יש מאין חלק א· רבי אליהו ילוז
חושן משפט · סימן כט
ראובן איש החסד ואמיד בנכסי מעיר פלונית משכן בית באר"ץ משמעון במשכנתא דסורא למשך שנים רבות ובמשלם שניא אלין תפוק בלא כסף. אך התנו ביניהם שאחר עבור ג' שנים יוכל הלוה לסלקו כשיחזיר לו מעותיו ועבר הזמן ההוא ודרש ראובן ע"י קרובים ששמעון יפדה המשכנתא או יצא ממנה (כי נשאר דר בה) ושמעון היה משתמיט כי איש עני הוא וראובן בחסדו היה שותק עד ששמעון חלי"ש וראובן היה תובע כן מבניו והיו משיבים שנכונים הם למכור הבית לשלם לו חובו והמותר יהיה להם וכן עשו ומכרוה ללוי שהיה ממושכן בידו חציה מדודם. אך לא שלחו לשלם לראובן ויהי כשמעו שלח ומינה מורשה לעמוד בד"ת עם לוי לצאת מהבית כי שעבודו קדם וגם ישלח לו מה שדר שם אדביני ביני. ולוי טוען דלאו בע"ד דידי את רק עם המוכרים. ושכי' הזמן שדרתי איני חייב כיון שחציה ממושכן בידי בשלי אני דר. והמוכרי' משיבים דכיון דעבר זמן הג' שנים שקצבו לפדות הו"ל אחר זמנו ואינו גובה מלקוחות ואפי' מהיורשי' בלא שבועה והמורשה השיב דלוי הוא בע"ד וגם מחוייב לשלם השכי' דל"ש בזה טענת בשלי אני דר. וגם כיון שהמשכנתא יש לה דין מכר הנה מפו' בשה"ג פ' חזקת דבמכר ליכא דין הבא ליפרע מן היתומים לא יפרע אלא בשבועה ע"ש ושואלי"ם הלכו הדין עם מי:
ואני אשיב תחילה על טענות לוי ואח"כ על טענת היורשי'. כי בטענתו דלאו בע"ד נראה דלא צדק דאפי' בשטר חוב פסק בח"מ סי' קי"ד כשימצא המלוה ללוקח כופין אותו לדון עמו וא"י לומר לך אצל הלוה ע"ש והכא נראה דאפי' הנחתי לך מקום לגבות ל"מ טעין כיון שכתוב ובמשלם וכו' תפוק בלא כסף הו"ל כאומר לא יהיה לך פרעון רק ממנה דזהו משכנתא מפו' שכתב בסי' קי"ז שדינה כאפותיקי מפו' וכתב הש"ך בדינים העולים מסי' קי"ד בס"א דבאפותי' מפו' ל"מ למימר הנחתי לך מקום וכו' והגם דבסי' קי"ז ס"א משמע דאין בע"ח גובה מאפותיקי רק כשלא ימצא בני חורין ומהגה שם משמע דזה גם באפותיקי מפורש כבר הסמ"ע בסק"ח העלה דזה דוקא באפותיקי סתם אבל אפו"מ יגבה משם גם במקום בנ"ח והש"ך סק"ג רמז אליו משום דהכי ס"ל והגם דבנ"ד בטלו זה מתנאי שאחר ג' שנים יוכל לסלקו בדמים הרי גם אפו"מ אם ירצה לסלקו הלוה בדמים מצי ועכ"ז הלוקח לא עיין בסמ"ע בסי' קי"ז סק"ו ומינה לזה. וגם מ"ש שעבוד על שאר נכסי לא מגרע כחה דבד"מ סי' קי"ז כתב משם הרשב"א דאפו"מ הגם ששעבד לו נכסי אחרים לא יוכל לסלקו בהם (מ"ש בב"י דאפותיקי סתם כגון משכנתא וכו' משם ה"ה והביא מהר"ן דמשכנתא שאוכל פירות מעתה עד שתפדה אעפ"י שאמ"ל גבה מזה הסכימו הראשונים שדינה כאפותיקי סתם וכו' אינו סותר למ"ש דהתם מיירי במשכנתא בנכייתא דאינם מחלקי' הסך על זמן המשכו' וכאשר ישלמו תפוק בלא כסף משא"כ בדסורא דדינה כן אין לך לא יהיה לך פרעון אלא מזה יותר ממנה ויש להוכיח דהוייא כאפו"מ ממש דהא באפו"מ קי"ל דאם נשטף וכו' אינו גובה משאר נכסים וה"ן כתב המבי"ט ח"א סי' כ"ח וח"ב סי' קנ"ד דמשכנתא דסו' אם נפל או נשרף אינו מעמיד לו אחר ואינו פורע לו שארית המעות עיין למ"מ פ"ו ממלו"ל וכנה"ג סי' שי"ב הגה"ט או"מ ונ"ז) וא"כ דינא הוא שלוי בע"ד דראובן הוא:
ולטענתו שפטור מהשכי' משום שהחצי ממושכן בידו ובשלו הוא משתמש נראה שנתלה בזה במ"ש בהגה בח"מ סי' קע"א סוס"ח והן דברי הרשב"א בתו"א הבי"ד הב"י שם שאם אירע שהשותף ישב שנים או שלש לא יוכל השני להשתמש כנגדן דכל שלא חלקו בשלו הוא משתמש ע"כ ונראה דהגם דמהרשד"ם סי' לק"ט חולק בזה מ"מ כיון שבב"י הבי"ד הרשב"א בלי חולק הגם דבש"ע השמיטם הכי ס"ל עיין ויוסף אברהם סי' כ"ג האריך בזה (ודלא כמ"ש זרע"י נאים ז"ל סי' טו"ב מדהשמיט הש"ע דין זה בש"ע לא ס"ל הכי ע"ש) ועיין במשכה"ר מע' שי'ן או"ץ מה שאסף בדין זה. והגם דביו"ד סי' רכ"ו לענין שותף המודר הנאה משותפו חילק דל"א בשלו הוא נכנס רק כשאין בה דין חלוקה משא"כ אם יש בה דין חלוקה והכא לא חילק הרשב"א וגם הב"י לא העיר עליו י"ל דטעם הרשב"א פה משום שכבר דר אבל לכתחלה אפשר דביש בה דין חלוקה מצי לעכב. ומלתא דאיסורא לכתחילה היא (שו"ר למהריב"ן שם הרגיש בזה ותי' קרוב לזה ע"ש) אך ראיתי להרב עדוב"י בליקוטיו סי' ק"ד תמה על הרשב"א ז"ל מדתנן בהבית והעלייה דקי"ז הבית והעלייה של שנים שנפלו אמר בעל העלייה לבעל הבית לבנות והוא אינו רוצה הרי בעל העלייה בונה את הבית ודר בתוכה עד שיתן לו יציאותיו רי"א אף זה דר דלא קיימא לאגרא וגברא עביד למיגר ובהא פליגי בתוך הבית צריך להעלות לו שכר אלא וכו' דהתם בעל העלייה נמי אית ליה בגוף הקרקע שליש כמפו' התם ועכ"ז חייבו ר"י לשלם שכר ול"מ למימר בחלקי אני משתמש וגם ת"ק מודה בזה ול"פ רק משום דנהי דחצר קיימא לאגרא כיון דבעה"ע לא עביד למיגר שיכול לדור בעלייה בונה ודר עד שיתן לו יציאותיו ולא מחזי כרבית ור"י סבר דכיון שמן הדין חייב לתת לו שכר כנז' מיחזי כרבית ע"ש ואחה"ר הנה מפירש"י שם נראה דמיירי בחצר דלת"ק זה נהנה וזה אינו חסר פטור ולר"י חייב וכיון שאינו משלם מחזי כרבית ולפי"ז הנה גם טעם הרשב"א מפו' שם משום דזה נהנה וזא"ח כיון דיש לו להשתמש בחלקו וזה שלא רצה לדור עמו והלך לאו מידי חסריה ומי עיכב ע"י עד היום ואיהו דאפסיד אנפשיה ואתי כטעם ת"ק דקי"ל כוותיה ועוד י"ל דהרשב"א מיירי שלא חלקו וכ"מ במור"ם אבל כשחלקו ומבורר לכ"א חלקו כגון הבית והעלייה דלכ"א נתברר חלקו הגם דבעה"ב מחוייב לבנות ולא רצה מ"מ אמ"ל מעות אית לך גבאי וכיון שאתה משתמש בחלקי הברור תנכה השכי' מהם לפי"ז אם בנ"ד מבורר חלק כ"א מהם פשיטא דאינו יכו"ל בחלקי אני משתמש) ועוד י"ל כמש"ל דל"א הרשב"א רק בשדר כבר ולא לכתחילה ובבית ועלייה לכתחילה פליגי. באופן דדינו דהרשב"א ז"ל חי וקיים קב ונקי. רק מה שיש לעמוד דאולי ל"א הרשב"א רק במי שיש לו חלק בגוף הקרקע ולא בממושכן או מושכר אצלו לפירות. ומתשו' הרא"ש כלל צ"א ס"א נראה דגם בממושכן י"ל כן שכתב שהרי בדמי המשכונה שלו נחשב כשותף דנק' יורד ברשות להשביח חלקו ואין חלקו מבורר צריך להשביח הכל וכו' ע"ש ודון מינה גם לענין זה דהוי כשותף שבחלקו משתמש (כ"ז אם דר שמה הוא עצמו אבל שוכר לאחרים חייב לחלוק עמו ודאי עיין פת"ש סי' קע"ה סק"ט משם שער המשפט) אבל מדברי המג"א א"ח סי' קל"ב ס"ק נראה לחלק שכתב בענין קדיש שאחד אמר קדיש היום ולמחרת בא חבירו ואמר אני אומר נגד קדיש שאמרת אתמול שכתב על הרוצים לדמות זה לדין שני שותפים שכל שלא חלקו שיאמר בחלקי אני משתמש דלא דמי דהתם נשתמש בחלקו ועדין הוא קיים אבל הכא אין קדיש אחד שייך לשתיהן ודמי לשותפי' במטלטלים ואכל אחד מהם קצת שחבירו אוכל נגדו ע"כ ולפי"ז ה"ן דהשות' אינה בגוף הקרקע רק בשכירות דהו"ל כמטלטלי' דמה שאכל זה הפסידו חבירו ודאי וכלה מן העולם שייך דינו דהמ"א ז"ל דיחלוקו השכי' שעברה ורחוק הוא זה מדין תשו' הרא"ש ז"ל כמובן:
אבל צ"ע בטענת היורשי' אם הממשכן טורף בלא שבועה. דמאי דפשיט"ל להמורשה דמשד"ס דינה כמכר ועשה יסוד מזה לפוטרו משבועה עפ"י ס' שה"ג ז"ל לא תעמיק בזה כי בב"י יו"ד בסי' קע"ב ובאבק"ר סי' קי"ב (הובאה במבי"ט סי' רנ"ט) מפו' דג' טעמים יש להיתר משכנתא דסורא לדעת התו' כיון שכותבים בה במשלם שנייא אלין תפוק בלא כסף הו"ל כלוקח פירות אלו בדמים אלו ולהרמב"ם משום דהוי כשכי' וכל תנאי שבשכי' קיים ולה"ה משום שאין כח בידו לסלק ולגבות חובו וכו' עש"ב (יש ששיערו כי משכונא זאת נעשית בחוב קדום ולא במזומן ולפ"ז גם למטוניה דהמורשה הא קי"ל בסי' קצ"ה דשכי' ומשכונא אינם נקנים במלוה וכ"פ סי' ר"ד גבי מי שפרע בי"א וי"א וקי"ל ה' כי"א בתרא והדר הו"ל חוב. ואמינא ליה דהזר"א ח"ב סי' ס"ט כתב שאם כתב לו שטר קנייה קנה והביא כן מפוס'. ולעד"ן להוכיח כן מתשו' הרשב"א שהביא ב"י סי' ר"ז מחו' ל"ד מי שקנה קרקע בחוב קדום ועשה הטבה שאם יחזיר לו מעותיו יתבטל המכר שכתב שהמכר בטל מפני תנאי ההטבה ושקו"ט בטענת המוכר שכבר החזיר המעות ע"ש והרשב"א הוא מהסו' דמכר בחוב קדום אינו מכר כמפו' בסי' קצ"ט ור"ד בב"י וא"כ למה לא ביטל המכר מפנ"ז אלא מוכרח משום שכתב לו שטר מכירה ככתוב שם. והיה ק"ל ע"ז ממ"ש הרשב"א ח"ה סי' קס"ב וקס"ה דשטר לא מהני עד שיתן דמים ותי' דאפ' כיון שהיה לו חוב אהני בעת כתיבת השטר כאילו נתן לו דמים ושו"מ בפ"מ ח"א דקנ"ח כתב חי' זה מהרשב"א שהביא הב"י בסוס"י קצ"ה ושו"ש שכיונתי אל האמת. עוד מצאתי הדבר מפו' במשכנתא גופה בש"ע סי' ס' ס"ז ראובן הלוה לשמעון מנה ואח"ז כתב לו שטר בקנין מחמת וכו' משכנתי לו קרקע וכו' זכה במשכונא ע"כ ובסמ"ע סקכ"ה וכ"ב כתב דהאי' שטר בקנין לאו שעשה לו קנין בפ"ע אלא כלו' כתב לו שטר קנין לאפוקי שטר ראיה הרי דמשכונא על חוב וכתב לו שטר זכה ומוכרח דבסי' קצ"ה מיירי בלא שטר. והגם דבב"י נראה דאי אזיל בתי' ראשון של בעה"ת בעי קנין עם השטר וצ"י מ"מ בנ"ד דאיכא שטר וקנין גם אם ההשערה אמת קנה) והשתא אי הוה פשיט"ל דמשכנתא כזאת שחילק הסך למספר שנים רבות ועדין לא שלמו דהו"ל תוה"ז הנה מפו' בסי' ע"ח דאם מת בתוה"ז ובא המלוה לטרוף מהלקוחות דלהרמב"ם א"ץ שבועה וי"א שצריך ובסי' קי"ד ס"ד סתם כהרמב"ם וכן בסי' פ"ד ס"ב לענין פוגם שטרו סתם דאם הוא תוה"ז יפרע בלא שבועה אלא א"כ טוען הלוה ישבע לי ע"ש (בש"ך סק"ג תמה דכיון דקי"ל תוה"ז גובה גם מיתמי א"כ כ"ש כאן אפי' טען וכו' ואני לא זכיתי להבין דלפמ"ש הסמ"ע בסי' ע"ח סקי"ב למצריכים שבועה בלקוחות לחלק דביתומים א"ץ משום דאם איתא דפרעיה הוה מפקיד להו וידעי וטעני משא"ך לקוחות אימור פרע ולא ידעו והש"ך סקי"ד הבי"ד אין כאן קו' דל"ד יתומים דלא צווחי ולזה א"ץ שבועה לעודנו חי והוא צווח דפרע. ועלה ע"ד לומר דהש"ך ק"ל להש"ע דפוסק כרמב"ם דא"ץ שבועה גם בלקוחות וא"כ כ"ש הוא דאם בלקוחות די"ס שגם שהוא מודה שלא פרע חיישי' לקנונייא אפי' תוה"ז צריך שבועה ס"ל להרמב"ם דא"ץ בפוגם שטרו לא כ"ש אלא דהש"ך לא הק' מכח לקוחות אלא מכח יתמי לזה צ"י) אבל הא גופא נראה כיון שהתנו שיוכל לפדות אחר שלש שנים וכבר עברו דהו"ל אחר זמנו ומבע"ל לברר די"ז לשלשה טעמים הנז' לטעם ה"ה ז"ל מפני שאין כח למלוה לסלקו וחשש לו באבק"ר שם וגם בש"ע כ"כ בסוהס"י כיון שאין המלוה יכול לסלקו א"כ הו"ל כשטר מלוה שלאחר זמנו ונשבע דאין ס' לומר דכיון דאין המלוה יכול לסלקו הו"ל כתוך זמנו דעלמא דהלוה אי בעי פרע ורק המלוה אינו יכול לתבוע וה"ה הכא דליתא דעיקרא דמילתא שאמרו חזקה אין אדם פורע תוה"ז לאו משום דלא מצי המלוה לתבוע אלא משום שכיון שקבע זמן מסתמא הוא צריך להם כל אותו זמן ולא פרע וכמו שמוכח מר"ל בעל המימרא שאמר ולואי שיפרע בזמנו ול"א הלואי שיקבל לגבות תו"ז. וא"כ כשעבר זמן דאז א"ץ למעות וכגון נ"ד אזדא חזקה הנז'. ולא נשאר רק מה שרמז המו' במכתב לעיין במשכה"ר מע' מם אוקצ"ה דשם הביא תשו' הרשב"א ח"ג שטר משכונא שכתוב לזמן ושאם יעבור הזמן ולא יפרע הרשות ביד המלוה למושכה כ"ז שירצה ומת מלוה וטען ראובן שאין אדם מוריש שבועה לבניו ויורשי מלוה משיבין שמת אביהם תוה"ז לפי שנמשכה המשכונא עד עתה כי ביד שמעון למושכה וכ"ז ההמשכה הוא תוה"ז ע"כ ורצונו ללמוד מזה דה"ן שמקודם הזמן שקצבו לפדיה זמן המשכנתא היה משוך לשנים רבות הו"ל תוה"ז. ואנא אמינא ליה דמלבד כי לא זכינו לתשו' הרשב"א ודעתו בזה אפי' אם הוא מסכים למונח השאלה אין הנדון דומה דהתם כלה הזמן וההמשכה חדשה זמן אחר והכא להפך דהיתה ההמשכה מקודם ואתא קביעות זמן והגבילה. עוד בה הנה מצאנו למהרשד"ם ח"מ סי' ר"ח נסתפק בנדונו וכתב אלא דאכתי מספק"ל די"ל עד כאן ל"מ האי חזקה אלא במלוה ולוה אחריני אבל בכה"ג שכבר בחיי הלוה הגיע הזמן אלא שהמלוה נתחסד עם הלוה והאריך לו הזמן אפ' דבכה"ג ל"א חזקה וכו' ע"ש ולכאורה ק' אמאי לא פשיט ספקו מהך דהרשב"א דגם בהמשכת זמן מיקרי תו"ז אלא דפשוט דשאני כשההמשכה היתה לטובת המלוה דאז ודאי גם אם ירצה הלוה להחזיר המעות הוא לא יקבל אז שייך חזקה וכו' משא"כ כשהיא לטובת הלוה נסתפק מהרשד"ם דאימור זוזי אזדמנו ליה ופרע גם תוה"ז וא"כ בנ"ד דההמשכה אינה לטובת בעל המשכונא שייך ס' דמהרשד"ם הן אמת כי הכנה"ג סי' ע"ח הגה"ט אוי"ז פשיט"ל בהך דמהרשד"ם דהו"ל תוה"ז ומ"מ אפשר דגם הכנה"ג ל"א רק התם דמיהא הגבילו זמן ההמשכה ע"ס ה' שנים וכל תוך ה' שנים הוי תוה"ז אבל בנ"ד דאחר זמן שקבעו יוכל לסלקו משם ואילך י"ל דכל שעתא דאיתרמי ליה זוזי סילקו ואין כאן חזקה. ועוד אני אומר מטעם אחר דכ"ע מודו הכא דהדין עם היורשי' כי מהראנ"ח ח"מ סי' ט"ו נסתפק במלוה שפורע עליה ריוח אי גם בהא אמרי' חזקה אין אדם פורע. ומהרימ"ט ח"מ סי' קכ"ד הביאו ולדידיה פשיט"ל דאדם שהוצרך ליקח בריוח ואפי' דבר מועט י"ל דמדלא הוצרך להם החזירם ואין כאן חזקה וחילק מזה לשטר עסקא שדן בו הרא"ש כלל פ"ו (ופסקה בש"ע סי' ק"ח ס"ד) דכיון שיש לו מחצית שכר אמרי' חזקה לא פרע דהתם הטעם משום שאין עליו אחריות שאם נשתכר טוב ואם לאו אינו מפסיד ע"ש וא"כ בנ"ד שמשכן הבית להשתכר במעות והוא מפסיד שכר הבתים אם לא ימצא להשתכר עביד דפרע גו זמניה. (שו"ר לשלחנו של אברהם ז"ל ח"מ סי' ע"ח נסתפק במשכונא לזמן אי שייך בה חזקה לא פרע והביא ס' מהראנ"ח ופשיטות מהרימ"ט ורמז למהרשד"ם ח"מ סי' ר"ב נראה דר"ל דפליג על מהראנ"ח ז"ל דשם נשאל כנדונו ממש ולא חש לס' לפטור היורשי' ע"ש) ומצאתי למט"ש סי' ע"ח אוי"ו כתב דמהראנ"ח לא נסתפק רק בהנאה מועטת אבל במרובה יודה גם הוא דפרע ומינה לנ"ד דהוא הנאה מרובה הכל מודים דפרע גו זמניה:
ולטעם היתר משכנתא משום שכי' (טע"ז תפסו ביו"ד סי' קע"ב לעיקר גם בח"מ סי' קצ"ה השוה משכנתא ושכי' יחד בפרט אם נוהגים כעי"ק לכתוב לשון השטר בלשון שכי' עיין בפני יצחק ח"א ביו"ד סי' וי"ו נפל מח' בינו ובין מ"ד המלאך ר"מ ז"ל דלמ"ד חשיב ליה שכי' גמורה ועיין למט"ש ח"ג בתשו' י"ב) הנה מהריק"ש סי' שי"ב בהגהותיו כתב השכיר לו בית לזמן בשטר ונתן לו שכי' והתנה שאם יחזיר לו המעות יתבטל השכי' בע"ה אומר החזרתי המעות ונתבטל השכי' והשוכר אומר לא החזיר והשכי' עדין קיים על השוכר להביא ראיה. ונראה טעמו משום דקי"ל בכל ס' שיפול בין השוכר והמשכיר בעה"ק הוא המוחזק ועל השוכר להביא ראיה וכמ"ש מרן בח"מ סי' שי"ב סט"ו ועיין בכנה"ג ח"מ סי' ק"מ בהגה"ט ס"ק קצ"ג ולכן ה"ן דכוותה ממש דהא דמהריק"ש ועל השוכר להב"ר דטענינן ליורשי' מאי דמצי אבוהון למטען והגם דנראה כי דב"ז הוא במחלוקת כי מהרי"א ז"ל בסי' שכ"ו נתגבר כארי להשוות הך דהרשב"א דס"ל קרקע בחזקת לוקח קיימא עם הרי"ף והרמב"ם וכו' דס"ל על השוכר להביא אע"ג דשכי' ליומיה ממכר ותכלית דבריו דאם המשכיר מודה דהשוכר ירד לה כדין ונפלה הכחשה ביניהם באופן אחר כ"ע מודים דבחזקת שוכר קיימא משא"ך במכחישים זה את זה בעיקר השכי' הכל מודים דבחזקת בעלים קיימא ע"ש וא"כ נדון מהריק"ש ודידן שהמשכיר מודה כי השוכר ירד כדין נראה דלא אתי שפיר למהרי"א ז"ל מ"מ הנה מהרשד"ם סי' רצ"ג חלק עליו ונתעצמו בזה עיין במהרי"א סי' שכ"ח ושכ"ט ובמהרשד"ם סי' רצ"ד ושם ביאר מהרשד"ם דה"ן שמוכחשים בקבלת המעות הו"ל מוכחשים בעיקר השכי' והרי מהרשד"ם ומהריק"ש בשטה חדא וכיון דלא אתבריר לן דעת מרן בזה הדרינן לכללי הקי"ל וכיון שידוע דבנפל מח' מי הוא המוחזק אין לומר קי"ל רק ניזיל בתר רובא הנה הרוב סו' דהמשכיר הוא המוחזק והמה מהריק"ש ומהרשד"ם וגם הר"ש הלוי הוב"ד במהרי"א סי' שכ"ו (גם מהר"ר ברוך שם יש לדקדק מדבריו כן) גם מהר"ש גאון ז"ל בס' פני משה ח"ב סי' ל"ג כתב דטענינן ללוקח שהמשכיר פרע לשוכר וסמך עצמו על מהרשד"ם והו"ל רובא דמנכר נגד מהרי"א ומהר"מ מטאלון ז"ל דקאי כוותיה (אף דמט"ש בתשו' י"ב כתב דלא תיקן מהרשד"ם להשגת מהרי"א לא מפנ"ז יצטרף למהרי"א ואם יצטרף עכ"ז הו"ל רובא) ועוד דלפעד"ן דבזה אין לומר קי"ל כיון דסתם כל הפוס' מוכח דבחזקת מארה קיימא זולת שבאנו להשוות דעת הרשב"א אליהם ובהא פליגי הנך רבוותא יש לנו לומר דלא שבקינן פשט הסוגייא דכלהו פליגי אהרשב"א ז"ל והו"ל רובא דרובא נגד הרשב"א זולת צ"ב לזה. הפוס' ואין לי פנאי. כי בל"ז נראה דגם מהרי"א ודעמיה אלא כשהשוכר קאים בהאי ארעא ודר בה משא"ך בנ"ד דמעולם לא ירד לתוכה וכמו שית' לקמן בע"ה:
ולטעם דהמשכנתא הוייא כמכר הא ודאי דנ"ד שהתנו שלסוף ג' שנים אם יחזיר מעותיו יחזיר לו המכר הו"ל כמכר בהטבה והרשב"א ח"ב סי' קפ"ח. (הבי"ד כנה"ג סי' ר"ז הגה"ט אופ"ג) כתב אם נפלה הכחשה בין מוכר ללוקח שהמוכר אומר כבר החזיר המעות והלוקח מכחיש על המוכר להביא ראיה. והביא מרע"ג שיש להחרים) רע"מ ז"ל מיירי לענין הבית שהמוכר אמר התנאי היה בעת המכר ובטל מכח אס' ופירות שאכל הם רבית והלוקח אומר המכר מוחלט והתנאי היה אח"כ וא"כ אינו ענין לזה) שו"ר שדב"ז גם הוא במח' שנוי דלמהרשד"ם סי' רמ"ט נאמן מוכר לומר פרעתי ולמהרי"א סי' רי"א אינו נאמן (לשטתייהו אזלי במח' הנז"ל גבי שוכר ומשכיר) וראיתי למט"ש שם פשיט"ל דמהרשד"ם לא ראה תשו' הרשב"א הנז' ואם ראה הוה הדר ביה (יש לפלפל בדב"ק ואכמ"ל) ועיין לפ"מ ח"א דקנ"ח טען כן ליתומים קטנים בדרך אפשר. ולפ"ז נראה בנ"ד דמלוה נאמן בזה דלא החזיר. אכן האיר ה' את עיני ומצאתי להכנה"ג בתשו' ח"מ ח"א סי' פ"ח עמד שם בכל זה וחי' דגם הרשב"א לא אמרה רק בירד לוקח לתוכה והחזיק בה כדין משא"ך אם המוכר עודנו בה ונפל הס' ודאי דבחזקתיה קאי ולמד כן ממהרש"ך סי' א' וממהרא"ש סי' קנ"ה ובזה ישב על מהרשד"ם הך דהרשב"א ע"ש והגם דהמט"ש בתשו' הנז' וגם בסי' כ"ט בהגב"י אוכ"ו ובסי' ק"ס הגה"ט אוט"ו פשיט"ל שגם בעוד המוכר בתוכה אמרי' דבחזקת לוקח קיימא מ"מ הנה גם הוא הודה דמידי פלוגתא לא נפקא ומלבד דרבים אומרים בזה דבעה"ק הוא מוחזק וכוותייהו ראוי לדון עיין להרב שער אשר בח"מ דכ"ג ע"א דסוגיין דעלמא כשדר בקרקע מאריה קמא דבחזקתו קאי אפי' שיהיה נגד רוב הפוס'. ועל כל אלה הנה במשכנתא מפו' בש"ע ח"מ סי' ק"ח וז"ל אם היה השטר משכונא והיה אביהם מוחזק בה גובה בלא שבועה משמע שאם אינו מוחזק בה לא יגבה רק בשבועה. וזה מיירי ודאי במשכנתא דסורא כיון שביו"ד סי' ע"ב פסק שאין היתר במשכנתא רק דסורא (בתומים סקי"ב תמה כיון דלא שרי רק משד"ס איך מתוקמא הא דאם לא כלו הנך שנין דכתב ליה למיכל הו"ל תוה"ז וא"ץ שבועה ואי כלו אין כאן חוב כלל והקרקע תצא חנם ותי' דאזיל בזה לדעת הטור דבנכייתא שרי ולע"ד אין הכרח אלא במשד"ס ולא כלו הנך שני רק שהתנה לוה שיוכל לסלק דשרי התם ביו"ד ע"ש) (גם המלך ר"ם ז"ל בתשו' פני יצחק הנז' הכריח מסי' ס"ז דכתב דשביעית משמטת למשכנתא באתרא דמסלקי דמיירי בנכייתא דאי דסורא לא מצי המלוה לסלק ולא קרינן בה לא יגוש והפנ"י הי"ו השיב דכיון די"ס דכשהלוה יכול לסלק יש לא יגוש לא נפלאת דמרן הכי ס"ל ומתוקמא בדסורא אשר גם בה הלוה יכול לסלק ע"ש) והגם דהרב"י עייאש ח"מ סי' מ"ב הביא ספיקיה דרבו ז"ל במשכנתא בנכייתא והמלוה אינו דר בה ואכל פירותיה אם בזה נקרא מוחזק כיון דלא היתה ע"מ לדור או לא ומכח זה פישר שיחלוקו הקרן ע"ש גם אם נאמר דבדסורא נמי ס"ל כן עכ"ז נאמר דבנד"ד דלא אכל גם הפירות יודה דבעה"ק מוחזק שו"מ הדבר מפו' בפ"מ ח"ב סי' ק"ד דקצ"ט ע"ג דמת מלוה ויורשיו באו לגבות מלוקח מה שהיה ממושכן ביד אביהם וכתב יאמר האומר דכל כי הא להחזיק מיקרי ובלהחזיק אין אדם מוריש שבועה לבניו הא ליתא כיון שלא היה דר בה ולא אכל פירותיה וכו' הגם שחזר וזיכה ליורשים היינו מטעם נאמנות וצדדים אחרים ע"ש) ועיין למשכה"ר מע"א אוע"ו שהאריך ונראה מדבריו הך חילוק מעיקר הדין במח' הראב"ד ור"י הלוי (במה שהצ"ע ממרן סי' ק"ח שסתם כהראב"ד לסי' ס"ו ששנה הדבר במחלוקת אשתמיטתיה שקדמו בזה הש"ך סי' ס"ו סקצ"ח) באופן דבנ"ד דלא דר שם ולא אכל הפירות לכ"ע בחזקת מארה קיימא ולא יגבה מיורשי' ולקוחות אלא בשבועה:
אמנם עוד צריך להסתכל במה שערך השואל כי הלוה מת עני ולא היה בידו לפרוע וגם שהמלוה הוא חוץ לעיר נראה דרצונו לדון כמ"ש מטה יוסף ח"א ח"מ סי' ז' שאם ידענו שסמוך למיתתו לא היה לו ממה לפרוע וכו' או שהמלוה לא היה בעיר וכו' לא אמרינן דילמא פרע אלא מוציאין מן היתומים ע"ש וכן נמשך אחריו הרב מטה אשר בשאלות סי' ב' ועיין לחק"ל ז"ל ח"א ח"מ סי' נ"ה ד"ה אך את זה יש מקום לחייב את היתומים וכו' דמכ"ז נראה דאומדנא דעניות ושהיה מחו"ל פוטרתו מהשבועה. אבל אחר הישוב נראה דגם זה לא מהני דמלבד דאומד' שלא היה בעיר האידנא דשכיחי שיירות וכו' ובפרט דהממשכן עצמו טען שהיה תובעו ע"י אהוביו נראה דל"ש הכא וגם אומד' דעניות י"ל דלא אמרוה רק בחוב הנמשך ביניהם מעסקים וסחורות משא"ך בנ"ד דאימור הנך זוזי גופייהו הדר יהיב ליה כשלא הוצרך להם (נהי דמציאה אשכח ופרע או שמא מחל לו ל"מ למטען דבבע"ח ח"מ ח"א סי' פ"ח כתב בזה פד"ר אי הוי מילתא דלא שכיחא ומילתא דל"ש פסק בח"מ סי' ק"ח דלא טענינן ליתמי) עוד כבר נודע מח' ראשונים ואחרונים אי אזלינן האידנא בתר אומדנא ועיין במהריק"ו שו' קפ"ט שהאריך בזה ולבסוף כתב ועוד כיון דאיכא פד"ר המוציא מחבירו עליו הראיה ע"כ ובנ"ד בא להוציא מיורשי' ולוקח. ועוד מרן שאנו סומכין עליו פסק בסי' ט"ו וז"ל ומשרבו ב"ד שאינן הגונים ובעלי בינה הסכימו שלא יהפכו השבועה אלא בראיה ברורה וכן אין מוציאין מן היתומים אלא בראיה ברורה לא בדעת הדין ולא באומדן המת או הטוען ע"כ (הגם שלכאורה זה סותר למ"ש סי' צ"א ס"ה יש לדון עפ"י פנקס וכו' ואפי' להוציא מיתומים קטנים היכא דיש רגל"ד שמה שכתוב בפנקס אמת. בלא"ה לכאורה נראה שסותר עצמו מדין פנקס לפנקס דבסי' ק"ז סי"ב כתב ראובן שמת ונמצא בפנקס כתוב בכת"י שהוא חייב לשמעון מנה היורשי' פטורים והסמ"ע תי' דבסי' צ"א משום דיש רגל"ד וכו' אבל הש"ך כתב דאינו מדוייק ומ"מ יש לחוש שמא פרע וכו' אלא דבסי' צ"א מיירי באופן דאין לחוש לפרעון כגון תוה"ז ע"ש ובזה יתיישב הך דסי' ט"ו אם להסמ"ע אם להש"ך) ואפי' אם נחשוב דהנך אומדני הוו אומד"ד ולהסמ"ע מהני גם להש"ע הנה להש"ך לא מהני ועיין כנה"ג סי' ס"ט בהגב"י אומ"ז אסף רבים כדעת הש"ך ומט"ש שם בהגב"י אוכ"ח לעומתו אסף רבים כדעת הסמ"ע מ"מ הדר הו"ל פלוגתא ואין מוציאין מהמוחזק ועיין לפנ"י הי"ו ח"א בח"מ סי' י"ט צלל במים אדירים לישב דעת מרן לנדונו ולפמ"ש לא נ"מ מידי לנד"ז וכ"ש דהכא יש לוקח שני וטענינן ליה שמא הלוה החזיר דמי המשכונא עצמם ואפי' יודו היורשי' דאותם מעות ידעו דלהוצאה ניתנו לא מהימנינן להו דבלקוחות יש לחוש לקנונייא וליכא למימר דהמלוה גם הוא יטעון קי"ל להפטר משבועה וכמ"ש הכנה"ג בכללי הקי"ל אוע"ד דהא המט"ש בכללי הקי"ל אוס"ו כתב דל"א כן רק בבא ליפטר לא בבא לגבות ע"ש והכא בא לגבות
וחוץ מזה נראה בנ"ד לפי מה שהבנתי מהכתבים דאחר גמר הג' שנים שקצבו לפדיה עוד עברו יותר משלש שנים אחרות שהיה שמעון ובניו דרים במשכנתא וראובן לא לקח מהם שכי' גם לא מיחה בם ע"י כשרים דזכו בקרקע הנז' מכח חזקת ג' שנים ואימור חזר ולקחה שמעון ממנו אפי' למטוניה דהמורשה דהך משכנתא דינה כמכר וזה מפו' באידך תשו' דמהרשד"ם סי' רמ"ט ומהרא"ש סי' ק"ז ובני שמואל סי' כ"ח דמצי לטעון חזרתי ולקחתיה. והבע"ח ח"א סי' פ"ח האריך בזה ואסיק דמצי למטען הכי ולא חש לס' מהרח"ש שם דשמא צריך היורש להב"ר שחזר ולקחה. ועו"כ דאפי' אירע שתבע ליורש והודה לו אימור בטעות ובאומד' הודה ואנן טענינן ליה (בזה אזדא ליה מ"ש בשאלה שתבע היורשי' והודו) ובנ"ד כי בחזקה בלא טענה כדקי"ל בסי' ק"מ דהבא מחמת ירושה א"ץ טענה. וא"ת דשאנ"ה מכל הנז' דכיון דקי"ל דכל חזקה אינה באה אלא מכח שהי"ל למחות ולא מיחה א"כ בנדונותי' היה שייך למחות וכו' אבל בנד"ד הנה ידוע בסי' קמ"ו דלשון המחאה הוא פ' שמשתמש בחצרי וכו' גזלן הוא והכא ל"מ לומר בחצרי דאין גופה שלו י"ל דכיון שהפירות הם שלו הו"מ למחות שהפירות שהם שלי והוא גוזל אותם לעתיד אתבע אותו בדין עליהם וכ"כ משפטי' ישרים הנד"מ ח"א סי' א'. ואין להשתבש דהו"ל שותפים זה הקרקע שלו וזה הפירות שלו ובסי' קמ"ט קי"ל דשותפים אין להם חזקה דהא גם בזה קי"ל התם דלא יטול בעה"ק את שלו כ"א בשבועה ותו דהפירות שאנו דנין עליהם כולם של ראובן ותו כיון דקיימינן ביורשי' הנה קי"ל דא"ץ לומר שום טענה רק ירשתי ממורישי ואין עוד. וא"כ כיון שלא מיחה עלתה חזקה והיורשי' זכו והלוקח זכה מכחם ולא גבי אפי' בשבועה זהו מה שנלע"ד להשיבה