אור ברסלב
יש מאין חלק א אבן העזר › סימן כג

יש מאין חלק א· רבי אליהו ילוז

אבן העזר · סימן כג

סימן כב

ראובן קנה קרקע נכסי מלוג מדינה אשת שמעון בעת ששמעון היה נוסע בקר"ח וכעת שמעו' מערער לבטל המכר הנז' וראובן משיב כי הסרסורים אבות אחיות דינה אמ"ל קודם המכר ששמעון ציוה אותם למכור קודם צאתו וגם דינה אמ"ל ששלח לה במכתב למכור והוא האמין להם כי שמעון לא הניח אפוטרופוס להטפל בעסקיו רק דינה אשתו היא הנושאת ונותנת בהם ועוד אולי מכרה הקרקע הנז' למזונותיה ועוד שהיה על הקרקע הנז' חובות על שם הבעל והאשה ושאר אחיותיה היורשות ומפנ"ז נאלצו למוכרו לפרעונם כאשר פירשו בתוך שטר המכר. ועוד שאח"כ שלח מכתב לקונה שמצדו המכר הנז' יהנה ויערב רק שיהיה ברצון דודו כי הוא גמול ממנו טובות ולא יוכל להכעיסו. ועוד שלאה האל' אם היורשות אשר הקרקע הזה משועבד לכתובתה ומזונותיה גם היא כתבה שטר מכר לקונה וביארה שמכרה למזונות שעברו ושלהבא. וא"כ מכל הצדדים הנז' נתקיים מקחו בידו ולזה שואל שוה"ד בזה:

והנני משיב ע"ז בעז"ה דלעד"ן שכל דברי הקונה צדקו יחדיו לקיים מקחו כי ידוע מ"ש באה"ע סי"ץ האשה שמכרה מנ"מ וכו' הבעל מוציא הפירות מיד הלקוחות כל ימי חייה אבל לא גוף הקרקע ואם מתה בחייו מוציא הגוף מיד הלקוחות בלא דמים וכו' ואם הבעל מודה או שיש עדים שברשותו מכרה אינו מוציא מיד הלקוחות דכשלוחו דמיא ואי בעי לוקח היה מחרים שלא מכרה מדעתו ע"כ והשתא הנה לפנינו ב' עדים כשרים (כי בח"מ סי' ל"ג מפו' שאבי החתן ואבי הכלה כשרים להעיד זב"ז) מעידים שציוה למכור והוי המכר מדעתו. וגם אם נאמר דצריך שיעידו שציוה לה ולא להם עכ"פ רגלים לדבר ואומד"ד מעדותם שכתב לה למכור כאשר אמרה היא ובפרט שלא הניח אפוט' זולתה שיכתוב לו ועיין להמבי"ט ח"א סי' ק"ץ דבאומ' פחות מזו קיים מה שמשכנה אשה מנצ"ב שלא בפני בעלה וז"ל כי כשהלך בעלה פתאום ולא הניח דבר למזונותיה ואח"ז שלח אחריה שתלך למקום שנתיישב וכו' נראה שכתב לה שתעשה מה שיראה בעיניה וכו' ובכלל זה היה המשכנתא של הבית ע"ש ודון מינה במכ"ש לנ"ד שהם נ"מ ויש עדים שגילה דעתו למכור דהוי רגל"ד להאמינה שכתב לה למכור. ולפחות שבועת היסת חייב כמ"ש מור"ם סי' ע"ד דמשביעין היסת על רגל"ד ועיין פת"ש משם הרדב"ז אפי' אם אין הב"ד יודעים הרגל"ד רק שהוא טוען וכו' וכ"ש הכא דהוא עפ"י עדים:

גם ממה שרמז הקונה שהיא הנו"ן בעסקי בעלה מבלי אפוט' עיין להמבי"ט שם שמכח זה קיים המשכנתא הנז' ממ"ש ראב"ן דכיון שהנשים רגילות לישא וליתן בזה"ז הרי הם כאילו מינום בעליהן להיות שלוחים וסיים דאע"ג שהנשים שלנו אינן רגילות כ"ך היינו כשבעליהן בעיר אבל כשאינן בעיר הן רגילות וכו' ע"ש והגם שהרא"ש סי"ג כתב שר"מ לא פסק כראב"ן עיין למהר"ם אלשיך סי' י"ט שאין חולק בזה רק מהר"מ ואפי' הרא"ש תלמידו חשש להחולקים עליו והגם שמהריק"ו שו' קצ"ב חי' דל"א ראב"ן רק בדבר מועט אבל במרובה לא. ע"ש דרפייא בידיה שכתב אח"כ ואפי' את"ל דבכל ענין דיבר ראב"ן וכו' מ"מ ר"מ חולק עליו וא"כ הנה כתבנו דגם הרא"ש חשש לחו' על הר"מ ז"ל ואפ' דה"ט. דהמבי"ט שלא זכר ס' הר"מ ולא חי' מהריק"ו ז"ל:

גם מה שטען אולי מכרה למזונות עיין להמבי"ט שם שמטע"ז קיים המשכנתא הנז' אע"ג דלא היה ברור שם נמי שמכרה למזונות ועיין בש"ע סי' ע' במי שהלך בעלה למד"ה ומכרה בינה לבין עצמה למזונות מכרה קיים וא"ץ שבועה ולא הכרזה עד שיבא בעלה ויטעון וכו' ובב"ש סקי"ח כתב דבטענת הבעל אינו יכול להוציא מה שמכרה רק שצריכה שבועה ע"ש ואף שיש לטעון בטע"ז דמפו' בסי' צ"ג באלמנה דלא תוכל למכור רק למזונות ששה חו' (ומכי' ההולך בעלה למד"ה לרמב"ם יליף מאלמנה והעירו ע"ז הח"מ סקכ"ג והב"ש סק"ו ועיין במשפט"י למהרח"ש סי' ח' דהחו' על הרמב"ם באלמנה מודו בהלך בעלה למד"ה דגם בלא ב"ד הדיוטות מכרה קיים) והכא מכרה ביותר מ"מ כיון שידוע שלא ימצא קונה חלק בקרקע קטן כזה מריבוי ההוצאות ומסי מלך כידוע הנה מפורש שם דבכגו"ז מוכרים ביותר ומש"ש לפי ראות עיני הדיינים אינו אלא לס' יש חולקין בסכ"ה דאם מכרה בלא ב"ד מכרה בטל וכיון שצריכה לב"ד יהיה לפי ראות עיניהם אבל למה שסתם דגם בינה לבין עצמה קיים (וקי"ל ה' כסתם) אנה"ן הכל תלוי לראות עיניה וכ"מ להמבי"ט שם סי' רל"ט כתב וז"ל ואפי' נאמר דזאת האשה נחשבת כאשה שהלך בעלה למד"ה מכרה קיים וכו' ונ"ל דאפי' מכרה ליותר מו"ח מכרה קיים בדיעבד אם לא היתה מוצאת למכור מן הבית לשיעור ו"ח שאין מי שיקנה לשליש ולרביע (והמו"א אה"ע סי"ה למד מזה לקיים מכר אלמנה ליותר מו"ח והוסיף עוד דכיון שהמעות נשארו ביד נאמן לריוח היום ל"ח לאיבוד המעות אם תנשא ובודאי דכה"ג שמכרה למזונות אפי' אם יש לה קצת מטלטלים מכרה קיים דלא מצינו שחילקו בזה) ועוד דטעמא דמוכרת לו"ח שייך דוקא באל' שמא תנשא דמה"ט פירש"י שאין נותנים לה רק אחת לשלשי' יום משא"ך בהלך בעלה למד"ה שאינה יכולה להנשא. ועיין להמשד"ר ח"א באה"ע סי' צ"ו דגם באלמנה דליכא למיחש שתנשא כגון זקנה וכו' שמוכרת ליותר מו"ח. וא"כ בנ"ד דל"ש שמא תנשא גם שלא תמצא שיקנה בשיעור זה. גם שהתנה הקונה שדמי הקנין יתנם לב"ד לעשות לה מה שיועיל שאין שום חששא למה שמכרה ליותר ממזונות ו"ח. והגם שהכנה"ג באה"ע סי"ץ כתב על כל טעמי המבי"ט הנז' ויש חולקים (נר' כונתו על אותו ב"ד שזכר המבי"ט) אנן לא נפק"ל מידי כיון שמרן ז"ל דקי"ל כוותיה כתב על התשו' הנז' וז"ל כך נ"ל שהד"א כי משכנתא שמשכנה אשה זו היא קיימת ע"כ ומדלא ביאר מאיזה טעם הסכים נראה שסמך ידו ע"כ הני טעמי:

גם מה שטען לקיים המכר כיון שמכרה לפרוע חובם הדין עמו ממ"ש מהרשד"ם כן להדיא בח"מ סי' ר"ו וכתב דל"ד אחז"ל מוכרת למזונות מכרה קיים ואדרבה כ"ש הוא דהתם אע"ג דספקי מעשי ידיה למזונותיה ואין אנו יודעי' חיוב לבעל עכ"ז קיים כ"ש הכא שידענו שחייב ועוד למד די"ז ממ"ש הרשב"א דאפוט' מוכר לכל ריוח של יתומים וגם דימה זה לב' שלוו בשטר אחד דודאי הא' מהם ימכור כל מה שימצא לחבירו ויפרע חובו ע"ש (תשו' זו אשתמיטתיה להרה"ג כמהר"ף בירדוגו ז"ל במשפט"י ח"ב סי' ס' ודן להפך ומה שרמז לריב"ש סי' שצ"ו אין ראיה דהתם מכר המשכון לפרוע חוב של עצמו) ועיין להרב מש"ץ ח"א סוס"י מ"ב שחיבב דבריו ולמד מהם לנדונו והגם דמכרה יותר משיעור החוב לא איכפת כיון דמהרשד"ם למד זה ממכי' למזונות וכו' והתם אם לא נמצא קונה רק ליותר מוכרת ה"ה הכא וכן הוא ודאי בב' שלוו בשטר אחד ועיין בח"מ סי' ק"ג כשאין שיעור בחוב לשום קרקע הראוי ואומ"ל מכור לי שיעור מעותי או פרע מעותי דהדין עמו ואני בעניי במ"א העליתי דבשטרות הנהוגים במו"ש בעי"ק ת"ו דינא הוא לפרוע מעות דוקא וכן סוגיין אזלי בב"ד וא"כ כיון שאין קונה בשיעור החוב תוכל למכור ליותר (טע"ז יספיק המכר הזה גם מכח מכי' שאר האחיות השות' שלוו כולם יחד בשטר אחד):

גם מטעם שהסכים אח"כ שמעון למכר במכתב ששלח לקונה יש לקיים המקח הנז' (אבל מכח שתיקתו כבר נשאל הרא"ש בכלל מ' ע"ז ממש והשיב דלא איבד הבעל זכותו בשתיקה לחוד וכ"פ מור"ם סי' צ"ב אמת דבענין שתיקה לכאורה יש סתירה בש"ע והרא"ש ממקום למקום כי בח"מ סי' פ"א גבי טענת השטאה פסק שאם אמ"ל מנה לי בידך ואתם עדי והלה שתק מתחילה וע"ס שתיק' לאו כהודאה. ומקור הדברים מהרא"ש כס"ה סי"ד וכ"ן ממ"ש בח"מ סי' קע"ו בשותף המשנה ממנהג המדינה שכתב שאם עבר ושינה והודיע לחבירו והסכים למעשיו (כלו' שהסכים להדיא ולא בשתיקה) ה"ז פטור. ואילו בסי' קע"ו כתב הטור משם אביו הרא"ש באחיו של שמעון השותף שהי"ל מעות ואמ"ל שמעון השתדל עמנו ותקח מהריוח בכדי מעותיך וראובן ידע בזה ועתה ראובן אומר כיון שלא הודעתני אין לי ליתן חלק בריוח שחייב ליתן חלק כיון שהיה מזה תועלת לשות' ושם בב"י כתב דבגוף התשו' כתוב שראובן לא ידע וניח"ל בגרסתו יותר מגרסת הטור דאם ידע ושתק נראה שנתפייס ואינו יכול אח"ך לערער ומה צורך להרא"ש בטעם תועלת השות' ע"ש דפשיט"ל בידע ושתק דסגי גם בלא טעם התועלת וכ"מ מש"ע סי' צ"ג שהעתיק כהטור שראובן ידע וחייבו לתת ול"כ הטעם משום תועלת השות' וע"ש בסמ"ע סקטו"ב וכן מהריק"ו שו' כ"ד למד מדברי הרא"ש הנז' דאעפ"י שלא הודיע לראובן כיון שראה אותו משמש בהנהגת החנות ושתק הרי נתרצה ע"ש ולפ"ז הוו תרתי דסתרן ועל מרן י"ל דס"ל כמ"ש הש"ך בח"מ סי' פ"א סק"ט והט"ז באה"ע סי' ק"ו סק"ג לחלק דכשהשעבוד או החוב ברור ושתק לא הוי הודאה אלא דלא חש למחות אבל כשיש להסתפק בדבור או במעשה שנעשה אולי הוא אמת לא הי"ל לשתוק ומדשתק הוי כהודאה. ולזה בהשטאה דיודע בבירור שאין לו בידו מנה או בנ"ד שיודע שאין במכי' אשתו כלום שתי' לאו כהודאה אבל בשות' דיש להסתפק אולי ממעשה שותפו יהיה ריוח כמו שיש להסתפק להפסד שתיקתו כהודאה ומ"ש בסי' קע"ו והסכים למעשיו ר"ל בשתיקה נמי וכן פי' מהרשד"ם ח"מ סי' שס"ח והוכיח דשתיקת שותף כהודאה ע"ש אבל למהריב"ל ח"א כלל ה' סי' ל"ז דלמד מהך דהרא"ש כס"ה ומהך דוהסכים למעשיו דשתי' לאו כהודאה והשוה אותם להדדי פשיטא דלא ס"ל לחלק כן ואכתי קשו תשו' הרא"ש אהדדי (ועיין להרב ויקרא אברהם ח"מ סי' ל"ג האריך לציין הפוס' בהך דשתיקה כהודאה) מהך דסי' קע"ו שאם הסכים השותף לשינוי המנהג ששינה שותפו ה"ז פטור דסיימו שם ואין הדברים האלה צריכים קנין אלא בדברים בלבד וה"ן בנ"ד הרי הסכים בדברים ואע"ג דיש לחלק דשותף שאני שיש לו חלק בגוף הנכסי' לפיכך הסכמת חבירו גם בדברים אחר המעשה סגי משא"ך בבעל שהעדיפו כחו כלוקח בנ"מ להוציא מהקונה והו"ל כמי שכל הנכסים שלו י"ל השטאה תוכיח דכל הנכסים ואעפי"כ כתוב בסי' פ"א דאם אמ"ל מנה בידך ואמר הן והעיד עליו עדים ושתק דבאמירת הן נתחייב הגם דהיא בלא קנין ובל"ז נמצא די"ז מפורש בהרמב"ם פ"ל ממכירה דבדברים בעלמא יקיים האדון מה שמכר עבדו מנכסיו ומה שמכרה אשתו בנ"מ ובנצ"ב ובשדה שהכניס לה הבעל שום משלו וא"ץ והב"ש בסי"ץ סקמ"ח הבי"ד אלו להלכה ואף שה"ה פקפק שם במתנת העבד מלבד דלע"ד נראה דל"א רק במתנה דהיא חוב גמור לאדון משא"ך במכר דמיהא נסיב בזוזי עוד הנה הרב"מ בסי"ץ כתב דמשמע דבמתנת האשה מודה ה"ה דסגי בדברים לחוד ובזה ניח"ל על המבי"ט שם בסי' ק"ץ שהביא דברי הרמב"ם הנז' לקיים המשכונה בהסכמת הבעל במילי ולא עורר מה"ה משום דהתם מיירי במשכונה ומן האשה (פשוט דמה שנראה מה"ה פכ"ב מאישות ומח"מ סי"ץ סק"מ דבנצ"ב בעו מכר מבעל אחר מכר האשה דלאו מכר בקנין ממש אלא בהסכמת דברים כנז'. וגם מאי דקי"ל בח"מ סי' רמ"ה דבעי שיכתוב שדה נתונה לך ולא סגי בדבור הכא שאני שכבר קדם מכר האשה לזה סגי הסכמת דבורו) וכ"ז שי"ל דעדיף נ"ד שהסכים בכתב דעשה מעשה ועדיף ממילי כדאשכחן בסי' קמ"ז דהיועץ לחבירו לקנות שדה לא איבד ערעורו בה שהרי לא עשה מעשה ש"מ דמעשה עדיף ממילי וכ"א שם עשאה סי' לאחר או חתם עליה בעד איבד ערעורו הנה במעשה הכתב מפקע זכותו וא"כ ה"ה הכא. (וזה נתעוררתי לכאורה בעיקר הדין הנז' דהסכמת מילי מהני אחר המעשה בשותף ועבד ואשה דזה הוי כיאוש שלא מדעת דקי"ל בריש אלו מציאות דלא הוי יאוש ונראה משם אפי' הסכים אח"כ שהק' מתורם שלא מדעת שאם בא ואמ"ל כלך אצל יפות תרומה ותי' דשוייה שליח ופירש"י לתרום משמע הא לא"ה לא והגם דהרמב"ם בה' תרומות ס"ל אע"ג דלא שוייה שליח ע"ש בכ"מ דס"ל כמו שתי' בעובדא דמרי בר איסק משום מצוה שאני אבל ליכא מצוה ולא שוייה שליח ל"מ הסכמתו שאח"כ וי"ל דשאני שותף ועבד ואשה דידם כיד בעלים לזה ההסכמה דשותף ואדון מהני אח"כ משא"ך אחרים שאין להם שייכות עם בע"ד ולא בממונו וזה חזיתי למהרימ"ט ח"ב בח"מ סי' קי"ב כתב לכאורה דברים תמוהים דהתם הסכים המשלח לשליח אחר המעשה וכתב דלאו מידי הוא ואייתי עובדא דמרי ב"א דמצוה שאני ומב"א משום כסיפותא הוא דעבד. והוסיף דגם שהיתה שם ההודאה בכתב ל"מ דמשום כסיפותא הוא או משום שישלח לו המעות אמר כן ע"כ. וראיתי להמש"ל בפ"ה מה' שלוחין ושותפין תמה עליו מהך דשותף דדי בהסכמתו אח"כ וכתב דענין מב"א אינו ענין לכאן גם הכנה"ג בח"מ סי' קע"ו הגה"ט אוצ"א תמה עליו מהך דשותף ורצה לחלק משותף לדמהרימ"ט דהוי שליח ואה"ר זה נגד הש"ס הנז' דבשוייה שליח הסכמה שאח"כ מהני והוא עצמו דחה שלא יהיה מהרימ"ט חו' עם מהרשד"ם ומהרש"ך דמשוו שליח לשותף ותי' דל"א מהרימ"ט רק התם שאמר דברים שמורים לריצוי אבל בריצוי מפו' מודה דבשליח מהני ע"ש ובבע"ח ח"ב מח"מ סי' כ"ד כ"כ והוסיף דאפי' פליגי אין לו' קי"ל בזה כמהרימ"ט. ואנכי לא ידעתי מה כל החרדה דהמעיין שם יראה דביטל הרז"ל אותו שליח מתורת שליחות כיון ששינה מדעת משלחו ואפי' דעלייה לשליחותו כתב הרב שם דהריוח למשלח וההפסד לו ועפ"י מונח זה כזר נחשב ואין כאן לא שליח ולא שותף ואין לו דמות עם דין הרמב"ם ודימה אותו לדמב"א דמשום כסיפותא וכו' אין הסכמתו הסכמה ולעולם דמהרימ"ט יודה בשותף ובשליח ועבד ואשה. כ"ש שגם לדברי הכנה"ג ודאי לא יכחיש מהרימ"ט דין מפו' בהרמב"ם רק שיאמר דאשה ועבד כשותף או עדיף מיניה ונמצא די"ז אליבא דכ"ע) ואם יטעון הבעל דהרי אף שהסכים בתחילה חזר וכתב לך חזק וקנה ברצון מר דודי וא"כ אם לא ירצה מר דודו יהיה המכר בטל כדקי"ל בח"מ סי' רמ"א בנותן מתנה על תנאי. גם בזה לא צדק דמלבד שיש מח' באה"ע סי' ל"ח באומר ע"מ שירצה אבא דלהראב"ד כאומר ע"מ שלא ימחה ולהרא"ש כע"מ שישתוק ולהרמב"ם והש"ע פסק בסתם כוותיה בעי שיאמר הן מ"מ אפ"ל דכ"ז באומר ע"מ שירצה משא"כ בלך חזק וקנה ברצון וכו' משמעותו רק שלא יהיה נגד רצונו וסגי כשלא מיחה. ועוד והוא העיקר דלא נחלקו רק באומר ע"מ שירצה דהוא לשון תנאי ובכל תנאי התנאי כפי מה שנתבאר באה"ע סי' ל"ח והכא ליכא תנאי התנאי דהא הקדים המעשה שהוא הסכמתו לתנאי דלך חזק וכו' גם לא כפל תנאו ולאו לא הוזכר בתנאי זה כלל והגם דמבואר שם ס"ג דכל האומר מעכשיו או ע"מ א"ץ לכפול התנאי להקדים תנאי למעשה הכא לא יש מעכשיו ולא ע"מ והגם דבבאה"ט שם כתב מהב"י בח"מ סי' נ"ו דכל שיש בשטר זמן או קנין הוי כמעכשיו במכתב הזה לא יש זמן ולא קנין באופן דמהצדדי זכות שכתבתי יש די והותר לקיים המכר הנז' וחזקים כראי מוצק ואפי' למתעקש לחלק איזה חילוק ויכפה על האמת פסכתר אמינא ליה לגמר דבר דכיון דמיירי בנ"מ הקונה הוא המוחזק להרים דגל הקי"ל דהא לדידן נפסק הדין בסי"ץ דמוכרת נ"מ גוף הקרקע הוא של הקונה כל ימי חייה ועיין בפרישה דהגם שאוכל פירות נפ"מ לנפל הבית עליו ועל אשתו ולא נודע מי מת תחילה דנכסי' בחזקת קונה הם והב"ש תמה עליו בזה דכיון דהם נ"מ דבחזקתה קיימי גם להרא"ש הדין כן ע"ש שמדברי שניהם מפו' דנ"מ בחזקת קונה קיימי וא"כ הוא ירים דגל הקי"ל:

גם מה שטען לקיים המכר מצד מכר הא' וביארה בשטר למזונותיה. נראה דצדק בזה כי בסי' צ"ג פסק הש"ע בסתם כהרמב"ם דאפי' מכרה בינה לבין עצמה בלי שומת ב"ד הדיוטות מכרה קיים והגם דכתב וי"ח אנן קי"ל הלכה כסתם. (בל"ז המבי"ט ח"א סי' רל"ט ומהרי"א סי' ע' כתבו במח' זו לאוקומי ארעא ביד הלוקח ועיין לע"ש ז"ל סי' ס"א אלא דהדב"מ ח"א סי' מ"א תמה עליהם דכלפי לייא ואעפ"י שגם הוא יישב דבריהם הט"ז סקכ"ט ביטל המכר משום שאין להוציא מהיתומים בס' ע"ש ולדידן לא נ"מ מידי כיון דה' כסתם הש"ע) והגם דעוד היום לא נשבעה האלמנה הנז' ונהי דפסק בש"ע סי' צ"ג דניזונת בלא שבועה דלא כהרמב"ם (עיין בב"י) מ"מ לענין מכי' לגבות הכתו' יש מבוכה בזה. (עיין בב"י סי' צ"ו דעת הרי"ף והרא"ש בפסקיו דמכרה קיים בקו"ט אם נשבעה לבסוף והטור העיר שבתשו' סתר לפסקים והב"י הוסיף דגם בתשו' הוא סותר מתשו' לתשו' והאריך בישובם שם ובאבק"ר סי' ק"ג ורבו הפלפולים עיין לפרמ"א ח"א סי' ט"ו וט"ז ון' ומהרש"ך ח"ב סי' א' ומהרימ"ט אה"ע סי' מ"ד וסמא דחיי אה"ע סי' ג' ומשפט"י ח"א סי' ז"ך וזולתם ולהלכה פסק בש"ע דבמטלטלים מכרה קיים אם נשבעה בסוף ובקרקע לא אפי' נשבעה בסוף אא"כ שמו לה ב"ד הדיוטות ובב"ש סי' צ"ג סקט"ו וסי' ק"ג סק"ט תמה ממ"ש הש"ע בסי' ק"ג דצריכה לכלול שלא זלזלה וכו' ש"מ דלא נשבעה קודם המכר ותי' דמיירי בשמו לה הדיוטות א"נ דלא ערערה היא על המכר דבזה קיים ע"ש וא"כ נד"ז לתי' אחרון המכר קיים ולתי' ראשון לא דהא לא שמו לה הדיוטות ושו"ר בדב"מ שם ופר"ש אה"ע בכ"ה סי' א' ועדוב"י דמ"ט ויא"ה משמם בסי' צ"ג הגה"ט אוס"א דבר נאה לתרץ דעת הש"ע דמה שמכרה בטל בקרקע אפי' נשבעה בסוף אינו אלא במכרה סתם דל"ש משום חינא או משום שלא תתבזה בב"ד אבל מוכרת בהדייא לכתובה דשייכי הני טעמי אנה"ן דמכרה קיים בינה לבין עצמה ובלא שבועה וכ"כ מהריק"ש בהגהות לדעת הרמב"ם ע"כ ולפ"ז בנד"ז שביארה גם אם היה לכתו' מכרה קיים רק דלכאורה דב"ק לא יצדקו לט' הרא"ש בתשו' ח' דמכרה בטל דאין לה כ"א שעבוד דמצו לסלקה בזוזי וקודם הגביה לא תוכל למכור דבע"ח מכאן ולהבא הוא גובה והגם דשם איירי במתנה מסו"ד נראה דה"ה אם מכרה ודלא כעדוב"י שם שישב בזה דעתו דל"ב רק במתנה ע"ש וא"כ לטעמו מאי מהני שביארה להדייא אלא דמ"מ מרן ודאי לא ס"ל כהרא"ש דהא טעמו שייך גם במטלטלים וכמ"ש מהרש"ך ח"ב סי' א' והש"ע פסק במטלטלי' דאם נשבעה לסוף מכרה קיים ועוד דגם בקרקע פ' בסתם דדי בשומת ב"ד הדיוטות ולהרא"ש גביה בעי עיין בח"מ סקטו"ב ועוד בסי' ק"ה כתב דקודם שבועתה הנכסי' מוחזק לבכור ולא אחר שבועה עד שעת גביה כט' הרא"ש וע"ש בב"ש דאחר שבועה הוי האל' מוחזקת יותר. וא"כ להש"ע צדקו דבריהם כמובן אבל למכי' מזונות לא יש שום חולק כיון דהש"ע פסק דניזונית בלא שבועה ממילא יכולה למכור ג"כ וכ"כ להדייא הב"ש בסי' צ"ו סקי"ד על הש"ע דבמזונות א"ץ שבועה ושומת הדיוטות יש בה מחלוקת ודעת הרמב"ם (היא דעת הש"ע) דמכרה בינה לבין עצמה המכר קיים ע"כ וזהו גם בקרקע ע"ש ונראה להוכיח כן ממ"ש בסי' צ"ג גבי מזונות אם לקחה הקרקע לעצמה אפי' שוה בשוה בטל. דכיון שלא שמה בהדיוטות מאי אירייא לעצמה והרי גם לאחרים בטל בשלמא גבי כתו' בסי' ק"ג שכתב אלמנה ששמה לעצמה אינו כלום ומינה דלאחרים ם קיים י"ל משום דהתם שייך שבועה מיירי בנשבעה לפיכך גם בלא שומת הדיוטות סגי לקיים המכר אבל במזונות דאין משביעין במה נתקיים המכר אם לא דבמזונות במכר לאחרים לא בעיון שבועה ולא שומא:

ולחוזק הענין אומר שאפי' אם היה ס' בזה האל' היא המוחזקת בנכסים לגבי מזונות והבא מכחה ירים דגל הקי"ל. ויען שבנדון אחר כתבתי כן בפשיטות וחלק עלינו הה"ג פנ"י הי"ו עיין בהשמטות דח"ה לאה"ה סי' י"ט בדרכ"א ורכ"ה דאזיל בתר איפכא לאוקומי נכסי' בחזקת יורשי' ולא בחזקת אלמנה לכן ארחיב ענין זה ואשיב על מעט מדובר ברצוא ושוב והבוחר יבחר בדרכ"ה השיב על מ"ש הרה"ג ח"ד בדרא ז"ל דכיון שהפקידה הנכסי' ביד קרוביה למזונות כשתצטרך אם מכרו היורשי' אינו מכור דליתא כיון דנכסי בחזקת יורשי' קיימי וכמ"ש מרן באה"ע סי' צ"ו ובאבק"ר סי' ק' וק"ג כל היכא דאיתנהו ברשותייהו קיימי וכו' והבי"ר ממהרימ"ט ח"א סי' ק"א ע"ש (הנה בנדון ההוא מפו' בדברינו דהאל' הנז' נשבעה בב"ד והיורשי' ההם מכרו קרקע ומטלטלי' יחד וא"כ הנה מפורש בש"ע ובתשו' ק' דבמטלטלים מיהא גם בנשבעה לבסוף בב"ד מתנתה קיימת דנכסי בחזקתה קיימי כיון דלאו מחוסרי גוביינא ואמאי הרפנ"י הי"ו כלל את הכל דבחזקת יתמי קיימי ואף דבסי' ק"ג כתב ואם לא נשבעה לבסוף אפי' לעצמה בלא ב"ד סגי כדי שלא יסתור מ"ש בסי' ק' מוכרח דר"ל ואם לא נשבעה לבסוף בב"ד ואפי' מעצמה לא נשבעה בתחילה וכו' כי בתחילה גם שבועת עצמה סגי. ומ"מ בנדונו נשבעה בב"ד ואיך כתב הרפנ"י דבחזקת יורשי קיימי ומאי ראיה ממהרימ"ט ז"ל דהתם איירי בלא נשבעה. ומ"מ בקרקע הדין עמו דמהש"ע והתשו' סי' פשוט דאפי' נשבעה לבסוף בחזקת יורשי קיימי זולת אם נשבעה קודם המכר רק שקשה לזה מסי' ק"ג ד"ה ועוד יש להוכיח דשם זיווג ס' הרי"ף והרא"ש יחד דנשבעה לבסוף בב"ד גם בקרקע מתנתה מתנה ומתשו' הרא"ש דסי' ח' שכתב הילכך אפי' נשבעה אח"כ לא חיילא מתנה למפרע הו"מ לתרוצי דנשבעה מעצמה קאמר ולא בב"ד אבל מש"ע וסי ק' הנז' מפו' אפי' נשבעה לבסוף בב"ד וצ"ע:

ומ"מ כבר כתבנו דכ"ז לגבי גביית כתובה אבל למזונות בלא שבועה סגי ומשו"ה נזהר גם הרב ח"ד ז"ל וכתב ומסרה וכו' בעת שתצטרך למזונות וא"כ ראיות הפנ"י הי"ו אינם ענין לנדון) גם הרגיש בחי' דלמזוני בחזקת אל' קיימי באומרת לא נטלתי מזונות ויורשי' אומרים פרענו דנאמנת וכתב דהכנה"ג בסי' צ"ג הביא בהגב"י דמהרש"ך ח"א סי' מ"ב כתב מטע"ז דבכל ס' שיפול אם יש וסי' להפסידה מזונות נכסי' בחזקתה קיימי והוא תימה עליו דדוקא התם דעיקר הדין חייבים אפי' לפי דבריהם אלא שאומרים פרענו הוא דבחזקתה קיימי משא"כ כשיש ס' בחזקתם קיימי ומהר"א מונסון והב"א חו' על מהרש"ך ע"ש והוסיף מדיליה דבנדון מהר"א מונסון שתבעה עיקר ותוס' והניחה נדוניא דעת הש"ע בסי' צ"ג כוותיה דאבדה מזונותיה וא"כ אינה יכולה לו' קי"ל (אמת דתמיהת הכנה"ג גם המש"ל פי"ח מאישות תמה כן והבאמ"ח לרב אד"א ז"ל תמה ע"ד הב"ש בסי' צ"ג סקט"ו כן ע"ש דקי"ד ע"ד וכן הפ"מ ח"ב סי' ע"ח תמה על מהר"י קצבי ז"ל ונמצאו מערכה מול מערכה אבל מ"מ אין הכרח מהך דהש"ע דלאו מכח ס' דן כמהרא"מ לאוקמה בחזקת יורשי' אלא משום שברירא ליה בזה כהרשב"ש עיין בב"י ועיין בבאה"ג וח"מ וב"ש גם הוכיח מהתשב"ץ ח"א סי' יו"ד וח"ב סי' קכ"א דנכסי בחזקת יתמי קיימי והפליג דאם ראה אותם מהרש"ך הוה הדר ביה. (מסי' יו"ד אין הכרח דשם איירי דאלמנה תבעה לגבות כתו' מנכסי בעין ולא זוזי וע"ז השיב דאין הדין עמה דנכסי בחזקת יתמי הם אבל לענין תפיסה דימה אותה לשוכר אומר פרעתי ומשכיר מכחיש דבחזקת משכיר קיימי ע"ש וא"כ מאי ראיה לנדון מהרש"ך אטו מהרש"ך לא יודה שהגם שהיא תפוסה אם ירצו היורשי' לסלקה בזוזי ולקחת הנכסים לעצמם דהדין עמם והרי כן הוא הדין בכל תפוס שיוכל לסלקו בזוזי ולאהדורי התפיסה. ועיין בסי' ק"ג דאפילו משכונא או אפותיקי עכ"ז אינו יכול למוכרו בלא ב"ד כיון דמצי לסלוקו בזוזי וכ"ש שלא יחזיק בו לעצמו. אבל דסי' קכ"א לכאורה היא נגד מהרש"ך ז"ל דשם נפל ס' בגרושין והיא אומרת גרושה אני ואטול כתו' והיורשי' אומרים אלמנה ולא תטול כ"א חצי כתו' והוכיח הרב דנכסי בחזקתם קיימי ולבסוף הרגיש ממסקנא דפא"ן דנכסי בחזקת אל' קיימי ותי' דלאו חזקה ממש קאמר אלא לענין מזונות אם אמרו נתננו והיא אמרה לא נטלתי דעליהם להבי"ר כדין פרעתי חובי הכתוב בשטר דאינו נאמן ואף זו בתנאי ב"ד יש לה מזונות ואם הם טוענים אחר מעב"ד אינם נאמנים וגם היא אינה נוטלת אלא בשבועה כדעת הרמב"ם וכו' ואילו היה בחזקתם ממש לא היתה צריכה לישבע ע"כ דמוכח דאין לה רק חזקת שטר אלא שלכאורה דבריו תמוהים דהא הך דפרעתי חובי שאינו נאמן מפו' בחו"מ סי' ל"ח דוקא תוה"ז וא"כ הך דיתומים אומרים פרענו דמדמה לה מוקים לה כפירש"י במזונות דלהבא כפירש"י וכ"כ הערה"ש סי' צ"ג לדעת התשב"ץ ודלא כפי' התו' דבמזונות דלשעבר מיירי ורבים הם בשטת התו' הרא"ש והר"ן והרמב"ם ומדוע לא הלך אחרי רבים. גם מה שהביא ראיה משבועה שהצריך הרמב"ם לאל' נראה דהוו שני הפכים כיון שהרמב"ם מוקי להך דיתומים אומרים פרענו במזונות דלשעבר יחייב הדין דחזקת שטר הוא לה ומדוע חייבה שבועה:

והנה אמת שבב"י הובא משם הר"ן והרשב"א וה"ה מדחייבה הרמב"ם היסת ולא נק"ח משמע דבחזקתה קיימי והם באים להוציא ולזה נשתנה דינה מנשבע ונוטל רק הריטב"א הוא דגריס בהרמב"ם שנשבעת כעין של תורה ויישב בעדו דלשטתיה אזיל דאפי' מי שיש בידו משכון חשוב כנשבע ונוטל ע"ש ובט"ז והב"ש סקכ"ה כתבו דלגרסתנו שאני הא דעדיף חזקתה בנכסי' ממי שיש בידו משכון ובזה תגדל התימה איך יליף התשב"ץ מהרמב"ם דנכסי בחזקתה ואי ס"ל כהריטב"א וכגרסתו הו"ל לבאר. ועוד דבסי' יו"ד דימה האשה למשכיר דנכסי בחזקתו. לפיכך לפי חומר הנושא י"ל דגם בסי' קכ"א משום דלענין פרעון כתו' אתשיל השיב דנכסי' בחזקת יתמי וס"ל כמ"ש התו' שם לתי' בתרא וגם המרדכי משם ראב"ן ורש"י הבי"ד הג"א בפא"ן דל"א נכסי בחזקתה קיימי רק למזונות ולא לכתובה ודלא כריב"א ע"ש ועיין בש"ע סי' ק' אלא דלבסוף הוק"ל דכיון דלטענתם היא אלמנה א"כ חייבים במזונותיה ולמזונות נכסי בחזקתה קיימי ויהיו בחזקתה גם לכתו' דמאי שנא וע"ז תי' דבשלמא מי שהנכסי' מוחזקים שהם שלו וזה אומר קניתי על הטוען להבי"ר ואם היו גם כאן הנכסי' מוחזקים בשלה ואין להם מגע יד בהם רק טענת קנין או מה שטענו שהתקנה הקנית להם שיעור חצי הכתו' אנה"ן דעליהם להבי"ר אבל חזקה דהכא לא כן דידוע שאין הנכסי' שלה רק משעבוד כתו' עשאום בחזקתה לכל ס' שיפול במזונות ואפי' מזונות שעברו אבל בטענת שאין לה שעבוד כתו' מעי' כגו"ז שאומרים שמכח התקנה אין לה רק שעבוד חצי כתו' אין חזקתה מועלת לטענה זו ומייתי ראיה משבו' היסת שחייב הרמב"ם שאם היו נכסים ברורים לה וטענתם כטענה חדשה לא היתה נמסרת לשבו' כלל וכ"ס בח"מ סי' ק"מ דמי שחזקתו ברורה בקרקע אין מוסרין אותו לשבו' א"ו דחזקתה אינה רק כמשכיר דחזקתו רק כשלא יפרע לו השוכר אבל כשיפרע דשוכר היא ליומיה וה"ן כיון שבאו בטענת פרעון החצי מצד התקנה עליהם להבי"ר. ועם שכ"ז עדין דוחק מ"מ הנך רבוותא דמפרשי הסוגייא במזונות דלשעבר ישען עליהם מהרש"ך ולא יחזור מפני הרשב"ץ) וכ"ר להרב"י עייאש ח"ב סי' קכ"ג דקצ"ד הבין כן בהרשב"ץ ז"ל ומ"מ רבים המה נגדו גם התבוננתי בהרב באמ"ח שלא תמה על הב"ש רק בלכאורה אבל עיקר יסודו נשען על חי' בין מזונות לכתו' וגם הפ"מ לא תמה שם רק בדרך אפשר ע"ש ולעד"ן ראיה למהרש"ך מהתו' שם דצ"ו ד"ה ורבי יוסי שכתבו ונראה לרבי דהיינו יפו"ך דמתוך שהיא מוכרת סתם מרווחת לומר למזונות מכרתי ולא יוכלו היתומים לומר אם שהתה אבדה מזונותיה וכו' גם בש"מ פי' משם הרא"ה דיפו"ך הוא שלא יאמרו לכתו' מכרה והו"ל תבעה כתו' בב"ד ושוב אין לה מזונות הרי רבנן קמאי סו' דגם בטענות הנוגעים לעיקר חיוב המזונות ופיטורם נכסי' בחזקתה קיימי וכמהרש"ך ז"ל ואני אומר דגם להכנה"ג ז"ל אין קו' הפנ"י נופלת עלינו בנדון ההוא כי הכנה"ג דימה תמיהתו למ"ש הרשב"א הבי"ד הב"י ח"מ סי' כ"ט אוי"ג ושם כתב דכשנפל ס' במכר ארעא בחזמ"ק קיימא אבל כשהמכר ברור וס' בתנאי בחזקת לוקח קיימא ובנדון ההוא חיוב המזונות ברור הוא והס' הוא בהפקעתו מכח ס' מכר היורשי' וזה דומה למכר ברור וס' בתנאי דהוא למעלה מנדון מהרש"ך ז"ל ובל"ז היה נראה לכאורה להוכיח לדעת מרן אשר בעקבותיו נלך דס"ל כמהרש"ך ז"ל בכל ס' שיפול דנכסי בחזקתה ממ"ש בב"י סי' ק' תשו' מהר"מ דבמרדכי פ' נערה דנכסים המשועבדים למזונות האל' הוי ראוי ואין אל' הבן גובה מהם כתובתה. ולא השגיח בתשו' הסותרת שהביא המרדכי פ' כל הנשבעין ש"מ דהכי ס"ל להלכה דנכסי בחזקת אל' קיימי וכמו שתלה זב"ז מהר"א טאריקא ז"ל בס' גו"ר אה"ע כ"ד סי' ג' ע"ש (מור"ם ז"ל פסק ב' התשו' בסי"ץ וסי' ק' והאחרונים עמדו לזווגם יפה והפר"ש כ"ד סי' א' כתב דדעת מרן שאין לחלק רק הוק"ל ממ"ש בש"ע דשעבוד האל' אינו מפקיע ירושת הבכור והוי מוחזק וזה אזיל כאותה תשו' דפ' כל הנשבעין ותי' דמרן אזיל לשטתיה דהבכור לא יורע כחו רק במה שהיה ראוי לגבי אביו משא"ך בכתו' והגם שהגו"ר ערער על חי' זה בסי' ב' הפר"ש השיב עליו ולענין הלכה אסיק דכל שהאל' בחיים הנכסי' בחזקת' והוי ראוי לכתו' ונמצא בנדון ההוא של הפנ"י ונד"ז נכסי' בחזקתה כי היא בחיים) איברא דהגו"ר שם חלק על מהרא"ט ז"ל וכתב דלאו בכל ס' שיפול נכסי בחזקת אל' ולפי"ד יש לדחות ראיה הנז' ע"ש ומ"מ יש להוכיח כן ממ"ש בב"י סי' צ"ג ע"ד הטור שאלמנה עניה ופרוצה ששהתה מלתבוע מזונותיה ב' שנים אבדה מזונות דנראה ט' הרא"ש בזה משום דאיכא תרי לישני ללי"ק עניה אבדה ולל"ב פרוצה וכו' והו"ל ס' וכיון דנכסי בחזקתה קיימי כל שלא נישאת וכו' מספק לא אבדה וכו' הנה הרב"י מדיליה כתב בפשיטות דגם בס' בעיקר החיוב נכסי בחזקתה קיימי ואם נפשך לי' דלהרא"ש קאמר וליה לא ס"ל כי ידוע מח' הרמב"ם והרא"ש בזה דבפי"ב מאישות כתב הרמב"ם ט' לאל' שאין לה מזונות עד שתביא כתו' משום שניזונית מנכסי יורשי' ולעולם טוענים ליורש והרא"ש בפ"ד גזרות תמה עליו וסיים וכ"ש דיש לה מזונות דנכסים בחזקתה לענין מזונות וכו' ומהש"ע סי' צ"ג סי"ד וי"ח נראה דפסק כהרמב"ם. עיניך תראה מ"ש בכ"מ לתרץ על הרמב"ם דדוקא בהוציאה כתובה נכסים בחזקתה ולא כשאין כתו' בידה. (עיין ברשב"ש סי' רפ"ט כ"כ) ש"מ דלמרן בברור שיש לה חיוב מזונות בעת מיתה בכל ס' שיפול אח"ך הכל מודים דהיא המוחזקת ול"ד לס' מגורשת בסי' נ"ג דאינה נזונת דהתם לא הוברר שהיה לה חיוב בעת מיתה עיין בב"י עייאש ח"א אה"ע סי' ט"ז שתמה על הכ"מ ואכמ"ל) שו"ר בגו"ר ח"מ כ"ג מסי' כ"ד ואילך שקו"ט בזה עם הרב מטה יוסף ז"ל דהמט"י הוכיח ממרן דדוקא ס' מגורשת או כשאין כתו' בידה הוא דאין לה מזונות אבל בכל ס' שיפול זולת זה היא המוחזקת והגו"ר ז"ל דוחה ומחלק בספקות ומ"מ המתחקה על תכלית דבריהם יראה דבכגון נ"ד דחיובה ברור למזונות ולא נפל הס' רק במה שמכרה למזונות או בנדון שבפנ"י דחיובה ברור והס' במכר היורשי' דתרוייהו מודו דנכסי' בחזקתה. ובזה צדקו דברינו שם וגם הכא נגמר הדין דמכרה למזונות קיים וגם מצד זה זכה הקונה דנ"ד ודברי הבעל המערער כאין זהו מה שנלע"ד והסכימו עמי הרה"ג כמהר"א אלחדיף ובדה"ץ הי"ו וה' יזכנו לאמתה של תורה:

תוכן העניינים

יש מאין חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה