יש מאין חלק א· רבי אליהו ילוז
אורח חיים · סימן ד
נשאל מעמדי מע' הגמו"ן החכם הש' יר"א רצ"ו מו' אהרן הכהן הי"ו מעיר אנדיג'אן יע"א לדעת מה יעשה ישראל ביום השבת בענין המכונות (פאבריקאס) הידועים למלאכות וגופם לישראל ועומדים ג"כ בבתיהם שיש להם אחוזה בכפרי גוים הרחוקים תחום שבת מערי יש' וכל המלאכה נעשית ע"י גוים השכורים כו"ך לשנה או לכל חדש וכל ריוח המלאכה שתהיה בין בשבת בין בחול היא לבעלים. וכן יש מכונות שהגוי שותף בהם עם הישראל ומהם יש שחוזר ושוכר חלק הגוי שותפו בסך קצוב לכמה שנים. ויען כי הפועלים אינם חפצים לבטל מלאכתם ביום השבת דשכיחי להו טובא מקומות אחרים לעבוד עבודתם בין בחול בין בשבת והבעלים נבוכים הם כדת מה לעשות ע"כ שואלים הלכו לגהות להם מזור למלאכת שבת. ואני עני הגם כי איני מאנשיה וקשה עלי דליקרו לי מחיל שבי משום לאפרושי מאיסורא. יצאתי אחרי הקוצרי'. ללמוד מפי ספרים. אופן המועיל מתי'ר אסורי'ם. וזה החלי. וה"א יעזור לי:
על אודות הנך שיש לגוי שותפות בהם הדין מפורש בא"ח סי' רמ"ה דאין היתר רק שיתנו ביניהם מתחילת השותפו' ששכר שבת יהיה לגוי לבדו בין רב למעט ויו"א ליש' לבדו או שיחזרו למכור עסק השות' וכו' (מכר גמור כמפו' באחרונים) ויחזרו לקנותו בשות' ויתנו בשעת הקניה כנז' ואז גם אם בשעת חלוקה נתרצה הגוי לחלוק בשוה שרי. הא לא"ה אין תקון שיטול ישראל משכר שבת כלום דהו"ל כמעמיד פועל לעבוד יום השבת והוא נגדו בחול (עיין טע"ז בב"י ואחרונים) רק הגוי יטול שכר כל השבתות לבדו אם ידוע ואם אינו ידוע יטול שביעית מכל הריוח יעוש"ב ובנד"ד דלא התנו מתחילה וקשה להם למכור ולחזור לקנות ולהתנות צריכים תרופה ממ"א. ואין להקל בנ"ד דהם עצמם אינם עוסקים במלאכה רק ע"י פועלים ולטעות דהיינו הך שכתב המ"א ז"ל סק"א שאם הם אינם עושים כלום רק שהגוי מסיק ואופה בתנור ונותן שכירות דרשאי יש' לקבל חלקו בהבלעה ולא חיישינן שיאמרו לצורך יש' הוא עושה כיון שיש לגוי חלק בו ע"כ דלא קרב זה אל זה והתם מיירי בגוי הבא מעצמו ואופה פתו דלאו בשליחותייהו קא עביד מה שא"כ הכא דבשליחותייהו קא אתו הנך פועלים נהי דאין כאן איסור שכר שבת דהוי בהבלעה וגם לא מראית העין כיון שיש לגוי חלק בו מ"מ הרי יש כאן משום מעמיד פועל וז"פ. ואין לומר דנ"ד דהפועלים שכורים בקבולת כו"ך לזמן פ' אין כאן מעמיד פועל דגוי אדד"ן עביד לדידן דאתכא דמרן סמכינן והוא פסק בש"ע סי' רמ"ד ס' הרמב"ם בסתם דשכר לו גוי לשנה או לשתים שיארוג לו בגד או יכתוב לו וכו' דמותר ואע"ג דהביא ס' הראב"ד דפליג בקבולת זמן בשם יש מי שאומר הא קי"ל סתם ואח"ך מחלוקת ה' כסתם דלא שמה מתיא מכמה טעמי. חדא דפסק בהגה דכששכרו לכל המלאכות שיצטרך תו"ז השכירות לכ"ע אסור וטעם הדבר עיין במ"א סקי"ו דקרוב הדבר שיצטרך למחר למלאכה אחרת ונמצא מרויח היש' בשבת ע"ש ונ"ד נמי דמצויה להם המלאכה והפועל מחויב לעסוק בכל אשר ימצא לו הוי דכוותה וכמ"ש לקמן והגם כי הרב נוב"י קמא סי' ל"ח וגם בהגהותיו בדגול מרבבה כתב דהב"י ז"ל לא ברירא ליה אי הרמב"ם מודה בהכי עכ"פ ספקא הוי בדעתו. ועוד כי הט"ז בסק"ה והמ"א בסק"א כתבו דאם השוכר מקפיד על הפועל שלא לישב איזה יום בטל גם הרמב"ם מודה דאסור ועל מבוכה זו עמדו הרבנים מהר"י אירגאס ז"ל בסי' ט' הבין דהרמב"ם מתיר גם במקפיד והשיג על הדב"א ז"ל סי' קל"ב שכתב להפך ונסתיע מהרב הלבוש ומנח"ך ז"ל שכתבו כדבריו אבל הרב מים רבים סי' ט"ו וט"ז שקו"ט טובא עמו לעמוד לימין הדב"ש ז"ל וגם הרב זרע אמת ח"א סי' ל"ב כתב כי פשט הרמב"ם כדב"ש ז"ל וכן הרב מטה יאודה סי' רמ"ד סק"י או"ג חזק זרועות הדב"ש ז"ל וגם הרב דבר"י ז"ל גופיה להלכה לא זז מדברי הט"ז ומ"א ז"ל וכיון שכן בנ"ד אנ"ס דהבעלים מקפידים אם הפועלים עצלים ובטלים ואסור. וע"ע להרב פנים מאירות סי' ל"ח בח"א יצא לחלק דלא התיר הרמב"ם אלא לשכור לדבר מיוחד כגון אריגת בגד וכתיבת ספר והשנה תספיק לאותו דבר גם בלי שבתות דאז לא נ"מ מידי לישראל וגוי אדד"ע משא"ך בשכור לכל מה שיבא לידו דאז ודאי נהנה הישראל במה שבא לידו בשבת והביא ראיה לזה מדברי הרא"ש ע"ש ואנכי הרואה דמקור דב"ק נובעים ממ"ש הב"י ז"ל סי' רמ"ג ע"ד הטור דמותר להשכיר תנור ומרחץ בקבלנות במקום שאין שמו עליו דמהרי"א ז"ל כתב דא"א לגרוס בקבלנות דגם המתירים קבלנות דוקא בשדה ובית שאעפ"י שלא יעשה המלאכה בשבת ישלים ביום אחר אבל מרחץ ותנור שאם לא יעשה המלאכה בשבת יפסיד ישראל ריוח אותו יום נמצא יש' נהנה ממלאכת שבת ע"ש הרי דברי הפנ"מ כבר אתאמרו משמיה דגאון מהרי"א ז"ל והגם כי הב"י כתב ע"ד דאפשר לדחות טעם זה וביאור דבריו נתחבטו בהם המפז"ל ע"ש לט"ז סק"ב ולתוספת שבת סק"ב מ"מ להלכה כולהו מודו לדברי מהרי"א וגם רמ"א ז"ל שם סק"ב כתב כן והנוב"י ז"ל מה"ת בסי' כ"ט כ"כ בפשיטות ובסי' ל"ח הוסיף דל"מ אם רוחצים ומחממים המרחץ תמיד דאז אין תועלת רק ליש' ולא לגוי אלא אפי' מרחץ שאין מחממים אותו אלא למי שבא בשעתו דאסור דאטו אם ידחם הגוי היום יבואו למחר אולי ילכו למקום אחר ואולי היום פנויים ומחר לא וא"כ מחשש זה הוא מוכרח לחמם להם בשבת ואדעתא דיש' עביד שלא יפסיד ול"ד לסופר ואורג דהתם בפועל תליא מילתא אם יעשה היום או מחורתו משא"כ במרחץ וכו' דבבאים תליא מילתא ע"ש אך בנד"ד דשייכי ביה הנך טעמי ואפ' דהרמב"ם ז"ל מודה בהו לאסור לא אשכחן להתיר בו. ואשר ראה והתקין הרב דבר"י ז"ל בנדונו למסור העורות לתקנם בסך קצוב בזמן רב או מעט דגוי אדד"ע לא שייך הכא בנד"ד דאין שם דבר מיוחד לקצוב עליו וכל יום ויום הפעולות חדשים לבקרים:
ולזה חשבתי דרכי לתקן להם עפ"י מ"ש מור"ם בסי' רמ"ד ס"ב דגם בלא התנו יכול היאודי להשכיר חלקו לשותפו הגוי או לשוכרו בקבולת וכמ"ש לעיל סי' רמ"ד גבי מכס ע"כ והנה מדתלה לה כיפי בהך דמכס נראה לכאורה דמתיר גם בשוכר לו חלקו של שבתות לבד או בשוכרו בקבולת לכשיגבה ק' דינרין יטול כו"ך וייחד לו שבתות כלו' שהתנו בזה דוקא על יום השבת. אלא דלקו"ד אי אפשר להתיר בכה"ג חדא דהנה מקור דין קבולת במכס הוא מדברי המרדכי הביאם הב"י בסי' רמ"ד ושם מבואר דטעם ההיתר הגם שקובע לו שכרו לשבתות משום פסידא שרי והך נמי דשוכר לו חלקו לשבתות לבד מקורה מהג"א גבי לוקה מטבע מהמלך הבי"ד הב"י סי' רמ"ה והוק"ל עליהם איך התירו לשכור לו לשבתות לבד הרי גבי שדה וכו' לא הותר ש"ש אלא בהבלעה ותי' דשרי משום פסידא כמכס ע"ש ועיין למג"א סי' רמ"ד סקי"ח שחולק על הב"י ז"ל וס"ל דלא שרו משום פסידא אלא בשוכר גוי בקבולת דהוי ש"ש בהבלעה אבל במשכיר לו ריוח השבתות דהוי ש"ש שלא בהבלעה אסור גם במקום פסידא ע"ש ונהי דלא צייתינן ליה בהא נגד מרן מ"מ גם מרן אינו מתיר אלא במקום הפסד רב כמכס ומטבע ולא בכל הפסד וכבר תמה כן הט"ז בסי' רמ"ה סק"ג והמט"י סי' רמ"ד סקי"א הסכים עמו וכ"ש למ"ש הפנ"מ סי' ל"ח דלא התירו רק גבי מכס דמפסיד מקרן ולא בהפסד מניעת הריוח כמרחץ ותנור וכ"כ מחצית השקל סי' רמ"ה סק"ח בדעת המ"א סי' רמ"ד סקי"ח דזהו החילוק בין מרחץ למכס לדעת הרב"י ע"ש ועוד אני תמה דהמתחקה בשורש דברי ב"י גבי מכס יבין מקו' ותירוצו שם דלא סגי להתיר מטעם פסידא לחוד רק אם לא נתיר לו יתבהל מהפסדו ויבא לידי מלאכה דאורייתא כמו גבי מכס שיבא לכתוב וכ"ן מוכרח להניח בדעתו במה שתי' על הג"א דשרו לשכור גוי למטבע משום פסידא דאי לא שרית ליה אתי להכות בפטיש וכו'. וא"כ היכא דלא אתי לידי איסור תורה הגם דאיכא פסידא לא שרינן ליה וכ"כ הט"ז סי' רמ"ד סק"ו ומ"א שם סקי"ו לדעת ב"י רק שהם חלקו עליו וא"כ מור"ם דקאי על דברי הש"ע ומוזכר שם בלא התנו גם מקח וממכר דאין בו איסורא דאורייתא היכי מתיר לשכור לו חלקו או להשכירו בקבולת אפי' אי הוי פסידא. לכן נראה עיקר כמ"ש המ"א ז"ל סי' רמ"ה סק"ח במסקנת ביאור דברי מור"ם דלא התיר רק בשוכר לו חלקו לשנים או ג' ימים ולא ייחד לו שבת או בשוכר לו בקבולת לכשתגבה ק' דינרין אתן לך כו"ך וגם בזה לא ייחד לו יום השבת דאז הו"ל ש"ש בהבלעה ושרי גם בלא פסידא ומשום מראית עין ליכא כיון שיש לגוי חלק בו. ומ"מ אין אני רואה לסמוך להתיר בנ"ד זולת אם ישכיר לו חלקו בהבלעה כנז' או אם ישכירנו בקבולת כה"ג שיהיה לו חלק בגוף הריוח המגיע לישראל בכל המלאכה כו"ך לק' דכה"ג אריסות היא זו ולא קבלנות אבל בקבולת דכשתגבה ק' דינרין אתן לך כו"ך דהריוח ליש' ומשלם לגוי מכיסו אכתי יש לפקפק בה ממה שנראה בתחילת דברי המ"א ז"ל שם דיש בזה משום מעמיד פועל ולא שרי אלא היכא שא"א להפריד השותפות ולחזור ולהתנות ומשום פסידא וגם למסקנת דבריו שכתב דבקבולת ולא ייחד לו שבת שרי התנה המחה"ש ז"ל שמי שהקמח והעיסה שלו הוא ע"ש לאפוקי אם היה פועל ששכרו היש' דיש כאן משום מעמיד פועל ע"ש אבל כשיש לו חלק מגוף הריוח פשיטא דאין כאן מעמיד פועל דהא כל האחרונים מסכימים בהיתר זה ויש מהם מתירים גם בהיות כל התנור ליש' וזה פשוט בדעת הש"ע היכא דהתנור אין שם בעליו עליו כגון שנתפרסם שנה אחר שנה שהוא משכירו וכן אם המנהג וכו' דשרי ליתנו באריסות ול"ח משום מעמיד פועל ואיך המ"א ז"ל יחלוק בזה ועיין ליד אפרים סי' רמ"ג סק"ב דהניח כן לדעת המ"א ז"ל דתנור מדינא שרי באריסות כיון שיש לגוי חלק בריוח אדד"ע הגם שיש ליש' נמי ריוח וכ"כ לבו"ש שם סק"א ועיין בתוס' שבת ז"ל והגם דבלא"ה היה מקום לחלוק על מחה"ש בהבנת המ"א ז"ל ולומר דלא חש למעמיד פועל רק למאי דס"ד מעיקרא דמור"ם מתיר בקבולת גם בייחד לו שבת דכיון דכולהו יומי הוא עובד עבודתו וביום השבת שוכר גוי הגם שהוא בקבולת לא מיפרסמא מלתא ומיחזי כמעמיד פועל משא"ך למסקנא דמיירי בלא ייחד לו שבת מ"מ לצאת ידי חובת המחה"ש ז"ל נכון לעשות כמ"ש שהקבולת תהיה שכרו מגוף הריוח בכל המלאכה דאז אין כאן לא מעמיד פועל ולא ש"ש שלא בהבלעה. ועם היות שאם המלאכה מצוייה למכונות תמיד יומם ולילה אכתי לא יצאנו יד"ח הפנ"מ ז"ל דנראה מדב"ק דכה"ג אסור גם ביש לו חלק בגוף הריוח. עכ"ז לעד"ן שאין לחוש כי הוא עצמו הרגיש שם ניגוד לדבריו מתשו' רש"ל הוב"ד במ"א סי' רמ"ד ביש' ששכר מלח וכו' שמותר להשכיר לגוי בקבלנות (וכן יש הרגשה נגדו מהך דמכס ומטבע דמצוי להם תדיר ויקפיד היש' בביטול הגוי אפי' שעה אחת) ותי' דמיירי שאינם עושים יומם ולילה ואין היש' מקפיד ואחה"ר הוא דחוק איך לא יקפיד בגביית מכס ומלח כיון שאם יבטל השבתות ודאי יפסיד. גם סתמיות שאר הפוס' בהיתר אריס לא משמע כוותיה והרי הרב ז"ל לדרכו לא מצא היתר בהוט' של זכוכית שהאש תמיד תוקד וכו' בדרך אריסות ואילו הנח"ל סי' י"ג ודת ודין סי' וי"ו התירוהו בדרך אריסות ע"ע וכן תראה בנוב"י סי' ל"ח עלה ע"ד הרב השואל לאסור האריסות לדבר המצוי תמיד והגאון ז"ל דחאו בב' ידים וכתב דכיון שהגוי מפסיד אם לא יעשה גם אם ירויח היש' כשיעשה אמרי' גוי אדד"ע ושרי וע"ש סי' כ"ט. ובהא ודאי יש לסמוך על הרבנים הנז' נגד הפנ"מ בפרט דעיקר הדבר מדרבנן וספקו לקולא עיין להדב"ש ז"ל סי' קל"ב וכ"ש הכא דיש פסידא דשכר פועלים דהו"ל כמפסיד מקרן עיין בזר"א סי' ל"א דיצא מזה תרי או תלת ספיקי כמובן ובודאי יש להקל עין זר"א ז"ל שם. וע"כ לדעתי הקל דמ"ש נכון הוא להתיר להם לשכור לשותף הגוי חלקם באחד למאה מגוף הריוח ולא ייחד לו שבת או להשכיר לו חלקו על ב' ימים בשבת ויום שבת בגוייהו ואין שום חשש:
איכו השתא ארדה נא ואראה בהנך שאין לגוי שותפות בהם או אותם שחזר היאודי ושכר חלק שותפו לזמן דגם הם חשיבי ככולם לישראל לדעת ר"א והג"א שהביא המ"א בסי' רמ"ו סק"ח דאע"ג דקי"ל שכירות לא קניא אלא לענין אונאה מ"מ בשוכר בהמה מגוי בשבת שכירות קניא לחומרא ועיין ביו"ד סי' קנ"א מה תיקון יועיל להם כיון שהם מפורסמים והבית מחובר ומבואר שם בסי' רמ"ג ורמ"ד דהוו כתנור ומרחץ דשם ישראל נקרא עליהם ואין משכירים אותם לגוי ולשכור הגוי לעבוד בהם והריוח יהיה לישראל עין בב"י סי' רמ"ה שהביא משם הרר"א והג"א דאפי' התנו עם הפועל מתחילת הפעולה ליקח שכר שבת והבעלים יקחו שאר הימים לא מהני תנאי כיון שאין לפועל חלק בגוף התנור והמ"א פסק כוותייהו שם סק"ג כתב דאם התנו שיטול הגוי ב' או ג' ימים והיש' כנגדו דהו"ל ש"ש בהבלעה דמותר לדידהו והתוס' שבת סק"ה הוסיף אפי' בלא התנו אם הגוי ויש' חולקים שכר כל יום ויום שרי דהו"ל כאריס ע"ש ומרן ב"י ז"ל גם בעיקר דברי הרר"א כתב דהתו' והרא"ש פליגי עליה וס"ל דבכל התנו סגי אפי' כשאין לגוי חלק בגופו וכתב הרב מטה יאודה דכיון דבש"ע השמיט הך דר"א והג"א ש"מ דלא סל"ה והכי נקטינן וא"כ היה נראה לכאורה דבהתנה עמו לקבל הפועל חלק שבת והוא שכר הימים דשרי למרן ז"ל ולהמ"א נמי אם התנה שיקבל הפועל ב' וג' ימים והוא נגדו דהו"ל הבלעה שרי ובאריסות שיהיה לפועל חלק בריוח עצמו שרי גם בלא התנו אבל באמת זה אינו דכל הנך התירים אינם רק להציל ממעמיד פועל ומאיסור ש"ש ולא שייכי רק כשאין שם ישראל נק' על הפאבריק וכמו שמפו' שם במ"א ז"ל אבל הכא דשם הישראל עליה מה יועיל זה. ונהי דלדעת מרן כי התו' והרא"ש לא ס"ל כהרר"א כשהתנו ואפשר דעתם משום דבתנאי הו"ל כשותף מתחילה בגוף הפאבריק עיין במחה"ש בביאור המ"א ז"ל וא"כ אין כאן משום מעמיד פועל כיון שיש לגוי חלק בו מ"מ אחה"ר מהמט"י ז"ל דכתב בפשיטות מדהשמיט הש"ע דברי הג"א ש"מ דלא סל"ה ולע"ד הדבר צ"ת אי אמרינן מדהשמיט וכו' בכולהו דוכתי והדברים ארוכים בפוס' ואכמ"ל מה גם כי התקון הזה קשה לשמוט להתנות עם כל פועל בפ"ע ודילמא משתלי ומחללי שבתא. ולהקל בלא התנו ולא ניחוש למראית העין אחר שהפאבריקאס עומדים בכפרי הגוים רחוקים מיש' האיכא תשו' אשכנזית הביאה הב"י ופסקה מור"ם דחיישי לאורחים דמקלעי להתם ויש אריכות דברים גם בזה עין בנוב"י קמא סי' י"ב ותנינא ל"ח גם להקל בהנך דשכרו מאת הגוים שותפיהם ממ"ש מור"ם סי' רמ"ג דבשכר מגוי וחזר ושכר לגוי אחר דשרי ואין כאן משום מראית עין אין דעתי נוחה דבב"י מבואר דלא מיירי אלא בלא ישב בה ישראל מעולם ונ"ד כבר הבעלים ישבו בה לפנים ונק' שמם עליה:
לפיכך לא מצאתי דרך ישרה דשויא לכולהו כ"א זאת שיעשו שטר הבעלים הנז' עם האומן הגדול ראש הפועלים שיש לו שותפות עמהם בגוף הפאבריק ובבית שעומדת בו ואפי' חלק אחד ממאה וכן יתחייב לשלם בהוצאות הצריכות לערך זה ויטול חלק בריוח לערך. ונוסף ע"ז יעשו לו פרוטה מכל משקל בצ"ט חלקים הנשארים לזכותם ויתנו לו ברירה בידו שאם לא ירצה לעמוד עמהם לחשבון שיטול תמורת זה מכל משקל כו"ך פרוטות ואז יוכל הוא לשכור פועלים לעבוד ביום השבת גם בלי קבולת רק שלא תהיה עמו יד ישראל בזה. דבזה אין כאן משום מראית עין כיון שיש לו חלק בגוף הפאבריק והבית. גם משום מעמיד פועל ליכא כיון שיש לו בחלקם חלק מהריוח. ומשום ש"ש נמי ליכא כיון שיש לו חלק גם בריוח החול והו"ל בהבלעה. והפועלים ששוכר הדד"ע. גם תיקון אחר פשוט אי ניחא להו לבעלים שישתפו הגוי עמהם בחלק שביעי מגוף הפאבריק והבית ויתנו עמו בתחלת השות' שיום השבת יטול הוא לבדו ושאר הימים להם לבדם כפסק הש"ע בסי' רמ"ה ושכר ימים טובים יטלנו הגוי וראיתי לנח"ל ז"ל בנדונו שלא התנה רק שיהיה לו חלק בגוף התנור כו"ך וחלק בריוח לערך הנז' בלי שיהיה לו ריוח מחלק היש' ולמד כן מדברי הר"ן הובאו ביתה יוסף סי' רמ"ה ופסקם מור"ם. ואני לא ידעתי איך סמך מלך ע"ז כיון דהב"י ספוקי מספק"ל אי הרמב"ם מודה בזה להר"ן וכמו שיעוי"ש. הן אמת כי הרב שם עביד מעליותא לנדונו כיון שהתנו מתחילה בכך ולדעתי הקל אפשר לחלק דלא מהני התנו רק כשיהיה כל שכר שבת לגוי ויש' נגדו בחול דנימא שמעיק' מעולם לא הוטל מלאכת שבת על יש' או אפי' יש ליש' עם הגוי אינו כ"א ביש לגוי חלק בגוף הריוח שנוגע ליש' אבל להעלות ב' מדרגות שיהיה ליש' לבדו כל חלקו של שבת איני יודע אם יועיל תנאי להרמב"ם ז"ל:
וראיתי להזר"א סי' ל"א ול"ב דדרך להתיר כמ"ש להיות חלק לגוי בגוף הריוח רק ממה שביקש תרופה שם למראית עין משום שהם חוץ לתחום או משום פסידא כיעו"ש נראה שאין בתנאי התירו שיהיה הגוי שותף גם בגוף התנור שא"כ היה זה מציל לחשש מראית עין ולדידי טוב וישר מ"ש כי נכון הוא להציל מהכל אבל חוץ לתחום ופסידא רפויי מרפיין בידן וכמ"ש) ובזה ניצולים אנחנו מפקפוק הרב מט"י בסי' רמ"ד על ההתירים של הרב פנ"מ ז"ל שכתב כיון ששם יש' נק' עליהם מה תועיל האריסות לגוי ע"ש ולמ"ש גם הרב ז"ל יודה כיון שיש לגוי חלק בגופן ונתפרסם הדבר ע"י שטר אין שם יש' נק' עליהן. וזאת להודיע דגם למ"ש אין לו ליש' לעמוד ע"ג הפועלים בשבת אם לא כשעמד לשמור מגנבה דבזה מתיר הט"ז סו"ס רמ"ד ואעפ"י שגם בזה נחלקו עליו המט"י ותוס' שבת שם מ"מ סיים התוס' שבת הנח להם ליש' מוטב שיהיו שוגגין גם המשבצות זהב כתב שנהגו כהט"ז ז"ל זהו מה שנלע"ד להשיב בנחיצה ולחיצת הזמן. וצריך למודעי כי לשני הדרכים הנז' שכתבתי להתיר מתוקן מה שהבנתי עתה כי יזדמן איזה שב"ק אשר אין מצוי מהזולת צמר גפן לנקותו ומנקים צמר גפן של היאודי בעל המכונה כדי שלא יהיו פנוים. ולכאורה היה קשה מאד להתיר זה דנהי דהוי מלאכת תלוש וקי"ל בסי' רנ"ב נותן עורות לעבדן אפי' עם חשכה וגם אין המלאכה מפורסמת שהיא של ישראל דמאן יהיב סייארא בצמר גפן זה אם הוא של ישראל או של גוי וגם אין המקום מפורסם דעבדי לה בגו ביתא אבל מ"מ הרי בעינן שיקוץ דמים והכא הפועלים שוכרים אותם על חדש או ימים ואינם קוצצים להם שכר מיוחד למלאכה גם מכח זה כתבנו לעיל דמקפידים הבעלים שלא יהיו בטלים גם בשבת והו"ל כאומר לעשות לו בשבת גם בעינן שיהיה בבית הגוי וכמ"ש כ"ז בסי' רנ"ב והכא בית ישראל הוא אבל למ"ש בב' דרכים הנז' שיהיה לגוי שותפות אפי' בכל דהוא בבית והמכונה ובריוח יצאנו חובת כ"ז דהבית הוא של הגוי השותף נמי וא"כ הרי הוא בביתו של גוי וכיון שיש לו חלק אדעתא דנפשיה עביד ומכחו פלחי הנך פועלי ועיקר המלאכה נמסרת לו ולא להם והוא כבר ידוע לו כמה לוקחים מכל משקל מצמר גפן חלף עבודתו וא"כ גם כשלא קצץ בעל הבית הו"ל כקצץ וכמ"ש המ"א ז"ל שם דכלים לכובס שקצבתם ידוע מסתמא היינו קציצה. וכיון דאדעתא דנפשיה עביד והוא יודע מתי יעשה מלאכה של זה ומלאכה של זה אם ביום שב"ק או לאחריו הו"ל היאודי בעל המכונה שותפו כאיש זר שמוסר לו צמר גפן ואינו אומר לו לעשות ביום השבת' דאם הגוי עושה ביום השבת אדעתא דנפשיה עביד ועיין להרב לחמי תודה להרה"ג מהרי"ש באסאן ז"ל שהאריך בסי' ג' להתיר מלאכת תלוש של ישראל בשבת גם כשהיא תוך חנותו הידועה לו רק ישכור החנות לגוי בערכאותיהם הגם שיוסיף לו בשכר פעולתו אותה שכירות שפורע לו בעד החנות והכה על קדקוד האוסר בזה ופוצץ פקפוקיו שפקפק דכיון שבחול היאודי נכנס ויוצא לחנות הנז' ושמה עליו ואין זה אלא הערמה לא מהני וכתב עליו דמ"ש זה מורם בסי' רמ"ג ס"ב אינו ענין לזה דהתם עושה מלאכה בגוף השדה או התנור או המרחץ לפיכך כל ששמה עליו אסור אבל הכא אינו עושה בגוף החנות רק המלאי בתוכה ונהי דאם היה מתעסק עמו בחול גם בחנות היה מקום לחוש אבל הכא שאין היאודי עושה מלאכה עמו גם בחול רק נכנס ובא לראות אין שום חשש מפני זה. וגם אודות ההערמה האריך שם בפרטיה ודקדוקיה ומסיק כללא דמילתא דכל הערמה בדרבנן היכא דאיכא הוכחה במעשה ממש שריא והכא הרי עביד מעשה ושכר לו הבית ה"נ בנ"ד הרי אמרנו לו שיעשו שטר שותפות או בדרך ראשון או בשני ועוד כתב שם דכיון דכונתו לסלק האיסור מעליו ואינו אומר בפיו הפך מזה אין זה הערמה ע"ש ודון לדידן והוי מסייע למ"ש:
ומכאן מודעה כי השאלה הנז' באה לידי ע"י אמצעי שלם האי ג'יסא דנהר'א אחד אחוז תוך מורשי לבבי הרב כמוה"ר ישראל אתורג'מאן הי"ו הנמצא באנדיג'אן כעת. וכשהגיעה תשו' זאת לידו שרטט וכתב אלי מה שעלה בדעתו בזה לפום חורפיה חדא פלפלה. וגם דלה דלה. מים מבורות עמוקים. מספרי הפוסקים. אופן תוך האופן להתיר וכתב שכיון שראה דברי אז ידע דדבריו אינם קיימים להלכה אלא דמ"מ קשה בעיניו האופן שהתנתי לעשות שותפות עם האומן הגדול גם בגוף המכונה והחצר וכו' ואסיק לדעתו כי די והותר אם יכתוב בעל הפאבריק קונטראקע במלכות עם המנהל שהוא יעמיד פועלים והוא המוציא הוא המביא ודבר אין ליש' עמהם גם בהיותו שם וחלף כ"ז יטול המנהל חלק מגוף הריוח לשליש ולרביע כפי מה שישתוו וכו' כפי מ"ש בעוניי (רק השיתוף קשה להם מאד ואולי מפנ"ז לא יתקנו הדבר ח"ו) ואין כאן משום מעמיד פועל גם יהיה לימים רבים דהו"ל ש"ש בהבלעה. ואין לחוש עוד ג"כ למראית העין אי משום שהפאבריק עומד חוץ לתחום. ואי משום דקרוב הדבר כיון שנעשה הקונטראקע ע"י המלכות קלא אית ליה וחברך חברא אית ליה. ואי משום פסידא גם מהקרן דלפעמים ע"י שלא ימצא פועלים משום בטולם בשבת יעבור הגבול אשר יגבול עם הסוחרים לתת להם הצמר גפן מתוקן ויצטרכו לקנות מהזולת ביוקר ויחוייב לשלם להם ההפרש וזה עדיף מהפסד דמכם וכו' עכת"ד ובאמת שמחתי בתורתו. בפרט בימי גלותו. ואומר שש אנכי על אמרתך יה"ר יפוצו מעינותיך חוצה ותעש לך שם כשם הגדולים אמן. ומ"מ תמה אני על יופי שכלו כי הן אמת שכיוון לדעת עליון הזר"א בסי' ל"א ול"ב דגם בלי שות' בגוף העסק ומקומו רק בחלק מהריוח התיר משום שיש' העומדים בשעת העסק יודעים שהמנהל יש לו חלק בריוח ויסודו ממ"ש מור"ם ס"ב דאם אינם רוחצים רק ב"ב שרי. וזה לדידי חיישינן ליה למה שהק' הט"ז והמ"א בסי' רמ"ד עם הכתוב שם ברמ"א שיש לחוש לב"ב שיחשדו אותו ולפי תי' המ"א שם אנה"ן יש להתיר בנ"ד לפי דעתו דבעשוי ע"י מלכות הכל יודעים אבל להע"ז שלא מצא מענה וכתב דהך דסי' רמ"ד להלכה מה יושיענו דיודעים הלא גם בזה אסר בסי' רמ"ד וכ"ש דהיסוד רעוע במ"ש דהכל יודעים דעשוי ע"י מלכות ומרן פסק ליה ואי משום חברך חברא אית ליה ה"ז שייך גם בעשוי ע"י ב' עדים ואמאי לא אשתמיט שום פוסק לתקן ההיתר בזה ולא התירו בסי' רמ"ג רק בפרסום או במנהג. גם טעם פסידא כתבו הרב שם ואני בעוניי ערערתי בהיתר זה בגוף הפס"ד כמה ערעורים וגם לבסוף כשהבאתי דברי הזר"א כתבתי בסוגר אבל חוץ לתחום ומשום פסידא רפיין בידי ומדוע לא חש לזה. ומ"מ אם אמת הדבר כי ח"ו זה יעמוד נגדם שלא לתקן מודה אני דגם בלא שות' במכונה די להם במ"ש כי יש להם על מה שיסמוכו ובפרט לפמ"ש ה' זרע אמת שם דכיון שנמסר למנהל העסק קודם השבת אין כאן רק איסור דרבנן ויש להקל בדרבנן ובפרט שיש פד"ר וצוי"מ: