ירח האיתנים· רבי אברהם הכהן רפפורט מבאהסלאב
יומא · דף ל.
שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ע"ש עם חשיכה עשרתם ערבתם הדליקו את הנר ופירש"י עשרתם פירות לסעודת שבת ערבתם עירובי תחומין וחצירות כו':
ספק חשיכה ספק אינו חשיכה אין מעשרין את הוודאי ואין מטבילין את הכלים ואין מדליקין את הנרות אבל מעושרין את הדמאי ומערבין וטומנין את החמין:
גמרא מנה"מ אריב"ל אמר קרא וידעת כי שלום. אהלך ופקדת נוך ולא תחטא ופירוש הרא"ש דמהכא שמענו וידעת כי שלו' אהלך זה הדלקת הנר שלום בית ופקדת נוך זו עירובי חצירות תיקון הנוה. ולא תחטא תיקון המעשרות. ע"ש:
ובגמ' הא גופיה קשיא אמרת ג' דברים כו' עם חשיכה אין ספק חשיכה לא והד' תני ספק חשיכה מערב אמר רבי אבא כאן בעירובי תחומין כאן בעירובי חצירות:
פירש"י בעירובי תחומין תיקון מעליא דאסמכינהו רבנן תחומין אקרא כו' אבל עירובי חצירות חומר' בעלמא הוא ולא מקרי שבות מעליא. וספיקא דבה"שמ שפיר דמי ובתוס' ד"ה לא קשיא כו' נראה לר"ת דלא כפי' הקונט' דבעירובי חצירות מחמרינן טפי דאין מערבין אלא בפת אבל בעירובי תחומין מערבין בכל דבר כו' ע"ש. והקשה מהר"מ ז"ל על האשר"י דפי' המתניתין ופקדת נוך זה ערובי חצירות הא במסקנא דגמרא על קושיות הגמ' הא גופא קשיא כו' ומשני כאן בעירובי תחומין כו' נמצא דרישא דמתניתין היא דעשרתם ערבתם איירי בעירובי תחומין וסיפא בעירובי חצירות והוא ז"ל פירש ופקדת נוך זה עירובי חצירות עיין שם במהר"ם ז"ל וביותר קשה על פי' רש"י קושיות מהר"מ ז"ל שפי' על ערבתם עירובי תחומין וחצירות הא רש"י ז"ל גופיה פירש על הך תירוצא דבגמרא כאן בעירובי תחומין כו' דקאי ארישא דמתניתין דבשלמא על הרב ר"ת נוכל לומר דאפשר דס"ל דעירובי חצירות חמירי טפי שמערבין בפת דבגמרא תנא סתמא כאן בע"ת כאן בע"ח ונוכל לפרש כמו שארצה א"כ י"ל דמפרש כר"ת אבל על רש"י קשה דהוא ז"ל בעצמו מפרש דעירובי תחומין חמירא טפי ואם כן ע"כ רישא דמתני' דתני דצריך לערב דוקא עם חשיכה ובהש"מ אסור לערב ע"כ איירי בע"ת והך קושית הגמרא מנא הני מילי אזיל ארישא דמתניתין, וא"כ קשה למה פירש על ערבתם עירובי תחומין וחצירות. אך נוכל לתרץ על קושיות מהר"ם ז"ל כמו שתירץ הגאון בעל הטורי זהב על הטור שהקשה גם כן קושיא זו על הטור במגיני ארץ ע"ש אך דלתירוצו יקשה קושיות מהר"מ ז"ל שם שהקשה על הגמרא כמו שאכתוב בסמוך בעזה"י דתוכן תירוצו של הטורי זהב הוא דאסור לכתחלה. להכניס עצמו בספק חשיכה אף דיכול אח"כ לערב אם כן קשה קו' מהר"ם מאי פריך הגמרא הא גופא קשיא עם חשיכה אין ספק חשיכה לא והדר תני מערב דלמא ה"פ דמתניתין דלכתחלה צריך לערב דווקא עם חשיכה דאסור להכניס עצמו בספק אבל באמת אם לא עירב עם חשיכה מותר לערב בספק חשיכה. ונלע"ד לתרץ רק מקודם אתרץ מה שהקשיתי על הגמ' דהא לכאורה תמוה ביותר דלפי הוי אמינא דמקשו דהך עם חשיכה הוא דוקא ואח"כ אסור לערב ולעשר קשה מאי דתני אח"כ ספק חשיכה אין מעשרין את הודאי כו' ואין מדליקין את הנרות הוא לכאורה מיותר דהא מריש' שמעינן לה דתנא שלשה דברים צריך אדם לומר עם חשיכה עשרתם ערבתם הדליקו את הנר דמשמע דוקא עם חשיכה אבל אח"כ אסור לערב כמו הוי אמינא דהמקשה והוא תמוה. אך אפשר לתרץ דהנה איתא בטור א"ח וז"ל כל דבר שהוא משום שבות מותר בין השמשות לצורך מצוה כגון ליטול עירובו המונח בכרמלית או לעלות אחריו באילן כו':
או שהיה טרוד והוצרך לעשר פירות בין השמשות ופי' הב"י המוצא דין של הטור דכל דבר שהוא משום שבות מותר לצורך מצוה דתני במתניתין נתנו לעירובו באילן למטה מעשרה טפחים. עירובו עירוב ומקשה בגמ' הא משתמש באילן ומשני רבי היא דאמר כל שהו' משום שבות לא גזרי בהו רבנן בין השמשות אך מנ"ל דדווק' לצורך מצוה הוא משום דרבי אמר למלתיה על הך מתניתין דע"ת ואנן קיי"ל דאין מערבין ע"ת אלא לדבר מצוה:
וכתב עוד הב"י ודברי רבינו סתומים ביותר במאי שכתב או שהיה טרוד והוצרך לעשר פירות בהש"מ באיזה פירות איירי אי בוודאי קשה הא במתניתין תני ספק חשיכה אין מעשרין את הוודאי ואי בדמאי מאי אריא טרוד אפילו בלא טרוד נמי מותר לעשר דהא מתניתין סתמא קתני אבל מעשרין את הדמאי. ע"כ לא במעשר לצורך שבת עסקינן ולא הוי ליה למשרי לעשר אפילו דמאי אם לא בפני הדוחק אבל לצורך השבת אפילו ודאי הוי שרי לעשר דוודאי כל לצורך השבת מצוה היא כו' עיין שם. ולי הקטן נלע"ד להוכיח כפי' הבית יוסף דע"כ איירי שלא לצורך השבת דהא לכאורה יש לדקדק במאי דתני ספק חשיכה אין מעשרין כו' ואין מדליקין את הנרות ולמה לא חזר ותני ואין מערבין עירובי תחומין אע"ג. דתני לעיל ערבתם הא גם מעשר והדלקת הנר גם כן קתני וכופל אלא ע"כ צ"ל דאיירי שלא לצורך השבת ולכך אין מעשרין דליכא בעישורו שום מצוה אם כן ע"כ לא מצי למתני אין מערבין בהך בבא כיון דקיימא לן דאין מערבין ע"ת. אלא לדבר מצוה ולדבר מצוה שרי לערב אף בין השמשות כסברת הבית יוסף. ואין להקשות הא ברישא דמתניתין על עשרתם. פירש"י לסעודת השבת שהוא מצוה ואעפ"כ משמע דווקא עם חשיכה אין אבל בה"ש לא אף על גב דהיא לצורך מצוה ואם כן איך תסלק אדעתיה לפרש דספק חשיכה אין מעשרין הוודאי פירושו שלא לצורך השבת הא כל שכן הוא מה לצורך השבת אסור בהש"מ מכ"ש שלא לצורך השבת דאסור ואם כן קשה למה לי הך סיפא. על זה נוכל לומר דאף על גב דלגופא לא איצטריך כלל אפילו הכי לדיוקא דמעשרין הדמאי נקט ליה דאי לא הוי תני הך דאין מעשרין את הוודאי בספק חשיכה הוי מפרשינן הך אבל מעשרין את הדמאי הפוכא דרישא דאיירי לסעודת השבת כמו שפירש"י דבוודאי אסור לעשר בהש"מ אבל דמאי מותר לעשר לצורך השבת אבל שלא לצורך השבת ה"א דאף דמאי אסור לעשר בין השמשות לכך הוצרך לשנות הך דאין מעשרין את הוודאי כו' וא"כ קשה קושיא שהבאתי לעיל דכל הנ"ל הוא משנה שאינה צריכה דמרישא שמעינן לה ומחמת קושיא זו הוצרך לומר כפי' הב"י דאיירי הך סיפא שלא לצורך השבת דליכא משום מצוה ולכך בוודאי אסור לעשר והוי הך אבל מעשרין הדמאי פירושו והיפוכו של הך דאין מעשרין דאף שלא לצורך השבת מותר לעשר דמאי בין השמשות אך כל זה הוא דוקא באם נאמר דפירושו דעם חשיכה לבד משמע לאסו' אח"כ כסברת המקשה וא"כ הוי הך דאין מעשרין הוודאי משנה שאינה צריכה וע"כ צ"ל דאיירי אפילו שלא לצורך השבת אבל אם נאמר דפירושו דעם חשיכה לא משמע כלל לאסור אח"כ רק לאזהרה שלא יכניס עצמו בספק לכתחלה וא"כ הוא דאח"כ יכול ג"כ לעשר ולערב לכך צריך הך דאין מעשרין לגופא להורות דאח"כ אסור לעשר ולפרש פירושו של עשרתם דאף לצורך שבת אסור לעשר וא"כ הוי אבל מעשרין דוקא לצורך מצוה ובמה יוודע איפו פירושו. ונלע"ד להוכיח פירושי דהנה הגאון בעל התי"ט הקשה אפירש"י על הך דאין מעשרין את הוודאי אע"ג דאינו אלא משום שבות דהא הגבהת תרומה ומעשרות הוא משום שבות קסבר האי תנא דגזרו אשבות בין השמשות והקשה הוא ז"ל דמשמע מפירש"י שכתב קסבר האי תנא כו' דלית הלכתא כוותי' דהאי תנא הא בכולי פרקין קתני גבי פלוגתא ב"ש וב"ה ובכולן ב"ה מתירין עם השמש והלכתא כב"ה הוא וא"כ אף דהתם איירי משום שבות ע"כ צ"ל דס"ל לב"ה דגזרו אשבות בה"ש וא"כ הוי הלכתא הכי ואמאי קאמר קסבר האי תנא כו' ותירץ התי"ט תירוצא של הב"י דבאמת הך הקיי"ל דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה"ש הוא דוקא לצורך מצוה אבל שלא לצורך מצוה גזרו על השבות בה"ש אליבא דכ"ע וא"כ הך דפרקן קמא איירי שלא לצורך מצוה ולהכי ס"ל לב"ה דוקא עם השמש דהוא אליבא דהלכתא ככ"ע אך הכא לרש"י מתניתן קשיתי' דתני סתמא אין מעשרין הודאי דמשמע אף לצורך מצוה ואנן קי"ל דבמצוה לא גזרו עליו בה"ש ולכך צריך רש"י ז"ל לפרש קסבר האי תנא דגזרו על השבות אף לצורך מצוה ובאמת הוא דלא כהלכתא וא"כ לפ"ז ע"כ מוכח דהך דאין מעשרין את הוודאי הוא פירושו של עשרתם דעם חשיכה אינו אלא לזריזות שלא יכניס א"ע בספק ולכך אתי הך סיפא לגלויי ארישא דאם נאמר דעם חשיכה לבד משמע לאסור אח"כ כסברת המקשה א"כ ע"כ הך סיפא דאין מעשרין את הוודאי הוא משנה שא"ב וא"כ ע"כ צ"ל דאיירי בפירות שלא לצורך השבת וא"כ קשה כיון דהך דאין מעשרין איירי שלא לצורך השבת דליכא בעישורו שום. מצוה מאי פירש"י קסבר האי תנא דגזרו על השבות בה"ש הא אליבא דכ"ע גזרו על השבות שלא לצורך מצוה וכמו שפי' התי"ט ז"ל. ותו קשה על פירש"י דהא עיקר חסר מן הספר דהא לפי תירוצו של התי"ט קאי האי קסבר האי תנא דגזרו על השבות בה"ש אף לצורך מצוה:
ורש"י פי' סתמא דגזרו על השבות בה"ש ובהא כ"ע ס"ל שלא לצורך מצוה גזרו בה"ש והוי לרש"י ז"ל לפרש דאף לצורך מצוה אלא ע"כ צ"ל דהך דאין מעשרין את הוודאי הוא פירוש של עשרתם ואתי לגלויי רישא דפירש לאסור וכו' ועל עשרתם פירש"י לסעודת שבת דהוא לצורך מצוה ובסיפא סמיך אדלעיל וא"כ קאי האי תנא דגזרו אף לצורך מצוה אמה שכתב לעיל נמצא מוכח ע"כ דהך דאין מעשרין הוא פירוש של עשרתם וא"כ הוא משנה צריכה לגופא ואיירי דווקא לצורך מצוה ובזה יתורץ קושית מהר"מ ז"ל שהקשה דלמא הכי פירושא דהגמרא דלכתחלה צריך לערב דוקא עם חשיכה אבל באמת אם לא עירב מותר לערב אף בספק חשיכה דהא לפי מה שכתבתי לעיל ע"כ מוכח דאסור לערב אח"כ מהך דאין מעשרין את הוודאי דאתי לגלויי ארישא דפירוש לאסור אח"כ:
וא"כ מקשה הגמר' שפיר דקתני אח"כ ספק חשיכה מערב:
ומשני כאן בעירובי תחומין וכאן בעירובי חצירות דבע"ת אסור לערב אח"כ ובע"ח מותר גם בספק חשיכה:
אך צריך להבין איך נוכל לפרש דבעירובי חצירות מותר לערב הא בע"ח ליכא בהנחתו מצוה כדאית' ברמב"ם פכ"ד מה' שבת או שהיה טרוד כו' ופירש הכ"מ דלמד כן מדתנן ספק חשיכה מערבין ע"ח ואין בהנחתן מצוה עכ"ל ע"ש וא"כ כיון דאמרינן בע"ת לערב אח"כ אסור בספק חשיכה אף דיש בהנחתן מצוה היכי תיסק אדעתיה להתיר בע"ח לערב אח"כ דליכא מצוה בהנחתן ואפשר לומר דהנה איתא בטור א"ח סי' תט"ו כתב הרמב"ם ז"ל ואם ערב לדבר הרשות הוה עירוב ובה"ג כתב שאינו עירוב וכתב הב"י וז"ל כתב הרב המגיד שכן דעת הרמב"ם. אבל רש"י והרש"בא ס"ל כדעת הבה"ג מיהו כתבו דהיינו דוקא במערב בפת אבל במערב ברגליו קונה שביתה אפילו לדבר הרשות עכ"ל וכתב הב"י ונ"ל שאפילו לכתחלה יכול לערב ברגליו לדבר הרשות ולא אמרו שאין מערבין ע"ת אלא לדבר מצוה אלא כשמערב בפת דליתא מדינא אלא להקל על העשיר כדתנן בפ' מי שהוציאו במתניתן ולא אמרו לערב כו'. וא"כ כשאינו לדבר מצוה לא רצו להקל. הרי לפנינו דכשמערב ברגליו מותר לערב לכתחלה אף לדבר הרשות וכשמערב לדבר הרשות ע"כ אסור לערב בספק חשיכה אי אמרת בשלמא דבעירובי תחומין מדאורייתא ואיכא תיקון מעליא וא"כ כיון דמתניתין איירי סתמא ע"כ לא נוכל לפרש בעירובי תחומין מותר לערב בספק חשיכ' דהא כשמערב בפת הוא איסור דאורייתא ויבא להתיר האיסור דאורייתא אבל בע"ח ליכא תיקון מעליא רק מדרבנן לכך מותר לערב אף בספק חשיכה. ולכך פירש"י הך פירוש דע"ת אסור לערב אח"כ ובע"ח מותר לערב דהא בגמ' סתמא כתוב אך משום דרש"י אזיל לטעמיה דס"ל כבה"ג ומחלק בין עירב בפת למערב ברגליו וא"כ ע"כ צריך לפרש דבע"ת איירי הך רישא דאסור לערב אע"ג דכשמערב בפת צריך לערב דוקא לדבר מצוה וא"כ היה מותר לערב אף בספק חשיכה מ"מ לא פלוג ולא מצי התנא למתני ולהתיר סתמא אבל בע"ח ליכא תיקון מעליא לכך מותר בכל גווני לערב אח"כ בספק חשיכה ובזה יתורץ בעזה"י מה שהקשה הגאון בעל התי"ט כיון דאנן לא קיי"ל כהך מ"ד דס"ל דגזרי על השבות בה"ש אף לצורך מצוה וא"כ לדינא היה מותר לערב לדבר מצוה, אף בספק חשיכה וכל הפוסקים פוסקים להך מתני' דאסור לערב ע"ת בספק חשיכה קשה הלכתא אהלכתא כיון דקי"ל אין מערבין ע"ת אלא לדבר מצוה כו' אבל לפי מה שכתבתי לעיל ניחא דלא יוכל לפסוק להתיר לערב ע"ת בספק חשיכה דנפק מניה חורבא כשיערב ברגליו יתיר ג"כ לערב בספק חשיכה אף לדבר הרשות: וגם יתורץ בעזה"י מה שהקשיתי לעיל למה לא חזר וקתני בספק חשיכה אין מערבין ע"ת כמו דתני אינך אבל לפמש"ל יתורץ בעה"י היטב ודו"ק כי לא רציתי להאריך ולפרש הכל באר היטב:
אך קשה דלפי זה כיון דמדינא ע"כ צריך לערב ברגליו רק כדי להקל על העשיר התירו לערב בפת וא"כ הוא קולא במה שמערב בפת וא"כ קשה על ר"ת שהביא בתוס' בד"ה לא קשיא ומעיקרא היה מפרש ר"ת דערובי חצירות חמירי טפי שאין מערבין אלא בפת אבל ע"ת מערבין בכל דבר חוץ מן המים ומלח וא"כ כיון דהך שמערבין בפת גופי' קולא הוא שהקילו על העשיר אבל מדינא צריך לערב ברגליו וא"כ מדינא חמור ע"ת מע"ח דבע"ח עיקר תקנתא לא היה רק בפת אך אפשר לומר אע"ג דבאמת מעיקרא דדינא חמיר ע"ת מע"ח אבל לאחר שהקילו על העשיר מותר אח"כ לערב בכל דבר חוץ מן המים ומלח ובע"ח אין מערבין אף לבסוף אלא בפת וא"כ במסקנא חמיר ע"ח טפי מע"ת וא"כ פירשו התו' שפיר לפירוש ר"ת כמו שאכתוב לקמן דרש"י אזיל לטעמי' וגם ר"ת אזיל לטעמי' דמחולקין בגוף הדין אם שוה ע"ת לע"ח אם לאו דהנה איתא במס' עירובין ר"פ בכל מערבין כו' חוץ מן המים ומלח ומחולקין רש"י ותו' דרש"י פי' בכל מערבין ע"ת וע"ח ותו' חולקים שם ע"ש ותו איתא הך מתניתן בפ' חלון דף פ"א ע"א בכל מערבין ומשתתפין חוץ כו' דברי ר"א ר' יהושוע אומר ככר הוא עירוב אפי' מאפה סאה והיא פרוסה אין מערבין בה ככר כאיסר והוא שלם מערבין בה תנינא חדא זימנא כו' ומשני אמר רבה לאפוקי מדר' יהושוע דאמר ככר אין מידי אחרינא לא קמ"ל בכל כו' פירש"י אפי' יין ופירות ואי מהאי ה"א התם הוא. בע"ת עסקינן והתם מודה ר' יהושוע דליכא משום איבה כו' אבל בע"ח אימא לא קמ"ל כו' אותבי' אביי בכל. מערבין ע"ח ובכל משתתפין שתופי מבואות ולא אמרו לערב בפת אלא בחצר מאן שמעת ליה דאמר פת אין מידי אחרינא לא ר' יהושוע וקתני בכל ופירש"י בכל מערבין ערובי חצירות גרסינן כו' ע"ש:
ולא אמרו לערב בפת ובכל דרישא ה"פ בכל מיני פת מערבין ע"ח כו' ע"ש וקתני בכל וא"כ מתניתן נמי ממאי דבכל דתני אכל מילי קאמר ולאפוקי מדר' יהושוע דלמא בכל דקתני אפת קאי ובברייתא ה"ק בכל מיני פת מערבין ומנ"ל למימר דאתי לאפוקי מדר' יהושוע עכ"ל רש"י ומשני אלא אמר רבה בר בר חנה לאפוקי מדר"י דאמר שלימה אין פרוס' לא קמ"ל בכל והקשה המהרש"א וז"ל צ"ע לפי מאי דקמשני לאפוקי מדר' יהושיע דאמר שלימה אין כו' דהדרי קשיא אדוכתי' כיון דע"כ בכל מערבין דברייתא לא מתפרשי לאפוקי מדר' יהושוע אלא אמרינן דפי' דבכל הוא דבכל מיני פת מערבין א"כ קשה מתניתן נמי ממאי דבכל דקתני אפרוסה קאמר ולאפוקי מדר"י דלמא אפת קאי דבכל מיני פת מערבין בחצירות וקאי בקושיא. איברא לפענ"ד הקלושה בער אני ולא אבין דהא ע"כ מה דהוצרך לומר לאפוקי מדר"י הוא משום דקשיא ליה להגמרא תנינא חדא זימנא אע"כ אתי לאשמעינן לאפוקי מדר"י וא"כ גם לפי המסקנא דמסיק דפירוש דבכל דמתני' הוא כברייתא דבכל מיני פת מערבין וא"כ גם בריש פ"ג דקתני ג"כ בכל מערבין ופי' ג"כ כמתני' וכברייתא דהכא דמהיכי תיתי לחלק וא"כ קשה תנינא אע"כ צ"ל לאפוקי מדר"י א"כ קושית המהרש"א מתורץ היטב בעזה"י לפענ"ד היוצא לנו מזה דלשיטת רש"י דגריס בכל מערבין עירובי חצירות בברייתא והדר תני ולא אמרו לערב בפת וקשיין אהדדי וצ"ל דה"פ בכל מיני פת מערבין וא"כ מפרשינן ג"כ הני תרי מתני' הכי בכל מערבין בכל מיני פת נמצא מוכח רש"י ז"ל בשניהם בע"ת ובע"ח מערבין דוקא בפת י"ל לאפוקי מדר"י דאמר פרוסה לא וקמ"ל דאף בפרוסה נמי מערבין אבל פת בעי אבל שיטת ר"ת דגרס בברייתא בכל מערבין ע"ת ומשתתפין שתופי מבואות והשתא אתי שפיר הך ולא אמרו לערב בפת אלא בחצר משום דבע"ת מערבין בכל דבר כדאי' בתוס' ד"ה איתבי' אביי בכל מערבין ע"ת כך הגירסא וכן גרס ר"ת פירש הרבינו אשרי כולה סוגיא ע"ש דפי' דפליג ר' יהושוע אתרווייהו ואמר פת אין מידי אחרינן אלא ואתי לאפוקי כו' ופריך הגמרא איתביה אביי על מה שאמר שסבר ר' יהושוע דאפי' בע"ת מערבין דוקא בפת הא דקתני בכל מערבין ע"ת כו' ע"ש וקתני גבי תחומין בכל דבר לר' יהושוע אלא לאפוקי מדר' יהושוע והאי בכל מערבין ה"ק בכל מיני פת מערבין בין בשלימין בין בחסרין והשתא מיירי מתניתן דוקא בחצירות דאיירי בהו לעיל ופליג אר' יהושוע כו' כך נלע"ד הקלושה לתרץ הכלי בטוב טעם ודעת ודו"ק נמצא מפורש לרש"י ז"ל ס"ל דבאמת גם עכשיו צריך ג"כ בע"ת לערב בפת וא"כ יהיה ע"ת חמיר טפי מעיקרא דדינא שצריך לערב ברגליו וגם עכשיו כשהקילו על העשיר שוים הם ולכך פירש כך דרישא איירי בע"ת דאסור לערב כמש"ל אבל לפי' ר"ת לאחר שהקילו על העשיר מותר לערב בכל דבר חוץ ממים ומלח וא"כ ע"ח חמיר טפי מע"ת לפי האמת וא"כ שפיר רצה לפרש בהיפך וק"ל במדרש פ' שלח יודע היה משה שמקושש במיתה שנאמ' מחלליה מות יומת אבל לא היה יודע באיזה מיתה כו' ראיתי קושיא בס' ליקוטי שושנים דאיתא בגמרא דף ע' ע"א חילוק מלאכות מנ"ל אמר שמואל שנאמר מחלליה מות יומת התורה רבתה מיתות הרבה על חילול א' ופריך האי במזיד כתיב ומשני אם אינו ענין למזיד דכתיב כל העושה מלאכה יומת תנוה ענין לשוגג ומאי יומת בממון מקש' התוס' הא לפי המסקנא מסיק דמחלליה מות יומת אתי לשוגג באם אינו ענין וא"כ הוה ליה להמדרש לאתוי הך קרא דכל העושה מלאכה דכתיב במזיד כדיליף בגמרא ע"ש ונלע"ד לתרץ בהקדם איזו דקדוקים:
הא' דמהיכא יליף חילוק מלאכות ע"כ מדכתיב מות יומת כפל אמרינן התורה רבתה מיתות הרבה אם בשוגג אמרינן חטאות הרבה ומאי יומת בממון א"כ קשה מאי משני הגמרא אם אינו ענין למזיד דכתיב כל העושה מלאכה יומת תנוהו ענין לשוגג הא מכל העושה מלאכה לא שמעינן חילוק מלאכות וא"כ איצטרך מחלליה מות יומת להורות חילוק מלאכות במזיד וא"כ מנ"ל חילוק מלאכות בשוגג דהא ע"כ ליתא להגמרא הך סברא דאטו בתרי קטלא קטלית לי' כדמקשה התוס' לימא הך אא"ע למזיד ע"ש בתו'.. הב' לפי תירץ התוס' על הך קושיא דלימא אא"ע למזיד דאטו בתר קטלא קטלית ליה וז"ל וי"ל דאי לאו קרא אחרינא הוי מוקמינן לקרא דמחלליה במזיד ומות יומת דבר' תורה כלשון ב"א. אבל השתא דלא אצטרך למזיד מוקמי לי' ע"כ בשוגג ולחייב קרבן אכל א' וא' כיון שיש לו סברא להתוס' דמות יומת דברי תורה כלשון ב"א אכ"ק מנ"ל באמת להגמרא לדרוש מהפסוק הנ"ל חילוק מלאכות ממשמעותא דכפל דלמא דברה תורה כלשון ב"א ולא אתי להורות רק שיחייב בשוגג חטאת אחת ונ"ל לתרץ הכל בחדא מחתא דאיתא בגמר' בכמה מקומות כתיב תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה וסמיך ליה וכי תשגו ולא תעשו וגו' וכתיב והנפש אשר תעשה ביד רמה הוקשה כל התורה לע"ז מה להלן דבר שחייבין על זדונו כרת חייבין על שגגתו חטאת אף כל דבר שחייבין על זדונו כרת חייבין על שגגתו חטאת והנה ידוע דכרת אתי בלא התראה ומיתה בהתראה והשתא יתורץ דע"כ לא מצי למימר דמות יומת ד"ת כל' ב"א וא"כ לא אתיא קרא דמחללי' להורו' רק דבשוגג חטאת אחת על כולן אם עשאן בשוגג דעל מזיד לא אצטרך דהא כתיב קרא דכל העושה כו' אכ"ק למה לי כלל הך קרא דמחלליה וגו' לא לכתוב רק חד קרא.
דכל העושה על מזיד להורות שחייב מיתה וע"כ ידעינן ג"כ שחייב חטאת אחת אם עשה כל הל"ט מלאכות בשוגג כנ"ל דדבר שחייבין על זדונו כרת חי בין על שגגתו חטאת אלא ע"כ צ"ל דקרא דמחלליה אתי להורות שיהא חייב חטאת על כל אחת ממשמעותי דמות יומת כו' והשתא דקיימינן דחייב חטאת על כל אחת ואח' א"כ ממילא מוכח שפיר דגם במזיד חייבין מיתה על כל אחת ואחת וא"כ לא אצטרך קרא דמחלליה על מזיד על חילוק מלאכות דממילא מוכח וא"כ מתורצים שפיר. הנך דקדוקים והקושיא ג"כ דהא לפי סברתי הנ"ל לא מוכח מקרא דכל העוש' מלאכ' על חילוק מלאכות שיהא חייב על כל אחת ואחת רק דה"א שחייב אחת דוקא על כל הל"ט מלאכות רק משום דכתיב מחלליה מות יומת להורות על חילק מלאכת כנ"ל ומקושש לא עשה רק מלאכ' אחת כל חד לפי סברתו או מעבי' ד"א ברה"ר או תולש כו' א"כ לפ"ז ע"כ צריך המדרש להביא הך קרא דמחלליה ולא קרא דכל העושה בו מלאכה כנ"ל ודו"ק כל זה אמינא לתרץ הקושיא של הספר לקוטי שושנים כנ"ל אבל לפענ"ד מעיקרא דדינא פירכא דאיתא בגמרא דכתובו' המבשל בשב' ר' מאיר אומר בשוגג יאכל כו' ר"י הסנדלר אומר בשוגג יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו במזיד לא יאכל לא הוא ולא אחרים כו' ע"ש ופריך מ"ט דר"י הסנדלר: דאמר קרא ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם מה קודש אסור בהנאה וכו' אי הכי שוגג נמי ומשני אמר קרא מחלליה מות יומת במזיד אמרתי לך ולא בשוגג ע"ש:
נמצא מפור' לפנינו דקרא דמחללי' מות יומת קאי אמזיד ואם כן פליג רבי יוחנן הנ"ל אשמואל ויליף חילוק מלאכות מקרא אחרינא או כרבי יוסי מלא תבערו כו' עיי"ש אם כן קשה לי על החכם הזה שהקשה בס' הנ"ל על המדרש הנ"ל משמואל דדריש מקרא דמחלליה באא"ע למזיד כו' מה ראה החכם הנ"ל במדרש הנ"ל. שהמדרש יסבור כשמואל דלמא אליבא דר"י הסנדלר הנ"ל אזלי ליה שיטתו דהמדרש דהתם מפורש בוודאי דקרא דמחלליה קאי אמזיד, אף על גב דאפשר לתרץ השני מ"ד הנ"ל כמש"ל בתירוצי כיון דבלא קרא דמחלליה לא מוכח מידי מקרא דכל העושה בו. מלאכה כו' וא"כ כיון דעיקר הלימוד למזיד אתא מקרא דמחלליה לכך מביא ר"י הנ"ל בכתובות קרא דמחלליה במזיד אמרתי לך כו' עיי"ש בתירוצי לעיל ואם כן שכל אפין שווין המאן דאמרים עם המדרש. אבל אי קשיא הא קשיא דעל כרחך המדרש לא מצי סבר כשמואל דהנה איתא בהזורק דף צ"ו ע"ב ולרבי אלעזר דמחייב אתולדה במקום אב כו' זורק ד' אמות ברה"ר מנ"ל דמחייב אמר רב חסדא כו' ע"ש ותו מעביר ד' אמות ברשות הרבים מנ"ל דמחייב אלא כל ד' אמות ברה"ר גמרא גמירא לה ותו איתא שם אמר רב יהודא אמר שמואל מקושש מעביר ד' אמות ברה"ר הוי במתניתא תנא כו' נמצא לפנינו שמעביר ד' אמות ברה"ר אינו מפורש בקרא. שיהא חייבים עליה רק שהוא הלכה למשה מסיני שיהא חייבים עליה ושמואל סבירא ליה שמקושש מעביר ד' אמות ברה"ר הוי ונמצא עבר מקושש מלאכה שאינה מפורשת בקרא רק הלכה למשה מסיני וכנ"ל ואם כן ע"כ המדרש לא מצי סבר כשמואל דבמדרש איתא יודע היה משה שמקושש במיתה שנאמר מחלליה מות יומת כו' ואי כשמואל קשה הא מקושש שמעביר ד' א' ברה"ר הוה ולא מכללא בפירושו דקרא דמחלליה רק דהלמ"מ הוא שיהא חייבים עליה. וא"כ הכי ה"ל להמדרש לומר יודע היה משה שמקושש במיתה שנאמרה לו מפי הגבורה בסיני אך שלא היה יודע באיזה מיתה כו' אלא ע"כ דהמדרש לא סבירא ליה כשמואל הנ"ל ודוק היטב כי נכון הוא: