אור ברסלב
יש מאין חלק א חושן משפט › סימן ל

יש מאין חלק א· רבי אליהו ילוז

חושן משפט · סימן ל

סימן כט

האי צו"מ דאית ליה דינא בהדי ראובן שהיה דחוק למעות בעבור נדן בנותיו שהגיעו לפרקן וגם לפרעון חובותיו אשר הנוגשים אצים בו לפורעם ולזה הסכים למכור חצירו לשמעון ונתפשרו ביניהם על המקח וקודם שיגמרו הקנין בא האי צו"מ לוי אשר גם הוא אחד מהנושים מכח ירושת אביו ז"ל ופחד שמא תקדום א' אביו בשטרות שהם תח"י לגבות מראובן והוא יצא נקי וקדם ונתפשר לקנות הוא מראובן חצי החצר הנז' במאה לי"פ. ויען שלא היו כל המאה לי"פ מזומנים תחת יד לוי וראובן רוצה לקחת איזה סך להתפשר בו עם הבע"ח כדי שתשאר המקנה משופה בלי שעבוד ויוכל למוכרה לו בשופי הקדים לתת לו סך ל"ה לי"פ שבכללה הפשר של חוב אביו והסך ס"ה לי"פ נשאר תחת ידו וראובן כתב לו נייר בחת"י וז"ל להיות לראיה ביד פ' שקבלתי מאתו סך ל"ה לירא ובהסך הנז' נכלל החוב שמגיע מאתי לאביו ז"ל וסך ס"ה נפוליון מחוייב ליתנם לי פ' בר"ח אדר"א מחוייב ליתן לו קנין וחוג'יט בממשלה על המכירה שמכרתי להנז' על יד הראב"ד מהר"ר פ' וכל ההוצאות במכירה שייך על הקונה ולראיה ח"ש טו"ב טבת תרנ"א פ' והראב"ד קיים חתי' בזה"ל דא חתי' פ' שחתם בחת"י ממש על הנ"ל ובפני נעשה גוף הענין ואשרתיו כדחזי פ'. וראובן היה דוחק כמה פעמים בכל יום לפרעון הסך הנשאר קודם ר"ח אדר. גם בתוה"ז רצה לוי לחבר ביתו הסמוכה למקום המקנה בהטלת קורות מזל"ז וראובן מנע הפועלים בקולות וברקים שאין ללוי חלק ונחלה במקנה עדין. ויען שלוי הנז' לא מצא מלוה עד שתהיה המקנה משופה וגם נגלו אליו סדקים בכתלים ופחיתת אבנים מכיפת החצר מצד התחתון שאצל המבוי ביטל לקנות ותובע הל"ה לי"פ. והראב"ד סידר פס"ד לזכות ראובן כי נגמר המקח בכסף ושטר וחזקה ומחוייב לוי לפרוע הסך הנשאר ואם לא יאבה הרשות נתונה לראובן למכור החצר ההיא בפחות ולהשתלם משם הסך הנ'. ולוי הגם כי יד ושם לו לבקש זכותו מפני שהוא נוגע בדבר הפציר בי להפך בזכותו את אשר תשיג ידי.

ויען כי זחלתי מפליטת הקולמוס. וגם שלא יארך הענין. בחרתי שלא להעתיק דברי הראב"ד הי"ו רק במקום ההכרח ואנופף ידי רק לענין דינא והוא אפי' כשנאמר דהמעות שנתן הם תחלת פרעון מ"מ הכא שידענו שהוא דחוק למעות והיה יוצא ונכנס ותובע שאר הדמים כתב בח"מ סי' ק"ץ דלא קנה הלוקח את כולו והחוזר בו ידו עהת"ח והכא שחזר הלוקח רצה המוכר אומ"ל הילך מעותיך או יאמ"ל קנה מהקרקע מזבורית שבה כנגדם. והראב"ד נ"י רצה לשלול דאין כאן דין עייל ונפיק משום שלא תבעו ביום שקבעו לפרעון. ואח"ה הנה שם בסט"ו כתב הא דאמרינן דכי עייל ונפיק אזוזי ל"ק היינו בידעינן דלא מזבין אלא משום דצריך לדמי ואפי' אם קבע זמן לפרעון וכשהגיע הזמן דחקו לפרוע לו מעותיו וזה דחהו והדיין רואה שהוא דחוק למעות ועייל ונפיק אזוזי ל"ק. מדכתב ואפי' משמע דכ"ש אם תבעו קודם הזמן וידענו שהוא דחוק למעות דל"ק. וכן מתבאר מהב"י דשם ביאר דברי הטור במח' שהביא בין ר"ח להראב"ד ושהרא"ש פישר דהכל תלוי בעיני הדיין שאם ידע שיציאתו וכניסתו משום דהוא דחוק למעות ל"ק ל"ש קבע לו זמן ל"ש לא קבע ובבד"ה פסק כהרא"ש וזהו פסקו בש"ע ומשום דלא תימה דמי שלא ידענו שהוא דחוק אין בו דין עייל ונפיק כלל לזה בסט"ז כתב ס' הרמ"ה שבטור בשם יש מי שאומר דאם עייל ונפיק ביומא דאוקמוה לזביני וכו' ל"ק כלומר דזה מורה שהוא דחוק אע"ג דלא ידעינן בבירור דצריך לדמי ובזה יאותו דברי הש"ע לדברי הטוב"י למעיין. וא"כ בנד"ד שברור שלא מכר רק משום דצריך לדמי ל"ב שיהיה עייל ונפיק דוקא ביומא דאוקמוה לפרעון אלא כיון שהיה יוצא ונכנס גם מקודם הו"ל עייל ונפיק ואין כאן מכר בכל. ) (למטוניה דמר דזה אינו בכלל עייל ונפיק הביא מ"ש הש"ע סוה"ס דאין אחד מהם יכול לחזור ושאר הדמים עליו כשאר החובות וא"כ כשחזר הלוקח ידו עהת"ח וביעהת"ח כתב הסמ"ע סקי"א דחייב למכור כל אשר לו ולשלם מעות מזומנים ממילא ישתלם המוכר במקח שתחת ידו בזה עייל פילא בקופא דמחטא דהש"ע צועק ושאר הדמים עליו כחוב ובסי' צ"ח מפו' דבע"ח יורדין ומסדרין לו בשומא ומני"ר נותן כח למוכר להשתלם כרצונו ממקח שבידו בלי ב"ד אתמהה ואמת כי הסמ"ע כ"כ בסקי"א אבל הנראה ברור דרק בחזר מוכר כ"ך משום דלוקח לאו אדעתא דמלוה יהיב נכסיה רק לקנות וכשזה ביטל דינא הוא דישלם ליה כמה דיהיב משא"ך מוכר דמעיקרא זבן והשאיר הנכסים עליו כשאר החובות (ז"פ) כ"ש דהלוקח דהכא אומר שמעולם לא נתן הל"ה לי"פ לתחלת פרעון רק הקדים לו להתפשר עם הבע"ח ואז ימכור לו ולשון הנייר שנתן בידו מסייעו של"כ קבלתי מאתו מדמי המכירה. ואדרבה כתב לבסוף וסך ס"ה נפוליון וכו' אז מחוייב ליתן לו קנין ותוג'יט וכו' מכלל דעד השתא לא נתן לו קנין רק גמרו המקח בדברים דקי"ל בסי' קפ"ט דאינו נגמר בדברים אפי' היה הדבר בפני עדים וכו' וכ"ש דליכא הכא רק הראב"ד עד אחד כיון שלא קבלוהו לדון אינו אלא כשאר עד כמ"ש הבע"ח ח"מ סי' פ"ח ע"ש והרי אין כאן קנין כסף:

גם טוען לוי דעי"ק ת"ו אתרא דכתבי שטרא ושם בסי' ק"ץ מפו' דבאתרא דכתבי שטרא ל"ק עד שיכתוב השטר. והראב"ד נ"י יהיב לאותו נייר דין שטר מכר ואני איני רואה בו שום סימני שטר דמלבד מ"ש הב"י משם הר"ן והביאו הסמ"ע סק"ח וז"ל הן שמדרכם לכתוב שדי מכורה לך וכו' הן שמדרכם לכתוב שטר מכר גמור הן מדרכם לכתוב שטר ראיה כפי המנהג כן יקום ע"כ והגם שבכנה"ג הגב"י אוי"א כתב אין נראה כן ממהרשד"ם אה"ע סי' ק"ע המעיין שם יראה דל"פ רק בשטרי ראיה וגם הוא מודה דכיון דרבים סו' דשטרי דידן שטרי קנין (בש"ע דפוס' כמוהו כ"פ) מעכבים. ובלא"ה הרי מרן בב"י הבי"ד הר"ן ולא עורר בם ודאי הכי קי"ל וכמה דיות נשתפכו אפי' לענין החוג'יט דמעכבת ולא מצאו תעלה רק משום שכותבין בשטר ולא יצטרך לשום קניה אחרת וכו' כמפו' במקומו ונייר זה אין בו לא זה ולא זאת ומ"מ לכל הדברות בעי שיכתוב שדי מכורה לך ובל"ס שצריך לסיים איזה שדה משדותיו ובנייר זה אינו מוזכר רק המכי' סתם והיכי מוכח מיניה מה היא המכי' אם קרקע אם טלטל ואיזה קרקע או איזה טלטל עוד ראיה נכונה דאין לנייר זה דין שטר מהך דהאומנין רשב"ג אומר מלמדין אותן שלא יחזרו כיצד כותב לו אני פ' בן פ' מכרתי שדה פ' לפ' באלף זוז ונתן לי מהם ק"ק והריני נושה בו ת"ת זוז קנה. ופירש"י דכיון שזקפם במלוה הו"ל כנטלם והלוום וקרקע נקנית בכסף וגם הנמק"י כתב דטעם הקניה בכסף ובלא"ה מקשים למה רשב"ג לא לימד אותם לקנות בק"ס או בשטר או בחזקה ותי' דבא להרחיב הקניות. ואם אופן כזה נק' שטר למה קראוהו הפוס' כסף. הגם דיש לדחות לדעת י"א שהביא הר"ן דמקצת דמים עם שטר מרעא כח השטר מ"מ כשזקפו השאר במלוה ודאי מהני וא"כ מאן פלג להו דזה קנין כסף ולא קנין שטר ומה הרחיב רשב"ג בקניות א"ו דבאופן זה ליכא לתא דשטר כיון שנראה מתוכו שנכתב רק לזקיפת השאר במלוה ומינה לנד"ד דברור דלא נכתב רק לראיה שנשאר ס"ה לי"פ ולדעתי אין מכחיש שיש לנייר זה דין שטר. וכיון דעי"ק אתרא דכתבי שטרא ול"כ אפי' אם היה כסף ל"ק (למטוניה דמר שהשטר שטר ביטל מה שתבע לוי מקצת מהקרקע והביא מ"ש בהגה סי' ק"ץ דאין שטר קונה לחצאין וכו' והרי עכ"פ מבואר בשטר שמכר הכל ואין שטר לחצאין וכו' נראה שמבין הך דאין שטר לחצאין אלא שקונה הכל. והוא פלא דמקור ההגה הנז' הם דברי הר"ן שהביא ב"י סי' קצ"א כתב הר"ן בפ"ק דקדושין והאמר"י בשטר מכר ל"ק עד שיתן דמים איכא מ"ד דוקא כל הדמים אבל מקצתם אפי' לא עייל ונפיק אזוזי ל"ק וכו' ולפיכך י"ל דאפי' נגד מעותיו לא קנה דכיון דבשטר הוא קונה א"א לו לקנות בו מקצת שדה שעל כל השדה נכתב ולא על חציו וכיון שבטל כח השטר במקצתו בטל בכולו ע"כ וכ"פ בש"ע שם שאעפ"י שהגיע שטר המכר לידו ל"ק עד שיתן דמים ופי' הסמ"ע כל הדמים ע"ש וא"כ אדרבה משם ראיה דאין במכר זה ממש כיון שלא פרע כל הדמים ושטר אינו קונה לחצאין אלא הכל בטל כי הגם שנסתפק הכנה"ג שם בהגב"י או"א אי דוקא מוכר מצי הדר או גם לוקח אסיק דגם לוקח מצי הדר וא"כ הוי תיובתא לראב"ד ולא סייעתא:

עוד רצה לחזק המקח מדין חזקה שלוי בעת שרצה לשתף חצרו עם המקנה הפילו צרורות הפועלים בציויו דהו"ל כהפילם הוא עצמו והרי כאן חזקה וקנה. אמת כי הרשד"ם ק"מ סי' שע"ו כתב כן דמה לי חפר הוא מה לי חפרו בשבילו והיה ק"ל לכאורה ע"ז ממ"ש הטור בשם אביו הרא"ש סי' ער"ה ופסקה בהגה דאם היה בונה ע"י פועלים ל"ק דאין הפועלים מכוונים לזכות לבע"ה והייתי סבור להשוותם דשאני הך דמהרשד"ם דמיירי בקונה עפרות זהב והפועלים מתכוונים לזכות לו בחפירתם וטלטולים ממקום חבורו לזכותו משא"ך בפועלים דהרא"ש מסתמא אין מתכוונים דאין שם טלטול מרשות לרשות ולפי"ז בנ"ד דהוא בנין יודה הרשד"ם אבל ראיתי שהמח"א בה' מכירה מה ששייך לקנין משיכה ונה"מ ריש סי' קפ"ח נסתפקו בפועלים אם זוכים בדרכי קניות לקונה ולא רציתי להעמיק דבנ"ד לטנ"ד לא נפק"מ מידי כיון דמפו' בסי' קצ"ב דחזקת נעל גדר ופרץ אינה חזקה רק אם הועילו מעשיו ע"ש ועיין בסמ"ע סק"א והכא מה תועלת נעשה לו בהפלת הצרורות. גם מה שחיזק משום ת"ך שעשו ביניהם משום חומר השבועה לא אפלפל כי לוי מכחיש. ומשום אם עושה קנין אמת דבסי' ר"א כתב דכל דבר שנהגו התגרים קני כגון שנותן הלוקח פרוטה למוכר או שתוקע לו כפו אבל הש"ך שם כתב משם הב"ח דבקרקע לא מהני והגם שכתב דהיכא דיש מנהג אפ' דהב"ח יודה בדרך אפשר קאמר לה וגם בעי"ק ת"ו עדיין לא שמענו שקונים קרקע בת"ך. וכ"ש דהמשכה"ר מע"ת אוכ"ז העלה שדעת מרן ב"י דלא מהני ת"ך בקרקעות ע"ש שהאריך לדון כן גם משאר פוס' והרי גם חזוק מצד הת"ך אזדא ליה:

אשובה אראה ה בטענת לוי מצד המומין שהשיב ראב"ד ע"ז דראובן ישיב כיון שהיית בבית וראית כי גלוי הוא וגם לא חקרת מאומנים אדעתא דהכי קנית ובפסק העתקתי לשון הפוס' בזה. ואני בעניי עם שלא זכיתי לראות הפסק אבל מצאתי כדבריו בתשו' מהר"י ן' מיגאש ז"ל סי' נ"א בטענת מומין בבתים שכתב אם יש עדים שהיה הטוען בבית והמומין נגלים אין בדבריו ממש ואם המומין בלתי נראים נראים ואין עדים שנכנס לבית ישבע שלא נכנס ולא ראה ולא ידע בהם ויתבטלו החליפין ע"ש ועיין במשכה"ר מ"ע מ'ם אוק"ה שהביא תשו' הרי"ף ז"ל לארכה ולרחבה שכתב גם הוא שאם טוען בבריא המוכר שראה הלוקח המומין ונתפייס אמרי' שמחל אבל בשמא יתחייב הלוקח שבועה שלא ראה אותם מומין רק בשעה שטוען וטענת מומין שבסתר יכול לבודקם ע"י קרובים ומדלא בדק נתפייס בטלה וחי' מהך למומין שבאשה דאמרי' כן ע"ש ומומין שבגלוי הפריז בהם המשכה"ר שם דאפי' בשבועה לא מהימן (קדמו בזה כנה"ג סי' רל"ב הגה"ט אוכ"א) וכ"ז הוא כדברי הראב"ד. אבל אחר הישוב נראה דבנ"ד שהיה לוי בהול ונחוץ להתפשר עם המוכר מפני עקת האל' וכו' וגם הוא קצר הראות ולא יוכל לראות וצריך הוא לבקיאים הנה מפו' בתשו' הרי"ף דאם המום צריך לבדיקת הבקיאים מצי לטעון. וגם מתשו' מהריב"מ ז"ל נראה כן שכתב אם היו המומין נראים ולא יתעלמו מכל הנכנס לבית וכו' דברי שמעון אין בהם ממש מדאכפ"ל תנא וכתב ולא יתעלמו ש"מ דאפי' נראים אם הם נעלמים דהיינו שהנכנס אינו בקי וצריכים הם לבקי יש ממש בדברי שמעון:

ועוד הנה מצאנו להרמב"ם פט"ו מה' מכירה כתב וכן המוכר לחבירו קרקע וכו' ונמצא במקח מום שלא ידע בו הלוקח מחזירו אפי' אחר כמה שנים שזה מקח טעות והוא שלא ישתמש במקח אחר שידע במום אבל אם נשתמש בו אחר שראה המום וכו'. משמע דלמר תלי קיום המקח דוקא בנשתמש ולא בידע לחוד דלא כרבותיו ז"ל וכן הבין בו מהריט"ץ סי' רכ"ה ותמה עליו מדברי הרי"ף בהלכות ע"ש וכיון דהרמב"ם הכי ס"ל וככתבו וכלשונו פסק הש"ע סי' רל"ב הכי נקטינן. ולפי"ז לדידן לא רמייא שבועה על הלוקח שלא ראה אלא באם נפלה הכחשה בנשתמש אז ישבע ע"ז (עיין בפ"מ ח"ב סוס"י נ"ח שכתב אכתי כל כמה דליכא ראיה ברורה שנשתמש במקח אחרי נודע לו הטעות על הסתם תלינן ואמרינן דלא נתפייס במומין והוא תמוה למה לא ישבע) ולצד זה אמרה הרדב"ז ח"א סי' קל"ו וכנה"ג סי' רל"ב הגה"ט אוכ"א. ומ"מ בנד"ז דמפורסם שלא נשתמש אין כאן סרך שבו' ומ"ש הראב"ד שהי"ל לחקור מאומנים ומדלא חקר נתפייס. אלה הם דברי ה"ה ע"ד הרמב"ם הנז' שכתב ויש מי שכתב שאם היה הדבר שהלוקח יכול להבחינו לאלתר כגון שיכולין לנסותו וכו' ולא הקפיד לעשות כן והמוכר מכר לו סתם אינו חוזר ע"כ והבי"ד הב"י סי' רל"ב רק לא פסקם בש"ע והסמ"ע העתיקם. מ"מ המש"ל שם כתב דהרי"ף והרמב"ם חולקים בזה (וכן מתבאר בתשו' הרי"ף הנז') ומהרשד"ם סי' שפ"ה כתב דאותה ס' יחידית היא ועיין בפ"מ ח"ב סי' נ"ה ומהראנ"ח ח"א סי' מ' ומהריט"ץ סי' כ"ה ובפת"ש סי' רל"ב סק"א אסף להקת הפוס' שכתבו דדחויה היא מקמי הרי"ף והרמב"ם ז"ל וא"כ לדידן הכי נקטינן. (אמת דמש"ל דלהרמב"ם והש"ע הכל תלוי בנשתמש זהו דוקא במום שאינו גלוי אבל בגלוי וראה אותו הלוקח קודם גמר המקח ושתק מפו' בסי' רל"ב סי"ד דאינו יכול לחזור מ"מ בנד"ז מלבד שטוען שלא ראה עוד כתבנו דאינו מבחין והוא צריך לבקיאים ועיין בבא"מ חיים ח"מ סי' כ"ו ד"ה הרי שכתב דמום גלוי היינו בלי נסיון ובלי הבחנה אבל מום שצריך נסיון והבחנה יוכל לחזור ר"ל אפי' ראהו קודם גמר המקח) ואפי' למ"ש השבו"י ח"ג סי' קס"ט להשוות אותה ס' עם הרי"ף והרמב"ם דאם קודם גמר המקח היה יכול לבחון ולא בחן ש"מ דמחל משא"כ כשלא יוכל לבחון עד אחר גמר המקח הנה כתבתי בנד"ז דמפני בהלתו להתפשר וכו' לא היה לו שהות שיוכל לבחון וחוץ מזה אני רואה דגם היש מי שאומר מודו בנ"ד לפמ"ש המש"ל דאם לקח בהקפה כיון שעדין מעות המכר ביד הלוקח מודו די"ל משו"ה לא הקפיד לנסותו ולעולם לא מחיל ע"כ וה"ן נשאר בידו ממעות המכר ואין לחלק דהכא לא נשאר בידו רק מקצת דמים כי הפת"ש בסי' זכ"ר סק"ב הביא רבים שסו' בזה כהמש"ל ומכללם משכנות יעקב בסי' מ"ח ושם מיירי בנשאר בידו רק סך מסויים מדמי המכר ע"ש וה"ן מסתברא דמאי נ"מ בין הכל למקצת כיון דסו"ס יש בידו ממה לתפוס כדי אונאתו אם לא ירצה המוכר לבטל המקח אימא דע"ז סמך ולא מחל והגם כי נה"מ בסי' רל"ב תמה דמהש"ך סי' זכ"ר סק"ד מוכח דבלא מגו אין הוכחה דלא מחל וגם פת"ש שם הביא מערכת ספרים דתפשי טעם מגו דוקא נגד המש"ל ובנ"ד כיון שיש ביד המוכר נייר שעדיין נ"ח לו מדמי המקנה ס"ה נפוליון אין כאן מגו דפרעתי ומקחי קיים בידי מ"מ בנד"ז האיכא טעמא קמא דהרי"ף והרמב"ם והש"ע לית להו הך ס' יש מי שאומר אפי' לא נשאר בידו מעות המכר כלל ואין עלינו אחריות ממה שחלקו הפוס' לדידהו:

והגם כי המשכה"ר שם אומ"א הביא פוס' דס"ל דגם הרמב"ם והרי"ף יודו ליש מי שאומר וכ"כ כנה"ג שם אוי"ב ועמד ליישב מקומות הסותרים לזה בהרמב"ם והדר החיוב למשכוני נפשין גם לס' הנז'. מ"מ יש תרופה לנד"ז ממ"ש כנה"ג שם אויו"ד דהיכא דצריך טרחא או אומן להכיר המום אם הוא מום גם יש מי שאומר יודו דאם עבר זמן ולא הביא לראותו אף דידע ל"א דמחל והא דלא תבע למוכר מיד משום דהיה צריך לטרוח אחריו בדין ע"ש ונ"ד נמי הרי צריך טרחא ואומן להבחין. ומה גם משום האבנים שנפלו מהכיפה לצד הארץ שלא יוכרו מלמעלה ואימור לא ראה אותם עד עתה ולע"ד דצדק בביטול המקח גם מצד זה:

עו"כ הראב"ד לחייב לוי מדינא דגרמי או גרמא וכמ"ש בהגה סוס"י שפ"ו י"א דכל גרמא בנזקין אם הוא דבר שכיח ורגיל חייב לשלם משום קנס ע"כ. וה"ן גרם לו היזק שדחה ממנו הקונה ראשון אחר שנתן ערבון וכו' עכ"ל הגם דאי משום הא לא אירייא דנד"ז לדחות הקונה ואח"כ יבטל מלקנות אינו שכיח ורגיל עיין בש"ך סקכ"ד דדוקא מילתא דמצינו בש"ס דקנסו אמרינן כן. מ"מ מצאתי לו דמיון מתשו' פנ"מ ח"א סי' פ"ב בראובן שהלך למכור ברזל ביריד ביומא דשוקא ושמעון קנהו מאתו וככלות היריד תבע מעותיו ושמעון השיב משטה הייתי בך כי לא לקחתיו רק לגבות מה שנושה בך והמותר הנהו לפניך קחו לך וראובן צועק שכבר כלה היריד ואין קונה. ואי אפשר לו לטלטל הברזל ממקום למקום מפני כובדו וחייב הרב לשמעון בראיות נכוחות לשלם לו ההפסד דהוי בריא היזקא וכו' ובנד"ז נמי לכאורה דהלך לו הקונה הראשון הוי דומיא דהך וחייב לשלם לו מה שיפחות עתה המקח מערך הקונה הראשון. ועכ"ז אמינא דבנד"ז אין לחייב ללוי כי המעיין שם להפ"מ יראה שהרגיש דהתם לא נתכוון להזיק רק להציל עצמו וישבה ובזה חלק עליו השבו"י סי' קנ"ח סוס"י וכתב ואפשר דלא הו"ל מזיק כלל כיון שלא נתכוון להזיק רק להנאת עצמו וה"ן בנד"ז נתכוון להציל חוב אביו שעל המוכר ולא נתכוון להזיק והוי פד"ר ויכול לומר קי"ל ועוד דבעיקר דינו שהגם שהמכר בטל יתחייב מדין גרמא (וכ"כ שבו"י שם בדעתו) הנה משכה"ר מע' מ' אוע"ב כתב להפך וז"ל המוכר קרקע או מטלטלים לחבירו והלה מכר חפציו בזול להזמין לו מעותיו ושוב חזר בו המוכר בענין שזכאי בדינו לחזור אין לו דין מזיק להתחייב והבי"ר מתו' דהאומנין דע"ז ד"ה הו"ל מזיק וכו' וכתב שכ"מ להרב ב"ד ח"מ סי' ק"ז ולדידהו גם בנד"ז אף אם נאמר דהזיקו עכ"ז פטור וכ"ש למש"ל דהוי זה כדין עייל ונפיק אזוזי וחזר לוקח דידו עהת"ח וגובה מזבורית שבקרקע דגם פ"מ יודה בזה דאינו חייב בהיזק כי שם הרגיש מהך תו' דהאומנים הנז' שכתבו דהו"ל מזיק לאו דוקא מזיק גמור דהא אינו משלם מה שהזיק אלא כעין מזיק שישלם מהעדית וכו' דהוי נגדו דקרי לחוזר מזיק גמור ותי' דהתם לאו ברי הזיקא אפי' את"ל הוזיל ומכר (לוקח) מנכסיו כיון דיש לו הנאה עכ"פ דקונה מעט קרקע מעדית שבנכסיו סגי בהכי משא"כ בנדונו ע"ש ודון מינה לנד"ז אף אם דחה קונה ראשון לאו בריא הזיקא הוא כיון שמכר מעט קרקע מזבורית שבנכסיו רק אנן קיימינן השתא דהמכר בטל לגמרי):

ועוד י"ל דגם הפ"מ יודה בנד"ד דהא לכאורה קשה לו ממ"ש הרי"ף בתשו' הנז"ל להדיא וז"ל ומ"ש שיש בדבר הפסד למוכר לא חיישינן ליה דמוכר אפסיד אנפשיה דהו"ל לאודועיה מהמומין וכו' הרי כשבטל המקח תו ל"ח לפסידת מוכר דלא כפ"מ (אם נאמר דלא ראה אותה תשו' א"כ נאמר דאילו ראה הוה הדר ביה ונזכה ללוי) אלא ג' תשובות בדבר חדא דנדון הרי"ף שייך לומר איהו אפסיד אנפשיה משא"כ נדון הפ"מ ועוד דהתם לאו מידי חסריה דהפסידא התם הוא שהוזל הקרקע אדביני ביני והרי כל הקרקעות כמו כן הוזלו וכשהמקח בטל ברשות מוכר הוזל משא"כ נדון הפ"מ דדוקא אותו ברזל הפסיד מפני חסרון הקונים אשר הלכו להם וא"כ עכבתו גרמא לחסרון ממונו של זה (לפ"ז לא ישוה דין משכה"ר דהתם הפסידו מגוף הממון בגרמתו) ועוד דהתם כיון שיש פנים שיתבטל המקח מפני המומין והבעה"ב ידע במומי ביתיה מדלא אודעיה י"ל דהוא גרם לעצמו משא"כ נדון הפ"מ ז"ל דהמטלטלים היו מעוכבים ביד הלוקח המוכר האביון מאי הו"ל למעבד וזה קרוב לחי' ראשון (יש להרגיש דא"כ כשהוק' לפ"מ מדברי התו' למה לא חילק כן) ובזה נמי יש לעשות שלום בין הרי"ף ומהר"מ מרזבורק (דמשם הגהת מור"ם הנז') עיין בש"ך שם סקכ"ה שהעתיק דבריו ותמצא דהתם מה שחייב לגורם משום דל"ש התם מוכר איהו דאפסיד אנפשיה וגם דבגרמא הנז' חסרו מגוף העור חמשה דינרים (וזה האחרון כתבו הש"ך ע"ש) וגם שהעור היה מעוכב תחת"י ההגמון ומאי הו"ל למוכר לעשות (ג"ז רמוז בדברי הש"ך):

אמור מעתה דבנד"ז דיש החי' האלה כי המוכר לא הודיע מומי ביתו ואיהו אפסיד אנפשיה וגם לאו מידי חסר מגוף המקנה שאם יטרח ימצא קונים אחרים ובפרט שהמקנה אינה מטלטלים שנאמר היתה מעוכבת תחת"י לוי ומי אמ"ל למוכר שיסבור שהמכר קיים בדברי הבאי ולא ימכור מקודם. ודאי דלוי זכאי בדינו ואין עליו שום הפסד ומחוייב ראובן להחזיר לו מעותיו במושלם ומ"מ הראב"ד עמו הס"ר:

תוכן העניינים

יש מאין חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה