אור ברסלב
יש מאין חלק א אבן העזר › סימן כד

יש מאין חלק א· רבי אליהו ילוז

אבן העזר · סימן כד

סימן כג

יעקב מת והשאיר חצר ובתים לבניו וכ"א מהם היה דר בחלק מהבתים והקרקע משועבד לאמם לאה בעד כתובה ומזונות לימים חמלה לאה על ראובן בנה העני וסילקה שעבודה מהמקום אשר היה גר שם למוכרו ולמשכנו ואח"כ מכרו לאחיו שמעון ויסע הוא וכל אשר לו לארץ אחרת ותמת הא' לאה וגם ראובן בנה וישובו א' ראובן ובניה עירם ושמעון חמל עליהם ונתנם לדור במקום אשר קנה ועתה אשת המת ממאנת לצאת משם ורצונה לטרוף המכר ההוא בעד כתו' המוקדמת למכר ושמעון משיב שאין לה לטרוף כיון שהיה משועבד ללאה אמם הו"ל ראוי ואין כתו' גובה מהראוי. וטרם שהגיע ראובן לירש כבר מכר וסילוק הא' לאה ידוע שלא סילקה רק להנאת ראובן לרווח ביתיה ולא שיחול שעבוד אשתו. ומע' הרב מ"ד הא"ח נפשנו האריך דזה הוי ראוי וגם ציין להרב אמרי נועם למהרי"ד ז"ל שלא הגיע זמן לחול שעבוד רחל א' הבן והצדיק שמעון בדינו ומענותנותיה דמר שאל חו"ד בזה:

ומריש אמינא יודע רבוני כי ערבים עלי דברי דודי ורצוני להתבסם בתורתו רק שאין הזמן חפשי לכן אשיב בקצרה לענין דינא. מה גם שבענין ראוי ידוע הוא סתי' שתי תשו' הר"מ שהביא המרדכי בפ' נערה ובפ' כל הנשבעין וקמחא טחינא הוא בס' הפוס' עד שנוכל להחליט שלא ימצא בזה דב"ח כלל. ואין צ"ע רק בדעת מרן הק' דקי"ל כוותיה היכי ס"ל וגם ע"ד נשמו אחרונים כי בב"י אה"ע סי' ק' הביא תשו' פ"ן דשעבוד האל' משוי לנכסי' ראוי בלי חי' ובלי חולק. ואילו לגבי בכור דאינו יורש בראוי פסק בח"מ סי' רע"ח ואה"ע סי' ק"ד כתשו' הרא"ש (והיא כהר"מ דפ' כה"ן) דכל שלא נשבעה האל' הבכור נוטל פ"ש דהו"ל מוחזק. והפר"ש אה"ע כ"ד ס"א חי' דשאני בכור משום דהעיקר תלוי בו במה שהיה מוחזק בו לא כן בכתו' דבעינן שיהיה מוחזק אחר מיתה והיד ימין ח"מ סי' נ"ב החזיק בחי' זה להלכה ולמעשה אבל המשכה"ר מע"א אוצ"ו כתב דבין בכור בין ירושת הבעל בין כתו' שוים והעיקר שאם משועבדים למזונות הם ראוי אבל לכתו' הוו מוחזק ע"ש ומ"מ בנ"ד דהוא גביית כתו' והוא משועבד לזקנה גם למזונות לדברי שניהם הוי ראוי. והגם דהכא מתה לאה ולא נשבעה וקי"ל דאין יורשיה יורשי' כתובתה ואפי' אם היתה נשבעת קי"ל בסי' צ"ו דבקרקע אין מכרה מכר זולת אם נשבעה ערם המכר והכא קרקע הוא מ"מ נראה דאין זה תלוי בזה דנהי דנכסי יורשי' הם אבל מ"מ הרי משועבדים לה ומי יודע שלא היתה נשבעת וזוכה בהם לזה עיקרו ראוי ובפרט כי נד"ז משועבדים למזונות ובסי' צ"ג פסק בסתם דה' כוותיה דניזונית בלא שבועה ומכח זה פסק שם במכרה למזונות שוה בשוה אפי' בינה לבין עצמה מכרה קיים (וכבר הארכתי בזה במ"א) באופן דמכח שהוא ראוי אין לה לגבות כתו' ממנו וצדקו בזה דברי הרב הנז' הי"ו. והגם כי הי"ל לבאר שלאה היה שטר כתו' בידה דאל"ה אין לה לגבות כתו' ולא מזונות כמ"ש בסי' ס"ו וסי' צ"ג סי"ח בסתם דקי"ל כוותיה אפ' טעמו שבמקום השאלה אר"ץ טובה פשט המנהג (וכן הודיע ח"מ משם הרב מהרי"ץ לבטון הי"ו) להגבות הגם שנאבדה הכתובה עפי"ד הה"ג מו"א אה"ע סי' ו' ע"ש נ"ט לזה ומכללם שמנהגם לכתוב כתו' דאירכיסא מן המסוודיה ע"כ וע"ז סמך ההפ"ו ולא העיר. וגם טעמו שלא ביאר ענין הנדוניא שכתב מור"ם סי' ק' שדינה כחוב ובחוב נפל מח' אי גובה בראוי או לא עיין בב"י סי' ק"ז משום דשם נראה דעת הב"י נוטה לס' רמב"ן דס"ל בע"ח אינו גובה בראוי כי הביא רבים כוותיה וכן הש"ך דקדק מלשון הש"ע בסי' ק"ד ע"ש. וע' לה' זרע יעקב ן' נאים ז"ל סי' ל"א וצדקו דברי הרב הפו' הי"ו:

אך בכל זאת לישרי לך מר שדעתנו נוטה בזה לזכות רחל מהני טעמי. א) שמהשאלה ומדברי הרב הפוסק הי"ו נראה שמעולם לא שלטה לאה בקרקעות ההם כי מיום מיתת יעקב היו בניו דרים בהם והיא ניזונת משלהם. גם נראה שחלקום ביניהם וידע כ"א מהם חלקו דא"כ היכי זבן ראובן לשמעון איתו חלק ביחוד אם יד הכל שוה בהם (היה צ"ע בזה אם אמם נשאר לה שעבוד מזונות מכח אחין שחלקו הרי הן כלקוחות ואין מוציאין למזון אשה מנכסים משועבדים אלא שאין פנאי להאריך) וא"כ הו"ל ירושה שבאה ליד הבעל כי באה נחלתם ובזה עיין להב"ש סי' ק' סוסקי"ד דבבאה הירושה לידו הוי מוחזק ואשתו גובה כתו' מהם גם היא"ה בהגב"י סי' ק' הביא מנ"ץ לתרץ ב' תשו' מהר"ם בזה דכשבא ליד האל' הוי ראוי ואי לא לא ע"ש. ב) הן אמת דהח"מ והב"ש ומהרימ"ט ח"א סי' ג' ופ"מ ח"א סי' צ"ט הוכיחו דהר"מ חשיב ליה ראוי גם אחר מיתת האל' (עיין למהרי"ק בכר"ש ח"מ סי' כ"א) אך כ"ז אם מת היורש בחייה דאז מעולם לא בא לידו לא כן כשמתה אמו קודם לו והוחזק בידו אפי' שעה אחת פשי' שאשתו גובה משם. ומלבד דזה פשוט ממקומו יגיד עליו ריעו ראוי דבע"ח בח"מ סי' ק"ד דטענת הבע"ח עם היורשי' היא אם בא הממון לזכות אביהם בעודנו חי או לא ע"ש וא"כ הכא שמתה האם קודם הו"ל מוחזק ואשתו גובה משם ואע"ג שקדם ומכר קודם מות אמו ובזה הו"ל כלוה (מאשתו) ולוה (מהקונה) ואח"כ קנה (במות אמו) ועל הרוב כתב לשניהם דאיקני ובזה קי"ל באה"ע סי' ק"ב נשא ולוה אח"כ קנה תדחה האשה מפני בע"ח מ"מ מפו' שם בנצ"ב שתשבע שלא לקחה אותם וכו' ותחלוק עם בע"ח ואין לדמות זה לדינא דסוסי"ץ ראובן שהיה לאשתו קרקע נ"מ ונתחייב לשמעון בשטר ואח"כ נתחייבו בשטר הוא ואשתו ללוי ומתה בחיי בעלה לוי קודם לגבות ולומר דה"ן כיון שלא הי"ל זכות בנכסי' עד אחר מיתת אמו וקודם שתגיע זכותו הפקיעה ומכר שוב לא יחול שעבוד אשתו דהא ודאי בורכא ושאנ"ה דאין לו זכות בנ"מ רק פירות וקי"ל ק"פ לאו כקה"ג דמי ולא יזכה בגוף רק אחרי מות אשתו והרי קדם והפקיע משא"כ הכא נהי דשעבוד האם רמי על הנכסי' מ"מ יכול למוכרם ולסלקה בזוזי עיין בתשב"ץ ח"א סי' יו"ד וח"ב סי' קכ"א וקדושת יו"ט סי' נ"א דגוף הנכסי' ליורשים וא"כ איך יוצדק לומר שקדם וסילק ירושתו הרי שלו היו רק אריא דשעבוד רביע עליה ועתה ברח הארי במותה. ועיין בס' הפלאה ק"א סי"ץ דקדק למה נקט נ"מ ולא נצ"ב משום דהרא"ש אבוה דהאי דינא ס"ל דוקא בנ"מ אין מכר הבעל כלום משא"כ נצ"ב מכרו קיים עד שעת טירפא וכיון דאית ליה שליטה בהם שמעון המוקדם יגבה חובו מהם ע"ש. ודון לנ"ד דנכסי אבוה דידיה הם ורק משוע' דאלמנתו הקודמת לקונה תגבה חובה מהם ומזה היה ראוי שתגבה אשתו כל כתובתה ול"ד לנשא ולוה ואח"כ קנה דהתם קנה נכסי' חדשים אחר שניהם משא"ך הכא הו"ל כנשא וקנה במות אביו ואח"ך לוה (שמכר) דמפו' בסי' ק"ב שקודמת לגבות. אלא משום דנתחדש דינה שלא תגבה מראוי לזה הו"ל נשא ולוה ואח"כ קנה (אם הזקנה היתה בחיים היה ראוי לדון בזה כהך דסי' ק' בב' נשים דכתבה הראשונה ללוקח דו"ד אין לי עמך דהשניה מוציאה ממנו והראשונה מהשניה והלוקח מהראשונה וחוזרות חלילה עד שיעשו פשרה ע"ש וה"ן למטוניה דמר דזה מיקרי ראוי ולא סילקה שעבודה רק ללוקח ולא לאשתו עכ"ז אשתו מפקא מלוקח ואמו מאשתו ולוקח ממנה עד שיעשו פשרה אבל עכשיו שמתה והדרי נכסי' לבן הדין כמ"ש). ג) לפי מה שמפורש בדברי הרב הפוסק הי"ו דבלשון סילוק שעשתה לאה כתוב למכור ולמשכן ולעשות בהם כחו"ר משמע שסילקה שעבודה בכל ענין וא"כ מאותה שעה קודם שימכור פקע שעבודה וחל שעבוד רחל והו"ל נשא וקנה ואח"כ לוה דהיא קודמת לטרוף הכל כמש"ל וכן נמי מפו' בבע"ח בח"מ סי' ק"ד בלוה וקנה ואח"כ קנה ע"ש והגם ששמעון רצה לעקור זה בטענתו דידוע שלא סילקה רק למכור וכו' ולא שיחול שעבוד אשתו והצדיקו בזה ה"ה הי"ו וכ"ן הדין בסי' קי"א דהנותן ע"מ שלא יחול על המתנה שעבוד כתו' דאינו חל. כ"ז אם היה מפורש בסילוקה בתנאי שלא יחול שעבוד כתו' אבל לא מאומדנא ואדרבה נגד הלשון שאמרה ולעשות בהם כחו"ר ולא שיירה שום תנאי וגם למטונייהו הנה מפו' שם סי' קי"א דאב הנותן לבנו על תנאי זה ומת האב בע"ח של הבן חוזר וגובה ממנה ע"ש וה"ן בנ"ד ראובן הוא בן לאה וכשמתה לאה תחזור ותגבה ממנה אפי' במתנה משלה לגמרי וא"כ הי"ל לה"ה לדון בזה גם לשטתו כנשא ולוה ואח"כ קנה דנצ"ב יחלוקו. ואמאי אזל בתר דידה להפקיע זכותה בכל וכ"ש דמטע"א וגם מטעם זה לעד"ן שזוכה בכל דטרם בא הקונה נסתלק הראוי וטורפת מלוקח כדין:

ולפי שראיתי לה"ה בנה ציון אל הרב אמרי נועם ז"ל סי' ח' נאלצתי לחפשהו ממטמונים לראות מ"ש ועתה בא לידי וראיתיו שם עמד בענין הסילוק שכותבים הסופרים וכו' והעלה דסילוק האשה לבעלה מהני שלא תחזור לגבותו ממנו ומיורשיו ורצה לחלק בזה בין כותבת סילוק לבעלה בסתם לכותבת למכור ולמשכן וכו' דהתם י"ל לענין זה סילקה ולא שלא תוכל לגבותו מיניה ומיורשיו ומבע"ח דקודם הסילוק. ושוב כתב דגם סילוק סתם י"ל דל"מ מכל וכל רק בסילקה לבעלה בשטר מיוחד ונתנה לו רשות לעשות בו כחו"ר משא"ך כשרוצה בעלה להלוות והסופר כותב בשטר המכי' שסילקה שעבודה לבעלה י"ל דדוקא לזה שמסרה השטר בידו סילקה ולא לזולתו וגם אומד"ד כן דהא אם היינו אומ"ל שתסלק לכל בע"ח לא היתה מסלקת ועיין בח"מ סוס"י ס"א דבכל תנאי אזלינן בתר הכונה ולא אחר הלשון ועוד מטע"א דאנ"ס דהך לישנא הסופר מאיליו כתבו ולא בציווי האשה ודינו כמ"ש הטוש"ע בסי' ע"א בענין הנאמנות במקום שהרבה כותבים נאמנות בלי המלכת בעלים והלוה טוען שבלא רשותו נכתב אם העדים כאן ואומרים שלא כתבוהו בציויו וכו' אין סומכים עליו כיון שאינו מנהג פשוט וכו' ע"ש דמזה אסיק דאין סילוק אשה מועיל לגבי בע"ח דמקמי הסילוק ודינם כהך דשתי נשים דחוזרות חלילה זת"ד שנראה שאליהם כיוין ה"ה שאין סילוק הזקנה מועיל לגבי רחל שכתו' קודם הסילוק. ולדידי אי מהא לא איריא דמלבד דאיכא למיפרך על יסודות הרב אמ"ן אחה"ר דמה שהביא מהנאמנות א"ע חדא מי הגיד לו דהכא רבים כותבים הסילוק בלי המלכת האשה ועוד דבעינן שיטעון הלוה שלא האמין והעדים מעידים כן ולא שנטעון כן מעצמנו. וגם מאי דאזיל בתר אומדנא ידוע כמה דיות נשתפכו אם נדין באומד' עיין בח"מ סי' ט"ו ומ"ש שאין מביטין על הלשון וכו' עיין בב"י יו"ד סי' רי"ח מ"ש מהריב"ש סי' קצ"ח דדוקא בנדרים הולכים בתר הכונה אבל במתנה כל מה שלשון המתנה כוללו הולכין אחריו ולא אחר האומדנא אם אינה אומד"ד והגו"ר בח"מ כ"ד סי' ה' הביא דבריו ודברי מהרשד"ם סי' צ"ב ואסיק דהדבר מסור לחכמים וכו' ובאומד' גדולה דמוכח אז לא משגיחי' בתר לישנא והכא מאי אומד"ד איכא אימור דגם לשאר בע"ח סילקה משום דמרחמא להו או קבלה בזה שום טובה. עוד בה דגם הרב אמ"ן לא הרהיב רק בנדונו דלא סילקה רק בשטר המלוה ולא בשטר מיוחד לבעלה דשייכי מיהא הנך אומדני משא"ך הכא שסילקה לבנה בשטר מיוחד גם מה שחילק בין סילקה בסתם לפירשה למכור ולמשכן (בלי ראיה והוא עצמו נדחק במ"ש מהרב בתי כהונה ז"ל דאין הנדון דומה) א"ע לנד"ז שפירשה להדיא ולעשות בהם כחי"ר ואימא לטפויי אתא גם לשעבודים הקודמים שיחילו שגם זה בכלל רצונו והרי נסתר הציון הלז שהביא מהרב אמ"ן ז"ל:

איברא א דאכתי עומד נגד זה תשו' מהריק"ש בסי' ק' דס"ל מעיקר הדין דכל שסילקה שעבודה לבעלה גם בשטר מיוחד וגם מפו' להדיא לעשות בו כחו"ר עכ"ז ל"מ רק לגבי בע"ח שאחר הסלוק אבל בע"ח שלפניו לא וה"ז דומה לדין ב' נשים שסילקה ראשונה לבע"ח וכו' ע"ש ולפ"ז בנ"ד נמי לא יועיל סלוק לאה רק לקונה שאח"כ ולא לאשתו ודינייהו כנז' זולת השתא דמתה האם הוי כנשא ולוה ואח"כ קנה. והנה הרב אמ"ן שם פשיט"ל הפך ממהריק"ש ונראה דרב גובריה בזה מהיסוד אשר יסד בתחילה למרן בבד"ה סי"ץ דס"ל להרמב"ם שכל שסלקה שעבודה לבעלה נתרוקנה זכותה מכל וכל כאשר מובן מקו' על בד"ה מדין שתי נשים הנז' וחי' בין סלקה לבעלה לסלקה לאחרים ע"ש לדעתי אי מהא לא אירייא דמרן לא חידש רק דבסלוקה לבעלה תו ל"מ לומר נח"ר עשיתי לבעלי אבל שיועיל גם לבע"ח שקודם הסילוק מאין לנו) (באבני מלואים לסי"ץ הק' לבד"ה דסלוק לבעלה לא תוכל לטעון נרע"ל אמאי פסק הרמב"ם במכרה לבעלה נצ"ב שתוכ"ל נרע"ל ובהגה שם תי' דמה שסלקה לבעלה הוא למכור לאחר והוא פלא דבבד"ה מפורש דבסילוקה למכור לאחר גם הרא"ש יודה וממי' דמח' הרא"ש והרמב"ם הוא בסלקה לבעלה קודם שימכור דלהרמב"ם מהני) ואפשר דנסמך עוד ביסוד זה במה שלמד שם מתשו' הרא"ש כס"ג סי' ה' דסלוקה לבעלה מרקן זכותה שגם אם נשאר אצל הבעל ויורשיו לא תחזור לגבותו דלא כמהרימ"ט ח"א סי' מ"ה דמ"ז ד"ה וגדולה דפשיט"ל שדוקא במכר אותו שעבוד לא תטרפנו מהלוקח אבל בנשאר אצלו הוא ויורשיו חוזרת לגבותו דלאו מטעם שעבוד אתי עלה אלא משום גביית חוב דאפי' למ"ד שעבודא לאו דאורייתא גב"ח מקרא מלא הוא והאיש אשר אתה נושה בו וכו' והביא שהמש"ל פ"ל ממכירה תמה על מהרימ"ט מתשו' הרא"ש הנז' ומצא לו חבר הרב פ"מ ח"א סי' ס"ו שכתב כיון שסלקה שעבודה מהחצר וכו' בין למ"ד במס' ב"ב דמלוה גובה מן היורשי' משום שעבודא דאורייתא בין למ"ד משום נע"ד כיון שסלקה שעבודה והיא שחבה בעצמה מאין הרגלים שתגבה מהיורשי' ע"כ ומזה אסיק הרב אמ"ן דאינה חוזרת לגבות מיניה ומיורשיו ומזה נראה דנתרוקנה זכותה דלא כמהריק"ש:

אלא שאחה"ר מהמש"ל ז"ל נראה שאין דבר סת'ר מתשו' הרא"ש למהרימ"ט ז"ל כי מ"ש הרא"ש הוא דאפי' אם היה סלוקה מועיל לא מצי מאן דזבן מינה כתו' לגבות מהבעל משום דקי"ל המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול ולכן הבין מהרימ"ט דדוקא לגבי הקונה כתובה אמרה הרא"ש כי ידוע בב"י ח"מ סי' ס"ו טעם המוכר שט"ח וחזר ומחלו מחול לר"ת משום ששני שעבודים יש למלוה שעבוד הגוף ושעבוד נכסי' ושעה"ג אינו נמכר אבל לא פקע משא"ך שעבו' דנכסים נמכר וממי' כשמחל שעה"ג אז פקע שעבו' נכסי' ממילא ולהרא"ש אין צורך לזה אלא הט' דמחול משום דמכי' שטרות מדרבנן ובקל פקעא לה. והשתא א"ש דבנדון מהרימ"ט גם הרא"ש יודה דחוזרת וגובה דנהי שסלקה שעבוד נכסי' אבל שעבוד הגוף מי סלקה מידי דהוה פוטר לערב אטו בזה נפטר הלוה ודאי לא וגבי מיניה מקרא דכל אשר ימצא לו ול"א הרא"ש רק בקונה כתו' לשטתו דמשום דמכי' שטרות דרבנן כשמחל המוכר אין לקונה לגבות. (ועיין בהגה באב"מ סי"ץ סקי"ג ובס' הפלאה שם סוסקל"ז שכתבו דהרא"ש לשטתו כ"כ) ובזה יש להסכים גם הפ"מ ז"ל עם מהרימ"ט כי הרואה שם יראה שפעם ושתים כתב כדבריו דאפי' סילק שעבוד מלוה עכ"ז בחייו גבי מיניה ואפי' מגלימא דאכתפיה ול"כ דאינו גובה רק מיתמי והחי' מבואר דלגבי לוה עצמו נהי דסילק מיניה שעבו"ן אכתי שעה"ג רמי עליה משא"כ יתמי דליכא לגבייהו רק שעבו"ן כדקי"ל בח"מ סי' ק"ז דכשלא ירשו מאביהם אפי' מצוה אין עליהם וא"כ כשסילק שעבו"ן אינו גובה מהם:

ומעתה נתבונן אי כמו שנתרוקן זכות המסלק לגבי יתומים ס"ל להפ"מ שנתרוקן גם מבע"ח שקודם הסלוק דהא לגבי דידיה נמי ליכא שעה"ג ודלא כמהריק"ש ז"ל או אם יש לחלק ביניהם מטעם שכתב הרא"ש בכס"ג ס"ד הבי"ד הטוא"ה סי' ק' באיש ואשה שמכרו קרקע לאחד ולא שיירו שום זכות להם ובא בע"ח דבעל לטרפו דמסר כלל מדתנן האומר לאשתו דו"ד אין לי בנכסייך ה"ז אוכל פירות ואם מתה יורשה דכל מי שסילק שעבודו אינו מסלקו מכל וכל ויש לנו לדון סילוקו לדבר דניח"ל וכו' וה"ן נימא דסלוק שעבודה דוקא ללוקח דניח"ל אבל לבע"ח מאן דכר שמיה ומי ביקש מידה לעשות דבר שהוא רע לה וללוקח וכו' ולכן דינם כדין שתי נשים וכו' ע"ש וה"ן כשסלקה שעבודה לבעל י"ל דדוקא ליה סלקה לטובתו שיוכל לשעבד ולהוריש אח"כ ולטובתה שאם תתגרש תחזור לגבותו אבל לבע"ח הקודמים מי בקש זאת מידה לעשות רע לה ולבעלה. וכמהריק"ש ז"ל. וראיתי להפ"מ ז"ל שם אחר שהפקיע זכותה מלחזור לגבות מהיתומים כתב וז"ל וכיון שכן הבע"ח הקודמים ממילא גובים מהחצר והבתים הם לבדם ולא היא וז"ן כהצד הראשון ודלא כמהריק"ש. אמת שהיה מקום לומר דטעם הפ"מ בזה מצד אחר עפ"י מה שהק' הסמ"ע בח"מ סי' קי"ח בבע"ח שסלק ללוקח שני דהדין דטורף מלוקח ראשון מאי דטריף משני דאמאי לא לימא לוקח ראשון לבע"ח אי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא שטרא ללוקח שני כמ"ש הטור שם בסוהס"י ותי' משום דאף כי מהדר לא יהיה לו ריוח מצי אמ"ל לכי תהדר אבל הט"ז והש"ך ז"ל הק' ע"ד ותי' דשאנ"ה דטרופו בא מכח לוה ולא מכח מי שלקח ממנו ועיין ביאור הדברים במשה"א שם והנה מובן לט"ז וש"ך דהא דלא מצי אמר מהדרנא ללוה עצמו שטרפתי מכחו משום דאמ"ל מי יתן והיה כי אחזור לגבות הימנו דהא לא סלקתי שעבודי לו רק ללוקח ובזה א"ש דין דשתי נשים נמי דלא תוכל השניה לומר מהדרנא ללוקח משום דטרופה בא מכח בעל וגם לא תוכ"ל מהדרנא לבעל משום שהראשונה ניח"ל שתחזור ותגבהו כי לא סלקה שעבודה מבעל אבל כשסלקה שעבודה לכאורה נראה שתוכ"ל מהדרנא לבעל רק משום מש"ל שאם נשארה בידו ולא מצאה לגבות רק ממנה שתחזור לגבותה א"כ תשיב דניח"ל דתהוי רמייא באפאי לעת מצוא אבל כ"ז בהיות הבעל חי משא"ך במותו דמכח סלוקה כתבנו דלא תחזור לגבות מיתמי ואז מצי הבע"ח לומר מהדרנא ליתמי ומטע"ז כתב הפ"מ דבע"ח הקודמים יגבו ולא היא משום טענת מהדרנא ליתמי והגם דבריש קמא ד"ח גבי קונה עדית וזבורית ובאו הניזקין לגבות עדית קאמר הש"ס דלימא אי שתקת וכו' ואי לא מהדרנא זבורית למרה ולא תגבו ממשועבדים במקום בני חורין ותי' דביתמי עסקינן דלאו בני פרעון נינהו ושעבודא עלי דידיה רמי הילכך ליכא למימר הכי י"ל דדוקא התם דכח הטענה שישארו בנ"ח ל"מ מהדרנא ליתומים דגם לכי מהדר אין אלו בנ"ח משא"כ כי מהדר ליתמי ובזה לא ימצא מה לגבות י"ל דמצי טעין מהדרנא ליתומים. כ"ז היה נראה להעמיק בכונת הפ"מ דמכח טענת מהדרנא זיכה לבע"ח הקודמים וכשאין שם טענה הנז' אנה"ן דטענת סלוק ל"מ לדידהו וכמהריק"ש אבל אחר הישוב ראיתי שא"א לומר טעם הפ"מ משום טענת מהדרנא לפמ"ש רש"י והתו' שם דהא דל"מ למימר מהדרנא ליתומים משום דהו"ל כיתומים שקנו קרקע אחר מיתת אביהם שאין בע"ח גובה ממנה ור"ל דזה כמתנה חדשה שנותן להם המחזיר ולפי"ז גם בנדון הפ"מ אי מהדר ליתמי הו"ל כקונה שעבוד חבירו דכחם ככח המחזיר ויכולה לגבות מהם כשם שהיתה יכולה לטרוף מבע"ח שהחזיר להם כיון שלא סלקה שעבוד לגביה ומה תועיל טענת מהדרנא אלא ודאי דהפ"מ ס"ל דלא כמהריק"ש שסלוקה יועיל גם לבע"ח הקודם ומשו"ה כתב שהם יגבו ולא היא. וכן מורים דב"ק למעלה מזה שכתב על הכל שסלקה שעבודה ויגבוהו הם בחובם וזה היה פשוט לו ולא כתב הנמשך רק למאי דמספק"ל דאולי לא סלקה רק הקדימה אבל דינה יהיה כב' בע"ח שוים ע"ש. גם הרב אב"מ בסי"ץ סוסקל"א מוקי הך דלוקח מוציא מן הראשונה דמיירי שקנה מהאיש תחילה ואח"כ סלקה שעבודה דאי סלקה שעבודה לבעלה איך היו חוזרות חלילה כלו' דבסלוקה לבעל נתרקנה זכותה לכל ואמאי חוזרת על השניה וכו' וזה ג"כ דלא כמהריק"ש ז"ל:

ומעתה הוברר הדין בנד"ד שסלקה שעבוד לבנה דבמח' הוא שנוי דלהפ"מ ואב"מ נתרוקן זכותה גם לגבי אשתו שקדם שעבודה לסלוק ולמהריק"ש לא ואם היתה הזקנה קיימת היתה יכולה לטרוף מינה וחוזרות חלילה וכו' והשתא שמתה וירשה בנה הו"ל כנשא ולוה ואח"כ קנה. והיה נראה לצדד דכיון דנראה דכל כחו של מהריק"ש הוא ככח הרא"ש בתשו' דמדמה הך דסלקה לאחד לא סלקה לשני להך דהכותב לאשתו דו"ד אין לי בנכסיך דלא סילק עצמו רק ממכירה ולא מפירות וירושה שיודה הכא בנד"ז משום דהתם מק' הש"ס ולימא ליה מכל מילי סליקת נפשך ותי' יד בעהש"ט עהת"ח. ומינה למאי דילפי לסלוק דידן מהתם דהטעם משום דיד בעהש"ט עהת"ח ונ"מ בזה בשטרי דידן דכתבינן בהו דלא כאס' ודלא כטו"ד ומסתמא גם בשטר סלוק הזקנה הכי נכתב הנה בח"מ סי' מ"ב פסק כי האידנא דרגילין למכתב דלא כאס' וכו' יד בעהש"ט עה"ע ע"ש (והך דינא דשתי נשים באה"ע סי' ק' והבע"ח ושני לקוחות בח"מ קי"ח לפי"ז אמורים לעיקר הדין) אלא דהרא"ש שם חיזק דינו בטעמים אחרים לבד מזה ונראה שלא הספיק לו הך טעמא משום שיש לחלק דהתם בש"ס לשון דו"ד אין לי בנכסיך כולל הכל לפיכך מק' הש"ס לימא מכל מילי סליק וכו' והוצרך לתי' יד בעש"ט עהת"ח משא"כ במסלק לאחד בל"ז ממילא מובן שלא סילק לשני דמאן דכר שמיה וכמ"ש הרא"ש שם (בזה ניחא דין ב' נשים ובע"ח ולקוחות דלא אשתמיט שום פוסק לחלק בו כנז') וכן היה נראה לצדד לאידך גיסא דגם הפ"מ ואב"מ ז"ל יודו הכא דמיירי באלמנה שדוקא לבנה סלקה ולא תגבה אשתו עפ"י מה שהק' בפ' מי שהיה נשוי דאמאי חוזרת ראשונה לטרוף משניה ולא מלוקח עצמו בטענת נח"ר עשיתי לבעלי ומוקי לה ר"פ בגרושה ואב"מ בסי' ק' הק' דאמאי לא מוקי באלמנה נמי ומאי שנא ות' משום דקי"ל אלמנה שמכרה שלא בב"ד מכרה קיים א"כ עשאוה כשליח ב"ד וקי"ל בח"מ דאם ב"ד מכרו לבע"ח מאוחר ל"מ מוקדם לטרפה ויש ללוקח כח האלמנה ממש ול"מ שניה למטרף מיניה ואנן תנן שניה מוציאה מיד לוקח משו"ה לא מוקים באלמנה ע"ש. והיוצא מזה בנ"ד דהיא אלמנה וסלקה לבנה א"כ כחו כאמו ול"מ אשתו לגבות משם אלא דיש לדחות זה גם ממה שהוק"ל עצמו ע"ז דהרשב"א ס"ל דגם הגרושה דאוקי בה ר"פ מוכרת שלא בב"ד ויצא לחלק בהגה דל"ד מכר לסלוק שעבוד ועוד דנראה גם הרב לא הוליד זה רק לגבי בע"ח דבעל האלמנה דכח שעבודו אתי מכח בעל ואלמנה קדמה ליה לפיכך אין לו לגבות מלוקח דכחו ככח אל' משא"כ בע"ח דלוקח עצמו דכתב ליה דאיקני הו"ל כלוקח שלקח ממנו ואף אם כחו כח האל' מאי נ"מ כשם שהיא היתה יכולה לשעבד כן הבא מכחה יכול לשעבד ועוד כיון דבסי' צ"ו יש כמה תנאים לקיום מכר אל' כגון שתשבע לבסוף וגם שומת ב"ד בקרקעות וכו' ובנד"ז לית חדא מנייהו במה כחה יפה שבסלוקה תהיה כב"ד ולא יטרוף המוקדם. ונמצא גם בנד"ז שייכא מח' הפ"מ עם מהריק"ש. והנראה לדון בזה כדין ס' ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי המת שבאה"ע סי' קס"ג ס"ד שהס' אומר אני בן המת ואטול הכל והם אומרים אחינו אתה ויש לך חלק כאחד ממנו שפסק בסתם דהחלק שמודים לו יטול והשאר יחלוקו בשוה וע"ש ס"ז וה"ן החצי של נצ"ב דאליבא דכ"ע הוא להכלה רחל אחר השבו' כדין נשא ולוה ואח"כ קנה תטלנו לבדה. וגם המותר על דמי המשכנתא דאינו משוע' רק לה תטלנו לבדה והמותר ע"ז יחלוקו בשוה מפני מח' מהריק"ש והפ"מ ועיין ח"מ סי' קי"ב ס"ד (ומובן דאין שייך בזה דין קי"ל דפד"ר כיון דמעולם לא הוברר חזקת הנכסי' באיזה זמן למי הם נוגעים וע"ש בב"ש סק"ו דאעפ"י שהס' ודאי יש לו חלק בנכסי' ואעפ"י שהוא מוחזק לא מהני ליה) זהו מה שהורוני מן השמים ואם נטתה אשורי מני ארחות ה"ה הי"ו סלח נא אנכי מבקש:

תוכן העניינים

יש מאין חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה