יש מאין חלק א· רבי אליהו ילוז
אבן העזר · סימן כז
הא שתא הכא ש' התרס"ג אירעו דברים קשים לתקפ"ץ ובאו לישראל אודות ההשבון המקובל פעיה"ק טבריא ת"ו לדון בו כשתמות אשה בחיי בעלה בלא זש"ק ונפלו בזה כמה ספקות. א') אם ההשבון נוהג דוקא בנכסים שהעניקו לה הזולת או גם בנכסים שהכניסה מדנפשה. ב') אם דוקא בנצ"ב אבל נ"מ הכל לבעל או גם בנ"מ. ג') אם דוקא במצוי אחר מיתתה או גם מה שכלה ואבד חייב הבעל באחריותם ד') צרכי קבורה ומצבת אבן והנהוג לכבוד המת אמאן רמי. ה') זש"ק מה הוא אם די כשנולד בגמר סימנין שערות וצפרנים או דוקא שחי שלשים יום אחריה. ו') מתנתה ומחי' כתובתה אי מהני להפקיע ההשבון ממי שראוי לו או לא. ואירע שנתנה והשטר חתום בעד כשר ועד פסול איך הדין בזה. ז') כשמת הבעל ובאה לגבות כתו' ואין שם שיעור ב' כתו' דידוע דחולקין אם תטול הנמצא מנדונייתה קודם חלוקה או הכל בכלל. ח') בזה אם יוכלו היורשים לומר לה טלי חלקך וצאי ולא תכלה הכל במזונות או לא. ומע' בדה"ץ הי"ו סמכו ידיהם עליהם לבררם ברירה דאורייתא:
ונתון אל לבי להקדים מושכל ראשון בזה שבכל הס' ימצא שינוי דעות בפוס' והעיקר בהם המנהג או התקנה די בכל אתר ואתר. וידוע דעי"ק ת"ו נהפכו עליה ציריה (כי בזמן המבי"ט ז"ל היתה חרבה והתחילה ליבנות כמש"ש ח"א סי' ל"ז הוזמנו לפני ב' אנשים מגדולי טבריא אשר בימים האלה התחילה ליבנות יכוננה עליון בדור שאחריהם מוהרי"ש אשכנזי ומהריט"ץ וכו' חזר החרבן כמובא במטה יוסף ליו"ד סי' יו"ד דההקדש היה לצפת"ו ללמוד לשם טבריה. ונראה שנמשך עד זמן השל"ה הקדוש ומקובל שמאז ואילך נחרבה ונשאר החרבן שבעים שנה עד שנת ע"ת כי במט"י שם נשאלו בעת ההיא על הקדש שהיה לשם טבריא וזיכו אותו לצפת הסמוכה לה ונמשך עד ש' הת"ק שאז בא מרן מהרח"א ז"ל ומנין עמו מאיזמיר ויסד ארץ ותלי"ת מעשה ידיו קיימים עד היום כן יהיה תמיד) ולזה בעוה"ר לא נמצא שום מנהג ותקנה מבוררים פה וא"כ הו"ל כעיר חדשה והיה ראוי לדון בה כמנהג איזמיר מקום שבאו משם מע' מהרח"א ז"ל ודעמיה והבאים אחריהם יהיו נמשכים עמהם כמ"ש בריש הפועלין וליחזי היכי נהיגי ותי' בעיר חדשה וכ"כ מש"מ בחקי' י"א ומרן באבק"ר סי' רי"ב והפר"ח או"ח במנהגי איסור ושו"ג במנהגי איסור והגו"ר יו"ד כ"ג סי' ה' ומט"י ח"ב יו"ד סי' א' ומהר"ב אנג'יל מסי' ו' עד סי' יו"ד ומטה אשר במנהגי איסור להלכה ע"ש (רק בחרם כחרגמ"ה דאקרקפתא דגברי רמי בכל מקום שיהיו כמש"ש הגו"ר) ויא"ה בסי' קי"ח כתב כן משם מהר"י באסאן סי' כ"ח. (רק אם באו ועשו קהל בפ"ע דאז אין נגררים אחריהם כמ"ש מהריב"ל ח"ג דט"ו ומהרשד"ם יו"ד סי' מ"ו וכנה"ג יו"ד סי' ט"ל הגב"י אור"ץ והגו"ר שם) ועיין בס' שמח"ל א"ח אודות ב' י"ט לעיר עזה ויש לדקדק עליו דל"א דין עיר חדשה לגבי מנהג ב' י"ט דהתם המקום גורם וכו'
אלא אנכי הרואה דההשבון פה לאו מכח מנהג או תקנה קאתי אלא מכח תנאי שכותבין בכתובה וז"ל הירושה כמנהג א"י החדש המחודש הנהוג היום. (ואנה"ן השתא דנהגו לכותבו אע"ג דלא נכתב כנכתב דמי כמ"ש בהגה סוס"י קי"ח ובח"מ סי' מ"ב סט"ו ותשו' מרן לאה"ע סי' ז' וכנה"ג בסי' קי"ח הגה"ט אומ"ד וע"ש דדוקא בכתו' סתמית הא לא"ה אימור התנו להפך ומשביעין הבעל שלא ידע שהתנו) ונמצא השרש תלוי בזה ועלינו לדעת מהו פי' מנהג א"י וכו' ויא"ה סי' קי"ח בהגה"ט כתב משם אדמ"ק דמנהג ירושלים כמנהג דמשק ודמשק כטוליטולה ובתשו' מרן סי' ג' ובמבי"ט ח"א סי' פ"ט בשם מהרי"ב ומהר"מ אלשיך סי' ט"ו וכמה תשו' המבי"ט ורדב"ז ז"ל פשיט"ל שדמשק כטולי' רק הפרש מועט יש ביניהם וא"כ לא נוכל ללמוד מטולי' כי לא נדע ההפרש שביניהם מהו. גם תקנת דמשק לא נמצא ממנה רק ראשי פרקים שכתב מהרי"ב ז"ל במבי"ט שם ובתשו' הרמתה בסי' מ"ו ומ"ש יא"ה שם בהגב"י משם מהרי"ב האחרון שהעיד משם הרמ"ז ז"ל ומש"ש בשם מהר"ש ויטאל ז"ל אשר מדבריהם לא נוכל לפשוט כל הספקות הנז' ואפי' במ"ש לא נוכל ללמוד רק לדמשק עצמה ולא לירושלים וכמ"ש מרן בתשו' ג' ועמו מהרמ"ק דאין ללמוד מן החלק על הכל וכן הסכים הפרי הארץ ח"ב סי' ב' וה'. ובמאי דאשכחן להדיא הוא דלמדין וכ"כ מר ואהלות סי' י"ב לגבי הך דמנהג אר"ץ כדמשק ע"ש ואפי' לדמשק עצמה כתב שם דאפשר שנשתנו סדרי בראשית. וזכר לדבר אני מביא דבמבי"ט ח"א סי' כ"ח וכ"ט כתב דמנהג צפת כמנהג דמשק וכן מהרי"ב כתב בתשו' הנז' ומה שאנחנו עושים כמנהג טוליטו' ודמשק וכו' ומכון שבתו היה בצפת"ו ועכ"ז בסדר הזמנים נפלגו זה מזה כי בדברי מהרי"ב האחרון ומהרש"ו ז"ל מפורש דבדמשק חולקים חלק כחלק ונ"מ כולם לבעל ואילו בצפת"ו כתב במהר"מ אלשיך סי' ז"ך דבש' י"ש היתה תקנתם ליטול הבעל ב' שלישים ויורשי' שליש והחלוקה גם בנכ"מ (הגם דהמבי"ט ח"א סי' ז"ך נשאל על ש' י"ש בכלו חפציה אם יגבו חציין כפי המנהג נראה דעל נשואים שקודם י"ש כתבו כן אבל מי"ש ואילך התקנה רק שליש והוא נמי הטעם למ"ש בסי' כ"ט דהבעל ירש כל נ"מ דכן היה קודם הי"ש גם הט' למה שנראה מח"ב סי' קכ"ח דמשוה מנהג דמשק ומנהג א"י כאחת. וכ"ן ממנו עצמו ח"ב סי' ק"ץ שכתב וא"כ בתקנה שלנו יהיה החזרה שליש או שני חומשין וכו' דהיינו מה שנתקן מי"ש ואילך ומ"ש או או היינו אם הנשואין אחר י"ש או אחר ש' השכ"ט וק"ל) ובש' השכ"ט חזרו ותקנו שהבעל יטול ג' חומשין והיורשים שני חומשין ונ"מ לא הוזכרו ע"ש הרי דסדר הדורות משנה העיירות וא"כ לא נוכל ללמוד מזמן לזמן. ועיין בס' שמח"ל אה"ע סי' ה' כי רבני דור שלפנינו שאלו לירושלים על מנהג גביית כתו' כשאין שיעור ב' כתובות כי לא ידוע מנהג עי"ק בזה אם כירוש' או כצפת"ו ואנחנו לא נדע מה נעשה ואחר מי נלך כי העיירות הם משונים דבירושלים כתב הפרה"א ח"ג פכ"ב מאישות משם מהרא"י ז"ל דחולקים חכ"ח בנצ"ב ובנ"מ לא הוברר המנהג כמ"ש פרה"א שם פט"ז ופרי הארץ ח"ב דפ"ב ובדמשק כתב יא"ה שם הגה"ט אוכ"ב משם הרבנים הנז' דנ"מ הבעל יורש הכל ובעה"ק צפ"ת כבר הבאתי שינוי הזמנים ממהרמ"א ז"ל והגם שראיתי בכת"י שרצו להשוותם כיון שכתוב ירושלים כדמשק וברכות המים בדקכ"ב תי' קו' אדמ"ק על רב"א ז"ל וז"ל ולא רצו לתלות צפת עה"ק בשפחה שהיא דמשק ומשו"ה אזלינן בתר המנהג שממנו נמשך בעה"ק צפ"ת שהוא מנהג דמשק א"כ הכל אחד לדידי אין הכרח דמעי' לא זכיתי לדעת מהיכא פשיט"ל ששאלת רב"א היא מצפת עד שלימד זכות שמ"ש מעזבונה ולא כמנהג דמשק משום שלא לתלות וכו' ותו לו יהי שבזמניהם היו שוים וכן האמת ממש"ל ממבי"ט ומהרי"ב וכ"ן מתשו' מרן סי' ה' שכתב ומאחר שהמנהג פשוט בין המסתערבים לכתוב כמנהג דמשק ומסתמא בצפת מקום כבודו קאי דשם היו מסתערבי' וספרדים. מ"מ הרי הוכחנו דנשתנו הזמנים ואיך נדון שבימים האלה הם שוים. ועוד דמעי"ק מה שהנחנו לשרש דבר בעי"ק ת"ו לדון על מ"ש והירושה כמנהג א"י וכו' יש בו מבוכה אהייא קאי אם על ההשבון או על גביית הכתו' במקום שאין שם שיעור ב' כתובות שחולקין כמ"ש בחוט המשולש סי' כ"ד וכ"ה. והנה ראיתי לשמח"ל שם עמד ע"ז והביא מ"ש אדמ"ק ח"א סי' ג"ל משם מהר"א מונסון עדות החכם הזקן עמ"ש בכתו' והירושה כמנהג דמשק מהו שבעת שבא מהרלב"ח ז"ל לירושלים וראה שכותבין כן ומנהג ירוש' הוא כמנהג דמשק אז גזר שלא יכתבו כ"א כמנהג ירושלים שלא לתלות הגבירה בשפחה והמנהג הוא שכשתמות אשה בלי זש"ק דהיינו שנתקיים למ"ד יום יחלקו יורשי הבעל והאשה כל הנמצא להם וסיים אדמ"ק דמ"ש עתה הירושה כפי ההסכמה החדשה שחוזר על הסכמת חוהמ"ש ולא כותבים כמנהג ירוש' משום שאין המנהג ידוע ואינו מוכיח מתוכו לכך הניחו הדבר סתום וכן הביא מ"ש נח"ב ח"ב דפ"ה דבירושלים אין כותבי' השבון בכתו' אלא סמכי אמנהגא וכן בברכות המים דקכ"ב כתב פעם ושתים שמ"ש הירושה כפי ההסכמה קאי אהסכמת חוה"מ ולא אהשבון. אשר מדברי כולם נלמוד דמ"ש כפי ההסכמה וכו' קאי אהסכמה שבס' חוהמ"ש וההשבון נשאר מבחוץ. (שם תמה על פרי הארץ ח"ב סי' ה' דלאו רישיה סיפיה כי עמ"ש הירושה כפי ההסכמה וכו' כתב חתרנו על ההסכמה וראינו שעיקרה על גביית הכתו' וכו' ובסופה כתוב והירושה כפי מנהג ירושת"ו וחקרנו וכו' א"כ ס"ל דמ"ש הירושה כפי ההסכמה לא קאי אהשבון ואילו לקמיה כתב דלפי"ד מהר"א מונסון וכו' ניח"ל מ"ש הירושה כפי ההסכמה וכו' ואינם כותבי' בענין והירושה כמנהג דמשק שלא לתלות הגבירה וכו' הרי תלי תנייא בדלא תנייא שכבר כתב דאין זוכרים השבון בכתו' ע"ש ולעד"ן אין קו' דריש דבריו אפ' דס"ל דמ"ש הירושה כפי ההסכמה קאי אתרוייהו אהשבון וגביית כתו' ומשום דבהסכמה זכרו ענין ההשבון א"כ כשכתבו כפי ההסכמה כללו כל המוזכר שם ואין סת'ר לסו"ד או דס"ל דההשבון אינם כותבים אותו ומ"ש ואינם כותבי' שלא לתלות ר"ל דק"ל אמאי באמת לא יזכרוהו ותי' משום שלא לתלות וא"ת א"כ הוא אכתי ק' יזכרוהו ויכתבו כמנהג ירוש' זה כבר תי' הרב מ"א ז"ל דלא מוכח מתוכו) והרב שמח"ל רצה להוכיח קצת מבר"מ ז"ל דלזה ולזה נאמרה והמתבונן שם יראה דלא כ"כ רק למתעקש אבל פשיט"ל כהרבנים הנז' דלא קאי אלא אגביית כתו'. וזה פלא מה שראיתי להרב מקור ישראל סי' טו"ב שהביא תשו' אדמ"ק ופרי הארץ שם ועכ"ז פשיט"ל דמ"ש והירושה כתקנה וכו' לא קאי אגביית כתו' ומה שהכריח שם מלשון והירושה שכותבין דהי"ל לכתוב והגביית כתו' אין זה הכרח דקאי אחסרון כתו' שיורשי' אותו היורשים מן התקנה והעד לזה מכתב המועתק שם בחוה"מ לצידון שכתוב וששאלתם אודות הירושה וכו' והשיבו להם מענין גביית כתו'. וקרו לה ירושה אך מה שק"ל בזה הוא מה שראיתי בפרה"א ח"ג פר"ג מאישות שכתב משם מהרא"י ז"ל וז"ל נשאלתי וכו' במנהג הירושות פעה"ק ירושלים בהעדר אשה וזרע אין לה שקצת מקומות נהגו לכתוב הירושה כמנהג א"י החדש ונפלו דברי ריבות בשערם ע"מ אדניה הטבעו והשיב מענין ההשבון ע"ש דזה הפך מהרבנים הנז'. לזה נלע"ד דל"א הרבנים הנז' רק במה שהיו כותבין הירושה כפי ההסכמה וס"ל דזה לא יוצדק על ההשבון דראשיתו נמשך מטולי' ולא חדשו בו בירוש' שום הסכמה ואפי' בצפת שחדשו היו כותבים הירושה כמנהג א"י מפני שתחילתו נהגו בו כטולי' ולשון הסכמה לא יפול רק על גביית הכתו' שהוא הסכמה מחודשת שבחוהמ"ש. אבל במקום שכותבים כמנהג א"י יודו למהרא"י ז"ל דקאי למנהג ההשבון ונ"מ לדידן שכותבין כמנהג א"י החדש דאהשבון קאי והגם שבחוהמ"ש סי' כ"ב כתוב בשאלה הירושה כמנהג א"י החדש ופירשוה אגביית כתובה אפשר דלשון כמנהג יסבול שניהם השבון וגביית כתו' אבל כפי ההסכמה לא יסבול רק גביית כתובה ולכן החליטו ז"ל פירושו כן ודלא כהגאון שמח"ל דגם בלשון המנהג החליט דוקא לענין גביית כתו':
ואיך שיהיה למאי דאתינן עלה נלע"ד מתלת טעמי שאין לנו בטבריא לסמוך רק על מנהגי ירושלים בזה. א') משום דבירושלים מאז ועד עתה לא שינו שום מנהג בזה משא"ך בצפ"ת כנז' ואין כונת התנאי שכותבים הירושה כמנהג וכו' לסתום אלא לפרש ואם נלך אחר צפת לא נדע ע"מ לסמוך אם על המנהג הראשון או האחרון ויהיה יד היורשי' הבאים מן התקנה עהת"ח והתקנה ותנאי בטלים וה"ז דומה קצת למ"ש בח"מ סי' מ"ב דבדבר שבשטר בטל בו ל"א יד בעה"ש עהת"ח. לזה מסתמא על מנהג ירושלים הברור הם מכוונים. ב') דנראה גם בצפת חזרו לנהוג כירושלים והעד שבמזבח אדמה ז"ל חא"ה שלחו מצפת לשאול לירושלים איך יעשו בענין נ"מ בהשבון ובזה ית' מ"ש כמנהג א"י החדש המחודש הנהוג היום דבאו לשלול הסכמת ש' הי"ש ושנת השכ"ט ולעמוד במה שנהגו אח"כ. ובזה ניחא אשר לא ריפו שבר זה הדור שלפנינו ושלפניהם לבאר בכתו' אם כמנהג ירושלים אם כצפת לולא דפשיט"ל דהשתא שוים הם. ג') כיון דקודם ישוב טבריא פי' מהרא"י ז"ל (שהוא חבר למהרמ"ח ומט"י שהיתה חרבה בזמנם כמש"ל) מלות והירושה כמנהג א"י דקאי להשבון וראו דבריו מודפסי' בפרה"א שם ש' תקט"ו (זמן הדפוס) ועכ"ז כותבים אותו ודאי דאדעתא דאותו פי' נחתי וכ"כ מעשה אברהם דקמ"ד משם הפ"מ דכיון דמהראנ"ח דן במדודים דין מצוי כל הנושא אשה אח"כ ע"ד אותו משפט הוא נושא ולמד כן מתשו' מהרא"ש סי' י"ט ע"ש ועיין בשמח"ל שם הביא שאין עיר נגררת אחר חברתה גם הרב פרי הארץ ח"ב סי' ב' האריך להוכיח זה ומ"מ כתב שאם יש אומד"ד והרגש שיש להחזיק אותו מנהג בסמוכה לה ומיניה לדידן דיש הני טעמי להחזיק במנהג ירושלים כן נעשה:
ובדרך זה נתחיל לפשוט הס' בקצור כפי האפשרות דקמחא טחינא הם. ס"א) אם ההשבון דוקא במה שהעניקו הזולת או גם בהנעלת מדנפשה כבר פרה"א ח"ג פט"ו מאישות ואדמ"ק ח"ב עמדו בזה וכתבו דמ"ש מור"ם סי' קי"ח שאינו נוהג בדנפשה דחאוה מהראנ"ח ומהרי"ט וכו' כלו' ועליהם ראוי לסמוך וכן יש לי להוכיח מעדות חכם וזקן למהרא"ם הנז"ל שכתב וכן הוא המנהג שכל אשה שתמות בחיי בעלה וכו' סתם ולא חילק בין מדנפשה לזולת ועוד הדבר מפו' בפרה"א שם פכ"ב שנשאל מר"ח כמהר"י אלגאזי ז"ל על הדבר הזה וכתב בסו' התשו' וכן אנו נוהגים פעה"ק ירושת"ו מנהג קבוע שאין חילוק בין מה שהכניסה מבית אביה לדנפשה ותקנת כוללות עה"ק ג"כ יוכיחו שהוא מעשים בכל יום ע"כ. ס"ב) אם החלוקה גם בנ"מ. עיין לפרמ"א ח"א סי' קי"ט וכבר ידעת ממהרי"ב ומהרש"ו דבדמשק הכל לבעל וכ"כ רב"א סי' י"ג והרדב"ז בחדשות סי' שי"ו והכנה"ג אה"ע סי' קי"ח הגה"ט אוכ"ט כתב דמנהג דמשק פשוט לכל שנ"מ לבעל ומזה דן הנח"ב באה"ע ח"ב סי' ך' דבירושלים שמנהגם כדמשק הכל לבעל אבל פרה"א שם פט"ז אחר שהביא מח' מפורש בזה סיים כיון דלכאורה אינו ברור ומפורש נראה דיד הבעל עה"ע וכן פרהאר"ץ ח"ב סי' ה' כתב דלא הוברר המנהג בזה ואסיק דאין היורש הבא מהתקנה מפיק מהבעל דאורייתא. ומ"מ גם לדידהו מטעמם איפשוט בעיין דבעל יורש כל נ"מ. ולענין המתנות הנה הרה"ג מהרא"י ז"ל שם כתב שאין בזה מנהג קבוע וכו' אמנם כשתוקעין עצמם לדין כתבו כת הקודמין וגם אנו אחריהם שמה שנתנו קרובי הבעל לאשה נוטל ב' חלקים ויורשיה חלק אחד ומה שנתנו קרוביה לה או לבעל יורשיה נוטלים ב' חלקים והבעל חלק אחד וזה פשרה קרובה לדין ע"כ אבל הפרי הארץ ח"ב סי' ה' דפ"ב כתב שאין בזה מנהג ברור בירוש' ולכן הכל לבעל שהוא יורש מן הדין והם מהתקנה וכ"כ הרב מ"א ז"ל באדמ"ק ח"א סי' ל"ג ומ"מ הרב נח"ב שם דהוא בתרא כתב ע"ד מהרא"י ומינה לא תזוז פעה"ק ירושלים כמו שנהגו כן הקודמין עפ"י עדות הרב ז"ל מא"ד:
ס"ג אם החלוקה גם במה שכלה ואבד הנה האדון מרן ז"ל בתשו' ט' למנהג דמשק כתב כי מעולם לא נשמע שיש חלוקה כ"א בנמצא בנדונייתה בעין ואפי' בנמכר או נתמשכן ברשותה לא עלה ע"ד שישלם מביתו חלק היורשים זולת אם קנה בהם סחורה וידוע שהסחורה או המעות שבידו נמשכו מזה הרי הם כאילו בעין וחולקים ומה שמשכן יש מקום לומר במה שהוא כנגד החוב שהם בעין וחולקין ויש לומר דהו"ל כנאבדו ולזה הדעת נוטה ואפי' יהיו שקולים יד בעה"ש עהת"ח וכ"ש בדבר התקנה שאינם מוציאים מהבעל בס' תקנה. וכ"כ המבי"ט ח"ב סי' ז"ך דמנהג דמשק רק במצוי והרב מהרא"י שם כ"כ גם למנהג ירושלים. והפרי הארץ שם רצה ללמוד למנהג ירושלים שמשביעין הבעל אם נאבדו הן וחילופיהן וח"ח כמ"ש כן מהרי"ב ז"ל במבי"ט ח"א סי' פ"ט למנהג דמשק והדר ביה דבירוש' א"ץ לישבע כיון דלא הוברר הדבר אם חולקין במדודין הו"ל יד הבעל עה"ע ע"ש וסיומא דמלתא הנה בה"מ ז"ל על סי' קי"ח העלה דאין חלוקה רק בנמצא והגאון מהריט"א ז"ל הסכים על וכתב כלל זה מסור וכו' פעה"ק ירושת"ו דסוגיין דעלמא שמנהגנו כתקנת טולי' דכל דבר שאינו בעין אינו חולק ואם פיזר הבעל לצרכו ולפרעון חובותיו ואפי' להוצאות החופה אינו חייב להחזיר ליורשי' מממונו אפי' יהיה לו ממון הרבה ואין בזה ס' ומעשים בכל יום אנו דנין כזה ע"כ וכ"כ מהרד"ף ז"ל שם ע"ע:
ס"ד אם צרכי קבורה וכיוצא רמו אבעל לחוד. הרב פרי הארץ שם הביא ממבי"ט ח"ב סי' ר"ז העיד שמנהג דמשק שצרכי קבורה וכיוצא ניטלין מן האמצע ודייק מדלא חילק ש"מ דגם באמיד הדין כן והוכיח זה ג"כ ממ"ש הכנה"ג אה"ע סי' קי"ח בהגה"ט אוס"ב משם הרדב"ז אפי' אם הבעל אמיד וסיים פרה"א והנה כי כן לבני א"י דבתר דמשק גרירנא הדבר יוצא דאפי' אמיד ההוצאות מהאמצע כ"ש דמנהג ירושלים הפשוט והברור כן ומעולם לא ראינו ולא שמענו הפך מזה ע"כ וכ"כ פרה"א ח"א פכ"ב מאישות דכל ההוצאות מנכים קודם החלוקה גם הרב ראש משביר באה"ע סוס"י כ"ח כתב דמנהג צפת וירושלים ודמשק לעולם מוציאין מן האמצע כל צ"ק ואח"כ חולקים כמנהגם והביא מאדמ"ק ח"א סי' ג"ל דמנהג ירושלים מוציאין תחילה כל צ"ק תכריכין ורסי'ס שלוקח הדיין ונרות של שעוה וגם שולחנות לעניים ווילאדא'ס ומקוננות ותש' הז' ול והשנה ושמן שמדליקין לנשמתה בי"ב חדש שבתות ור"ח וי"ט ומצבת אבן לקבורתה ואח"כ חולקין ע"כ וכ"כ יא"ה בסי' קי"ח בהגה"ט אול"ח בשם אדמ"ק ע"ש:
ס"ה כשלא חי ולד למ"ד יום ומת אחריה אי חשיב זש"ק או לא. עיין בכנה"ג סי' קי"ח הגב"י אונ"ג ואילך ויא"ה שם אומ"ח מח' הפוס' בזה. והרב מו"א אה"ע סי' י"ב באר"ץ שכותבין כמנהג דמשק עמד לברר זה והביא דעת מרן בסי' קנ"ו במת תוך שלשי' דבעייא חליצה מד"ס משמע אבל מה"ת הוי ולד גמור ובממון מוקמינן אד"ת ומזה תמה על מהרמ"ג בסי' ק"ב שכתב איברא שאם היה כתוב בתנאי הכתו' אם לא שיניח זש"ק הגם שלא פירשו הא קי"ל זש"ק הוא ל"י אבל מאחר שאינו כתוב אפי' לא חיה כ"א שעה אחת מספיק להעמיד הירושה לבעל דאמאי והא קי"ל איפכא דאפי' תוך ל"י הוי זש"ק וכתב שכן תמהו עליו עבוה"ג סי' ס"ח ונ"ש סי' פ"ב ויד אליאו ז"ל ודחו דבריו מהלכה. (ולע"ד אנה"ן דגם הוא סו' תוך ל"י הוי ס' נפל דכ"כ להדיא ב"י סי' קי"ח בשם תשו' הרשב"א ז"ל ורק אם כתבו אותו לשון אם לא שיניח זש"ק כ"כ משום דמורה התנאי שהוא על הבעל ואין לו פיטור מההשבון רק אם תניח זש"ק ועליו להביא ראיה כל שלא חיה ל"י וכמו שסיים הרשב"א שם וז"ל ואילו היה התנאי כל שישאר ממנה זש"ק לא יחזיר כלום ליורשיה היה על הבעל להביא ראיה (דהם יאמרו קי"ל דזה אינו זש"ק ולשון הרב עדיף מזה כמובן) לפי שלא זכה באותו שיור אא"כ ישאר ממנה זש"ק ועליו להבי"ר אבל כאן כבר זכה בכל הנדונייא אלא שהתנה שאם ישאר וכו' א"כ מי שאמר שאינו זש"ק עליו להבי"ר ע"ש) אח"כ הביא דברי לב שלמה סי' כ"ט דכיון דבלשון ב"א לא מיקרי זש"ק עד שיחיה ל"י הולכין אחריו ובדנ"ד אסיק דהוי מח' והמוחזק מהם יזכה ואם הנכסי' ביד שליש יחלוקו. (וק"ל דכיון דהיורשים באים בס' תקנה אפי' הם מוחזקים יד הבעל עה"ע וכמ"ש לקמן וגם הוא ז"ל בדנ"א סוע"ג כ"כ וז"ל וא"כ זכינו לדין בנולד לט' וגמר סימנים יד הבעל עה"ע ויורשיה הבאים מכח התקנה עהת"ח וכ"ש דבנ"ד הבעל מוחזק ממ"ש וכ"ש משמע דגם בל"ז בעל זוכה ואולי אחר שראה מ"ש הדב"מ סי' מ"ו דמתקני ההסכמות לא רצו לפרש שיחיה ל"י רק זש"ק כי רצו להעמיד הדבר על ד"ת. לפי"ז אין כאן ס' תקנה לזה הסכים להעמיד ביד המוחזק כד"ת) וכ"ר אני לשבו"י ח"א סי' ק"ט שכתב ליישב התמיהה על מהרמ"ג והגאון מוהר"ש ז"ל שם משום דבלשון ב"א אינו נק' זש"ק עד ל"י והמו"א הביא שם טעמים מכנס"י סי' ס"א לזכות היורשי' דכל שלא השלים ל"י יש משום עגמת נפש וגם מה שמוסיפין קנין בתנאי העדור אינו אלא ליפות כחם בס' שיפול וערער עליהם ע"ש וראיתי לחוקי חיים סי' ך' העיר עליו מדוע לא הביא הך דמהרשד"ם אה"ע סי' קנ"ד ורמ"ב דההשבון הוי כמתנה ע"מ להחזיר ומשא"מ ח"ב סי' ג"ל כתב דהוי כפקדון שהפקידו יורשיה ביד הבעל דברשותם קאי ולפ"ז ראוי לדון בס' שיפול דנכסי בחזקת יורשיה קיימי (ואחה"ר מלבד דרבים לוחמים על מהרשד"ם בנדונו ומרן בב"י ובתשו' אה"ע מכללם וטעמם ודאי כמ"ש רב"א סי' ח"י משם הרמב"ם בתשו' דההשבון כמו נכסי לך ואחריך לפ' או כט' הרמ"ה הביאו מהר"י חנדאלי סי' כ"ה דכונת התנאי למעט ירושת הבעל אבל לא זכו היורשי' מאותה שעה וכ"כ המבי"ט ח"ג סי' ב' בתקנת דמשק וא"י עוד בה אין הנדון דומה דגם מהרשד"ם ל"א רק שלא תוכל למכור דאולי תמות בלי זש"ק וישאר הדבר ברשותם אבל כשיפול ס' בקיום הולד ה"ז ספק אם ברשותם קיימי דאולי הפי' זש"ק גם במת תוך ל"י ואין להם שום תפיסה בו ואיך נאמר נכסים בחזקתם) וסו"ד גם הוא אסיק דמידי פלוגתא לא נפיק והבעל הוא הזוכה. והנה המו"א שם כתב משם חכם אחד לזכות היורשים ממה שכותבים בכתו' והכל דלא כאס' ודלא כטו"ד דבזה כתב בח"מ סי' מ"ב דיד בעה"ש עה"ע ומני"ר דחה דהתם מיירי כשלשון השטר מסופק אז מהני דלא כאס' משא"ך כשיש מח' הפוס' מאי אהני לשון דלא כאס' וכיוצא בזה כתב כנה"ג סי' מ"ב משם מהר"ש הלוי ז"ל וכו' והרי נ"ד רצה לזכות מצד הדין ולא מלשון השטר שכותבין והירושה לחצאין כמנהג דמשק ואינו כתוב שו"ד דמשתמע לתרי אנפי וכו' ע"ש ואני בעניי נ"ל דאי מהא לא אירייא דלכאורה נראין דברי הרדב"ז בישנות סי' קי"ו הפך ממהרש"ה שכתב דהא דיד בעה"ש עהת"ח (גם אם לא כתב דלא כאס') דוקא כשנפל הס' בלשון השטר אבל אם הס' מצד פד"ר הבו דלא לוסיף עלה ונר' טעמו ממ"ש ב"י סי' מ"ב מחו' ז' משם הרשב"א ט' יד בעה"ש עהת"ח משום דהו"ל לגלויי ועיקרו בפ' חזקת בההיא דאמ"ל לחבריה נכסי דבר סיסין מזביננא לך ע"ש לכן במח' הפוס' דלא מצי לגלויי לא. ומוכרח לחלק דהרדב"ז מיירי במח' הפוס' שצמח מכח לשון השטר דבזה בעה"ש מוחזק בשטרו ויעה"ע ומהרש"ה מיירי במח' הפוס' מבחוץ ואינו נוגע כלל לשטר דבזה אזלינן בתר המוחזק ובלשון מושאל הוא שכתב יד בעה"ש עהת"ח וא"כ נ"ד דצמח מח' הפוס' מכח לשון ההסכמה שכתוב בו זש"ק סתם והוא הוא השטר נראה דכולהו יודו דאפי' באין כתוב דלא כאס'. וכגון כתובות דידן שכותבין דלא כאס' קודם תנאי הירושה וכ"ש אי כתבי דלא כאס' לבסוף דהוי יד בעה"ש עה"ע. אבל מ"מ לענד"ן דל"ש בכאן הך דיד בעה"ש עה"ע כיון דזכות היורשים אינו רק מכח התקנה ובה נפל הס' הנה התשב"ץ ח"ב סי' קי"ח כתב להדיא שבס' הנופל בלשון השטר שעושה אדם על עצמו ידו עהת"ח אבל כשנופל בלשון התקנה הו"ל כאילו אינו כתוב ונדון אותו כד"ת ע"ש א"כ מה יועיל בזה מ"ש דלא כאס' בדבר שאינו כתוב כלל. ונשאר הדבר במח' כמ"ש הרבנים הנז' ומ"מ הנה בעדות הח' הזקן למהר"א מונסון ז"ל כתוב וז"ל וחקרתי ודרשתי על מנהג ירושלים ונודע אלי שהוא כמנהג דמשק וכו' וכך הוא המנהג שכל אשה שתמות בחיי בעלה ולא הניחה זש"ק דהיינו שיחיה שלשים יום דחולקים ע"כ הנה ביאר להדיא שיחיה ל"י והגם שהרב מו"א הביאו וכתב שמדברי מהרי"ב ז"ל בסי' מ"ו נראה שאין מנהג דמשק כן לענ"ד דמ"ש וכך הוא המנהג וכו' לא קאי רק לירוש' ולא לדמשק דלאו לכולה מילתא דמו ומה שתי' שם דעדות זו אפשר שאינה רק כשאינו בן ט' ואינו שלם דאז בעי ל"י הוא דוחק דא"כ הי"ל לפרש. ומ"מ גם הרב מו"א כתב בדנ"ו ע"ד שעוד היום בירושלים חולקים כשלא חיה הולד ל"י וד"ב:
ס"ו אי מהנייא מחילתה או לא. הנה נודע מח' בזו בתשו' הרא"ש כלל נ"ה דלהרא"ש אינה יכולה ולהרי"ש יכולה ובב"י סי' קי"ח הביא מח' ודקדק מדברי הרא"ש דל"א רק לפי לשון תקנת טולי' ואין ללמוד משם לתקנה אחרת שאינה כתובה באותו סגנון וכ"ך הרשב"ש וכו' מיהו היכא שכתוב בתנאי שע"מ כן נתן לה הנותן הנדונייא אין בידה לשנות ע"כ וכ"ך בתשו' לאה"ע סי' ד' וביאר דאין חי' בזה בין אם הכניסה מבית אביה לדעיילא מנפשה שיכולה למחול גם מבואר דגם בנותנת לאח"מ מיירי וכ"כ בכונתו הבע"ח סי' קפ"ד דרי"ו וביאר דמ"ש ומיהו וכו' דלאו בתנאי ההשבון מיירי אלא שהתנה האב עם בתו בפי' שאם תמות בלי זש"ק שיחזור לה החצי. וכ"כ הגו"ר אה"ע כ"ד ע"ש. ולפ"ז הגם כי מהריב"ל ומהרשד"ם בכמה תשו' פליגי וס"ל דאינה יכולה למחול גם בשאר תקנות ומהרשד"ם באה"ע סי' רכ"ב הפליג לחלוק גם במה שהודה הרא"ש דמתנתה קיימת גם בדעיילא מדנפשה וגם בנותנת מחיים מ"מ כבר נתפשט המנהג דקבלנו דעת מרן בב"י ובתשו' עיין ביוסף אברהם סי' כ"ו וכ"ז והחק"ל מ"ב סי' ד' דחה דברי מ"ס המלך ז"ל דקבלנו בתשו' והודה לו לבסוף מ"ס המלך ז"ל וכן העיד הרה"ג מהר"א מני בס' פני ח"ה בהשמטות דכ"א ובתע"ל ח"א באה"ע סי' ג' והרב כפי אהרן ז"ל דע"ה ע"ג כתב דבכל ערביסתאן קבלו דעת מרן גם בתשו' זולת בירושלים ה' זו רופפת בידם ועיין בפנ"י ח"ב דח"ן ודנ"ב ובח"ג בד"ם וס"א וכמה מקומות דנתפשט המנהג שלא לומר קי"ל נגד תשו' מרן ובח"ג דקי"ג תשו' היתה לעי"ק טבריא וכתב דקבלנו דעת מרן בתשו' ובח"ה דקצ"ט תמה על הרב עבודת השם דכיון דהתשו' היתה לטבריא אתריה דמרן למה זיכה לבעל בט' קי"ל נגד תשו' מרן ע"ש. זולת כ"ז במחלה לבעל אבל במחלה לאחרים צ"ת דמדברי רב"א סי' י"ז וי"א דדן כן במחלה לאחרים נמי ומסתמיך ואזיל מדברי מרן נראה דס"ל למרן דלא שנא וכ"כ גו"ר כ"ד משם פ"מ דדעת מרן כן אבל מהר"ם אלשיך סי' ט"ו כתב דגם מרן ל"א רק במחלה לבעל מט' שכתב הרשב"ש אבל טצדקי שיכולים לעשות להעמיד הנחלה ביד הבעל עושים משא"ך ביד אחר. ואמת כי נדון התשו' של מרן לא היה זולת במחלה לבעלה ועלה ע"ד לומר דלו יהי אלא ס' מ"מ מתנתה קיימת כיון שיכולה לתת מן הדין והמפקיע מתנתה אינו בא אלא מצד ס' בתקנה אם גם בזה תקנו וכ"כ רב"א שם ואחריו החזיק מהר"י הלוי סי' ט"ו וסי' ח"י וגם המבי"ט ח"ב סי' קכ"ח כתב דתקנת דמשק וא"י יכולה לתת והביא דברי התשב"ץ והרשב"ש ונ"ט משום ס' בתקנה העמידהו על דין תורה והסכימו עמו מהרי"ב ומהר"י ארחא ז"ל והגם דשם היה במחלה לבעלה הנה בח"א סי' של"ד דן כן גם בנתנה לאחרים ע"ש ומהרח"ש באה"ע סי"ך וכ"ה והתו"ח תלמידו סי' ע"ט ופ"ב כתבו דהבעל יוכל לומר קי"ל אמנם גם בזה מצאתי מח' כי הרב נאמן שמואל סי' נ"ז נשאל במחלה לבעל וכתב לבטל מחילתה דהוי כבריא בחיובא וס' בפרעון כיון דהתקנה ברורה ובמתנה נפל הספק וכן מטין דברי עדוב"י בסי' ל"א ע"ש (עיין בכנה"ג בכללי הקי"ל דהזוכה בקי"ל הו"ל כטענת בריא בפרעון והחש"ש הוסי' דאפי' אי הוי כשמא ל"ד לאיני יודע אם פרעתיך דהתם הי"ל לידע משא"ך בטענת קי"ל) וראיתי להפ"מ שם בס' גו"ר אחר שהביא מח' הפוס' בזה וגם תשו' רב"א ז"ל אסיק וכתב ולענין דינא אם מחלה לבעלה כיון שהוא יורש מן הדין מ"ל קי"ל אבל לאחרים נלע"ד שיורשיה הם מוחזקים אחר התקנה וכו' בירושה דממילא ויאמרו קי"ל דאין במתנתה כלום (לכאורה ק' איך לא הרגיש בדברי רב"א שהיורשי' באים מצד תקנה והו"ל ס' בתקנה וי"ל דס"ל כיון דממ"ן נעקרה ירושת הבעל חזרה הירושה ליורשי' ממילא וא"כ הם באים בס' דדינא כיון שהם לגבי אחרים) גם מהר"מ אלשיך ז"ל שם הוסיף לחלק דל"א מרן רק כשלשון התקנה יסבול הפי' שתשוב נחלתה ליורשיה ולמי שתתן לו אבל כשהלשון לא יסבול רק ליורשיה דוקא יודה דמתנתה בטלה שאם בכל אופן אמרה מה הועילו חכמים בתקנתם ע"ש ולפי טע"ז יראה דגם לגבי בעלה לא יועיל. ומשום דלא לאפושי פלוגתא כי שאר הרבנים שבדורו נראה דס"ל איפכא י"ל דגם מהרמ"א ל"א כן רק כשלשון ההסכמה ברור שלא יסבול רק יורשיה ולא אחר אבל כשאינו ברור יודה ונדון הרבנים באינו ברור ונמצא דמתנתה לאחר הוא מח' בדעת מרן. וראיתי למהרמ"ג ז"ל סי' צ"ו שעמד בזה וסיים וכך אנו דנין בכל בתי דיננו ובכל ארץ הצבי שכל שלגבי הבעל שהוא יורש ודאי מחזיקינן המתנה בידו אבל לגבי אחרים לא הוייא מתנה וכך מנהגנו וכך ראוי לדון ע"כ הנה הרב ז"ל בדור מרן ז"ל וקמסהיד כן ע"כ ארץ הצבי (הנאמן שמואל שם אוקי דברי מהרמ"ג ז"ל דוקא בנתנה מחיים ואמת דנדונו מיירי בהכי אבל מהראיות שהביא נראה דל"ש שכתב ואע"ג דאיכא פד"ר וכו' לא נעלם מ"ש הרשב"ץ ז"ל. וידוע דהראשונים לא נחלקו רק בנתנה לאח"מ אבל מחיים אפי' בתקנת טולי' מודה הרא"ש להרי"ש דקיימת. ורק מהרשד"ם שהיה קרוב בזמנו הוא שחידש זאת ותו דהרשב"ץ דמייתי מיניה נראה דבלאח"מ הוא שחידש דאי לאח"מ פשי' גם להרא"ש אמת דמהרח"ש הבין דהרשב"ץ מיירי מחיים ותמה על ב"י שהבין גם לאח"מ אבל האדמ"ק ח"ב סי' ז' הרבה להשיב עליו דהעיקר כמו שהבין הב"י ובל"ס דמהרמ"ג לא יזוז מדברי הב"י ז"ל) גם הכנה"ג סי' קי"ח הגה"ט אוי"ט כתב ממהר"א גאליקו ז"ל דגם לתשב"ץ ז"ל בתקנת צפת לכ"ע אין במתנתה כלום ע"כ זולת לא ביאר באיזה פרט קאי. ומ"מ אני נבוך כי המבי"ט ז"ל דהוא מצפת"ו ובדור ההוא דן דמתנתה קיימת גם לאחרים וגם במתנת שכ"מ ועתה מצאתי להרב בע"ח ח"א מח"מ סי' קפ"ד דרי"ו בחשבו שהיו נשואים הבעל והאשה בארץ ישראל עמד במתנתה בשכ"מ להקדש אי מהנייא וכתב (אחרי שהביא הסוברים דדוקא מחי' לבעל מהני) וז"ל אפי"ה בנ"ד זכה ההקדש כיון שהוא תפוס יכו"ל קי"ל כהב"י ורב"א ז"ל דכל שלא התנה האב עם בתו יכולה ליתן (נראה שמפרש סו"ד מרן שכתב ומיהו וכו' דלא קאי אתנאי השבון אלא בתנאי האב עם הבת בפי' וכמש"ל) כ"ש דהמבי"ט חולק וס"ל דגם בהתנה האב עם הבת יכולה לתת למי שתרצה ע"כ הרי פשיט"ל בדעת מרן דבכל אופן מתנתה קיימת חוץ מאם התנה האב עמה בפי' (הגם דלפ"ז ק' כיון דבא"י קאי למה זיכה ההק' מכח תפוס בל"ז כבר קבלו דעת מרן ואפ' דבזמנו עדין לא נתפשט הקבלה רק לש"ע. גם מה שלא זיכה מט' שכתב רב"א דהיורשים באים מצד התקנה אפ' משום דרווחא אשכח בלא"ה דההק' תפוס) דלא כמהרמ"א ז"ל וכן יש לדקדק קצת מהש"ע בסי' קי"ח שכתב אם נתנה האשה לבעלה או לאחר שיזכה אחר מותה בחצי נדונייתה הראוים יורשיה לירש כפי תקנת טולי' אינו כלום. הרי כלל כל הסוגים ומשמע דבתקנת טולי' אינו כלום ובזולתה מהני הכל (אלא דאין הכרח כ"ך די"ל הא בזולתה יש שמהני ויש דלא) עכ"פ רבו הסוברים עתה דמרן ז"ל אינו מחלק והו"ל מהרמ"א יחיד לגבייהו וכ"ש דהפ"מ והכנה"ג ז"ל דבתראי סו' כן בדעתו. וכ"ן מדברי אדמ"ק ח"ב סי' ה' ולדידן לע"ד כן ראוי לתפוס להלכה (כנה"ג הגב"י אוי"ג הביא ממהרימ"ט ח"ב ח"מ סי' נ"ו דחי' מרן בין התקנות אינו אלא באחר אבל לבעל אינה יכולה למחול בכל התקנות ותשו' מרן ז"ל דאיירי בבעלה הוייא תיובתיה) ולבי אומר לי דהא דקי"ל בעלמא היכא דפליגי מי הוא המוחזק דאזלינן בזה בתר רובא דעיקר הדין שאם נחלקו בפי' דעת מרן ז"ל לדידן שקבלנו הוראותיו נגד כל הפוס' עיין בהלק"ט ח"א סי' קפ"ב דחזרו רבני ירוש' וצפת וחדשו הקבלה בדעתו שאפי' באלף לא בטיל וברכ"י בח"מ סי' כ"ה כתב משם מרן מהרח"א ז"ל דהכלל שייסד מרן לפסוק כג' עמודי הוראה וכו' הסכימו עמו מאתים רבנים ויוסף אברהם סי' כ"ו וז"ך נ"ט לקבלה זו דהוי כהך דנאמן עלי אבא ע"ש יצא לנו דאין לנו לחפש אחר רוב דעות כל הפוס' שדברו בזה רק לדעת רוב הפוס' מאי ס"ל בדעת מרן ואפי' שיהיו מיעוט נגד הרוב בשרש הדין כיון שהם רוב בדעת מרן אחריהם נלך כיון דאחר גילוי דעתו בטלה מח' א"כ העיקר הוא הרוב בדעתו ולפי"ז בנ"ד דהרוב סוברים בדעתו דמתנתה קיימת בכל אופן הכי נקטינן שוב מצאתי דעתו מפורשת בבד"ה סי' קי"ח שכתב כן משם הרמ"ה דאם נתנה לאחר מה שהתנה הבעל להפסיד מהירושה מתנתה קיימת. ולא הביא שום חולק. ונראה דאלו הם דברי הרמ"ה שהביא רב"א סי' י"ח וא"כ כן ראוי לדון בעי"ק ת"ו:
ס"ז כשאין שם שיעור ב' כתובות דהמנהג לחלוק אם יכולים היורשים לסלקה מהמזונות בע"כ כדי שלא תכלה הממון או לא. הנה בש"ע סי' צ"ג מפורש דאין היורשים יכולים לפרוע כתובת האלמנה ולסלקה מהמזונות אם לא תבעה כתובתה זולת אם התנו בפירוש או שהיה מנהג המקום כן שלא תיזון מנכסיו רק דבסי' קי"ח פסק שהתה מלחלוק עם היתומים כפי התקנה קצת זמן לא אבדה מזונות אותו זמן והגיה מור"ם אעפ"י שהכח ביד היתומים לחלק האלמנה בחצי הנכסים ע"כ ולכאורה נראה מזה דהכח בידם לסלקה ולא תיזון דגם זה הוי בכלל התקנה משום דאל"כ מה הועילו בתקנתם וביותר נראה כן ממ"ש שם מהריק"ש בהגהות אעפ"י שהיו היורשים יכולים לסלקה בע"כ בחצי הנכסים או בכתובה הוסיף מלת בע"כ להורות דיסלקוה בע"כ גם שלא תתבעם ואינה יכולה לעכב שתיזון אבל לע"ד שהמעיין בשרש דין זה בתשו' הרא"ש כלל ן' הביאה הטור סי' קי"ח אי אפשר לו לומר כן וז"ל וששאלת קהל שהתנו שכל אלמנה שתבא לחלוק וכו' שתהיה יד היתומים על העליונה או יתנו לה כתובתה או חצי הנכסים ומת ראובן והניח אלמנתו ובת והאל' שהתה חצי שנה קודם שתבעה כתובתה ולא היתה ניזונית משל בעלה ועכשיו תובעת כתובתה ומזונותיה שכך התנה לי בעלי שאהיה ניזונית מנכסיו כל זמן שאתעכב בשבילו וקרובי המת טוענין כיון שביד היתומים לסלקה מכתובתה אבדה מזונותיה תשו' נ"ל שלא אבדה מזונותי' שתקנת הקהל אינה יכולה להפסיד לאלמנה מזונותיה שהם תנאי ב"ד אלא תקנת הקהל היא לתועלת היתומי' לענין זה שאם כתובתה מרובה שיכולים לסלקה בחצי הנכסים ואותו חצי נכסים היינו כתובתה וכ"ז שלא תתבע כתובתה יש לה מזונות וכן לאנשי יאודה שהיו כותבים אם ירצו היורשי' יתנו לה כתו' ויפטרוה ואפי"ה היתה ניזונת משלהם כ"ז שלא נתנו לה וכו' ע"כ הנה פשטן של דברים שהאשה תבעה המזונות מכח שהם תנאי ב"ד (לא מכח תנאי מפורש שהתנית עם הבעל) וכמו שהשיב הרא"ש שהתקנה אינה יכולה להפסיד המזונות שהם תנאי ב"ד (ול"כ שהם תנאי הבעל) וס"ד דיורשי' לפטור עצמם שבכלל התקנה גם זה שיוכלו לסלקה שלא תיזון וכיון שיוכלו לסלקה גם מה שלמפרע לא תגבה וע"ז השיב כי היסוד נופל שאין התקנה רק לסלקה בחצי הכתובה בעת שתתבע ולא לסלק ממזונות ובנפול היסוד נפל הבנין ולמפרע היא גובה ועוד בלא"ה גם ביאודה שיכולים לסלק מ"מ כל שלא סלקו תגבה למפרע זהו הפשט האמיתי וא"כ מאין למור"ם שיכולים לסלק גם ממזונות ולזה מוכרחים לומר שכונתו לפרש מאי קמ"ל מרן (דאי אשמועינן דשהותא דידה לאו מחילה כבר נכתב בסי' צ"ג סי"ד וט"ו) וקאמר דהא אשמועי' דלא נתלה סלוק בסלוק ונאמר כשם שיפה כחם לסלק בחצי כן יכולים לסלק גם ממזונות וגם למפרע ואפי' אי תקון להדיא שתסתלק ממזונות כל עוד שלא סלקוה חייבים ועיין בח"מ סק"ד שכפ"י דברי מור"ם וכן יש לדקדק שכ"ד הש"ע שכתב שהתה מלחלוק וכו' ולא כתב שהו מלחלוק ש"מ דהשיהוי בדידה תלי ולא בדידהו וגם ממה שסתם בסי' נ"ג שאין יכולים לסלקה בכתו' ולהפטר מהמזונות זולת בהתנו או המנהג כך ולא בתקנה כזאת ומה שהוסיף מהריק"ש תיבת בע"כ וכו' הוא לרמוז למ"ש בכונת סוף תשו' הרא"ש דאעפ"י שהתנו בפי' שיכולים לסלקה בע"כ ממזונות מ"מ זמן שלא סלקוה בו תגבהו וכאנשי יאודה. וראיה למ"ש מתקנות אלגי'ר שבתשב"ץ ח"ב סי' רצ"ב שאעפ"י שבתקון א') תקנו שלא תגבה האלמנה כ"א הנדונייא ולא התוס' לא הספיק להם זאת ובתקון ז' הוסיפו לבאר שיכולים לסלקה ממזונות ע"ש נראה דאין להחזיק בתקנה רק המפורש בה ולא להוסיף משום מה הועילו חכמים. זולת ראיתי בס' חוהמ"ש סי' כ"ג למהרי"ך ז"ל עמד בחקירה זאת והבין פשט הדברים במור"ם דיכולים לסלקה גם מן המזונות ופי' תשו' הרא"ש ע"ד זה בדוחק ושוב סתר הפירוש ופי' דברי מור"ם קרוב לפי' הח"מ רק הוק' לו דא"כ מה הועילו חכמים בתקנתם. ולזה חזר לפי' הראשון ויישב תשו' הרא"ש דשם הטעם משום שהתנה בעלה עמה כמוזכר בשאלה לא יכלו לסלקה משא"כ כשלא התנה ויש תקנה לסלקה בחצי הנדונייא יוכלו לסלקה גם ממזונות עש"ב ואחה"ר מלבד כל מ"ש הנה העסה נחתומה מעיד עליה שמור"ם בעצמו כתב בד"מ סי' צ"ג ועל סי' קי"ח תשו' הרא"ש אם הברירה ביד היתומים ליתן לה כתובתה או חצי הנכסים אם יכולים לסלקה בע"כ ע"כ ולדברי מהרי"ך דכל עיקר הזכות שזיכה אותה הרא"ש משום שהתנית עם הבעל הי"ל למור"ם לסיים אם יכולים לסלקה בע"כ אעפ"י שהתנית עם הבעל א"ו דמור"ם הבין דהטענה תלויה רק אם ג"ז נכלל בברירה שביד היתומים או לא והשיב הרא"ש דאין זה בכלל. ומה שתקע עצמו מהרי"ך ז"ל בטענת מה הועילו רואה אנכי דאזיל בזה לשטת מהרא"ש ז"ל בסי' י"ט דדוקא בס' דתנאי יד בעל התנאי עהת"ח משא"כ בס' דתקנה יד הבא מכחה עה"ע משום דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתם ובזה כבר תמהו עליו הב"ש בסי' קי"ח והכנה"ג שם בהגב"י וכל האחרונים נדחה קראו לה עיין במשא"מ אה"ע סי' ל"ב והוכיחו מתשו' מרן באה"ע והש"ע סי' קי"ח דלא מחלקי בהכי וכל ס' בתקנה ידו עהת"ח וכיון שכן גם אם הס' שקול הכא אי כהח"מ בכונת מור"ם או כמהרי"ך יד האשה שזוכה במזונות מן הדין עה"ע ויד היורשי' הרוצים להפקיע בכח התקנה עהת"ח והנה בתקנת ירוש' שבחוהמ"ש מפורש שתיזון כל עוד שלא תבעה וז"ל אך כשימות הבעל ונשארה אלמנתו אחריו והיא נזונת מנכסי בעלה כל ימי מיגר אלמנותה כמנהג אם תבא האל' להתפרע כתו' מנכסי בעלה בזה אנו מתקנים שאם יש שיעור ב' כתובות וכו' ורק בתקנת צפת הוא הס' דמהרי"ך ז"ל ועתה זכיתי ובא לידי כתבי הק' מהרה"ג מארי דאתרא עה"ק צפת"ו כמהר"מ סתהון זצ"ל וכתב בזה"ל אם רוצה האלמנה לישב על כבוד בעלה ולהיות ניזונת מנכסיו אפי' אם לא הניח שיעור שתי כתו' או אפי' שיעור כתו' אחת אינם יכולים לכופה לחלוק ע"כ הנה גם בעה"ק צפת"ו פשט המנהג דלא כמהרי"ך ז"ל וא"כ גם בעי"ק טבריא ת"ו ממ"ן אם היא כירוש' או כצפת יש לנו לעשות כן עוד מצאתי כן להרה"ג מהרא"ך שקבל מהרה"ג חשק"ן שקבל מרב חנ"א ז"ל דאין יכולים לכופה:
ס"ח אם תטול הנדונייא קודם החלוקה. הנה נמצא בזה שינוי כי בהסכמת ירושלים שבחוהמ"ש סי' כ"ו כתוב שהמדודים והנדונייא שהביאה עמה בשעת נישואין שיש עדים או ראיות ברורות שאלו המדודים או הנדונייא הכניסה עמה בזה אין אנו מתקנים שתחלוק עם זרע בעלה אפי' שיהיו בניה אלא היא תקחם בשיווים לחש' פרעון כתו' ומה שישאר לה לתשלום פרעון כתו' והיא נפרעת מעזבון המת בזה אנו מתקנים שתחלוק עם זרע בעלה וכו' ובהסכמת צפת שבשם סי' כ"ג הדבר סתום ונחלקו בזה דמהרי"ך בסי' כ"ד מפרש דגם הנדונייא בכלל החלוקה ומהר"ן רוזיליו בסי' כ"ה פשיט"ל דדוקא בתוס' חולקין ולא בנדונא ע"ש ונמ"ך בכתבי דמהרמ"ס ז"ל הנז' דאפי' מה שהכניסה האלמנה נדונייא ותכשיטים או מדודים ואפי' עדין הם בעין נחשב הכל בכלל הכתובה וכדעת מהרי"ך שבחוהמ"ש סי' כ"ד וכן העיד בגדלו הרב חשק"ן אב"ד דעה"ק טבריא ת"ו שכך המנהג קדום בעה"ק צפת"ו ע"כ שוב נמצא מעב"ד מעה"ק צפת"ו מש' תזכ"ר שדנו שנכסי נדונייא תכשיטים או מדודים שהם בעין תקח אותם לחש' כתו' וחולקת בשאר אבל מהרא"ך לא כ"כ) והשתא אנחנו לא נדע מה נעשה. ובמושכל ראשון אמרתי דכיון דמן הדין יש לאשה ליטול כל כתו' ולא הופקע זכותה רק מצד התקנה השתא דנפל ס' בנדונייא ידה עה"ע ותטול נדונייתה כתקנת ירושלים שו"מ הדבר מפורש בשמח"ל ז"ל אה"ע סי' ד' שבימי מוה"ר הגדול המלאך רפאל מאמאן ז"ל נסתפקו ס' זה עצמו ושלחו לשאול מירושלים ת"ו ושם בדל"א השיבו דכל דלא אתבריר מנהגם בזה יד בעל התקנה עהת"ח ולמדו כן מתשו' מרן לאה"ע ה' כתובה סי' ט' (מה שלא הבי"ר מש"ע סי' קי"ח אפ' משום דבתשו' נראה אפי' שהבא מהתקנה מוחזק ידו עהת"ח) ועיין בהשמטות שבס' ישא איש להרה"ג הנז' ז"ל שמ"ש בתקנה בראיה ברורה הוא לפי ראות עיני הדיין באותו פרק באותו מקום באותה אשה. ומשם תלמוד דאם יש ראיה למדודים הנמצאים שהם חליפי הנדונייא אין בהם חלוקה. וכן נ"מ אין בהם דין חלוקה ובמתנות הטיל בהם פשרה דמה שמיוחד למלבושיה דינו כנדונייא והמיוחד למלבושיו יחלוקו ומה שהוא לצרכי הבית אם ניתנו מצדו היא תטול שליש ויורשיו ב' שלישים ואם מצדה להפך היא ב' שלישים ויורשיו שליש עש"ב ולענין בע"ח מפורש בברכות המים לאה"ע סי' קי"ח דק"ך ודקכ"א משמו הוא ור' אבה'ו ז"ל שאין לו לגבות רק מחלק היורשים אחר הירושה ע"ש ומעתה כיון שאנו מייפים כח האשה שבאה מן הדין כן יש לנו לדון גם אנחנו בפרטים הנז'. זהו מה שהשיגה ידי יד כהה בבירור הס' הנז' והדבר מסור לרבני עי"ק ת"ו: