מדקאמר התם מנא ידעינן שהוא ס"ח שלא יחלוץ כל שמטיל מים ואינו עושה כיפה ע"כ והנה זה צריך לדעת בהטלת מים ראשונה ללידתו שנדע שלא היה לה שעת הכושר ואי לאו דמהימני היכא משכחת להו לסהדי אטו בכיפה תלו להו או אם ידעו שזה יהיה סריס או לא אלא ודאי דמהימני וטעם הדבר שהאמינום חז"ל דאל"כ לא תמצא עדים ע"ז מעולם והתו' ביבמות דפ"ח ד"ה מתוך שהחמרת כתבו דכשיש סמך וטעם לתקחז"ל אין בזה עקירת דבר מה"ת ע"ש הרי אעפ"י דאתחזק איסורא דבעייא חליצה עכ"ז טרח הרב למצוא ראיה שנאמנים האם והאב וכ"ש לנ"ד דלא אתחזק איסורא פשיטא שהאם נאמנת. וגם למה שחידש מהרימ"ט ז"ל ח"א סי' נ"א לפסול עדות האם והאח משום חשדא דבאים בטרונייא לטרדו לזה ובתם תמאן התם שאני דניכר שהיו יודעים הדין שאם קטנה היא תמאן והם הושיבו ב"ד על כך כיעו"ש בשאלה סי' מ"א משא"כ הכא נהי דהאם רוצה בתקנת בנה לב"ק אבל מנא ידעה דאם ביד"ש כשר ואם ביד"א פסול:

עוד בה דרבוי שערות שבזקנו עליון ותחתון מעידים כדבריה בס"ח הוא דבסריס אדם כתב הרמב"ם בה"א והש"ע סי' קע"ב דאינו מביא סימנים לעולם ובלא"ה הגאון מראדויל בנוב"י קמא סי' וי"ו סמך ע"ז למונח קיים להתיר והגם שהנוב"י כתב דאדרבה מכח עדות הרמב"ם אמרי' דהנך שערות שומא נינהו ולא סימנים הנה הגאון בית מאיר בסי' קע"ב והבית אפרים סי' ב' עמדו ע"ד דל"ח לשומא כשיש רבוי שערות והב"א ז"ל הביא ראיה לזה מדברי התו' בקדושין דס"ג דסמכי' על רבוי שערות לחליצה ע"ש וא"כ לפחות הכא יצטרף עם עדות האם ועיין להחת"ס סי' י"ד שאף שפקפק בהיתר זה מ"מ צירפו לסניפים אחרים להתיר:

עוד זאת יתירה בנ"ד דנבדק ע"י הרופא ונמצא שמהנקב ומעלה הגיד סתום נראה דמכח זה יש להתיר אפי' את"ל שהוא ביד"א והוא עפ"י מ"ש הרא"ש בתשו' כלל ל"ג וז"ל מי שלא הי"ל נקב בפי האמה אלא סמוך לכיס יש לו נקב ודרך שם יטיל מימיו וגם אין לו כ"א ביצה אחת איכא לספוקי אם הוא מוליד או אם אינו מוליד אם הגיד חלול ועובר הזרע עד פי האמה וחוזר לנקב היוצא אז אינו יורה כחץ אלא שותת ואינו מזריע אבל אם מן הנקב והלאה אין הגיד חלול אפשר שהוא יורה כחץ דרך אותו נקב ואעפ"י שאינו מזריע בעומק הרחם אפשר שמתחמם וראוי להזריע מידי דהוה אברזא דחביתא ומ"מ אין קפידא בזה להתירו לב"ק דבין מזריע ובין אינו מזריע ראוי לב"ק דגרסי' בפ' הערל אמר שמואל פצ"ד ביד"ש כשר וכו' אלמא אע"ג דאינו מוליד כשר וההוא עובדא דאסתתם גובתא דש"ז ואפיק במקום קטנים ואסיק דשלא במקומה לא מבשלא ופסול איכא לפרש דאסתתם ביד"א ע"י מכה וכו' והאיש הזה כשר ע"כ והלמד מדב"ק דאפי' ביד"א אי ראוי להוליד כשר לב"ק וכשראש הגויה סתום ויש נקב אחר בגיד ביד"א ומספק"ל אי סתום חלל הגיד עד פי האמה הוי ס' אבל כשנבדק ונמצא שהוא סתום כנ"ד שוב אין להסתפק דודאי הוי יורה כחץ ומזריע אפי' ביד"א כשר ומ"ש אפשר שהוא יורה כחץ דרך אותו נקב היינו בנדון דידיה משום שהיה הנקב רחוק מאד וסמוך לכיס והיא היא מה שביאר אחרי זאת וכתב ואעפ"י שאינו מזריע בעומק הרחם אפשר שמתחמם אבל בכגון נד"ד שהנקב קרוב לפי האמה ודאי יוליד דכיון שסתום הרי אינו שותת וכיון שקרוב יזריע בעומק הרחם. והבית אפרים סי' ג' כתב דהאי אפשר יורה כחץ שכתב הרא"ש אינו ס' אלא ודאי כלו' יש באפשר שיורה כחץ. והגם שהחת"ס בסי' י"ד חילק דברי הרא"ש לשתי ספקות דאפי' דגיד סתום יורה כחץ ואפ' דהרחוק אינו מזריע בעומק הרחם. מ"מ לבסוף לא סמך להתיר אלא על מה שבנד"ד לא היה הנקב רחוק וכתב דבזה לא נסתפק הרא"ש וצירפו עם סניף דרבוי שער ובנד"ז נמי הרי תרתי איתנהו. ועיין להרב בית אפרים שם האריך בזה וחי' כמה חילוקים מנדונו לתשו' הרא"ש וכתב בדיו"ד דלא נסתפק הרא"ש רק בנקב הרחוק ולא בקרוב כנז' וסיים שם דלא איצטריך לחילוקים רק אם היה ברור שמהנקב חלול עד פי האמה דעכ"ז י"ל סימנין מוכיחי' שערותיו שרבו וזקנו מגודל וגם הרא"ש יודה אבל כשיש ס' אם חלול או לא פשיטא דכל אלו מכריעין להתיר ובפרט שאין כאן איסור תורה דמן התורה ס' פצ"ד יבא ובפרט כשיש חזקת כשרות וכו'. גם הרב פת"ש הביא מתשו' האחרונים (אינם אתי) להתיר בכגון נ"ד ע"ש זולת הרב שב יעקב ז"ל בסי' ד' נראה שמחמיר ומלבד דהרב קרב נתנאל בפ' הערל והרב חתם סופר תמהו ע"ד הנה הוא עצמו בתשו' שניה שם הודה דאם סתום מהנקב עד ראש הגויה כשר ובזה דיבר הרא"ש (מ"ש אח"כ ועוד דסתמא דגמ' בעובדא דפומבדיתא משמע שכ"ז שהזרע יוצא שלא במקומו אינו מבשל ע"כ נראה דר"ל א"כ גם כשהגיד סתום וכו' מ"מ כיון שיוצא מנקב חדש אינו מבשל וזה דלא כהרא"ש דלא הרגיש מהא עובדא וחי' בין ביד"א ליד"ש עד שנסתפק באותו נקב משום שהוא רחוק אבל בקרוב נראה דפשיט"ל דשם כמקומו הוא ומבשל ואפ' דהרב ס"ל דגם באופן זה מסתפק הרא"ש וס' חוזר על הכל ודלא כהבנת שאר הפוס') מ"מ די לסמוך על המתירים ז"ל בזה. ולא זכיתי להבין מה שנסתפק הרב עיר וקדיש מהר"ש ויטאל ביא"ה סי' ה' או"ג במי שיש לו נקב למטה מעטרה דכיון שפי האמה סתום אפ"ל דהוי כרות שפכה כיון שנשתנו עליו סדרי בראשית או אדרבה גברא בשני נקבים לא חזי ובנקב אחד יפה כחו וכו' ע"ש דמאי מספק"ל כיון דהרא"ש לא נסתפק רק בנקב רחוק ולא בנקב קרוב כנדונו והב"י הבי"ד ואיך אישתמיט ליה ואי ס"ל כמ"ש בכונת רשב"י ז"ל לפחות ראוי להעיר ע"ד:

עוד טיבותא אחרת בנ"ד עדות השכן שראהו עושה כיפה ועיין לרבני אזמיר שם בחו"ש שאספו להקת הפוס' דכיון שעושה כיפה בשתן עדות הוא שגם ש"ז מקלח ומוליד וכשר ועיין להתע"ל ח"ב סי' ד' בסוף שסמך עליהם להקל והגם שבנדון רשב"י ז"ל היה עושה כיפה ועכ"ז כתב דלא מצא לו היתר מ"מ סניף הוי ויש כמה ס' להקל בנד"ז אולי נולד כן ואת"ל דביד"א כיון שראש הגויה סתום עד הנקב אולי מוליד ואת"ל דג"ז אינו בירור אולי עדות השערות הוי בירור ואת"ל דג"ז לא אולי הכיפה הוי בירור ויש כמה סייעתות לראשי הספקות אולי בד"ש ואת"ל ביד"א אולי מוליד. ומתהפך כמובן ואפי' אינו מתהפך ע"ש בחו"ש שהוכיחו דמועיל להתיר בפיסולי קהל והתע"ל שם די"ד וט"ו האריך דס"ס מתיר והוסיף להקל מס' הרמב"ם דס' דאורייתא לחומרא הוא מדרבנן וס' הגאונים שבנוב"י סי' ה' דס' פצ"ד וכ"ש הוא מדרבנן והגם שנסתפק בזה אי דוקא בס' דמציאות או גם בפד"ר (ע"ש מחלוקתו עם הרב חיים מודעי בס' חד דמציאות וחד בפד"ר אם כחו כתרי ס' דפד"ר כי התע"ל הוכיח מהפוס' דחד במציאות וחד בפד"ר אלים טפי) ואסיק דס' שקול בפד"ר הוא קיל בנד"ז תרתי איתנהו וכמובן:

אתאן השתא לדון אודות הביצה הימנית שעומדת בין הירכים הן אמת כי בסי' ה' פסק הש"ע נכרתו הבצים או אחת מהם וכו' או שחסרה וכו' ה"ז פסול ובהגה וכן עיקר ודלא כיש מתירים בעל ביצה אחת אם היתה אותה שניטלה שלימה כשניטלה ונשארה של ימין ע"כ ולפ"ז בנד"ז דהיא של ימין אין מי שיתיר. אבל היש"ש בפ' הערל כתב דלדעת התו' מתירין אף בשל ימין ועיקר הגי' בירוש' שלימין תיבה אחת. ובפת"ש הביא רבים מהאחרונים מתעצמים לפסוק כר"י וככרם ביבנה דכל שחסרה ביצה אחת של ימין או של שמאל ואפי' פצועה כשר ובה' חליצה לסה"ת כתוב וכן סומכין העולם אהך דכרם ביבנה וכו' וע"ז אנו סומכין להכשיר וכו' ומהר"ח מוואלזין למד מזה להקל בכל חסרון ביצה אחת מבלי הבדל והחת"ס סי' ט"ו ט"ז טו"ב מיקל וא"כ הגם שאין בידינו להתיר בזה נגד הש"ע מ"מ יועיל מכח ס"ס אולי נולד כך ואת"ל ביד"א אולי הלכה כמתירים בחסרון ביצה אחת ועיין להרב ישועות יעקב סי' ה' שהאריך והתיר מכח ס"ס זה גם הנוב"י ז"ל שם אף שדחה צדדי ההיתר היקל בנדוך רק קצת בצירוף דעת ר"ת להכשיר בביצה אחת וגם שמא נולד כך והבית אפרים סי' ב' בנרקבה ביצה השמאלית וחתכוה הרופאים כתב להקל אם האיש עומד על עצמו ואומר שכאיש גבורתו ועם רבוי שערות וכו' בזה יש לסמוך על המתירין. ובנד"ד נחקר הבחור ואמר כאיש גבורתו. והגם דס"ס זה הוא נגד מרן הארכתי בזה במ"א שמועיל ע"ש ועיין בס' ישא איש ומהרש"ו ז"ל שביא"ה שהקילו מס"ס לבעל ביצה אחת (עוד נסתפקתי בנד"ז דהביצה עומדת רק שהיא שלא במקומה אי דמיא להך דפ' הערל אסתום גובתא דש"ז ואפיק במקום קטנים ואמרו שלא במקומה אינה מבשלת והגם דהתו' דע"ה כתבו דכמה בנ"א כורתים מהם ביצה אחת ומולידים וכו' הנה מהירוש' הביאו שאינו מוליד. או"ד שאני גובתא דהזרע שינה שבילו לגמרי משא"כ בביצה וקצת ראיה ממש"ש דע"ב נשיו לטומטום מנ"ל ואמר אביי שביציו ניכרות מבחוץ ופירש"י בחגיגה אבל גידו עדין טמון ורבא אמר מאי נשיו אמו מ"ד מוליד מאכיל שאינו מוליד לא ועיין במש"ל פ"ו מתרומות הי"ב טעם רבא דנייד מהך דאביי משום דאם בציו ניכרות פשי' דזכר הוא ומאכיל ולאביי איצטריך כיון דאינו בן ביאה ואינו מאכיל את אשתו רק משום שראוי לקרוע ע"ש ומדלא תי' דלאביי נמי איצטריך מתניתין לאשמועי' דהגם שאינו מוליד מאכיל את אשתו משמע דס"ל שכל שביציו ניכרות פשיט"ל דמוליד וצ"ת):

ומה שעמד נגדי בנד"ז הוא מ"ש הב"א ז"ל סי' ד' במי שראש הגויה סתום ויש לו נקב בתחתית הגיד הגם שמזה זמן צידדתי להקל יקשה בעיני להשיאו אשה לכתחילה מצד דהוא ביד"ש כיון דאינו מוליד. ואם תלד אשתו יפול לנו ספק שמא בניו ממזרים וכו' ע"ש וגם בתע"ל דיו'ד כתב מהרב יעב"ץ באגרת בקורת משם הראב"ד דטעם קרא דפצ"ד לא יבא בקהל משום שמרבה ממזרים וכו' והגם דהתוי"ש בנדונו דסי' נ"א כתב וז"ל וליכא למימר דאם לא נכוף אותו לגרש נמצא מרבה ממזרים להנהו רבוותא דס"ל דהוי כ"ש ואינו מוליד דהרי יש מתירים נגדם והוי הזרע כשר ולדידן הוי ס' ממזר ומותר מדאורייתא ואפי' אי הוו ממזרים ודאי מהי תיתי לכוף האב משום זרעו דבלא יבא והרי ממזר מותר בגיורת אע"ג דזרעו בלא יבא ע"כ מ"מ אכתי לא שמעינן להתיר גם בלכתחילה אלא דמ"מ נלע"ד שאין לחוש גם לזה חדא דמהראיה שהביא התוי"ש דממזר מותר בגיורת פשוט דגם לכתחילה יש להשיאו וכשיבואו הבנים נתחכם להם. ועוד החת"ס ז"ל סי' י"ב תמה בזה על הרא"ש שהתיר בגיד חלול אם הוא ביד"ש דאיך נתיר והלא אם תלד יהיה הולד ס' ממזר והשיב שאם תלד נאמר שלא היה חלל מהנקב ואילך והוא יורה כחץ והולד כשר וכתב על מי שעשה ס"ס להחמיר בנדון הרא"ש דלא חש לקמחיה והעיקר דיש לסמוך אחזקת כשרות דהאם ע"ש וכן התע"ל שם ד"ט האריך בזה ואסיק דכל צד שיש צד לתלות באיזה ס' שתלד ממנו מוקמינן לה בחזקת כשרות והולד כשר. ועיין להב"א סי' ג' שהאריך שאין לתלות בזנות כל שאפשר לתלות בד"א אפי' בדרך רחוק והביא תשו' הריב"ש בסי' תמ"ו ותמ"ז ובסי' ד' עצמו כתב לבסוף דאם יש לו רבוי שערות וגם אומר שעמד ע"ן בעת הטלת המים שאין מתפשטין להלן מן הנקב רגל"ד שגם שביל הזרע סתום ויש לנו אילן גדול הרא"ש לסמוך עליו ע"ש ועיין לשני המאורות בס' בני בנימין אה"ע סי' ל"א ול"ב דבניקב הגיד הכשירו הבן הנולד לב"ק אף כי ניקב ע"י מכה ועיקר ההיתר משום שסמכו שנסתם אעפ"י שבשעת בדיקה היה פתוח (עיין חת"ס סי' י"ב מ"ש בזה) והרב מאריה דאברהם ז"ל הביא משם הרמ"ה דמ"ש בש"ס צא וחזור על בניו לאו לאשוויינהו ודאי ממזר אלא ס' ובד"ז פי' כונת הב"ש סק"ג דלא תלינן שנתרפא ור"ל והוי ס' ממזר דמדאורייתא יבא ולבסוף כתב דגם הב"ש לא כ"כ רק בהיה ברור לנו שתחילתו לקוי וסופו לקוי דל"א שנתרפא בינתיים משא"ך בנדון ההוא דלא נבדק תחילה ע"ש וא"כ בנד"ז דנקבצו כל הטובות הנז' שכתבו הפוס' ולא הורע חזקתו ואימור כך נולד וגם שמא הגיד אינו חלול ויש בדיקת הרופא. והביצה מבשלת לדעת התו' ודאי יש לתלות הבנים בו משום חזקתו וחזקת האם ואין לעכב בידו מלישא אשה. זהו חו"ד אם יסכימו בזה בעלי הוראה ושלום:

סימן כא

ידי"ן ראיתי הפצרתו אודות ראובן שהיה נשוי ללאה וגירשה והלכה והיתה לאיש אחר ושוב נשא רחל בתולת ישראל מזה ד' או חמש שנים ועד היום לא ילדה לו. ועתה בראותה כי לאה ילדה לבעלה השני ה'ן אשה מתקנאת לאמר לראובן הבה לי בנים ואם אין שלחני ואלכה וראובן חושש פן ילמדוה קרוביה לכפותו והוא מצטער דוי לו על אשתו ודוי לו על נכסיו ואתה דורש להגיד לך את דבר המשפט זת"ד:

האח האמת כי מדעתי ושלא מדעתי שלא להשיב ע"ז מכמה סבות. אבל גדולה אהבה וכו'. ויען שכת"ר לא הודיע תוכן בקשת האשה למאי נ"מ בטענתה. אשיבך מלין תחת שלש. א') אם טענתה שאינה ראויה לבנות ממנו. ב') אם טוענת בעינא חוטרא לידה ומרא לקבורה. ג') אם טוענת אין לו גבורת אנשים. ולטענה הא' א"ץ לפנים דכבר איפסיקא הלכתא בסו"פ הבע"י דאתתא לא מפקדא אפו"ר ואין שומעין לה וכ"פ הטושו"ע אה"ע סי' א' סי"ג וסי' קנ"ד ס"ו. אבל טענה ב' אתמר התם דשומעין לה. זולת צריך לברר שבע חקירות בזה. א') מתי שומעין לה אם תוך י"ש או דוקא אחר י"ש ובזה יתבאר דין אם ידוע שהוא עקר. ב') אם לידת אשתו ראשונה ראיה דמיניה הוי ויגרש זאת תוך יו"ד. ג') גם בטענה זאת אי תבעה כתובתה נאמנת לאחר י"ש או לא. ד') אם לאחר י"ש אמר אשא אחרת לבדוק עצמי מצי או לא. ה') כששומעין לה גביא כתובתא ונדונייתה ולא התוס' או גם תוס' שליש ועילוי השומא תגבם. ו') במאי כפינן ליה להוציא בשוטים או במילי ז') ואי במילי דוקא אי כפינן ליה למיפק מיניה ממונא כתובה ונדוניא ותוס' או לא:

והגם כי מקצת החקירות האלה כבר עלו על השה"ט בסי' קנ"ד וז"ל בס"ו ואם טענה שחפצה לילד כדי שיהיה לה בן שתשען עליו וכו' ע"ס הסעיף ואנן אתכא דידיה סמכינן מ"מ כשיתבררו הדברים בשרשן תתלבן ההלכה ואין מדרש בלי חדוש. והנה מ"ש מרן דטענה זאת דוקא לאחר י"ש והיא ראשית החקירה הא' שרש דבר נמצא ממאי דאתמר בפהע"י דס"ד אמתניתין דשהה עמה יו"ד שנים ולא ילדה יוציא ויתן כתו' הוא אומר מינה והיא אומרת מיניה אמ"ר אמי דברים שבינו לבינה נאמנת מ"ט היא קים לה ביורה כחץ איהו לא קים ליה ע"כ והק' התו' התם במאי קמיירי אי בתוך עשר ניחוש שמא עיניה נתנה באחר כמשנה אחרונה בנדרים ד"ץ ואי אחר י"ש אפי' יורה כחץ נמי יוציא וית"כ. ואי תוך י"ש ובאה בטענה מ"מ ניחוש לענ"ב ובסוף שמעתין דכופין בבאה בטענה התם איכא לאוקומה כשהוא עקר או בשהה י"ש ויש לו בנים מאשה אחרת דאי"כ משום פו"ר לולא טענתה אבל הכא ליכא לאוקומי הכי דא"כ אפי' יורה כחץ וכו' ותי' דכיון דיש לו בנים יש לתלות העונש בה ולולא שאמרה אי"ך לא היינו כופין בטענה ומה שלא טענה כן קודם י"ש מפני שלא היינו מאמינים לה דשענ"ב זת"ד התו' ותי' תי' אחרים ע"ש והרא"ש שם בפסקיו וגם בתוספותיו הביא תי' הנז' משם בה"ג וגם הרב המאור ז"ל תי' כן מדנפשיה ע"ש והרי"ף ז"ל תי' דהך דר"א קיימא אמאי דתנן שהה עמה י"ש ולא ילדה דיוציא ויתן כתובה דהוא אומר ברי דמינה הוא להפקיע כתובתה והי"א מיניה וכו' ע"ז קאמר דנאמנת דכיון דאיהו בעי לאפוקה ל"ח לענ"ב והך דנדרים תוך י"ש ואיהי תובעת להתגרש ולמיתב לה כתובה להכי במשנה אחרונה חששו לענ"ב ע"ש והנה הרא"ש בפסקיו הביא דברי הרי"ף בקצור ופי' טענת ברי דבעל כגון שאומר שמפלטת ש"ז וכו' וסיים ולפי מאי דפרישית אפי' תוך י"ש והוא רוצה לגרשה נאמנת ולעיל מזה הביא משם י"מ דר"א איירי ברוצה הבעל לגרש לזה ל"ח לענ"ב ובנדרים בתובעת להתגרש ואנכי לא ידעתי ההבדל בינם לבין הרי"ף ודמיתי לומר דלהרי"ף בעי תרתי אחר י"ש ואיהו מפיק לה לא כן הי"מ הכל תלוי באיהו מפיק לה אפי' תוך י"ש ולפ"ז מ"ש הרא"ש ולפי מאי דפרישית וכו' מהדר אוי"מ אמנם היא גופא תיקשי להרי"ף אמאי ניחוש לענ"ב וראיתי למהריב"ל ח"ג סי' ג' וק"א הק' כן להרי"ף ותי' דאנה"ן ע"ש והדק"ל במאי פליגי. וגם כדי שלא יהיו סתרי דברי מהריב"ל להרא"ש מוכרח דמבין מאי דקאמר ולמאי דפרישית וכו' מהדר הרא"ש אהרי"ף וא"כ מאי חדית לן מהריב"ל ז"ל וצ"י. ומאי דאוקי הרי"ף הך דנדרים תוך י"ש לאו למימרא דלאחר עשר שומעין לה גם בלי טענת חוטרא דזה לא יתכן כיון דלא מיפקדא אפו"ר ועוד דלקמיה מייתי מימרא דר"ן דאמר בטענת חוטרא כייפינן וכתב שם הנמק"י וז"ל דאתאי לאחר ששהתה י"ש עם בעלה ולא היו לה בנים וכו' משמע דוקא אחר י"ש ומאי דלא כפינן משום פו"ר דידיה דקדק וכתב ולא היו לה בנים אבל לבעל הי"ל. (מה שסיים הנמק"י וז"ל אמ"ל כיון שאינה מצווה אפו"ר אינה יכולה לכופו שיתן לה גט ואם תרצה תצא שלא בכתובה הוא תמוה דמאי שלא בכתו' דקאמר והלא גם על הגט כתב שלא תוכל לכפותו. ואפ' דכיוין למ"ש הרמב"ם פט"ו מאישות הט"ו דטוענת אי"ך ומתוך דברי ה"ה מוכח דבאה בטענה נמי אבל תוך י"ש דאין דנין בה דין מורדת אבל הוא אינו חייב בכתו' והיינו דכתב ואם תרצה תצא כלו' מביתו ואין לה דין מורדת זולת שתצא שלא בכתובה) אלא משום דלאחר י"ש בלא"ה כופין משום פו"ר וכמדומה שכ"ר במפז"ל ולעולם דאי אית ליה בנים והיא באה בטענה דמודה הרי"ף דאי"ש לה רק אחר י"ש ועיין למהריט"ץ ז"ל סי' מ' מ"ש בדעת הרי"ף ז"ל והרי בעיקר הדין שוים הרי"ף והתוס' ז"ל דגם בטענת חוטרא אי"ש רק אחר י"ש. זולת דמספק"ל לדעת הרי"ף אם שומעין לה גם בלי צירוף טענת אי"ך או לא דלהתו' ז"ל כתבו להדיא דכיון דיש לו בנים בעיא שתוכיח דמיניה הוא בט' אי"ך רק כתבו זה בדרך דוחק לתרץ מלתיה דר"א והרי"ף בל"ז תירצה ומ"מ מספק"ל דכיון דגילה דעתו בטוען ברי דבעיא שתטעון נגדו אי"ך אי הויין בני כברי או גריעי מיניה והרב נתיבות משפט דרכ"ג עמד בחקירה זו וכתב דלהרא"ש והתוס' צריכה טענת אי"ך ולהרמב"ן וגם סתמיות דברי רי"ו א"ץ ואני דקדקתי בפסקי הרא"ש בהך דר"ן דאתיא מחמת טענה ולא מצאתי גילוי דעתו בזה והגם דבהך דר"א הביא דברי התו' הנז' אין ראיה מזה לדעתו להלכה דהא הביא תי' אחרים להך דר"א ע"ש אבל הא ק"ל מדוע הנ"מ ז"ל לא צירף דעת הטור להתו' שכתב להדיא דבעיא נמי ט' אי"ך וכ"פ בש"ע והרמב"ם ז"ל בפט"ו מאישות היו"ד כתב וז"ל האשה שבאה לתבוע מבעלה לגרשה אחר י"ש מפני שלא ילדה והי"א שאינו יורה כחץ שומעין לה אעפ"י שאינה מצווה אפו"ר צריכה היא לבנים לזקנתה וכו' ע"כ הנה הוא ז"ל עשה עיקר מטענת אינו יורה כחץ זולת דלכאורה היה נראה דמסתיין לומר דס"ל כהתו' דדוקא ביש לו בנים דיש הוכחה דמינה הוא דבעיא שתטעון כן דהא כיון דמוקי הך דינא באחר יו"ד אית לן למיפרך דבלא"ה בעי לאפוקי משום פו"ר דידיה אלא דיש לו בנים ומשו"ה בעי' ט' אי"ך. אמנם ראיתי להרב"ש סקי"א שדחה הכרח זה ופשיט"ל בדעת הרמב"ם דגם בלית ליה בני לעולם צריכה שתטעון אי"ך ובלא"ה אין שומעין לה וכתב דפי' מ"ש שמא לא זכה להבנות ממנה היינו שאי"כ וכתב שגם דעת הטושו"ע כן שכתבו אפילו יש לו בנים ומשמע דאין חילוק בין יש לו בין אין לו ונ"מ לדידן האידנא דאין כופין על פו"ר דידיה כמ"ש מור"ם בסי' קנ"ד וסי' א' ובאה היא בטענה ואין לו בנים דבעיא שתטעון ג"כ אי"כ ואי לא לא עש"ב והגם כי בסקכ"ב הק' דלפי"ז למה סתם המחבר שם שיוציא ויתן כתובה גם שלא טענה אי"כ. עיין להרב בית מאיר ז"ל שעמד ע"כ דבריו בזה ואסיק דכשתבעה היא להתגרש הרמב"ם והטושו"ע לאחדים דלא סגי בלי טענת אי"כ ובבעי איהו לאפוקה או מכח ב"ד תטול כתו' גם בלי זה. ומעתה אתבריר לן מקצת הטענה בחקירה ראשונה דלדעת עמודי ההוראה אין שומעין בטענת חוטרא זולת לאחר י"ש ובעיא שתטעון עמה אי"כ ולהש"ע שאנו סומכין עליו חידוש שחידשה תורה דגם בלית ליה בני לא סגי בלי ט' אי"כ ומינה לא נזוע והשתא דהכי קים לן לבי היה מהסס איזהו גדר אי"כ דהא ודאי אינו דומה זקן לבחור וגבור לחלש ועד כמה זולת שמצאתי בתו' נדה דמ"ג ע"א שכתבו דגם זרע היוצא בלתי הרגשה ראוי להזריע אלא שהיא אינה ראויה להתעבר לפי שאינו יורה כחץ ואינו נכנס לתוך גופה אלא שותת ויוצא לחוץ ע"כ ומה נעמו בזה פי' היא אומרת מיניה וכו' שפי' הרא"ש הו"א מינה שמפלטת ש"ז והשתא הי"א מיניה דאותה פליטה משום שאי"כ והוי טענתם בסוג אחד והיא מהימנא דאיהו לא קים ליה. ולפי"ז הרי נודע גדר הטענה:

ולמקצת החקירה בידוע שהוא עקר אי מהני זה למכפייה לאפוקה תוך עשר הנה הטושו"ע כתבו ובידוע שהוא עקר יוציא מיד ולקמן בעז"ה ית' אי שייך זה גם בתבעה כתובה או לא ועתה אבאר דהך ידיעה שהוא עקר פשוט הוא דבעי ידיעה ברופאי ישראל כשרים לעדות ולא ברופאים פסולים וכ"ש גוים דכיון דאיכא אפוקי ממונא וכפיית גט סהדותא מעליא בעי וכ"כ להדיא הרב יד אליהו מלובלין ז"ל סי' כ"א ואפי' גוי מסל"ת דמהני בעדות אשה לא מהני כאן וגם ל"ש מסל"ת די"ל דבבקשת האשה אומר כן וחילק מזה למ"ש השבו"י סי' ס"ה להאמין רופאיהם גבי נדה עש"ב והוא פשוט. וגם בידיעה ברורה ראיתי להב"ש סקט"ו שדעת הרא"ש שבתוך י"ש חיישינן לענ"ב ואין שומעין לה רק לאחר י"ש. ואיברא דלשון הרא"ש סו"פ הבע"י הכי מוכח שהעתיק מימרא דר"ן דבאה בטענה כייפינן ליה וכתב וכן הלכתא ול"ח שענ"ב כדפרישית דמיירי ששהתה עמו י"ש וידענא ביה שהוא עקר ולכך כופין אותו להוציא או מיירי כשיש לו בנים מאשה אחרת והא כיון דבאה בט' כופין אותו להוציא וכיון ששהתה י"ש ל"ח לענ"ב עכ"ל. אמנם אחר המחי"ר י"ל כונת הרא"ש בדרך אחר כי נהי דמדברי התו' והרא"ש לעיל מזה מוכח דכשהוא עקר הוי הוכחה דל"ח לענ"ב. אבל גם לזו מהניא דכשהוא עקר שאין כופין אותו להוציא אחר י"ש משום פו"ר דידיה דמה נועיל וכאשר מפו' שם ביבמות דס"ד שהק' ולילף מיצחק כלו' דשהה עד עשרים ותי' יצחק עקור היה. וכ"כ רי"ו להדיא בנכ"ג ח"ח דכשהוא עקור אין כופין ע"ש ושם כתב ג"כ לגבי תבעה להתגרש אחר י"ש דל"ח לענ"ב משום שהתה י"ש או בידוע שהוא עקור ע"ש והשתא א"ש כונת הרא"ש דלחששת ענ"ב ראה והתקין דמיירי כששהתה י"ש אך הוק"ל דא"כ דל טענתה וכופין משום פו"ר ותי' דמיירי דהוא עקור כלו' ומה נועיל לגבי פו"ר או שיש לו בנים ותי' בתרא יורה על כונת הקמא דלא בא אלא לתרץ אמאי לא כפוהו אפו"ר אלא דק' ע"ז כיון דסו"ס לא סגי ליה בתקון הי"ש אם לא דמיירי כשהוא עקר והיא עצמה תועיל לתקן חששת ענ"ב אמאי איצטריך לאוקמה אחר י"ש. וי"ל משום דמשמע ליה דמימרא דר"ן אמתניתין דהאיש מצווה אפו"ר קאי ולומר דגם דאתתא לא מפקדא שומעין לה בטענת חוטרא והך מתני' קיימא אמתניתי' דשהה עמה י"ש וכו' לומר דל"ש כפיה רק מצד הבעל ולא מצד האשה ונמצא קושטא דמילתא דכולהו קיימי אחר י"ש וקושטא דמילתא קאמר. זולת שראיתי להרב ב"מ ז"ל ס"ו החזיק בזה והביא תשו' הרא"ש דמוכח דבעי אחר י"ש גם לעקר. ולקוצ"ד המדקדק באותה תשו' יוכל לפרשה בדרך שכתבתי. אבל מה אני נגד הגאונים הנז' גם ראיתי להד"ד ז"ל עשין מ"ט דס"ט ע"ג שעמד בזה ותמה על המקור שהביא הב"י לדברי הטור שבעקר מוציא מיד מדברי הרא"ש בפסקים ותשו'. דאדרבה שם מוכח להיפך כמ"ש הב"ש והב"מ ז"ל וכתב שכן מפו' ברי"ו והוא הולך בדרכי הרא"ש. ואמת שבגוף הספר ברי"ו כן כתוב אבל בספר שהיה ביד נתיבות משפט ז"ל כתוב כמו שהעתקתי לעיל. ומ"מ אחר דהנך אריותא פשיט"ל הכי בדעת הרא"ש הגם דלהטושו"ע הוי להיפך נלע"ד דהכי נקטינן יען שאם באנו לכוף תוך י"ש הוי גט מעושה לדעת הרא"ש ז"ל לפי ס' הרבנים הנז' ואנן כבר השרישנו הגאון שיו"ט ז"ל סי' י"א וכמה תשו' דלענין איסור ערוה בגו"ק ויבום וחליצה אנו נוהגים לתפוש כל החומרות של כל הפוס' אלא דלהקל אין אנו יכולים לעשות הפך מרן ז"ל ע"ש והאחרונים גרירי אבתריה ועיין בס' תו"ש דאין לצאת י"ח בזה זולת בתלת או ד' ספיקי וגם אני בעניי הארכתי בזה במ"א והרי גם זה חידוש דגם בעקר אין לכוף תוך י"ש ובזה נשלמה החקירה הא':

ונבא לחקירה ב' והיא מתחלקת לשנים חלק אחד לרבי דקי"ל כוותיה בסו"פ הבע"י דס"ד דבנשואין בתרי הוי חזקה אם ישב עם הראשונה יו"ד שנים וגירשה משום פו"ר דידיה או מחמת טענת חוטרא אי מציא השניה לכופו גם תוך יו"ד או לא. חלק שני אי הויא לידת ראשונה ראיה דמיניה הוא ותוכל לכפותו השניה תוך יו"ד או לא. ואשיב על ראשון ראשון וטרם כל אבאר פה החקירה אם אמר אחר י"ש לנסות עצמו באחרת ואם לא הועיל יוציא ויתן כתו' אם שומעין לו. הנה הטור בסי' קנ"ד כתב שאם אמר לנסות עצמו שומעין לו ואם ילדה השניה יוציא הראשונה בלא כתו' ואם לאו ישהה עשר שנים ויוציא שתיהן ויתן כתו' וכו' זהו להרמ"ה אבל הטור פליג וס"ל דאם לא השניה יוציא מיד שתיהן וית"כ. ובש"ע כתב ס' הרמ"ה בסתם וס' הטור בשם יש מי שאומר ע"ש ועיין בב"ש סקט"ו וידוע דסוגיין דעלמא נקטינן הלכה כסתם זולת ראיתי למהריט"ץ ז"ל סי' קצ"ג הרבה להשיב על הש"ע שכתב זה לענין כפיה להוציא בבאה בטענה ולא אתמר בש"ס אלא להיא אומרת מיניה והו"א מינה דפליגי לענין כתו' וכפירש"י שם וגם אין סברא שבאה מחמת טענה מלבד י"ש דידה תמתין עוד י"ש עם השניה ונמצאת מבלה ימיה עש"ב ואחה"ר אנכי לא ידעתי מה כחנו יפה להק' על מרן מפירש"י אחרי ראות להתו' והרא"ש דפי' הך דהי"א מניה וכו' לבאה מחמת טענה ובתרתי פליגי בין לענין להוציא בין לענין כתובה כמובן ועלה קאי הך דאמר איזיל ואבדוק נפשאי ורבים נמשכו בפי' הזה כמש"ל ועיין להרדב"ז ז"ל בישנות סי' קי"ח דהביא הך דאיזיל ואבדוק לטוענת אי"כ וכתב וכ"ת ה"מ לענין כתובה וכו' ליתא דהא הגאון מוקי לה לפי משנה ראשונה דנאמנת ויוציא וית"כ ועכ"ז אם אמר איזיל ואבדוק וכו' שומעין לו ומיניה נשמע להרי"ף דבהא לא פליגי ע"ש וכ"מ מדברי רי"ו נכ"ג ח"ת שאחר דין באה מחמת טענה הביא הך דאיזיל ואבדוק וכו' והביא גם דברי הרמ"ה דגם שנשא שניה תמתין עד י"ש ע"ש ומה לנו לזעוק על מרן ז"ל ואי משום הס"ב שכתב כיון דל"מ אפו"ר ורק משום חוטרא אם לא יתברר דמיניה הוא מה נעשה לאחותנו. ואיך שיהיה אחר שהדבר מפורש בש"ע והביא ס' הרמ"ה בסתם ליכא למיזז מינה. ונשלמה החקי' הד'. ומינה ניפוק לחלק הא' מחקירה ב' דודאי גם לרבי לא הוחזק זולת בשהה י"ש עם הראשונה וי"ש עם השניה וכמו שנראה מהתו' שם דס"ה גבי נישאת לראשון ולא היו לה בנים לשני ולא היו לה בנים לג' לא תנשא אלא למי שיש לו בנים נישאת למי שאין לו בנים תצא שלא בכתובה שכתבו בד"ה תצא של"ב לכאורה נראה דדוקא בשהתה עם השלישי וכו' ושקו"ט אי שהתה עם השלישי או לא אבל בראשון ובשני פשיט"ל דשהתה עמו י"ש ע"ש. וכ"ש לענין כתובה שכתבו שם בשם ר"י וכ"פ הפוס' דמודה רבי דדוקא בתלתא הוא דהוי חזקה ע"ש ומדידה נשמע לדידיה דגם הוא ל"ש לכופו רק בהוחזק בשתים ששהה י"ש עם כל אחת ולענין כתו' עד דאתחזק בתלת ופלוגתא דהטור והרמ"ה ז"ל לדעתי אינו ענין דהתם בהא פליגי דהרמ"ה ס"ל דגבול הי"ש בדידה אתי בק"ו מדידיה וכמ"ש ה"ה ז"ל ע"ד הרמב"ם בפט"ו דאישות דלא עדיפא אתתא בטענתה מפו"ר דידיה ולכן לא שני לן בין בהיותו עם אשה ראשונה בין עם השניה לא בציר מיו"ד אבל הטור ס"ל דטעם שיהוי יו"ד שנים בדידה הוא כי היכי דניפוק מחשש ענ"ב ולפיכך כשגירש הא' מדעתו או שהתה י"ש דתו ליכא למיחש בה שענ"ב מפיק לה ומועיל גם לחברתה שלא שהתה מפני שאין לחלק וזה נראה ממ"ש שיוציא מיד כיון ששהה עם הראשונה י"ש או אפי' לא שהה כיון שהוא בא להוציא את הראשונה מדעת דליכא למיחש שענ"ב כולן יוציא מיד כדין הראשונה ע"כ אמנם כ"ז כששתי נשים עוד שתיהם קשורות בו דשייך טעם הנז' אבל בזו אח"ז ודאי דגם הטור יודה דלא אתחזק זולת בשהה עם כל אחת י"ש. שו"מ הדבר מפו' במהר"ם מינץ ז"ל סי' פ"ח בגירש הראשונה משום טענת חוטרא ובאה השניה לכופו גם היא לגרשה בטענה הנז'. שכתב שאין שום סברא לכופו דאפי' לרבי לא איתחזק בפחות מב' פעמים וכן קי"ל כרב דאין מעשין אלא לפסולות ובפ' המדיר פליגי בשי"ש וכו' ובסו"פ חזקת מייתי דאחר החרבן דין הוא שנגזור שלא להוליד בנים כמ"ש המרדכי והשתא ק"ו ומה האיש שמצווה על פו"ר מדאורייתא אין כופין כ"ש שאין כופין על טענת חוטרא וכו' ע"ש ולכאורה דדברי הרב קיימי בבאה שניה תוך י"ש ואפי"ה איצטריך להך דרב משום דחדא ועוד קאמר אבל אי לאחר י"ש קשה דהא קי"ל כרבי דאיתחזק בתרי אי תרוייהו לאחר י"ש ואפי' בחדא אי באה בטענה ולאחר י"ש קי"ל דיוציא וית"כ אם לא שנאמר דהרב ז"ל עושה עיקר מהך דהמרדכי דאפי' בטענה ולאחר י"ש פוסק דאין מעשין אלא לפסולות ובפרט בזה"ז ומ"מ הרי נגמר הדין מחלק ראשון בחקירה הנז'. ולחלק השני א"כ נראה פשוט דלידת הראשונה אינה מעלה ואינה מורדת דהא בדידה קי"ל שהתה עמו י"ש ולא ילדה תנשא לשני והתם סתמא אמרינן ואפי' ילד הוא מאשה אחרת ואין ראיה להחזיקה בעקרה ודכוותה לדידיה וכ"פ המפז"ל ההיא דר"א באומרת אינו יורה כחץ דאפי' יש לו בנים מאשה אחרת נאמנת ולא תלינן קלקול בה אלא אמרינן השתא הוא דנתקלקל וה"ן נימא השתא הוא דהבריאה הראשונה ולהדיא אמרינן בפ' הבע"י דס"ה גבי נישאת לשלישי דאין לה כתובה דאפי' נישאת לרביעי וילדה לא תחזור לגבות כתו' משלישי משום דאמרינן השתא היא דהבריאה ע"ש וכ"פ הפוס' ול"א משום שכבר הוחזקה בג' ש"מ דאין מהלידה ראיה אפי' לגבי דידה וכ"ש לגבי אחריני ומאן דבעי למילף ממ"ש גבי בודק עצמו באחרת יוציא הראשונה בלא כתובה אם ילדה שניה. אינו אלא שבוש דהתם מאי דהוה בעי למיתב לה כתובה משום טענת אי"כ הא אתבריר בלידת שניה דגם הוא יורה וא"ת השתא הוא שהבריא נימא לה אמאי איהי לא איתעברת מיניה עד השתא והוי ראיה דודאי מינה משא"כ הכא די"ל דמעיקרא ועד השתא הוא בריא והנשים חלושות ומאי דילדה קמייתא השתא משום שהבריאה. וא"כ אין טענת אתתא דנ"ד בזה טענה וכ"ש למש"ל דמכח ס' הרא"ש ז"ל אין בידינו לכוף אפי' לידוע שהוא עקר תוך י"ש ולא הוי לידה ראיה יותר מידוע עקר עפ"י רופא:

ולחקירה ג' אי תבעה כתובתה אי מהימנא גם לאחר י"ש כבר הטושו"ע פסקו דלא מהימנא באימור מחמת חמוד ממון משקרא. ודב"ז נלמד ממ"ש בפ' האשה שלום דקי"ז ופסקוהו הפוס' בסי' י"ז וק' באומרת מת בעלי מתירין אותה לינשא תנו לי כתובתי אף לינשא אין שומעין לה ומזה למדו הפוס' לטוענת אין לו ג"א דאם תבעה כתו' אינה נאמנת עיין להתו' יבמות ונדרים שם ותשו' ריצב"א בסוף תשו' דשייכי לס' נשים והרא"ש בתשו' כמ"ג זולת זה מצאתי להרב נ"מ דרכ"ד שהאריך לתמוה על הטור דלא מצא זה בפוס' זולת גבי טענת אין לו ג"א והתם יש טעם לדבר כיון דנאמנותה משום אין אשה מעיזה אנה"ן כשתבעה כתו' י"ל חמוד ממון אנסה להעיז אבל בטענת אי"כ דבמידי דלא קי"ל מעיזה ולא מהימנא זולת באמתלא דשהות י"ש אימור דהאמתלא תבטל גם חששת חמוד ממון. ורצה להוכיח זה מדברי הרי"ף ודחה ולבסוף הק' מתשו' הרא"ש דכלל מ"ג סי' א' דאוקי הך דר' אמי דנאמנת גם בתובעת כתו' והצ"ע ע"ש. ואנכי איש צעיר לא זכיתי לירד לעומק חילוקו של הרב דמאי שנא שחששת חמוד ממון תדחה חזקה דאין אשה מעיזה דמתרת א"א לעלמא ולא תדחה אמתלא דשיהוי י"ש ובהגהות הגר"א על הש"ע עשה סימנים לדין זה מהך דגבי טענת אין לו ג"א ותלה זב"ז ע"ש ואי מהך תשו' דהרא"ש ז"ל לכאורה נראה דאינה תברא כי כבר הרא"ש ז"ל בעצמו הרגיש וכתב ואי משום ענ"ב כבר רבו התי' בתוס' ע"ש ולקוצ"ד אפש"ל שכיוין בזה לחד תי' דאוקמו התו' הך דר"א בידוע שהוא עקר ומשמע ליה דכשהוא עקר מועיל דהוי אמתלא גדולה דאין לחוש גם לחמוד ממון וכמש"ל לקוצ"ד דגם הרא"ש מודה בידוע שהוא עקר דמועיל למכפייה גם תוך י"ש. אלא שכבר כתבתי דלדעת הב"ש והב"מ והד"ד ז"ל דאין כן דעת הרא"ש ז"ל ושוב התבוננתי בדברי הב"מ ז"ל וראיתי שגם הוא ז"ל הק' מהך תשו' כקושיית הנ"מ ז"ל ודחה הך אוקמתא דידוע שהוא עקר דמה בכך וכו' ע"ש גם ראיתיו שם מוסיף להפליא מגוף הסוגיא דבעובדא דר' אמי בהך אתתא דאתת לקמיה מפו' דתבעה כתו' וז"ל אמ"ל הב לי כתובה ועכ"ז כיון דבאה מחמת טענה אמר כי הא ודאי כפינן ע"ש ולפי חומר הנושא ס"ד למימר דהטושו"ע מפרשי לה בגוונא דאמרה יגרשני ויתן כתובה דבכה"ג איבע"ל בפ' האשה שלום אי מתירין אותה לינשא ולדעת הרמב"ם דגריס ואת"ל ס"ל דבכה"ג מתירין אותה והיא הס' שהביא בסתם הש"ע בסי' י"ז וסי' ק' אמנם האיכא ס' הרא"ש והיא הס' שכתב שם בשם יש מי שאומר דס"ל גם בזה אין מתירין אותה ומה יענה הטור לס' אביו הרא"ש. אמנם אחר הישוב התבוננתי ולק"מ דהא איתא התם עובדא אחרינא בההיא דאתת לקמיה דר"ן וליתא התם אמ"ל הב לי כתובה ודקדקתי בפסקי הרי"ף והרמב"ם ולא הביאו רק הך דר"ן ולא דר"א. והנה מרא דהאי שמעתתא בהאשה שלום באמרה מת בעלי דחייש לחמוד ממון הוא ר"ן וא"כ אפשר דאילו הוה עובדא קמיה ואמ"ל הב לי כתובה לא היה שומע לה משום חמו"מ ור"א אפשר דל"ק לחמו"מ כלל ומשו"ה השמיטו דר"א הרי"ף והרא"ש שוב עיינתי בתשו' הרא"ש כמ"ג סי' ד' ואייתי גם עובדא דר"א ול"ג בה אמ"ל הב לי כתו' וא"כ אין תימה. ובין הכי ובין הכי כיון דהטושו"ע פסקו בתבעה כתו' דלא מהימנא אין לזוז מדבריהם. ועיין להרדב"ז ז"ל בישנות סי' קי"ח דהוכיח מדברי הריטב"א דאפי' הזכירה כתו' כגון שאמרה ולענין כתו' לכל יש זמן וכן כל דבר שנראה לבית דין שהיא מסתרת כדי שיאמינוה דאינה נאמנת. וראה זה חדש למהרלב"ח ז"ל בסו"ס כ"ט שאפילו לא תבעה כתו' רק שהיא תפוסה מנכסי בעלה כתב שיש בזה להחמיר שכיון שא"ץ לתבוע יש להסתפק שטוענת שקר ע"ש ולענד"ן דבכל חדושי' אלו דנפקי מפומיהו דרבנן קדישי אין בידינו לכוף משום גט מעושה גם נלע"ד דלאו דוקא תביעת כתובה אלא גם תביעת נדוניא כיון שכתב הרב"י משם הרשב"א בריש סי' צ"ג ומור"ם שם ובסי' ס"ו בהגה ובד"מ דנדוניא ככתובה דלא ניתנה ליגבות מחיים אימור דמשו"ה טוענת שקר כדי שתוכל לגבות מחיים וכמ"ש זה בש"ע סי' י"ז דאם תבעה כתו' אין דעתה להנשא אלא ליטול כתובתה מחיים וא"כ ה"ה בנדוניא וכ"ן ג"כ גם אם תבעה קצת דלחשש חמו"מ מה לי כולה מ"ל מקצת ולהדיא כתבו הטושו"ע דאין שומע"ל רק כשאין לתלות תביעתה בשום דבר אחר. ברם הא מספק"ל לדעת מרן אם אמרה גרשוני בגט ותנו לי כתובתי אם שומע"ל ולהטור והרא"ש דס"ל גבי מת בעלי דגם בזו אינה נאמנת פשיט"ל דה"ה הכא ומפנ"ך סתמו הדברים אבל מרן דפסק התם בסתם דבכה"ג נאמנת מדוע לא ביאר פה ואדרבה מדהקדים תביעת גט תחילה וסיים בתריה ואם תבעה כתובה וכו' נראה להיפך והדבר צ"ת:

ולחקירה ה' מה תגבה אחר י"ש. כבר הטושו"ע פסקו שתגבה עיקר כתו' ונדוניא מה שהכניסה לו ולא התו' ועין בב"י מקור הדברים מהתו' והרא"ש והרי"ף והרמב"ם וכתב שמ"ש רי"ו בשם הרי"ף והרמב"ם אין דבריו מכוונים. ועין להרב נ"מ והד"ד סוף עשין מ"ט שתקנו הגי' ברי"ו וגם לדידיה הרי"ף והרמב"ם סוברים דלית לה תוס'. וטעם הדבר משום דלמישקל ומיפק לא כתב לה ולפי"ז גם אם תפסה מוציאין מידה וכ"כ הב"ש סקי"ט והד"ד סוף עשין מ"ט למעשה ע"ש ודלא כטעם הב' שכתבו התו' גבי טוענת אין לו ג"א דהכא ל"ש כיון שיכול לבעול ורק אי"כ איכא חיבת ביאה. ועיין להרב מטה יוסף ח"ב סי' ה' שהוכיח מהתו' והרמב"ם דגם בעקר ורק יכול לבעול דאין לה תוס' מטעם למישקל ולמיפק לא כתב לה וזה פשוט. אך מה שיש לברר הוא מה שנוהגים לעלות השומא בבגדים וכו' יותר משיווים ושוב כותבין בכתובה סך הכל בכלל נדוניא אם גם העילוי הנז' דינו כתוס' או כנדוניא. ומצאתי להרה"ג מהריט"ץ ז"ל בסי' קצ"ג שעמד בזה ופשיט"ל דעילוי זה דינו כתוס' ולמד כן מדברי ריצב"א שהביאו התו' ביבמות וגם מדקדוק לשון הטור שכתב נדוניא מה שהכניסה לו ע"ש. וכן ראיתי להרב שולחנו של אברהם ז"ל באה"ע סי' נ"ה לגבי ארוסה שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה שנסתפק בזה ולבסוף העלה מדברי הרדב"ז ח"ב סי' שס"ט דדין תוס' יש לו וכ"כ בפשיטות בסי' ס"א ולגבי נכפה בסי' קנ"ד ע"ש וכ"מ להרב גו"ר באה"ע כ"ד סוס"י יו"ד שכתב בפשיטות דכל תוס' שאין לו קצבה וכגון עילוי שומא דאם תבעה מהבעל לגרשה אין לה ולמד זה מדברי ריצב"א ע"ש והוא פלא על הגו"ר שלא זכר שר מתשו' הרדב"ז ומהריט"ץ ועל השש"א ז"ל שלא זכר ממהריט"ץ והגו"ר ז"ל. ומ"מ הרי סרכין ארבע כתבו דעילוי שומא דינו כתוס'. ועיין להגו"ר ז"ל שכתב וז"ל ואגב ארחין אני אומר דבנדון הריצב"א ודכוותיה אע"ג דדיינינן בהעלאת שומא כדין תוס' מ"מ לא מפקינן לה בבלאותיה הקיימים לבד אלא כמו שהיו שוים בשעת הנשואין ע"כ ולפי האמור לעד"ן דאחר שמפורסם שמנהגנו להוסיף בעילוי ולא יעבור כשיבא הענין לב"ד שככה יעשו יביאו רשימת השומא אם נמצאת ומשם יבינו בשקו"ד ואם לא נמצאת יעשו פשרה ותהיה נוטה לזכות הבעל כי הממע"ה

ולענין תוס' שליש שנוהגין להוסיף בכל נדוניות בעולה ובתולה מדודים וש"ע הנה מהריק"ו שורש פ"א האריך דדינו כנדוניא וחילק מזה להך דריצב"א דהתם אינו קצוב ותוס' שליש הוא קצוב. ועין להגו"ר ז"ל שם שחילק כן מדנפשיה. אמנם מרן בב"י סי' ק' הבי"ד וכתב ואין דבריו נראים לי ע"כ ומזה נפלגו דעות הפוס' מערכה מול מערכה בזה כבר אספום הכנה"ג והי"א בסי' ק' וק"ו ושאר מקומות ע"ש. והנה מצאתי להרב"ד אה"ע סי' ס"ט דס"ב עמד במח' זו והביא מ"ש בב"י סי' ק"ו גבי מחלק לאשתו בין הבנים דאבדה כתו' וז"ל וכתב ה"ה בהזו"מ בשם רש"י והמפרשי' ומדבריהם ז"ל נלמוד דאין דברים הללו אמורים אלא בעיקר כתו' ואפשר דאף תוס' דינו כן אבל נדונייא ודאי לא ע"כ. והבין שכ"ז מדברי ה"ה ותמה דמאי מספק"ל בתו' והלא ש"ס ערוך הוא בפ' אעפ"י דת"כ ככתובה נ"מ למחלק לאשתו בין הבנים ותי' דבתוס' שליש הנהוג מספק"ל מכח מח' מהריק"ו ומהרי"ק ז"ל. ועיין למהרימ"ט ח"א סי' קי"ט שהק' ותי' כן ע"ד מהר"א מונסון ז"ל בסוף דקנ"ה. שוב הרב"ד ז"ל נתישב וכתב שהן הן דברי מרן עצמו ומזה העלה דנהי דמרן בסי' ק' פליג אמהריק"ו להלכה אבל למעשה מספק"ל ומש"ה בסי' ק"ו כתב ואפשר ע"ש ואני תמה אחה"ר מאי פסקא דבסי' ק' כתב להלכה ובסי' ק"ו כתב למעשה וגם למטוניה דמר דבסי' ק"ו איירי בתוס' שליש מדוע לא ביאר וכתב תוס' סתם. וכן ראיתי דברים תמוהים לרב רשב"י בס' תו"ח למהרח"ש ח"ב דע"ז ע"ג שהביא דברי הב"י שכתב ואפשר שגם התוס' אבדה וסיים אבל לא אשכחן לשום פוסק שיאמר כן ע"כ. ולא ידעתי איך הוא מבין בדעת הב"י תנא אהיכא קאי בתוס' דעלמא עדיפא מיניה תיק"ל דזה נגד ש"ס ערוך ואם בתוס' שליש מה לו ולב"י עם הפוס' אם לא יאמרו כן והלא הוא גילה דעתו בסי' ק' דאין זה כנדונייא ואדרבה תיק"ל דמאי מספק"ל ובפרט דרבים נמשכו אחריו ורשב"י ז"ל כותב דלא אשכחן בשום פוסק. יותר מכ"ז קשה בעיני מה שנראה מדברי הכנה"ג סי' ק"ו הגב"י או"ט דדברי הב"י הם בתוס' דעלמא ולא תוס' שליש שכתב וז"ל וא"כ דאף תוס' דינו כן נ"ב ותוס' דידן דין נדונייא יש לו וכו' וזה תלוי בפלוגתא דמהריק"ו ע"ש ומדכתב ותוס' דידן ש"מ דבב"י לאו עלה קאי ולמטוניה ק' דהויין דברי הש"ס תיובתיה דהרב"י ז"ל:

אבל לעד"ן דמקום הניחו לי להתגדר בו בדעת מרן דודאי איהו ז"ל בשיטתיה דסי' ק' דתוס' שליש בודאי דינו כשאר תוס' אלא דאחר דאיכא פלוגתא אי דוקא בחלק לבנים הוא דאבדה כתובה ולא בשותקת עיין בטוב"י באורך ונהי דגם בזה איפסיקא הלכתא דאם שמעה ושתקה אבדה מ"מ מספק"ל מרן אם גם לגבי התוס' אבדה בשתיקה או לא דהא אשכחן בזה פלוגתא בטור בסי' ק"א דלהרמב"ם אין הוכחת השתיקה מחילה אלא לגבי העיקר ולא לגבי התוס' ולהרא"ש גם לגבי התוס' והגם דשם הוכיח הב"י דגם הרמב"ם יודה להרא"ש וכ"כ ה"ה וזה נראה דעתו בש"ע שם שכתב דנדונייא דוקא לא אבדה מ"מ הכא בב"י חשש לדעת הטור ומשו"ה כתב בדרך אפשר דלגבי שתיקה אין מחילה בתוס'. אבל למילי אחריני אין חילוק בין תוס' שליש לשאר תוס' וממילא הרי לא נשאר ס' בזה בדעת מרן דודאי פליג על מהריק"ו ורבים אתו כמש"ל ובזה אני תמיה על הרב"ד ז"ל שיצא לחלק שם בדעת מהרימ"ט שגם הוא יודה למהריק"ו בתוס' שליש דנוהגים בסאלוניק ומזה לא מצא חבר למרן וגם מרן עצמו מסופק ע"ש. והוא דאי משום ספקיה דמרן כבר כתבתי לענ"ד שאינו ענין ואי משום דיחידאה הוא הרואה יראה לרבני סאלוניק מהריב"ל ומהרש"ך ומהרח"ש וזולתם בכמה תשו' דקיימי בשטת מרן ולא חילקו בזה כו"ע גם לעירם והוא פלא שהרב"ד ז"ל לא העלם ע"ד שפתיו. ולדידן אפי' למטוניה דהרב"ד ז"ל כיון שמרן ז"ל שאנו סמוכים על שלחנו מספק"ל אפי' יהיו כל חכמי ישראל נגד ספקו נלע"ד שאין בנו כח לאפוקי מהבעל ועיין בס' בני בנימין סי' ל"ו שהביא מח' מהריק"ו ומרן ודברי הרב"ד ז"ל וכתב מ"מ מי הוא זה יערב אל לבו לעשות מעשה להוציא ממון מהבעל והסכים עמו כוותיה ומטעמיה הרה"ג ראש"ל כמהר"א אשכנזי ז"ל ע"ש:

ברם לכאורה נראה דלמאי דאתאן עלה בבאה בטענה דקי"ל דנוטלת עיקר כתו' ונדוניא לא נ"מ מידי ממחלוקת זו דלפי המובן מהפוס' אפי' מאן דמפיק לתוס' שליש מדין נדוניא דלא כמהריק"ו יהיב לה דין עיקר וכמ"ש מהרש"ך ח"ג סי' מ"ב ובשאר חלקים בכמה תשו'. וכ"ן דעת הכנה"ג בדעת מרן שכתב בסי' ק"ו הגב"י או"ט וז"ל וזה תלוי בפלוגתא דמהריק"ו והרב המחבר אי תוס' דידן דין נצ"ב יש לו או דין ק"ר ע"כ. וכ"כ להדיא בתשו' בע"ח חח"מ ר"ב ע"ש ולפי"ז בנ"ד ממ"ן תגבה התוס':

אמנם אחר החפוש מצאתי בתשו' בע"ח אה"ע סי' כ"ג שהעלה בטוענת אין לו ג"א שכופין אותו על הכתובה והנדוניא ולא על התוס' והביא מח' מהריק"ו ומרן בתוס' שליש ודברי מהרש"ך דאית לתוס' זה דין עיקר וסיים וז"ל ולענין פסקא דדינא מהרש"ך ז"ל הוא יחיד בס' זו ולא קי"ל כוותיה ע"כ. ולכאורה נראה דמילי דמר סתראי נינהו ח"ו זולת אם נדחוק עצמנו לומר דנהי דלגבי כל מילי ס"ל למר דמאן דמפיק לה מנצ"ב יהיב לה דין עיקר דהיא שייכא בטעמו אבל במידי דאמרו לא תגבה התוס' מ"ט דלמישקל ולמיפק ל"כ לה בזה אין שייך להשוות תוס' שליש לא לנצ"ב ולא לעיקר ובזה א"ש ציוניו בסי' קנ"ד ששמר עצמו וכתב באידך פלוגתא אי אית לה דין נדוניא או לא ע"ש. שו"ר להרב נ"מ דרכ"ד ע"ד לגבי באה בטענה הביא מח' מהריק"ו ומרן ודעת מהרש"ך ז"ל וכתב וז"ל וזה לי ימים כתבתי ע"ד מהרש"ך שאעפ"י שכנים דבריו ברוב המקומות דעדיפי נצ"ב מק"ר וכו' מ"מ הא אשכחן גבי מת בעלי וגבי גרשתני דאעפ"י שנוטלת ק"ר נצ"ב אינה נוטלת (עיין בסי' י"ז בב"ש סקקכ"ט והרב נ"מ דרנ"ו) משום דליתנהו ממדרש כתובה וכו' וא"כ לענינים אלו החמיר מהרש"ך יותר ממהריק"ו ועוד דבשלמא למהריק"ו יש טעם שהתוס' כנצ"ב אבל למהרש"ך מה התייחסות יש לו עם העיקר שהוא תנאי ב"ד ולענין הלכה למעשה כיון שגדולי האחרונים מהריב"ל ומהרלב"ח ז"ל פסקו למעשה דתוס' לא שקלא ולא חילקו בין תוס' לתוס' אעפ"י שהיה נהוג בזמנם יכול הבעל לומר קי"ל ואין אנו יכולים להוציא ממנו עכד"ק. ואנן יתמי מה נענה אבתריה. ומה גם דלעד"ן שמרן מפנ"ז נזהר ודקדק לכתוב ויתן לה מנה מאתים ולא התוס' וגם הנדוניא שהכניסה וכו' שינה בלשון עיקר כתובה וכתב ק"ר לשלול שאין בכלל זה שום תוס'. ובאומרו נדוניא שהכניסה לשלול משם נדוניא כל תוס' ורק מה שהכניסה ממש:

ולחקירה וי"ו אי כופין להוציא בשוטי או במילי. לכאורה נראה כיון שבש"ע כתב וכופין אותו להוציא היינו בשוטי ובפרט כי ידוע הוא מ"ש התו' בריש פ' המדיר והרא"ש בפ' הע"י דלר"י ס"ל כ"מ שאמרו חכמים יוציא ויתן כתו' היינו כפייה בשוטים ולר"ח ס"ל שאומ"ל חכמים חייבוך להוציא ואם לא תוציא מותר לקרותך עבריין ובש"ע כתב ס' ר"י בסתם וס' ר"ח בלשון וי"א עיין בס' כ"א וסוגיין דעלמא לפסוק כסתם. ובפרט מן הפרט כי גם ר"ח מודה במקום שאמרו לשון כפיה דודאי בשוטי הוא ובבאה מחמת טענה אמרו כי הא ודאי כפינן ולהדיא מפורש כן בתו' והרא"ש דבאה מחמת טענה לכ"ע כופין עי"ש. אמנם משום חומרת גט מעושה אפי' ב"ד הגדול אין כח בידם לכוף בשוטי בזה"ז אחר שמרן ב"י בסי' קנ"ד הביא לנו תשו' הרשב"א דסי' אלף קצ"ג שהוכיח מפ' אעפ"י בסוגיית כותבין אגרת מרד על ארוסה דאפי' בבאה בטענה אין כופין להוציא זולת לגבות כתו' וכ"כ במיוחסות סי' קל"ט (דבריו מגומגמים שם וצ"י) וז"ל והגם שהרמב"ם כתב דלאחר י"ש כופין אין נראה כן וכן שם בסי' קל"ח האריך וכתב וכלל זה מסור בידך שאין כופין אלא בשנויין בפ' המדיר ובפסולות דאורייתא ודרבנן ובשהה י"ש ולא ילדה משום פו"ר והאומר איני זן וכו' אבל במ"א כלל לא אלא שיש מקומות אחרים שמבקשין על הגט וכופין על הכתובה ע"כ. והגם שבטוענת אין לו ג"א הוא פוסח בזה על שתי הסעיפים עיין להד"ד בעשין מ"ט ולהרב נ"מ ז"ל מ"מ בבאה בטענה ברור דס"ל אין כופין. ועיין בסוף דברי הד"ד ז"ל שם שהביא שכמעט כל הפוס' סוברים דבאה מחמת טענה כופין זולת הרשב"א כנז' וגם צידד לפרש דברי המרדכי בפהע"י וז"ל בבאה מחמת טענה כי הא ודאי כפינן ואיכא למימר דלא דמי להנהו דכתובות דקא חשיב דכופין אותו להוציא דאל"כ אמאי לא חשיב להא דבאה בטענה גביהן ע"כ. ולבסוף הכריח שדעתו כהרשב"א ותמה על הב"י שלא עשאו חבר להרשב"א ז"ל וסיים ולענין פסקא דדינא כיון דנפק מפומיה דהרשב"א וגם מהמרדכי כן נראה אין לכוף לשום אדם לגרש ע"ש. ועיין לו בבע"ח אה"ע סי' כ"ג לגבי טענת אין לו ג"א דבמכחיש רבו הסוברים דכופין ובמודה לה הושוו כולם. ועכ"ז מפני דברי הרשב"ץ והרשד"ם שכתבו שאין למהר לגרש עד שיראה תוחלת ממושכה אפי' במודה רגז הרב וכתב מאן רב גובריה בדור הזה לכופו לגרש ע"כ. הן אמת כי הרב בני בנימין ז"ל בסי' ל"ו תמה עליו מדברי הרמב"ם פי"ד מאישות והטושו"ע בסי' ע"ו שפסקו בתשש כחו וכו' ואינו יכול לבעול דימתין ששה חדשים שאין לך עונה יותר מזו ואח"כ או יטול ממנה רשות או יוציא וית"ך ע"כ והגם דהרמב"ם בפט"ו פסק בטוענת אין לו ג"א דתמתין י"ש התם במכחישה והכא במודה וכן חילק התוי"ש ז"ל סי' ס"ז. ועוד הוסיף לתמוה דח"ו סותר עצמו ממ"ש בבע"ח למ"ש בד"ד עשין מ"ט דע"ב ע"ג על מה שהק' תשו' דהרא"ש בכמ"ג סי' ה' עם תשו' שם סי' י"ב דבסי' ה' פסק גבי אין לו ג"א דנאמנת ליטול כתו' ובסי' י"ב פסק דאינה נאמנת לגבי כתו'. וכתב וז"ל ואין לומר דבסי' ה' במודה לה דא"כ מאי נאמנת וכו' תיפו"ל שאינו מכחישה ואפי' תובעת כתובה כופין אותו ליטול גט וכתו' עכ"ל הד"ד הרי דפשיט"ל במודה דכופין גם על הגט הפך ממ"ש בבע"ח ע"ש. ואני משיב על אחרון ראשון אחה"ר דבד"ד מפני שראה להרא"ש נמשך בסי' ה' ונשען על דברי ריצב"א כיעו"ש ולריצב"א פשיט"ל דבמודה כופין מפנ"ך הק' בפשיטות אבל בבע"ח להלכה למעשה חשש לס' הרשב"ץ ומהרשד"ם ולקמיתא נמי הרואה בהג"א פ' אעפ"י ובמרדכי יראה שכתבו דגם הרמב"ם דכתב בתשש כחו וכו' דאחר ו' חדשים יוציא ויתן כתו' לאו לאפוקי בשוטים אלא שאומ"ל מותר למקריי עבריינא ע"ש וא"כ דינו דהבע"ח אמת גם להרמב"ם והו"מ לבאר דאנה"ן שיאמ"ל חכמים וכו' אלא דלא אתשיל להכי. ועוד יש לצרף לזה שלא לכוף מהך דמהר"מ מינץ ז"ל שכתבתי בחקי' ב' דק"ו הוא ומה האיש שמצווה אפו"ר מדאורייתא האידנא אין לכופו גם אחר י"ש מכח הך דשמואל ומהך דסו"פ חזקת באה בטענה לא כ"ש. וממקום שבא מוכח דשייך ק"ו זה אפי' בא"י וכ"כ להדיא הגמ"י בפט"ו מאישות בשם המרדכי וראבי"ה דהאידנא אין כופין על פו"ר אפי' בא"י. ועדיפות איש מאשה כבר כתב כן גם ה"ה בפט"ו מאישות לענין שיהוי י"ש ע"ש והגם כי המעיין בהרא"ש פהע"י ימצא דלדידיה וגם לר"ח ס"ל דבאה בטענה כופין ובשהה י"ש אין כופין וממילא מפריך ק"ו כבר נתעורר עליהם הנ"מ ז"ל בדרל"ה ע"א דהוי כלפי לייא ע"ש. ואיך שיהיה ס' הרמ"מ ז"ל הוי צירוף לחומרת כפיה בהדי ס' הרשב"א והמרדכי ז"ל ומאן ספין לכוף בדור היתום הזה נגדם. ופוק חזי בבני בנימין ז"ל שהגם שקרא ערער על הבע"ח ז"ל כמש"ל חזר והודה לבסוף כי הש"ך ז"ל בס' גבורת אנשים סי' ל"ו ומ"א ומ"ב כתב שלא לכוף אפי' במודה לה וכבר רמי גודא רבה עלן השיו"ט ז"ל שבדב"ש יש לנו לחוש לכל הסברות ואין יכולת בידינו זולת למקריי עבריינא ע"ש ודון לנד"ד:

תוכן העניינים

יש מאין חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה