יש מאין חלק א· רבי אליהו ילוז
אבן העזר · סימן כב
ראובן קדש לאה בעדים וכתב לה שטר וז"ן בפ"ע קדש פ' וכו' ונתחייב לה בכתובה סך תש"ן דורו דהיינו עיקר ותוס' ומתנה ולפי שכך היה לפנינו כו"ח וכו' ונמצא סמוך לו כתוב מב"ד וז"ל כיון שנתחייב הארוס בסכי כתובתה בשעה שקדש כנז' אם עלה ברוחו לגרש ארוסתו חל עליו חובת פרעון הנז' בשופי עספ"א ואין זה צריך לפנים ולראיה וכו' ע"כ ולא גרשה ונלב"ע ויען כי עמדה האשה לפני ב"ד לתבוע שטרה הוכרחו העדים לברר איך היה ובררו בחת"י איך שאחי האשה לא רצו לתת אחותם לו עד שנתחייב לה בקגו"ש בסך תש"ן דורו הנז' עיקר ותוס' ומתנה כמנהג תטוואן ואז קדשה ופירשו שזהו כונת דבריהם בשטר הראשון הנז'. ומ"מ הב"ד שם סדרו פס"ד לזכותה ושאלו חו"ד בזה:
ולעשות ר"ץ חפצתי לברר די"ז ואומר עיקר שרשוהי בריש פ' אעפ"י בנתגרשה או נתאלמנה מן האירוסין דלרבנן גובה תוס' ולראב"ע אינה גובה רק מנה מאתים אבל תוס' לא כתב לה אלא ע"מ לכונסה ונשנית מח' זו בדנ"ה אי ה' כראב"ע או לא ומסיק הש"ס הלכה למעשה כראב"ע ע"ש וכה"פ פסקו כן עיין בטואה"ע סי' נ"ה דכן דעת הרמב"ם והרא"ש. והנה לכאורה דהטור בסי' ס"ו ח"ו סותר עצמו שכתב משם בעה"ע ואי כתב לה בשעת קדושין ומגרש לה גביא ול"א אדעתא למשקל ומיפק מיניה לא אקני לה וכו' דנראה דבמגרש מאירוסי' איירי וגובה תוס' וכ"ן מהב"י שם שכתב וז"ל נראה שחולק עמ"ש רבינו בסי' נ"ה ע"ש ובפרישה סקי"ג חי' דבסי' ס"ו מיירי שכתב לה בשעת קדושין ממש דאז חבת קדושי' גרמא לו להקנות ובסי' נ"ה כתב לה בין קדושין לחופה ומסיק דבשעת קי' נמי דוקא במגרש דמדעתיה נפקא משא"ך בנתאלמנה דבע"כ וכו' ומשו"ה כתב בעה"ע ומגרש לה. והב"ח תמה ע"ז דאי בגירש מאירוסין זה הביאו הטור בסי' נ"ה מח' הרמב"ם והרא"ש וסתם כהרא"ש דתוס' לא גביא גם מבני חרי (הרמב"ם והרא"ש שוים שם דל"ג תוס' כלל לא נחלקו רק בעיקר אי גביא מב"ח או גם ממשעבדי) ואיך סתם כבעה"ע ופי' דהכא איירי במגרש אחר נשואין. (עיין במהרא"ש סי' נ"ה מה שמחלק בין מתנות לתוס' והביא שנוסחת הריב"ש סי' ש"א בלשון בעה"ע כך ועו"כ דשדרו ממתיבתא דמאן דכתיב לאשתו מתנה בשעת נישואין ומגרש לה ל"א כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה וכו' ואני חפשתי בס' בעה"ע ומצאתי כנוסחא הנז' באות כתובה ואפס זולתו. וא"כ אפ' כך היה כתוב בטור אלא שט"ס נפל ול"א בתוס' והגם דדין המתנות הוא בסי' פ"ה אין זה דוחק כ"כ) ואנכי לא ידעתי אמאי שקו"ט רק בסתי' דברי הטור ולא בגוף דברי בעה"ע שהם הפך פסק הש"ס ה' כראב"ע וגם הוא סותר עצמו דבתחלת אות כתו' דאירכיסא פסק להדייא כראב"ע וכ"פ באות כתובה. ואין לחלק כפרישה בין נתגרשה לנתאלמנה כיון דהתם איפליגו בתרוייהו ופסקינן כראב"ע גם חי' בין שעת קדושין לבין קדושין לחופה לא יתכן כיון דטעם הפוסק בש"ס דלא כראב"ע משום איקרובי דעתא דשייך בשעת קדושין ועכ"ז איפסי' הלכתא כראב"ע. אח"כ ראיתי להרב מק"ס דק"ע כתב קצת מדברינו ועיין להרב קרב"ן בריש אעפ"י דחה דברי הפרישה ז"ל עכ"פ דעת הש"ע דעליה סמכינן פסק בסי' נ"ה בסתם דאין לארוסה תוס' כתובה כלל וגם גבי מתנות בסי' פ"ה דקדק וכתב ואם מן הנשואין נתאלמנה או נתגרשה שלא מחמת מרדה נוטלת מתנה זו וכתבו הב"ש סקי"ח וח"מ שם אבל נתאלמנה מן האירוסין לית לה שלא כתב לה אלא עמ"ל ע"ש והגם דתפשו דוקא בנתאלמנה דזה יורה כהפרישה ודאי אגב ריהטייהו כ"כ דקיימי ע"ד הטור והש"ע והם לא חלקו. ולפ"ז אין תוס' לארוסה וכ"כ הב"ד הנז' וקצבו לעיקר הכתובה שני דורו וחצי:
אלא שאח"כ מצאו אילן גדול בכתבי הרב הגדול מהר"י בירדוגו ז"ל באיש אחד שנתקוטט עם אשתו וגמרו לגרושין ומיד עמד וקדש אשה אחרת וכתב לה בקגו"ש סך מה בעד עיקר ותוס' ומתנה ויכנס עמה לחופה בזמן וכו' והביאה לביתו עם נדוניתה ולא נכנס עמה לחופה ואדביני ביני עשה שלום עם אשתו הראשונה וחזרה השנית לבית אמה ועתה תובעת גטה וכתובתה. שהשיב הרב כי מן הדין הוא שאין תוס' לארוסה אלא שנראה דזהו במארס שכותב כתו' כמשפט הבנות והיא שתשאר ביניהם כשיכנסו לחופה ולא בכגו"ז שקדש מתוך קטטה וכו' להודיע שכבר נגמר עניינו עם הא' וכו' והשנית לא רצתה להתקדש לו עד שזקף עליו שטר מכתובה כנז' שחששה ממה שהיה אח"כ שיעשה שלום עם הא' ויגרש אותה ותהיה ריקנית בבושה וכו' ולזה עשו כעין קנס שאם תשתנה דעתו ויאמר לגרש שיפרע לה סכי כתובתה כאילו מגרש מן הנשואין בזה לא דברו רז"ל שהרי זה חייב עצמו במה שאינו חייב בתורת קנס ולא בתורת כתובה וכו' ומה גם שעשה מעשה רב שהביאה לביתו עם הנדוניא אעפ"י שהוא אומר שלא נתייחד עמה מ"מ מעשיו מוכיחים כי החיוב שנתחייב לה כאילו מגרש מן הנשואין ע"כ ומזה דקדקו דכל שלא כתבו כתו' פשוטה שתשאר ביניהם וכו' אין לה אלא דין קנס וחייב לפרוע כל סכי כתובתה כאילו מגרש מן הנשואין ועוד משמע שאם לא נתרצית להתקדש עד שיכתוב לה וגרשה מהאירוסין שחייב לפרוע ע"כ. ואחה"ר נראה מדבריהם דבחדא מתרתי סגי או שלא כתבו כתובה פשוטה וכו' או שלא רצתה להתקדש עד שיכתוב לה. ולענד"ן דהעיקר תלוי רק במה שלא רצתה וכו' כדי שלא יהיו דברי הרב סותרים מ"ש התשב"ץ ח"א סי' מ"א בכתב לארוסתו צדאק בעש"ג בלתי שום תנאי שאם יפטור אותה בגט מהאירוסי' לא יפרע לה הצדאק שיש לו דין תוס' ולא כתב לה אלא עמ"ל וכ"כ הריב"ש ז"ל בסי' צ"ז ע"ש והתם הרי לא כתב לה בכתובה פשוטה וכו' ואמאי פטור אם לא דהתם היא לא בקשה שיכתוב לה ומ"ש הרב ז"ל הך טעמא דלא כתב כתו' פשוטה. וגם לבסוף חיזק הדבר מפני שהביאה לביתו וכו' היינו משום שלא היו לו עדים שם שלא רצתה להתקדש עד שיתחייב לה לזה הוכיח באומדנות הנז' שכן היה. וממילא בנ"ד דנתברר בעדים שלא רצתה להתקדש וכו' אין אנו צריכים לאותם אומדנות. ודלא כהרבנים הי"ו שמפני שבנ"ד לא הביאה לביתו נסתפקו אם הרב ז"ל קאמר גם בזה ורצו לפשר. עו"כ לחייב מט' שכתב הרב שאין זה אלא קנס וכו' ואני תמה למטונייהו כי המעיין בטוב"י אה"ע סי' ן' יראה דלהרמב"ם קנס השדו' הוי אסמכתא. והב"י שם כתב דהתו' פרק איזהו נשך כתבו דחייב מכח המנהג כאסיטומתא דקנייא ועוד מצד הדין כמבייש את חבירו ותמה על הרא"ש דנראה סותר עצמו כי בכלל ל"ד סי' ד' כתב משם ר"י כטעם התו' האחרון ובפסקיו פ"ד דנדרים כתב בערבונות דשדוכין לא הוי אס' וכו' כי כדאי הוא להתחייב משום בשת וכו' ואילו בפסקיו דקדושין כתב על הערבונות דצריך קנין בסודר דלא כאס' וכו' וכן בכלל ל"ד סי' ג' אודות רחל שהיתה נחבאת וכו' ושדכה שמעון בקנס ה' אלפים זהובים וכו' וכשמוע קרוביה הכלימוה וכו' ביטל הענין משום אס' וכו' והב"ח יישב זה משם מהרש"ל ז"ל דאנה"ן בסתם שדוכין אין בקנס אס' משא"כ כשהניחו ערבון גילו דעתייהו דחוששי' לאס' משו"ה בעו קנין ע"ש. ולא זכיתי להבין מה נענה לפסקי נדרים דמיירי בערבונות ועכ"ז כתב דלא הוי אס'. ועיין מה שתי' הפרישה ז"ל ואחה"ר הוא דוחק וראיתי בס' מגן גבורים סי' ע"ג שיישב דנהי דלהרא"ש אין בקנס דין אס' היינו בקנס שאינו רחוק מהדעת ואינו גוזמא כ"כ אבל התם דהקנס היה רחוק מהשכל ה' אלפים זהובים כתב דהוי אס' (כ"כ הפ"מ ח"ג סי' ה') ועוד תי' דשאנ"ה בנדון רחל דעברה חק ונשתדכה שלא ברשות קרוביה כדמוכח שהכלימוה וכו' לכן ל"ש לחייב משום בשת (עיין בב"ש סקט"ו כ"כ משם הנ"ש וקלסיה) והב"מ ז"ל שם דחה תי' בתרא בב' ידים ואוקי דהעיקר תלוי בין קנס הקרוב לשכל לרחוק ע"ש וא"כ בנ"ד שסך תש"ן דורוס בעיר השאלה הוא דבר מופלג מאד איך יתכן לחייב משום קנס וגם הרב מהרי"ב ז"ל הגם שתפס לשון קנס אין נראה שעיקר החיוב מדין קנס אלא משום שחי"ע חו"ג במה שאינו חייב. רק קורא לחיוב זה כעין קנס מפני שאינו חל החיוב רק אם יגרש עו"כ דיש מערער על חיובם מכח אומדנא שלא כתב כתובה פשוטה וכו' דבח"מ סי' ט"ו מפו' שאין להוציא ממון מכח אומדנא והשיבו דהם לא חייבו רק מכח החיוב שכתב עליו זולת שיש להפקיעו מכח אומדנא דלא כתב אלא עמ"ל. וכיון שיש אומדנא זו נגדו חזר הדין למקומו ע"כ. ואני רואה שהדין עם המערער כי בש"ס מפו' טעם הפוס' דלא כראב"ע משום דיש אומד' דאיקרובי דעתא וכו' נגד אומד' דראב"ע ועכ"ז פסקו ה' למעשה כראב"ע והגם דבתו' דמ"ז ד"ה כתב יראה כדבריהם שכתבו ולא דמי לההיא דראב"ע וכו' ואי התם הוה שייך אומד' אחריתי הו"א. הנה לבסוף הק' כי קושיין עיין ביאורם במהרש"א ז"ל והגם שהקרב"ן שם פי' באו"א ע"ע מ"מ הלמד מדב"ק דבאומד' לגבי אומד' מוקמינן ביד המוחזק ולא מפקינן רק בתרי אומדני לגבי חד. והגם דה"ן נראה דשייך תרי אומדני חדא משום איקרובי דעתא כהש"ס ושנית משום שלא כתב כתו' פשוטה. מ"מ מאן ספין להוציא נגד פי' מהרש"א וגם בעל הפלאה בדנ"ו דקדק מדאמרו אין הלכה כראב"ע ול"א ה' כחכמים משמע דבאומד' לגבי אומד' אין ה' כחכמים ולא כראב"ע אלא הממע"ה וכשאסיקו ה' כראב"ע הדין הוא שאפי' תפסה האשה מפקינן מינה הגם דיש אומדנות מתנגדות ע"ש וזה דלא כהקרב"ן. ונראה הט' משום דאומד' דראב"ע אמתני ותקיפא וא"ת לפי"ז מהרי"ב ז"ל לפמש"ל דלא היו עדים שהתנית עליו נראה דלא הוציא מהבעל רק מכח אומדנא ומה טעמו אפשר דמשום שהביאה לביתו הו"ל האומדנא גלוייה ומפורס' ועיין להרב פני יצחק ח"א סי' י"ט הרחיב בדין האומד' ובדל"ח אסיק ב' כללים דבעי' שיהיה מבורר למראה עיני הדיינים המעשה מהחיוב והפיטור והב' שתהיה האומד' ברורה לכל שכל השומע יודה שכן הוא האמת ואז דנין על פיה ע"ש ובנדון הרב תרתי איתנהו משא"כ בנד"ז. עוד לפי שטתם הרגישו וז"ל ואעפ"י שכבר מת המארס והול"ל דמלאך המות אנסיה מ"מ לסברת הרב דכתובה זו כעין קנס א"כ מכי הדר ביה ועמד לגרש וחייבוהו לפרוע שוב אינו יכול לחזור בו לכנוס שיכולה האשה הנז' לעכב שלא לינשא לו אחר שכבר ביישה וכן נמ"ך בכתבי הראשונים משם מהרימ"ט ח"ב סי' ק' וחל עליו הפרעון וכיון שמת חייבים יורשיו לשלם ע"כ ואחה"ר כי חשבו לרפאות שבר זה ולא נרפא והוא אמת כי מהרימ"ט שם בשנים שנתקשרו בשבועה לשדוכין ונתחרט אבי הבת. ושוב חזר בו אם יועיל כי טען המשדך שאחר ששיקר באמונתו כבר נתפרדה חבילה האריך ואסיק דהדין עם המשדך וכו' ע"ש אבל לדבריהם יקשה מ"ש מהרימ"ט שם בסי' צ"ט סמוך ונראה על משודך שכתב בשטר ואם יסרב ולא ירצה ליכנס לחופה לזמן הנז' נתחייב לפרוע מאה זהובים וכו' שדן הרב בכונת לשון השטר והעלה לכל הפירושי' דאם מיחה שלא יכניס לחופה ושוב חזר בו שיהיה פטור מהקנס כל עוד שלא הגיע הזמן שגבלו דמ"ל הדרי בי וכו' ואמאי הרי מ"ל האב כבר נתפרדה חבילה ונתחייב בקנס. אלא העיקר בדברי הרב דנהי דכשאחד שיקר באמונתו השני שכנגדו פטור ומותר להתקשר עם זולתו אבל מ"מ כל שלא עבר הזמן שגבלו לא יתחייב החוזר ראשון בקנס דכל תוה"ז מצי אמר הדרי בי. וכן ראיתי להרה"ג מהר"ף בירדוגו ז"ל במשפט"י ח"ב סי' י"א חילק כן דכשחזר אבי הכלה המשדך פטור מהקנס אבל אין אבי הכלה חייב בקנס וסיים ושו"ר למהרימ"ט שכתב כן ע"ש הנה הרב כלל ב' תשו' מהרימ"ט בנושא אחד וכ"כ מהראנ"ח ח"א דק"י ע"ג וז"ל שלא עלה ע"ד כלל לומר שכל שיסרב בדבר פעם או פעמים כש"ץ היורד לפני התיבה אעפ"י שאח"כ יקיים הדבר שיתחייב בקנס ע"ש ואחר כל אלה לא ידעתי איך מכח שחזר בו מלהכניס לחופה יחייבוהו בקנס ואפי' אם היה מגיע הזמן שקבעו להכניסה לחופה ולא הכניס לא חל עליו חובת פרעון דלא דמי למשדך והגיע הזמן דהכא כיון שקדש אינו נק' חוזר בו עד שיגרש ועל הגרושין מאן ספין לכופו לעשות גט מעושה ואנה"ן דמצו לכופו לזון כמ"ש בסי' נ"ו ס"ו ואי לא מצי אז יכופו להוציא כמ"ש בסי' קנ"ד ס"ג אבל השתא דלא באו לידי גדר זה איך יקרא הדרנא וחל עליו הפרעון הא ודאי דשייך בזה שעוד הו"מ להכניסה לחופה אלא דמ"ה אנסיה ואין צד לחייב היורשים בפרעון רק מצד שאכתוב בעז"ה:
והוא מ"ש בכונת הרב מהרי"ב ז"ל דכיון שלא רצתה להתקדש עד שיכתוב לה לא נשאר אומד' דל"כ לה אלא עמ"ל וסמוכות לזה ממ"ש התו' בהגוזל דק"י ע"ב אמאי דפריך הש"ס אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה וז"ל וא"ת אדם שקנה שור מחבירו ונתקלקל יבטל המקח דאדעתא דהכי ל"ק וי"ל דהתם לאו בלוקח תליא מילתא אלא כמו כן בדעת מוכר ומוכר אקני ליה אדעתא דהכי משא"ך וכו' וכ"כ בכתוב' אאומדנא של"כ לה אלא עמ"ל וא"ת כל אדם הלוקח פרה ונטרפה וכו' אנ"ס שלא עמ"כ קנאה וי"ל דהתם אנ"ס שבאותו ס' היה רוצה ליכנס אפי' אם היה אומ"ל אם טרפה יש לך לקבל הפסד היה לוקחה וכו' והא דפריך בהגוזל אלא מעתה יבמה וכו' אור"י דהתם לאו בלוקח וכו' ע"כ וכ"כ בש"ע משם הרא"ש וכ"כ מהר"מ ב"ב בתשו' הקצרות סי' שט"ו כדברי ר"י והוסיף דגם במתנה אי לאו דעבד ליה נייחא לא יהיב ליה הילכך תליא גם בדעת המקבל ובלבו לא היה תנאי. אמת דבמתנה יש מח' דהרא"ם ח"א סי' י"ו והפ"מ ח"ב סי' ן' סו' כמהר"מ אבל הג' אלפאסי פ' מ"ש ורי"ש פ' הא"מ והר"ן שם וריא"ז פ' אלמנה ניזונת פליגי עליה ומור"ם במפה (דעבדי כוותיה במערב כל שלא גילה דעתו מרן עיין משכה"ר מע' הקוף אונ"ד) חו"מ סי' ר"ז פסק בשם י"א דבמתנה גם בתלוי בדעת אחרים דברים שבלב הוי דברים עיין להערה"ש שם סקי"ב אבל במכר לכ"ע לא הוי דברים ונד"ז כמכר דמי דהאשה מקנה עצמה לבעל ולא בחנם יהיב לה עיין בסמ"ע ע"ד מורם ולהפרמ"א ח"א סי' ס"ג שתמה על הרא"ם דשאני מוכר שזה נותן חפץ וזה נותן דמים משא"כ בנותן וא"כ נד"ז שמקנה עצמה תמורת מאי דמתחייב לה דברים שבלב לא הוו דברים ועיין להרא"ש כלל ק"ב סי' ז' דבמכר בין המוכר בין הלוקח ל"מ אמר בלבי היה כך ע"ש
אפס דעוד יש להרהר בזה דנהי דבמכר לא הוו דברים מ"מ באומד"ד נראה מדברי התו' שם בכתובות דאזלינן בתרה ע"ש שחילקו בזה וכדבריהם כתב מהראנ"ח ז"ל בשטתו שם וא"כ בהכי מתפרשן דברי הרא"ש שבש"מ נמי ולהדיא הרא"ש בפסקיו פ' אלמנה ניזונת דצ"ז ע"א כתב דגם במכר אי הוה אומד"ד אזלינן בתרה. וכן האריך בתחילת כלל ל"ד בהמירה אחות המשודכת בכמה ראיות מהש"ס לפטור המשדך משום אומד"ד דאדעתא דהכי לא שידך וכ"כ התו' פ' אלמנה ניזונית ד"ה זבין ובקדושין דמ"ט ע"ב ד"ה דברים שבלב והגם דהב"ח ז"ל תשו' ח' האריך להק' על תשו' הרא"ש דיש לחלק מהראיות שהביא דהתם במתנה משא"ך במכר מ"מ די להם בראיה דארוסה דהוי כמכר שמכרה עצמה לבעל (כן השוו אותה התו' להך דזבין וכו') וכן הך דכתב לה פירות בכתובות דמ"ז דעכ"ז אזלינן בהו בתר אומדנא. ומי יוכל לחלוק על התו' והרא"ש וכ"פ מור"ם סי' ר"ז ס"ד דגם במכר אי איכא אומד"ד נתבטל המקח וכן יש להוכיח גם ממרן בסי' ר"ן גבי ש"מ שכתב כל נכסיו לאחרים דקי"ל אם עמד חוזר שכתב דה"ה אם מכר כולם והמעות עצמם קיימים דאם עמד חוזר משום אומד"ד ממה שלא שייר כלום שנתייאש מן החיים (מזה ג"כ ראיה למ"ש התו' והרא"ש וצ"ע לקו' הב"ח) וא"כ הכא דהוי אומד"ד שלא כתב לה אלא עמ"ל אפי' הויא כמכר איך נפיק מהיורשים:
אלא אחר העיון נראה דנ"ד פלט מהא מאחר שראינו כי הבעל הוה משתמיט מלכתוב ולא נתרצו לקדשה עד שכתב הו"ל תנאי מפורש שאם ימות או יגרשנה יפרע לה דאל"כ למאי הקפידו לכתוב אי לקצוב שיעור התוס' מלבד דבל"ז יש להם תקנה ידועה כמה הוא שיעור התוספת עוד הי"ל לכתוב שקע"ע לכתוב כן בזמן החופה ולא להתחייב מהיום אלא ודאי כל כונתם רק להתנות עליו שיתחייב בפרעון בגרושין ולאח"מ וכיון שכן נראה דבתנאי מסתלק דעת המתחייב והכל תלוי בדעת המתנה ואפי' באומד"ד וכן יש להוכיח ממ"ש בקדושין ד"ן ע"א דבעו לאוכוחי ממ"ש ע"מ שאני כהן ונמצא לוי וכו' ובכולם אעפ"י שאמרה בלבי היה להתקדש לו אינה מקו' דדברים שבלב לה"ד ודחו דילמא שאני התם דכיון דאתני לאו כל כמיניה דעקרא ליה לתנאיה ופירש"י דכיון שפירש תנאו בפיו לאו כ"כ לעקור תנאו בדברים שבלב וכו' ע"ש. והתם יש אומד"ד דלבה היה כן דאתתא בכל דהו ניח"ל (הרי גם ביבמה שנפלה לפני מוכה שחין דיש אומדנא דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה עכ"ז תי' התם דאתתא בכל דהו ניח"ל ובאומדנא זו בטלו אומדנא שכנגדה כ"ש כשלא יש אומד' נגדה) ועכ"ז לא הועילה במקום התנאי ומינה ק"ו להכא ומה התם דמידי דאיסורא הוא עכ"ז לא הועיל האומד' לבטל התנאי הכא דממונא הוא וגם דברי לבו רעה לאשה לכ"ש וכ"ר להרב ב"ך ח"א בבית ועד סי' ט"ו הק' להר"ן שכתב דבקדושי אשה כל שלא קיים תנאו אעפ"י שנאנס אינה מתרצה אמאי ל"א אתתא בכ"ד ניח"ל כמ"ש גבי יבמה שנפלה לפני מוכה שחין ותי' דל"א הכי אלא בנתקדשה סתם דל"ב אפי' גילוי דעת כיון דאיכא אומד' ומסקינן דאין זה אומדנא דאתתא בכ"ד ניח"ל אבל כיון דאיכא תנאה הרי איכא גי"ד דלא ניח"ל וכו' ע"ש הרי גם הרב פשיט"ל דבתנאי אין כח באונסו אפי' דהוה אומד"ד לבטל התנאי אפי' באיסורא וכ"ש במידי דממון וכן מפורש בח"מ סי' רכ"ה דכשהתנה הלוקח שכל אונס שיוולד בקרקע זה יהיה חייב לשלם אפי' בא כותי וגזלה מהם (דבלא התנה היה פטור דאומד"ד דאחריות כי האי לא קבל) המוכר חייב לשלם. (דבמקום תנאי ל"מ אומד"ד) והגם דהתם מפו' דגם בהתנה אי הוה מילתא דלא ס"ד דמתנה אמרי' דאין זה בכלל התנאי וה"ן הרי נחלקו הפוס' אי אסיק איניש אדעתיה מיתה דחבריה או לא עיין במש"ל פ"ו מזכיה ומתנה דברי מהר"ש הלוי ומהרי"ל ז"ל ועיין לחכם צבי סי' מ"א וא"כ גם הכא נימא דלא אסיק אדעתא מיתת הבעל ולא תגבה. מ"מ כיון דכולהו רבנן התם מודו דמיתה שכיחא הרי ל"א דאין בכלל התנאי רק מילתא דל"ש. ובפרט לפי מ"ש דהקפדתם לכתוב הוא דוקא משום מיתה או גרושין א"כ הרי אסיקו אדעתייהו והתנו. ובזה יש להוכיח מסוגייא דגטין ד"ן ע"א דמינה הוכיחו דלא אסיק איניש אדעתיה מיתה מדאמרו דביתומים אפי' גדולים אינו גובה בבינונית ואין לחוש לנעי"ד דלא אסיק אדעתיה מלוה דמית לוה ונפלו נכסי קמי יתמי ופירש"י ולא מסיק אדעתיה האי מלוה לנע"ד וליחוש שמא מת לוה ונפלי וכו' משמע דמסתמא איניש לא חייש אבל כשראינו שמקפיד ומעשיו מוכיחים פשיטא שזה בכלל תנאו. ומצאתי הדבר מפורש בכגון נ"ד בס' ישועות יעקב סי' נ"ג סק"א שתמה בפוסק מעות לחתנו ומתה בתו דקי"ל דפטור דלדברי התו' דבתלוי בדעת אחרים לא מהני אומדנא איך פטור משום אומד' דלא כתב אלא ע"מ שתהנה בתו והלא הוא תלוי בדעת הבעל והוא לא רצה לקדש רק אם יתן אביה וכו' ומכח זה כתב דנ"ל דאין די"ז שייך אלא בפסק האב מדנפשיה והוא לא התנה וכו' (זכורני שכ"כ בזה העדוב"י סי' מ"א) משא"כ כשפסק מכח תנאי הבעל ובזה נתיישב לו דין הפוסק עם אשתו לזון את בתה דגם אם גרש או מת חייב ע"ש וכנ"ל לדקדק מפירש"י והר"ן במשנה שכתבו שלא כתב לה תוס' דמדעתו אלא עמ"ל ע"כ הוסיפו תיבת דמדעתו לאפוקי כשנתחייב מכח אחרים וא"כ בנד"ז דכתב לה מכח תנאה והקפדתה ל"א בזה ל"כ לה אלא עמ"ל וחייבים היורשים לפרוע לה:
עוד יש לזכותה גם בלא זה כיון דכתב לה בתורת חיוב דאז ל"מ האומד' להפקיע מה שנתחייב ואמינא לה ממ"ש מהר"מ אלשיך ז"ל סי' פ"ו על תשו' הרא"ש כ"ח סי"ד בנשבע לתת לחתנו ונתקלקלו חובותיו דאדעתא לפרוע לו מהחובות נתחייב אבל לא למכור ביתו וכלי תשמישו דאטו מי שחייב לחבירו מנה ונתקלקלו חובותיו יהיה פטור מלמכור ביתו לשלם הא ודאי ליתא אלא ודאי דוקא במשתעבד לחבירו בנדר או שבועה הוא דאזלינן בתר אומדנא וכו' וכ"כ מהרא"ש ז"ל סי' רי"ו דרצה אחד מגדולי העיר ללמוד מתשו' הרא"ש שאין סדור לבע"ח בבית שדר בו וחלקנו עליו דהתם בנדר והוא אנוס אבל בבע"ח הוא משועבד וכו' ובהדיא כתב הרשב"א באלף קמ"ג שאין מרחמים בדין להוציא הלוה מביתו ועיין בריב"ש סי' ק"ג ע"כ ואין לחלק דל"א אלא בחוב הבא מחמת מלוה דלאו כ"כ להפקיע מעותיו משום אומדנא משא"כ בחוב דמנפשיה שיכו"ל אדעתא דהכי לא נתחייבתי דהא הרבנים קיימי ע"ד הרא"ש דהוא חיוב דמנפשיה ועכ"ז חילקו בין שבועה לחוב. וכ"מ מהך דהריב"ש סי' ק"ג דמיירי בצדאק שנתחייב מדנפשיה ועכ"ז פטרו מצד האונס לגבי שבועה ולא לגבי החוב ע"ש וכן יש ללמוד מדין ערב שמחייב עצמו במה שאינו חייב ובב"י ח"מ סי' ס"ג דלבעה"ת אין מסדרין לערב כי הוקל דינו וכו' ולהרמ"ו מסדרין ע"כ ולא אחד בהם סבר דאומדנא דעניות פוטרת גם הרב ב"ה באה"ע סי' ג' ס"ו בהגהה הביא מ"ש ביו"ד סי' רל"ב במי ששדך וכו' ונשבעו ואח"כ נתקלקלו החובות וכו' כתב וז"ל ונראה לשון זה דדוקא בלא קנין או שטר אלא מכח השבועה וכו' אבל אם היה בקנין גמור וכו' נוהגים בכל בתי דינים שמחוייב ליתן כל מה שפסק והרב משאת משה בשניות חיו"ד סי' ז' אסף להקת הפוס' דדייני הכי ודקדק ממהרימ"ט בראשונות סי' קל"א דהכי ס"ל והגם שהביא כת החולקים אסיק בד"ה היוצא וכו' דאין ללמוד מתשו' הרא"ש אלא לענין שבועה ולא לענין החוב כי חזק הוא ומי ישמע אליו לומר אד"ד לא נתחייב הרי חבל נביאים דבחיוב אינו נפקע מכח אומדנא. והנה לכאורה יש לתמוה ביסוד זה מהך דהרא"ש כלל ל"ה סי' ז' בפסק לחתנו סכום ש' זהובים ונתנם לחתן ושוב שדך וכו' דפסק דיחזיר לאב דלא נתן אלא ע"מ שתנשא בתו ע"כ והתם הרי נתחייב ונתן ומאי מהני האומד' (ביותר יש להתפלא מזה על הפ"מ בשניות סי' ג' דנדונו כהך דהרא"ש שנתן לחתן רק שאח"ך החזירם לחמיו להשביחם וכו' ופסק דל"א שלא נתן אלא ע"מ שתנשא בתו דלא כמהר"י הלוי ז"ל. ואיך פסק דלא כהרא"ש) וכן קשה מסוגייא דכתובות דפסק לה פירות וכו' דלא נתן אלא ע"מ שתהנה בתו וכן פסקו כל הפוס'. אבל מצאתי להב"ח בפסקים אה"ע סי' ן' כתב ע"ד הרא"ש הנז' דהאי עובדא לא נעשה בקנין וכו' ולא השלישו השטרות דאם לא כן הרי כתב הרא"ש כלל ל"ו סי' ב' דיש לשליש לקיים שלישותו דאדם מחייב עצמו במה שאינו חייב ע"ש ולדבריו אין כאן תימה דגם הרא"ש מודה כשנעשה החיוב כתחז"ל. וכ"ן יש להעמיד הסוגייא דפסק בלא קנין ומפנ"ז פקע הפסקא באומדנא (והרפ"מ מיירי בנתחייב כהוגן ע"ש) והגם דבריש כלל ל"ד בהמירה אחות המשודכת כתוב בסוף התשו' והשליש יחזיר השטרות יש לדחות דהנך שטרות לא הוו בלשון חיוב וכן יש לדקדק מהש"ע בסי' ן' שבס"ה פסק הך תשו' וכתב ופטור מהקנין ומהשבועה וחיוב השטר ומור"ם הגיה דהיינו הקנסות שעשו ביניהם כלו' שאינם שט"ח אלא שטרי קנסות אבל מ"מ אכתי עומד נגדנו מ"ש הב"י סי' ן' תשו' הרשב"א ז"ל שנתחייבו זל"ז חו"ג ומעכשיו וכו' ובתוה"ז קלקל המשודך ועכ"ז פטר אבי הבת באומד' דלא נתכונה אלא להגון לה. לכן הנראה בזה עפ"י מש"ש ה' ישועות יעקב סק"ג לשטתו דהרא"ש לא פטר משבועה אלא מחיוב הקנס (כ"כ הב"ח תשו' ח') דהטע' הוא כי סלוק אס' מחיוב הקנס אינו רק מט' בושת ובהמירה אחות המשודכת פשי' שאין כאן בושת ואינו חייב רק מצד החוב וכיון דהחוב עיקרו אס' אינו חייב ע"ש (ואפ' ה"ט דהרשב"א נמי) וא"כ בנד"ד דאין בעיקרו אס' כלל מודו דאין האומד' מפקיעתו. ואף דהרב שם כתב דאין נראה כן מהרא"ש דהו"ל כהתנה מעיקרא בשעת מעשה כ"ז לשטתו דהרא"ש לא פטר מהשבועה אבל לשאר הפוס' דפוטרי' מהשבועה ניחא הך טעמא דהתנה וכו' לזה ולמה שיראה שפוטר גם מהחוב יספיק טעם הרב ז"ל כי הוא מוסבר מאליו. וקם דינא הנז' דאין אומד' מפקעת חוב כזה (עיין להד"ן ח"מ סי' נ"ד דרע"ג ע"ג שמכח קו' חי' דשאני חוב מחמת מלוה או מקח דל"ש אומד' אבל במתנה שקבל עליו לתת שייך אומד' ולכאורה הוא נגד גדולי עולם הנז"ל וי"ל דל"א הרב רק לגבי חיוב השבועה אבל לגבי החוב מודה שאין לחלק וע"ש) ואין לתמוה בזה דמי עדיף חוב ממכר דאסיקנא דאומד"ד מבטל המכר. די"ל אנה"ן עפ"י מ"ש הש"מ בכתובות דמ"ז לחלק בין מוכר פרה ונטרפה לתוס' הארוסה וכו' דבפרה הרי נהנה מהמקח אלא שמפסיד ודרך הלוקחים ליכנס על ההפסד להרויח משא"כ בארוסה שלא כנסה הרי לא נהנה מהמקח ואנ"ס שאם היה חושש למיתה לא היה כותב וכו' ע"ש (לכאורה ק' לשמוע לפי"ז מה שהק' התו' אח"כ מיבמה דאנ"ס שרוצה להכניס עצמה באותו ס' כיון דהם עצמם כתבו דביבמה מהאירוסין מיירי עיין בפ' הגוזל וא"כ מה הנאה לה מהבעל ואפ' דס"ל דדי בהנאת איחתוני משא"כ לגבי בעל אין זה אצלו הנאה וכמ"ש ה' תה"א סי' נ"ה משם הרא"ם סי' י"ו) א"כ הכל תלוי בקבלת הנאה ולפיכך כשפסק בלא חיוב האומ' מפקעת כי לא קבל הנאה אבל כשהיה הדבר בתורת חיוב ס"ל דמסתמא אי לאו דקבל הנאה או דחשיבא ליה כקבל הנאה לא הוה משתעבד בתורת חיוב ולזה אין האומ' פוטרת אותו ואפ' דה"ט דמהר"מ ב"ב ז"ל דכתב בנדונו גם במתנה אין אומד"ד פוטרת וכו' משום דהתם משמע דאקני ליה אותה שכי' בתורת הקנאה וחיוב (כמש"ש הילכך בכל ענין אקני ליה וכו' ולכך יהיב ליה) ולזה חייבו גם באומד"ד אבל בשאר מתנות דאינם בתורת הקנאה מודה הרב דשייך אומד"ד (בזה אזדא תמיהת הרב ערה"ש בסי' ר"ז על הב"ח סי' ח' והפרמ"א דאישתמיט להו תשו' מהר"מ הנז' ולפי"ה לא קרב זה אל זה דהתם מיירי במתנה בלתי חיוב והקנאה משא"כ הך דמהר"מ) ולפי"ז דברי הרבנים ז"ל דבחוב אין לפוטרו ממנו באומד"ד הם חיים וקיימים וכן הוסיף שנית ידו הפ"מ ז"ל ח"ב סי' ס"ה לחלק דאומד"ד פוטרת מהשבועה ולא מהחוב ע"ש:
הן אמת דהרב ז"ל ח"א סי' ס"ב הדר ביה מההיא שכתב באמצע התשו' והעולה על רוחי מהך דכתיבנא לחלק בין שבועה לחוב וכו' אמנם אינו מספיק ועדין לבי מהסס והנלע"ד יותר דבשיקול האומדנות תליא מילתא וכו' (בזה אין מקום לקו' המשא"מ יו"ד סי' י"ז על הפ"מ דסתר אהלו מהך דח"א לח"ב סי' ן' וסי' ס"ה והניח בצ"ע. דהאיכא הודאת בע"ד דהדר ביה ובודאי כ"ד להלכה ובפרט דס' זמנים יוכיחו דהנך דח"ב בש' הת"ז והת"ח ודח"א ש' תכ"ז וקי"ל תפוס לשון אחרון) ועיין להנוב"י ח"א יו"ד סי' ס"ט דהעיקר אצלו תלוי בשיקול האומדנות גם מהרשד"ם ז"ל ח"א סי' צ"א פטר ראובן מהחיוב משום דאדעתא דהכי לא נתחייב וכן מהראנ"ח ח"א סי' ס"ו גבי חיוב כתב תוך התשו' ועוד נראה דכל כה"ג שנשתנו סדרי בראשית ונתייקרו הבתים כ"ך לא עלה ע"ד ראובן וכו' גם הרב משא"מ שם כתב משם מהר"ש יונה דל"א הפוס' דלא ליזיל בתר אומדנא כשתלוי בדעת אחרים אלא להוציא אבל להחזיק לא. (עיין במש"ל פ"ו מזו"מ מאי דמקהו רבנן בס' מהרש"י הנז' והראיה שסייעו מינה המ"מ ז"ל ממי שאחזו בההוא דזבין שומשומי וכו' ואסתכר נהרא שאמרו אד"ד לא קבל אחה"ר שאני התם דהוי אונסא דל"ש וזה אפי' בהתנה להדיא מבטלינן לתנאיה) ולפ"ז יצא הדבר הזה במחלוקת:
מ"מ עין רואה להמש"ל פ"ו דזו"מ הביא מח' מהרש"ה ומהרי"ל ז"ל ודברי הפ"מ ז"ל דמחלק בין שבועה לחוב ותמה עליו למה לבו מהסס בזה ומני"ר סמך להלכה ולמעשה על אותו חילוק. גם הרב קמ"ר ז"ל ח"ב סי' ג' זכר דברי הרבנים הנז' וכתב שבמ"א כתב שדעתו כדעת מהרש"ה ז"ל (דכל שהוא תלוי בדע"א אין אומד"ד מבטלת) והם בס' נחב"כ אה"ע סי' כ"ו דקע"ז ע"ב שזכר שם דבריהם וכתב לא נאריך כ"א לגלות דעתי שהיא כדעת מהרש"ה מטעמיה וכו' ע"ש וכיון שכן הא קי"ל הלכה כבתראי עיין להכנה"ג בח"מ בכללי הקי"ל או' ובא"ח בכללי הפוס' דה' כבתראי דידעי במילי דקמאי. גם הרב בית דוד אה"ע סי' ל"ד הביא מח' הראשונים באב שפסק לתת נדוניא לבתו ומת אי היורשי' חייבים או לא דלמרן בתשו' אה"ע סי' י"א חייבים ולמהר"י צייאח פטורים וכתב באמצע התשו' ואי מטעם מהריב"ל ז"ל דאזיל בתר אומד' כבר מחו לה וכו' ונשאר יחיד בס' ואין לומר קי"ל כמותו ע"ש. ואף דבסוף כתב ואת"ל וכו' מובן דל"א רק למתעקש וליה לא ס"ל וכן בסוף התשו' הביא שדעת מהרי"ו בסי' ק"ד כמרן ז"ל עש"ב (אגב ראיתי שהביא קו' הנ"מ דמהרי"ו סותר עצמו שבסי' ק"ה כתב שאם מת הפוסק הוי אונס ופטורים היורשים ובסי' קמ"ב כתב דכיון דאיכא שט"ח הוי כהלואה דל"מ טענת אונס והוא ז"ל תי' דבסי' ק"ה איירי בקנס פשוט וכו' ובסי' קמ"ב איירי דהקנס נעשה כח"ס שכותבים תחילה שט"ח גמור וכו' וקצת משמע כן ממור"ם סוס"י ן' שהביא ב' תשו' ולא מרגיש מסתירה ע"ש וכנראה ח"ו דאשתמיט למק' ולמתרץ דברי מהרי"ו בסי' קמ"ב שכתב להדיא כן וז"ל ומ"ש שהיתומים פטורים מקנס וקמדמית האי למ"ש מהר"מ לא דמי דהתם לא היה שט"ח רק קנס בעלמא אבל הכא דאיכא שט"ח הוי כמו הלואה דל"מ טענת אונס. וכן צווחי דברי מור"ם ג"כ שאחר שפטר מקנס סיים ודוקא בפסקא בעלמא פטורים אבל חיי"ט בשטר יורשיו חייבים לשלם ול"מ אונס ע"כ הנה החילוק מפו' ולא משמע קצת ויותר פלא על מהרח"ך בפרמ"א ח"א סי' ס"ג שיצא לידון בדב"ק לתי' הקו' הנז' דבסי' ק"ה מת האב קודם זמן הקנס ובסי' קמ"ב מת אחר הזמן הפך ממ"ש מהרי"ו גופיה ועיין בנ"ש סי' ח' ס"ח) והרי גם הרב"ד ומהרח"ך ז"ל אסיקו דל"א בתר אומד' ונראה גם דעת מרן כן בתשו' שחייב ליורשים ולא חלי מהך אומד'. ואם יתעקש המתעקש לומר דהתם לאו משום דבחוב ל"א בתר אומד' אלא משום דלא ס"ל דהך אומד' דמהריב"ל הוי אומד' דמוכח גמור לו דהרי סמכו על מהרי"ו והוא סבר גם באונס דהוי אומד"ד (שמור"ם השוה אותו לאונס דלא רצתה בתו להתקדש דזה הוי אומד"ד כמ"ש הח"מ סקט"ו) ועוד שכבר כתבתי דבמקום השאלה פוס' כמור"ם במקום שלא גילה דעתו מרן והוא ז"ל גילה דעתו שכל אונס ואומד"ד לא מפקינן חוב שנתחייב בשטר. (בזה נצא י"ח מ"ש הח"מ שם סקט"ו דגם במי שנתחייב להחתן מנה בלי שום תנאי והחתן כתב שאם יתן לו הכלה יפטר מחיובו וכו' דגם בזה י"ל שפטור שלא נתחייב רק ע"ד שהיה סבור שבתו לא תסרב ע"כ ועיין בב"ש סקט"ז שכ"כ בשמו והוסיף מדיליה לחזקו בראיות כי מלבד שהב"מ תמה על הח"מ ודחק להעמיד דבריו ולבסוף רמז לתו' דכתובות ולהמש"ל בהזו"מ וכתב א"כ הכא ודאי הצד שכנגדו לא נכנס בהתקשרות אם לא בביטול אומד' זו עוד בנ"ד כתבתי דלמור"ם אנו שומעין) ומ"מ דעת מור"ם עוד צ"ב דא"כ אמאי בסי' נ"ג גבי פוסק מעות לחתנו ומתה הבת פסק דאפי' עשה האב שטר וזקפן עליו במלוה לא זכה הבעל משום אומד' דלא נתן אלא ע"מ שתהנה בתו ועיין לו בתשו' פ"ט שדן כן מהת"ה סי' שנ"א וכתב דלא פליג עליה כ"א ריא"ז וכו' וי"ל הט' שם משום דמתחילה היו בתורת פסקא אפי' אם חזר וזקפן תו לא נפקי מדין פסקא דהאומ' מועלת בה משא"כ בסי' ן' ונד"ד נמי דמתחילה היו בשם חוב ולא בשם פסקא. וכן יש לדקדק מגוף דברי הת"ה ז"ל שם שכתב וז"ל תו נ"ל דנד"ד אפי' לא הזכיר כלום שנתן מהנדוניא אלא נכתב בשט"ח והלואה ל"מ למימר הואיל ונזקף הנדן במלוה נפק"ל מתורת נדוניא והו"ל מלוה וכמ"ש בפ"ב דגטין כתובה משזקפה נפק"ל מתורת כתו' דיש לחלק וכו' ע"כ הרי שלא דיבר הרב רק בעיקרה נדוניא ונזקפה אח"כ ולא בעיקרה חוב. וכ"ן מהרב פנים מאירות בח"ב סי' קי"ט דאוקי דברי ריא"ז בנתחייב תחילה בנדוניא ואח"כ כתב לו שט"ח סתם דבזה זכה הבעל ע"ש ומיניה נשמע לבר פלוגתיה הת"ה דגם הוא בזה פליג ולא בנתחייב סתם מעיקרו דלימא שהת"ה פליג מן הקצה אל הקצה הוא דוחק גדול באופן נראה ברור שדעת מור"ם שסומכין עליו ס"ל דכשמעיקרא הוא חוב אין האומד' פוטרת וכ"ש דיש להוכיח ממ"א שגם דעת מרן כן דהא בערב שהוא מתחייב במה שאינו חייב כתב בח"מ סי' צ"ז י"א דאין מסדרין לערב וי"א דמסדרין ולא עלה על הדעת לפוטרו מכח העניות כהך דנתקלקלו החובות משמע דבחוב אין האומ' פוטרת. שוב יגעתי ומצאתי דין זה עצמו מפו' בראשונים כי הרא"ש בכלל ל"ד ס"ב כתב וז"ל וכן נמי שטר נדוניא שכותב ע"ע בחו"ג כיון שחי"ע בו חייב הוא ואם עבר תנאו תוכל האשה לגבותו ע"כ וידוע הוא באה"ע סי' ס"ו ובב"י דאתריה דמר הרא"ש כותבין בשוה התוס' עם הנדוניא ועכ"ז פסק שאם עבר תנאו יכולה לגבות ולא פטר מט' דלא כתב אלא עמ"ל וכן רי"ו תלמידו ח"ב נכ"ג כתב נדוניא שנהגו לכתוב באלו הארצות שמחייבין עצמם כשמשדכין ומודה שקבל כו"ך ומחי"ע חו"ג נראה שנגבית בכל ענין ואפי' שחזרו בהם הוא או היא שכבר הודה ושעבד עצמו וחייב וכ"כ שאדם יכול לשעבד עצמו במה שאינו חייב בקנין וכו' וכבר שאלתי לרבותי והודו לדברי ע"כ והגם שכתב הרב ומודה שקבל וכו' נראה דלאו בזה תלייא מילתא אלא החיוב מצד שחיי"ע בקנין וכמ"ש וכ"כ שאדם יכול לשעבד וכו' (הנ"מ ז"ל דקי"א תמה עליו מנ"ל הא ואמאי לא אזיל בתר אומ' דראב"ע ובפרט כשחזרה היא דקי"ל אפי' כישא דירקא הדרא ע"ש ולפי מה שנתבאר תראה דלא דמי דהתם משום דבאה בתורת מתנה הדרא משא"כ כשנתחייב בקנין. גם מש"ש מהריב"ש סי' צ"ז להפך ופשיט"ל דהצדאק הוא חוב ועכ"ז אינה גובה אותו דע מה למעלה שהוכחנו מהריב"ש סי' ק"ג דבחוב אין אומד' פוטרת והצדאק אינו חוב רק תוס' שכותבו לה לבטחון אם לא יהיה ציית דינא הוא ויורשיו לפרוע כתובה שתגבהו מהם בעש"ג ועיין בכנה"ג א"ח כללי הפוס' אונ"ז משם מהרשד"ם אה"ע סי' צ"ג דראוי לסמוך על רי"ו יותר מריב"ש) ומעתה איחוור דינא בנ"ד שמחוייבים לפרוע לה כיון שנתחייב לה בזה בקנין הן מצד שהדין מפורש בהרא"ש ורי"ו ז"ל והן ממ"ש דמור"ם ומרן הכי ס"ל ואפי' כשימצא הדוחה לדחות זה מ"מ כיון דהרא"ש דעתו מפורשת והרי"ף והרמב"ם לא ידענו דעתם בזה הנה הכנה"ג בח"מ סי' רנ"ח הגב"י או"ח למד מהקדמת הב"י דבמקום שגילה דעתו אחד מג' עמודי הוראה ושנים לא גילו דעתם ראוי לפסוק כמותו אף אם רבים אחרים חולקים עליו (עיין בחק"ל ח"מ ח"ב דע"ד ע"ב כתב כן מדנפשיה ולא זכר שר שכבר קדמו בזה הכנה"ג) ועיין י"מ ז"ל בכללי ריב"א ומהריק"א אול"ח:
זולת דתרי טעמי הללו דאשכחנא לזכותה משום שלא נתרצית להתקדש עד שיתחייב לה. ומשום שנתחייב חו"ג (מדברי הפוס' הנז' נראה דלא יועיל כ"א בקנין הלא"ה הו"ל פסיקתא וגם מרן בתשו' אה"ע דמזכה פסיקתא אינו כ"א בקנין כיעו"ש וכמ"ש הריב"ש סי' קכ"ט רק במעכשיו לא איכפת ליה משום דאיכא קנין או משום שזמנו של שטר מוכיח עליו ועיין בקמ"ר הנז' ובפרי הארץ ח"ב ח"מ סי' י"א ורוב דגן ח"א יו"ד סי' ד') לא נזכר כ"ז בעדות השטר הראשון אלא בבירור שכתבו העדים אח"ך ובאנו להך דכיון שהגיד שוב אינו חו"מ. ועיין בח"מ סי' כ"ט דהעדים אינם יכולים להוסיף תנאי בעדותם וכן בסי' מ"ו פסק דבכת"י יוצא ממקום אחר אין נאמנים לשום דבר שיאמרו לבטל את השטר:
אמנם זה אינו כי הסמ"ע בסקק"ד שם עמד על הסתי' מזה לסי' פ"ב שכתב ואפי' עדי השטר נאמנים לומר שנעשה ע"ת אפי' אם כת"י יוצא ממקום אחר וחי' דבעדות ע"פ אין יכולים להוסיף משא"ך בעדות בשטר ומהרש"ך ח"ב סי' א' תי' דאם עדותן השניה בשטר אין כאן חו"מ ובנד"ד תרתי איתנהו בין ראשונה בין שניה העידו בשטר. ואף כי המש"ל ז"ל בה' עדות תמה ע"ד מהרש"ך וגם האחרונים תמהו על הסמ"ע שסותר עצמו בזה למ"ש בסי' כ"ט והש"ך ז"ל לא שמיע ליה עיקר תי' כבר הרב פני יצחק ח"א סי' י"ט עמד על מבוכה זו והעלה להלכה דהך דסי' פ"ב עיקר כמוסכם בכל פוסק שסותר עצמו דלישנא בתרא עיקר ועיין להכנה"ג א"ח כללי הפוס' אומ"ו ע"כ (אך לא ידעתי מה רמז בזה להחק"ל ח"מ ח"ב והרואה שם שאין טעמו דאזיל בתר בתרא ואדרבה לדב"ק שם הכא דהוי מח' הרא"ש והרמב"ם היה ראוי לפסוק כהרמב"ם עיין בי"מ כללי רש"י ושכנה"ג כללי הפו' אוי"ט דדעת מרן בב"י א"ח סי' יו"ד לפסוק כהרמב"ם נגד הרא"ש ובי"מ כללי הרא"ש אול"ו. גם רמז להכנה"ג ח"מ סי' ע"ב ושם ל"כ רק כשסותרים אזלינן בתר מקום הדין. גם רמז להכנה"ג אה"ע סי' קי"ט בהגה"ט אומ"ח ושם דיבר דבא"י ומערב אתריה דהרמב"ם דעת הש"ע לפסוק כמותו ובשאר מקומות לא) ולפ"ז בנ"ד מ"ש העדים אח"כ הוא העיקר. וחוץ מזה י"ל דנ"ד אינו הוספת תנאי אלא ביאור מה שסתמו דבריהם תחילה והשתא באו לפרש הסתום מבלי נגוד לדבריהם הראשונים ובכה"ג נראה דכ"ע מודו דאין בזה חו"מ וכמ"ש בב"י סי' כ"ט מחוי"ד משם הנמק"י מכאן נ"ל דעדים שכתבו סתם לאו שקרא הוא וטעמא משום שמה שחוזרים ופורשים דבריהם אינו עקירת שטר דהא סתמא נכתב והם יכולים לברר הענין וכ"פ מור"ם סי' מ"ו סל"ז. וגדולה מזו כתב הב"י שם מחו"ג משם הרשב"א דגם אם הדברים סובלים שני משמעות אחד קרוב ואחד רחוק מכוונים דבריהם גם בדרך הרחוקה דלדברי השטר וכו' וכ"פ שם בש"ע ס"א גם מהרימ"ט בח"א סי' קמ"א ומור"ם בתשו' מ"ט כתבו דכל מאי דמצינן לתרץ דבריהם בתראי עם השטר מתרצינן ועיין להריב"ש סי' קס"ז דנאמנים לפרש דבריהם בכונת המוריש ומהר"מ אלשיך בסי' ס"ד כתב דל"א חו"מ רק בשטר שכתוב בו דברים הפוסלים ובאו לומר שלא היה הדבר כן אבל כשבטולו לא הוי אלא ממאי דלא כתיב ביה יכולים לחזור ולהעיד והביא מהר"ן דאפי' לאפסולי שטרא מהימני לגלות מה שלא פורש אם אינו סותר השטר והוכיח כן מהרי"ף ורמב"ם שכתבו בש"מ שציוה ואמר לא תגלו אלא לאח"מ שאין זה מתנה מסותרת שבשעה שהקנה שהיא לאחר מיתה הרי אמר גילו אותה ע"כ דהתם בשעה שכתבו היתה מסותרת ומי אמר לב"ד שהיתה גלויה אם לא העדים ש"מ דנאמנים לפרש הסתום ע"ש ומדב"ק למדנו ממ"א ג"כ שדעת מרן שיכולים לפרש הסתום דהא בסי' רמ"ב פסק כלשון הרמב"ם וכתבו וש"מ דהכי ס"ל. וא"כ רווחא שמעתתא דבנד"ד אין כאן חו"מ:
איברא דאכתי פש גבן בנד"ז איך תגבה מיתו"ק בלא שבועה עיין בח"מ סי' ק"ח והגם שיש בידה פס"ד מחיי הארוס וקי"ל בסי' ז"ך דאין הלה נאמן לו' פרעתי נגד הפס"ד ל"מ דהתם ר"ל שאין הלוה נאמן לאבד חובו ואפי' בשבועה אבל כשיטעון פרעתי פשי' דלא יגבה המלוה רק בשבו' וכמ"ש מהרלב"ח סי' ק"ט והכא אנן טענינן ליתמי. אמנם גם לזה עלתה ארוכה במ"ש הב"ד אם יעלה ברוחו לגרש וכו' יפרע וכו' דבזה הו"ל קבעו זמן לפרעון ומהרשד"ם ח"מ סי' ג' כתב דאם הפשרנים גזרו על אחד לפרוע לחבירו לזמן פ' וטען פרעתי אינו נאמן כיון שקצבו לו ב"ד זמן פשי' שלא היה פורע תו"ז ע"ש והגם דהכנה"ג בסי' ע"ח בהגה"ט אוט"ז הביא מהרמב"ן דעביד איניש דפרע גו זמנא דב"ד והרגיש מזה אהך דמהרשד"ם וחי' בין קביעות זמן דפשרנים לזמן דב"ד ע"ש מ"מ מלבד דהש"ך סוס"י ע"ח תמה על הרמב"ן ז"ל ודחה ראיתו מהש"ס (אפ' דזה טעם מהרשד"ם שתפס כיון שקצבו לו ב"ד זמן דש"מ דלא ס"ל לחלק כהכנה"ג) עוד בה דגם לדברי הכנה"ג יודה הרמב"ן בנד"ז דטעמו מפורש משום דבזמן ב"ד ידע איניש בנפשיה דמהשתא חייב ורק להרוחה נתנו לו זמן ולכן כשבאו מעות לידו פרע גו זמניה משא"כ זמן הפשרנים דגם הוא בכלל הפשרה וא"כ בנ"ד דהזמן תלוי בגרושין או במיתה אכתי לא מטא זמניה ואיך יפרע אולי לא יגרש ותמות היא בחייו (ועיין להקצה"ח סי' ע"ח סק"ט חי' מדנפשיה כהכנה"ג ודבריו נוטים למ"ש) ובזה א"ש גם ס' מהרלב"ח שם דנראה חולק למהרשד"ם ז"ל. ומטעם זה יכולה הארוסה דנ"ד לגבות בשטר העדים נמי שבידה גם אם לא היה לה הפס"ד דהא כל עוד שלא גירש או מת הו"ל תוה"ז וזה אחד מג' דרכים שהמלוה גובה בהם מיתו"ק. ועיין להערה"ש ח"מ סי' ע"ח סע"ג דאפי' למ"ד מלוה תוה"ז אינו גובה מיתו"ק מודה בכגו"ז דהפרעון תלוי רק בגרושין או מיתה משום דעדין לא נתחייב בחוב כלל וכ"כ משם הרדב"ז ז"ל במי שנתחייב לזון חתנו ליו"ד שנים דל"ש בזה התפסת צררי לחוב שעדין לא בא. והגם שהרב קול אליהו ח"ב סי' י"ד נתעורר עליו בזה דכתובה תוכיח תי' הערה"ש דשאני כתובה דהיא תנאי ב"ד ע"ש. גם מטעם אחר יש לאשה הזאת לגבות בלא שבועה כיון ששלחו מתם דהיתה קטטה בינה ובין הארוס עד יום מותו דאז מסתמא לא פרע לה וכמ"ש מהרש"ך ח"ב סוס"י קי"ז וז"ל ולענין היורשים אם מת האיש ההוא בהיותם מתדיינים ומתקוטטים ונתברר הדבר שלא היה זמן ושהות לומר שפרע וכו' אפי' היו יתו"ק היו מחוייבים על הפרעון הנז' וכו' ובזה אנו ניצולים מהמהרהר בזה דכיון שכתוב בשטר ונתחייב לה בכתובה וכו' א"כ הרי שמע שם כתובה וא"כ רמי אנפשיה להתפיס צררי כדין כתובה דמשונה דינה בזה. דכשיש קטטה ביניהם גם בכתו' ל"ח וכ"ר להנוב"י קמא ח"מ סי' י"ח שכתב באשה שמת בעלה והיא מחוץ לעיר דלכל הפירושים אין משביעין אותה כיון שלא היתה עמו סמוך למיתתו ע"ש ונד"ד נמי דכוותה דמפני הקטטה לא היתה עמו סמוך למיתה ובדין הוא שתגבה חובה הנז' גם בלי שבועה. זהו מה שנלע"ד להלכה דמה שדנו דיניהם דין תורה וחוקים. הגם כי נטו דרכי ותט אשורנו מני ארחותם יסלחו הצדיקים. וגם הרה"ג ח"ד בדרא דן כוותי ומטעמי דלה מים מבורות עמוקים. ושלום על דייני ישראל: