יש מאין חלק א· רבי אליהו ילוז
חושן משפט · סימן לה
אחת מהמושבות למן הוסדה נהגו להקים להם איש על העדה (מוכתאר) להגן עליהם מעלילות השרים ולהריץ אגרות למתחסדים עמהם בנדבות וכו' לשרת את אחיו חנם ולכבוד ותפארת. ועתה האיש האחרון אשר לו איזה שנים משרת אותם כנז' קם לבקש שכר למפרע על הימים שעברו והם משיבים שאינם חייבים. כיון שלא התנה ודרכם שלא לשלם וגם שירותו שמשרת אין הדין נותן לשלם עליה שכר. וגם שבחירתו לא היתה מדעת הכל. ורצונם לדעת הדין:
הנה לכאורה נראה דחייבים הם לשלם שכרו הגם שלא התנה וכמ"ש מור"ם סי' רס"ד וז"ל וכן כל אדם העושה פעולה או טובה לא יוכל לומר בחנם עשית עמדי כי לא צויתיך ע"כ אבל אחר הישוב נראה שא"א להיות שכל הפעולות יקיפם דין זה כי רבו סוגים מתחלפים בש"ע ופוס' בקבלת התועלת בלי תנאי ולא ראי זה כראי זה. וראשי פרקים מפו' בטוב"י והש"ע. א') בסי' קכ"ח דין מבריח ארי ופורע חוב חבירו שפטור מכלום. ב') דין מציל חמורו או דבשו של חבירו והפסיד את שלו בסי' רס"ד וכן בסי' ש"ג רועה שהציל ברועים ובמקלות בשכר שיש לו שכר הראוי ליתן לאחר לטרוח טרחא כזאת ולא יותר הגם שהפסיד חמורו ויינו. ג') הדר בחצר חבירו שלא מדעתו בסי' שס"ג דאי קיימא לאגרא וגברא לא עביד למיגר נוטל ממנו שכרה ומסוג זה יתומים שסמכו אצל בעה"ב ופרנסם משלו בסי' ר"ץ וביו"ד סי' רנ"ג המפרנס יתום משלו. ד') היורד לשדה חבירו שלא ברשות ונטעה או ביתו ובנאה בסי' שע"ה ודינו אם אינה עשוייה ליטע שמין לו וידו עהת"ח ואם עשוייה ליטע שמין לו וידו עהע"ל שאומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה ונוטל מבעליה ע"ש. ולולא דברי הראשונים ז"ל לא תשיג דעתנו הקצרה טעם השינויים בהם אחר שכולם מתאימות בקבלת התועלת ומה אלו אף אלו. אבל כבר עמדו בזה התו' בב"ק דנ"ז גבי משלמת מה שנהנית אמ"ר בנחבטה ובב"מ:
דל"א וכתובות דק"ז והרא"ש והנמק"י והמרדכי בפ' הכונס ע"ע ותכלית דבריהם דמבריח ארי דפטור (עיין ברש"י משום דמצוה קעביד) היינו מדעתו הגם דאית ליה פסידא או שלא מדעתו ולית ליה פסידא (המרדכי חו' בזה) אבל כשהבריח שלא מדעתו ואית ליה פסידא חייב הניצול וכ' הוא בדלא הוה בריא הזיקא לניצול כי היה פתחים ודרכים שלא יוזק הממון בלא זה אבל כשהיה בריא הזיקא שא"א לו להנצל בלתי זה וקדם המציל והציל חייב לשלם לו וה"ט שחייבו בכל הנז' רק אכתי קשה אמאי בשומר שהציל בשכר נוטל כל מה שהוציא ובמציל חמור ודבש אין לו אלא שכרו ותי' שם דמציל חמור ודבש מיירי שהבעלים שם וכיון שהם מצויים לא ראו חז"ל לתקן בעדם ויכולים לומר לולא שהצלתם היינו יכולים למצוא אחר בשכר כזה ומ"מ שכר כזה הם חייבים הגם שלא התנו דמסתמא ניח"ל משא"ך בשומר שלא היו הבעלים שם והך דהיורד לשדה חבירו ונטע או מקיף חבירו משלש רוחות שחייב לשלם כדיניהם התם אינו ענין כלל לאלו דהתם שאני שמוסיף שבח קיים בנכסי חבירו ולא רק שמונע ממנו ההיזק לפיכך שמין לו ע"כ ת"ד. ודין הדר בחצר דקיימא לאגרא וגברא לא עביד למיגר דקי"ל דמשלם הכל י"ל דשאני התם שהדר נהנה מדעתו משא"כ בכל הני שהנהנה לא נהנה מדעתו וגם כמ"ש בש"ע התם דחסרו ממון שהיה אפשר לו לקחת משוכרים אחרים ואתי בק"ו משומר שהציל בשכר דאפי' ההנה בעל הבהמה שלא מדעתו ישלם הכל כיון שחסר ממון הכא שנהנה מדעתו וחסר ממון זה לחבירו לא כ"ש ולזה לא הוצרכו לבאר טעמו ולפ"ז א"כ מ"ש מור"ם וכן כל אדם העושה טובה וכו' ודאי שאין בכלל זה גם מצילו מהפסד שאינו ברור דזהו מבריח ארי דסי' קכ"ח ופטור לגמרי אלא במצילו מהפסד ברור כהך דסי' רס"ד או מוסיף שבח קיים בנכסיו כסי' שע"ה. וכ"ר להט"ז ז"ל בסי' רס"ד הוכיח כן מהתו' וממקור דברי מור"ם מהר"ן וגם משה"א שם כ"כ מדנפשיה (ודאי הט' שלא כתב זה מור"ם רק בסי' רס"ד ושע"ה):
וזהו הטעם לפטור אנשי המושבה מבקשת שכר האיש המגן עליהם מעלילות השרים כיון דאינו הפסד ברור דאולי לא יעלילו ואם יעלילו ח"ו הרשות נתונה להקביל עליהם וכו' והיו כלא היו ופטורים לשלם לו גם מה שהפסיד מכיסו ע"ז כמבריח ארי ופורע חוב חבירו דסי' קכ"ח והגם דמור"ם שם כתב דפורע לגוי חייב וכ"כ שם ב"י משם רמ"ך מלבד שהש"ך שם תמה על מור"ם שאין לחלק עו"כ דאפי' למ"ד בבע"ח דוחק דחייב לשלם מודה בגוי דהפסיד מעותיו וא"כ מרן שפסק גם בבע"ח דוחק דפטור כ"ש דס"ל כן בגוי וכ"ש לפמ"ש דיכולים להנצל מעלילותם עיין בכנה"ג הגב"י מאו"י ואילך האריך בזה וכתב דאפי' הסו' דבגוי חייב מודים הם כשהיה יכול להנצל ממנו דפטור והגם ששם בהגה"ט כתב ממהרשד"ם אה"ע סי' ל"ו דפורע חוב חבירו בפניו אפ' דחייב ובנ"ד בפניהם הוא הנה התו' בנדרים דל"ג כתבו להפך דגם בפניו פטור (שו"ר למט"ש שם הגה"ט נתעורר בזה) והגם די"ל שהתו' לא כ"כ רק לתי' שם דפורע חובו דהתם מיירי בזן אשתו כפי' ר"ת ולא לתי' הב' דמיירי בחוב דעלמא ואנן קי"ל כתי' הב' ונסתר התולדה שלהם כיעו"ש. מ"מ עיין בטוב"י ליו"ד סי' רכ"א דר"ת דס"ל פורע חובו חייב מוקי זן את אשתו דבנדרים דפטור אפי' לרבנן משום דבפניו והטור תמה דלמאי דקי"ל כחנן גם בפורע חובו תו א"ץ לזה דאין חי' בין בפניו לשלא בפניו ע"ש (וז"פ על מהרשד"ם וגם כנה"ג איך לא העיר עליו) ותו דמהרשד"ם נמי לא אמר רק אפשר ולהחמיר בקדושין. ולהדיא כתב שאין זה מפו' ואדרבה נראה שאינו כן ע"ש וא"כ פטורים ממה שהפסיד אפי' היה בפניהם. (הגם ששמעתי כי טוען שהפסיד מממונם שבידו ומור"ם בסי' קכ"ח כתב דאם פרע מממונו לבע"ח אין לו להחזיר וכ"מ לכאורה מהב"י סי' ק"ה שהק' על הטור שכתב דאם פרע הנפקד למלוה מהפקדון שאינו מתחייב מט' דאמ"ל אם החזרתיו לך היה גובהו ממך דמאי שנא זה מפורע חובו דפטור ותי' דטענת מפייסנא ליה מהניא לפטור אבל לא לחייב ע"כ. מ"מ י"ל בנ"ד דל"א מרן והוא ממ"ש הסמ"ע טעם מור"ם משום דבלא"ה היו מוציאין ממנו ונותנים לזה משעבודא דר"ן וזה ל"ש אלא לגבי בע"ח ולא בהצלה מעלילה וגם הב"י לא סמך שם על תי' דמפייסנא ל"מ לחייב אלא עמ"ש שם ראיה לדבריו מבעה"ת הטעם משום שעבודא דר"ן ולכן סתם בש"ע וכתב פטור ורק מור"ם הוא שהגיה הטעם. ובזה מיושב שפיר מ"ש בסימן קכ"ה גבי השליח שעיכב המעות שנשלחו לאחר ע"י בעבור החוב שנושה במי שנשלחו לו דאם אין לו נכסים פטור המשלח כי יאמר בלא"ה משעבדנא ליה מדר"ן וכשיש לו נכסים כופה המשלח לשליח להחזירם משום דביש לו נכסים ליכא שעבודא דר"ן כמ"ש בסי' פ"ו והגם דלטעם הטור בסי' ק"ה בפיטור הנפקד משום מאי אפסדתיך שאף שאחזירם יוציאם ממך אין הבדל וגם בעלילה אפ' לטעון כן (ועיין להסמ"ע סי' קכ"ה והש"ך סי' ק"ה סק"י מה שנתעוררו מסי' קכ"ה לסי' ק"ה ותי' וגם משה"א שם) מ"מ כיון שמרן סתם ולא גילה דעתו י"ל שסמך על קו' בב"י ואינו מחלק ובפרט שמסה"ת שער ס"ז המקור ששאב ממנו הב"י ז"ל נראה שמשוה מפקיד שמסר למלוה למשלח שמסר לשליח ומשמע שאין חילוק ביניהם (ועיין לחק"ל ח"מ ח"א סי' פ"ב דצ"ד שכתב יש מי שרצה לפרש בדעת הב"י בסי' ק"ה כמ"ש ומני"ר לא כן דעתו ואסיק לפ"ז גם בעלילה דל"ש שעבודא דר"ן קיים דינו דמור"ם ועי"ש להרב המחבר דק"ג שדחה דברי הרב מ"ב ז"ל גבי עלילה ונד"ד נראה שהוא בסוג עלילה ולא בסוג פורע חוב ועיין בבע"ח ח"מ ח"א סי' רכ"ט מה שחילק בזה גם בפורע חוב וקחנו משם לנד"ד וצ"י בזה אלא שאין רצוני כעת רק להעיר) ועיין במט"ש שם אוי"ג משם הרדב"ז ח"א סי' ר"ן דגם אם בא הלוה לצאת י"ש פטור. ועוד אני אומר שאפי' אם יברר הממונה הנז' שהצילם מהפסד דבריא הזיקא. מ"מ אין זה דומה להך דסי' ש"ג דנוטל כל מה שהוציא דשאנ"ה שהבעלים בכאן והו"ל לאתנויי כמ"ש התו' ועיין במורם סי' רס"ד ס"ג ואין זה דומה רק למחזיר אבדה ומציל דבשו ויינו של חבירו בלי תנאי בסי' רס"ד דאין לו רק שכר שנוטל אחר בטרחא זו ועיין במשה"א שם סק"א. ויותר מזה י"ל בנד"ד דאפי' אותו שכר אין לו כיון שידוע דהממונה הזה בן פו"י הוא אמוד ושום עסק אין לו להתבטל ממנו בעת עסקו עם הצבור לש"ש ואינו מחזר להשכיר עצמו א"כ יש לו דין מחזיר אבדה בהצלתו ממונם מעלילות וקי"ל בסי' רס"ה הרואה אבדה חייב להחזיר בחנם אם הוא בטל עיין בב"י מקורו מהרא"ש בב"מ דל"ב דהשוה אבדה לפריקה בחנם כשהוא בטל. ואני בעניי מצאתי כן בהר"ן פ' אין בין המודר על דל"ד ד"ה תנן מקום וכו' שפי' בתוך קו' מ"ש המודר הנאה מחבירו פורע את חובו ומחזיר לו אבדתו מקום שנוטלין עליה שכר תפול הנאה להקדש שפי' מקום שנוטלין עליה שכר היינו בבטל מסלע ודלא כמפרשי' אחרים שפי' מקום שנוטלים היינו שמנהגם ליטול שכר ועיין בפיה"מ להרמב"ם שכתב וז"ל ואם היה המנהג שהמחזיר אבדה מקבל שום דבר וכו' ואפי' לדבריהם הנה בשאלתנו כתוב שלא נהגו לפרוע לממונים הקודמים ובתו' שם דל"ד ד"ה ה"ג משמע כהר"ן ואפ' דזהו ט' הטושו"ע בסי' רס"ה שלא חי' בין מקום למקום דמשמע להו פי' המשנה כהר"ן) והגם שהסמ"ע סי' רס"ד סקי"ט כתב שאם הוא איש נשכר לאחרים ולולא שעסק בזה היה עוסק באחרת אפי' שאין לו עסק עתה ממש כיון שכל השנה אם בא אחד לעשות לו עסק דרכו לקבל עליו שכר אז נוטל שכרו כפועל אחר דעלמא הנה לכאורה זה סותר למ"ש מור"ם סי' שס"ג גבי חצר דלא קיימא לאגרא. אע"ג דגברא עביד למיגר פטור שאעפ"י שהיה רגיל להשכירו רק שעכשיו לא עביד בתר האי שעתא אזלינן ע"כ ומוכרח לזווגם עפ"י מקור הדין בזה מהנמק"י פ' כיצד הרגל שכתב וז"ל אי אתבריר קודם שדר בה זה דלא הוה קפיד לאוגורה אע"ג דמקמי הכי הוה קיימא לאגרא פטור דבתר האי שעתא אזלינן ע"כ משמע דאי הוה קפיד וכו' חייב וא"כ גם הסמ"ע נאמר דל"א רק בקפיד. ויוצא מזה בנ"ד דגם הקפדה לא היה מקפיד הממונה להשכיר עצמו דפטורים בני המושבה. (כ"ש שהוא אחד מקהלם ושותף עמהם בנזק העלילות ואומרים שגם בלי השתדלותו היו יכולים להנצל ובכגו"ז הנה כתב מהר"מ מפדאווה סי' ס"ג בנשתדל בעדו ובעד חבירו והועיל לשניהם וחבירו טוען גם בלי השתדלותו היה יכול להנצל דפטור ואפי' למור"ם בסי' רס"ד שכתב דחייב הרי סיים שאם נראה לב"ד שלא הרבה הוצאות בשבילו פטור. והכא מה שהיה הוצאות הכל מהמושבה. באופן דבהשתדלותו בהצלתם מעלילות לא מצאתי מקום לחייבם בשכרו):
ולפ"ז גם מ"ש בשאלה שהוא מריץ אגרות למתחסדים עמהם בנדבות אם ירצה לדמות זה להך דסי' שס"ג הדר בחצר חבירו עכ"ז יהיו פטורים בני המושבה משכרו כיון דאיהו לא קאים לאגרא הנה שם בסו' פסק בחצר דלא קיימא לאגרא אע"ג דגברא עביד למיגר פטור דזה נהנה וזא"ח הוא. ואפי' אם יברר הממונה דהוא קאים לאגרא דאז קי"ל התם בקיימא לאגרא אע"ג דלא עביד למיגר חייב כיון שחסרו ממון מ"מ כיון שמדעתו שירת אותם ל"ד להך דהתם דר בחצר חבירו שלא מדעתו הוא ועיין בהגה סי' שס"ד משם התשב"ץ ח"א סי' קע"ד דאפי' בקיימא לאגרא אם אמ"ל דור בחצרי פטור אע"ג דזה חסר וזה נהנה כיון דמדעתו ההנהו. ואע"ג דבסי' רמ"ו פסק מורם משם תה"ד סי' שי"ז להפך במי שאמר לחבירו בא ואכול עמי ואכל דחייב לשלם מדין שבר כדי וקרע כסותי וכו' ע"ש כבר הב"ח שם עמד ע"ז וכתב דפלג'ן בהדייהו והמוציא מע"ה:
ועוד דהש"ך סי' שס"ג סקי"ג כתב דגם ת"ה וב"ח ל"א רק בחצר דקיימא לאגרא וגברא עביד למיגר אבל כשגברא לא עביד למיגר גם הם מודים דפטור וכ"ך עוד שם סי' רמ"ו משם רש"ל דאם אמר לאורח הסועד אצל בעה"ב בחנם בא ואכול עמי דפטור גם לת"ה. והפ"מ ח"ב סי' פ' כתב דבידוע ומפורסם שהמתפרנס היו מפרנסים אותו בחנם ובא זה וקראו אצלו דלא מצי אח"כ לתובעו ובנד"ז נמי אנשי המושבה אומרים דיש ויש אצלם המשרתים אותם שירות כזה מבלי הממונה ואפי' אם בשירות זה הפסיד מעט דהוי כמשחיר הכתלים שכתב בב"י סי' שס"ג בשם רי"ו די"א אפי' בלא קיימא לאגרא ולא עביד למיגר חייב מ"מ מלשון הטוש"ע גבי שחרוריתא דאישתא שכתבו מגלגלין עליו כל השכר כפי מה שנהנה נראה דאינו חייב רק הנהנה וכפי מה שנהנה וכן סיים מור"ם בהגה וז"ל וא"כ אם אין דרך זה לשכור פטור דהא לא נהנה. ואע"ג שכתב וי"ח מ"מ מסיומו ע"ד הש"ע בסתם כן ש"מ דהכי ס"ל למרן. וגם דעתו ז"ל נראה כן להלכה דהא קי"ל סתם ואח"כ מחלוקת (שוב אינה ה' לידי ס' דגל מחנה אפרים ז"ל הנד"מ וראיתיו בח"מ סי' ג' כתב ככל הנז'. וגם הוסיף לפטור האורח מהשבועה שהטיל עליו מהרש"ל לישבע שלא היה דעתו לפרוע והגם דבנ"ד ס"ד למפטר משום שהם רבים זקנים עם נערים אשר לא ידעו טכסיסי העיר ומסתמא לא אסקי אדעתייהו לפרוע מ"מ פתח פתחא בסו"ד משום דאין דרך באותה העיר למזמין חבירו שיתבע ממנו אנ"ס דזה לא נתכוון לפרוע ע"ש ותרי טעמי הנז' שייכים בנד"ז כי רבים הם ולא נהגו הממונים הקודמים ליטול שכר) וה"ן הנה לא נהגו לתת שכר. ויש לצרף לזה דלא תבע הממונה שכרו עד היום דהוי נמי אומדנא דעד עתה לא היה דעתו לקבל שכר ומכח האומדנות הנז' שאין מנהגם לשלם וגם הוא לא תבע פטורים וכמ"ש התה"ד שם אמנם אם ראובן אמיד בנכסי ורגילות בעשירים שם לפרנס חתניהם יותר על הקצבה והדברים נראים שאם לא הי"ל כעס ומריבה עמו לא היה תובע אומד"ד הוא שמחל לו על המזונות (עיין בדמ"א שם שהביא ממהריב"ל ח"א סי' ע"ה דתה"ד תרתי בעי רגילות העיר והולדת קטטה ונמשך אחריו מהר"ש ח"מ סי' מ' ובחדא לא סגי והגם דמור"ם ח"מ סי' רמ"ו ומהרשד"ם ח"מ סי' שע"ג ומהר"מ ד"ב במהרימ"ט אה"ע סי' ך' ויא"ה באה"ע סי' ע' משם מהרש"ה ז"ל ס"ל דסגי בחדא מ"מ בנד"ד אשכח תרתי לצאת י"ח מהריב"ל ומינה לנד"ז שכתבתי דאיכא תרתי. והגם שמצא לפ"מ ח"א סי' צ"ג דלא סגי גם בתרתי כתב דהוא יחיד בדב"ז וביאר דברי המבי"ט ח"ב סי' ר"ך שאין טעמו כהפ"מ עש"ב):
ועוד י"ל דגם בלא טעם הנז' הכא פטורים כיון דתביעתו היא לגבי העניים שהביא להם נדבות דהן אמת שהר"ן בפ' ב' דייני גזרות וה"ה פי"ב מאישות משם הרשב"א (הבי"ד הב"י) כתבו דהזן את חבירו סתם לאו לשם מתנה איכוון (בש"ע לא נזכר זה רק בסי' קע"ו סמ"ד כתב אם אחד מהשותפים טען סחורה ע"ג בהמתו או נתנה בחנותו סתם נוטל שכרן ושולחנו של אברהם ז"ל הוכיח מזה דהזן סתם לאו לשם מתנה איכוון ולפי טעם הרשב"א בזה הביאו הב"י משום דשותף יורד ברשות נ"ל דאין הכרח מזה למקום אחר משום דשאני שותף דסתמו מתעסק לשות' ואלמלא חמורו ישכור אחר) והפ"מ שם סי' צ"ג כתב דאין חולק בזה מ"מ הנה לכאורה תשו' הרי"ף שהביא ב"י סי' קכ"ח וביו"ד סי' רנ"ג נראית כסותרת שהשיב על ראובן שזן יתום משלו שאין לו ליטול ממנו כלום לפי שלא אמ"ל אוציא עליך משלי בתורת הלואה וכיון שלא אמ"ל כן מסתמא לשם ג"ח איכוון וכו' ומוכרח לחלק עפ"י מ"ש הב"י שם ביו"ד משם מהרי"ו דל"א הרי"ף רק ביתום אבל באיניש דעלמא אם יש לו חוזר ומשלם (ועיין למהרימ"ט אה"ע סי' כ"א שהוסיף להוכיח כדברי הר"ן מהרמב"ם פ"ז מזו"מ דדוקא בשולח תשורה או נותן מעות ומיאן המקבל עד שהפציר בו וכדי יין דסבלונות וכו' הוא דפטור דמסתמא לשם ג"ח איכוון משא"כ בענין אחר והרגיש מתשו' הרי"ף הנז' וחי' בין יתום לאיניש דעלמא והמש"ל באותו פרק הרגיש בסתי' דברי מהרימ"ט משם לסי' מ"ג דנראה דגם בעלמא למתנה איכוון ולעד"ן דבסי' מ"ג משום חומרת קדושין אמרה) וגם הפ"מ שם סבר לחלק כן. (והוא פלא מדוע לא הרגישו מהך דהתשב"ץ דגם באיניש דעלמא אם אמ"ל דור בחצירי דפטור) וא"כ הכא בנד"ז שההנה את העניים בסתם הנה מפו' ברי"ו שם דסתמא לג"ח איכוון ואם לא היה מהנה אותם כל ישראל היו מצויים לפרנסן ולמד זה ממשנה מפורשת פ"ה דפאה עני העובר ממקום למקום מותר ליקח מן הצדקה ולכשיגיע לביתו פטור מלשלם ופסקה ביו"ד סי' רנ"ג וכ"כ ערה"ש סי' קכ"ח דין ה' משם הרדב"ז דמפרנס עני אף שהעשיר פטור מלשלם (עיין כנה"ג הגה"ט אוכ"א דמהרמ"א סי' ע' חולק) וכ"ש יתומים דאיכא בגוייהו שהם פטורים כמ"ש וכזה ראה וקדש ביו"ד שם שפסק וז"ל מי שפרנס יתום והיה מכווין למצוה וכשהגדיל תבע ממנו מה שפרנסו פטור (מ"ש והיה מכוין למצוה לאו למימרא שגילה דעתו בכך אלא סתמו כן וכן פי' מט"ש הגב"י אוט"ו) וסיים מור"ם אפי' הי"ל ליתום אותה שעה וכ"כ התשב"ץ ח"ג סוס"י קס"ז דגם בהי"ל אותה שעה פטור דמסתמא לג"ח איכוון ולמד זה מתשו' הרי"ף ודברי הרמב"ם בשושבינות ע"ש. ומ"ש ב"י סי' קכ"ח לחלק בין הי"ל ללא הי"ל נר' דלא קאי רק על מה שחי' בדברי הרי"ף דביתום קטן דל"ש לומר הי"ל להתנות עליו שהוא חייב ע"ז כתב דגם הוא אינו חייב רק בהי"ל נכסים דאל"כ כל יש' מצויים לפרנסו אבל גדול מודה דגם בהי"ל פטור דהו"ל להתנות ואינו חייב רק בהיה תחת"י מנכסיו ע"ש) ומה שנראה נגד זה מדברי הרשב"א שהביא ה"ה דמסתמא לאו לשם מתנה איכוון דמיירי גם ביתום דכן הביא ראיה לזה מיתומים שסמכו אצל בעה"ב. (והגם דמור"ם נראה שרצה לזווגם דדברי הרי"ף שפסק ביו"ד מיירי שגילה דלג"ח איכוון הנה בגד"ת דשנ"ג דחה זה והוכיח דהרי"ף מיירי גם בסתם) וגם הגד"ת הרגיש כן על מרן דבח"מ פסק כהרשב"א ביתומים שסמכו דחייבים לשלם ואילו בסי' קכ"ח וביו"ד סתם כהרי"ף בב"י בלי חולק והצ"ע י"ל דאנה"ן דלזווג הרי"ף להרשב"א קשה לשמוע (דמ"ש הכנה"ג בסי' קכ"ח הגב"י אוכ"א לזווגם בתי' א' דהרי"ף מיירי בלא היו נכסים תחת"י והרשב"א מיירי בהי"ל זה לא יספיק לתרץ בעד התה"ד סי' שמ"ח שדן כהרשב"א והתם לאו מכח שלא הי"ל משמע רק תלה ביש לו ואינו רוצה להתפרנס ותי' השני דהרי"ף מיירי ביתום עני והרשב"א בעשיר מב"י אינו סובר כן דל"כ זה רק ביתום קטן ולא בגדול בסי' קכ"ח משמע דלהרי"ף בגדול פטור אף בעשיר) אבל מרן דפסק כהרי"ף י"ל דעכ"ז מצי לפסוק ביתומים שסמכו אצל בעה"ב דחייבים מטעם שכתב הפ"מ סי' צ"ג דהוי כאפוטרופוס והאפוטרו' גם בסתם אינו זן משלו ע"ש וע"ע למט"ש סי' קכ"ח ושאר ספרים בענין זה ואכמ"ל ומ"מ יתומים דנ"ד שהם גדולים ולא התנה עליהם לדעת מרן מסתמא לשם ג"ח איכוון. וגם למ"ש דבנכסיו תפוסים תחת"י חייב והכא אפ' שהממונה הזה הוא תפוס מהכספים ששולחים להם המתנדבים כבר כתבתי במ"א דמעות הבאים לעניים אין בהם תפיסה ואפי' בע"ח אינו גובה מהם:
ואם יאמר הממונה לדמות זה להך דסי' שע"ה ביורד לשדה חבירו שלא ברשות ונטעה דאם היא עשוייה ליטע אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה ונוטל מבעל השדה וה"ן הנה הרב ב"י עייאש ח"ב סי' נ"א כתב דכל עיירות של חו"ל עשויים ליטע בהם נדבות. וכ"ש דהכא יש לדמות כרם ה' צבאות לכרם שכתב הריב"ש סי' תקט"ו הבי"ד ב"י שם דכיון שכבר הוא נוטע וא"ץ רק לעזקו ולסקלו וכו' דהוי דבר המעמידו דמסתמא כל כרם עשוי לכך וה"ן אנשי המושבה כבר קביע להו הנדבות במקומותם וא"ץ רק זריזות בבקשה ותחנונים דאז ודאי סתמם לכך ולכן גם אם לא התנה וירד שלא ברשות אומדים וכו' והסמ"ע הביא מרש"י והרא"ש פי' אומדים שנוטל שכר כשאר שתלי העיר. ועוד יטעון הממונה דכיון שהוא שותף עמהם דינו כיורד ברשות וידו עה"ע וכמ"ש זה הבי"ע שם לגבי שד"ר מחברון. ועוד יטעון דכיון שראוהו משב"ק ולא מיחו בו הנה הב"י סי' שע"ה כתב מהנמק"י ריש בתרא דיורד לשדה חבירו שלא ברשות והיא עשוייה ליטע ולא מיחה בו דשמין לו וידו עה"ע (הגם דממהרימ"ט ח"א סי' ק"ו נראה דשתיקה לאו גילוי דעת מיקרי עיין בכנה"ג הגב"י או"ה כתב דמיירי בירד בתורת שכי' או שאלה או שות' דשתי' לא הוי נ"ד שסבור לעצמו הוא עושה לפי"ש אבל הנמק"י מיירי במי שאין לו אחיזה בקרקע) ועוד יטעון שיש מהם שפייסוהו בעד כולם. עכ"ז אין אני רואה בכל זה לחייבם למי שלא פייסוהו מיהא כמ"ש הריב"ש שם בראובן שירד לכרם שמעון שלא ברשותו אעפ"י שקרוביו פייסוהו לירד הנה הוא טוען שלא ברצונו היה ומה שטוען ששמעון שלח לו ע"י בנו כיון ששמעון כופה על ראובן להביא ראיה ע"כ וכ"ש אם יטענו אדרבה מחינו הנה מפו' בנמק"י דדוקא בלא מיחה שמין משא"כ במיחה והרי אפי' בעשוייה ליטע פסק הש"ע שאם אמ"ל עקור אילניך ולך שומעין ומהרימ"ט סי' ק"ו כתב דזה אפי' בשותף והגם דפ"מ ח"ב סי' מ"ה דפ"ג כתב דמהר"א מונסון חו' עליו איהו ז"ל כתב שם דהרבים מוחזקים וזה אפי' מיחה אחר מעשה כ"ש קודם מעשה גם לטענתו משלא מיחו הוי גי"ד נהי דלדברי כנה"ג גם מהרימ"ט יודה כשלא יש לו אחיזה בענין (הכא יש לו שות' במעות הבאים) מ"מ הפ"מ ח"ב סי' מ"ה כתב להפך בדפ"ג דדברי הנמק"י אמורים בההיא דעמד והקיף רוח הרביעית דהו"ל שותפים ובשותף אם חבירו שתק אנה"ן דהוי ג"ד אבל איש נכרי שאין לו שייכות וירד וחבירו שתק לא הוי גי"ד ע"ש וכדבריו משמע לי מדברי הריב"ש הנז' מדהצדיק שמעון בטענתו שלא אמ"ל לבנו ותיק' תיפו"ל מדשתק ולא מיחה דהוי גי"ד והתם אין לו לראובן שייכות בכרם אלא ש"מ דבעי גי"ד ממש וכ"ן דעת הש"ע דגי"ד ממש בעינן ממה שנזהר בס"ג וז"ל היורד וכו' ואח"כ בא בעל השדה והשלים הבנין או ששמר הנטיעות וכיוצא באלו הדברים שמראה שדעתו נוטה למה שעשה זה וברצונו בא הדבר וכו' משמע דדוקא בענין זה שמין לו ולא די בשתיקה. ובפרט למ"ש הפ"מ שם דכ"ע מודים ברבים שאין שתיקתם ג"ד דמאן מפיס וכו' וכ"א סומך על חבירו וקדרה דבי שותפי וכו'. ואע"ג שהרהר בזה מצד הפרנסים ע"ש בנד"ז הרבים הללו קודם לזה לא היו להם פרנסים כי בהעדר הממונה הראשון גם העוזרים ע"י נפל הבנין. ולטענתו שהוא שותף עיין לפ"מ שם שרצה לזכות למי שהיה דר בבית אחד של הקדש והשביח אותה מטעם שהוא שותף בה עם הקהל וסתר זה וז"ל איברא דכאן בנ"ד היה מקום לחלק וכו' דדוקא שותף שיש לו ממש חלק בגוף הקרקע יש לו דין יורד ברשות וכו' אבל לא מפני כן נוליד הדין בשנים שאינם שותפים בגוף הקרקע אף שיהיה יד שניהם שוה וכו' ע"כ:
ונראה טעמו דלא חשיבי שותפי' ממש משום דמי יימר שימכר בחייו ואם ימכר מי יאמר שלא ילך בהוצאות ולא יגיע לו חלק ממנו וכיוצא לפיכך אינו שותף ממש אלא משגיח ומינה לנכסי הכלל הדין כן (ודאי אשתמיט לבי"ע ז"ל התשו' הנז') ואין לעיין בזה רק במה שנראה שדינו כיורד שלא ברשות דמ"מ כיון שהיא עשוייה ליטע נוטל שכר כשאר שתלי העיר או לאותם שירד ברשותם אם חייבים (והנה לפי מה ששמעתי טוענים שלא חידש דבר לתועלתם רק עוזר להם לחזק מה שהיה נהוג להם ואינו רק מסייע נראה שאין לו שכר גשמי בזה כ"א שכר רוחני כאשר כתב שם הבי"ע דעלה ע"ד לקבוע שכר לשד"ר מדין מסייע כמ"ש מור"ם בסי' קפ"ג ס"ז במסייע לחבירו והטעו הגוי דחולקין וחי' דל"ד דהתם אותו הריוח לא נודע לגוי והוי דבר שאינו ניכר משא"כ המתנדבים כל כונתם לעניים והחכם אינו אלא כמורה מקום וכו' א"כ מנין לו יד לזכות לעצמו ע"כ וכיון דאזל ליה טעם סיוע ואין תועלת חדש הרי בסי' רס"ד על להציל ולא הציל שכתב בש"ע אין לו אלא שכרו סיים מור"ם ודוקא שהתנה עם הבעלים אבל בלא התנה אפי' שכרו אין לו וגדולה מזו כתב כנה"ג בהגה"ט או"ד ממור"ם בתשו' פ"ו דאפי' יורד ברשות וכו' דוקא שידוע שהועיל אבל אין ידוע שהועיל אינו נאמן לומר שירד ברשות או הועיל אם לא שיביא ראיה ע"ש) ונראה שגם בזה הם פטורים לפי טענתם שיש להם מתעסקים בלעדו שיוכלו להשיג תועלת זאת ע"י וכמש"ל כאשר פסק מור"ם שם ס"ד משם הנמק"י דאפי' יורד ברשות אם בעל השדה הוא עצמו אריס חזר להיות דינו כאילו אינו (כ"ה הגי' בד"מ) עשוי ליטע רק שמין כמה רוצה ליתן שלא יצטרך לטרוח הוא עצמו וכ"כ הב"י משם הר"ן בשם הרשב"א ז"ל וא"כ ה"ה הכא דיש להם מתעסקים בלעדו אין לו שכר ושומא נמי ל"ש הכא דאינו טורח בעצמו לכתוב רק הסופר כותב ומניח חותמו והנאה ממילא אתייא. (וכ"ש שיש טוענים שהתנו עמו מתחלה לשרתם חנם ועיין למהרימ"ט אה"ע סי' מ"ג הוכיח משבועת העדות גבי מנה נתתי לך בפני פ' ופ' ועדים רואים אותו מבחוץ דמק' הש"ס ואי הלה טוען במתנה נתנם לי כי עדים רואים אותו מבחוץ מאי הוי. דמשמע דכל מי שנותן לחבירו בסתם הוי לשם מתנה ונאמן הלה דלא כמהר"ש יפה ז"ל והמש"ל פ"ג דאישות ה"ח דחה ראיית מהרימ"ט דשאנ"ה שטוען בריא דלשם מתנה יהיב ליה ולזה נאמן משא"כ בסתם וא"כ גם לדבריו הכא שטוענים בריא ששירת אותם חנם נאמנים וגם אם יאמר שמתחילה אמר בחנם ושוב יהב דעתיה לשכר עיין בתשב"ץ ח"א סי' קע"ד דאפי' בחצר דקיימא לאגרא וגברא עביד למיגר ונחת לדור בחנם והאריך שם שנים רבות דאינו משלם כלום עד שיפרש לו בעל החצר וכו' ע"ש וכ"ש הכא דלא עבידי למיגר כמ"ש) באופן הנלע"ד על הדין ועל האמת דאנשי המושבה מכל הצדדים פטורים הם משכרו: