אור ברסלב
יש מאין חלק א אבן העזר › סימן כח

יש מאין חלק א· רבי אליהו ילוז

אבן העזר · סימן כח

סימן כז

אחר הדברים האלה אמרתי לברר ב' פרטים הנחוצים לגמר הדבר הזה. א') דלפמש"ל מובן שיש איזה פרטים בהשבון שאין הבעל זוכה נגד היורשי' רק מכח דהוא יורש מן הדין והם מן התקנה וידוע דבעי"ק ת"ו הבעל נשבע בת"ך לקיים כל הכתוב בכתובה מרו"ס ואם מ"ש הירושה כמנהג א"י הוא חוזר על ההשבון הרי נשבע גם עליו ועלינו לדעת אולי גם אם פטור מצד הדין יתחייב מצד השבועה. ב') מ"ש דהבא בס' תקנה ידו עהת"ח אם הוא מוסכם ואם שייך גם כשבא להחזיק מה שבידו או דוקא כשהבא להוציא מן הזוכה בדין:

וזה החלי ע"ד שבועת האלד'ים עיין בח"מ סי' ר"ז דנדר ושבועה ות"ך מהני אפי' באסמכתא ובסי' ר"ט כתוב בהגה דאם נשבע לקיים המקח אעפ"י שלא בא לעולם צריך לקיים שבועתו ובסי' ע"ג ס"ח כתב מי שנשבע לחבירו לשלם לו אעפ"י שלא היה חייב לשלם מ"מ חייב מכח שבועתו וענין החיוב מצד השבו' אי הוי מכח דמשוייא קנין או מכח איסור השבו' דנ"מ בזה לגבי יורשי הנשבע או כי אתשיל אשבועתיה נחלקו בזה בסי' ר"ז דלהסמ"ע במידי דקנין מועיל השבועה תועיל במקומו לעשות גם קנין אבל בדשלב"ל וכיוצא אין השבועה עושה קנין רק מצד איסור כופין אותו לקיים ולהש"ך שם לעולם לא משוייא קנין וגם הנוב"י קמא בח"מ סי' ל"א כתב שס' הסמ"ע דחוייה ועיין בכנה"ג סי' ר"ז בהגב"י. ואפי' מצד איסור השבועה נמצא מבוכה דמהריב"ל ח"א סוף כלל י"ב וח"ב סי' ל"ח והסמ"ע בסי' ע"ג סקכ"ב כתבו דאין ב"ד כופין רק כשידע שהוא פטור כגון באס' ודבר שלב"ל ועכ"ז נשבע אבל כשיש מח' הפוס' ויכול לזכות בקי"ל אמרי' שנשבע בטעות כי חשב שאין פוטר אותו ועכשיו שמצא עוזר שבועה אין כאן אבל הש"ך שם סקכ"ג חלק דכיון שנשבע וחיי"ע השבועה תו ל"מ למימר קי"ל וכ"מ במהרש"ך ח"ב סי' ך' ע"כ והדבר הזה נתרחב בין הפוס' עיין בכנה"ג ח"מ סי' ס' הגב"י אומ"ה ובמט"ש שם או"מ וגם הכהונת עולם סי' ז' האריך בזה. והנה המט"ש שם כתב דהיה נ"ל דכיון דסו"ס מידי פלוגתא לא יצא מצי המוחזק לומר קי"ל והגם דהמח' פה אי מצי לומר קי"ל הא קי"ל דגם בזה יוכ"ל קי"ל והגם דהכא איכא איסור שבועה כיון דאיכא דררא דממונא יוכ"ל קי"ל כמ"ש הלב שמח דע"א ומ"מ אנן יד עניי אין בנו כח להכריע וכבר עמד ע"ז הבע"ח ח"מ ח"א סי' ע"ג וסגר המדבר דסוגיין דעלמא ס' שבועה להחמיר ע"כ ואני אין בידי בע"ח ח"א לעיין שם אבל מצאתי בבע"ח ח"ב סי' פ"ד כתב למקיל בס' שבועה שאם טעה במ"ש בכנה"ג סי' י"ב וכו' חלילה כי הוא הולך בעקבות מהרשד"ם המחמיר איברא וכו' וערך כמ"ש המט"ש ממש רק שלא מצא שם קי"ל בעיקר הדין ע"ש שנראה כשיש קי"ל בעיקר הדין המיקל לא הפסיד:

והשתא נראה מסקנת האחרונים בזה. הנה הרב תורת חסד מסי' ע"ב עד סי' צ"ג בנפל ס' בהשבון החמיר ברובם מכח השבועה ובמקצת זיכה לבעל ולא הזכיר ענין השבועה וצ"י והרב עדות ביעקב סי' למ"ד אחר שזיכה הבעל מן הדין הביא המח' מצד השבועה ואסיק דלא נ"מ מידי כיון דנ"ז תלוי בפד"ר הו"ל כס"ס דבדאורייתא נמי אזלינן לקולא וכו' גם י"ל דפלוגתייהו דוקא בשבועה בשם או כינוי דתכסיסה מדאורייתא משא"כ בת"ך דלכ"ע מדרבנן ספיקה לקולא ע"ש (ויש לתמוה דמלבד דבסי' ל"א סמוך ממש מכח השבועה החמיר ובכאן הגם דכתב מיראי הוראה הוא עכ"ז המעיין בשאר תשו' יראה שלא חש לשבועה כלל. עוד הס"ס שזכר המשכיל יבין דאינו רק ס' חד ואדרבה נוטה לס"ס להחמיר דאת"ל פטור מהדין אולי חייב מצד השבועה ומ"ש מצד דת"ך דרבנן וכ"כ. צל הכסף ח"ב דק"א וק"ב לאסוף הקולות בת"ך והמו"א סי' י"ב הנה חוקי חיים סי' ך' והפנ"י ח"א סי' ט"ו אי משום שגם בת"ך זה מזכירים את ה' ואומרים ע"ד המב"ה ואי משום דלמרן ומורם ת"ך חמירא ויש לה כל דין שבועה. ויש לי ראיה ע"ז ממה שבסי' ר"ז השוה אותה לנדר ושבועה לקיים האס') וגם הרב בית דוד סוס"י קמ"ג דקנ"ט ע"א הביא מח' הראשונים וכתב איברא דהגם דמהרשד"ם ומהראד"ב כתבו דהוי ס' דאורייתא היינו לדידהו דס"ל בפשיטות דל"א חיוב אין כאן שא"ך אבל לדידן דראינו רבוותא סו' דכיון דפטור מקי"ל פטור משבועה א"כ לדידן הוי ס"ס אולי ה' כמהריב"ל ואת"ל כמהרשד"ם שמא ה' כמ"ד דהוא פטור מן הדין ע"ש (יש להרחיב דבריו דס"ל דמהריב"ל פוטר אותו מהשבו' בודאי כיון שהיא בטעות כמ"ש להדיא בסוף כי"ב דחשב שחייב לכ"ע ואח"ך ידע שיש מ שפוטרו והחו' ס"ל דלא הוי שבו' בטעות רק שנפל בה ס' מצד המח' בדין ובזה א"ש הס"ס אולי ה' כמהריב"ל דפטור מהשבו' בודאי ואת"ל כהחו' הלא גם לדידהו אין שם רק ספק ובזה סרה תמיהת החש"ש בסי' ס' על הב"ד ז"ל ואפ' דזהו טעם העדוב"י ז"ל גם הוא. רק מדברי מהרש"ך ז"ל ח"ג סי' מ"ח שהוא אחד מהחולקי' נראה דמחייבו בודאי שכ"כ שאפי' הפוטר מן הדין כמו הרמב"ם בדבר שאינו קצוב מודה שאם נשבע חייב ע"ש אלא שבזה תמהו עליו הכה"ע שם סי' ז' ומש"ל הבי"ד המט"ש בסי' ס' דמאי תברא למהריב"ל דאנה"ן גם הוא מודה שבדבר שפשוט לפטור ועכ"ז נשבע דחייב ודאי ולא פטר רק בנשבע על דבר דהו"ל פשוט לחיוב ומצא מי שפוט' דבזה הו"ל טועה) ולדבריהם א"כ יש להקל מכח ס"ס בכל איסורי תורה וכ"כ להדיא החק"ל אה"ע סי' מ"ח דצ"ח ע"א וז"ל וכיון דמצד איסור שבועה אתינן עלה הא קי"ל ס"ס באיסור תורה בחייבי כריתות אזלינן להקל הן אמת שראיתי למהרשד"ם אה"ע סי' קכ"ח כתב דבאיסור שבועה אפי' בס"ס ראוי להחמיר ולא ידעתי טעמו דה' רווחת ס"ס בכל איסורי תורה להקל ע"כ. ולע"ד יש לתלות זה בענין אחר דטעם מהרשד"ם כמ"ש מהרימ"ט יו"ד סי' ב' דס"ס הוא מטעם רוב ומצאנו להפ"מ ח"א סי' ע"ח וח"ב סי' קט"ו והבע"ח ח"מ סי' ק"ב ושמיו"ט סי' כ"ג דפ"ט וסמך עליהם הנד"ל ח"א דזק"ן כתבו דבאיסור שבועה חוששי' אפי' לס' יחידאה ומינה לס"ס. והחק"ל שם מפורש דלא ס"ל הכי אלא דגם באיסור שבועה אזלי' בת"ר דאפי' במקום ערוה הולכים אחר הרוב וכתב שאפי' שראה קצת פוס' לא חלקו בזה אינו רואה מקום להחמיר ע"ש (גם בערוה כתב השמיו"ט בספרו ובקדושת יו"ט ובס' בירך משה סי' ל"ד דחוששי' גם לס' יחידית ול"מ ס"ס ע"ש) ועוד החק"ל ז"ל ביו"ד סי' ק"ל הביא דעת הרשב"א ז"ל דס"ס עדיף מרובא וכתב דגם הנראים חולקים מודו בס"ס גמור דלית ביה ריעותא דהוא עדיף מרובא ע"ש ולפ"ז גם האומרים דבס' שבועה לא אזלינן בת"ר אפי' דיודו בס"ס דעדיף מרוב וז"ט החק"ל ז"ל ומזה יש לעשות ס"ס שמא גם בשבועה אזלי' בת"ר ואת"ל דלא שמא בס"ס אזלינן בתריה. ומ"מ איבע"ל לצאת י"ח המחמירים בשבועה לחוש לס' יחידאה ונראה דמ"מ גם לדידהו לא מחמרינן בה יותר מערוה דמחמירינן לחוש לס' יחידאה ועכ"ז כד משכחינן תלתא ס' מיקלינן וכמ"ש מהריט"א ז"ל עצמו שם:

ולכן פניתי לבקש תעלה ממה שראיתי למהרש"ך ז"ל ח"ג סי' מ"ח על מ"ש בכתו' שנתחייב להשיב אם לא יחיה הולד שלשים יום ונסתפק אם הפי' שלא יחיה אחרי מותה ל"י גם אם חיה מקצתם בחייה ומקצתם אחרי מותה או דגם מקצתם בחייה וכו' סגי ואחר שרצה להחמיר מכח השבועה דלא כמהריב"ל) כתב אמנם בנ"ד שהתנאי שהתנו סובל שתי כוונות מה טעם לומר ס' שבועה להחמיר וכו' למה לא יוכל המוחזק לומר על זאת הכונה שיש לפרש בלשון נשבעתי וכן גם מהרימ"ט ח"א סי' ס"א כתב בהאמין לאיש אחד דיש לצדד שלא האמינו רק בדבר שאין לו מגו ועמד בחומרת השבועה וכתב דל"ד דהתם במתחייב בדשלב"ל ודשא"ק דעת שניהם הוא לקיים הדבר עכ"פ ע"מ כן נשבע אלא שאנו מבטלים אותו מן הדין לזה אע"ג דקא"כ שבועה יש כאן אבל הכא דאמרי' להאי מילתא הימניה ולהאי לא הימניה נאמנות אין כאן שא"כ וכ"כ הנוב"י קמא ח"מ סי' ל"א דאפי' להש"ך דפליג על מהריב"ל אינו רק משום דנשבע לקיים הדבר אפי' לדעת החולק אבל אם אומר קי"ל שע"ז לא קאי השבועה כלל ודאי דמצי למימר קי"ל הרי ג' נביאים נתנבאו בסגנון אחד דהיכא שהענין כולל פרטים מחולקים ויש לומר דעל פרט אחד קאי ועל השני לא כ"ע מודים גם החולקים על מהריב"ל דמ"ל ע"ז קאי השבועה ולא על השני ודון מינה לנד"ז שפרטי ההשבון רבים אי נוהג גם בנ"מ ואם גם במתנות ואם גם שלא חיה הולד ל"י וכיוצא ובכתו' לא נכתבו הפרטים א"כ כשנשבע עליה ונפל הס' יוכל לו' קי"ל דעל פרט זה היתה השבועה ועל השני לא. והגם שהחק"ל ז"ל באה"ע סי' מ"ג דצ"א הבין בדברי מהרש"ך הט' משום דמ"ל לכך נתכונתי והביא ממהראנ"ח ורב"א דבנשבע לתועלת ולבקשת חבירו ל"מ למימר כן (המעיין בשורש דבריהם יכול לזווגם) ועוד דהלח"ר ז"ל סי' מ"ט ותו"ח סי' ע"ב ועדוב"י סי' ל"א ומשא"מ אה"ע סי' ל"א מיירי בשתנאי ההשבון סובל ב' פירושים ועכ"ז החמירו מס' שבועה ע"ש מ"מ נראה דבנ"ד שלא נכתב תנאי ההשבון גם בשם רק הירושה כמנהג א"י וכו' דעם שנאמר דקאי אהשבון מ"מ גם הבעל גם האשה גם החזן גם הסופר לא ידעו ההשבון מה הוא כ"ע מודו דל"ש הכא נשבע לבקשת חבירו. וגם מי שלא יודה לי בזה יודה מיהא דס' חדש הוא ועוד יש להקל בשבועה דס' השבון ממ"ש הפ"מ ח"ב סי' י"ט דל"ח דמהרשד"ם ודעמיה לא ניח"ל בראיה שהביא מהרשד"ם מהרשב"א ז"ל דשאני נדון הרשב"א דליכא חיוב אליבא דכ"ע כלל ע"כ נתבטל הענין שבגללו נשבע ע"ש אמור מעתה דבדליכא חיוב אליבא דכ"ע הכל מודים דשא"כ וא"כ הכא דאנו באים לפטור מכח ס' בתקנה העמידהו על ד"ת דזה לאו מכח קי"ל דהא אפי' כשבעל התקנה מוחזק בעינן למימר לקמן דמפקינן מיניה ולפ"ז הו"ל פטור לכ"ע ובזה אין כאן שבועה לכ"ע והגם דהרב כה"ע סי' ז' אותיב עלה דגם מהרשד"ם וכו' ל"א רק בבא הפטור אח"כ דומייא דנשבע לשלם ובאה השמיטה אח"ך (ואפ' דה"ט דהמחמירים גם בשבועה דס' בתקנה) מ"מ הפ"מ ז"ל דרב גובריה אמרה והוי ס' שני. ועוד יש להקל בס' בהשבון ממ"ש הפרמ"א ח"א סי' קכ"א הטעם להזוכה בקי"ל דלא יחוש לשבועה דכיון דאם שילם לו פטור משבועה השתא דזכה מכח קי"ל שהיא כטענת בריא הו"ל כאילו פרעו ונפטר מהשבועה וחזרנו והוצאנו ממנו מכח דר"ן דמוציאין מזה ונותנים לזה ולמד כן מדברי מהרימ"ט ח"א סי' ס' ומהרשד"ם ח"מ סי' ז"ן עש"ב ולכאורה ק' חדא דהמעיין במהרימ"ט ומהרשד"ם יראה של"א כן רק בזוכה לכ"ע משא"כ בזוכה בקי"ל דיש כת נגדו ומפו' בכללי הקי"ל דאי תפס שכנגדו לא מ"מ איך יוצדק בזה מוציאין מזה וכו' ועוד דבזוכה בקי"ל גופיה הוא דאפליגו רבוותא אי רמי עליה חומר השבו' או לא. (שו"ר להחש"ש בסי' ס' הגב"י הק' כן עליו) וי"ל דס"ל כמ"ש הכנה"ג בכללי הקי"ל בזוכה בקי"ל ותפס שכנגדו דלהמבי"ט לא מ"מ ולמהרש"י מ"מ והוא ז"ל הטיל פשרה בזה דכשלא היה תפוס מעיקרא רק השתא וזכה בקי"ל לא מ"מ וכשהיה תפוס מעיקרא מ"מ ע"ש (הרב מקור ברוך סי' ס' לא ניח"ל בזה עיין בדב"מ ח"א באה"ע סי' מ"ג) וא"כ הפרמ"א ז"ל דמיירי בתפוס מעיקרא שאז הדין אי הדר אידך ותפס מ"מ דן הדין כן דהו"ל כמוציאין מזה וכו' והפוכי מטרתא למ"ל ואפ' דמפנ"ז לא חש לאומרים לחוש לשבועה דס"ל שדעתם כדעת מקור ברוך ז"ל לכך החמירו וליה לא ס"ל וא"כ כשהבעל תפוס מעיקרא האיכא ס' הפרמ"א דאין עליו איסור ורואה אני דדינו זה בס' השבון קיים אליבא דכ"ע דהא מהרש"ך ח"ג סי' ז"ך כתב להדייא שאחר שזכה הבעל בקי"ל אם יתפוס שכנגדו הבא בס' תקנה גזל גמור הוא וכופין אותו ב"ד להוציא מידו וכן יליף מניה העדוב"י סי' ל"ג. וא"כ כיון שדינו לאפוקי צדק דין הפרמ"א דהפוכי מטרתא למ"ל והו"ל כפרע ויצא י"ח השבועה. וקרוב לזה כתב המשא"מ ז"ל חאה"ע סי' ל"ב בדקצ"ט לצאת חו' השבועה וז"ל דכיון דיש ס' בדין ואפשר דנפטר הבעל מן הדין וקעביד הלה איסורא דאכיל דלאו דיליה דגזל הוא בידו בכל כי הא דתרוייהו בס' איסור הבעל מחמת איסור השבועה והיורש מחמת איסור גזל דינא הוא דהיכא דקיימי זוזי ליקום ע"כ הרב ברכות המים דקכ"ו ע"ב הביא ממהרד"פ ז"ל דאין לו חיך לטעום חי' זה דהמשא"מ ז"ל דבשלמא אם איסור בשניהם שוה ליחיי אבל הכא בבעל איכא תרי איסור שבועה וגזל ויורשי האשה רק גזל ואפ' דס"ל כהפרמ"א דהזוכה בקי"ל אין בו אפי' ס' גזל ולזה דקדק גבי בעל לתפוס רק איסור שבועה איברא דבדר"א הרגיש מהחולקים על מהריב"ל וכתב שכן דן בהשבון דבת אברהם כהן שהוא בסי' ל"א בין כשבא הפיטור אח"כ ולא היה שייך בעת החיוב דאז פטור משבועה משא"ך כשהיה שייך בעת החיוב ועכ"ז נשבע ע"ש ובזה קדמוהו מהרימ"ט ח"א סי' ס' ופרמ"א בשמו סי' קכ"א. החק"ל אה"ע סי' מ"ג תבר גזיזיה דהמשא"מ מסי' ל"א לסי' ל"ב והנך רואה דהוא עצמו הרגיש בזה סי' ל"ב כנז':

באופן דמכל הסניפים הנז' יראה להקל בשבועה דס' השבון דנ"ד והכא ליכא ספקו דמהראנ"ח הידוע כשהשבועה בקו"ע כמו שיעויין בזה לחק"ל יו"ד סי' פ"ז ושמח"ל אה"ע סי' ה' וסי' ט"ז ופנ"י ח"א סי' ט"ו דאסיפותיהם ופלפוליהם בזה די והותר דהכא שוא"ת הוא ועיין למהרד"ף ז"ל בבר"ה שם הטעם שהסכים להקל בשבועת ההשבון משום דגבי בעל איכא תרתי לטיבותא חדא שהוא יורש מן התורה ועוד שהוא מוחזק והמע"ה וכשאנו אומ"ל דפטור אין זה עובר על ס' איסור בידים אלא שוא"ת הוא משא"ך אם באנו להוציא מידו הו"ל לעבור על ס' איסור גזל בקו"ע והוא ברור ע"ש ובזה נוח לי לכאורה שהפרי הארץ ח"ב סי' ה' ובר"ה ומהריט"א ז"ל שם זיכו לבעל משום ס' בתקנה ולא עלה ע"ד שפתם חשש השבועה ובפרט דהשמיו"ט חשש בשבועה אפי' לס' יחידית אם לא מטעם הנז' אבל אין זה הכרח דאפ' הטעם משום דס"ל דתנאי ההשבון אינו כתוב בכתובה והשבועה מעיקרא לא קיימא אהשבון ואם הדבר כן מ"מ הרוחנו דמהרד"ף ז"ל חבר הוא להרב מקור ישראל דתנאי ההשבון נזכר בכתובה:

ולגמר הדבר אומר לעד"ן כשיבא הדין דפטור בקי"ל ויש חומר שבועה יכוף הדיין אותו לשלם משום חומר השבועה רק שלא ירד לנכסיו ולא יכוף ליורשים דס' שבועה להחמיר כמפו' בריב"ש סי' של"ה הבי"ד הסמ"ע סי' ר"ז וביו"ד סי' ר"ך החמיר בס' שבועה בכמה דינים ואי איכא ס"ס כיון דגם המחמירים לא החמירו רק משום חומר השבועה ולא מן הדין הנה בס' סכנה דחמירא מאיסורא ואין לך דבר שעומד בפני פקו"ן ועיין להרב ב"ד ח"מ סוס"י צ"ט הבי"ד המט"ש בכללי הקי"ל אוס"ח דיש להסתפק במידי דסכנה אם יוכ"ל קי"ל ועכ"ז כתב השבו"י ח"ב יו"ד סי' ס"ה שאין לו לאסור רק שומר נפשו ירחק מהם ובעוף שכרסו מלא מים כתבו האחרונים שיאמר לבעלים זה מותר מן הדין ויש בו משום סכנה והבעלים יעשו מה שירצו וכן בזה יאמר זכית מן הדין אך יש חומר שבועה ואי איכא תלת ס' יזכהו בשתיקה שלא יהיה לבו נוקפו דהא גם באיסור ערוה שמהריט"א החמיר בס"ס ונמשכו אחריו מ"מ בתלת ס' כולם התירו ואין פוצה פה:

ב' לענין ס' בתקנה העמידו על דין תורה. הנה הוא מוסכם מקמאי ובתראי. הרמב"ם פי"ז מאישות ופי"א ממלו"ל לגבי תקנת הגאונים שיגבו בע"ח וכתו' ממטלטלים כתב אם נסתפק לנו הדבר מתיישבין הדבר שאין כח בתקנת הגאונים לדון בה אעפ"י שלא נתפרשה וכו' והרשב"א והר"ן הבי"ד הב"י באה"ע סוסי' קי"ח לגבי ס' השבון כתבו דהו"ל הבעל יורש ודאי והיורשי' ס' מכח התקנה ואין ס' מוציא מידי ודאי והרא"ש כנ"ה סי' ז' הבי"ד טואה"ע סי' קי"ח כתב אחר שאין דב"ז מפורש בתקנה יד התקנה עהת"ח שהתקנה באה להוציא מד"ת וכן בתחלת סי' ס"ח לגבי התקנה שיחתמו בשטר ג' עדים וחתמו שנים ונסתפקו אם גובין בו בדיעבד וכו' כתב אין למנוע לגבות בשביל ס' תקנתכם כיון שהוא שטר מקויים עד יתברר וכו' וכן בכע"ט הבי"ד טוח"מ סי' ס' לגבי תקנת השוק שאינו טורף ממטלטלים שמכר כתב כיון שאין בירור למנהג יעמוד הדבר על ד"ת. והתשב"ץ ח"ב סי' רצ"ב סוף תקון יו"ד כתב וצריך לפרש בזה שאם יש ס' בלשון אלו התקנות וכו' שיניחו הדבר על דין התלמוד לפי שאלו התקנות הם להוציא מדין התלמוד ואם יש ס' בדבר יניחו על דינו וכ"כ הרא"ש בתשו' ואעפ"י שהיה דעתנו לדון שתהיה יד התובע עהת"ח כדין כל ס' בתביעת ממון בטלנו דעתנו מפני דעתו כי רב מובהק הוא ונחית לעומקא דדינא וכיוצא בזה כתב הרמב"ן בשם ר"א בפי"ן ובסוף הלכות בכורות ע"כ (מוכח דאיהו ז"ל והריב"ש וכל הגאונים שבדור ההוא מתקני ההסכמות כולם הסכימו לדעת הרא"ש והמוכח דגם בתקנה בחרם כהנך בס' אוקמא אד"ת דלא כמ"ש הפוס' בכנה"ג סי' קי"ח) וכל הפוס' מלאים מזה וכ"פ בש"ע סי' קי"ח דבר שאינו מפו' בתקנה נעמידהו על דין תורה ומור"ם הוסיף וכן כל ספק וכו' זולת מהרא"ש סי' י"ט שכתב דזה דוקא בס' בתנאי אבל ס' בתקנה שהמתקנים היתה כונתם להעדיף בעל התקנה דבס' ידו עה"ע ע"ש וכבר תמהו עליו הב"ש בסי' קי"ח סק"ה והמ"מ באה"ע סי' ל"ב ועדוב"י סי' למ"ד ומש"ל פכ"א ממלוה בתשו' ומהר"מ ד"ב בסי' מ"א והגו"ר אה"ע כלל ד' וכמעט כל האחרונים נדחה קראו לה זולת הפרה"א ח"ג ד"ל סוע"ד כתב דמדברי מהרש"ה ז"ל סי' ט"ו נראה כדבריו ובקשתיו ולא מצאתיו לא בסי' ט"ו ולא בסי' ט"ז ופלא איך אשתמיט למהרא"ש ז"ל כל דברי הפוס' הנז' בס' בתקנה וראיתי בגוף התשו' שכתב שבאותו פרק היה גולה וספריו אין אתו ובזה שקטה האר"ש ובל"ס דכשראה אותם חזר בו וא"כ אין חולק בס' בתקנה דאוקי ליה אד"ת:

ומה שיש לעמוד הוא בחקירה שעמד בה הפרמ"א ז"ל ח"א סי' יו"ד אם הבא בס' תקנה הוא מוחזק אם יוכ"ל קי"ל או לא. וחלקו בזה הוא ומהר"י ליאון ז"ל דלמהרי"ל ז"ל ס"ל דמפקינן מיניה ולהפרמ"א ז"ל ס"ל דאם תפיסתו ממילא כגון שירש או באו הנכסים לידו ברשות ב"ד ולא תפסם מעצמו מרשות אחרים אז יוכ"ל קי"ל להחזיק מה שבידו. אך כ"ז בס' תקנות חז"ל אבל בס' תקנת בני העיר מודה הוא ז"ל שאין כח בס' תקנתם לבטל ד"ת כאשר יעוי"ש בדל"ז שבזה יישב תשו' הרא"ש בכלל ס"ה שהיתה עומדת נגדו דהתם שאני מפני שהיא תקנת בני העיר ע"ש ומובן הדבר דבהכי ניח"ל נמי הך דהרא"ש בכלל נ"ה דהגם שהיא תקנת טולי' שנתייסדה מגאוני עולם אין ס' מועיל להחזיק דדוקא בתקנות התלמוד שתקנום לכל העולם י"ל שהפקרם הפקר לכל העולם משא"ך בהפקר ב"ד דטולי' דהוא רק לעירם אין כח בס' להחזיק נגד ד"ת. ונמצא דהרפמ"א ז"ל נתח הענין לב' חלקים חלק אחד דבס' תקנות רז"ל מצי להחזיק בקי"ל ח"ב בתקנות בני העיר בספיקייהו מ"מ. והרב כר"ש באה"ע תפס כוותיה בשלמות כי בסי' מ"ז באשה תותרנית דהיא תקנת הש"ס דן דמצו היורשים להחזיק מס' ובסי' מ"ה בתקנת בני העיר שאם ישאיר הבעל זש"ק לא תגבה התוס' כתב גם שהם מוחזקים יד בעה"ת עהת"ח ע"ש (וצ"י התם בסי' כ"ט בלותה ונישאת שכתב שהבעל יאמר קי"ל והתם כח הבעל משום תק"ה דהפרמ"א עצמו חשבה תקנת בני העיר ויישב בזה הך דמהרשד"ם ח"מ סי' קפ"ט בלותה ונישאת גופה כיעוי"ש ואמאי הכר"ש זיכה לבעל) גם המכתב שלמה נמשך אחריהם ע"ש ולכאורה ראיתי לדקדק מהב"י ח"מ סי' ס"ז כפרמ"א ז"ל כי הק' עמ"ש הרא"ש במלוה ליו"ד שנים דכיון דיש שתי לשונות בש"ס ללי"ק שביעית משמטת וללי"ב אינה משמטת ה' כלי"ב ועוד דשביעית בזה"ז ע"כ דהא בס' דממונא נקטינן קולא לנתבע והכא פסק הרא"ש קולא לתובע ותי' דכיון דמעי' דדינא לא אתינא למבעי אלא לענין איסורא לקולא נקטינן עכ"ל ומדלא תי' בלא"ה כיון דשביעית דרבנן ויש ס' דתרי לישני משו"ה מפקינן מהלוה בשטר המוחזק מד"ת ש"מ כפרמ"א דהמוחזק גם בסד"ר לא מ"מ אלא שאין זה הכרח די"ל שאנ"ה משום שהיה המלוה יכול לתקן הס' למסור שטרותיו לב"ד ולכתוב פרוזבול וכיון שלא תיקן איהו אפסיד אנפשיה והמוחזק יחזיק מה שבידו. או משום שהרב"י אנה"ן הבין בהרא"ש כפרמ"א דבתקנות הש"ס המוחזק זוכה אבל ליה לא ס"ל וליכא סייעתא ולא תיובתא:

אמנם אחר המחי"ר מהפרמ"א ז"ל לא זכיתי להבין דלט' הר"ן ז"ל דהבא מן הדין הוא ודאי והבא מס' תקנה הוא ס' ואין ס' מוציא מידי ודאי מה תועיל חזקת הס' והרי בח"מ סי' ר"פ דכל כה"ג אפי' תפס הס' מ"מ וכ"כ החק"ל אה"ע דצ"ע ע"א משם מהרש"ך ז"ל. ועוד דמהריק"ו ז"ל שורש ז' כתב בהך דקי"ל יד בעה"ש עהת"ח דאעפ"י שהוא מוחזק מ"מ כיון שזה זוכה בהם בדין וזה בא להפקיע מכח השטר ע"ש ודון מינה במכ"ש להבא בס' תקנה דגריעא מהשטר וכן למד מדבריו מהרשד"ם בח"מ סי' ש"ן לגבי תקנה וסיים וז"ל כיון שראובן התובע בא בכח ד"ת והנתבע בא להסיע ד"ת מפני ס' תקנה אין בידו להפקיע ד"ת גם מהרימ"ט ביו"ד סי' מ' האריך להוכיח דכל מידי דרבנן הזוכה מכחו בס' אפי' הוא תפוס מ"מ ויהבינן לזוכה בודאי מדין תורה ע"ש והוא פלא על הרב ז"ל מדוע לא זכר ש'ר את דב"ק (ואחר החפוש מצאתי להרב בסי' כ"א כתב כי אחרי סיום פסק דסי' יו"ד ראה דברי מהרימ"ט ולא יכול לזווגם עם דבריו רק כתב שהשיב על ראיותיו ע"ש) גם הרב פ"מ ח"א סי' נ"ד גבי נתן עיניו לגרש פסק דגם במוחזק אם נפל ס' מעמידים הדבר על דין תורה (ושם חי' בין ס' דתלמודא דלא מ"מ לס' דפד"ר) זולת דבח"ג סי' נ"ז הך דאם יש לחזקות דין קרקע ובע"ח טורף מהם או דין מטלטלים ויש בהם תק"ה כתב דאין בע"ח טורף דהלוקח הוא המוחזק ויש לתמוה בדב"ק דמלבד שחי' הוא סותר עצמו מן הקצה אל הקצה דבח"ג שהיא תקנת בני העיר (כי תקנת השוק היא מתקנות בנ"ה כמ"ש פרמ"א ליישב בזה הך דמהרשד"ם סי' קפ"ט וכ"כ בבד"ה ח"מ סי' ס' דתק"ה לא הוזכרה בתלמוד והמח"א בה' גביית חוב סי' ב' כתב דכ"ע מודו בתק"ה דהיא תקנת בנ"ה) זיכה למוחזק ובח"א דהיא תקנת התלמוד העמיד על דין תורה. עוד בה דבתקנת בנ"ה ליכא מאן דפליג דהעמד הדבר על דין תורה. וכן ראיתי להדב"מ ח"ב סי' י"ב תמה עליו דס' בתקנה העמידהו על ד"ת. והפ"מ ח"ג כעת אינו בידי רק מ"ך אצלי אולי בח"ג נסמך על מהרש"ך דאפי' מאן דיהיב לחזקות דין קרקע מודה שאין בע"ח טורף מהם משום פסידא דלוקח (עיין בדב"מ שם דמהרש"ך עצמו לא סמך ע"ז להלכה ומ"מ י"ל דסניף מיהא הוי להחזיק הממון לבא בס' תקנה ובזה יתיישב קו' הדב"מ שם על מהרש"ך. גם בזה ינוח מה שיש לתמוה על הדב"מ דהגם שהק' על מהרש"ך ופ"מ כתב לענין דינא כיון שהסכימו הם שלא לטרוף בע"ח הכי נקטינן דאטו משוא פנים יש בדבר והוא עצמו פסק להלכה בח"א אה"ע סי' מ"ה בדקס"ו דאין ס"ת מוציא מודאי ירושה והבי"ר מכנה"ג סי' צ"ב הגה"ט אוי"ד משם הרדב"ז דאפי' מוחזק הבא בס' תקנה ע"ש אם לא שמטעם פסידא דלוקח סמך לזכותו במוחזק ובא בס"ת) וראיתי להמש"ל פכ"א ממלו"ל ה"א בתשו' פשיט"ל דהבא בס"ת הגם שהוא מוחזק מ"מ ועמד נגדו מ"ש הפ"מ ח"א סי' צ"ט להעמיד הנכסים ביד המוחזק הגם שבא בס"ת וחילק דכשיש זכות בנכסים וידע איניש בנפשיה בברור דאותם הנכסים שתופס הם שלו בזה זוכה גם בס"ת משא"כ כשאינו יודע שיש לו זכות בנכסים רק מכח מח' הפוס' בהא מ"מ ע"ש (עיין להערה"ש ח"מ סי' ס' מצא לו חבר בזה להתשב"ץ ח"ב סוס"י רע"ב ומזה רצה ליישב מ"ש מרן שם בב"י לפסוק כהרא"ש ודלא כהרשב"א ז"ל דבמתנה עשו תק"ה משום דמוקי ממונא אדוכתיה. ויש לו עזר בזה מ"ש מהר"מ בקצרות סי' ק"ל דלפי דברי הש"ס בנזיקין דמבע"ל אי מתנה כמכר או לא נראה לדון דהוייא כמכר בתק"ה דכיון דלא איפשיטא לא מפקינן ממונא דלכאורה ק' עליהם דהא ס' בתקנה יעמוד על דין תורה אם לא דס"ל כהמש"ל דבבריא לו שהנכסים לו ובא בס"ת מעמידים בידו וא"כ כ"ש במתנה דודאי אית ליה זכיה בגוה לזה לא חשו לס"ת ע"כ ולמטוניה דמר ק"ל דהרא"ש בסי' נ"ה דן הפך מרבו דהתם היורש ודאי ידע דאית ליה זכיה בנכסי אבוה ועכ"ז כיון שבא בס"ת מ"מ אם לא שיש לחלק בידיעות ושאני אינך דהרשב"ץ ומש"ל דידע בלי שום ס' הנמסר שממון שתפס דידיה הוא והגם שהב"ד לא ידעו לא איכפת משא"כ הך דהרא"ש דהיורש לא זכה רק מכח התקנה והיא מסופקת לדידיה כמו בהא הב"ד מ"מ וממילא גם במתנה כן הוא כיון דהדין פשוט דבע"ח טורף גם ממתנה ורק המקבל רוצה לזכות מכח תק"ה והיא מסופקת גם לדידיה ראוי לדון דמ"מ וא"כ הדק"ל על הב"י ומהר"ם וגם מש"ש ליישב זה עפ"י דברי הפרישה יש להרהר בו מהך דהרא"ש הנז' רק שבלא"ה מצא הרב תשו' אבק"ר נגדו ע"ש והנלע"ד טעם מר"ן ומהר"ם משום דמתנה יש שורש בתלמוד דהוייא כמכר כמש"ש בבד"ה דאי לאו דקביל הנאה מיניה לא יהיב ליה וכן מהר"מ הביא בעייא דהניזקין לזה סמכו לדונו כמכר וס"ל כהפ"מ בסי' נ"ד דבעייא דלא איפשיטא בש"ס גבי תקנה אלים כחה להעמיד ביד המוחזק. וגדולה מזאת כתב מקור ישראל אה"ע סי' טו"ב דס"ת העמידהו על ד"ת אינו רק בס' שקול משא"כ כשיש אומדנות לסייע לבעל התקנה וכו' אזי ידו עה"ע ועיין בכנה"ג ח"מ סי' ס' שתמה על הפוס' כהרשב"א דבמתנה ליתא לתק"ה דהא מקבל מתנה יכו"ל קי"ל כהרא"ש וחכמי דורו וצ"ע והוא פלא דהא בסי' קי"ח באה"ע כמה פעמים בהגה"ט אומ"ו ואוע"ט ואופ"ט ואו"ץ והגב"י אונ"ב ואוס"ג כתב דהבא בס"ת אינו יכול לזכות בקי"ל ומדוע פה שינה טעמו וכן הדב"מ ח"ג בח"מ סי' טו"ב בענין תק"ה תמה על מהרש"ך שזיכה למקבל המתנה אף דהוה ס' דהא ס"ת העמידהו עד"ת וראיתי שתי' דס"ל כהכר"ש ז"ל דגם בהא יוכ"ל קי"ל ובעיני יפלא דלפמש"ל גם כר"ש גם רבו פרמ"א גם דב"מ עצמו מודו בתק"ה דהיא תקנת העיר דאין לו' קי"ל וכן יש לתמוה על החש"ש בסי' ס' שכתב בס' תק"ה דאין להוציא מיד המוחזק. לזה נ"ל טעמם דס"ל להעדיף ס' תק"ה משאר תקנות משום בלא תק"ה נמי המקבל הוא מוחזק דהא אי אשכח בנ"ח לא טריף מיניה וכי לא אשכח נמי אינו טורף אלא בשבועה והרי א"כ זכייתו ברורה בנכסים בלא תק"ה נמי והוי דומה לבריא שהנכסים שלו שכתב מש"ל משא"ך בשאר התקנות שאין זכות לו רק מכח התקנה לכן ס' גרוע. ועוד דמעי' מטלטלי לא משתעבדי לבע"ח ורק מכח דכותבי' בשטר שעבודם לזה טורפם כמ"ש בסי' ס' ואנן קי"ל בסי' מ"ב בנפל ס' בשטר דיד בעה"ש עהת"ח וה"ן כשנפל ס' בתק"ה ה"ז נוגע לס' בשטר דאולי לא שעבד לו לטרוף ממתנה משום תק"ה והו"ל ס' נגד ס' דלא בריר לן שבעה"ש יש לו זכות לטרוף בדין לזה כתבו דינהוג בזה הקי"ל ואין ללמוד לשאר ם בתקנה. ומ"מ מרן באבק"ר סי' קכ"ו ושאר מפרשי' לא סברי הכי) גם בה' נחלות פ"א ה"ה הביא המש"ל ז"ל דברי מהריט"ץ סוס"י כ"ה שזיכה ליורשים במכרה אמם כתובתה מכח שהם מוחזקים בכח הירושה דידהו מתקנת עולי' דעקרו ירוש"ה וכו' והוייא חזקה אלימתא יותר ממכירתה לאחרים דקלישא מכי' שטרות מדרבנן והרעיש עליו דהם דברים תמוהים דכל הבא מחמת התקנה במקום זוכה מן הדין עליו הראיה וכו' וקרוב לזה כתבו בתק"ה דגנב מפורסם במאי דמספק"ל לש"ס אוקמו הדין עם הנגזל הבא מכח הדין והלוקח בא מכח תקנה ומ"ש דקלישא מכי' שטרות לאו מילי דסמכא נינהו אלא מילי דכדי ע"כ ואני הצעיר י"ל ללמד זכות על הגאון ז"ל דמתוך דבריו נראה דגם הוא ל"א רק לגבי מכי' שטרות דהיא דרבנן ולא בשאר ומ"ש מילי דכדי לא ידעתי דהא בסי' ס"ו מפורש דמכי' שטרות דרבנן ומכח זה נשתנו סדריהם לגריעותא משאר קניינים כיעו"ש:

ומכל האמור בין תבין דרבים וכן שלמים ס"ל דאפי' בס"ת דתלמודא והוא מוחזק מוציאין מידו דלא כפרמ"א ומיעוט הם שדנו כמותו. ומ"מ מודה גם הוא ז"ל דבתקנת בני העיר בדורות האחרונים הבא בס"ת ודאי דמ"מ. ומזה אני תמה על הרב משא"מ ח"א באה"ע סי' ל"ב שהק' ב' תשו' דהרא"ש בכלל נ"ה אהדדי דבסי' ז' לגבי אם יגבה בע"ח מהנכסים קודם חלוקה או דוקא מחלק היתומים פסק דיד האשה הזוכה מן הדין עה"ע ולא יגבה רק מחלק היתומים ובסי' ח' לגבי אם תגבה השטר שכותב לה בתורת מתנה קודם החלוקה כתקנתם בנדונייא או אינו בכלל הנדונייא כתב דיד בעה"ש המתנה שבא להוציא מהיורשים עהת"ח ע"כ ואמאי והרי היורשים באו מס' תקנה ותי' דבסי' ז' דהוי להחזיק ביד האשה שלא יטול בע"ח מחלקה בזה יד התקנה עהת"ח ובסי' ח' אם תטול גם השטר הוי להוציא מהיורשי' ובכה"ג לא מ"מ ע"ש והנה מלבד דכה"פ סו' בתקנה דחכמי הדורות דמ"מ. הלא גם הרא"ש שרוצה ליישבו כן דעתו בכלל ס"ח והמפרשי' הוכיחו מיניה כן גם מהך דהכא דסי' ז' דהיורשי' מוחזקים בירושה ממילא ועכ"ז אפיק מינייהו ובאמת שזה מושכל ראשון בתשו' הנז' (ובאמת כי טרם ראותי דב"ק הרגשתי בקו' הנז' ודחיתיה דבסי' ח' אינו מנדון ס' בתקנה כי התקנה אין בה ס' כי הנדונייא תטול והתוס' לא תטול ואין הס' רק אם השטר בכלל הנדונייא והו"ל ס' בשטר ולזה דקדק הרא"ש ול"כ רק דבעה"ש ידו עהת"ח) וכבר כתבתי לעי' שהרשב"ץ כתב דבס' תקנה דחכמי דורות מוציאין מהמוחזק ולמד כן מהרא"ש ועתה נזכרתי מ"ש הב"י בח"מ סוס"י י"ג משם הרשב"א וז"ל כל שיש ס' בתקנה הולכין להקל לנתבע חדא כל שהוא חוץ מגדר הדין אי אתה יכול להכניסו עד שיהיה ברור וכל שאינו ברור העמידהו על ד"ת ועוד שכל המוציא מחבירו עליו הראיה ע"כ משמע דלטעם קמא הגם שאינו מוציא אלא מוחזק כל שאינו ברור העמידהו עד"ת. ועיין להגאון נאות דשא סי' צ"א שהאריך להוכיח מתשו' הרא"ש ומהרשב"א הנז' ומהש"ך ח"מ סי' מ"ב סקי"ח ומהב"ש בסי' קי"ח דבס' בתקנה גם כשהוא מוחזק מ"מ וה"ט דהבא מס' תקנה הוא הנק' מוציא מן הדין וכתב שהפרמ"א ז"ל האריך בישובי' ולק"מ דכל תקנות הש"ס דין תורה נק' וס' תקנתם הוי ס' בדין משא"כ בתקנות בני העיר וכ"ש תקנת ארצות וכו' וזהו מושכל ראשון ע"ש ואני מצאתי חי' זה מפורש במהרשד"ם אה"ע סי' קכ"ה שכתב דאף אם ירוש"ה דרבנן מ"מ הוי כשל תורה בערך תקנת שו"ם דהיא תקנת דורות האחרונים ע"כ וכ"ן דעת מרן בתשו' קמייתא דה' כתובה במתנה שאם תתאלמן בלא בנים תקח ק"ק פרחים ונשאר לה ממנו בת ואב שהוא ערב בכתו' טען דלא הוייא בכלל בנים ומרן פס' דהוייא בכלל בנים וכתב ועוד שאפי' אי הוה מספק"ל היתה גובה כתו' מושלם ול"א יד בעה"ש עהת"ח משום דכל תנאי או תקנה הבאים להוציא מכח ד"ת יד בעל התנאי או התקנה עהת"ח וכמ"ש הרא"ש כנ"ה וכס"ת ע"כ הרי שהגם שהאב הערב מוחזק כתב דכיון שבא בס' תקנה ידו עהת"ח ומדכתב ועוד ש"מ דאפי' טעם הא' בטל די בטעם השני ונראה טעם הדבר כמ"ש הנא"ד ז"ל. וכ"מ מסוף תשו' ג' שם שכתב ועוד אפי' היינו מסופקים בדין אין לשום ב"ד להפקיע כח האלמנה מכתובתה שהרי כתב הרשב"א וכו' והרא"ש וכו' ומהריק"ו שורש ז' וכו' וא"כ בנ"ד ששטר כתו' מוחזק בידה מן הדין היורש שרוצה להפקיע כחה מיקרי בעה"ש וידו עהת"ח ע"ש משמע דגם דיורש מוחזק ובא בס"ת ידו עהת"ח וכן דן מהרא"ש ז"ל אפס כי עודני נבוך במה שסמך פה על מהריק"ו דיד בעה"ש עהת"ח ואילו בב"י דח"מ סי' ס' הביא הפוס' דהגם דיד בעה"ש עהת"ח אי תפס לא מ"מ ותמה על מהריק"ו שם בבד"ה שאם ראה הפוס' הנז' איך חלק עליהם ומכח זה פסק בש"ע דאי תפס לא מ"מ וגם מור"ם הוסיף דכ"ש בשובר דיד בעה"ש עה"ע הואיל והוא תפוס ולפ"ז הוי סתי' מהפסקים לתשו' ולנו לדעת על מה נסמוך. אמנם ראיתי להאחרונים עמדו בזה והסמ"ע כתב על מור"ם דלאו כ"ש הוא די"ל דשובר שלשונו מסופק ל"מ נגד שט"ח מבורר שביד המלוה והוכיח כן מהש"ע בסי' ע"א ולפ"ז דעת מרן דהחזקה לא תועיל לבא בס' רק כשגם שכנגדו הוא בס' אבל אם חוב שכנגדו ברור והוא מסופק לא תועיל חזקתו (לפי"ז ק"ל למה בבד"ה הניח דברי מהריק"ו בתימה כיון דשם חוב הגביר לתת לפ"ש כפי ממונו היה ברור והשטר הפוטרו מסופק בזה כ"ע יודו דל"מ החזקה) וגם הש"ך ז"ל בסקי"ח רצה לעשות שלום בין מהריק"ו לשאר המפז"ל באופן קרוב לזה וכתב דזהו טעם מור"ם בשובר דהתם הלוה טוען אותם גם בלא שובר ע"ש ורואה אני דכ"ן דעת מרן בסי' מ"ט שכתב שאם ב' יב"ש משולשים בשטרות ואינם משולשים בשובר על בעל השובר להבי"ר אעפ"י שהוא מוחזק וכתב בד"מ משום דהשטרות משולשי' כ"א מצי לדחותו כיון שהשובר אינו משולש וע"ש בש"ך דר"ל דהחוב ברור והשובר מסופק ולפ"ז נתיישבו דברי מרן בתשו' שסמך על מהריק"ו כיון דאיירי בחוב ברור והתנאי או התקנה מסופקים. (והתמיהה בבד"ה אפ' דק"ל כמ"ש התומים סקי"א בסי' מ"ב דהגם דנדון מהריק"ו מתיישב במ"ש הש"ך מ"מ הראיה שלמד ממנה מהריק"ו לא משמע כן או דס"ל למרן בתשו' דס' תקנה גרע מס' בשטר וכמש"ש הנא"ד והביא ממהריק"ו לדון במכ"ש לס"ת דכ"ע יודו) באופן מכל האמור יצא להלכה דכשהדין ברור לאחד ובא כנגדו בס"ת דחכמי דורות אעפ"י שהוא מוחזק מ"מ:

ולא אכחד כי ראיתי לרבין חסידא הרה"ג כפי אהרן ח"א באה"ע דע"ז וע"ח דברים מתנגדים לכל הנז' ויש מה להשיב אחה"ר ששם נסתפק על עה"ק ירושלים כשמתה הבת בלי זש"ק ונדוניתה בבית אביה אם נהגו כרש"י דהבעל יורש או כר"ת שהאם יורש ודימה זה להך דמהרא"ש דס"ת ידו עה"ע (לע"ד אין הנדון דומה דגם מהרא"ש ל"א רק בידוע מציאות התקנה ונפל בה ס' אבל כשיש ס' אם יש מציאות למנהג מעיקרו אפ' שיודה וזה מפו' ברא"ש כלל ע"ט בתק"ה והפרמ"א בסי' יו"ד כלאחר יד חי' מתשו' הרא"ש הנז' לס' בתקנה והוא מוחזק כנז') וטען על משא"מ בסי' ל"ב שהוכיח מסי' קי"ח דלא כמהרא"ש דל"ד דהש"ע מקורו מהרא"ש דמיירי בס' אם נכלל דב"ז בתקנה ומהרא"ש מחלק באופן דהר"ן שהס' בפי' התקנה וכו' (בזה הדין עמו דב' סוגים הם ומ"מ משא"מ מוכח שפיר מדסתם בש"ע וכתב כל ס"ת העמידהו על ד"ת ולא חי' כלל ש"מ דלא כמהרא"ש וגם הכפ"א הודה דמתשו' מרן מפו' דלא כמהרא"ש רק לא קבלנו דע' בתשו' וכבר הוכחנו הפך ובפרט כשהש"ע סתום והתשו' מפורשת ודאי אית לן לו' ה' כתשו') הוכיח דס"ת המוחזק הממע"ה מתשו' הרשב"א דבב"י סוסי"ג דגריס בה דנ"מ שכל הממע"ה (לפי גרסא שבידינו וכ"ה גרסת הנא"ד שכתוב ועוד שכל הממע"ה הוכחנו אדרבה להפך ולדעתי מוכרח שלא יהיה סותר מה שהוכיח בתשו' אה"ע סי' ג' מהרשב"א דס"ת אפי' מוחזק מ"מ ועוד דהרב ג"כ גריס בתחלת הרשב"א חדא וכו' ומובן דאין לך חדא בלא ועוד אחריה) ומה שהוכיח מעדוב"י דלא כאיב ליה על מהרא"ש רק משום דמפיק מבעל ש"מ דאם היורשי' מוחזקים מודה (כבר כתבתי מהנא"ד וכו' דמאן דמפיק בס"ת מהזוכה בדין נק' מוציא אעפ"י שיהיה מוחזק וזהו כונת העדוב"י בכאבו דהו"ל מפיק מד"ת וז"ן ממ"ש הרי הבעל שהוא יורש ד"ת מוחזק ול"כ בקצור הרי הבעל מוחזק ש"מ דכח ירושת ד"ת משוי ליה מוחזק) ומה שדייק מדברי הב"ש דסי' נ"ב סק"י וז"ל ובסי' קי"ח כתבתי בשם רא"ם ורשד"ם לענין מתנות בתקנת שו"ם אי הדרי לאב כנדונייא או לא דהבעל זוכה כיון שיש ס' בתקנה והבעל מדינא התם מיירי שהבעל מוחזק. דנראה דגם הב"ש שתמה ע"ד מהרא"ש לא זיכה לבעל רק משום שהוא מוחזק ש"מ דכשהאב מוחזק כ"ע מודו למהרא"ש (לבבי לא כן יחשוב דא"כ ק' על הב"ש מגוף תשו' רשד"ם דזיכה הבעל גם בלא חזקה וכתב חדא שהוא זוכה מן הדין והאב מהתקנה וכ"ש שהבעל מוחזק. אלא נראה דהב"ש קאי אמ"ש בתחלה דשייך ט' ר"ת דלא נתן רק שתהנה בתו גם במתנות וע"ז הרגיש לרא"ם ורשד"ם דזיכו הבעל שזוכה בדין והלא הדין לר"ת להפך והוא זכות האב וע"ז תי' דהבעל מוחזק כלו' שבאו הנכסים לידו ובזה כתב רמ"א סי' נ"ב דהדין לבעל ולא נשאר זכות האב רק מס"ת ולזה זיכו לבעל אבל משום חזקת ס"ת השתא לא איירי) ומ"ש מפרמ"א והנמשכים דמזכים למוחזק בס"ת וציין גם לנחב"ך ראיתי נח"ב ול"מ בס"ת רק בספקא דדינא והפרמ"א וכל הב"א ראיתי שלא דברו רק בתקנת הש"ס ולא בס"ת הדורות) לא נשאר רק מה שזכר מהרב מהרי"ן ז"ל שבאמת בתשו' בפרה"א ח"ג פכ"א מאישות אחר שעמד במח' הפוס' בס"ת אם הוא מוחזק והביא דברי פרמ"א והרב מ"א מח"א הנב"ח סוסי"ב שחלקו בין ס"ת הש"ס לס"ת דורות אחרונים כתב שנ"ל דל"כ אלא בס"ת דבני העיר שלא מדעת חכמי העיר אבל מדעת חכמי העיר הוי כס"ת דש"ס וגם הרב המחבר בדל"א ע"ג כתב ע"ד כנלע"ד ברור ע"ש (וע"ז למודעי אני צריך שמזה שנים נפל ס' בב"ד כשאין שיעור ב' כתובות דחולקין אם דוקא עם בניה או אפי' אינם בניה. ורמו עלי גודא לעיין בזה והעליתי משום ס' תקנה שאין לה לחלוק דלא כהרה"ג פנ"י ח"ב בהשמטות ע"ש ועשינו מעב"ד ע"ז אחר שהודענו להרה"ג הנז' משום עשה דכ"ת ושלח הודאה גלוייה. ואח"ז ראיתי להה"ג הנז' בח"ה הדפיס הפס"ד הנז' וסתר בכל קוץ וקוץ ואני עשיתי לעצמי מדור מיוחד במקומו להשיב ומפני שעיקר הענין תלוי בס"ת. והוא נשען על מהרי"ן ז"ל בחי' הנז' הוכרחתי לתמוה אחה"ר מנע"ר דממש"ל לא יתכנו דב"ק חדא דאטו תקנת טולי' לא נעשית בהסכמת גאוני הדור עיין בהרא"ש כנ"ה דקרי לה ד"ת נגד המנהג ועכ"ז הורע ס"ת דידה גם במוחזק כמש"ל וילפי מינה התשב"ץ ומרן בתשו' ותקנות אלגי'ר דנעשו בהסכמת גאוני הדור יוכיחו דעכ""ז בס"ת והוא מוחזק אמרו להוציא ממנו וגם פרמ"א המוליד חי' זה על תשו' הרא"ש דטולי' קאי. ועוד איך יצוייר לדעת הרא"ש שתהיה הסכמתם בלי חב"ע הלא דעתו מפורשת בח"מ סי' רל"א דגם הסכמת בני העיר אין לה קיום בלי הסכמת חב"ע זולת אם איננו שם וזה רחוק בטולי'. ועוד אפי' לחו' שם אינו רק משום דס"ל דכח בני העיר אלים להפקיר ממון וכמ"ש דרשאים בנ"ה להסיע על קצתן עיין ברשב"א סי' אלף נ"ו ותשב"ץ חי"א סי' קל"ג וח"ב סי' ה' דבני העיר כנשיא להפקיע וכו' וא"כ למה יגרע כחם לחלק מנייהו לחכמי דורות ובזה נדחה מ"ש הפנ"י דרט"ז לדון ממח"א דס"ל כבנו מטעמו להעדיף תקנות רז"ל משום שהפקרן הפקר וזה שייך גם לרבני הדורות דלמטוניה ה"ז שייך גם לבני העיר אלא כונת המח"א שהפקרן הפקר לכ"ע משא"ך תקנת הדורות דוקא למקום שתקנו) ומ"מ הפרה"א ז"ל בסוף התשו' נראה דלא סמך ע"ז להלכה ולא פסק הדין לזכות יורשי האשה רק משום לתא דמנהג ע"ש ובל"ז פשיט"ל שאם היו רואים דברי הרשב"ץ המפורשי' באין נפתל ודאי הוו הדרי מחילוקם. ולדידן לדינא לא נ"מ מידי חדא מפני מ"ש לע"ד שמרן בתשו' מפורש דגם בתקנת דורנו והס' מוחזק מ"מ וכוותיה חייבי' לדון ועוד דרבים המה המחזיקים בזה כמ"ש חק"ל אה"ע סי' מ"ג דצ"ו ע"ג וז"ל וכ"ש שהבעל יורש מדי"ת והיורשים מהתקנה ורבו הסו' דבס"ת גם שהוא מוחזק מ"מ וכ"כ כר"ש אה"ע סי' מ"ז דרבו הסו' כן ואפי' בס"ת דש"ס ע"ש וכבר אני בעניי זכרתים למעלה. וא"כ לו יהיה דהוו ס' מי הוא המוחזק הא קיי"ל דניזיל בת"ר דעיקר הדין או דחזקה והכא רובא דרובא יש כמובן ועוד דב' מחלוקיות הם חד בס"ת דש"ס והב' בס"ת דדורות והו"ל כס"ס דהוי רובא ולכן יש לדון בס"ת דמ"מ. ועתה ראיתי להה"ג פנ"י ח"ו דצ"ב הביא מאבני שוהם ז"ל שדן להוציא מהמוחזק בס"ת כהוראת מרן בתשו' דגרירין בתריה וכן נמשך אחריו הרב ירים משה ח"מ סי' כ"ג דע"ה ע"ב רק שהרב הי"ו תמה עליהם לשטתו ולקמן ית' תשובתו. גם בדה"ג בירושת"ו דנו כן בשמח"ל אה"ע סי' ד'. ומינה לא תזוע:

עתה אעמוד ע"ד הפנ"י הי"ו בנוגע לזה שכתב בח"ה דקצ"ו לקרוא בשם ליורשי' מוחזקים מכל האמור יוצא כי הם באים להוציא מן הדין והאל' מוחזק בדין) מה שדן ממהרי"ן בשם הפרמ"א דבס' שקול בתקנה מהני תפי' (התם בתקנת הש"ס מיירי וא"ע לתקנת הדורות) מה שדן במכ"ש לנדון הנז' דתקנת ירוש' מסייעת ליורשי' כפי' מהרי"ך וצירופם הוי רובא (כיון דאין שום עיר נגררת אחר חברתה בתקנות כמש"ל והרא"ש בכע"ט הגם שהעידו לו שתק"ה נוהגת בכל הארצות כתב במקום שלא נתברר המנהג יעמוד על ד"ת ובכנ"ה בס' בתקנה כתב הבו דלא לוסיף עלה. ובב"י סי' קי"ח לגבי מתנת חצי השבון כתב שאין ללמוד לשאר מקומות א"כ מה ענין צירוף תקנת ירוש' לעי"ק דאפ' לא נהגו כמותם לרובא דדינא שהכל חייבים בו) בדקצ"ז דחה ראייתנו מתשו' שמח"ל דהתם שאני שתקנת ירוש' מסייע למהר"ן רוזיליו (זה נתבאר ביטולו לעי' דאין סיוע מתקנת ירוש') וגם נתן להם טעם חדש משום דנדונייא בחזקתה כמ"ש בסי' צ"ו דנוטלתה בלא שבועה. (אמת דנדונייא בחזקתה מהך דנפל הבית עליו ועל אשתו אבל איך נשנה טעמם משום ס' בתקנה לטעם שלא זכרוהו. גם ראיתו מסי' צ"ו עיין בב"ש דהאידנא דכוללים גם הנדונייא בסכום אחד לא תטלנה רק בשבו' והגם שי"ח בזה אם כדב"ק הי"ל לפרש ולא לסתום) בדרט"ו דחה הראיה מתשו' מרן דשם בלא"ה פשוט לו למרן שהיא זוכה בדין לפיכך דן להוציא מהיורשי' מי לא ידע בכל אלא רק שמרן מצא זכות לה גם למי שיסתפק ולדבריו א"כ במה נתפייס המסתפק אם לא דבס"ת מוציאין מהמוחזק) ובדקצ"ו היתל במה שלמדנו מדברי מו"א ז"ל והשיב דתקנתא מתקנתא לא ילפינן וכו'. (הרוצה לשפוט בצדק כונתנו יבין שר"ל דמלבד שאפי' אם היה ס"ת הזכות הוא לא' עוד אין תקנה בעי"ק רק מנהג שנמשך מתקנות עיירות אחרות כמ"ש מרן מרפ"א ז"ל בשמח"ל. וע"ז למדנו ממו"א כיון שאין המנהג ברור אין לומר שנהגנו לכולה מלתא והוא פשוט) ומ"ש להשיב ע"ד דמעולם לא ראינו שחלקה עם שאינם בניה דאין לא ראינו ראיה. (ימחול דאין כונתנו להבי"ר מלא ראינו רק מדלא ראינו לא ידענו בירור למנהג. ועוד הנה מרן בתשו' ה' כתובה סי' ב' כתב דבכה"ג דהעיר קטנה ונשארו כמה אלמנות והוי הרגש בדבר ולא ראינו הוי ראיה וכו' ועיין לפרי הארץ ח"ב מדס"א ואילך דגם בלא הרגש בדבר לא ראינו ראיה כל שהוא לקיים הדין ולא לחדש מנהג וכו' ונד"ד הוי לקיים הדין ולא לחדש מנהג ומני"ר שרוצה לחדש המנהג עליו הראיה ומש"ש דלא קאי מש' הירושה כמנהג א"י וכו' אהשבון דלא כמ"ש כבר הארכתי בזה לעי' דאלו ואלו דברי הפוס') באופן לישרי לן מר במה שטען עלינו כי תלי"ת הם דברים מצודקים והחלק יעיד על הכל וכעת הנה מצאתי להה"ג כמהרמ"ס ז"ל מרה דעה"ק צפת"ו שכתב וז"ל תקון גבית הכתובה כשאין בעזבון שיעור ב' כתובות בעה"ק צפת"ו שאין לוקחת האלמנה כ"א חצי העזבון זה דוקא כשהיורשי' הם פרי בטנה אבל לגבי שאר יורשים שאינם יוצאי חלציה אלא שהם בני בעלה מאשה אחרת או אחי בעלה או שאר קרובים לא תקנו כלום אלא גובה כתו' כפי ד"ת ע"כ ולפי"ז הנה בצפת נתפשט כפי' מהר"ן והוא הפך מתקנת ירוש' ועי"ק טבריא ת"ו מוטלת בס' שקול וכ"ן מהה"ג כמהר"א כלפון העיד מהה"ג חשק"ן שלמד כן מרב חנ"א ז"ל שקבל מרבותיו ומשמע דגם בטבריא דנו כן) וכמ"ש שראוי לדון בו יד בעה"ס עהת"ח ואפי' מוחזק וכן בכל ס"ת וכמש"ל וה' יאיר עינינו בתורתו:

לתשלום הענין אמרתי להדפיס תש' דברי הה"ג מהרמ"ס ז"ל ודברי הה"ג כמהר"א כלפון ז"ל שקבל מהה"ג חשק"ן ז"ל שקבל מרבני צפת"ו והרה"ג רב חנ"א שקבלו מרבותיהם. ויה"ר שלא יבואו בנ"י לידי כך:

מהרמ"ס. א') כשיש לו בנים ממנה ומאשה אחרת אותם שממנה לוקחים ההפרש שבין שיעור כתו' לחצי העזבון ושמאשה אחרת אינם לוקחים רק במה שהוא מותר על סך כתובתה. ב') אם מת בנה בחייה חוזר המותר לאל' עד כדי תש' כתובתה ולא ליורשיו ואפי' בניו דלגבי בנה ובתה לבד הוא דמחלה וכ"ך מהרא"ך ז"ל. ג') אם היו חובות על בעלה באופן שכפיה"ד יגבו מהיורשים אם החובות מוקדמי' לה או שנט"ק ממנה תחילה בחיי בעלה יגבו תחילה ואח"כ יחלוקו היא והיורשי' ואם מאוחרים ולא נט"ק תחילה לא יגבו בע"ח כ"א מהמותר על סך כתו' והיא תתן המותר מסך כתו' על חצי העזבון לפרי בטנה ואינו חייב לשלם כלום לבע"ח מזה הממון לפי שלא זכה בו מכח ירושת אביו אלא הוא כמו מתנה שנתנה לו אמו חלק מכתו' והגם דבתשו' הרא"ש מפו' דחייבים היורשי' לפרוע לבע"ח מזה המותר וגם מזבח אדמה אה"ע סי' ק"ב העלה כן הט' דהתם התקנה לחלוק עם היורשי' בין הם בניה בין אינם בניה ואם ימותו בחייה יורשי' חלקם היורשי' מצד האב ונמצא שזוכים בזה מצד אביהם לכן חייבים לפרוע חובו משא"כ תקנת צפ"ת שנתברר שחוזר המותר לאל' נמצא שאין זרעה זוכה מכח האב רק מכחה דעשו תקנה זו כמתנה מהאל' לבנה לפיכך כמו שאין היא חייבת לשלם לבע"ח המאוחר כן דינו של זרעה הבא מכחה. ד') בענין ההשבון אין נ"מ בכלל התקנה אלא יורש אותם הבעל כולם כמ"ש מהר"ח מודעי בהגהות זכרון לראשונים שבס' בירך משה אה"ע סי' קי"ח אוי"ג וכ"ך מהרא"ך ז"ל ויתר דבריהם בזה באו בפנים קחנו משם:

תוכן העניינים

יש מאין חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה