אור ברסלב
יש מאין חלק א אורח חיים › סימן ה

יש מאין חלק א· רבי אליהו ילוז

אורח חיים · סימן ה

סימן ד

על ריב בני ישראל באחת מערי התימן שהניח מטתו של צו"מ ברחוב בי"ט שני ויספדו שם והרב השד"ר מעי"ק תו' הוא וחכמי הישיבה הי"ו מיחו בם והשיבו דשרי עפ"י הי"מ שהביא רשב"ם ז"ל בב"ב ד"ק ע"ב שהמעמדות שעושים אחר קבורה הם להבריח הרוחות מעל המלוין ואינם הספד. אבל המוחים עודם מחזיקים כי מנהג הערים הנז' הוא עפ"י הרמב"ם ז"ל והוא פירש במגילה פ"ד משנה ג' כי המעמדות עושים אותם בעת הלוייה וכ"פ רש"י ורע"ב ולא לאחר קבורה כהי"מ הנז'. ועוד המתירים הוסיפו צר'ה לעשות כן בחוה"מ גם לאדם פשוט ותבקע הארץ לקולם לדעת הדין עם מי:

תשו' יסוד טענת המתירים לא ידעתי דאפי' להי"מ שהביא הרשב"ם ז"ל וכנראה שהוא המנהג שכתב הכל בו בה' אבל וז"ל ואח"כ עושים המעמדות כדי שיפסקו מן המלוין רוחות רעות שלוו את המת ע"כ. לא כ"כ רק לאחר חזרתם מבית הקברות ולא קודם דאז לא שייך הברחת רוחות מן המלוין עדיין ובפרט שהרשב"ם ז"ל דחה ס' הנז'. ואם כונתם ללמוד משם טעם למעמדם הנז' להבריח הרוחות מן המת לא מהמלוין וכמ"ש ה' מטה משה סי' תשפ"ט לענין הקפות לא ידעתי מי המנהיג הראשון רק שכתבו שכך נהגו להבריח רוחות רעות מן המת ע"כ ורצו לדון דדא ודא אחת היא. תימה עליהם איך המט"מ לא ידע מי המנהיג הראשון וגם הכנה"ג סי' שפ"ו לא מצא סמך להקפות רק מחי' אגודה וגם הגאון חיים שאל ח"ב סי' כ"ה כתב שלא ראה בפוס' ראשונים ואחרונים מנהג ההקפות זולת במעבר יבק ומה כל החרדה אם הטעם להבריח הרוחות מהמת כבר מפו' בספרן של ראשונים. הן אמת כי מור"ם ביו"ד סי' שנ"ח כתב י"א כשמגיעים עם המת לבית הקברות מעמידים אותו כל ד"א קודם שנקבר וכתב הלבוש והבי"ד הש"ך ז"ל טעם הדבר להבריח רוחות רעות מן המת וזהו כדבריהם דמוכרח לפרש כונת המט"מ והח"ש ז"ל מה שלא מצאו הוא שיצערך הקפות ולא יספיקו המעמדות. אבל מ"מ תימה עליהם כי גם מור"ם והלבוש ז"ל כתבו דביום שאין אומרים צדוק הדין אין עושין המעמדות והמה הימים שאין אומרים בהם תחנון לדעת מור"ם והלבוש ז"ל עצמם ביו"ד סי' ת"א עוד תיוהא קא חזינא במנהגם שעושים מעמדות רחוק מבית הקברות דהוא נגד הש"ס בב"ב ד"ק אחתיה דרמי בר פפא הות נסיבת ליה לרב איויא שכבא עבד לה מעמד ומושב וכו' אביי אמר בהא נמי טעה שאין עושין אלא בבה"ק והוא עשה בעיר וכ"כ הנמק"י שם ומסקינן דטעות לעשות מעמדות ומושבות אלא בבה"ק וכו' ע"כ וגם הרמב"ם ז"ל שהם סומכין עליו כתב בפי"ב מה' אבל אין פוחתין מז' מעמדות וכו' ואין עושין אלא ביום ראשון ובבה"ק וכו' ע"ש והגם שהרשב"ם שם בד"ה מקום שעמדו פי' שעומדים ויושבים שם סמוך לבה"ק וכפירש"י על הרי"ף מ"מ סמוך לבה"ק ובה"ק חד הוא והגם דהש"ס מיירי במעמדות שעושים אחר קבורה מ"מ יש להוכיח כן גם למנהג של המעמדות שקודם קבורה ממה שהק' שם בב"ב מתיבי אמר רב יאודה ביאודה בראשונה לא היו פוחתין מז' מעמדות ומושבות למת וכו' אמ"ל א"כ אף בשבת מותר לעשות כן. ואי אמרת בביה"ק וביום ראשון ביה"ק בשבת מאי בעי. בעיר הסמוכה לביה"ק דאמטיוה בין השמשות ע"כ. והשתא בשלמא אם המעמדות אחר קבורה משכחת לה דאמטיוה בין השמשות ונקבר ואח"כ עשו מעמדות בשבת אבל אם הם קודם קבורה וגם בריחוק מביה"ק א"כ ודאי נעשו ביום ששי כיון דאמטיוה בין השמשות אם לא שנאמר שאין מקום לעשות המעמדות רק בביה"ק או סמוך ממש דהשתא א"ש דאמטיוה בין השמשות והיה קברו מוכן ועשו מעמדות דאז נק' יום השבת ואז קברוהו):

איברא זאת מצאתי להרב ב"י עאיאש ז"ל במנהגי ארג'יל השייכים ליו"ט וחוה"מ שכתב נוהגין לומר צ"ה וכו' וכן בענין הקפה שעושין למת עושין ביו"ט כמו בחול עיין להזכו"ל א"ח אות יו"ד ד"ה יו"ט ולכאורה זה היפך ממ"ש מור"ם והלבוש אם לא שנאמר דדוקא בדרך הלוך היו עושים ההקפות וס"ל כמ"ש לקמן משם חכמי גרמיזא בענין צ"ה דהתירו לאומרו ביו"ט בדרך הלוך אבל להניח המטה ברחוב כמנהגם נראה דאסור דכל שהייה מרגלת ההספד וכמשמעות המשנה במ"ק אין מניחים המטה ברחוב שלא להרגיל ההספד וכלשון הזה כתב הרמב"ם בפי"א מה' אבל והש"ע יו"ד סי' ת"א ובב"י משם הנמק"י והלבוש כתבו כלשון הזה אסור להרגיל ההספד בחוה"מ לפיכך אמרו אין מניחין את המטה ברחוב בחוה"מ שלא להרגיל ההספד וכן לא יוליכו את המת וכו' עד שיהיה הקבר מזומן כדי שלא ישהו הרבה בביה"ק וירגילו את ההספד ע"כ. ועיין בש"ע א"ח סי' תקמ"ז והטור ביו"ד אסר הנחת המטה בסתם והרי פשוט מדברי רמב"ם פי"ב מאבל דאין הנחת המטה בכלל מעמדות וז"ל כדרך שעושין מעמד ומושב לאנשים כך עושין לנשים וכו' אבל אין מניחין מטת האשה ברחוב ע"כ. וא"כ גם לדידהו דעושים מעמדות ולא בעבור הספד איך כוללים בהם גם הנחת המטה שמרגלת הספד. וכ"ש שיש לערער עליהם במה שסיפר השד"ר הי"ו כי שני ת"ח פתחו במגלת איכה וקינות וצ"ה וטפחו על פניהם וסיפרו שבחי המת עד שגעו כל העם בבכיה והתנצלו שאין בקול משום הספד והדרשה תדרש וכו' שאין נקרא הספד רק טפוח על לב וכמ"ש במ"ק דכ"ז אמר עולא הספד על לב דכתיב על שדים סופדים. ואחד הרואה שכל דבריהם הבל הבלים דהא בטוי"ד סי' שמ"ד כתב ומצותו שירים קולו וע"ש בב"י וגם הב"ח מקורו הערה מברכות ד"ו אגרא דהספדא דלויי ופירש"י ורמב"ן שהוא הרמת קול והביאו הירוש' שאמרו מצוה לצווח על המתים דכתיב האנק דום ועיין בזקן אהרן סי' ל"ח מה שהאריך לאסור ולהוכיח אודות הקינות שאומרים בשבת חזון וגדולה מזו כתב ה' שבט יאודה סי' שמ"ד שאף קול נמוך רק שיהיה מעורר הבכי די בזה למצות ההספד והוא העיקר ע"כ. ולפ"ז מ"ש עולה הספד על לב רבותא קמ"ל דגם בזה יוצא ידי הספד אבל הרמת קול ודאי עדיף והוא מצוה מן המובחר וכמ"ש הטור ומצותו שירים קולו. ובזה ניחא מ"ש בסוף מ"ק מאן דיספד יספדוניה מאן דידל ידלוניה ופרש"י מאן דידל שמרים קולו בבכיה. וכיון שהרמת קול היא עצמה הספד א"כ היינו מאן דיספד וכו' אבל עיקר ההספד הוא מ"ש עולא והדלויי הוא מצוה מן המובחר. באופן דעבדו איסורא רבה בהרמתם קול נהי גם מ"ש והדרשה תדרש שכחו מ"ש המג"א א"ח סוס"י תקמ"ז וז"ל עיין ביו"ד סי' ת"ג דמשמע כשאין אומרים צ"ה אין אומרים שבחו של מת דהא נמי מרגיל את ההספד וא"כ אסור לדרוש עליו וע"ש בהגהות מהר"ב פראנקל ז"ל דהא בהא תליא:

ועתה נברר איסור ההספד מתי אסור. הנה הרמב"ם ז"ל פי"א מה' אבל כתב שהמועד אסור בהספד וכו' וכן אין מספידין את המת בחנוכה ופורים ור"ח וכו' בד"א בשאר העם אבל ת"ח שמת סופדין אותו במועד וכו' אבל לא ביו"ט שני ואין סופדין אותו בימים אלו אלא בפניו וכו' אבל הטוהש"ע בא"ח סי' תקמ"ז ויו"ד סי' ת"א לא ביארו רק דין ההספד בחוה"מ וסתמו דין י"ט שני ומ"מ מרן גילה דעתו בכ"מ שכתב ע"ד הרמב"ם וז"ל אבל לא ביו"ט שני טעמא דמסתבר הוא כיון שהוא במקום יו"ט דאורייתא. והנראה דמחמת פשיטות דין זה לא הוצרכו הטוש"ע לבארו והוא ממ"ש רב פפא במ"ק דכ"ז אין מועד בפני ת"ח וכ"ש חנוכה ופורים והו"ל לאשמועינן רבותא טפי דאין יו"ט שני בפני ת"ח אלא ודאי אין שום סברא להספיד גם לת"ח ביום שני ואין לומר דאדרבה פשיט"ל להיפך משום דקיי"ל יו"ט שני לגבי מת כחול שוייוהו רבנן דהא הר"ן בפ"ק דמ"ק הבי"ד הב"י שם ובכ"מ פי"א מאבל כתב איכא מ"ד יו"ט שני כחול שויוהו רבנן וקורעין בו וכו' ואינו נראה שאין אלו עסקיו של מת ע"כ וא"כ ההספד נמי דכוותיה ויפה דנו חכמי הישיבה והביאו משם מהר"ץ והכלבו וגם מאשל אברהם בא"ח סי' תקמ"ז שכתב משם החס"ל ז"ל דאין מספידין ביו"ט שני אף לת"ח וגדולה מזו י"ל דגם בחוה"מ אסור לדרוש ולהספיד על ת"ח בזמן הזה והגם שמדברי הרמב"ם וגם הלבוש בסי' תר"ע וסי' תרצ"ו נראה שמותר לדרוש על ת"ח בפניו בחוה"מ מ"מ המג"א בס"ס תקמ"ז כתב ע"ז דאין בזמננו דין ת"ח שיודע הלכה בכ"מ כמ"ש מהרי"ו ועיין בברכ"י יו"ד סי' ת"א שכתב לדעת מהרי"ו ודעמיה אפי' דין צו"מ אין לנו בזה"ז. וכ"ש לענין הספד בחוה"מ דבעינן דין ת"ח היודע הלכה בכ"מ כמ"ש הטור בא"ח סי' תקמ"ז וכ"כ אשל אברהם בסי' ת"ך רק שהביא ספקו של האליה רבה ז"ל אם מותר לדרוש על ת"ח בחנוכה ופורים דאפשר דקילי מחוה"מ והרב מחצ"ה בסי' ת"ך ציין להט"ז ונראה כונתו בזה למ"ש הט"ז ז"ל דגם בחנוכה ופורים יש בהם איסור מדין התלמוד לעניין צ"ה אפי' לאדם גדול. ורצה ללמוד מזה גם לענין הדרוש ע"ש ונמצינו למדין מכל הנז' דגם בחנוכה וכו' וכ"ש בחוה"מ וכ"ש ביו"ט שני דאסור להספיד וגם לדרוש בשבח המת ואפי' ת"ח ובפניו:

רק צריך לבאר דלא נאסר הדרוש זולת אם תכליתו לעורר הבכי בשבחי המת אבל כשהתכלית בו לעורר נרדמים לשוב אל ה' כי המת נקי ובשלי הצער הגדול שרי וכאשר מצאנו למהרימ"ט בדרוש ב' לאחרי מות וז"ל תוקף קדושת היום חוסמת היא את העוברים בעמק הבכ'ה וכו' וכן היה מזהיר הנביא על ימים המקודשים דכתיב כי קדוש היום לאלד'ינו ואל תעצבו כי חדות ה' מעוזכם ואולם אם באנו לחקור למה מצאתנו כל זאת מה חרי האף הגדול הזה וכו' ע"ז ידוו כל הדוים ואפי' בשבת ומותר לעורר ולהתאונן למען נחדל מעושק ידינו לתקן את אשר עוותנו שהרי מצינו במקום שנאסר קרחה וגדידה הותר אצל תורה ומצות כדאשכחן ברע"ק שפגע במטתו של ר"א היה מכה בבשרו עד שהיה דמו שותת וכמ"ש התו' שם בפ' ארבע מיתות ואף זו כיוצא בה ע"כ (עיין להט"ך דקס"ב ושא"י סדר אמור תמהו מה דמות יערוך הרב ז"ל דבשבת נאסר כ"מ צער לא כן בשרט דהותר אפי' על ספינתו שטבעה. וצפיחית בדבש סי' כ"ה והרמ"ז שם סי' כ"ו תי' דכח הדימוי כמו שכתבו התו' לדחות משום כבוד תורה עשה דשרט כן למד הרב לדחות איסור הספד בשבת משום כ"ת. ואחהמ"ר המעיין ברא"ם ס' קדושים יראה שדרך בדרך התו' ועכ"ז כתב בטעם רע"ק משום דשרט לא נאסר רק על מת ולא על דבר אחר ואינו תלוי בכבוד תורה וא"כ גם מהרימ"ט ודאי לא יחלוק ע"ז בכונת התו'. אך לעד"ן בכונת הרב דעיקר ההיתר להתאונן ע"ד מ"ש המג"א ז"ל א"ח סי' פר"ח סקי"ג משם מהר"מ דכשיש מאורע וצריך אדם לרחמים יבקש ויפול על פניו וכו' וכן בט"ז סק"ד כתב ובזה הסכים הרמב"ם להטור דאחר שרואין שאפס עצור ועזוב ואין מושיע יש לצעוק ולהתחנן אל ה' בשבת ע"כ. ומכח זה ערך הרז"ל המאורעות שם והתיר להתאונן ולשוב רק הרגיש דאנה"ן דשרי אך בהתלבשותם בשבחי המת ופתיך בהו ענין הספד מי יימר דשרי לזה הביא ראיה מדברי התו' דהתירו השרט משום דעיקרו על דבר אחר שהיא התורה והמצוה הגם דלעין רואה הוא על המת ולא איכפת גם הרב בינה לעתים דרוש ע"ג בהספדו על הרב עליון מהרימ"ט ז"ל אזיל בשיטתו וכתב כי לא היה תכלית המכוון אלא מה שיועילונו בדבריהם אלא להתעורר אל בקשת תקון מעוותינו וכו' והגם כי הרב ז"ל המתיק הענין דאין זה צער אלא שמחה אינו רק להרכיב הענין בקרא דחדות ה' אבל עיקר טעמו כטעם הרז"ל:

אפס עין רואה להשא"י ז"ל בדרוש אמור התיר להספיד על הצדיקים והרבה להביא ראיות ע"ז ואחהמ"ר יש לדחותם לקיים דברי האוסרים א' מ"ש ממיתת בני אהרן שהיה בר"ח ניסן שהוקם בו המשכן והיה שמחה לפניו ית' כיום בריאת שמים וארץ ועכ"ז משום כבוד תורה כתיב ואחיכם כל בית ישראל יבכו וכו' ע"כ אחד הרואה למהרימ"ט שם אדרבה משם הוכיח שלא לערבב השמחה בהספד מדהוזהרו אהרן ובניו ראשיכם אל תפרעו ואהרן קבל שכר על השתיקה וא"כ לדבריו מוכרח לומר דמ"ש ואחיכם כל בי"ש יבכו הוא ליום אחר ואין משם ראיה. ב' הביא ראיה מהתו' דע"ז די"א ע"א דתנן עוקרים על המלכים ואין בו משום דרכי האמורי והק' והאיכא צער ב"ח דבשלמא בל תשחית ליכא כיון דלכבודו של מלך אין כאן השחתה וכו' ותי' דשאני כבוד מלך שהוא כבוד לכל ישראל ואתי כבוד דרבים ודחי צב"ח ע"כ. ודקדק הרז"ל שמעינן מזה דמשום כבוד מלכים עוקרים איסור ב"ת ואיסור צב"ח כ"ש דמשום כבוד חכמים הותר צער בשבת דת"ח עדיף ממלך כמ"ש התו' פ"ב דסנהדרין גבי ינאי המלך עמוד על רגליך דודאי כ"ת עדיף ודחי עשה דועמדו אבל כבוד מלך אינו דוחה עכתד"ק. (לא ידעתי איך כתב דכבוד מלך דחי תרי ב"ת וצב"ח כיון דבתו' להדיא מפו' דלא דחי רק צב"ח אבל לגבי השחתה לאו דדחי לה אלא שאין זה קרוי השחתה לגבי גדולת מלך. ונראה דוחקם דאינו דוחה ממה שנראה בסוגייא דאם היה שם משום דרכי האמורי לא היה נדחה משום כבוד מלך וא"כ מאי שנא דידחה ב"ת והגם דבתו' ב"מ דל"ב נראה דדחי תרוייהו אין כאן מקום ישוב זה ועיין בדרוש שבסו"ס לחם שלמה) והנה צ"ל לשטת הרב מאי אולמיה דמ"ע דועמדו דאינו נדחה מפני כבוד מלכות מצב"ח דנדחה ולכן נראה לדקדק מדברי התו' דל"א גם בצב"ח דנדחה רק בכבוד מלכות דכה"ג אחרי מותו דאינו כבו"מ לחוד רק כבוד רבים. הנמשך מזה כי יאמרו בגויים כמה נאה אומה זו מכבדים מלכם וממילא כיון דהוא כבוד מלכות דפתיך ביה כבוד רבים הרי נכלל בזה גם כבוד תורה דהא בכלל רבים איכא כמה ת"ח וכו' ומשום תרוייהו נדחה צב"ח (וג"ז לא יספיק רק לחד ולא לתרי ב"ת וצב"ח) משא"ך בכבו"מ דחיים דלא מיפרסם ביה כבוד רבים לא דחי ועמדו וה"ה כב"ת לחוד לא לידחי צער שבת ומאי דדחי כ"ת עשה דועמדו היינו בשוא"ת ולא מידי דקו"ע ואזדא הראיה. ג' הביא ראיה מפ"ק דמגילה שאמרו כהנים בעבודתם וכו' מבטלים ובאים לשמוע מקרא מגילה מכאן סמכו של בית רבי שמבטלים ת"ת ובאים לשמוע מק"מ והק' ועבודה חמירא מת"ת וכו' וחילקו בין ת"ת דיחיד לת"ת דרבים והק' ות"ת דיחיד קיל והאמ"ר ב"ר הונא אין מועד בפני ת"ח וכ"ש חנוכה ופורים ופי' התו' דמבטלינן מק"מ מפני הספד ת"ח ואסיקו דת"ת דיחיד קיל אבל כבוד תורה דיחיד חמיר ור"ל כמו ת"ת דרבים דדחי עבודה וא"כ כיון דקי"ל עבודה דוחה שבת כ"ש כבוד תורה שדוחה עבודה כת"ת דרבים שידחה שבת זתד"ק. ולעד"ן אח"ה שאין המשקל בדחיות שוה דהא המעיין בסוגייא יראה דלא איירי רק לענין קדימה ולא לבטולי הא מקמי הא ועיין בא"ח סי' תרפ"ז דאע"ג דמק"מ קודם לכל מצות דאורייתא מת מצוה קודם למק"מ ואעפי"כ כל מצוה מבטלת מק"מ ומת מצוה מתבטל ממק"מ כי אפשר לקוברו אח"כ ה"ן אע"ג דעבודה דקילא דוחה שבת משום במועדו אין ללמוד לכב"ת דהא אפשר להספידו אח"ך. ובאמת לא ידעתי מה יענה הרב לפסק הרמב"ם בי"ב מאבל דאפי' ביו"ט שני אין מספידין לת"ח אפי' בפניו וכ"ש בשבת. שו"ר להרב צפיחית בדבש סי' כ"ה דמעיקרא שקו"ע להתיר הספד בשבת גם לכל אדם ותלה לה כיפי בהא אי אמרינן עונג שבת דאורייתא או דרבנן וההספד הוא דרבנן כמ"ש הרמב"ם בפי"ד מאבל ואסיק דגם למ"ד עונג שבת דאורייתא לאו דאורייתא גמור כזכור ושמור וכו' ונדחה מקמי הספד הגם דהוי דדבריהם מ"מ הוי בכלל ג"ח דהוי דאורייתא ע"ש. והוא פלא להתיר הספד לכל אדם נגד ש"ס מפורש בב"ב ד"ק דקאמרי ליה רבנן לר' יאודה א"כ אף בשבת מותר לעשות כן כלו' אם אינם אומרים הספד אלא עמדו יקרים אף בשבת מותר לעשות כן וכפירוש מהר"י בן מיגאש ז"ל הבי"ד בשי' מקובצת ומשמע דאם אומרים הספד בשבת אסור לעשות כן. ומוכרח לומר דאפילו להסוברים עונג שבת דרבנן ההספד אינו ביטול עונג אלא ענין צער כמתענה בשבת דזה ודאי אסור לכ"ע וכמ"ש הרב ז"ל שם ודבר הלמד הוא מאבלות דאינו נוהג בשבת כמ"ש בירושלמי הבי"ד התו' במ"ק דכ"ו ע"ב ברכת ה' היא תעשיר זו שבת ולא יוסיף עצב עמה זו אבלות ע"כ. ועיין למהרימ"ט בקרית ספר יו"ד בה' אבל וז"ל אין אבלות בשבת דאין עשה דאבלות דוחה ל"ת ועשה דשבת וכן בי"ט אין אבלות נוהג בהם מה"ט. עוד הביא ראיה הרז"ל להתיר ממ"ש הרב בנימין זאב סי' ר"י כשמת ר"א היה בוכה רע"ק ואמ"ל תלמידיו רבי למה אתה בוכה והלא שבת היא אמ"ל עונג דידי הוא וכן מצא בב"י סי' פר"ח שהביא הך עובדא על מיתת בנו של רע"ק ע"ש ובזה האמת אתו דלא הותר רק למי שמצטער הרבה ולא יוכל להתאפק היפך אדברה וירוח לי אבל שאר אדם ובפרט הדרשן שאדרבה יעורר דאבון נפש לא נמצא היתר כעת ועיין להרב זקן אהרן סי' ל"ח שחילק בזה וגם הרב הנז' עצמו עמדו נגדו דברי הזק"א הנז' ולא מצא קיום למנהג הדרושים זולת משום התעוררות התשובה. ועיין לו שחתר לזווג ס' המג"א למהרימ"ט ובינה לעתים ז"ל ולא יכול והביא מעשה רב שכתב השו"ג א"ח סי' תקמ"ז שבשנת תמ"ט חוה"מ סוכות נח נפשיה דמהרי"ק ז"ל ודרש עליו כמהר"ש אמאריליו ז"ל ולדידי זווגם עולה יפה דהמג"א לא אסר רק בספור שבחי המת לעורר הבכי ומהרימ"ט לא התיר רק בדרוש המעורר לתשו' גם שיהיה מעט שבחים ברצוא ושוב והרב צ"ב ז"ל עצמו חשש לדברי המג"א ז"ל והזהיר לדורש לשמור פיו ולקצר שלא יבא להרגיל ההספד:

אתאן השתא לענין צ"ה שאמר השד"ר שאמרוהו ביו"ט שני. ועיין בטוי"ד סי' ת"א פלוגתא דרבוותא בזה ובש"ע פסק כרמב"ן ותלמידי רש"י דאומרים צ"ה וקדיש דרבנן וכן ביו"ט שני בטור כתוב טעמם דאין זה הספד וחלול יו"ט אלא הודאה וכו') אבל רמ"א כתב ויש חולקין שלא לומר צדוק הדין במועד וכן המנהג פשוט וכו' שלא לומר צ"ה בכל ימים שאין בהם תחנון ע"כ. (לא איתבריר מי הם החולקים דלהרי"ץ גיאת אין לאומרו גם בחנוכה ופורים ולרבינו משולם על אדם גדול מותר גם במועד ולחכמי גרמיזא יש להתיר בדרך הלוך ולתשו' הגאונים יש להתיר בעונים כאחת. ואפ"ל דהמה חכמי מגנצא ז"ל דל"א במועד רק לאדם גדול ולא לשאר אדם והגם דלא פירט דין אדם גדול יגיד עליו רעו מ"ש הט"ז א"ח סי' ת"ך שנסתפקו ביום פטירת המ"א שביום ל"ג לעומר אם יאמרו צ"ה והעיד אדם אחד ששמע מרמ"א ז"ל שאומרים על אדם גדול ואמרו. והגם שהט"ז כתב שאין לסמוך ע"ז רק ליום ל"ג ולא לר"ח וחנוכה ופורים ועיין להפנ"מ ח"ב מ"ח שהשיג עליו אפשר דגם הט"ז לא כ"כ רק לפי המנהג אבל בעיקר הדין יודה דלאדם גדול גם במועד אומרים) וגם מרן בב"י סי' ת"א העיד בנו דאנו נוהגין לומר צ"ה בכל חדש ניסן ובסיון עד יום י"ג ומעיוה"ך עד הסוכות ואין אנו נמנעים כ"א בימים טובים ע"כ נמצא המנהג שלא לומר בי"ט היפך הדין. וא"כ אתם גם אתם המנהג עיקר לכם בזה ומ"מ גם אם נהגו לומר ביו"ט צריך למיעבד שיאמר האבל לבדו כי הרב יכין ובועז ח"א סי' כ"ה כתב לענין צ"ה ביו"ט מחלוקת בין החכמים וכו' ואנחנו בכאן אלגזאייר מניחין אותם לרצונם וכו' ומוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין ע"כ (עיין בעיקרי הד"ט א"ח סי' כ"ג או"ד שכתב וה"ה בחה"מ) והעיד הרב המגיה שם כי באלג'יר נהגו שביו"ט שני קורא האבל לבדו ולכן טוב וישר לעשות כן גם הם וחלילה להקל באחד מהעניינים הנז' שביארנו פן ח"ו המיקל יפסיד להיות מחלל יו"ט וכמשמעות דברי תלמידי רש"י שהביא הטור סי' ת"א דצ"ה אם יאמרנו אין זה הספד וחלול יו"ט משמע דההספד הוא חלול יו"ט ופסק הרמב"ם בהת"ת פ"ו דאחד מכ"ד דברים שמנדין עליהם המחלל יו"ט שני והש"ע א"ח סי' תצ"ו כתב שמנדין למי שמזלזל בו ועיין בסנהדרין דצ"ט ואבות פ"ג דר"א המודעי דריש מקרא דאת דבר ה' בזה המבזה את המועדות אין לו חלק לעוה"ב וכפי' הרמב"ם בהלכות תשובה פ"ג ופירש"י מועדות חולו ש"מ. וא"כ כ"ש ליו"ט שני לכן שומר נפשו ירחק וכ"ש כי לא טובה השמועה אשר שמענו שאומרים צ"ה ושאר פסוקים במבואות המטונפות ובברכות דכ"ד אמרו היה קורא ק"ש והגיע למבואות המטונפות פוסק לא פסק מאי אמ"ר מיאשא עהכ"א גם אני נתתי להם חקים לא טובים ר"א אמר הוי מושכי העון בחבלי השוא רב אדא ב"א אמר כי דבר ה' בזה ע"כ. ולעיל מזה דימו כל ד"ת לק"ש לענין זה וכ"פ הרמב"ם פ"ג מה' ק"ש וז"ל ולא ק"ש בלבד אמרו אלא כל ענין שהוא מדברי הקודש אסור וכו' ובמקום הטנופת וכו' וכן בש"ע א"ח סי' פ"ה ומי לא יירא וירעד מלהבות אש הללו. והנוהג הפך מזה אין במנהגו ממש ועיין למהריק"ו שורש ח' דאין מנהג מבטל הלכה אפי' בדבר שבממון אלא אם הוא מנהג קבוע עפ"י ותיקין ויש לו ראיה מן התורה וכו' וכ"ש במנהג הרע הזה שעוקר דין תורה עש"ב. זהו הנראה להשיב על הנז' ושומע לי ישכן בטח:

תוכן העניינים

יש מאין חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה