יש מאין חלק א· רבי אליהו ילוז
אבן העזר · סימן כה
ראובן נלב"ע והניח אלמנה ובת אחת והניח להם קרקע וטלטל וכו' ונתמנה אבי האל' שהוא דודו אפוטרופוס על נכסיו ובהתארס האל' עם בעל שני ותבעה כתובה וגבתה קו"ט הנמצאים לא הספיקו לה והוכרח אביה להגבותה שארית נכסים ולא היו בעין לזה סלקה בניירות של באנקו במה שנשאר לתביעתה אחרי שמחלה לבתה היורשת סך מה תחת אשר לא נשבעה שבועת א' ונשארו הנירות הנז' ביד אביה ובשמו כי לא החליפם בשמה ולא הקנה אותם לה בכתו"מ ולא בקנין אגב ואפי' ראיה שהם שלה לא נתן בידה רק היתה גובה הפירות שלהם דבר קצוב לכל שנה ממנו ומיורשיו. וגם נמצא כתוב בשטר מחי' שנתנה לאביה שהנירות הנז' הם שלה גם נמ"ך שהאב התנה על בתו הארוסה הנז' שאין להם רשות למכור וכו' מעות הבאנקו הנז' רק הפירות יהיה להם ולזרעם וז"ז והקרן קיימת לעולם. ויען שנפלה קטטה בין האיש ואשתו הנז' אחר הנשואין עשו שלום באופן זה שהבעל קע"ע המעות הנז' כנצ"ב ולא יאכל מהם רק הפירות מזמן הש' ע"ס עשרים שנה שאז יטול גם הקרן להסתחר בו ולא עברו ימים חזרה מחלוקת עד לב השמים ויפרדו זה מזה עד יום מותה תוך העשרים שנה הנז' וסמוך למיתה הגישו תעצומותיהם לב"ד וניתן ביד הבעל כתב מרד אשר יצא עתק לקמן. והיא טרם מותה סדרה צוואה מכל נכסיה לפרטים שונים ומהם לעניי עירה ולעניי ירושלים ת"ו ועתה הבעל אומר הכל שלי כי הוא היורש. מקבלי המתנות אומרים מה שעשתה עשוי. הבת אומרת הבעל אינו יורש כי הוא המורד. וגם אם ירש אין לו זכות במעות הבאנקו כי הם ראוי שהיו מלוה קודם נישואין ולא נגבו בחייה. ואם יזכה באיזה דבר מן הירושה עליו מוטל צרכי קבורה וכבוד הנהוג הכל מחלקו. גם הצוואה שעשתה בטלה מכמה אנפי. אך מדעתי זכיתי להם בשטר וז"ל ומו"מ גמרה וזכתה למקבלי המתנות וההק' הנז' מהעזבון הנז' בכ"מ זכות שתועיל להם כפיה"ד לקיים צוואת אמה וכו' וק"מ בשוח"ך ובחיוב גמור וכו' ועתה יורה המו"ל הזכות למי ושכמ"ה:
ואני בעוניי שמתי לבי ועיני לזכות להק' ומתנות ולא יכולתי כי חזקת הבעל היורש עמדה נגדי עיין להרב ב"ך ז"ל בבית דין סי' כ"ו שהוכיח דזכות יורש נראה תחילה ומקבל מתנה ס' כהך דזורק ארנקי דרך בית בע"ה ויצא וקדמו אחר דאמרי' זכות בע"ה נראה תחילה. והביא משם אדרת אליהו סוס"י י"ב דאפי' בס' שקול ואפילו דלא תפסי יורשי' אינהו מקרו מוחזקים ועיין שער אשר ח"מ סי' כ"ט דאפי' בב' פוס' חיים ואפילו במטלטלים שביד שליש היורש הוא המוחזק לו' קי"ל ובש"ע ח"מ סי' רמ"ו כל היכא דאיכא לאסתפוקי בלשון המתנה על המקבל להביא ראיה ע"ש ובנד"ז יש כמה פקפוקים בצוואה זו. א') דעם היות שנעשית בפני שנים מב"ד לא מיחו בה משום איעבורי אחסנתא כתקנות המערב ועיין למשפט"י ולמשפט וצדקה ביעקב הנד"מ כמה צוואות בטלו מפנ"ז אמת כי בויאמר יצחק ח"ב בתשו' ללקאסאר כתב משם רב אד"א ז"ל שיש ס' אם נתקנה זו לכל המערב ובמקום שלא פשטה הו"ל ס' בתקנה ואוקמה אד"ת אבל איני יודע אם פשטה זו במוגאדור או לא. ב') כיון שיש חלק בצוואה גם לעניי מוגאדור צ"ת אם תתקבל העדות מהם עיין בח"מ סי' ל"ז ובסוס"י ז' ובבאה"ט ופת"ש שם דעות שונות שחייבים באחריותם ג') כבר ידוע באה"ע סי"ץ האשה שמכרה הבעל מוציא מיד הלקוחות ואפי' לצדקה ידוע בסי' רמ"ח דאפי' האשה הנו"ן בתוך הבית אין מקבלין ממנה לצדקה אלא דבר מועט ואם הבעל מוחה הו"ל גזל ובסי"ץ כתב דאפי' הקדישה. ואי משום מתנת שכ"מ ומצוה לקד"ה הנה הריב"ש סי' ר"ז הטיל בזה שני תנאים הא' שיהיה הממון שלו והב' שיתנו ביד שליש לכך ובח"מ סי' רנ"ב כתב התנאי הב' גם בב"י הוסיף משם הריטב"א דדוקא כשצוה בפני היורשים ע"ש וכ"פ מהרימ"ט ח"א סי' כ"ב ול"ט וס"ג ועיין בחוקי חיים סי' טו"ב ביטל טענת מלקד"ה בטענות אלו. ואי משום דבנד"ז הויא מורדת וכתב הכנה"ג אה"ע סי' ע"ז משם מהרד"ך דמתנתה קיימת (עלה ע"ד לחלק דל"א רק במתנה מחיים ולא במתנת שכ"מ דלא חיילא רק אח"מ כמ"ש בח"מ סי' רנ"ב והרי קדמה ירושת הבעל למתנתם והדרי בי ממ"ש מהרלב"ח ד"ס דמתנת מורדת קיימת להרא"ש דאין הבעל אוכל פירות אחר יב"ח ועכ"ז יורשה מתורת קרוב ונמצא דמורדת נשתנה דינה להיות כקרוב והקרוב רשאי המוריש להפקיע ירושתו בין מחיים בין לאח"מ) מ"מ הנה הכנה"ג שם חלק בזה וכתב שכ"מ למהר"א בן יעיש ז"ל בתשו' מהרלב"ח בד"ס כתב לדעת הרשב"א ז"ל דאוכל פירות גם אחר יב"ח דמתנתה בטלה ע"ש (הרב יכין ובועז בתשו' אינו מכת זה אע"ג שביטל מתנתה דהתם נראה דלא יהיב לה דין מורדת ואפ' טעמו משום שמתה תוך יב"ח וס' כהרא"ש דתוך יב"ח לא אבדה כתו' ודלא כמי שטעה בזה) וא"כ הו"ל רבים ומינייהו בתראי וראוי לפסוק כמותם כ"ש שהבעל הוא המוחזק וכמש"ל ועיין להרב"ש סי' ע"ז ספוקי מספק"ל בזה. ד') לגבי ההלואות שיש לה על הזולת שכתב ביו"ד סי' רנ"ח ס"ח אם יש לו חוב על אחד ואמר יהיה להקדש או לצדקה אינו כלום וכו' זולת אם אמר כן בפני בע"ח ובפני הגבאי או זט"ה שזכה בו הגבאי מדין מע"ג ואפי' אם נאמר דהני דייני המעידים הם כגבאי מ"מ בע"ק ליכא הכא זולת דיש לדון בזה ממ"ש הפת"ש משם הרדב"ז סי' תשל"ח דשכ"מ שהקדיש חובו הקדש אע"ג דלכאורה נראה דהכרח הרדב"ז לזה הוא ממאי דקי"ל כיון דדבר שאינו ברשותו הוא כדבר שלא ב"ל אמאי בדשלב"ל פ' בח"מ סי' רי"ב אם אדם ציוה כשהוא ש"מ ואמר כל מה שיוציא אילן זה לעניים זכו העניים הפך ממ"ש ביו"ד לזה חילק דביו"ד מיירי בבריא ובח"מ מיירי בשכ"מ כמ"ש הב"ח שם לתרץ מאי דק"ל בסי' רי"ב דאיך מקדיש דבשלב"ל ותי' דבשכ"מ חיישי' לטרוף דעתו ואם הדבר כן הנה מרן בה' ערכין וחרמין שם בכ"מ הק' למה יזכו העניים כיון שהשכ"מ ליתיה בעולם והיורשי' לא נדרו ולא חל עליהם נדר מוריש ותי' שהיו לפני המצווה וכיון שאמר מורישם ושתקו סבור וקבל והו"ל כאילו נדרו הם ע"כ וא"כ כמרן נקטי' וכבר נשאלתי ע"ז בפאס ודנתי כן ושו"ר להרה"ג אשר לשלמה הנד"מ שהאריך בזה. שוב התבוננתי דאפשר טעם הרדב"ז הוא ממ"ש בסי' רנ"ג ש"מ שאמר הלואתי וכו' לפלוני דבריו קיימים וא"ץ מע"ג וה"ט דכיון דאיתא בבריא בקנין איתיה בשכ"מ בלא קנין משא"כ דבשלב"ל דליתיה בבריא כלל וא"כ דין הרדב"ז איתיה גם למרן. והגם דזה הלואת גוי ונסתפק שם מור"ם אם יוכל להקנותה עיין בפת"ש משם עבוה"ג סי' י"א ונוב"י תנינא סי' מ"ה ומכלל דברי הנוב"י משמע דלמרן ס"ל דשטר של גוי נקנה במתנת שכ"מ והדבר צ"י:
לכן בחרתי לדון בין הבעל והבת היורשת דאורייתא אשר יגבר כחה נגד הבעל וכמו שית' לקמן. וראשית כל אראה בטענתה שהמעות שהי"ל בבאנק קודם הנישואין ולא נגבו עד היום דהו"ל ראוי כבר זה מפורש בסי"ץ דאין הבעל יורש והגם שהם בבאנק כבר כתב בחיים שאל ח"ב סי' ע"ד משם הגו"ר אה"ע סי' י"ט ועמו מהר"י הלוי ז"ל והשאלת יעב"ץ ח"ב סי' ל"א דהבאנקו הוי ראוי אפי' אי שאר מלוה חשיב מוחזק כיון דפורעים רבית בשכר המתנה כו"ך לשנה חשיב ראוי לגמרי ותמה על מורה שהורה דהוי מוחזק כי נעלמו דבריהם ממנו. גם השער אשר באסיפתו לסי' רע"ח הביא ממהר"ח חזן ומהר"א אריפול ז"ל דקיימי בשטת הגו"ר ז"ל והגם דהרב ח"ש שם הביא דבס' שתי הלחם מחלק בענין הבאנקוס וצריך להתיישב בדבר. והרב שואל ומשיב מהדורא ה' הנק' דברי שאול סי' ע"א הביא דברי הנוב"י קמא ח"מ סי' ל"ד שדן באובליגציון דהוי ראוי ורצה לדחות דהוי גופן ממון וכו' וסיים מיהו י"ל דמשום שהשער עולה ויורד לא הוי מוחזק ולפ"ז גם הבאנקוס בשעת שערוריה שעולים ויורדים ל"מ מוחזק וזה צ"ע ע"כ הרי דמספק"ל בשעת שערוריה. מ"מ אין ספקם מוציא מודאי הרבנים הנז' דלא חילקו ורבים נינהו ועיין להיא"ה בהגה"ט אוכ"א הבי"ד הגו"ר בלי חולק:
אפס צריך לעמוד במה ששמעתי כי הבאנק הנז' הוא של שימינדיפיר והוגד לי שיש בו שני מינים הא' נק' אובליגיציון דהיינו שהקומפ' לוקחת ברבית קצוב לזמן. והב' נק' אקסיו'ן היינו שקונה הנייר שלהם יש לו חלק בגוף השימינדיפיר ובריוח והפסד וכו' והשתא ל"מ אם הניירות הללו אובליגציון דיש להם דין מלוה כנז' ואין הבעל יורש. אלא גם אם הם אקסיון וכתב מור"ם ח"מ סי' רע"ח דמי שיש לו שותפות ביד אחרים מיקרי מוחזק מ"מ יש לחלק ולומר דאין זה רק בנשתתפו במטלטלים ואיתנהו בעינייהו משא"כ בשות' כזה דהשות' אינם נותנים רק מעות והממונים של הקומ' שעוסקים בשכר הם מחליפים המעות במטלטלים ומוציאים לתקן הדרכים וכו' נראה דאין זה אלא עסקא שנותנים לאחרים להתעסק במעותיהם. ועיין לפת"ש סק"נ שכתב משם חוט השני סי' א' לחלק בזה. וא"כ הנה בעסקא ג' מחלוקות בדבר דלמהר"י אדרבי סי' ע"ח וכן הסכים נה"מ סי' רע"ח בין פלגא מלוה בין פלגא פקדון הוי ראוי כיון שיש רשות למתעסק להוציא הכל ולהרדב"ז ח"ג סי' תקס"ד וכ"פ פנ"י החדש ח"ב סי' ק"ד דפ"מ הוי ראוי ופ"פ מוחזק והראיה מדקי"ל שביעית משמטת פ"מ (שער המשפט סי' רע"ח תמה דהרדב"ז גופיה ח"א סי' רי"ד הצ"ע על מהר"ם שכתב שביעית משמטת פ"מ) ולהרב בי"ע סוה"ס דקי"ט משם רבו אפי' פ"מ מוחזק הוי (שע"א באסי' לסי' רע"ח תמה על הסו' מוחזק והביא הרבה פוס' דראוי הוי) ואני תמיה דכיון דבח"מ סי' ס"ז פסק בש"ע דפ"מ נשמטת והוא ממקומות שקבלו דעתו איך פסק דמוחזק הוי (עיין במשפט"י הנד"מ ח"א סי' שפ"ח דאע"ג דשביעי' משמטת משום דהיא לאחריותו מ"מ לגבי בכור הוי מוחזק כיון שיכול לעכב עליו מלהוציאה בכל אשר ימצא לו מיקרי והביא שמהריק"ש כ"כ). ולפי שטת ההוראה ראוי לפסוק כדעה האמצעית דפ"מ ראוי ופ"פ מוחזק ובפרט שדעת הש"ע נוטה לזה. (עיין לשביו"ט אה"ע סי' וי"ו מ"ש בזה) וכ"ש דגם בפ"פ יש לדון כיון שהם מחוץ לעיר חשיב גם ממון השות' ראוי דעלול לנזקין וכמ"ש מהרבי"ע שם והבי"ר מהמבי"ט ח"א סי' רפ"ד ורפ"ה. ואני מצאתי כדבריו בפיה"מ להרמב"ם ז"ל ולרע"ב בכתובות מ"ג ועיין לנח"ב ח"ב אה"ע סי"ך שאם ראו הראשונים דבריהם ל"א דפ"פ הוי מוחזק (ומש"ש דהרמב"ם חזר בו בחבורו לא מצאנוהו. ועיין באשר לשלמה סי' מ"ח כתב דל"א רק בכתו' בנ"ד דלא תקנוה לעקור ירושה לפיכך אפי' פקדון שמחו"ל מיקרי ראוי משא"כ בעלמא ועיין אה"ע סי' קי"א) והגם דבתשו' מהרי"א והרבנים שעמו כתבו דמה שביד השותף אפי' מחו"ל הוי מוחזק והביאו כן ממהריק"ו וכן הבי"ד גם הב"י בסי' רע"ח. וכן תמה שער אשר שם על מהרבי"ע דהמבי"ט עצמו כתב בממון השות' שחוץ לעיר הוי מוחזק וכ"כ מהריק"ש מ"מ הוי ס"ס שמא ה' כאומרים דגם פ"פ הוי ראוי ואת"ל כאומרים דהוי מוחזק שמא בחוץ לעיר הוי ראוי ויש מח' בפוס' אם מוציאים ממון מיד המוחזק והגם דהסכמת האחרונים דכל שאתה מרבה ספקות אין מוציאין מהמוחזק לקמן ית' בעז"ה דהבת היא המוחזקת נגד הבעל:
והגם דיש לעמוד בזה במה שהק' הפוס' בסי' נ"ג גבי פוסק מעות לחתנו ומתה בתו דאמאי איפליגו רש"י ור"ת אם גובה החתן מכח אומדנא שלא נתן אלא ע"מ שתהנה בתו ולא הסכימו כולם דאינו יורש משום דהוו מלוה והוי ראוי והפנ"י על דמ"ז תי' דיש לחלק בין מלוה לנדוניא דהפסקא היתה אדעתא דחתניה. והשו"מ באותה תשו' כתב דבסי' נ"ג מיירי בשטר ממרנ'י דהוי מוחזק. (ולדעתי דבסי' נ"ג איירי בפסיקתא דקי"ל נקנים באמירה והו"ל כהקדש דאמירה כמסירה והו"ל כבאו לידה וחזרה והלוית דקי"ל בסי"ץ דהוי מוחזק) והאבני מלואים בסי"ץ לאה"ע חילק דאם הכניסה המלוה בנצ"ב הויא מוחזק. והיא"ה בהגה"ט אוי"ט הביא כי החו"י סי' קכ"ב ס"ל דגם בהכניסה בנצ"ב הוי ראוי אבל השבו"י ח"ב סי' קל"א הוא והרב השואל ס"ל דהוי מוחזק והשבו"י נסתייע בזה מהרב ד"ן אה"ע סי' ס' ומהר"יטץ סי' רמ"ט וא"כ כשיתברר בנד"ז דהכניסה הנירות הנז' בנדונייתה נפל היסוד שסמכנו עליו דמזה הוי ראוי עכ"ז מלבד מ"ש דהבת היא המוחזקת ויש לה על מה לסמוך דלא חילקו בין הכניסה בנדוניתה ללא הכניסה. עוד בה עיין להחק"ל אה"ע סי' מ"ה האריך בזה ואסיק דכל מחלוקתם הוא בנצ"ב אבל בנכ"מ לא נמצא מי שיאמר דגם הם מוחזק זולת הד"ן ז"ל ובהא ה' כרבים ונד"ז הנה כתוב בשאלה שהתנה האב על הבעל ובתו שאין להם רק פירות הם וזרעם וכו' ובזה הו"ל כנכ"מ ממש שאין לבעל אלא הפירות:
והגם שהרגישו בזה רבני העיר וכתבו דהא בעת השלום חידשו ביניהם שהבעל קבלם כנצ"ב ובעבור עשרים שנה יקבלם להסתחר. יפה השיבו לעומתם דכ"ז לא נעשה רק אם יתקיים הש' ובהפרדם ולא נתקיים המעשה התנאי בטל וז"פ בסי' רמ"א וסי' ר"ז ואפי' לא נכתב התנאי רק באמירה סגי כמש"ש ואפי' לא נאמר נמי כיון דיש אומד"ד דלא עשתה כן רק לשבת בשלום אתו הנה מור"ם שם פסק דבאומד"ד מבטלין המכר וכ"ש דנד"ז הוא מתנה וזה אפי' באומדנא כל דהו אמרי' דברים שבלב ה"ד ע"ש ובסמ"ע ולדידי אין אנו צריכים לזה ובלא"ה נתבטל התנאי מצד אחר כיון דלא הגיע הדבר עד עשרים שנה ולא קבל המעות אזי גם מצדו בטל מה שקבלם ע"ע כנצ"ב וכמ"ש ביו"ד סי' רל"ו גבי איש ואשה שנשבעו להנשא זל"ז לזמן קבוע שמי שעבר על התנאי אסור לו להנשא והב' הותר והגם דהכא לא בטלה היא אלא דמלאך המות קטלה. עיין להרב חוקי חיים סי' ט"ו שנתעורר בזה והביא ממהרש"ך ח"ג סי' ן' ומהרמ"ג סי' נ"ו דגם במיתה מיקרי קיים תנאו והוכיח כן ממ"ש באה"ע סי' קמ"ג ה"ז גיטך ע"מ שתתני לי ק"ק זוז מכאן ועד למ"ד יום ומת תוך ל' יום דהגט בטל ע"ש. ועוד דמעי' כבר קדם תנאי האב עליהם שאין להם אלא פירות וא"ת מה כח האב יפה להתנות בממונה י"ל משום שלא נשבעה שבו' האל' היה זה בכלל הפשר שאם יעברו ליגע בקרן לא נמחל חיוב השבועה והדר כל הממון לבת שאין לנו לומר מילי דכדי נינהו דהא קי"ל בח"מ סי' ס"א מדקדקין לשון השטר ואין לומר דלא גמירי ע"ש והכא אין לנו לקיים תנאי האב הנז' רק באופן זה. ונמצא שאין כח בידם במה שחידשו ביניהם אח"ך ואינם אלא כנ"מ דההלכה בהם דמלוה דידהו הויא ראוי. ומטעם התנאי הנז' יש לדון באו"א שהם ראוי כיון שאין יכולת בידם לגבותם ועיין במור"ם אה"ע סי' ק' פסק במי שהתנה על בנו שלא יירש נכסי' עד זמן פ' דהוי ראוי והגם דהש"עא שם או"ח הביא זאת וגם דברי מהרשד"ם בדומה לה ותמה ע"ז כיון דמרן לא ידענו דעתו בזה ומור"ם פסקה כבר ידוע דבכגו"ד פוס' כמור"ם במקום החולקים. וכ"ש דמצד אחר נראה לע"ד שאין מי שיאמר בנד"ז דהוי מוחזק כיון שהניירות הנז' אינם כתובי' על שמה ואינם תחח"י ואין שום ראיה בידה שהם שלה והאב התנה שלא תאכל רק פירות וממי' אם תרצה לבטל התנאי לא ימסרם בידה וכן היורשי' שעתה תחת"י יודעים כל זה א"כ איך יקרא מוחזק אפי' אם הם פקדון או שות' בבאנק במה תגבם. ועוד לפי מה שהבנתי מהענין והפשרים הנמצאים שנעשו בין האשה ואביה אפוט' הבת הוא שטרם גבית כתו' קנה הניירות הנז' מנכסי המת ובעת הגבייה שלא היה די בשאר נכסים להגבותה זיכה לה בע"פ אותם ניירות לתש' והשתא הנה קי"ל בח"מ סי' ק"ה דאפוט' ידו כיד היתומים ואפי' נכתב השטר על שמו עיין בסי' ס"ו דידם כידו והרי הניירות הנז' הם לזכות היתומה. וא"כ בעת שזיכה אותם לא' במה קנתה אותם הלא קי"ל בסי' ס"ו דאפי' שטר העשוי בעש"ג בענין שהוא כשר בעי כתו"מ ואפי' אם כתוב דמשתעבד לכל המוציאו כתוב שם בהגה דנקנה בחליפין או במסירה ובש"ך שם כתב דוקא במסירה והכא לא כתי' ולא חליפין ולא מסי' איכא (ויוכלו לומר חזרו וקנאום ממנה כמ"ש באה"ט מהט"ז דדינם כמטלטלין) ובמה נקנו דגם הודאה שהם שלה אין בידה וא"כ נשארו לזכות היתומה ולא הי"ל עליה כ"א תביעת כתו' בע"פ דהוייא ודאי ראוי ואינו יורשה ול"מ למטען ליורש הוא הבעל דמסתמא הקנה לה כהוגן כיון דהבת יורשת נמי ועיין בסמ"ע בסי' ק"ח דל"ט ליורש לחוב ליורש כנגדו רק להחזיק הממון שבידו והכא אין הממון ביד הבעל. ומעתה לפי כל האמור אין שום זכות לבעל בנכסיה שבבאנקו ואם יש לדון הוא על שאר הנכסים קו"ט שבידה:
ותחילה נשיב על השאלה שאם יזכה הבעל במקצת נכסים צרכי קבורתה וכו' אמאן רמי ונראה דהכל רמי אבעל ובתה לא תשלם כלום ממאי דאיבע"ל בכתו' דמ"ג שומרת יבם מי קוברה יורשי הבעל דקא ירתי כתו' או יורשי האב דירתי נ"מ ופשיט מדתנן יורשיה יורשי כתו' חייבים בקבורתה איזוהי אלמנה שיש לה שני יורשים שו"י ע"כ וכ"פ באה"ע סי' ק"ס דיורשי הבעל חייבים בכל קבורתה. ומינה לכל אשה שירש הבעל מקצת מממונה כמו שמוכח ממה שהק' התו' שם לרש"י שפי' דשו"י אין ליורשי הבעל רק מנה ק"ק הא אמרי' קבורתה תחת נדונייתה ותי' דשו"י היתה ראויה ליטול מנה ק"ק דיבם כאחר דמי ואותו שעבוד שמכנסת ליבם הוי כנדוניא משא"ך ארוסה שלא הכניסה כלום לפיכך אינו קוברה ע"כ הרי השוו ארוסה לשו"י וס"ל דכל שיורש ממנה כל שהו נדוניא חייב בקבורתה הכל. וכן למד הערה"ש סי"ץ משו"י למי שנפל הבית עליו ועל אשתו דהבעל אינו יורש כ"א חצי נצ"ב ועכ"ז חייב בכל קבורתה גם היא"ה בסי' פ"ט הגה"ט כ"כ משם התשב"ץ ח"ב סי' רס"ה ומהריט"ץ סי' ס"א ותו"ח סי' פ"ו והמשד"ר ח"ב לסי' פ"ט כ"כ והביא מתשב"ץ ח"ב סי' רצ"ב. גם בתקנת מראכש שבס' ברית אבות גבי מתה בלא זרע דתקנו שהבעל יורש שני שלישים ויורשיה שליש הטילו כל צ"ק על חלק הבעל והגם דבסוס"י נ"ג גבי תקנות שום יש מח' בזה דלהח"מ סקטו"ב ס"ל דכיון דיורשיה נוטלים מחצה יפרעו חצי קבורתה ולהב"ש סקי"א הכל על הבעל והיא"ה שם כתב דשבו"י ח"ג סי' קכ"ב ומהריט"ץ סי' ס"א ס"ל כב"ש והשב יעקב סי' כ"ח וטיב קדושין ס"ל כח"מ ע"ש מ"מ הגם שאין ספריהם בידי לדידי חזי דס"ל לחלק בין שו"י ודכוותה דמצד הדין לא יטול הבעל רק מקצת דעכ"ז חייב בקבורה דכך הוא מתנאי כתו' משא"ך כשזוכה בכל מהדין ורק מצד התקנה הפקיעו זכותו לא ראו לחייבו כ"ך גם בכל צרכי קבורה ובזה סרה תמיהת הב"ש על הח"מ (שוב בא לידי ס' שב יעקב וראיתי שכתב קרוב לזה. גם מצאתי ס' סמיכה לחיים וראיתיו בדס"ט האריך בזה וכתב חי' זה מהרדב"ז ז"ל) וא"כ נד"ז שהופקע זכותו מהדין כל צ"ק עליו רמיא וכ"ש אם מוגאדור הולכים בתקנות מראכיש אז גם אם היה מהתקנה הוא חייב. ואם מפני דהשתא קיימינן במונח שהיא מורדת עליו ובסי' ע"ז מבואר דאחר הזמן שהפסידה כתובתה אין הבעל חייב בקבורתה ע"ש בד"מ וח"מ סקי"ג וב"ש שם ובקצור דיני מורדת. משום הא לא איריא דהתם מיירי כשלא יש מה לירש או שיש לירש ואינו רוצה (ומ"ש אינו חייב בקבורתה אעפ"י שיורשה ר"ל אעפ"י שהדי"ן ליורשה לא מפנ"ז תקרא אגידא ביה לקוברה גם אם לא יירש) אבל כשיש לירש ורוצה פשיטא דלא יירש עד שיקבור וכ"כ הח"מ סקי"ב לדעת הב"ח דפוטר הבעל מקבורה משום דאעפ"י שזוכה בחייה במה שתפסה מספק אינו מחוייב לקוברה מס' דלפ"ז אינו יורש מה שתפסה מאחר שאינו רוצה לקוברה ע"כ וממילא מובן שאם רוצה לירש מחוייב לקבור. וכ"כ הב"ש סקט"ז דאם רוצה לירש יקבור ע"ש (מש"ש דלא כמשמעות הב"ח לא ידעתי מאי משמע להפך ומ"ש אינו חייב בקבורה אעפ"י שיורשה כבר כתבתי ביאורו) וד"ב:
אבל נראה לדון דאינה מורדת ולא יירש גם הנכסי' המוחזקים וכמ"ש לקמן בע"ה והגם דיש מעב"ד דהיא מורדת וב"ד בתר ב"ד לא דייקי מה אעשה דגזרת עירין פתגמא לעיין בזה ועיין בסמ"ל דנ"ו שכתב מהרדב"ז דדי"ז דוקא בזמן הש"ס וכו' והגם דמרן באבק"ר סי' כ"א פליג מודה הוא בדין זה גם כתב מהרדב"ז דכשאינו מבורר פסקם אם מהדין אם מהפשרא לא דייקי אבל כשניכר שדנו מהדין דייקי ובדס"ב הביא מחסדי דוד דהאידנא שהכל כתוב על ספר דייקי אפי' אם הם ב"ד שלם ואפי' במילתא דרבנן ע"ש וע"ז סמכתי ודקדקתי במעב"ד שלהם וז"ל ירדו לדין הבעל פ' והמורשה מאשתו וכו' אשר זה ט' שנים לא קרב זא"ז וכו' ותבע המורשה לבעל הנז' לעשות מה שהדי"ן לרחק או לקרב וכו' והבעל השיב שאינו יכול עוד לשבת עם אשתו הנז' בשום אופן שבעולם והמציא לפנינו קב"ע כמה עלבון סבל ממנה וכו' ואמרה שלא יוסיף עוד לבא אצלה ושאינה רוצה אותו בשום אופן גם המציא לפנינו התראות ב"ד ע"י סובדי"ץ שאם לא תחזור בה תפסיד כתו' ולא השגיחה בדבריהם גם הב"ד עצמם הלכו אצלה ודברו עמה אולי תחזור ואם לא תחזור בה תהיה מורדת ולא השגיחה וכו' ובכן נענה מן הדין שהאשה הנז' היא מורדת ע"כ והרשות ביד הבעל ליש"א אחרת עליה ואם ירצה לגרשה תטול בלאותיה הקיימים אשר הם תחת"י דוקא ומה שאבד אבד ולא תטול משל בעלה כלום ואין לה כתובה ולא תנאי כתו' ומה שתחת"י מנכסי בעלה תחזירהו לו כמבו' כ"ז באה"ע סי' ס"ז עכ"ל ואני תמיה דכיון דפסקו דינה כמורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה ולפיכך גם מבלאותי' לא תטול רק מה שתחת ידה. א"כ מדוע לא הכריזו עליה ד' שבתות דהוא דינא דגמ' וש"ע והגם דהגמ' כתבו משם ישי' בבליות דלא עבוד הכרזה הנה הרמב"ם כתב שאין לילך אחר מנהגי הישיבות ואנו אין לנו אלא דברי הש"ע. ועיין להמבי"ט ח"א סי' רס"ט ביטל מעב"ד דמורדת משום העדר ההכרזות גם משפט"י לכמהרפ"ב ז"ל דהוא מגדולי המערב בח"א סי' רנ"ה כ"כ. עוד בה דבהמלכת ב"ד לא ביארו לה שתפסיד כתו' רק שתהיה מורדת ואטו נשי דינא גמירי מהו פי' מורדת ומאי נ"מ ועיין להרדב"ז ח"א סי' קע"ז הבי"ד הכנה"ג בהגה"ט אוכ"ב דבעי להתרות בה תרתי שתפסיד כתו' ושאין כופין לבעל לגרש ואז כשלא חזרה בה תפסיד כתו' ועיין בס' מעין גנים לסי' ע"ז כתב הטעם להמלכת ב"ד ולא סגי בהתראות מפני שתתבייש מהם וגם כשתשמע שהסכימו לפסוק הדין ולתת ביד הבעל תאמת הדבר ותחזור בה ע"כ והכא לא זה ולא זאת דמלבד שלא ביארו לה הפסד הכתו' גם לא הודיעוה שמוכנים לפסוק הדין וגם באמת לא פסקוהו עד אחר שתבע המורשה שלה לרחק או לקרב ומתחילה חשבה שהכל רק לאיום וגזום. וכיון שכן נראה דהדין חוזר לפי המבואר בח"מ סי' כ"ה. ואין לקיים ענין זה מטעם מנהג דתנאי המנהג לקיומו רבים הם ובעי עפ"י הותיקין. ושבא הדבר לקו הדין ודנוהו הב"ד כמה פעמים עיין להרב מר ואהלות אה"ע סי' י"ב וסמ"ל דנ"ה ובדנ"ו כתב דדין שנתברר לזכות בחד מרוב הפוס' או מקי"ל אין לסותרו משום מעשה רב ואין להאשה הזאת דין מורדת ואדרבה נראה דהבעל הנז' הוא המורד כיון שתבעו המורשה לרחק או לקרב והשיב שלא יוכל עוד לשבת עמה נראה דדבור זה לשון מרד הוא כמ"ש מהרא"ש סי' קפ"ז דהאומרת איני רוצה בו שנאתיו לא נק' עוד בעלי הוי לשון מרד ע"ש וה"ה למורד ואיהו ל"ב לא התראה ולא הכרזה וכבר האחרונים עמדו מה בין זה למדיר בסי' ע"ד דממתינים לו שבעה ימים ואילו זה הוי מורד מיד ע"ע. ואפי' אם. יאמר דמתוך כעס וקטטה השיב כן ג"ז נק' מורד וכמ"ש מור"ם בהגה והח"מ בקצור דיני מורדת דגם מתוך כעס וקטטה הויא מורדת וה"ה למורד. וגם אם יאמר דבטעות הואי מפני שסמך על ההתראות שבידו שהתרה בה גם זה אינו מציל כיון שעדין לא שמע פסק הדינים מאין ידע שהיא מורדת ולא היה לו להשיב אלא שהוא מוכן למה שהדי"ן אם לא שהסכים בין כך ובין כך למרוד בה. והשתא דיש לו דין מורד הנה בד"מ סי"ץ כתב משם הגמ"ר דמורד אינו יורש ורצה לתלות זה במח' הרשב"ם והרי"ף והרא"ש בנתן עיניו לגרש דלרשב"ם אינו יורש ולדידהו יורש וכתב דבמורד כ"ע מודו דאינו יורש ול"פ אלא התם שלא מנע ממנה מנהגי אישות עד יום מותה וצ"ע ונראה דבהגה הסכים לחילוק זה כי בנתן עיניו לגרש פסק בפשי' דיורש ובמורד פסק בשם י"א דאינו יורש ומ"ש בלשון י"א נראה משום דלא הוזכרה בפי' בפוס' רבים. וכ"כ הב"ח בתשו' כ"ד להדיא דמורם פסק בהגה דמורד אינו יורש. גם הרב"ה בסי' ע"ז כתב נראה דמורד אינו יורש וכ"כ בהגה סי"ץ וכו' גם הב"ש סי' ע"ז כתב לכאורה נראה מהרי"ף והרא"ש דמורד יורש וכ"כ הרא"ם סי' למ"ד אלא ששה"ג כתב דאינו יורש וכ"פ מורם בסי"ץ ועיין בד"מ ע"כ משמע שמור"ם כ"ד דאינו יורש וסומך על חי' שבד"מ ועם שבסי"ץ תמה על חי' הכ"מ וכתב ולכאורה נראה דדעת שה"ג יחידאה מ"מ לא כתב זה רק בלשון לכאורה וגם מ"מ די במה שהודה דדעת מור"ם כשה"ג. וכבר ידוע דבמערב מקום השאלה סומכי' להלכה כמורם במקום ששתק מרן ולא עוד אלא דלפי מ"ש הב"ח בפסקיו דהרא"ם ל"א דיורש אלא בנ"ד דמרד משום דמאיסא ליה ורצה לגרש והיא מעכבת משום חרגמ"ה וא"כ היא יושבת ומצפה עליו לפיכך יורשה משא"ך בבעינא לה ומצערנא לה גם הרא"ם יודה דאינו יורש כי העיכוב בא. מצדו ע"ש א"כ בנ"ד דלא תוכל לעכבו מלגרש כי יכולים הם לגרש האשה בע"כ ולא עוד אלא שתבעה לקרב או לרחק ולא אבה א"כ אין לך בעומ"ץ יותר מזה ואינו יורש. ובזה נצא י"ח מ"ש הבי"ע ח"ב דפ"ז דאפשר של"א מור"ם דאינו יורש רק בנגמר דינו לגרש והוא נחבא ומשתמיט וכו' דמלבד דשאר הפוס' לא חלקו בזה וגם הוא בדרך אפשר אמרה. עוד הרי בנ"ד תבעה לרחק והוא ברח. ובזה ניחא נמי מ"ש השבו"י ח"ב סי' ק"מ במורד ולענין ירושת הבעל יש מח' בין הפוס' וכיון שכתו' ביד שליש אם מתה היא בחייו יורש הבעל מחצה והם מחצה וכן דנתי ה' למעשה ע"כ די"ל דהתם מיירי שהיה רוצה לגרש והיא מעכבת משום חרגמ"ה דבזה יש מח' הרא"ם ומור"ם וכנז' לדעת הב"ח משא"ך בנ"ד דהיא תובעת להתגרש והוא מעכב כ"ע מודו דלא יירש כלום. גם מ"ש הרב ויאמר יצחק וכן הרב חוקי חיים סי' ט"ו באיש ואשה שהסכימו לגרושין וקבעו זמן לגט ואדביני ביני מתה דיורשה ונראה שם אע"ג דלא היה נוהג עמה מנהג אישות ל"ש בנד"ז דהתם שאני שנשתוו שניהם ומניעת האישות לאו מיניה לחוד היא משא"ך נד"ז שהיא תובעת לרחק או לקרב כמ"ש במעב"ד וגם יש עדים כשרים שכמה פעמים הלכו משמה אליו לשוב אליה ולא אבה א"כ העיכוב מצדו ואין דעתיה עילווה רק עיניו נתן בממון שאם תמות יירשנה וה"ז דומה למ"ש מור"ם המקדש ברמאות תחבולות וכו' והח"מ שם כתב אינו יורש דהוא עשה שלא כהוגן ואינו נשכר וה"ן דכוותיה. ועלה בדעתי לדון בזה גם אי יהיבנא לה דין מורדת דכיון דחזרה אח"כ לפייסו לשוב ולא אבה פקע מיניה דין זה ונהי דמור"ם בהגה כתב דלאחר יב"ח לא מהני חזרתה י"ל דהיינו לענין שנמחל שעבוד כתו' וצריך לחדש לה כתו' כשירצה לקיימה אבל מהני חזרתה שאם יעכב מלשוב איהו ניהו המורד וה"ז דומה למ"ש ביו"ד סי' של"ד דאם עשה מה שיש לו לעשות ולא נתפייס החכם מתירין לו נדויו ע"ש וגם סימנים לזה ממ"ש הב"ש בסי' נ"ו אהך דהגיע זמן ולא נישאו אוכלות משלו וקי"ל דאם עכבו אונס פטור ממזונות שאם עבר האונס חזר לחיובו ע"ש וגם ממ"ש יא"ה בסי"ץ הגה"ט משם זקן אהרן סי' ר"ז ומהריט"ץ סי' ר"ך דלדעת הרשב"ם בנתן עיניו לגרש דאינו יורש מ"מ אם חזר ושלח לפייס מודה דיורשה א"כ כל המאבד זכותו מסבה וחזר בו הדר לקבעיה קמא וה"ן במורדת כי חזרה בה תיהדר לזכיותיה גם ממ"ש מור"ם שאם רוצה לגרש אחר יב"ח צריכה לקבל גט בע"כ או מתירין לו ליש"א אחרת דאין כח ביד האשה לעגנו לעולם (גם במקום חרגמ"ה) משמע שאם תרצה לחזור גם אחר יב"ח דאז לא יתעגן לעולם אנה"ן דרביע עליה חרגמ"ה וממילא יש ללמוד דה"ה שאם לא יאבה הוא המורד (עיין במבי"ט ח"א סי' רס"ד שאל השואל אם מהנייא חזרתה לחייבו בכתו' ותנאיה ולא השיבו ע"ז) אלא מפני שראיתי להרשב"א סי' תתקס"א והר"ן פ' אעפ"י כתבו דל"מ חזרתה מט' מה הועילו חכמים בתקנתם והר"ן הוסיף דא"כ תעגננו לעולם. וטעם מה הועילו שייך גם על מ"ש ואין בידי ס' לברר האמת בזה לכן עמד הקנה ומ"מ נראה דמ"ש די להפקיע ירוה"ב הזה גם במוחזק:
ולחזק כח הבת היורשת בזה כי לא תירא ולא תחת מקול נוגש אשר יביא סברות וס' במ"ש מרו"ס אשיבה ידי לברר כי היא המוחזקת ולה משפט הגאולה להרים דגל הקי"ל והנה ראיתי לחק"ל אה"ע סי' מ"ה הביא ממהר"א הלוי ז"ל דחשיב ליורשי האשה מוחזקים מב' טעמים א') משם מוצל מאש סי' מ"ב דכשיש ס' בנכסי' אם הם ראוי או מוחזק הו"ל הבעל ס' ויורשיה ודאי ואין ס' מוציא מידי ודאי ואני מצאתי ליא"ה סי"ץ הגב"י הביא זה משמו ומאדמ"ק ח"א סי' נ"ט וכן ערה"ש שם הביאו מפרמ"א ח"א סי' קי"ד וכתב דזה דומה למ"ש בפ' החולץ ס' ויבם שבאו לחלוק בנכסי סבא וכו' דאין הס' מוציא מידי ודאי היבם והביא ממש"ץ ח"ג סי' ך' שכ"כ (בראותי דברי פרמ"א בשרשן דמיירי בנפל ס' בעיקר. הירושה אם הבעל יורש וכ"כ ב"ח בתשו' כ"ד בנפל ס' בעיקר הירושה עלה ע"ד לחלק מזה לנפל ס' בנכסים אי הוו ראוי או מוחזק כדין הבכור דבב"ב דקכ"ז אמרו האי דממעט קרא בכור ולא ס' לאפוקי מאי ופרשב"ם דאי לאפוקי ס' בכור דלא שקיל חלק בכורה פשיטא אא"כ מייתי ראיה שהוא בכור ע"כ מובן מזה דכשיש ס' אם הוא בכור לא שקיל כלום דאי ר"ל דלא שקיל חצי חלק בכורה לימא דלהכי אתא מיעוטא שלא יטול כלום ועכ"ז במלוה שעל הבכור דהוי ס' ראוי או מוחזק קי"ל בסי' רע"ח דחולקין והרי חי' יש בין ס' דעיקר ירושה לס' דנכסים ושו"ר לשער המשפט בסי' רע"ח רצה לחלק בזה והוכיח כן ממ"ש התו' שם ודחה דשאני מלות הבן דלהוצאה ניתנה וכשנפל ס' קיימא ליה ברשותיה ולא מ"מ אבל שאר ספיקי גם בנכסים הם כס' בעיקר הירושה והבי"ר לזה ממ"ש בח"מ סי' ר"פ בראובן שאמר לשמעון אחיו לוי אחינו הוא דראובן יטול שליש בירושה ולוי שתות ושמעו' מחצה מת לוי יחזור השתות לראובן נפלו ללוי נכסי' ממקום אחר יירשו בשוה השביח השתות שבח המגיע לכתפים יחלוקו ושאין מגיע לכתפים הכל לראובן וה"ה כתב משום דאין מגיע בעייא וסלקא בתיקו ושמעון ס' ואין ס' מוציא מידי ראובן הודאי ואם יש לחלק הרי השבח הוא ס' בנכסים וליהוי ס' וס' ויחלוקו אל"ו אין חילוק) והרב ערה"ש הכי פשיט"ל דגם בס' בנכסים היורשים מוחזקים והרב עדוב"י סי' ך' כתב דהבעל ס' ויורשי' ודאי ואין ס' מוציא מידי ודאי ויליף לה ממ"ש ר' אפרים גבי בע"ח דגם אי ס"ל שעבודא דאורייתא אי מספק"ל אי גבי בראוי אין ס' דידיה מוציא מודאי דאורייתא. ב') כתב משם שביתת יו"ט דכיון דירוה"ב דרבנן לא אתי ס' דרבנן ומפיק מידי יורשים דאורייתא. ועע"ז כתבו ג"כ הערה"ש שם ולמד כן מהתו' בב"ב דקנ"ח ע"א גבי נפל הבית עליו ועל אשתו נכסי' בחזקתן וכו' שהק' למ"ד נכסי' בחזקת יורשיה דמאי שנא מנפל עליו ועל אמו דאמרי' יחלוקו ותי' דהאי תנא סבר כמ"ד ירושת הבעל דרבנן ולכך היו בחזקת יורשיה ע"כ הרי דמשום דירוש"ה דרבנן לכן הם בחזקת יורשיה אפי' נצ"ב:
ויען כי טעם השני מורכב על היסוד דירוש"ה דרבנן נראה אי קי"ל הכי או לא כי הרב שער אשר אה"ע סי' ל"ו כתב דהרוב סו' ירוש"ה דאורייתא ואין לעשות מזה אפי' ספק והרב"ד ז"ל בסי' ע"א כתב להפך דה' כמ"ד ירוש"ה דרבנן דרבים נינהו. ולדידן נראה דראוי לתפוס דירוש"ה דרבנן כי מרן בס' בד"ה ח"מ סי' כ"ה והבי"ד בכנה"ג כללי הקי"ל דבמערב וא"י פוסקים כהרמב"ם זולת באיזה מקומות שלא נראו להם דבריו וא"כ הנה הרמב"ם כתב להדיא בפ"א מנחלות ובפ"ו דירוש"ה מדרבנן וכ"כ רב אד"א בס' באמ"ח מד"ק ואילך דלמערב כן ידונו דירוש"ה מד"ס ומוכח משם דיורשי האשה מוחזקים ועוד לפי השרש שהשריש מרן לפסוק כב' עמודי הוראה הנה גם הרא"ש ס"ל כהרמב"ם כי בפסקיו לפ' מי שמת דקמ"ו כתב ועוד תמיהא לי מה ענין אכילת פירות דהיא תק"ח ואפ"ל שלא תקנו כשנתן עיניו לגרש לירוש"ה דאורייתא ומי הפקיע ירושתו ע"כ והפלפלא חריפתא תמה עליו דבש"ס מסקינן דירוש"ה דרבנן וגם שהוא עצמו במקו"א כ"כ ולזה כתב דלאו דוקא קאמר אלא משום דחכמים עשו חזוק לדבריהם כשל תורה ע"ש גם הב"ח בתשו' כ"ד כתב דר"ל שלרשב"ג דס"ל דאורייתא אין להביא ראיה לאכילת פירות דלכ"ע דרבנן ונמצא דתרוייהו רבנן ס' בדעת הרא"ש להלכה דירוש"ה דרבנן ויש להוכיח כן גם ממרן בסי' צ"ב שהק' על הטור במ"ש דירוש"ה דאורייתא דלא דק דבפ' הכותב אמר רב ירוש"ה דרבנן אלא שה"ה כתב דבסו"פ מי שמת משמע שהיא מה"ת ושזה דעת הראב"ד והרשב"א ז"ל ומדלא תי' דהטור בשטת אביו בפסקים אמרה משמע דפשיט"ל דהרא"ש ס"ל דרבנן. ומריהטת קו' משמע דגם הוא ז"ל סובר כן להלכה. ומכ"ז די והותר לדידן לתפוס כן להלכה ומה שיש לעמוד דמכח זה היה ראוי לפסוק בנפל הבית עליו ועל אשתו דנצ"ב הכל ליורשי' וכמ"ש התו' ואילו הם ז"ל פסקו דיחלוקו י"ל הטעם דהתם לא נפל הס' בעיקר הירושה דאם נודע ודאי שמתה האשה תחילה לא היה ס' שיורשי הבעל יורשי' והס' הוא מי מת תחילה ולכן כיון דהללו באים לירש והללו באים לירש הו"ל ס' וס' ויחלוקו ודלא כהתו' דלא חילקו בזה ובזה טוטו"ד למה שפסקו בס' נתגרשה דאין הבעל יורש ובנפל הבית יחלוקו ומאי שנא ולפמ"ש ניחא ודלא כמ"ש באה"ג וב"ש שם דבס' נתגרשה מה שאינו יורש הוא נ"מ אבל נצ"ב יחלוקו דלע"ד דבריהם תמוהים לפי מה שיראה הרואה לה"ה בה' נחלות ביקש למצוא מקור הדין דס' נתגרשה וכל המקומות שרצה ללמוד מהם אין חילוק בין נ"מ לנצ"ב ועוד דלא הביא הך דנפל הבית וכו' למילף מיניה ואם דינם שוה למה לו להביא מרחוק א"ו כמ"ש גם מה שתמה על טע"ז החק"ל שם דמאי נ"מ אם ירוש"ה דרבנן מ"מ זכה בהפקר ב"ד והשע"א השיגו דכשנפל הס' הדר ס' דרבנן ואין מוציא מדאורייתא ויישב לזה דהפקר ב"ד מדאורייתא הוא ע"ש יש לי לתמוה ע"ז דהא התו' כתבו כיון דהוא מדרבנן היורשי' מוחזקים ולא חשו להך דהפקר ב"ד והגם כי השע"א שם במה שהרגיש מכתו' בנ"ד ועשור נכסי דקי"ל בהו לא אתי ס' דרבנן ומפיק מודאי דאורייתא ול"ח להפקר ב"ד תי' דהתם משום שהס' הוא בעיקר התקנה ע"ש זה לא יועיל לתרץ מה שהקשיתי לפמש"ל דהגם דירוש"ה ברורה והס' בנפל הבית הוא רק מי מת תחילה עכ"ז ס"ל להתו' דמשום דהיא דרבנן הנכסי' בחזקת יורשיה ולא חשו משום הפקר ב"ד ולזה לענ"ד כי היסוד הזה לזכות יורשיה הוא חזק ואין מזיזין אותו:
אתאן השתא לטעם הא' דהבעל ס' והיורשי' ודאי הנה החק"ל והשע"א שם תמהו ע"ז דכיון דהבעל ודאי יורש במוחזק והיורשי' ודאי יורשי' בראוי והשתא נפל ס' בנכסים אם הם ראוי או מוחזק שקולים הם וס' וס' חשיבי וממה שהק' שם מבכור וגם הביא דברי עולת שמואל סי' ז' דאפי' למ"ד ירוש"ה דרבנן דינה לכל כשל תורה והבעל מוחזק. נראה דע' ז"ל דגם בנפל ס' בעיקר הירושה דעתו דס' וס' חשיבי ע"ש ולע"ד אתן טעם לסו' דהוי ס' וודאי משום כי מיום הולדה קדמה נחלה לשבטה הם יורשיה והבעל בא זכותו אח"כ לפיכך בברור לו יירש ובמסופק אמרי' ליה אייתי ראיה ושקול וה"ז דומה לס' ויבם בנכסי סבא דקי"ל שאין לס' כלום משום דזכות יבם קדמה משא"כ בנכסי המת דלא קדם זה אל זה קי"ל דיחלוקו והך דנפל הבית עליו ועל אשתו דחו' היינו כמ"ש לעיל שאין ס' בירוש"ה אלא מי קדם למות ובזה נדחה מה שהביא מבכור ופשוט דשאנ"ה דמעולם לא קדמה זכות הירושה לאחד יותר מחבירו ומה שדחה שע"א לראית עדוב"י מהך דר"א דהתם קדמה זכות היורשי' בראוי כבמוחזק ולזה יאמרו לבע"ח אייתי ראיה ושקול משא"ך בבעל וכו' הנה גם בבעל כתבנו דקדמה זכות היורשי' לו. וכבר אשכחן לרע"ק דקי"ל כוותיה בנפל הבית עליו ועל אמו דהנכסי' בחזקת יורשי האם משום שהוחזקה נחלה לאותו שבט. והגם שהתו' שם הק' אמאי ל"א כן בנפל הבית עליו ועל אשתו ותי' דמשום שקבלן באחריות הו"ל כמוחזק ע"ש משם ראיה דגם בירוש"ה אמרי' הוחזקה נחלה לשבטה רק התם דברור שהבעל יורש והס' מי מת תחילה אמרו דמשום האחריות הו"ל כמוחזק משא"ך כשנפל ס' בירושה או בנכסים דהוי ס' אם מוחזק בהם וחייב באחריותם ודאי נימא הוחזקה נחלה לשבטה ומ"ש החק"ל להק' להסו' דהבעל ס' והיורשים ודאי אמאי אם תפס הבעל לא מפקינן מיניה והרי בס' וודאי אפי' תפס הס' מפקינן מיניה וכמ"ש מהרש"ך ח"ב סי' קצ"ו מתשו' הרא"ש ע"כ עוד היום לא ידעתי מי מהם האומר דתועיל תפיסת הבעל ואדרבה הפרמ"א שם כתב דאפי' בפד"ר (שיש לו ע"מ לסמוך וכ"ש בס' דמציאות כהנך דח"מ סי' ר"פ) מפקינן מיניה. זהו מה שנראה לע"ד ליישב דעתם וגם יסוד זה נתחזק לתת כח ליורשי האשה שהם מוחזקים ואם תראה למהרשד"ם באה"ע סי' קכ"א דחשיב לבעל מוחזק אין זה מענייננו דהתם יורשי האשה לא באו לירש מן הדין אלא מתקנת שו"ם לפיכך הבעל שיורש מן הדין הוא המוחזק משא"כ נ"ד ששניהם באים מן הדין:
ובזה נגמר הדין ול"מ בנכסים שיש בבאנק שהרביתי כמה צדדים חזקים להפקיע מהם ירושת הבעל והבת היא היורשת ועיין להרב בני אברהם אה"ע סי' מ"ט דהגם דס"ל בנצ"ב דהבעל והיורשי' ס' וס' וחולקין בס' שקול או אזלינן בתר רובא למי מזכים (שביו"ט אה"ע סי' וי"ו תמה עליו אמאי לא זיכה היורשים שהם מוחזקים מכח הרוב דס"ל ירוש"ה דרבנן) מ"מ בנכסי מלוג מודה דהם בחזקת יורשיה וכבר כתבנו באחד מהטעמים דהני נכסי דין נ"מ להם. (אמת כי החק"ל ושע"א תמהו עליו גם בנ"מ דשאני נפל הבית דשם אין יורש ודאי וכו' ואני כבר כתבתי דגם שם הבעל יורש ודאי והס' מי מת תחילה. ועוד דלעולם נ"מ בחזקתה רק משום תקנת אושא הבעל מוציא מיד. וכשיש ס' בתקנה אם שייכה בנכסי' אלו ישארו הנכסי' בחזקתן) אלא גם בנצ"ב ראוי לדון כן שהגם שהרב עולת שמואל והחק"ל ושע"א כתבו דהבעל מוחזק והבנ"א מודה להם בנצ"ב מ"מ הנה בכללי הקי"ל מפורש דכשיש מח' מי הוא המוחזק אזלינן בתר רובא דעיקר הדין או רובא דחזקה. והכא תרתי איתנהו אי רובא דחזקה הנה לפניך מפורש דרבים נינהו הסוברים דיורשיה מוחזקים. ואי רובא דעיקר הדין בענין מעות הבאנק כבר מפורש דכולם או הרוב יודו בנ"ד דראוי הוי ואפי' אי חשבינן דהנך ניירות אקסיון (ביררתי שהם אובליגציון כי הרבית שלוקחים הוא סך קצוב בכל שנה כחברתה ואם היו אקסיו"ן היה עולה ויורד) מ"מ יש ס"ס שמא בשותפות כה"ג שחלפו המעות בסחורה הוי ראוי ואת"ל לא שמא גם פקדון אם הוא מחוץ לעיר הוי ראוי. וגם בשארית הנכסים יש ס"ס שמא הוא מורד ואינו יורש ואת"ל היא מורדת שמא כיון שחזרה בה לפייסו ולא אבה אינו יורש והגם שכתבנו לעי' דכל שאתה מרבה ספקות אין מוציאין מיד המוחזק מ"מ כבר כתב מהריב"ל סי' ע"ח ושמחת יו"ט סי' כ"א וכ"ט וכ"כ משמם שער אשר שם דס"ס הוי כרובא והצד אשר יסייעהו הס"ס הוא הזוכה כשיש ס' מי הוא המוחזק ודון מינה לנ"ד ועיין לשערי רחמים אה"ע סי' יו"ד דח"י ע"ג דחשיב לבעל ס' והיורשים ודאים וכמ"ש בס' קדושת יו"ט סוס"י נ"א רק כשהרוב מסייעים לבעל אז אחרי רבים להטות. והשתא כיון שזכתה הבת בדין תורה והיא חזרה מטובה וזכתה למקבלי המתנות וכו' הרי זכו מכחה ותע"ב (לולא שחזרה וזכתה למקב"ה היה מקום לפלפל שההקדשות יזכו ממנה בכח הצוואה משום דרק בבעל תקנו באושא שאם נתנה בטל ולא לגבי יורשי' ויחזור הבעל להוציא מהם כהך דח"מ סי' קי"ח שכתב בע"ח ללוקח שני דו"ד אין לי עמך שלוקח ראשון טורף מלוקח שני ובע"ח חוזר וטורף מלוקח ראשון ושני מבע"ח וחוזרים חלילה ודכוותה בשתי נשים ובע"ח באה"ע סי' ק' ובסי' צ"א באומר לאשה נשואה נכסי לך ואחריך לפ' ומכרה ומתה דהבעל מוציא מלוקח ואחריך מבעל ולוקח מאחריך וחוזרים חלילה. אבל השתא דזכתה להם קודם גמ"ד עם הבעל הרי נתפשרה עמהם וזכו כמ"ש באינך עד שיעשו פשרה ביניהם כמ"ש התו' בב"ב דקל"ט ע"א ד"ה התם שמקבל מתנה יעשה פשרה עם אחריך ולא יטול הבעל כלום וכן היו יכולים להתפשר היא והבעל ולא יעכבה ההק' כמ"ש התו' בכתו' דצ"ה ע"א ד"ה ומוקמינן לולא שדחו זה משום פסידת לוקח ובמקב"ה אין פסידא. ועוד משום כמה ס' שיריעו המתנה לולא זכותה שזכתה ובזה הי"ל פלפול עם רב וגדול נ"י והודה) והגם דיש להרהר דהוי כמו הקדישה חוב שביו"ד סי' רנ"ח פסק דאינו הקדש בבריא מ"מ כיון שבשטר זכותה כתוב בחיוב גמור הנה בסי' ס' פסק דבחיוב מקנה אף דשלב"ל ודבר שאינו ברשותו ועוד שכתוב בכל זכות שתועיל להם כפיה"ד וזה ודאי לא גרע מל' כתחז"ל דכתב מרן סי' רמ"א ובאבק"ר סי' ע"א ומור"ם סי' רי"ב דלשון כתחז"ל מייפה כח השטר ומשלים כל חסרונו ועיין למשכה"ר מע' ד' אוי"ו ושמח"ל אה"ע סי' י"א. גם מה שעשתה זה בלי רשות בעלה וקי"ל בסי"ץ דבעל מוציא מן הלקוחות הנה הפת"ש סי' צ"ב הביא מהט"ז דכל שהבעל סבור שאין לו זכות בנכסי' הו"ל כנכסים שאינן ידועים לבעל דמכרה קיים וה"ן מלבד שהבעל שוטה ממש בל ידע מה עוד בה איך ידע מקודם שאשתו תזכה בדין וכ"ש שרבני מתא פשטו שהבעל יורש זאת תורת העולה אשר יד אליהו כוננה בחסרון ספרים בלי דעת צלולה ואודה לאל כי סמכו ידם עלי הרבנים הגדולים דייני גולה. וכן נעשה מעשה.