אור ברסלב
יש מאין חלק א אבן העזר › סימן כא

יש מאין חלק א· רבי אליהו ילוז

אבן העזר · סימן כא

סימן כ

ידי"ן ראיתי הפצרתו אודות ראובן שהיה נשוי ללאה וגירשה והלכה והיתה לאיש אחר ושוב נשא רחל בתולת ישראל מזה ד' או חמש שנים ועד היום לא ילדה לו. ועתה בראותה כי לאה ילדה לבעלה השני ה'ן אשה מתקנאת לאמר לראובן הבה לי בנים ואם אין שלחני ואלכה וראובן חושש פן ילמדוה קרוביה לכפותו והוא מצטער דוי לו על אשתו ודוי לו על נכסיו ואתה דורש להגיד לך את דבר המשפט זת"ד:

האח האמת כי מדעתי ושלא מדעתי שלא להשיב ע"ז מכמה סבות. אבל גדולה אהבה וכו'. ויען שכת"ר לא הודיע תוכן בקשת האשה למאי נ"מ בטענתה. אשיבך מלין תחת שלש. א') אם טענתה שאינה ראויה לבנות ממנו. ב') אם טוענת בעינא חוטרא לידה ומרא לקבורה. ג') אם טוענת אין לו גבורת אנשים. ולטענה הא' א"ץ לפנים דכבר איפסיקא הלכתא בסו"פ הבע"י דאתתא לא מפקדא אפו"ר ואין שומעין לה וכ"פ הטושו"ע אה"ע סי' א' סי"ג וסי' קנ"ד ס"ו. אבל טענה ב' אתמר התם דשומעין לה. זולת צריך לברר שבע חקירות בזה. א') מתי שומעין לה אם תוך י"ש או דוקא אחר י"ש ובזה יתבאר דין אם ידוע שהוא עקר. ב') אם לידת אשתו ראשונה ראיה דמיניה הוי ויגרש זאת תוך יו"ד. ג') גם בטענה זאת אי תבעה כתובתה נאמנת לאחר י"ש או לא. ד') אם לאחר י"ש אמר אשא אחרת לבדוק עצמי מצי או לא. ה') כששומעין לה גביא כתובתא ונדונייתה ולא התוס' או גם תוס' שליש ועילוי השומא תגבם. ו') במאי כפינן ליה להוציא בשוטים או במילי ז') ואי במילי דוקא אי כפינן ליה למיפק מיניה ממונא כתובה ונדוניא ותוס' או לא:

והגם כי מקצת החקירות האלה כבר עלו על השה"ט בסי' קנ"ד וז"ל בס"ו ואם טענה שחפצה לילד כדי שיהיה לה בן שתשען עליו וכו' ע"ס הסעיף ואנן אתכא דידיה סמכינן מ"מ כשיתבררו הדברים בשרשן תתלבן ההלכה ואין מדרש בלי חדוש. והנה מ"ש מרן דטענה זאת דוקא לאחר י"ש והיא ראשית החקירה הא' שרש דבר נמצא ממאי דאתמר בפהע"י דס"ד אמתניתין דשהה עמה יו"ד שנים ולא ילדה יוציא ויתן כתו' הוא אומר מינה והיא אומרת מיניה אמ"ר אמי דברים שבינו לבינה נאמנת מ"ט היא קים לה ביורה כחץ איהו לא קים ליה ע"כ והק' התו' התם במאי קמיירי אי בתוך עשר ניחוש שמא עיניה נתנה באחר כמשנה אחרונה בנדרים ד"ץ ואי אחר י"ש אפי' יורה כחץ נמי יוציא וית"כ. ואי תוך י"ש ובאה בטענה מ"מ ניחוש לענ"ב ובסוף שמעתין דכופין בבאה בטענה התם איכא לאוקומה כשהוא עקר או בשהה י"ש ויש לו בנים מאשה אחרת דאי"כ משום פו"ר לולא טענתה אבל הכא ליכא לאוקומי הכי דא"כ אפי' יורה כחץ וכו' ותי' דכיון דיש לו בנים יש לתלות העונש בה ולולא שאמרה אי"ך לא היינו כופין בטענה ומה שלא טענה כן קודם י"ש מפני שלא היינו מאמינים לה דשענ"ב זת"ד התו' ותי' תי' אחרים ע"ש והרא"ש שם בפסקיו וגם בתוספותיו הביא תי' הנז' משם בה"ג וגם הרב המאור ז"ל תי' כן מדנפשיה ע"ש והרי"ף ז"ל תי' דהך דר"א קיימא אמאי דתנן שהה עמה י"ש ולא ילדה דיוציא ויתן כתובה דהוא אומר ברי דמינה הוא להפקיע כתובתה והי"א מיניה וכו' ע"ז קאמר דנאמנת דכיון דאיהו בעי לאפוקה ל"ח לענ"ב והך דנדרים תוך י"ש ואיהי תובעת להתגרש ולמיתב לה כתובה להכי במשנה אחרונה חששו לענ"ב ע"ש והנה הרא"ש בפסקיו הביא דברי הרי"ף בקצור ופי' טענת ברי דבעל כגון שאומר שמפלטת ש"ז וכו' וסיים ולפי מאי דפרישית אפי' תוך י"ש והוא רוצה לגרשה נאמנת ולעיל מזה הביא משם י"מ דר"א איירי ברוצה הבעל לגרש לזה ל"ח לענ"ב ובנדרים בתובעת להתגרש ואנכי לא ידעתי ההבדל בינם לבין הרי"ף ודמיתי לומר דלהרי"ף בעי תרתי אחר י"ש ואיהו מפיק לה לא כן הי"מ הכל תלוי באיהו מפיק לה אפי' תוך י"ש ולפ"ז מ"ש הרא"ש ולפי מאי דפרישית וכו' מהדר אוי"מ אמנם היא גופא תיקשי להרי"ף אמאי ניחוש לענ"ב וראיתי למהריב"ל ח"ג סי' ג' וק"א הק' כן להרי"ף ותי' דאנה"ן ע"ש והדק"ל במאי פליגי. וגם כדי שלא יהיו סתרי דברי מהריב"ל להרא"ש מוכרח דמבין מאי דקאמר ולמאי דפרישית וכו' מהדר הרא"ש אהרי"ף וא"כ מאי חדית לן מהריב"ל ז"ל וצ"י. ומאי דאוקי הרי"ף הך דנדרים תוך י"ש לאו למימרא דלאחר עשר שומעין לה גם בלי טענת חוטרא דזה לא יתכן כיון דלא מיפקדא אפו"ר ועוד דלקמיה מייתי מימרא דר"ן דאמר בטענת חוטרא כייפינן וכתב שם הנמק"י וז"ל דאתאי לאחר ששהתה י"ש עם בעלה ולא היו לה בנים וכו' משמע דוקא אחר י"ש ומאי דלא כפינן משום פו"ר דידיה דקדק וכתב ולא היו לה בנים אבל לבעל הי"ל. (מה שסיים הנמק"י וז"ל אמ"ל כיון שאינה מצווה אפו"ר אינה יכולה לכופו שיתן לה גט ואם תרצה תצא שלא בכתובה הוא תמוה דמאי שלא בכתו' דקאמר והלא גם על הגט כתב שלא תוכל לכפותו. ואפ' דכיוין למ"ש הרמב"ם פט"ו מאישות הט"ו דטוענת אי"ך ומתוך דברי ה"ה מוכח דבאה בטענה נמי אבל תוך י"ש דאין דנין בה דין מורדת אבל הוא אינו חייב בכתו' והיינו דכתב ואם תרצה תצא כלו' מביתו ואין לה דין מורדת זולת שתצא שלא בכתובה) אלא משום דלאחר י"ש בלא"ה כופין משום פו"ר וכמדומה שכ"ר במפז"ל ולעולם דאי אית ליה בנים והיא באה בטענה דמודה הרי"ף דאי"ש לה רק אחר י"ש ועיין למהריט"ץ ז"ל סי' מ' מ"ש בדעת הרי"ף ז"ל והרי בעיקר הדין שוים הרי"ף והתוס' ז"ל דגם בטענת חוטרא אי"ש רק אחר י"ש. זולת דמספק"ל לדעת הרי"ף אם שומעין לה גם בלי צירוף טענת אי"ך או לא דלהתו' ז"ל כתבו להדיא דכיון דיש לו בנים בעיא שתוכיח דמיניה הוא בט' אי"ך רק כתבו זה בדרך דוחק לתרץ מלתיה דר"א והרי"ף בל"ז תירצה ומ"מ מספק"ל דכיון דגילה דעתו בטוען ברי דבעיא שתטעון נגדו אי"ך אי הויין בני כברי או גריעי מיניה והרב נתיבות משפט דרכ"ג עמד בחקירה זו וכתב דלהרא"ש והתוס' צריכה טענת אי"ך ולהרמב"ן וגם סתמיות דברי רי"ו א"ץ ואני דקדקתי בפסקי הרא"ש בהך דר"ן דאתיא מחמת טענה ולא מצאתי גילוי דעתו בזה והגם דבהך דר"א הביא דברי התו' הנז' אין ראיה מזה לדעתו להלכה דהא הביא תי' אחרים להך דר"א ע"ש אבל הא ק"ל מדוע הנ"מ ז"ל לא צירף דעת הטור להתו' שכתב להדיא דבעיא נמי ט' אי"ך וכ"פ בש"ע והרמב"ם ז"ל בפט"ו מאישות היו"ד כתב וז"ל האשה שבאה לתבוע מבעלה לגרשה אחר י"ש מפני שלא ילדה והי"א שאינו יורה כחץ שומעין לה אעפ"י שאינה מצווה אפו"ר צריכה היא לבנים לזקנתה וכו' ע"כ הנה הוא ז"ל עשה עיקר מטענת אינו יורה כחץ זולת דלכאורה היה נראה דמסתיין לומר דס"ל כהתו' דדוקא ביש לו בנים דיש הוכחה דמינה הוא דבעיא שתטעון כן דהא כיון דמוקי הך דינא באחר יו"ד אית לן למיפרך דבלא"ה בעי לאפוקי משום פו"ר דידיה אלא דיש לו בנים ומשו"ה בעי' ט' אי"ך. אמנם ראיתי להרב"ש סקי"א שדחה הכרח זה ופשיט"ל בדעת הרמב"ם דגם בלית ליה בני לעולם צריכה שתטעון אי"ך ובלא"ה אין שומעין לה וכתב דפי' מ"ש שמא לא זכה להבנות ממנה היינו שאי"כ וכתב שגם דעת הטושו"ע כן שכתבו אפילו יש לו בנים ומשמע דאין חילוק בין יש לו בין אין לו ונ"מ לדידן האידנא דאין כופין על פו"ר דידיה כמ"ש מור"ם בסי' קנ"ד וסי' א' ובאה היא בטענה ואין לו בנים דבעיא שתטעון ג"כ אי"כ ואי לא לא עש"ב והגם כי בסקכ"ב הק' דלפי"ז למה סתם המחבר שם שיוציא ויתן כתובה גם שלא טענה אי"כ. עיין להרב בית מאיר ז"ל שעמד ע"כ דבריו בזה ואסיק דכשתבעה היא להתגרש הרמב"ם והטושו"ע לאחדים דלא סגי בלי טענת אי"כ ובבעי איהו לאפוקה או מכח ב"ד תטול כתו' גם בלי זה. ומעתה אתבריר לן מקצת הטענה בחקירה ראשונה דלדעת עמודי ההוראה אין שומעין בטענת חוטרא זולת לאחר י"ש ובעיא שתטעון עמה אי"כ ולהש"ע שאנו סומכין עליו חידוש שחידשה תורה דגם בלית ליה בני לא סגי בלי ט' אי"כ ומינה לא נזוע והשתא דהכי קים לן לבי היה מהסס איזהו גדר אי"כ דהא ודאי אינו דומה זקן לבחור וגבור לחלש ועד כמה זולת שמצאתי בתו' נדה דמ"ג ע"א שכתבו דגם זרע היוצא בלתי הרגשה ראוי להזריע אלא שהיא אינה ראויה להתעבר לפי שאינו יורה כחץ ואינו נכנס לתוך גופה אלא שותת ויוצא לחוץ ע"כ ומה נעמו בזה פי' היא אומרת מיניה וכו' שפי' הרא"ש הו"א מינה שמפלטת ש"ז והשתא הי"א מיניה דאותה פליטה משום שאי"כ והוי טענתם בסוג אחד והיא מהימנא דאיהו לא קים ליה. ולפי"ז הרי נודע גדר הטענה:

ולמקצת החקירה בידוע שהוא עקר אי מהני זה למכפייה לאפוקה תוך עשר הנה הטושו"ע כתבו ובידוע שהוא עקר יוציא מיד ולקמן בעז"ה ית' אי שייך זה גם בתבעה כתובה או לא ועתה אבאר דהך ידיעה שהוא עקר פשוט הוא דבעי ידיעה ברופאי ישראל כשרים לעדות ולא ברופאים פסולים וכ"ש גוים דכיון דאיכא אפוקי ממונא וכפיית גט סהדותא מעליא בעי וכ"כ להדיא הרב יד אליהו מלובלין ז"ל סי' כ"א ואפי' גוי מסל"ת דמהני בעדות אשה לא מהני כאן וגם ל"ש מסל"ת די"ל דבבקשת האשה אומר כן וחילק מזה למ"ש השבו"י סי' ס"ה להאמין רופאיהם גבי נדה עש"ב והוא פשוט. וגם בידיעה ברורה ראיתי להב"ש סקט"ו שדעת הרא"ש שבתוך י"ש חיישינן לענ"ב ואין שומעין לה רק לאחר י"ש. ואיברא דלשון הרא"ש סו"פ הבע"י הכי מוכח שהעתיק מימרא דר"ן דבאה בטענה כייפינן ליה וכתב וכן הלכתא ול"ח שענ"ב כדפרישית דמיירי ששהתה עמו י"ש וידענא ביה שהוא עקר ולכך כופין אותו להוציא או מיירי כשיש לו בנים מאשה אחרת והא כיון דבאה בט' כופין אותו להוציא וכיון ששהתה י"ש ל"ח לענ"ב עכ"ל. אמנם אחר המחי"ר י"ל כונת הרא"ש בדרך אחר כי נהי דמדברי התו' והרא"ש לעיל מזה מוכח דכשהוא עקר הוי הוכחה דל"ח לענ"ב. אבל גם לזו מהניא דכשהוא עקר שאין כופין אותו להוציא אחר י"ש משום פו"ר דידיה דמה נועיל וכאשר מפו' שם ביבמות דס"ד שהק' ולילף מיצחק כלו' דשהה עד עשרים ותי' יצחק עקור היה. וכ"כ רי"ו להדיא בנכ"ג ח"ח דכשהוא עקור אין כופין ע"ש ושם כתב ג"כ לגבי תבעה להתגרש אחר י"ש דל"ח לענ"ב משום שהתה י"ש או בידוע שהוא עקור ע"ש והשתא א"ש כונת הרא"ש דלחששת ענ"ב ראה והתקין דמיירי כששהתה י"ש אך הוק"ל דא"כ דל טענתה וכופין משום פו"ר ותי' דמיירי דהוא עקור כלו' ומה נועיל לגבי פו"ר או שיש לו בנים ותי' בתרא יורה על כונת הקמא דלא בא אלא לתרץ אמאי לא כפוהו אפו"ר אלא דק' ע"ז כיון דסו"ס לא סגי ליה בתקון הי"ש אם לא דמיירי כשהוא עקר והיא עצמה תועיל לתקן חששת ענ"ב אמאי איצטריך לאוקמה אחר י"ש. וי"ל משום דמשמע ליה דמימרא דר"ן אמתניתין דהאיש מצווה אפו"ר קאי ולומר דגם דאתתא לא מפקדא שומעין לה בטענת חוטרא והך מתני' קיימא אמתניתי' דשהה עמה י"ש וכו' לומר דל"ש כפיה רק מצד הבעל ולא מצד האשה ונמצא קושטא דמילתא דכולהו קיימי אחר י"ש וקושטא דמילתא קאמר. זולת שראיתי להרב ב"מ ז"ל ס"ו החזיק בזה והביא תשו' הרא"ש דמוכח דבעי אחר י"ש גם לעקר. ולקוצ"ד המדקדק באותה תשו' יוכל לפרשה בדרך שכתבתי. אבל מה אני נגד הגאונים הנז' גם ראיתי להד"ד ז"ל עשין מ"ט דס"ט ע"ג שעמד בזה ותמה על המקור שהביא הב"י לדברי הטור שבעקר מוציא מיד מדברי הרא"ש בפסקים ותשו'. דאדרבה שם מוכח להיפך כמ"ש הב"ש והב"מ ז"ל וכתב שכן מפו' ברי"ו והוא הולך בדרכי הרא"ש. ואמת שבגוף הספר ברי"ו כן כתוב אבל בספר שהיה ביד נתיבות משפט ז"ל כתוב כמו שהעתקתי לעיל. ומ"מ אחר דהנך אריותא פשיט"ל הכי בדעת הרא"ש הגם דלהטושו"ע הוי להיפך נלע"ד דהכי נקטינן יען שאם באנו לכוף תוך י"ש הוי גט מעושה לדעת הרא"ש ז"ל לפי ס' הרבנים הנז' ואנן כבר השרישנו הגאון שיו"ט ז"ל סי' י"א וכמה תשו' דלענין איסור ערוה בגו"ק ויבום וחליצה אנו נוהגים לתפוש כל החומרות של כל הפוס' אלא דלהקל אין אנו יכולים לעשות הפך מרן ז"ל ע"ש והאחרונים גרירי אבתריה ועיין בס' תו"ש דאין לצאת י"ח בזה זולת בתלת או ד' ספיקי וגם אני בעניי הארכתי בזה במ"א והרי גם זה חידוש דגם בעקר אין לכוף תוך י"ש ובזה נשלמה החקירה הא':

ונבא לחקירה ב' והיא מתחלקת לשנים חלק אחד לרבי דקי"ל כוותיה בסו"פ הבע"י דס"ד דבנשואין בתרי הוי חזקה אם ישב עם הראשונה יו"ד שנים וגירשה משום פו"ר דידיה או מחמת טענת חוטרא אי מציא השניה לכופו גם תוך יו"ד או לא. חלק שני אי הויא לידת ראשונה ראיה דמיניה הוא ותוכל לכפותו השניה תוך יו"ד או לא. ואשיב על ראשון ראשון וטרם כל אבאר פה החקירה אם אמר אחר י"ש לנסות עצמו באחרת ואם לא הועיל יוציא ויתן כתו' אם שומעין לו. הנה הטור בסי' קנ"ד כתב שאם אמר לנסות עצמו שומעין לו ואם ילדה השניה יוציא הראשונה בלא כתו' ואם לאו ישהה עשר שנים ויוציא שתיהן ויתן כתו' וכו' זהו להרמ"ה אבל הטור פליג וס"ל דאם לא השניה יוציא מיד שתיהן וית"כ. ובש"ע כתב ס' הרמ"ה בסתם וס' הטור בשם יש מי שאומר ע"ש ועיין בב"ש סקט"ו וידוע דסוגיין דעלמא נקטינן הלכה כסתם זולת ראיתי למהריט"ץ ז"ל סי' קצ"ג הרבה להשיב על הש"ע שכתב זה לענין כפיה להוציא בבאה בטענה ולא אתמר בש"ס אלא להיא אומרת מיניה והו"א מינה דפליגי לענין כתו' וכפירש"י שם וגם אין סברא שבאה מחמת טענה מלבד י"ש דידה תמתין עוד י"ש עם השניה ונמצאת מבלה ימיה עש"ב ואחה"ר אנכי לא ידעתי מה כחנו יפה להק' על מרן מפירש"י אחרי ראות להתו' והרא"ש דפי' הך דהי"א מניה וכו' לבאה מחמת טענה ובתרתי פליגי בין לענין להוציא בין לענין כתובה כמובן ועלה קאי הך דאמר איזיל ואבדוק נפשאי ורבים נמשכו בפי' הזה כמש"ל ועיין להרדב"ז ז"ל בישנות סי' קי"ח דהביא הך דאיזיל ואבדוק לטוענת אי"כ וכתב וכ"ת ה"מ לענין כתובה וכו' ליתא דהא הגאון מוקי לה לפי משנה ראשונה דנאמנת ויוציא וית"כ ועכ"ז אם אמר איזיל ואבדוק וכו' שומעין לו ומיניה נשמע להרי"ף דבהא לא פליגי ע"ש וכ"מ מדברי רי"ו נכ"ג ח"ת שאחר דין באה מחמת טענה הביא הך דאיזיל ואבדוק וכו' והביא גם דברי הרמ"ה דגם שנשא שניה תמתין עד י"ש ע"ש ומה לנו לזעוק על מרן ז"ל ואי משום הס"ב שכתב כיון דל"מ אפו"ר ורק משום חוטרא אם לא יתברר דמיניה הוא מה נעשה לאחותנו. ואיך שיהיה אחר שהדבר מפורש בש"ע והביא ס' הרמ"ה בסתם ליכא למיזז מינה. ונשלמה החקי' הד'. ומינה ניפוק לחלק הא' מחקירה ב' דודאי גם לרבי לא הוחזק זולת בשהה י"ש עם הראשונה וי"ש עם השניה וכמו שנראה מהתו' שם דס"ה גבי נישאת לראשון ולא היו לה בנים לשני ולא היו לה בנים לג' לא תנשא אלא למי שיש לו בנים נישאת למי שאין לו בנים תצא שלא בכתובה שכתבו בד"ה תצא של"ב לכאורה נראה דדוקא בשהתה עם השלישי וכו' ושקו"ט אי שהתה עם השלישי או לא אבל בראשון ובשני פשיט"ל דשהתה עמו י"ש ע"ש. וכ"ש לענין כתובה שכתבו שם בשם ר"י וכ"פ הפוס' דמודה רבי דדוקא בתלתא הוא דהוי חזקה ע"ש ומדידה נשמע לדידיה דגם הוא ל"ש לכופו רק בהוחזק בשתים ששהה י"ש עם כל אחת ולענין כתו' עד דאתחזק בתלת ופלוגתא דהטור והרמ"ה ז"ל לדעתי אינו ענין דהתם בהא פליגי דהרמ"ה ס"ל דגבול הי"ש בדידה אתי בק"ו מדידיה וכמ"ש ה"ה ז"ל ע"ד הרמב"ם בפט"ו דאישות דלא עדיפא אתתא בטענתה מפו"ר דידיה ולכן לא שני לן בין בהיותו עם אשה ראשונה בין עם השניה לא בציר מיו"ד אבל הטור ס"ל דטעם שיהוי יו"ד שנים בדידה הוא כי היכי דניפוק מחשש ענ"ב ולפיכך כשגירש הא' מדעתו או שהתה י"ש דתו ליכא למיחש בה שענ"ב מפיק לה ומועיל גם לחברתה שלא שהתה מפני שאין לחלק וזה נראה ממ"ש שיוציא מיד כיון ששהה עם הראשונה י"ש או אפי' לא שהה כיון שהוא בא להוציא את הראשונה מדעת דליכא למיחש שענ"ב כולן יוציא מיד כדין הראשונה ע"כ אמנם כ"ז כששתי נשים עוד שתיהם קשורות בו דשייך טעם הנז' אבל בזו אח"ז ודאי דגם הטור יודה דלא אתחזק זולת בשהה עם כל אחת י"ש. שו"מ הדבר מפו' במהר"ם מינץ ז"ל סי' פ"ח בגירש הראשונה משום טענת חוטרא ובאה השניה לכופו גם היא לגרשה בטענה הנז'. שכתב שאין שום סברא לכופו דאפי' לרבי לא איתחזק בפחות מב' פעמים וכן קי"ל כרב דאין מעשין אלא לפסולות ובפ' המדיר פליגי בשי"ש וכו' ובסו"פ חזקת מייתי דאחר החרבן דין הוא שנגזור שלא להוליד בנים כמ"ש המרדכי והשתא ק"ו ומה האיש שמצווה על פו"ר מדאורייתא אין כופין כ"ש שאין כופין על טענת חוטרא וכו' ע"ש ולכאורה דדברי הרב קיימי בבאה שניה תוך י"ש ואפי"ה איצטריך להך דרב משום דחדא ועוד קאמר אבל אי לאחר י"ש קשה דהא קי"ל כרבי דאיתחזק בתרי אי תרוייהו לאחר י"ש ואפי' בחדא אי באה בטענה ולאחר י"ש קי"ל דיוציא וית"כ אם לא שנאמר דהרב ז"ל עושה עיקר מהך דהמרדכי דאפי' בטענה ולאחר י"ש פוסק דאין מעשין אלא לפסולות ובפרט בזה"ז ומ"מ הרי נגמר הדין מחלק ראשון בחקירה הנז'. ולחלק השני א"כ נראה פשוט דלידת הראשונה אינה מעלה ואינה מורדת דהא בדידה קי"ל שהתה עמו י"ש ולא ילדה תנשא לשני והתם סתמא אמרינן ואפי' ילד הוא מאשה אחרת ואין ראיה להחזיקה בעקרה ודכוותה לדידיה וכ"פ המפז"ל ההיא דר"א באומרת אינו יורה כחץ דאפי' יש לו בנים מאשה אחרת נאמנת ולא תלינן קלקול בה אלא אמרינן השתא הוא דנתקלקל וה"ן נימא השתא הוא דהבריאה הראשונה ולהדיא אמרינן בפ' הבע"י דס"ה גבי נישאת לשלישי דאין לה כתובה דאפי' נישאת לרביעי וילדה לא תחזור לגבות כתו' משלישי משום דאמרינן השתא היא דהבריאה ע"ש וכ"פ הפוס' ול"א משום שכבר הוחזקה בג' ש"מ דאין מהלידה ראיה אפי' לגבי דידה וכ"ש לגבי אחריני ומאן דבעי למילף ממ"ש גבי בודק עצמו באחרת יוציא הראשונה בלא כתובה אם ילדה שניה. אינו אלא שבוש דהתם מאי דהוה בעי למיתב לה כתובה משום טענת אי"כ הא אתבריר בלידת שניה דגם הוא יורה וא"ת השתא הוא שהבריא נימא לה אמאי איהי לא איתעברת מיניה עד השתא והוי ראיה דודאי מינה משא"כ הכא די"ל דמעיקרא ועד השתא הוא בריא והנשים חלושות ומאי דילדה קמייתא השתא משום שהבריאה. וא"כ אין טענת אתתא דנ"ד בזה טענה וכ"ש למש"ל דמכח ס' הרא"ש ז"ל אין בידינו לכוף אפי' לידוע שהוא עקר תוך י"ש ולא הוי לידה ראיה יותר מידוע עקר עפ"י רופא:

ולחקירה ג' אי תבעה כתובתה אי מהימנא גם לאחר י"ש כבר הטושו"ע פסקו דלא מהימנא באימור מחמת חמוד ממון משקרא. ודב"ז נלמד ממ"ש בפ' האשה שלום דקי"ז ופסקוהו הפוס' בסי' י"ז וק' באומרת מת בעלי מתירין אותה לינשא תנו לי כתובתי אף לינשא אין שומעין לה ומזה למדו הפוס' לטוענת אין לו ג"א דאם תבעה כתו' אינה נאמנת עיין להתו' יבמות ונדרים שם ותשו' ריצב"א בסוף תשו' דשייכי לס' נשים והרא"ש בתשו' כמ"ג זולת זה מצאתי להרב נ"מ דרכ"ד שהאריך לתמוה על הטור דלא מצא זה בפוס' זולת גבי טענת אין לו ג"א והתם יש טעם לדבר כיון דנאמנותה משום אין אשה מעיזה אנה"ן כשתבעה כתו' י"ל חמוד ממון אנסה להעיז אבל בטענת אי"כ דבמידי דלא קי"ל מעיזה ולא מהימנא זולת באמתלא דשהות י"ש אימור דהאמתלא תבטל גם חששת חמוד ממון. ורצה להוכיח זה מדברי הרי"ף ודחה ולבסוף הק' מתשו' הרא"ש דכלל מ"ג סי' א' דאוקי הך דר' אמי דנאמנת גם בתובעת כתו' והצ"ע ע"ש. ואנכי איש צעיר לא זכיתי לירד לעומק חילוקו של הרב דמאי שנא שחששת חמוד ממון תדחה חזקה דאין אשה מעיזה דמתרת א"א לעלמא ולא תדחה אמתלא דשיהוי י"ש ובהגהות הגר"א על הש"ע עשה סימנים לדין זה מהך דגבי טענת אין לו ג"א ותלה זב"ז ע"ש ואי מהך תשו' דהרא"ש ז"ל לכאורה נראה דאינה תברא כי כבר הרא"ש ז"ל בעצמו הרגיש וכתב ואי משום ענ"ב כבר רבו התי' בתוס' ע"ש ולקוצ"ד אפש"ל שכיוין בזה לחד תי' דאוקמו התו' הך דר"א בידוע שהוא עקר ומשמע ליה דכשהוא עקר מועיל דהוי אמתלא גדולה דאין לחוש גם לחמוד ממון וכמש"ל לקוצ"ד דגם הרא"ש מודה בידוע שהוא עקר דמועיל למכפייה גם תוך י"ש. אלא שכבר כתבתי דלדעת הב"ש והב"מ והד"ד ז"ל דאין כן דעת הרא"ש ז"ל ושוב התבוננתי בדברי הב"מ ז"ל וראיתי שגם הוא ז"ל הק' מהך תשו' כקושיית הנ"מ ז"ל ודחה הך אוקמתא דידוע שהוא עקר דמה בכך וכו' ע"ש גם ראיתיו שם מוסיף להפליא מגוף הסוגיא דבעובדא דר' אמי בהך אתתא דאתת לקמיה מפו' דתבעה כתו' וז"ל אמ"ל הב לי כתובה ועכ"ז כיון דבאה מחמת טענה אמר כי הא ודאי כפינן ע"ש ולפי חומר הנושא ס"ד למימר דהטושו"ע מפרשי לה בגוונא דאמרה יגרשני ויתן כתובה דבכה"ג איבע"ל בפ' האשה שלום אי מתירין אותה לינשא ולדעת הרמב"ם דגריס ואת"ל ס"ל דבכה"ג מתירין אותה והיא הס' שהביא בסתם הש"ע בסי' י"ז וסי' ק' אמנם האיכא ס' הרא"ש והיא הס' שכתב שם בשם יש מי שאומר דס"ל גם בזה אין מתירין אותה ומה יענה הטור לס' אביו הרא"ש. אמנם אחר הישוב התבוננתי ולק"מ דהא איתא התם עובדא אחרינא בההיא דאתת לקמיה דר"ן וליתא התם אמ"ל הב לי כתובה ודקדקתי בפסקי הרי"ף והרמב"ם ולא הביאו רק הך דר"ן ולא דר"א. והנה מרא דהאי שמעתתא בהאשה שלום באמרה מת בעלי דחייש לחמוד ממון הוא ר"ן וא"כ אפשר דאילו הוה עובדא קמיה ואמ"ל הב לי כתובה לא היה שומע לה משום חמו"מ ור"א אפשר דל"ק לחמו"מ כלל ומשו"ה השמיטו דר"א הרי"ף והרא"ש שוב עיינתי בתשו' הרא"ש כמ"ג סי' ד' ואייתי גם עובדא דר"א ול"ג בה אמ"ל הב לי כתו' וא"כ אין תימה. ובין הכי ובין הכי כיון דהטושו"ע פסקו בתבעה כתו' דלא מהימנא אין לזוז מדבריהם. ועיין להרדב"ז ז"ל בישנות סי' קי"ח דהוכיח מדברי הריטב"א דאפי' הזכירה כתו' כגון שאמרה ולענין כתו' לכל יש זמן וכן כל דבר שנראה לבית דין שהיא מסתרת כדי שיאמינוה דאינה נאמנת. וראה זה חדש למהרלב"ח ז"ל בסו"ס כ"ט שאפילו לא תבעה כתו' רק שהיא תפוסה מנכסי בעלה כתב שיש בזה להחמיר שכיון שא"ץ לתבוע יש להסתפק שטוענת שקר ע"ש ולענד"ן דבכל חדושי' אלו דנפקי מפומיהו דרבנן קדישי אין בידינו לכוף משום גט מעושה גם נלע"ד דלאו דוקא תביעת כתובה אלא גם תביעת נדוניא כיון שכתב הרב"י משם הרשב"א בריש סי' צ"ג ומור"ם שם ובסי' ס"ו בהגה ובד"מ דנדוניא ככתובה דלא ניתנה ליגבות מחיים אימור דמשו"ה טוענת שקר כדי שתוכל לגבות מחיים וכמ"ש זה בש"ע סי' י"ז דאם תבעה כתו' אין דעתה להנשא אלא ליטול כתובתה מחיים וא"כ ה"ה בנדוניא וכ"ן ג"כ גם אם תבעה קצת דלחשש חמו"מ מה לי כולה מ"ל מקצת ולהדיא כתבו הטושו"ע דאין שומע"ל רק כשאין לתלות תביעתה בשום דבר אחר. ברם הא מספק"ל לדעת מרן אם אמרה גרשוני בגט ותנו לי כתובתי אם שומע"ל ולהטור והרא"ש דס"ל גבי מת בעלי דגם בזו אינה נאמנת פשיט"ל דה"ה הכא ומפנ"ך סתמו הדברים אבל מרן דפסק התם בסתם דבכה"ג נאמנת מדוע לא ביאר פה ואדרבה מדהקדים תביעת גט תחילה וסיים בתריה ואם תבעה כתובה וכו' נראה להיפך והדבר צ"ת:

ולחקירה ה' מה תגבה אחר י"ש. כבר הטושו"ע פסקו שתגבה עיקר כתו' ונדוניא מה שהכניסה לו ולא התו' ועין בב"י מקור הדברים מהתו' והרא"ש והרי"ף והרמב"ם וכתב שמ"ש רי"ו בשם הרי"ף והרמב"ם אין דבריו מכוונים. ועין להרב נ"מ והד"ד סוף עשין מ"ט שתקנו הגי' ברי"ו וגם לדידיה הרי"ף והרמב"ם סוברים דלית לה תוס'. וטעם הדבר משום דלמישקל ומיפק לא כתב לה ולפי"ז גם אם תפסה מוציאין מידה וכ"כ הב"ש סקי"ט והד"ד סוף עשין מ"ט למעשה ע"ש ודלא כטעם הב' שכתבו התו' גבי טוענת אין לו ג"א דהכא ל"ש כיון שיכול לבעול ורק אי"כ איכא חיבת ביאה. ועיין להרב מטה יוסף ח"ב סי' ה' שהוכיח מהתו' והרמב"ם דגם בעקר ורק יכול לבעול דאין לה תוס' מטעם למישקל ולמיפק לא כתב לה וזה פשוט. אך מה שיש לברר הוא מה שנוהגים לעלות השומא בבגדים וכו' יותר משיווים ושוב כותבין בכתובה סך הכל בכלל נדוניא אם גם העילוי הנז' דינו כתוס' או כנדוניא. ומצאתי להרה"ג מהריט"ץ ז"ל בסי' קצ"ג שעמד בזה ופשיט"ל דעילוי זה דינו כתוס' ולמד כן מדברי ריצב"א שהביאו התו' ביבמות וגם מדקדוק לשון הטור שכתב נדוניא מה שהכניסה לו ע"ש. וכן ראיתי להרב שולחנו של אברהם ז"ל באה"ע סי' נ"ה לגבי ארוסה שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה שנסתפק בזה ולבסוף העלה מדברי הרדב"ז ח"ב סי' שס"ט דדין תוס' יש לו וכ"כ בפשיטות בסי' ס"א ולגבי נכפה בסי' קנ"ד ע"ש וכ"מ להרב גו"ר באה"ע כ"ד סוס"י יו"ד שכתב בפשיטות דכל תוס' שאין לו קצבה וכגון עילוי שומא דאם תבעה מהבעל לגרשה אין לה ולמד זה מדברי ריצב"א ע"ש והוא פלא על הגו"ר שלא זכר שר מתשו' הרדב"ז ומהריט"ץ ועל השש"א ז"ל שלא זכר ממהריט"ץ והגו"ר ז"ל. ומ"מ הרי סרכין ארבע כתבו דעילוי שומא דינו כתוס'. ועיין להגו"ר ז"ל שכתב וז"ל ואגב ארחין אני אומר דבנדון הריצב"א ודכוותיה אע"ג דדיינינן בהעלאת שומא כדין תוס' מ"מ לא מפקינן לה בבלאותיה הקיימים לבד אלא כמו שהיו שוים בשעת הנשואין ע"כ ולפי האמור לעד"ן דאחר שמפורסם שמנהגנו להוסיף בעילוי ולא יעבור כשיבא הענין לב"ד שככה יעשו יביאו רשימת השומא אם נמצאת ומשם יבינו בשקו"ד ואם לא נמצאת יעשו פשרה ותהיה נוטה לזכות הבעל כי הממע"ה

ולענין תוס' שליש שנוהגין להוסיף בכל נדוניות בעולה ובתולה מדודים וש"ע הנה מהריק"ו שורש פ"א האריך דדינו כנדוניא וחילק מזה להך דריצב"א דהתם אינו קצוב ותוס' שליש הוא קצוב. ועין להגו"ר ז"ל שם שחילק כן מדנפשיה. אמנם מרן בב"י סי' ק' הבי"ד וכתב ואין דבריו נראים לי ע"כ ומזה נפלגו דעות הפוס' מערכה מול מערכה בזה כבר אספום הכנה"ג והי"א בסי' ק' וק"ו ושאר מקומות ע"ש. והנה מצאתי להרב"ד אה"ע סי' ס"ט דס"ב עמד במח' זו והביא מ"ש בב"י סי' ק"ו גבי מחלק לאשתו בין הבנים דאבדה כתו' וז"ל וכתב ה"ה בהזו"מ בשם רש"י והמפרשי' ומדבריהם ז"ל נלמוד דאין דברים הללו אמורים אלא בעיקר כתו' ואפשר דאף תוס' דינו כן אבל נדונייא ודאי לא ע"כ. והבין שכ"ז מדברי ה"ה ותמה דמאי מספק"ל בתו' והלא ש"ס ערוך הוא בפ' אעפ"י דת"כ ככתובה נ"מ למחלק לאשתו בין הבנים ותי' דבתוס' שליש הנהוג מספק"ל מכח מח' מהריק"ו ומהרי"ק ז"ל. ועיין למהרימ"ט ח"א סי' קי"ט שהק' ותי' כן ע"ד מהר"א מונסון ז"ל בסוף דקנ"ה. שוב הרב"ד ז"ל נתישב וכתב שהן הן דברי מרן עצמו ומזה העלה דנהי דמרן בסי' ק' פליג אמהריק"ו להלכה אבל למעשה מספק"ל ומש"ה בסי' ק"ו כתב ואפשר ע"ש ואני תמה אחה"ר מאי פסקא דבסי' ק' כתב להלכה ובסי' ק"ו כתב למעשה וגם למטוניה דמר דבסי' ק"ו איירי בתוס' שליש מדוע לא ביאר וכתב תוס' סתם. וכן ראיתי דברים תמוהים לרב רשב"י בס' תו"ח למהרח"ש ח"ב דע"ז ע"ג שהביא דברי הב"י שכתב ואפשר שגם התוס' אבדה וסיים אבל לא אשכחן לשום פוסק שיאמר כן ע"כ. ולא ידעתי איך הוא מבין בדעת הב"י תנא אהיכא קאי בתוס' דעלמא עדיפא מיניה תיק"ל דזה נגד ש"ס ערוך ואם בתוס' שליש מה לו ולב"י עם הפוס' אם לא יאמרו כן והלא הוא גילה דעתו בסי' ק' דאין זה כנדונייא ואדרבה תיק"ל דמאי מספק"ל ובפרט דרבים נמשכו אחריו ורשב"י ז"ל כותב דלא אשכחן בשום פוסק. יותר מכ"ז קשה בעיני מה שנראה מדברי הכנה"ג סי' ק"ו הגב"י או"ט דדברי הב"י הם בתוס' דעלמא ולא תוס' שליש שכתב וז"ל וא"כ דאף תוס' דינו כן נ"ב ותוס' דידן דין נדונייא יש לו וכו' וזה תלוי בפלוגתא דמהריק"ו ע"ש ומדכתב ותוס' דידן ש"מ דבב"י לאו עלה קאי ולמטוניה ק' דהויין דברי הש"ס תיובתיה דהרב"י ז"ל:

אבל לעד"ן דמקום הניחו לי להתגדר בו בדעת מרן דודאי איהו ז"ל בשיטתיה דסי' ק' דתוס' שליש בודאי דינו כשאר תוס' אלא דאחר דאיכא פלוגתא אי דוקא בחלק לבנים הוא דאבדה כתובה ולא בשותקת עיין בטוב"י באורך ונהי דגם בזה איפסיקא הלכתא דאם שמעה ושתקה אבדה מ"מ מספק"ל מרן אם גם לגבי התוס' אבדה בשתיקה או לא דהא אשכחן בזה פלוגתא בטור בסי' ק"א דלהרמב"ם אין הוכחת השתיקה מחילה אלא לגבי העיקר ולא לגבי התוס' ולהרא"ש גם לגבי התוס' והגם דשם הוכיח הב"י דגם הרמב"ם יודה להרא"ש וכ"כ ה"ה וזה נראה דעתו בש"ע שם שכתב דנדונייא דוקא לא אבדה מ"מ הכא בב"י חשש לדעת הטור ומשו"ה כתב בדרך אפשר דלגבי שתיקה אין מחילה בתוס'. אבל למילי אחריני אין חילוק בין תוס' שליש לשאר תוס' וממילא הרי לא נשאר ס' בזה בדעת מרן דודאי פליג על מהריק"ו ורבים אתו כמש"ל ובזה אני תמיה על הרב"ד ז"ל שיצא לחלק שם בדעת מהרימ"ט שגם הוא יודה למהריק"ו בתוס' שליש דנוהגים בסאלוניק ומזה לא מצא חבר למרן וגם מרן עצמו מסופק ע"ש. והוא דאי משום ספקיה דמרן כבר כתבתי לענ"ד שאינו ענין ואי משום דיחידאה הוא הרואה יראה לרבני סאלוניק מהריב"ל ומהרש"ך ומהרח"ש וזולתם בכמה תשו' דקיימי בשטת מרן ולא חילקו בזה כו"ע גם לעירם והוא פלא שהרב"ד ז"ל לא העלם ע"ד שפתיו. ולדידן אפי' למטוניה דהרב"ד ז"ל כיון שמרן ז"ל שאנו סמוכים על שלחנו מספק"ל אפי' יהיו כל חכמי ישראל נגד ספקו נלע"ד שאין בנו כח לאפוקי מהבעל ועיין בס' בני בנימין סי' ל"ו שהביא מח' מהריק"ו ומרן ודברי הרב"ד ז"ל וכתב מ"מ מי הוא זה יערב אל לבו לעשות מעשה להוציא ממון מהבעל והסכים עמו כוותיה ומטעמיה הרה"ג ראש"ל כמהר"א אשכנזי ז"ל ע"ש:

ברם לכאורה נראה דלמאי דאתאן עלה בבאה בטענה דקי"ל דנוטלת עיקר כתו' ונדוניא לא נ"מ מידי ממחלוקת זו דלפי המובן מהפוס' אפי' מאן דמפיק לתוס' שליש מדין נדוניא דלא כמהריק"ו יהיב לה דין עיקר וכמ"ש מהרש"ך ח"ג סי' מ"ב ובשאר חלקים בכמה תשו'. וכ"ן דעת הכנה"ג בדעת מרן שכתב בסי' ק"ו הגב"י או"ט וז"ל וזה תלוי בפלוגתא דמהריק"ו והרב המחבר אי תוס' דידן דין נצ"ב יש לו או דין ק"ר ע"כ. וכ"כ להדיא בתשו' בע"ח חח"מ ר"ב ע"ש ולפי"ז בנ"ד ממ"ן תגבה התוס':

אמנם אחר החפוש מצאתי בתשו' בע"ח אה"ע סי' כ"ג שהעלה בטוענת אין לו ג"א שכופין אותו על הכתובה והנדוניא ולא על התוס' והביא מח' מהריק"ו ומרן בתוס' שליש ודברי מהרש"ך דאית לתוס' זה דין עיקר וסיים וז"ל ולענין פסקא דדינא מהרש"ך ז"ל הוא יחיד בס' זו ולא קי"ל כוותיה ע"כ. ולכאורה נראה דמילי דמר סתראי נינהו ח"ו זולת אם נדחוק עצמנו לומר דנהי דלגבי כל מילי ס"ל למר דמאן דמפיק לה מנצ"ב יהיב לה דין עיקר דהיא שייכא בטעמו אבל במידי דאמרו לא תגבה התוס' מ"ט דלמישקל ולמיפק ל"כ לה בזה אין שייך להשוות תוס' שליש לא לנצ"ב ולא לעיקר ובזה א"ש ציוניו בסי' קנ"ד ששמר עצמו וכתב באידך פלוגתא אי אית לה דין נדוניא או לא ע"ש. שו"ר להרב נ"מ דרכ"ד ע"ד לגבי באה בטענה הביא מח' מהריק"ו ומרן ודעת מהרש"ך ז"ל וכתב וז"ל וזה לי ימים כתבתי ע"ד מהרש"ך שאעפ"י שכנים דבריו ברוב המקומות דעדיפי נצ"ב מק"ר וכו' מ"מ הא אשכחן גבי מת בעלי וגבי גרשתני דאעפ"י שנוטלת ק"ר נצ"ב אינה נוטלת (עיין בסי' י"ז בב"ש סקקכ"ט והרב נ"מ דרנ"ו) משום דליתנהו ממדרש כתובה וכו' וא"כ לענינים אלו החמיר מהרש"ך יותר ממהריק"ו ועוד דבשלמא למהריק"ו יש טעם שהתוס' כנצ"ב אבל למהרש"ך מה התייחסות יש לו עם העיקר שהוא תנאי ב"ד ולענין הלכה למעשה כיון שגדולי האחרונים מהריב"ל ומהרלב"ח ז"ל פסקו למעשה דתוס' לא שקלא ולא חילקו בין תוס' לתוס' אעפ"י שהיה נהוג בזמנם יכול הבעל לומר קי"ל ואין אנו יכולים להוציא ממנו עכד"ק. ואנן יתמי מה נענה אבתריה. ומה גם דלעד"ן שמרן מפנ"ז נזהר ודקדק לכתוב ויתן לה מנה מאתים ולא התוס' וגם הנדוניא שהכניסה וכו' שינה בלשון עיקר כתובה וכתב ק"ר לשלול שאין בכלל זה שום תוס'. ובאומרו נדוניא שהכניסה לשלול משם נדוניא כל תוס' ורק מה שהכניסה ממש:

ולחקירה וי"ו אי כופין להוציא בשוטי או במילי. לכאורה נראה כיון שבש"ע כתב וכופין אותו להוציא היינו בשוטי ובפרט כי ידוע הוא מ"ש התו' בריש פ' המדיר והרא"ש בפ' הע"י דלר"י ס"ל כ"מ שאמרו חכמים יוציא ויתן כתו' היינו כפייה בשוטים ולר"ח ס"ל שאומ"ל חכמים חייבוך להוציא ואם לא תוציא מותר לקרותך עבריין ובש"ע כתב ס' ר"י בסתם וס' ר"ח בלשון וי"א עיין בס' כ"א וסוגיין דעלמא לפסוק כסתם. ובפרט מן הפרט כי גם ר"ח מודה במקום שאמרו לשון כפיה דודאי בשוטי הוא ובבאה מחמת טענה אמרו כי הא ודאי כפינן ולהדיא מפורש כן בתו' והרא"ש דבאה מחמת טענה לכ"ע כופין עי"ש. אמנם משום חומרת גט מעושה אפי' ב"ד הגדול אין כח בידם לכוף בשוטי בזה"ז אחר שמרן ב"י בסי' קנ"ד הביא לנו תשו' הרשב"א דסי' אלף קצ"ג שהוכיח מפ' אעפ"י בסוגיית כותבין אגרת מרד על ארוסה דאפי' בבאה בטענה אין כופין להוציא זולת לגבות כתו' וכ"כ במיוחסות סי' קל"ט (דבריו מגומגמים שם וצ"י) וז"ל והגם שהרמב"ם כתב דלאחר י"ש כופין אין נראה כן וכן שם בסי' קל"ח האריך וכתב וכלל זה מסור בידך שאין כופין אלא בשנויין בפ' המדיר ובפסולות דאורייתא ודרבנן ובשהה י"ש ולא ילדה משום פו"ר והאומר איני זן וכו' אבל במ"א כלל לא אלא שיש מקומות אחרים שמבקשין על הגט וכופין על הכתובה ע"כ. והגם שבטוענת אין לו ג"א הוא פוסח בזה על שתי הסעיפים עיין להד"ד בעשין מ"ט ולהרב נ"מ ז"ל מ"מ בבאה בטענה ברור דס"ל אין כופין. ועיין בסוף דברי הד"ד ז"ל שם שהביא שכמעט כל הפוס' סוברים דבאה מחמת טענה כופין זולת הרשב"א כנז' וגם צידד לפרש דברי המרדכי בפהע"י וז"ל בבאה מחמת טענה כי הא ודאי כפינן ואיכא למימר דלא דמי להנהו דכתובות דקא חשיב דכופין אותו להוציא דאל"כ אמאי לא חשיב להא דבאה בטענה גביהן ע"כ. ולבסוף הכריח שדעתו כהרשב"א ותמה על הב"י שלא עשאו חבר להרשב"א ז"ל וסיים ולענין פסקא דדינא כיון דנפק מפומיה דהרשב"א וגם מהמרדכי כן נראה אין לכוף לשום אדם לגרש ע"ש. ועיין לו בבע"ח אה"ע סי' כ"ג לגבי טענת אין לו ג"א דבמכחיש רבו הסוברים דכופין ובמודה לה הושוו כולם. ועכ"ז מפני דברי הרשב"ץ והרשד"ם שכתבו שאין למהר לגרש עד שיראה תוחלת ממושכה אפי' במודה רגז הרב וכתב מאן רב גובריה בדור הזה לכופו לגרש ע"כ. הן אמת כי הרב בני בנימין ז"ל בסי' ל"ו תמה עליו מדברי הרמב"ם פי"ד מאישות והטושו"ע בסי' ע"ו שפסקו בתשש כחו וכו' ואינו יכול לבעול דימתין ששה חדשים שאין לך עונה יותר מזו ואח"כ או יטול ממנה רשות או יוציא וית"ך ע"כ והגם דהרמב"ם בפט"ו פסק בטוענת אין לו ג"א דתמתין י"ש התם במכחישה והכא במודה וכן חילק התוי"ש ז"ל סי' ס"ז. ועוד הוסיף לתמוה דח"ו סותר עצמו ממ"ש בבע"ח למ"ש בד"ד עשין מ"ט דע"ב ע"ג על מה שהק' תשו' דהרא"ש בכמ"ג סי' ה' עם תשו' שם סי' י"ב דבסי' ה' פסק גבי אין לו ג"א דנאמנת ליטול כתו' ובסי' י"ב פסק דאינה נאמנת לגבי כתו'. וכתב וז"ל ואין לומר דבסי' ה' במודה לה דא"כ מאי נאמנת וכו' תיפו"ל שאינו מכחישה ואפי' תובעת כתובה כופין אותו ליטול גט וכתו' עכ"ל הד"ד הרי דפשיט"ל במודה דכופין גם על הגט הפך ממ"ש בבע"ח ע"ש. ואני משיב על אחרון ראשון אחה"ר דבד"ד מפני שראה להרא"ש נמשך בסי' ה' ונשען על דברי ריצב"א כיעו"ש ולריצב"א פשיט"ל דבמודה כופין מפנ"ך הק' בפשיטות אבל בבע"ח להלכה למעשה חשש לס' הרשב"ץ ומהרשד"ם ולקמיתא נמי הרואה בהג"א פ' אעפ"י ובמרדכי יראה שכתבו דגם הרמב"ם דכתב בתשש כחו וכו' דאחר ו' חדשים יוציא ויתן כתו' לאו לאפוקי בשוטים אלא שאומ"ל מותר למקריי עבריינא ע"ש וא"כ דינו דהבע"ח אמת גם להרמב"ם והו"מ לבאר דאנה"ן שיאמ"ל חכמים וכו' אלא דלא אתשיל להכי. ועוד יש לצרף לזה שלא לכוף מהך דמהר"מ מינץ ז"ל שכתבתי בחקי' ב' דק"ו הוא ומה האיש שמצווה אפו"ר מדאורייתא האידנא אין לכופו גם אחר י"ש מכח הך דשמואל ומהך דסו"פ חזקת באה בטענה לא כ"ש. וממקום שבא מוכח דשייך ק"ו זה אפי' בא"י וכ"כ להדיא הגמ"י בפט"ו מאישות בשם המרדכי וראבי"ה דהאידנא אין כופין על פו"ר אפי' בא"י. ועדיפות איש מאשה כבר כתב כן גם ה"ה בפט"ו מאישות לענין שיהוי י"ש ע"ש והגם כי המעיין בהרא"ש פהע"י ימצא דלדידיה וגם לר"ח ס"ל דבאה בטענה כופין ובשהה י"ש אין כופין וממילא מפריך ק"ו כבר נתעורר עליהם הנ"מ ז"ל בדרל"ה ע"א דהוי כלפי לייא ע"ש. ואיך שיהיה ס' הרמ"מ ז"ל הוי צירוף לחומרת כפיה בהדי ס' הרשב"א והמרדכי ז"ל ומאן ספין לכוף בדור היתום הזה נגדם. ופוק חזי בבני בנימין ז"ל שהגם שקרא ערער על הבע"ח ז"ל כמש"ל חזר והודה לבסוף כי הש"ך ז"ל בס' גבורת אנשים סי' ל"ו ומ"א ומ"ב כתב שלא לכוף אפי' במודה לה וכבר רמי גודא רבה עלן השיו"ט ז"ל שבדב"ש יש לנו לחוש לכל הסברות ואין יכולת בידינו זולת למקריי עבריינא ע"ש ודון לנד"ד:

ולחקירה ז' אי כפינן לבעל מיהא לאפוקי ממונא מיניה. אם לענין תוס' כבר ביארתי בחקירה ה' דאפי' אי הוי דינא שכופין להוציא אין לה תוס' ואפי' תוס' שליש ועילוי שומא ע"ש וכ"ש השתא לפמ"ש שאין הדי"ן לכופו שאין גובין ממנו התוס' אפי' אם היה חייב מעיקר הדין וכמ"ש הב"י בסי' קנ"ד משם ר"ב ז"ל וז"ל נ"ל דכל היכא דקתני יוציא וית"ך נהי דאין כופין אותו להוציא אלא בראיה ברורה מ"מ נפיק ממונא מיניה וכו' הילכך מפקינן מיניה ק"ר ונדוניא דהנעלת ליה אבל תוס' איכא פד"ר ר"ת כתב בפ' אעפ"י דלכל מילי תנאי כתובה ככתובה ור"ח כתב דוקא להני מילי דקאמר בריש פ' אעפ"י הוי ת"ך ככתובה אבל למידי אחרינא לא ומספקא לא מפקינן מיניה תוס' משום פד"ר ע"כ וכ"כ לעיל מזה מהמרדכי בר"פ המדיר בשם הר"ם ועיין בהגה"ט למהרל"ח שתמה על הב"י למה כפל הענין וכ"מ להרב מ"ץ ז"ל ח"ג סי' נ"ד שהבי"ד מהרש"ך ח"א סי' קע"ד שכתב שלא מצא חבר להראב"ד במאי דפליג על הרמב"ם ודעמיה בשהתה י"ש ולא ילדה ואמר שממנה הוא דלהרמב"ם ס"ל דאין לה כתו' ואין לה תוס' דלא גרע מאיילונית והראב"ד ס"ל דאין לה תוס' והמ"ץ ז"ל המציא חברים להראב"ד מהך דר"ב ז"ל דכיון דבשהה י"ש וכו' אין לכוף להוציא מכח פד"ר ה"ה דאין לה תוס' ע"ש. והן אמת כי אחה"ר מנע"ר לא יכולתי להבין דב"ק דכל כחו דר"ב ז"ל לאוקומי התו' ביד הבעל הוא משום ס' ר"ח דת"ך לאו ככתובה. ובהך דשהה י"ש וכו' המעיין בתו' יראה דגם לר"ח פשיט"ל דיש לה תוס' מט' הרמב"ם דלא גרע מאילונית ומאי דלא מני לה בהדי אינך דפ' אעפ"י משום דהוי מילתא דפשיטא ע"ש ובהא לא איירי ר"ב דלא מפקינן ונמצא עוד היום הראב"ד ז"ל יחידאה הוא. מ"מ ודאי דלמילי אחריני דאית בהו פלוגתא בתוס' חסרון הכפיה בגט יוליד חסרון גם לענין התוס' אבל לענין הכתובה לכאורה נראה מהך דר"ב והר"ם ז"ל דעם שאין כופין על הגט כופין על הכתובה וכ"מ בתשו' הרשב"א ז"ל שכתבתי לעיל:

ואולם אחר החפוש מצאתי למהרד"ך ז"ל בבית שני על יבמה שתפוסה מנכסי בעלה ותובעת חליצה והיבם רוצה להוציא הנכסים מתחת"י ויבם אותה ושקו"ט הרב אי מי"ב קודמת או מח"ק ולמ"ד מח"ק אי כייפינן ליה בשוטי או לא ובחדר ז' הביא הך דהר"ם דאע"ג דלא כפינן כתו' מיהא נפיק מיניה ולמד מבעל ליבם בק"ו דבעל ידו עדיף מידה משא"כ יבם כידה דוקא ושוב אסיק דלמעשה אינו יכול להוציא מיבם כי התו' והרא"ש בפ' המדיר נראה מדבריהם דפליגי על מהר"ם בזה וכן הוכיח מהתו' דפ' אעפ"י וכו' ולכן אין להוציא וכ"ש דרוב הגדולים שסוברים שבמקום שאמרו יוציא וית"ך היינו שכופין לא מצאנו סמך לדבריהם בש"ס מקום כיוצא בזה לסמוך עליו ולומר אע"ג שאי"ך על הגט כופין על הכתו' וכו' וחזינן נמי לרוב הפוס' שלא ביארו די"ז דהר"ם דמצד הדין הי"ל לבאר וכו' ומכ"ז לא מלאני לבי לסמוך להוציא אלא שאני אומר הואיל ותפסה אין להוציא מידה ע"ש. גם מהריק"ו שורש צ"א הביא תו"ד תשו' ריב"א שכתב בזה"ל אלמנה כיון דאי"ך לחלוץ וכו' נראה בעיני דאין מוציאין מהיבם דהא אכתי אגיד בה וכו' ע"ש. ועיין בתשו' מהרי"ץ קארו ז"ל הובאה בסוף תשו' מרן לאה"ע כתב עדיפא מינה דאפי' תפסה היבמה מפ"מ. וז"ל בדק"ן ע"א ואומר עוד דממש"ל דאי מיב"ק מ"מ משמע דאי מח"ק אין מוציאין אינו כן שגם האומרים מח"ק נחלקו לב' כתות י"א שכופין לחלוץ וי"א אין כופין ולמ"ד אין כופין אילו הונח שאינה מורדת ולא הפסידה כתו' סו"ס לא הגיע זמנה לגבות ואיך לא יוציאו הנכסים מתחת"י ומה כפיה גדולה ממה שיהיו הנכסים תחת"י בע"כ וכו' ע"ש והנה הרב ז"ל כתב כט' ריב"א ז"ל דלא הגיע זמן הגביה והוסיף טעם אחר משום כפיה ולכאורה טעמו האחרון תמוה דנהי דהסכמת הפוס' דאונס דממון גם הוא אונס מ"מ כה"ג שהכפיה על הכתו' וכדי לפטור עצמו ממנה הסכים ברצונו לגרש עיין באה"ע בב"י סי' קל"ד מ"ש משם הר' מימון ז"ל ותשו' הרשב"א ובס' מכתב מאליהו שער ז' סי"ך זווגם יחד ובש"ע פסק כדברי הר"פ דבנותן ערבון לגרש אין בזה טענת אונס ולהדיא כתב התשב"ץ ח"א סי' א' בכפיה על הכתו' שאינו אונס בגט והבי"ד הב"י שם. אמנם המעיין שם בתשב"ץ יבין דלא כ"כ אלא משום דס"ל דהדין נותן לכפות על הכתובה וכיון דמחוייב מן הדין בפרעון הכתו' וכפו אותו ע"ז ומחמת כן גירש הוי גט וכ"כ הריב"ש בסי' קכ"ז והמתיק טעם הדבר עיין במכמ"א ז"ל שם סי' כ"ב אבל אם אינו חייב מן הדין בפרעון הכתו' וכפוהו ע"ז להדיא כתב התשב"ץ דאם גירש מפנ"ך הוי אונס דלינקטיה בכובסיה כי היכי דלישבקיה לגלימיה הוא ע"ש וא"כ מהרי"ץ קארו ז"ל הנה הציע דס"ל דכיון שאין כופין על החליצה לא הגיע זמנו לגבות וממילא אם כפו אותו גם על הכתו' שלא כדין הוי ואם גירש מפנ"ך הוי עישוי. ובזה יובן מ"ש בסוף התשו' דמטעם שלא הגיע זמנה לגבות מוציאין מידה ע"ש והשמיט טעם הכפיה דהיינו הך והא בהא תליא. והמורם מזה שדעת כל הגדולים הנז' דלא כהר"ם ור"ב וס"ל דכל שאין כופין אותו לחלוץ או לגרש לא הגיע זמן גביית כתו' ואין כופין על גבייתה. ועיין להרב מ"ץ ז"ל ח"ב סי' ע"א. וזה פלא על הרב עדות ביעקב בנדונו סי' ל"ו דאחר שהביא מח' אי כופין לגרש ונטה דעתו לא לכוף מפני המחלוקת בדפ"ט עמד בענין הכתו' אם נאמנת להוציא ממנו ואסיק שגובה כתו' ונדוניא. וכן בדפ"ה כתב בפשיטות שגם לרמב"ם דאינה נאמנת מ"מ הרי סובר דאין לה דין מורדת ותגבה כתו' ונדוניא ע"ש. ואמאי לא חייש מר דכל רז לא אניס ליה לכל הגדולים הנז' דכל זמן שלא יצאה ממנו הרי לא הגיע זמנה לגבות ולא תגבה ומ"מ אנן בדידן אחרי שנתגלה לנו דעת הגדולים הנז' ודאי שאין כח בידינו להוציא מהבעל הכתובה ולענין הנדוניא לכאורה היה נראה שמוציאין ממנו ממה שראיתי להרב מר ואהלות באה"ע סי' י"ב לענין נכפה עמד אי כופין אותו להוציא ובסוף התשו' לא מלאו לבו לכוף זולת בהסכמת חכמי הדור ועכ"ז כתב בפשיטות וכל עוד שלא גירש חייב במזונותיה אעפ"י שאינה יושבת תחתיו כיון דלכ"ע אין יכולים לכופה לשבת תחתיו וכ"ש שאין לו לתפוש שום דבר מנכסי נדוניתה שהכניסה לו והם בעין ע"כ:

וכן מצאתי למהרימ"ט ז"ל ח"א סי' קי"ג תשו' שלימה בענין נכפה כדברי הרב ממש דלענין כפיה על הגט דעתו נוטה לכוף אם יסכימו עמו חכמי הדור ואף אם אין כופין חייב לתת לה נדוניא מהך דהמרדכי בשם הר"ם ומזונות חייב גם בהיותה בבית אביה מהך דפ"ק דב"מ דמגורשת ואינה מגורשת חייב במזונותיה וממ"ש בירושלמי שאפי' גירשה חייב במזונותיה עד שיפרע לה הכתו' עספ"א ולא יוכל לומ"ל שתיזון מנדוניא שבידה כיון שאינו יכול למכרן עש"ב. ואחד הרואה דאישתמיט מיניה דמר ואהלות ז"ל התשו' הנז' וכתב כן מדנפשיה ומ"מ שני נביאים נתנבאו בסגנון אחד דתגבה הנדוניא אמנם לעד"ן דעכ"ז אנו אין יכולת בידינו להוציא גם הנדוניא מט' הגדולים הנז' בכתובה דלא הגיע זמנה לגבות וכבר מפו' בב"י ובמפה בסי' צ"ג ובסי' ס"א דגם נדוניא דינה ככתובה דאינה נגבית מחיים אלא בגרושין או במיתה וגם מהרימ"ט לא כ"כ רק לדעת המרדכי ואילו שמיע ליה ס' הגדולים הנז' לא הוה מפיק ואפ' דזהו טעם גאוני ירושלים שם בבני בנימין דלא שקו"ט בנק"ד אי דינו ככתו' או כנדונייא והעלו דהוא כנדונייא זולת כשיתרצה לגרש אבל כשאינו רוצה סתמו הדברים משום דפשיט"ל שאין מוציאין גם הנדונייא וא"כ למאי נ"מ:

ולענין המזונות כבר הראת לדעת מ"ש המו"א ומהרימ"ט ז"ל ועדוב"י מש"ל וגם בסוף התשו' האריך בזה בחקי' מיוחדת וכולהו סברי דמחוייב לזונה מטעם שאי"כ אותה לישב עמו ואין לה דין מורדת. וא"כ גם בנ"ד לפי הנראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפט"ו מאישות הט"ו וה"ה שם דגם באה בטענה תוך י"ש דאין לה דין מורדת ע"ש דינ'א יתיב דזנה גם בבית אביה. והגם כי ראיות מהרימ"ט ז"ל אחה"ר אינן מוכרחות דשאני מגורשת ואינה מגורשת וגם הך דירושלמי דפרעון כתובה דאכתי אגידא ביה ואינו אומ"ל תבא לביתו. אבל בנכפה ודכוותה הרי אומ"ל הא ביתא קמך תבא לעשות חיוביה והוא יפרע מזונותיה. וגם סמוכות דעדוב"י ז"ל מהך דמהר"ם במרדכי פ' בתרא דכתו' דכיון דלא מתדר לה בביתו חייב במזונותיה וכו' ע"ש זה יוצדק בנדונו וכשהוא מרגיל קטטה אבל כששרוי בשלום עמה והיא מואסת בו מפני דבר אחר מהיכא תיתי לחייבו אבל מי אנכי להרהר אחר מדות הגדולים הללו זולת שראיתי שם בבני בנימין ז"ל שעמדו בנדונם בחיוב המזונות ותמהו על המו"א ז"ל והרב הגדול יש"א ברכה ז"ל רצה ללמוד מדברי מרן גבי יבם שברח דאעפ"י שהעכבה מהבעל אינו משלם מזונות והרה"ג מהר"א ז"ל אותביה ולימד זכות בכמה פנים על המו"א ז"ל ומ"מ אסיקו תרוייהו מכח תשו' הרדב"ז ז"ל בישנות סי' ת"ו שאין להוציא מזונות מהבעל שכתב וז"ל דטענה זו דסבורה הייתי לקבל וכו' תועיל שלא לדונה כדין מורדת דאי"כ אותה לדור עם צרתה אבל אין כופין לבעל ליקח לה מדור לעצמה שהרי התנה עמה שתשב בבית אחת עם צרתה ולא יכפו לתת לה מזונות ולא שום תנאי מת"ך שהרי מרדה ויצאה ואינה משמשתו הילכך יעמדו עד שיתפשרו ובכיוצא בזה יעשה הדיין פשרה ע"כ ע"ש. ומעתה כיון דהם ז"ל מסתמכי ואזלי על הרדב"ז (הגם שהוא פלא שלא ראו דברי מהרימ"ט והעדוב"י) אין כח ביד ב"ד להוציא מהבעל. ולעד"ן שטוב הפשרה בזה כי רבים הם האומרים דאית לה מזוני. וכמ"ש מעיקרא הרה"ג מהר"א ז"ל שם. והשתא הכא הרי נחקרה הטענה ב' בשבע חקירותיה ועלה בידינו שבתוך י"ש אין אופן לצדקה בטענה זו אפי' ילדה אשתו ראשונה מאחר ואפי' בידוע שהוא עקר ולאחר י"ש נמי אין כופין בשוטי רק במילי דנימא ליה חכמים חייבוך וכו' ואם ישמע לדברי חכמים תטול ממנו כתובה ונדונייא מה שהכניסה לו דהיינו גם מה שבלה ואבד בשומא שהיו שוים באמת ולא בעילוי שומא שנוהגים ולא תוס' וגם תוספת שליש שנוהגים אין בידינו להוציא ממנו ואם לא יאבה לשמוע ישבו כך ולא מפקינן מיניה לא כתובה ולא נדונייא ולא תוספת ולא מזונות ולדעתי יפשרו במזונות עד שיתפשרו ביניהם:

ולטענה ג' אם תטעון שאין לו ג"א דהיינו ישען על ביתו ולא יעמוד. אם הוא מכחישה בזה נשתפכו כמה דיות י"א שהיא נאמנת וחילייהו ממאי דגרסינן בנדרים ד"ץ באומרת לבעלה גרשתני דקאמר רב המנונא דנאמנת ופריך הש"ס השמים ביני לבינך יעשו דרך בקשה תיובתא דר"ה ותי' הש"ס דהתם בטענת יורה כחץ איהי קים לה ואיהו לא קים לה משא"כ באומרת גרשתני דקים לתרוייהו אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה ע"ש ומזה למדו התו' שם והר"ן והרא"ש בתשו' כמ"ג ורבים אחריהם דגם בטענת ג"א דקים לתרוייהו מהימנא ודעת הרי"ף האריכו בביאורה מהריב"ל ח"ג סי' ג' וק"א והרב מ"ץ ח"א סי' נ"ט והד"ד עשין מ"ט והרב נ"מ דר"ל ואילך ע"ש וכן האריכו בביאור דעת הרא"ש בפסקיו שנתן טעם חדש לרב המנונא באומרת גרשתני משום שלא תהיה באיסור א"א כל ימיה ועיין בד"ד ז"ל שם שכתב דהרא"ש בעי תרתי באומרת גרשתני חזקה אין אשה מעיזה וחזקה שלא תהיה באיסור כ"י והוק"ל דגבי אין לו ג"א נמי איכא תרתי שאם משקרת ואנן כפינן ליה הוי גט מעושה שלא כדין והרי היא א"א ותי' דלא שמיע ליה איסור גט מעושה. ועיין להרדב"ז בישנות סי' קי"ח שקדמו בזה וחילק כן לדעת הרמב"ם. ואנכי עפר דקדקתי מדברי הרא"ש בתשו' א' בכלל נז' וראיתי שגם גבי ג"א חושב תרתי שכתב וז"ל הילכך אינה מעיזה פניה להתיר עצמה לשוק במידי דידע ביה בעלה ע"ש. ואפ' דיאמרו שהרמב"ם אינו סובר כן והרדב"ז נ"ט אחר לחלק דגבי גרשתני לא סגי דלא הוי באנפי סהדי ואוושא מילתא הילכך אינה מעיזה ע"ש. וי"א שאינה נאמנת וכבר זכר מזה הרדב"ז שם מקצת גאונים והרשב"א והריטב"א וזולתם הביאום הד"ד והנ"מ ע"ע ופשט הירושלמי בפי' השמים ביני לבינך כמה דשמייא רחיקא מן ארעא כך האי אתתא רחיקא מבעלה מסייעם דאפי"ה יעשו דרך בקשה. וכבר חקרו הפוס' הנז' לישב גם הבבלי לשטתם ע"ש והמרדכי פ"י יוחסין כתב בשם ר"ת דלא הימנה ה"ה אלא במידי דאתי מידו לידה כגון גט אבל באינו מתקשה לא הימנה ומהר"מ אלשקאר ז"ל בסי' פ"ט כתב שדעת רבינו אפרים כר"ת ע"ש. (ועיין להנ"מ שם הצ"ע דדברי ר"ת נגד ש"ס ערוך דנדרים ולדברי רדב"ז דשאני גט דאוושא מילתא אין קו' ורדב"ז כבר הרגיש בש"ס וישבו זולת שבסוף התשו' הביא דברי ר"ת והשיא אותם לכונה אחרת מט' הר"ם דנשים חצופות ולא ידעתי למה) והרמב"ם בפט"ו מאישות הט"ו כתב האשה שבאה וכו' ואמרה בעלי אינו משמש עמי שמוש המוליד וכו' נחלקו בפי' דבריו אלו להרמב"ן סי' קל"ט ומהר"מ אלשקאר שם סו' דהיינו טענת אין לו ג"א והרדב"ז שם כתב שכ"ד ה"ה והמ"ע אבל מהרלב"ח בסי' ל"ג ומהריב"ל שם ומהר"י פורמון ז"ל בתשו' שבמהרש"ך ח"ב סי' ק"ס פי' דבריו בט' אי"ך אבל בטענת אין לו ג"א מודה דנאמנת. באופן דהוי מערכה מול מערכה. ונמשך מזה כמה פלפולים בספרי הפוס' ועיין להרב קמ"ר פט"ו מאישות ולהרב זרע אברהם באה"ע סי' י"א וי"ב ולא הניחו מקום להתגדר. ולענין הלכה הגם כי הרב נ"מ ז"ל כתב שדעת רוב הפוס' דנאמנת וגם הרב בעי חיי באה"ע סי' כ"ג כתב שהסכמת כל האחרונים דנאמנת ונקטי' דלא כהרמב"ם ז"ל מ"מ כיון דמרן בש"ע כתב י"א דנאמנת והרי מספק"ל ואנן אתכא דידיה סמכי' אין כח בידינו להאמינה:

מה גם דאפי' למאמינים בה בעו תנאי טובא. א') שלא תתבע כתו' שאם תתבע אימור מחמת חמוד ממון משקרא וכמש"ל וכ"כ להדייא בש"ע והאריכו בזה הד"ד ובבע"ח שם והרב נ"מ דרנ"ה. ב') דבעי שתאמר כן בפני בעלה ובפני ב"ד ואי לא לא מהימנא ואם התחילה לומר כן בפני רבים ושוב אמרה בפני בעלה להרשב"א מהימנא ולהטור והריב"ש סי' קכ"ז לא מהימנא דאימור לאחזוקי שקרא אמרה כן ועיין בנ"מ דרנ"ז ובד"ד ובע"ח שם. ג') דאיכא ס' מהר"ם בתשו' הובאה בתשו' דשייכי לס' נשים ופסקה מור"ם במפה דהאידנא נשים חצופות ומעיזי ואין להאמינם וכ"כ מרן ב"י ז"ל בסי' י"ז משם הרמ"ה וכבר האריכו האחרונים הנז' גם בזה ועיין להרב עדוב"י סי' ל"ו והרב נ"מ הביא בדרנ"ח מחלוקת בזה וכתב דמהרי"ו סי' כ"ב פסק הלכה למעשה כמהר"ם ז"ל:

עוד בה דגם אם מאמינים לה לא האמינוה רק לגרושין אבל לכתובה נפלה מחלוקת כי בתשו' הרא"ש כמ"ג נמצא סתירה בזה מסי' ה' לסי' י"ב ויש תופשים להגבותה ויש להפך ועיין למהרלב"ח ומהריב"ל שם ובמטה יוסף ח"ב בסוף הספר והרב זר"א אה"ע סי' י"ב וכתב הרב נ"מ שם דקל"ט אע"ג שמהריב"ל ומהרלב"ח דנו שתטול כתו' לבי מהסס בזה שהרי הרשב"א כתב בשם בעל העטור שלא תטול. גם הרדב"ז שם הביא תשו' הרשב"א שכתב בזה"ל אי פייסא ולא איפייסא כופין או להוציא או ליטול כתו' אלא שיש לחוש להירושלמי ולענין נדונייא יראה לי שיש לה כיון שמתירין אותה לינשא וי"מ דלא מהימנא לאפוקי ממונא ע"כ ואנן בדידן אין אנו צריכים לכ"ז בכתובה אחר שבשה"ט פסק דאפי' למאמינים אין לה כתובה מה לנו עוד ולמחלוקת:

אך מה שיש לעמוד הוא על הנדונייא דמדברי הרשב"א הנז' מוכח דלי"מ גם נדונייא לא מפקינן מיניה וכן למד הרדב"ז מהך תשובה וז"ל ותו דמוקמינן ממונא בידי מריה ואפי' נדונייא לא מפקינן מיניה וכ"כ בסוף התשו' וז"ל כללי דהאי שקו"ט דלא כייפינן לא בשוטי וכו' אלא אומ"ל חכמים חייבוך וכו' ואין מוציאין ממנו כתובה ואפי' נדונייתה דהעמד ממון על חזקתו וכו' אבל זאת מצאתי להבע"ח ז"ל באותה תשו' דאה"ע שכתב כי הסכמת כל הפוס' שראה שנוטלת נדונייא לבד הי"מ שהביא הרשב"א בתשו' הנז' דסי' תרכ"ח ורצה להגיה בדברי הרשב"א כתובה במקום נדונייא או שנדונייא שכתב עניינה כתובה וכתב שמצא תשו' ב"י להרדב"ז ז"ל שהסכים שאינה גובה כתובה ק"ר ותוס' אלא נדונייא ע"ש ואנכי הרואה שמה שראה והתקין בתשו' הרשב"א ז"ל א"א לתקנו בלשון הרדב"ז שכתב ואפילו נדוניא כמובן. ולפי"ז נמצא הרדב"ז ז"ל סותר עצמו ח"ו ואנחנו לא נדע אהי מינייהו ניקו ונסמוך. ובב"ש סקי"ט כתב ועיין בתשו' הרשב"א סי' תרכ"ח אפי' נדוניא אינה נאמנת להוציא ממנו כשהוא מכחישה. וזה דלא כבע"ח ז"ל גם בבאה"ט סקכ"א כתב ואם הוא מכחישה צ"ע אי נוטלת אפי' נדונייא שלה עיין בפוסקים ע"כ ומרן לא גילה דעתו בזה והשתא מובן הדבר דאיכא פלוגתא בנדונייא ואוקי ממונא בחזקת מריה. אפס כי ראיתי להרב עדוב"י שם בדפ"ט חקר בנדונייא והוכיח דהיא עדיפא מכתובה דהיא כחוב ותקן דברי הריטב"א ז"ל המתנגדים לזה גם פי' דברי ה"ה שכתב ע"ד הרמב"ן שאין מדרש כתו' אלא לגבי עיקר ולא לגבי תוס' והוסיף ה"ה וז"ל ואצ"ל נצ"ב ע"כ דהאי ואצ"ל קאי אלפני פניו ולא אלפניו ותמה על הנ"מ בדרנ"ז שעמד בזה ומדוע נרתע לאחוריו מדברי הריטב"א גם הצ"ע על מהרשד"ם שפי' האי ואצ"ל שכתב ה"ה דקאי אלפניו עש"ב ולבסוף יצא י"ח הכל בנדונו דחייב לשלם הנדונייא מפני חומר השבועה שנשבע לה בכתובה וכו' וידוע ס' מהרשד"ם ז"ל דגם הפטור מכח קי"ל מחוייב מפני השבועה הגם דמהריב"ל פליג וכו' עי"ש והשתא א"כ גם לדידן שנוהגים להשביע החתן לכאורה יש ללמוד מדברי הרב דחייב לשלם. אבל הא נמי ליתא אחה"ר חדא שכבר אני בעניי הארכתי במ"א מפ"ס ומפ"ס בזה והעולה משם דבתלתא ספיקי די לצאת בזה מס' מהרשד"ם ז"ל והשתא מלבד דיש ספק בגביית הנדונייא הנה מרן דסמכינן עליה מספק"ל מעיקרא בעיקר נאמנותה. ובפרט דאיכא ס' מהר"ם ודעמיה דהאידנא הני נשי מעיזי ומעיזי וכיון שאין שם נאמנות אין שם לא כתובה ולא נדונייא כו"ע ותו דגם למאמינים בה נחלקו לשתי כתות אחת אומרת כופין בשוטי ושניה לה דוקא במילי וע"ש בד"ד ובע"ח ונ"מ דרל"ח עלתה הסכמתם שמאחר שהרשב"א והריב"ש וכו' סוברים שאי"ך על הגט מי יקל ראש. וכבר כתבנו למעלה דהיכא דאי"ך על הגט יש מחלוקת אם כופין על ממון ומכח פד"ר אין להוציא מהבעל ומזה תבין דרבו כמו רבו הספקות ותו ליכא למיחש גם לשבועת הכתובה. זולת אם מודה לה עיין בב"ש סקי"ט דגובה כתובתה והוא מפורש בתשו' ריצב"א והבי"ד בתו' דנדרים ויבמות ע"ש. ובזה נבין מ"ש הרב יד אליהו ז"ל בתשו' סי' פ"א דאם הוא מכחישה מחוייב לישבע לה היסת ול"ד לטוענת אי"ך דרמו עלה ח"ס דהתם ספק הוא לדידיה משא"ך בטוענת אין לו ג"א דברי וברי הוא ע"ש דלכאורה הוה קשה כיון דבש"ע פסק אפי' למ"ד נאמנת לא תטול כתובה א"כ אין כאן תביעת ממון וקי"ל בח"מ סי' פ"ז כ"ה דהטוען לחבירו טענה שאפי' אם הודה לא יתחייב ממון אעפ"י שכפר אין מחייבין אותו היסת ע"ש אבל השתא דאם הודה גובה כתו' ניחא. אפס כי בהא ק"ל על הרב ז"ל דכיון דהכחשה דידהו אינה אלא בזמן דהיא אומרת השתא הגיע זמן הגבייה והוא אומר לא. הרי בכה"ג קי"ל בחו"מ דאי מלוה נקיט שטרא בידיה איהו נשבע ונוטל עיין בסי' ע"ג סי"ד והכא כתובתה בידה ואמאי רמי שבועה עילויה ועיין להרב עדוב"י סי' ל"ו דפ"ה דרמי שבועה עלה ואפשר דהוא מטעם זה ועיין בסי' פ"ב דגם בפרעתי ונקיט מלוה שטר מקויים עליה רמינן שבועתא. אם לא שנדחוק שהרב שמיע ליה דהך הכחשה דאיש ואשה הוי כהכחשה דתנאי דכולהו מודו דהכתובה על תנאי עונה אם יקיימנה יפטר ואם לאו חייב והו"א קיימתי וכו' דבכה"ג פסק בסי' פ"ב סי"ב דשבועה רמיא על הלוה ע"ש. וכ"ז ליישב דברי הרב אבל לעיקר דינא אחר שנגלה לנו ס' האחרונים ז"ל דגם במודה לה לא כפינן ליה להוציא וכמש"ל משם הבע"ח ז"ל בתשו' אה"ע הנז' ותשו' בני בנימין ז"ל דחששו לשרש שהשרישנו הגאון שי"ט ז"ל ומצאו שהש"ך ז"ל בס' גבורת אנשים כתב פעמים שלש שאין לכוף להוציא גם במודה אם כן גם ממונא לא מפקינן מיניה מכח ס' הגדולים הנז"ל דעדין לא הגיע זמן הגביה ובטל דינא דמודה דחייב בכתובתה גם אם לא יגרש והדר דינא דכל הטוען טענה שאפי' יודה בה לא יתחייב ממון וכו' אין להשביעו וכו' וממילא אין כאן לא חיוב ממון ולא חיוב שבועה לא במכחיש ולא במודה וישארו כך עד שיתפשרו ביניהם. וכיון שבש"ע מספק"ל אי מהימנא נלע"ד דאין לומר אפי' חכמים חייבוך להוציא וכו' דלא ניתן ליאמר זולת היכא דלכ"ע ס"ל להוציא גם אם נפל מחלוקת בכפייה. רק אם יערה עליו רוח ממרום ויגרשנה מעצמו אזי תטול כתובתה וכו' כמפורש בש"ע ובזה נשלם ענין הטענה השלישית. זהו מה שהשיגה ידי יד כהה להורות לך בענין זה אגב דוחקא דצבורא. ישמע חכם ויוסיף לקח בפלפול וסברא. ואל אלדי"ם יצילנו משגיאות ויאיר עינינו בדברי תורה:

תוכן העניינים

יש מאין חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה