אור ברסלב

ירח האיתנים· רבי אברהם הכהן רפפורט מבאהסלאב

יומא

ראש השנה

דף יב:

אמר ר' אבוהו בן זוטרתי אמר ר' יהודא בר זבידא בקשו לקבוע פ' בלק בפרשת קריאת שמע ומפני מה לא קבעוהו משום טורח הצבור:

ופריך מ"ט אלימא משום דכתיב בה אל מוציאם ממצרים לימא פרשת רבית ופרשת משקלות דכתיב בהן יציאת מצרים.

אלא אמר ר' יוסי בר אבין משום דכתיב בה כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו ולימא האי פסוקא ותו לא: גמירי כל פרשה דפסקיה משה רבינו פסקינין כו' ע"ש. והנה רבו הדקדוקים בזה הגמרא חדא במה שסיים למלתיה ומפני מה לא קבעוה כו' והדר פריך מ"ט כו' אע"ג דבפלוגתא דתנאי אמרינן סברא זו נטר ליה עד דסיים למלתיה והדר פליג עליה. מכל מקום בגמרא לא אשכחן סברא זו:

ותו במאי דפריך אילימא משום דכתיב בה אל מוציאם ממצרים לימא פ' רבית כו'. האי לשון לימא הוא תמוה דהא המקשן מקשה על הה"א שבקשו לקבוע לא הוה ליה להקשות בזה הלשון לימא וכו'. תו קשה דהוי ליה להמקשן להקשות בלא זו הך קושיא לימא פ' דכתיב ביה יציאת מצרים דהא אכתי לא אסיק אדעתיה דלהכי קבעו פ' ציצית משום דאית ביה חמשה דברים דהא פריך בתר הכי פ' ציצית מפני מה קבעוהו רק דהוי אמינא דמשום יציאת מצרים לחוד קבעוהו וקאמר בקשו לקבוע פ' בלק כו' וא"כ הוי ליה להקשות אי משום יציאת מצרים לימא פ' רבית ופ' משקלות ולמה תולה הקושיא במה שבקשו לקבוע פ' בלק בק"ש ותו קשה דפריך ולימא האי פסוקא. ותו לא הוי ליה למפרך הך קושיא תכף כשאמר אי לימא משום דכתיב בה. אל מוציאם ממצרים הוי ליה למפרך ולימא האי פסוקא ותו לא ולמה המתין למפרך הך קושיא דוקא הכא אהך קרא דכרע שכב:

ונלע"ד לתרץ בדרך הפשוט לפום ריהט' בלימוד השיעור גמרא הנ"ל דהנה נדקדק עוד בגמ' זו ומתוך קושיא זו יתורצו כל הקושיות הנ"ל דהא יש להקשות עוד מאי פריך אלימא משום דכתיב בה אל מוציאם ממצרים לימא פ' רבית כו' דכתיב בהם נמי יציאת מצרים והוא תמוה דהא ע"כ לא מצי למימר דהקושיא אזלא דלימא ג"כ פ' רבית ופ' משקלות וגם פ' בלק ופ' ציצית משום דכתיב בהם יציאת מצרים דאטו כל אמת אמת תפסי להאי כדאמר רבה כו', וא"כ ה"נ דאטו כל יציאת מצרים דכתיבא בתורה יצטרך לומר בכל ק"ש ומשום דצריך לאדכורי יצ"מ ואם נפשך לומר למה נאמר פ' שמע ופ' והיה אם שמוע משום דכתיב בהו בשכבך ובקומך ואטו כל היכא דכתיב שכיבה כו' וכנ"ל:

הא לא קשיא חדא דאטו משום דכתיב בה שכיבה וקימה אמרינן פ' והיה אם שמוע רק משום דכתיב בה עול מצות ויקבל עליו עול מלכות שמים והדר עול מצות ועוד אפשר לומר דאף אם נימא דמשום דכתיב בה שכיבה וקימה אמרינן לפרשת והיה אם שמוע לא קשה מידי די"ל משום דפ' שמע נאמרה בל' יחיד ופ' והיה אם שמוע נאמרה בל' רבים וכדאיתא סברא זו בתוספ' בד"ה למה קדמה כו' ע"ש אבל בכל יציאת מצרי' דכתיבא באורייתא זו בודאי אינו. אלא ע"כ צ"ל דהקושי' אזלא דלימא האי פ' ולא לימא פ' בלק קשה מאי אולמא פ' רבית מפ' בלק או פ' ציצית והי מנייהו מפקת וא"כ לפ"ז אפשר לתרץ דבל"ז לא היה יוכל להקשות לימא פ' רבית ופ' משקלות ולמה אמרינן פ' ציצית דהייתי אומר דאינו קושיא כלל דהי מנייהו מפקת כנ"ל ומאי אולמא פ' רבית מפ' ציצית וא"ת דיש לפנינו איזה סברא שיאמרו פ' רבית בק"ש יותר מפ' ציצית דפ' ציצית אינה נוהגת אלא ביום אבל לא בלילה ותנינא ערבית אמרי במערבא דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה' אלהיכם אמת ומדלגין כול' ענינא דפ' ציצית משום דאינה נוהגת בלילה על זה נוכל לומר דאפ"ה מוטב שיאמרו פ' ציצית בדילוג משיאמרו פ' רבית או פ' משקלות דהא איתא שם במסקנא חייא בר רב אומר אמר אני ה' אלהיכם אומר אמת. לא אמר אני ה' אלהיכם אינו אומר אמת והטעם איתא על זה בספר ווי העמודים עמוד האמ' וז"ל וכן רמז דבר אל ב"י ואמרת וגו' אני ה' אלהיכם ושמא יאמרו ח"ו ב' רשויות לכן צוה לסמוך לאלו ב' שמות מלת אמת להתווד' כי הוא אחד ואין שני לו ונכון הוא ע"ש ממוצא הדבר הזה נמצ' דדוקא כשאמר אני ה' אלהיכם תקנו לומר אמת ואי לאו אין אומר אמת ואיתא שם בגמ' אמר רבה בר חנינא סבא משמי' דרב כל שלא אמר אמת ויציב שחרית ואמת ואמונה ערבית לא יצא ידי חובתו שנאמר להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילו' וכן איתא ברמב"ם פיסקא זו להלכה וע"ש בכ"מ שמביא שם דעות מחולקות וכתב שם ואני אומר כו' דאפילו ידי ק"ש לא יצא ופשיטא דאינו יוציא י"ח הברכות ע"ש:

והנה בהנך פ' רבי' ופ' משקלות לא כתיבא הנך ב' שמות דאני ה' אלהיכם בסיומ' דפ' וא"כ כשהיו קובעין הנך ב' פרשיות בק"ש. לא היה יכול לומר אמת וא"כ לא היה יוצא י"ח ק"ש כראוי בשום פעם לכך קבעו פ' ציצית בק"ש כדי שיאמר אמת ולפ"ז לא היה יכול להקשות בל"ז הך קושיא דלימא פ' רבית או פ' משקולות שהייתי אומר כנ"ל דטוב לקבוע פ' ציצית. כדי שיאמרו אמת ואע"פ שאינה נוהגת בלילה ומשיאמר פ' רבית ולא יצא י"ח ק"ש כנ"ל. אבל השתא דאמר רב יהודא שבקשו לקבוע פ' בלק בק"ש ואכ"ק מאי אולמא פ' בלק מפ' ציצית והי מנייהו מפקת וע"כ צ"ל דפ' ציצית אינו נוהגת בלילה כנ"ל אבל פ' בלק יוכל לאמרו אף בלילה ואכ"ק הא לא יוכל לומר אמת וא"כ למה בקשו לקבוע פ' בלק הא בלאו האי טעמא משום טרחא דצבורא לא מצינן למימר פ' בלק בק"ש דלא יצא י"ח ק"ש וכנ"ל וע"כ צ"ל מדאמר האי טעמא דטורח הצבור מוכח דס"ל לאנשי כנסת הגדולה כסברת הרמ"ך שהביא בכ"מ דאמר שיוצא י"ח ק"ש כראוי אף אם לא אמר אמת דלא גרע מאם קרא ק"ש בלא ברכה. כלל דיוצא י"ח ע"ש רק שמהאי טעמא דטורח הצבור לא קבעוה לפ' בק"ש וא"כ אפשר לומר דהכי פריך המקשן תינח פ' בלק דלא מצינן למימר משום טרחא דצבורא אבל קשה דלימא פ' רבית ופ' משקלות מטעמים דלעיל כדי שיוכלו לאמרו בשלימות אף בלילה וליכא ג"כ טירחא ה"ל וא"כ אפשר לומר דלכך מקשה בלשון לימא לשון עתיד דהקושיא מפ' רבית אזלא אליבא דאמת משום טעמים ה"ל וגם לית ביה טורח הצבור וראיה לזו דהקושיא אזלא משום בה טורח ואליבא דאמת ולאו כפשיטות על ההוי אמינא דהא יש. לדקדק על המקשין למה פריך לימא פ' רבית ופ' משקולות ונקיט פ' רבית ברישא והדר פ' משקולות ק' הא פ' משקולות כתיב בפ' קדושי' ופ' רבית בפ' בהר ולמה הקדים המאוחר אבל תיפק דק ואשכח כי כדברי כן הוא דלהכי פריך מפ' רבית ברישא משום דפ' רבית היא קטנה מפ' משקולות ומפ' ציצית דאינה רק ארבעה פסוקים ולכך מקשה ממה שפשוט יותר דליכא טורח צבור וכנ"ל והדר מפ' משקולות דגם היא שוה לפ' ציצית וכנ"ל כדי שיוכל לאמרה בלילה ולדבריו דר' יהודא ס"ל כדעת הרמ"ך הנ"ל פריך הך קושיא והשתא נבא לביאור קושיא דלימא האי פסוקא דכרע שכב כארי כו' ותו לא דקשה למה לא מקשה תכף על מה דאמר אי לימא משום דכתיב אל מוציאם ממצרים לימא האי פסוקא כנ"ל רק בתחלה נבין קושית הגמרא בדף י"ד ע"ב דפריך שם על הך דאמר רב שמואל במערבא אמרי ערבית דבר אל בני ישראל אני ה' אלהיכם אמת ופריך הגמ' והא בעי לאדכורי יציאת מצרים ומשני דאמר הכי מודים אנחנו לך כנ"ל ע"ש דיש לדקדק אימא דאומר דבר אל ב"י אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים כו' וא"כ מזכיר ג"כ יציאת מצרי' בק"ש וגם על בני מערבא ג"כ צריך ליתן טעם למה באמת לא תקנוהו כך לומר כל הפסוק כנ"ל ואפשר לומר ע"ד דאית' ברש"י בחומש פ' שלח בפ' ציצית אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים על מנת כן פדיתי אתכם שתקבלו עליכ' גזרותי דבר אחר למה נאמר גבי יציאת מצרים אני ה' אני הוא שהבחנתי במצרים בין טפה של בכור כו' אני עתיד להבחין ולפרוע להתולה קלא אילן בבגדיו ואמר תכלת הוא וכן היא בכל התורה בכ"מ יציאת מצרים הוא עולה על מה שכתוב בפרשה שע"י כך צריך אתה לקבל מצוה זו וא"כ אפשר דלכך לא תקנוהו בני מערבא לומר כל הפסוק ולהזכיר יציאת מצרי' דא"כ מה הועילו בני מערבא בתקנתן דהא אם. יאמר כל הפסוק כדי להזכיר יצי"מ הוא מזכיר ג"כ חיוב הציצית וכנ"ל לכך לא אמרו בני מערבא כל הפסוק עם יצי"מ והשתא פריך המקשה שפיר והא בעי לאדכורי יצ"מ ומשני דאמר בתר הכי מודים כו' והשתא יבואר ג"כ קושיא זו דבל"ז על הא דהיה רוצה לומר דמש"ה בקשו לקבוע פ' בלק משום דכתיב בה אל מוציאם ממצרים לא הוי מצי למפרך ולימא הך פסוקא ותו לא דהנה רש"י ז"ל בחומש פי' על הפסוק אל מוציאם ממצרים אתה אמרת הנה עם יצא ממצרים לא יצא מעצמו אלא האלהי' הוציאם והוא ג"כ הגדולה הזאת הכתובה בקרא וירם מאגג מלכו כו' וא"כ אפשר לומר דלכך לא הוי מצי למפרך ולימא האי פסוקא ותו לא דהא לפי פירש"י היא תשובה על דברי בלק שאמר הנה עם יצא ממצרים וא"כ יהיה צריך להזכיר גם דברי בלק וכל הענין ואח"כ קרא דאל מוציאם דהא עלה קאי לכך לא יכול להקשות מידי אבל אקרא דכרע שכב כארי כו' פריך שפיר דנימא האי פסוקא ותו לא. ומשני כל פסוק וכו'. ואגב יתורץ ג"כ מה שהקשה אח"כ פ' ציצית מפני מה קבעוה ולכאורה הוא תמוה דמה שייכות הוא לכאן אבל לפמש"ל אין בו ריח קושיא דהא קושיא ראשונה במקומה עומדת לפי האמת דלימא פ' רבית ופ' משקולות דליכא טרחא דצבורא וגם משום האי טעמא דפ' ציצית אינה נוהגת רק ביום ואינו יכול לאומר' בלילה אבל פ' רבית ופ' משקולות יכול לאומרה היטב בלילה לכך מקשה שפיר פ' ציצית מפני מה קבעוהו ומשני משום שיש בה חמשה דברים ע"ש ודו"ק:

דף יג.

אברם הוא אברהם בתחלה נעשה אב לארם ולבסוף כו' תני בר קפרא הקורא לאברהם אברם עובר בעשה שנאמר והיה שמך אברהם ר' אליעזר אומר עובר בלאו שנאמר ולא יקרא עוד שמך אברם:

ופריך אלא מעת' הקורא לשרה שרי הכי נמי ומשני התם קב"ה אמר לאברהם שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה ע"כ ומקשין העולם מאי פריך הגמרא אלא מעתה הקורא לשרה שרי ה"נ דלמא באמת כך הוא דהקורא לשרה שרי עובר למ"ד בלאו ולמ"ד בעשה:

ונלע"ד לתרץ דהנה צריך ליתן טעם במאי קמפלגי בר קפרא ור' תרווייהו קראי כתיבי בתורה ולמה קאמר בר קפרא עובר בעשה בלבד ור"א בלאו בלבד. הא בתורה כתיב לאו ועשה אך צריך לומר דבהא פליגי דאיתא בעין יעקב ברי"ף אמאי קאמר בר קפרא עובר בעשה שנא' והיה שמך אברהם הא צריך האי קרא לגופיה לידע איך יהיה שמו וכתב דעיקר הוכחה הוא מדכתיב והיה דתיבת. והיה אתי לאוריי בהווייתן יהא לכך קאמר דעובר בעשה אבל עתה צריך לתרץ הא גם לאו כתיב בתורה וצ"ל דהנה. איתא בדף הנ"ל כיוצא בו אתה אומר לא יקרא עוד שמך יעקב כי אם ישראל לא שתעקר יעקב ממקומו אלא ישראל. עיקר ויעקב טפל כו' נמצא מוכח מכאן דמשום לאו לחוד דכתיב ולא יקרא עוד שמך יעקב אינו עובר בלאו רק ישראל עיקר ויעקב טפל ומותר לקרותו בשני שמותיו א"כ ה"ה הכא אע"ג דכתיב ולא יקרא עוד שמך אברם עכ"ז אינו עובר עליו בלאו רק שיהא מותר לקרותו בשני שמותיו לכך כתיב והיה שיעבור עליו בעשה אבל ר"א ס"ל דגם לאו עובר עליו כיון דכתיב ולא יקרא עוד שמך אברם הוי לאו ואי משום דביעקב י"ל דפליג עלה וי"ל כדמשני לקמן דהתם קרא לו הקב"ה בעצמו אח"כ יעקב אבל באמת גבי אברהם אפילו לא הוי כתיב והיה הוי ג"כ עוברין עליו בלאו דלא יקרא לחוד הוי ג"כ לאו וא"כ אפשר לומר דהכי הוא קושית הגמרא אלא מעתה הקורא לשרה שרי ה"נ וא"ל דבאמת הוא כך דעובר עליה בלאו משום דר"א סובר דאף אי לא הוי כתיב והיה הם עוברים עליו בלאו כנ"ל:

א"כ קשה כיון דבא ר"א לאשמעינן דאף ולא יקרא לחוד הוי ג"כ לאו אף אי לא כתיב, והיה היה לו לומר דינו גבי שרה דלא כתיב אצלה רק לאו לחוד לא תקרא את שמה שרי והוה דלא יקרא לחוד הוה לאו אבל השתא דאמ' דינו גבי אברהם. אינו מוכח כלל דלא יקרא לחוד. הוי לאו רק דאפשר לטעות ולומר דלכך גבי אברהם עוברין עליו משום דכתיב והיה אבל אי לא הוי כתיב והיה רק ולא יקרא לחוד הוי אמינא דבאמת אינו עובר עליו כמו גבי יעקב והוי ליה לפרש דינו:

ומשני התם קב"ה. אמר לאברהם שרי אשתך כו' א"כ גבי שרה לא הזהיר הקב"ה רק לאברהם ובאמת אברהם עוב' עליה א"כ אפשר לומר דע"כ ר"א. היה צריך לומר דינו גבי אברהם דהתם הוי אזהרה לכל העולם כולו אבל גבי שרה לא הוי שמעינן רק לאברהם באזהרא לכך אמר דינו גבי אברהם ובא להשמיענו לכל העולם ודו"ק. בסוף המסכת אמר רבי אבין הלוי כל הדוחק את השעה שעה דוחקתו וכל הנדחה מפני השעה השעה נדחת מפניו מדרבה ורב יוסף דרב יוסף סיני ורבה עוקר הרים איצטריכו להו שעתא שלחו להתם סיני ועוקר הרים איזהו מהם קודם שלחו להו סיני קודם שהכל צריכין למרי דחיטי אעפ"כ לא קיבל עליו רב יוסף דא"ל כלדאי מלכת תרתין שנין מלך רבה עשרין ותרתין שנין מלך רב יוסף תרתין שנין ופלגי כל הנך שנין דמלך רבה אפילו אומנא לביתיה לא קרא פירש"י הדוחק את השעה כגון אבשלום שביקש לימלוך בחזקה מלכ' תרתין שנין אמר אם אמלוך תחלה אמית לסוף שנתים ונדחה מפני השעה לא אבה למלוך והשעה עמדה לו שלא איבד שנותיו בכך והקש' לי חכם א' למה פירש"י על הדוחק את השעה כגון אבשלום כו' הא לכאורה משמע שהגמר' מביא על הדוחק ועל הנדחה וראייה מדרבה ורב יוסף ולמה פירש"י דקאי על אבשלום דלא כתוב בגמרא ועניתי ואמרתי לו תוך כדי דיבור דהיה קשה לרש"י מה מביא ראיה מרבה חדא דהא רבה לא אבה למלוך בחזקה ולא מלך מעצמו רק כשלא קיבל רב יוסף הנשיאות מלכוהו לרבה אבל הוא לא מלך מעצמו כלום:

ותו מנ"ל להגמרא דרבה הפסיד שנותיו חלילה לומר כן דלמא לא היה לרבה באמת לחיות רק עשרין ותרתין שנין רק אי הוי קיבל רב יוסף הנשיאות לא הוה מלך רבה רק עשרין שנין והשתא מלך עוד תרין שנין ונמצא לא גרעו לו לרבה ולא הוסיפו לו לרבה רק הנשיאות של תרין שנין אבל באמת אי הוי מלך רב יוסף תחלה הוי רבה חי עוד שני שנים בלא נשיאות והיה מולך אח"כ אחר נשיאות רב יוסף רק עשרין שנין וחלילה לומר שרבה היה רודף אחר הכבוד והפסיד שנותיו אבל אי קשיא הא קשיא לי מנ"ל להגמרא דכל הנדחה מפני השעה שעה נדחת מפניו מדרב יוסף דלמא מש"ה לא קיבל עליו רב יוסף הנשיאות ברישא משום דרב יוסף היה יודע שבודאי ימלוך תרין שנין משום דא"ל כלדאי מלכת תרתין שנין ולכך לא קיבל עליו הנשיאות ברישא דהיה יודע שע"כ צריך לחיות הנך שנין דמלך רבה כדי שימלוך הנך תרי שנין שהיה במזלו כדאמרינן אצל ר"א בן עזריא דאמר לשתמש אינש בכסא דמוקרי ולמחר ליתבר ולא לידחה השעה:

אבל נלע"ד לתרץ בדרך הפשוט דהנה יש לדקדק למה ליה להגמרא להביא סיומא דמלתא כל הנך שני דמלך רבה אפילו אומנא לביתיה לא קרא דהוא לכאור' אך למותר אך נראה לומר ע"ד דאיתא בעין יעקב בהכותב במסכת הוריות דמקשה על מה שפירש"י דאפילו אומנא לביתו לא קרא לא נהג שום שררה כל אותן השנים וכשהיה צריך להקיז דם היה הולך לבית הרופא ולא היה שולח לבא אליו וכתב איני יודע מה הענוות הוא שהיה הולך לבית הרופא ולא נהג שום שררה וכי מה הנהגת השררה הוא זה במה שקורא לרופא להקיז דם הלא אפילו הדיוט שבהדיוטת קורא לרופא להקיז דם וכתב שם כמה פירושים על זה וזה חד מנהון דהכי פירושא כל אותן שנים שמלך רבה אפילו אומנא לביתא לא הוי קרא דהקב"ה נתן לו שכר על מה שנהג ענוות שלא רצה לקבל הנשיאות ברישא שכל אותן שנים שמלך רבה עשרין ותרתין שנין לא היה צריך לשום רפואות אפילו להקיז דם לא היה צריך א"כ אפשר לומר דלכך מביא הגמרא הך סיומא דלא תקשה הך קושיא שהקשתי לעיל דלמא מש"ה לא קיבל עליו רב יוסף הנשיאות משום דאמרי ליה כלדאי לכך מביא הך סיומא כל הנך שני כו' אפי' אומנא לביתיה לא קרא וא"כ ע"כ מוכח דלא משום דאמרי ליה כלדאי לא רצה לקבל הנשיאות דבאמת לא אשגח על הנך כלדאי רק מחמת הענוות שהיה נדחה מפני השעה לא קיבל הנשיאות דאל"כ למה שילם לו הקב"ה שכר שלא היה צריך לשום רפואה אפי' להקיז דם הא קמי שמיא גליא אלא ע"כ מחמת שהיה נדחה מפני השעה עביד הכי ושילם לו הקב"ה שכרו שלא הפסיד כ"כ שנותיו בכך ואגב שעסוקין אנו באותו ענין אמרתי ג"כ לתרץ עוד קושיא שהקשיתי על גמרא זו ממה שיש להקשות מאותו עמוד ואמר ר' אבין הלוי הנפטר מחבירו אל יאמר לו לך בשלום אלא לך לשלום שהרי יתרו שאמר למשה לך לשלום עלה והצליח. דוד שאמר לאבשלום לך בשלום הלך ונתלה. ואמר ר' אבין הלוי הנפטר מן המת אל יאמר לך לשלום אלא לך בשלום שנאמר ואתה תבא אל אבותיך וגו':

והנה קשה לי מנ"ל להגמ' דלעיל דכל הדוחק את השעה שעה דוחקתו מאבשלום דלמא באמת לאו הכי הוא ואי ממה שנתלה אבשלו' הוא משום שאמר דוד לאבשלום לך בשלום וכנ"ל ונלע"ד לתרץ בהקדם מה שיש לדקדק עוד בגמרא זו דרש"י פי' בד"ה נפטר מן המת וז"ל כשהיו מוליכים ארונות ממקום למקום לקבורה היו מלוים אותו מעיר לעיר וחוזרים אלו ואחרים מלוים אותו משם והלאה והחוזרים קרי נפטרים. וא"כ אפשר לדקדק על מה שאמר ר' אבין הנ"ל דהא ע"כ מ"ש הנפטר מחבירו אל יאמר לו כו' אלא לך לשלום ג"כ פירושו כך שמלוה לחבירו וכשנפטר ממנו אומר לו לך בשלום כפירש"י דה"פ מל' נפטרים וא"כ יש לדקדק לפ"ז הא איתא בגמרא המלוה את חבירו ד' אמות אינו ניזוק באותו דרך וא"כ כיון דפירוש נפטרי' משמע שאותו שליוה קרי נפטר וא"כ למה יאמר לו לך לשלום שהוא ללא צורך כיון שליוה אותו ממילא לא יוזק:

אך י"ל דלהכי אהני אמירת לך לשלום דשם אי' בד"א שהלוי' מועלת כשיודע לאיזה מקום ילך הנלוה ובא"י אינו מועלת ועד"ז פי' ש"ב הרב הגאון מו' אלעזר אב"ד דק"ק אמשטרדם ז"ל על הפסוק הלא אחיך רועים בשכם לך ואשלחך אליהם כו' וישלחו מעמק חברון כו' נלכה דותינה דהא קשה דהא יעקב היה יודע שאחיו היה שונאים ליוסף א"כ איך שלחו לאחיו אך צ"ל דיעקב לא היה חושש לזה שליווה יעקב ליוסף וא"כ אינו ניזוק באותו דרך אך קשה למה באמת ניזוק יוסף ולא הועיל לו הלוויה וצ"ל דלכך לא הועיל לו הלוויה משום שאחיו הלכו לדותן וז"פ הפסוק הלא אחיך רועים בשכם וא"כ יודע אני האיך הם רועים ויועיל לך הלוייה ואין לך לירא מהם אבל השבטים הבינו זאת והלכו לדותן כדי שלא יועיל לו לווית אביהם וכנ"ל ודפח"ח וא"כ י"ל דאמירת לך לשלום מועיל אף שיצטרך לילך למקום אחר ולא יועיל הלוויה עכ"פ יועיל אמירת לך לשלום שיצליח בדרכו:

או יאמר דהלוויה אינו מועיל רק שלא יוזק באותו דרך אבל גם לא יצליח אבל אמירת לך לשלום מועיל האיך שייך לומר ח"ו שדהמע"ה ישנא לבנו לאבשלום ויאמר לו לך בשלום הא אח"כ הזהיר לכל העם שלא יגעו בנער באבשלום אבל נ"ל לומר דבאמת חלילה לומר כן ומה שאמר לאבשלום לך בשלום לטובה התכוין דהא באמת היה דוד מתיירא אפי' מבניו כדאי' בגמרא דף ז' ע"ב מזמור לדוד קינה לדוד כו' כיון שא"ל הקב"ה כו' מתוך ביתך היה עצב אמר שמא עבד או ממזר כו' כיון דחזי לאבשלום שמח מש"ה אמר מזמור כו' והעולם מקשין מה זו שמחה שהיה לדוד כשראה לאבשלום הא עדיין הוא בספק שמא ממזר ח"ו הוא עיי"ש:

נמצא היוצא מזה דדוד היה מתיירא אפילו מבניו דשמא הוא ספק ממזר וא"כ ע"כ כשהיה א' מבני ביתו נפטר ממנו לא היה אומר לשום א' מהם לך לשלום דהיה מתיירא שמא בדעתו למרוד בו בעסק המלוכה ויצליחו לכך ג"כ לאבשלום לא אמר הכי ואם נפשך לומר דעכ"פ למה לא ליוה דהמע"ה לאבשלום להצילו עכ"פ מהיזק הדרך דהא לא כתיב שלוח דבכ"מ שלוח הוא לויה אך צ"ל דהא אבשלום גנב לב אביו שאמר לאביו אלכה נא ואשלם נדרי אשר נדרתי לה' בחברון וגו' נמצא לפי דבריו של אבשלום היה שליח מצוה ואינו ניזק באותו דרך ולכך לא היה צריך ללווי' וא"כ לא אכפת ליה לדוד במה שאמר לבנו לך בשלום דהא אם ילך לחברון כמ"ש לאביו לשלם נדריו ע"כ לא יוזק ואי בדעתו על המלוכה לא יצליח אך קשה א"כ לא היה לו לדוד לומר כלל אפילו לך בשלום דהא ממילא לא יצליח אם לא יאמר לו לך לשלום אלא ע"כ מוכח מזה דכל הדוחק את השעה שעה דוחקתו וצריך למות וא"כ היה מתיירא דלמא יהיה בדעתו על המלוכה לדחוק את השעה למלוך וא"כ ע"כ ימות באותו דרך ועל זה היה צריך לברך אותו במ"ש לו לך בשלום כדי שיבא אל קבורת אבותיו בשלום דוגמא למ"ש הקב"ה לאברהם ואתה תבא אל אבותיך בשלום. ואם יש לפקפק ע"ז מה שלום הוא זה שנתלה ותקעו ג' שבטים בלבו כדמק' במ"ק דף כ"ח ע"ב כתיב ביה ביאשיהו לכן הנני אסיפך אל אבותיך ונאספת אל קברותיך בשלום כו' וכתיב ויורו המורים למלך יאשיהו ואר"י אמר רב שעשאוהו ככברה וא"כ מאי שלום איכא ומשני כו' שלא חרב בהמ"ק בימיו כו' ובצדקיה כתיב נמי בשלום במה שמת נבוכדנצר בימיו עי"ש וק"ל. שבת דף ב יציאות השבת שתים שהן ד' כו' כיצד העני עומד בחוץ ובעה"ב בפנים כו' תוס' ד"ה פשט בעה"ב תימא לר"י אמאי צריך למתני תרתי דעני ודבעה"ב וכן בריש שבועות דמפרש בגמ' ב' דעני ודבעה"ב. מה שייך לקרותו שתי' מה לי עני ומה לי עשיר: ונראה לר"י כו' משום דהוצאה מלאכה גרוע' היא כו' ולא הוי גמרינן דעני מדבעה"ב וכו' ותדע מדאיצטריך תרי קראי גבי הוצאה כדנפקא לן בריש פ' הזור' דף צ"ו מויכלא העם מהביא וכו' ומאל יצא איש ממקומו כו' והיינו משום דמלאכה גרוע' היא איצטריך ב' קראי כו' ע"ש מקשה מהרש"א הוי מצי למימר. תדע מדאיצטריך כלל קרא להוצאה אע"ג דהוי במשכן ולשאר מלאכות לא בעינן קרא אלא כל דהוי במשכן כו'. ונלע"ד לתרץ קושיא הנ"ל והסיגנון הוא דאי משום דאיצטריך קרא בהוצאה וגם שהיה במשכן לא היה מוכח דהוצאה מלאכה גרוע הוא רק מכח דכתיב ב' קראי מוכח שפיר דמלאכה גרוע היא דבתוספות הנ"ל בסוף הדיבור איתא דהכנסה היתה במשכן כו' ומקשה תוס' כיון דהכנסה היה במשכן מה צריך לקמן בהזורק לפרושי דסברא היא מה לי עיולי ומה לי אפוקי כו' וי"ל דאיצטריך הך סברא להכנסה דבעה"ב דלא הוי במשכן, דהא העלו קרשים כו' היינו הכנסה דעני כו' ומקשין עוד כיון דאיכא סברא אמאי איצטריך בבמה טומנין למימר דהכנסה היתה במשכן כו' איידי דבעי למיתני הם הורידו כו' אע"ג דהוצאה נפקא לי' מקרא בהדיא איצטריך למתני שהיתה במשכן ברישא בברייתא אין חייבין אלא על מלאכה שכיוצא בה היתה במשכן ואם לא היה מוצא הוצאה במשכן הייתי מחייב בכל מלאכות הדומות למלאכה גמורה אע"פ שלא היה במשכן כמו בהוצאה כו', א"כ מוכח מהכא דיש עוד מלאכות גמורות שהיה בדין שיהיו חייבים עליהם בשבת. רק משום שלא היה במשכן אין חייבין עליהם:

ותו איתא בהזורק דף צ"ו ע"ב ולר"ש בן אלעזר דמחייב אתולדה במקום אב אמאי קרי ליה אב ואמאי קרי ליה תולדה. ומשני הך דהוי במשכן חשיבא קרי ליה אב כו' אי נמי הך דכתיבא קרי ליה אב כו' עיי"ש:

ובתוס' ד"ה הך דהוי במשכן כו'. ולפי זה יש מלאכות דהוי במשכן כגון המנכש ומשקה זרעים דלא חשיבי ולא הוי אבות כו' ע"ש:

ואיתא עוד שם בתו' בד"ה אי נמי הך דכתיבא כו' הך לישנא לא איצטריך אלא משום הוצאה ע"כ וצריך ליתן טעם למה איצטריך האי לישנא דאי נמי משום הוצאה על כרחך צריך לומר משום דהוצאה מלאכה גרוע ולא חשיבא ע"ש וא"כ אי לא הוי כתיב קרא גבי הוצאה הוי אמינא אם איתא לטעם זה מפני שהוצאה היתה במשכן לכך חייבים עליה אם כן הוא הדין למנכש ומשקה זרעים שהיה גם כן במשכן היה בדין שיהא חייבים עליהם גם כן ולחשוב בתוך המ"ט מלאכות רק משום דהוצאה כתיבא בקרא וגם היתה במשכן לכך חייבים עליה אם כן הנך דלא כתיבי ולא היו חשובין ג"כ במשכן אין חושבין בכלל המ"ט מלאכות והשתא יתורץ שפיר קושית מהרש"א הנ"ל וע"כ משום דכתיב תרי קראי בהוצאה מוכח שמלאכה גרוע היא אבל אי לא הוה כתיב רק חד קרא לא הוי מוכח מידי דאיצטריך קרא לגופא דבקרא לחוד לא סגי דלחייב עליה בשבת ולהוי אב מלאכה ואם כן קשה הא יש כמה מלאכות גמורות אם כן יהיו חייבים עליהם ויחשובו גם כן בתוך האבות מלאכות כדאי' סברא זו בתוספות בד"ה פשט בעה"ב כו' ע"ש ואם היה מחייב בהוצאה משום שהיתה במשכן לחוד בלא קרא היה קשה א"כ גם במנכש ומשקה זרעים נמי לחייב עליהם כדאיתא בהתו' פ' הזורק כנ"ל אבל השתא דכתיב ב' קראי בהוצאה וגם שהיה במשכן מוכח שפיר דמלאכה גרוע היא:

ברמב"ם פ"ד מה' חנוכה וז"ל מותר להדליק נר חנוכ' מנר חנוכה: וכתב הראב"ד אמר אברהם על ידי קינסא עכ"ל וכתב הכסף משנה. וז"ל שם אמר שמואל מדליקין מנר לנר ורבה עביד כוותיה ומש"ה פסק הלכת' כוותי' דשמואל אע"ג דרב פליג עליו ע"כ ומשמע מלשונו דקאמר אע"ג דרב פליג עלי' משמע שהיה בדין שיהיה הלכה כרב:

וקשה לע"נד דמנ"ל להרב הכ"מ שהרמב"ם פסק כשמואל כיון דקי"ל בכ"מ הלכה כרב לגבי שמואל והנה כאשר אציע פלוגתייהו בגמרא אפשר לומר דהרמב"ם פסק הלכתא אליבא דרב דהנה בגמרא דף כ"ב ע"א איתא רב אמר אין מדליקין מנר לנר ושמואל אמר מדליקין מנר לנר כו' יתיב האי מרבנן קמיה דרב אדא בר אהבה ויתיב וקאמר טעמא דרב משו' ביזוי מצוה אמר להו לא תציתו ליה טעמא דרב משום אכחושי מצוה מאי בינייהו איכא בינייהו דקא מדליק משרגא לשרגא למ"ד משום בזוי מצוה מדליק כו' נמצא אי אמרינן דטעמא דרב משו' אכחושי מצוה ופליג שמואל עליה דרב ואמר דמדליקין מנר לנר אבל ע"י קינסא אפשר לומר דשמואל מודה דאסור או אפשר לומר דלא פליג כיון דלית ליה ביזוי מצוה כו' ואי אמרינן דטעמא דרב משום ביזוי מצוה א"כ לרב מדליקי משרגא לשרגא אבל לא בקינסא ואתא שמואל לאפלוגו עליה דרב ומתיר אפילו ע"י קינסא. דלית ליה ביזוי מצוה וא"כ להכסף משנה דס"ל דהרמב"ם פסק כשמואל צ"ל דהרמב"ם ס"ל דטעמא דרב הוא משום אכחושי מצוה וא"כ לרב אסור להדליק מנר לנר וא"כ הרמב"ם שפסק דמותר להדליק מנר לנר ע"כ פסק אליבא דשמואל אכ"ק מנ"ל הא אם דהרמב"ם ס"ל כמ"ד דטעמא דרב משום ביזוי מצוה וא"כ לרב ג"כ הותר להדליק מנר לנר ולשמואל אפי' בקינסא מותר ופסק הרמב"ם כרב דדוקא מנר לנר מותר:

ונלע"ד לתרץ דהרב הכ"מ הוכיח בצחות לשונו שהרמב"ם לא מצי סבר כמ"ד משום בזוי מצוה וע"כ ס"ל משום אכחושי מצוה וא"כ לרב אפי' מנר לנר נמי אסור וא"כ ע"כ אזלא פסקו אליבא דשמואל דהא יש לדקדק בדברי הרמב"ם למה לי יתור לשון מותר. להדליק נר חנוכה מנר חנוכה הל"ל סתמא מותר להדליק מנר לנר כדאיתא ל' זה בגמר' ג"כ אך יש לומר דהרמב"ם אתי לאשמעינן ביתור לשון דאי לא הוי אמר מדליקין מנר חנוכה לנר חנוכה ה"א דדוקא גבי שאר נרות של מצוה דהיינו של שבת ושל בהכ"נ בהאי מדליקין מנר לנר אבל לא נר חנוכה מנר חנוכה ולא שאר נר מצוה מנר חנוכה דה"א דהרמב"ם סבירא לי' דטעמא דרב משום אכחושי מצוה והנה רש"י פי' באכחושי מצוה דמחזי כמאן דשקיל נהורא ושואב עצת מלחלוחית שמנו. ואם כן הייתי אומר דמדליקין חדא מחברתא ואי משום אכחושי הא בהו לא שייך טעמא דאכחושי מצוה דהא שתיהם של מצוה הם ואי מכחיש חדא משמין לחברתה ולא עביד אסורא אבל גבי נר חנוכה דמצרכינן בה שיעורא כדאיתא בגמרא מצותה משתשקע החמה עד שתכלה הרגל מן השוק ובמסקנא דגמרא דלשיעורא קאמר אע"ג דהאי לשיעורא הוא א"נ בגמרא ואם כן אפשר לומר דלא מוסכמות היא דהא אפשר לומר כתירוץ הראשון דאי לא אדליק מדליק עד האי שעתא ז"א דהא הרמב"ם פסק כשני הפירושים וז"ל שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק וכמה הוא זמן זה כמו חצי שעה:

עבר זמן זה ולא הדליק אינו מדליק וצריך שיתן שמן להנר כדי שתהא דולקות והולכות עד שתכלה רגל מן השוק עכ"ל:

נמצא שפסק הרמב"ם כשני הפירושים וא"כ חזינין להרמב"ם דלדידיה הם מוסכמים שני הפירושים אליבא דהלכתא וא"כ מוכח דבנר חנוכה צריך שיעור המפורש לעיל דהיינו חצי שע' ויתר מכשיעור אי אפשר ליתן כדאיתא סברא זו ברמ"א וכ"כ הדרכי משה וז"ל וכתב בהגהת סמ"ק פי' ר"ש דגם עכשיו מצריך פתילות ארוכו' עכ"ל ובקובץ א' מצאתי כתוב דבזמן הזה אין שיעור לנר חנוכ' ומהאי טעמא אמר שמי שרוצה ליקח נרות קטנים אע"פ שאין דולקים רק זמן מועט ע"ש ונראה דאף הר"ש לא מצריך פתילו' ארוכות אלא כשיעורן ולאפוקי מדעתו זה מצאתי כו' ע"ש וז"ל ודלא כרבים שנהגו לעשות נרות שדולקים עד חצי הלילה והוא ללא צורך וגם אין בו הידור מצוה דהא לאחר שיעורן יהא מותר בהנאה כו' ואין ראיה מנרות חנוכה של בהכ"נ שמנהג לעשותם גדולים דשאני התם דאיכא מצוה להדליק נרות כל היום עכ"ל:

נמצא לפנינו דאסור ליתן בנר חנוכה שמן יותר מכשיעור דאין בו הידור מצוה ופחות מכשיעור נמי אסור רק כשיעור חצי שעה ה"ל. ואם כן ה"א אי הוי כתב הרמב"ם סתמא מדליקין מנר לנר דהרמב"ם לא איירי רק דווקא בשאר מצות כמש"ל אבל בנר חנוכה הייתי אומר דאסור להדליק מנר חנוכה לנר חנוכה דטעמא משום אכחושי מצוה ונמצא כשמדליק חדא מחברת' שואב שמנונית ופוחת חדא מכשיעור וגם בזו שהדליק לא עביד מצוה שהוסיף על השיעור ואין בו הידור מצוה. ומחמת זה הייתי צריך לחלק ולומר דהרמב"ם איירי דווקא בשאר נרות של מצוה ובנר חנוכה אסור להדליק חדא מחברתה והיה סובר כרב ולא כשמואל לכך הוסיף בלשונו הזך האי מלת נר חנוכה מנר חנוכה להורות דס"ל כשמואל דלית ביה משום אכחושי מצוה בזה שמדליק חדא מחברתה ולא שואב שמנונית כלל ואם כן לפי זה נ"ל מותר להדליק נר חנוכה מחברתה דלא קא מכחיש המצוה במה שדולק חדא מחברתה דלא שואב כלל נמצא דממלת נר חנוכה הוכיח עצמו הרב הכ"מ שהרב רמב"ם ע"כ לא ס"ל כמ"ד דטעמא משום בזוי מצוה דאל"כ קשה קושיא ראשונה דלמה לי האי יתור לשון דמלת נר חנוכה דהא אי אמרינן דטעמא משום בזוי מצוה אין חילוק בין שאר נרות דמצוה לנר חנוכה דמאי אולמא האי מהאי, וא"כ קשה דהל"ל להרמב"ם סתמא מותר להדליק מנר לנר דמאי אתי למטעי וע"כ מדאמר מלת נר חנוכה ע"כ ס"ל כמ"ד משום אכחושי מצוה ואם כן אתי למטעי אי הוי כתב סתמא והייתי מחלק בין נרות חנוכה לשאר נרות של מצוה כנ"ל והייתי אומר דהרמב"ם סבירא ליה כרב לכך כתב הך יתורא דמלת חנוכה להורות דהרמב"ם ס"ל כשמואל ומותר להדליק נר חנוכה מחברתה דלא קמכחש מצוה הוא במה שמדליק ואין חילוק בין נר חנוכה לשאר נרות רק אי לא הוי כתב מלת חנוכה הייתי יוכל לטעות כמש"ל וא"כ בזה צדקו יחדיו הרמב"ם ז"ל והכ"מ ז"ל וק"ל ודברים כנים הם:

דף יג:

אמרו לו אם כן אין לדבר סוף שפיר קאמרי ליה לר"י ור"י אמר לך למיתה דחדא חיישינן למיתה דתרי לא חיישינן ורבנן אי איכא למיחש כו' ורבנן נמרי אינהו לנפשייהו אמרי לך כה"ג זריז הוא ע"ש ויש לדקדק כמה דקדוקים חדא מאי קאמר שפיר קאמרי ליה לר"י ור"י דהוא אך למותר תו קשה מאי דמתרץ דקאי פלוגתייהו אי איכא למיחש אפי' למיתה דתרי הא ע"כ גם להמקשין א"א לפרש מתניתין בענין אחר ותו במאי דפריך ורבנן נימרו אינהו לנפשייהו הוה ליה להקשות בלא זה הך קושיא ונלע"ד לתרץ בדרך פשוט דהנה יש לדקדק במאי דקאמרי רבנן א"כ אין לדבר סוף הא ע"כ מאי דאפשר לתיקוני צריך עכ"פ לתקן ואם כן אמאי סברי רבנן דלא מתקינין ליה אשה אחרת ואפשר לומר דבלא זה היה יכול לפרש פירוש אחר במתני' דפלוגתייהו אזלא בדרך זה דר"י סבר באמת מיתה לא שכיחא ולא היה צריך לתיקוני רק מעלה בעלמא הוא דמאי דאפשר לתקוני מתקינין דאפי' במלת' דלא שכיחי מתקני ס"ל דמיתה שכיחא וא"כ לא סגי לן בתקנתא זו. דלא אפשר לתקוני כלל כיון דמיתה שכיחא אפילו בתרי כו' ואם כן לא היה יכול להקשות מידי הך קושית הגמרא דשפיר קאמרי כו' דהא פלוגתייהו קיימי דר"י סבר מיתה לא שכיחא וכנ"ל. וגם הך קושיא דנימרו אינהו לנפשייהו אי אפשר להקשות דהא אמרינן לרבנן דטעמא משום דמיתה שכיחא כנ"ל אבל טומאה סבירא להו דלא שכיחא רק דמעלה בעלמא עשו לתקן אפילו במלתא דלא שכיח כו' וא"כ לא היה יכול להקשות כלל שום קושיא אבל השתא דפריך ורבנן נמי הא חייש לשמא יטמא ומשני אמרי לך טומאה שכיח מיתה לא שכיח ואם כן לפ"ז ע"כ ליתא להפי' שפירשתי לעיל דא"כ קשה ל"ל להגמרא לתרץ דטומאה שכיח מיתה לא שכיח הוי ליה להגמרא לתרץ כמו שפירשתי דמיתה שכיח ואם כן א"א לתקוני למלתא כו' אבל טומאה לא שכיח רק מעלה בעלמא כנ"ל אע"כ ליתא לסברא זו ולכך פריך אי הכי כיון דלרבנן אמינא דסבירא להו דמיתה לא שכיח אם כן לר"י סבירא ליה דמיתה שכיח ופ"ש שפיר קאמרי ליה רבנן לר"י וה"פ כיון דלדידך סבירא ליה דמיתה שכיח וא"א לתקוני כלל וא"כ לא סגי בתקנתא דאשה אחרת כו' דאין לדבר סוף. כיון דמיתה שכיח והוי פירושא דלטעמיה דר"י פריך הך קושיא מר"י.. ומשני לא תימא סברא זו דכיון דמיתה שכיח לא מצינן למעבד תקנתא כלל כנ"ל אלא אפילו תימא דסבירא ליה דמיתה שכיח אפ"ה למיתה דחדא חיישינן למיתה דתרי לא חיישינן והשתא מדוקדק שפיר. דקא מהדר למיתני ורבנן כו' דלכאורה הוא מיותר דהא לרבי יהודא לחודא פריך ולרבנן לא קשה מידי דלהוי משמע דהאי ורבנן חוזר ומקשה לרבנן אחר תירוצו של ר"י דהא לרבנן לא קשיא מידי דהא תריצנא לרבנן דסבירא להו מיתה לא שכיח ואם כן ל"צ לתקנה לכה"ג כלל דלא חיישינן למיתה כלל: אך אפשר לומר דה"פ ורבנן קאמרי אי הוי ס"ל דמיתה שכיח אפילו למיתה דתרי הוי חיישינן דבסברא זו גופיה פליגי דר"י ס"ל אפילו אי אמרינן דמיתה שכיח אפ"ה למיתה דחדא חיישינן כו' והשתא פריך שפיר ורבנן נימרו אינהו לנפשייהו דהא כ"ש הוא מטומאה דסבירא לכו דשכיח ואפ"ה סגי בחדא ובמיתה סבירא להו דאי הוי אמינא דמיתה שכיח הוי חיישי טפי ולא הוי מצי למעבד תקנתא ומשני אמרי לך רבנן כה"ג זריז הוא ואפילו אי טומאה שכיח אפ"ה סגי בחד ולא הוי צריך אפי' חד רק אי עבדי ליה צרה מזדרז טפי אבל במיתה אי הוי שכיח חיישינן אפילו לתרי וקל להבין כי דברים פשוטים הם:

שם בגמרא א"כ הוה להו שני בתים ורחמנא אמר וכפר בעדו ובעד ביתו ולא בעד שני בתים כו' לא צריכא דאמר לה ה"ז גיטך על מנת שתמותי ודילמא לא מייתי וה"ל ב' בתים כו' ע"ש השקלי וטריא בגמרא עד דלחדא אמר ה"ז גיטך ע"מ שלא תמות חברתך ולחדא אמר ה"ז גיטך ע"מ שאכנס אני לבהכ"נ כו' ע"ש:

וקשה לי היה להגמרא להקשות האי ועוד כי האי מי הוה גיטא בקושיא ראשונה על על מנת שתמותי והא אמר רבא כל ימי חייכי אין זה כריתות ונראה לענ"ד לפום ריהטא לתרץ. דבאמת היה יכול להקשות מהך ועוד כו' על הך בבא דע"מ שתמותי כו' אך כללא הוא כל היכא דאפשר למפרך מניה וביה ופירכא על עיקרא דדינא מה טוב יותר וא"כ הסיגנון יהא כך דבלא"ה בבא קמייתא מצי קאים הך קושיא דמניה וביה. ואם כן לא יצטרך להביא הך קושיא דאמר רבא כו' דבלא"ה אפרכא אבל באוקמיתא דאמר לה ה"ז גיטך על מנת שתמות אחת מכם באמת באוקימתא זו מצינן למיפרך מניה וביה. אבל אי קשיא הא קשיא כיון דאתינן לאופן זה אפשר לאוקמי באופן אחר ולא נצטרך לבוא לכל השקלי וטריא דגמרא דהא אפשר לאוקמי באופן זה דלחדא אמר לה על מנת שתמות אחת מכם ולחדא אמר לה ה"ז גיטך ע"מ שלא תמות א' מכם. ותו לא מידי דהיינו לרחל אמר ע"מ שלא תמותי עד אחר העבוד' כו' וללאה אמר ע"מ שתמות א' מכם וא"כ. אי מתה רחל א"כ בלאה הוי גיטא גט דהא א"ל ע"מ שתמות א' מכם ומתה רחל וברחל לא הוי גיט' גט דהא א"ל ע"מ שלא תמות א' מכם ונמצא למפרע עביד עבודה בבית א' בהכשר. דהא בטיל לה לגיטא ואי מתה לאה נמצא בלאה הוי גיטה גט למפרע וברחל לא הוה גיטה גט דהא א"ל ע"מ שלא תמות א' מכם ומתה לאה ולא היה לו רק בית א': וא"כ קשה ל"ל להגמרא לשקול ולטרא ולכנוס בדחוקים גדולים ולאוקמי דאמר לה לחדא כו' ולחדא אמר לה ע"מ שאכנס אני לבהכ"נ ונצטרך לחלוק ולומר דנשים עצלניות הן ע"ש בתוס' רק היה יכול לאוקמי כמש"ל. והשתא יובן דבל"ז דלפירכא קאי והא איפרכא אז פירכא וקאי מניה וביה אבל באוקימתא זו באמת איפרכא גם מניה וביה רק מחמת קושיא שהקשיתי דמצי קאים באוקימתא זאת אליבא דאמת ולא נצטרך למשקל ולמטריא ולבא בדחוקים גדולים לכך מביא האי קושיא דועוד כה"ג מי הוי גט האמר כו' כל ימי חיי וחייכי אין זה כריתות וא"כ לא מצינו לאוקמי באופן שכתבתי לעיל מחמת הך קושיא דועוד וק"ל:

דף יד.

ת"ר האומנין קורין בראש האילן ובראש הנדבך ומתפללין בראש התאינה וכו' ובעה"ב יורד למטה בין כך כו' רמי ליה רב מרי ברי' דבת שמואל לרבא תנן האומנין קורין כו' אלמא לא בעי כוונה ורמינהו הקורא את שמע צריך שיכוין את לבו שנאמר שמע ישראל ולהלן הוא אומר הסכת ושמע ישראל מה להלן בהסכת. אף כאן בהסכת א"ל מידי שמיעא לך בהא א"ל הכי אמר רב ששת והוא שבטלין ממלאכתן וקורין והתניא בה"א עוסקין במלאכתן כו' לא קשיא הא בפ' ראשון הא בפ' שני כו':

יש לדקדק ה"ל להגמ' לתרץ הך תירוצא הא בפ' ראשון וכו' בל"ז על קושיא ראשונה דמקשה הגמ' הך רומיא אהדדי דהא בפ' ראשון וכו' ואפשר לתרץ בפשיטות דבל"ז לא הוי מצי לשנות כנ"ל דהא יהיה צריך ע"כ לאוקמי הא דהקורא את שמע כו' דצריך כוונה בפ' ראשון ומתניתן דהכא בפ' שני ולא בעי כוונה ואם כן אפשר לומר דע"כ לא. מצי לתרץ כנ"ל דהא יקשה דא"כ מאי אמר במתניתן האומנין קורין בראש האילן כו' מה שאין רשאין לעשות כן בתפלה ופירש"י הטעם דצלותאי רחמי היא ובעי כוונה הלכך אין מתפללין בראש האילן דמסתפי דלמא נפלי דאין יכולין לעמוד שם אלא ע"י הדחק ומחמת בעתותא לא מצי למכווני קשה הוי ליה למפלג וליתני בדידי' בק"ש גופי' הא דאמרינן במתני' האומנין קורין אפילו כשהם עסוקין דוקא בפ' שני משא"כ בפ' ראשון שאינם רשאין לעשות כן כנ"ל דבפ' ראשון צריך כוונה דהא ע"כ קודם שידעינן מהך דאמר רב ששת והוא שבטלין כו' הייתי אומר מסברא דבק"ש ע"כ צריך לירד למטה להתפלל כיון דבתפלה צריך לירד למטה ואנן חזינין דהחמירו חכמים באומנין בק"ש יותר מבתפלה בכמה דברים כדלקמן הפועלים שהיו עושין מלאכה אצל בעה"ב קורין ק"ש ומברכין לפניה ולאחריה ולא חילק בין עושין בשכרן לעושין בסעודתן ובתפלה חילק באומנין בין עושין בשכרן לעושין בסעודתן דכשעושין בסעודתן מתפללין י"ח שלימות וכשעושין בשכרן אינם מתפללים רק מעין י"ח וכדאיתא ברא"ש וברמב"ם פ"ב מה' ק"ש ובכ"מ בד"ה וכן האומנין כו' עיי"ש. ואם כן הייתי אומר דיש להחמיר ג"כ ביותר בק"ש לענין שירד למטה יותר מתפלה וא"כ קשה למה ליה למתני מה שאין רשאין לעשות כן בתפלה שצריכין לירד למטה לפלוג וליתני בדידיה בק"ש כנ"ל. ולכך לא היה יכול לתרץ הכי כנ"ל.

אבל השתא שמביא הך תירוצא דאמר רב ששת והוא שבטילין ממלאכתן וקורין וא"כ קשה מאי לי במה שבטלין ממלאכתן הא עכ"פ לא מצי לכווני משום בעתותא כנ"ל גבי תפלה אע"כ צריך לתרץ ולחלק ולומר דדוקא גבי תפלה מצרכינן לירד למטה להתפלל משום דתפלה ארוכה היא וצריך כוונה גדולה אבל ק"ש דל"צ לכוין רק בפרק ראשון ליכא למיחש לביעתותא בהאי פורתא אבל מ"מ צריכין לבטל ממלאכתן בשעת קריאת פרשה ראשונה כדי לכווני שפיר אבל אין אנו מצרכינין להו להאומנין לירד למטה ולבטל להו כ"כ ממלאכתן ויהיו מטפסין ועולין כו' ופריך הגמ' והתניא בה"א עוסקין במלאכתן וקורין וצריכין אנו לפסוק כב"ה דהלכה כמותו:

וא"כ הדרא קושיא ראשונה לדוכתא דהקורא את שמע כו' והשתא משני שפיר הא בפ' ראשון והא בפ' שני והשתא אין מקום לקושייתי שהקשיתי לעיל דלפלוג וליתני בדידיה בק"ש ולמה ליה למתני מה שאין רשאין לעשות כן בתפלה דאפשר לומר דטובא אתי לאשמעינן דבתפלה לא סגי בביטול מלאכתן רק צריכין לירד למטה ולהתפלל אבל בק"ש א"צ לירד למטה רק סגי. במה שבטלין ממלאכתן וק"ל כי פשוט הוא:

דף יד:

על יומא דף יד/ב:

רב משי ידיה וקרא ק"ש ומנח תפילין וצלי ופריך והיכי עביד הכי והתניא החופר כוך למת בקבר פטור מק"ש ומן התפל' ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה הגיע זמן ק"ש עולה ונוטל ידיו ומניח תפילין וקורא ק"ש ומתפלל הא גופא קשיא רישא אמר פטור וסיפא חייב הא לא קשיא סיפא בתרי ורישא בחד, מ"מ קשיא לרב ומשני רב כר' יהושוע בן קרחה ס"ל דאמר עול מלכות שמים תחלה ואח"כ עול מצות דהנחת תפילין עול מצות היא ופריך אימר דאמר ריב"ק להקדים קריאה לקריאה קריאה לעשייה מי שמעת לי' ותו מי ס"ל כריב"ק והאמר רב חמי בר רב אשי זמנין סגיאין הוי קאימנא קמיה דרב ומשי ידיה ומברך ומתני לן פרקין ומנח תפילין והדר קא קרי ק"ש וכ"ת בדלא מטי זמן ק"ש א"כ מאי סהדותיה כו' ע"ש עד, מ"מ קשיא לרב ומשני שלוחא הוא דעווית כו':

עכ"ל הגמ'. לא הייתי מאריך בגמ' רק מחמת שקשיא מרישא לסיפא ורבו הדקדוקים אמינא לפרש באר היטב ולתרץ כולייהו בחדא מחתא בדרך פשט: ראשונה קשה על רש"י ז"ל דפירש אהא דרב משי ידיה כו' פעם אחת ראוהו שעשה כן למה הוכרח רש"י לפרש כן אי נהג פעם אחת או הרבה פעמים. הב' למה לי' להמקשין להביא הך רישא דהחופר כו' רק הוי לי' להביא הך סיפא דהגיע זמן ק"ש. הג' למאי דמשני רב כריב"ק ס"ל:

אם כן הוה ליה לרב תמיד לנהוג כריב"ק לקבל עול מלכות שמים תחלה וא"כ קשה מאי פירש רש"י ז"ל פעם אחת ראוהו שנהג כך:

הד' הא האי קושיא שניה דפריך בגמ' ותו מי ס"ל כריב"ק היא עיקר קושיא דהא על קושיא, א' אפשר לפקפק דמהיכי תיתי לחלק בין קריאה לעשייה דהא חזינין בגמרא דף ה' ע"ב תניא אבא בנימין אומר על שני דברים הייתי מצטער כל ימי על תפילתי שתהא לפני מטתי כו' מאי לפני מטתי אילימא לפני מטתי ממש הא אמר רב יהודה כו' אלא אימא סמוך למטתי ופירש"י שם סמוך למטתי וכל ימי נזהרתי שלא לעשות שום מלאכה ואפילו לעסוק בתורה כשעמדתי ממטתי עד שאקרא ק"ש ומתפלל וא"כ כשהיה מצטער על כך שלא לעשות שום דבר אפילו לעסוק בתורה שמע מניה להלכה להקדים קריאה אפילו לעשייה ותוס' שמביא ראיה דשרי ללמוד מדרב דמתני לן פרקין קודם ק"ש וא"כ הקדים העשייה לקריאה וא"כ דוקא אי רב יהיה סבור כריב"ק וריב"ק יהיה סבר כרב יהיה קשה קושיא זו קריאה לעשייה מי שמעת ליה דהא ראיה דעשייה קדים מדר' דמתני פרקין והדר מנח תפילין וקרי ולא הל"ל בל' ותו דהא השתא משמע בגמ' דסברא דחוקה הוא לחלק בין קריאה לעשייה מדאמר הך ותו ע"ש:

הה' במאי דפירש"י על הקושיא דותו וז"ל ומתני פרקין אלמא מקדים הוא לעסוק בתור' דהיינו עשייה דמצוה מקמי מלכות שמים ולמה לא פירש דהקושי' אזל' ג"כ מהנחת תפילין דהיא נמי עשייה דמצוה קודם קבלת עול שמים:

ואחר הלימוד ראיתי שהגאון מהרש"א ז"ל הרגיש בקושיא זו וז"ל בפשיטות הוי ליה לרש"י לפרש דפריך מתפילין כו' וי"ל דמש"ה פי' כך משום דהא דקאמר וכ"ת בדלא מטי זמן ק"ש דלא בעי לתרוצי אלא הך דמתני לן פרקין ולא הא דמנח תפילין דאי לא מטי זמן ק"ש לא מטי נמי זמן תפילין כו' ע'"ש. ולכאורה נלע"ד תירץ זה דחוק דהא קיימינן במסקנא בגמ' דף ט' ע"ב אמר אביי לתפילין כאחרים דהיינו שיראה חבירו הרגיל ולא רגיל כהדין אכסניא וכו' ברחוק ד' אמות ויכירהו ולק"ש כוותיקין דאמר ר' יוחנן וותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה כו' נמצא מפורש בכאן דזמן תפילין הוא קודם זמן ק"ש וגם מבואר בהדיא ברמב"ם פ"ד מה' תפילין עיי"ש. וא"כ אפילו אי יפרש דהקושיא הוא מחמת הנחת תפילין שמנח קודם שקרא ק"ש אפ"ה מצי שפיר לתרוצי הך וכ"ת דלא מטי זמן ק"ש כנ"ל. וא"כ קושיא זו על רש"י ז' במקומ' עומדת כנ"ל. הו' קשה לי ביותר דה"ל להגמרא להקשות בל"ז הנך תרתי מילי דרב אהדדי דהכא הוי קרא ק"ש והדר מנח תפילין ורב חייא בר רב אמר משמיה דמנח תפילין ברישא והדר קרי ק"ש ולמה ליה לפרוך ברישא מהך מתניתא דהחופר כו' וקא שקלי וטרי בגמ' דרב כריב"ק ס"ל והדר פריך דרב אדרב הוי ליה לפרוך בל"ז ותמיה לי על הגאון מהרש"א ז"ל שפיר' דהקושיא שפריך מכל מקום קשיא פירושו דפריך, האיך ס"ל כריב"ק דסבר קבלת עול מלכות שמים תחלה ואח"כ עשייה דמצות והאמר רב חייא כו' נמצא דרב היה מקדים עשייה קודם לקריאה מי הוכרח אותו לפרש כך אימא דהקושיא היא מכל מקום קשיא דרב אדרב כנ"ל ואגב יתבאר ג"כ מה שיש לדקדק דקדוק קטן ברבינו אשרי שהקדים המאוחר בגמרא דבגמרא איתא הא דרב משי ידיה כו' ברישא והדר גריס ותני' אמר עולא כל הקורא ק"ש כו' ואמר ר' יוחנן הרוצה שיקבל עליו עול מלכות שמים שלימה יפנה ויטול ידיו ויקרא ק"ש ויתפלל וזו היא מלכות שמים שלימה. וברבינו אשר גריס איפכא הך דאמר עולא ודר' יוחנן ברישא והדר תני הך דרב משי ידיה כו':

ונלע"ד הקלושה לתרץ הכל בחדא מחתא ובדרך פשוט ובמה דאסיים אפתח דבלא זה לא היה יכול להקשות הך דרב אדרב ברישא קודם שפריך מהך דהחופר כו' דהוי אמינא דלא קשה מידי דהא איתא בגמרא דף ח' ע"ב תניא ר' שמעון בן יוחאי אומר פעמים שאדם קורא ק"ש שני פעמים בלילה אחת ויוצא בהן ידי חובתו אחת של יום ואחת של לילה דהואיל ואיכא אנשי דקיימא בהאי שעתא קרי לי' יום ויצא ידי חובתו של ק"ש של יום. ופירשו התוס' אבל באמת לענין תפילן וציצית מקרי לאחר שיעלה עמוד השחר לילה ופסקינן שם בגמרא א"ר יהוש' בן לוי הלכה כר' שמעון בן יוחאי:

וכן הוא ברבינו אשר דמותר לקרות ק"ש של לילה אפילו אחר שיעל' עמוד השחר אם היה אנוס ולא היה יכול לקרות בלילה וגם של יום אם אנוס הוא שצריך להחזיק בדרך או כיוצא בו שאי אפשר לו לקרות בזמנו מותר לקרות משיעלה עמוד השחר רק אם ארעו אונס שלא היה יכול לקרות ק"ש בלילה וגם צריך להחזיק בדרך לא מסתבר' שיקרא שניהם בבת אחת אחר שיעלה עמוד השחר כו' אע"פ שיכול לקרות של שחרית ושל ערבית לבדה אחר שיעלה, עמוד השחר כו':

ואם כן אפשר לומר דבל"ז לא היה יכול להקשות דרב אדרב דהייתי אומר דהא דרב משי ידיה וקרא ק"ש ומנח תפילין וצלי איירי שהיה אנוס דהיינו שהוצרך להחזיק בדרך או שאר דברים שלא היה יכול לקרות בזמנו והיה צריך להקדים אחר שיעלה עמוד השחר לקרות ק"ש ולכך קרא ק"ש ברישא ואח"כ כשהגיע זמן תפילין הניח אותם דלא היה יכול להניחן, קודם דלענין תפילין הוי לילה כדאיתא בתוס' כנ"ל אבל הא דאמר ר' חייא כו' דמנח תפילין ואח"כ קרא ק"ש איירי בלא אונס כלל רק לדינא כמו שנהג בכל הימים וא"כ ברישא מגיע הזמן של תפילין משיראה חבירו כו' כנ"ל וקרא ק"ש עם הנץ החמה כנ"ל. וא"כ לפ"ז מדוקדק שפיר מה שפירש רש"י ז"ל פעם אחת ראוהו שעשה כן כמו שכתבתי דהיה אנוס כנ"ל אבל לדינא ס"ל לרב דמניח תפילין ברישא ואח"כ קורא ק"ש כנ"ל אבל השתא מהך דהחופר פריך שפיר דהא קשה קושיא שניה שהבאתי לעיל למה ליה להביא הך רישא דהחופר רק הוה ליה להביא הך סיפא דהגיע זמן ק"ש עולה ונוטל ידיו ומניח תפילין וקורא ק"ש ומתפלל והיה קשה על רב היכא עביד הכי שקרא ק"ש ברישא והדר מנח תפילין ולמה ליה תו להביא הך רישא. אבל אפשר לומר דע"כ צריך להביא הך רישא דבל"ז לא הוי מצי להקשות מידי דהוי אמינא כנ"ל דרב איירי שהיה אנוס והיה קורא ק"ש כשלא הגיע זמנו עדיין רק תיכף משעלה עמוד השחר ועדיין אסור להניח תפילין ולכך הקדים ק"ש לתפילין וכו' אבל הכא איירי כדתני בסיפא הגיע זמן דהיינו נץ החמ' לכך תני הכא ומניח תפילין וקורא ק"ש ומתפלל ולא הוה פריך מידי: אבל השתא כשמביא הך רישא פריך שפיר בממה נפשך דהא התוספות מקשין בד"ה ומכל מצות האמורות בתורה וא"ת וכי ק"ש לא הוי בכלל מצות האמורות בתורה ותירצו דאי לא תני בהדיא ק"ש ה"א דדוקא הני דלית להו קביעות זמן אבל ק"ש דקביע ליה זמן ה"א דלא הואיל והזמן עובר קמ"ל. עכ"ל התוס':

והנה אני בער ולא אדע תירוצם ז"ל דלפי דבריהם תינח קריאת שמע דצריך לאשמעינן כנ"ל אבל תפלה ותפילין למה ליה לתנא לאשמעינן כלל דהא תפלה נמי קביע ליה זמן עד ארבע שעות זמן ק"ש שמעינן ותפילן זמנו כל היום ואיכללא בכלל דכל המצות האמורת בתורה ולמה ליה להתנא לאשמעינן כלל. אך אפשר לומר דבאמת לא היה צריך כלל לאשמעינן דאיכלל' כנ"ל. רק התנא אתי לאשמעינן אגב אורחיה סדרא אי אקרי אינש דקרי ק"ש משיעלה עמוד השחר יקרא קריאת שמע ברישא ויתפלל כדי שיסמוך גאולה לתפלה ואח"כ יניח תפילין כשיגיע זמנם דהא האי רישא דהחופר איירי בשלא הגיע זמנו דהא בסיפא אומר הגיע זמן ק"ש ומכלל דרישא כו' ואע"ג דהכא איירי בפטורי כדתני פטור מק"ש ומן התפלה ומן התפילין. עכ"ז יש לומר דמלתא אגב אורחיה קמ"ל בחיובא סדרי איך ינהוג כשיקרא ק"ש משיעלה עמוד השחר יקרא ק"ש ויתפלל ואח"כ יניח תפילין כנ"ל וא"כ נוכל לומר דהמקשן פריך בממה נפשך אי איירי, רב מאונס ולכך קרא ק"ש קודם הנחת תפילין אם כן קשה למה קרא ק"ש ומנח תפילין וצלי הוה ליה לקרות ק"ש ולהתפלל ואח"כ להניח תפילין ולמה הפסיק לתפילין להכניס עצמו בפלוגתא כדאיתא בתוספות והא תניא החופר כו' דאיירי נמי קודם זמן ק"ש כנ"ל וקא מסדר התנא פטור מק"ש ומן התפלה ומן התפילין ודוקא תפילין אחר תפלה כמו שהוכחתי לעיל מחמת קושית התוס' דלמה ליה לאשמעינן כלל תפלה ותפילין דהא איכללא בשאר מצות האמורות בתורה כנ"ל אלא על כרחך אתא לאשמעינן דדוקא תפילין אחר תפלה ואם כן למה הקדים רב תפילין לתפלה ואי אחר שהגיע זמן ק"ש איירי רב קשה למה רב קרא ק"ש קודם הנחת תפילין והתניא הגיע זמן ק"ש עולה ומניח תפילין וקורא ק"ש ומתפלל כנ"ל:

וא"כ אזלא הקושיא בממה נפשך ומשני רב כריב"ק ס"ל דאמר עול מלכות שמים תחלה ואח"כ עול מצות וא"כ אפשר לומר דרב שעשה כן משום דס"ל לדינא כך ולאו פעם אחת עשה כן רק תמיד היה נוהג כך שקרא ק"ש ואח"כ הניח תפילין:

ורש"י שפי' פעם אחת כו' הוא לפי ההוי אמינא בגמרא דרב איירי באונס אבל השתא דאפרכא מוקי שתמיד עשה כן:

ופירשתי כן כדי שלא תקשי על רש"י ז"ל דכי משני דרב כריב"ק ס"ל ותבין מעצמך ופריך הגמ' אימר דאמר ריב"ק להקדים קריאה לקריאה אבל קריאה לעשייה מי שמעת לי'. והכי פירושא דבאמת אין לחלק כי היכא דמקדמינן קריאה לקריאה כך מוקדמת קריאה אפילו לעשייה דהיינו אסור לעסוק בשום דבר מצוה אפילו לעסוק בתורה קודם שיקרא ק"ש ג"כ אסור כי האי דדף ה' מאבא בנימין שהיה מצטער על תפלתו שתהא סמוך למטתו כמש"ל וכמו שהוכחתי לעיל מגמ' זו דאין לחלק רק דהכי מקשה קריאה לעשייה זו של תפילין מי שמעית ליה הא כיון דאמר ריב"ק צריך לקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואח"כ עול מצות. ואנן תנינן הא דאמר עולא כו' ואמר רבי יוחנן הרוצה לקבל עול מלכות שמים שלימה יטול ידיו ויניח תפילין ויקרא ק"ש ויתפלל וא"כ אי אפשר שתקדים קריאה לעשייה זו של תפילין דבלא הנח' תפילין מעיקרא לא מקרי קבלת עול מלכות שמים כנ"ל, וא"כ קשה היכא עביד רב הכי וקרא ק"ש קודם שהניח תפילין. ואפשר לומר דלזה כיון הרב רבינו אשר במאי דמתני תיכף אחר דינא דר' יהושיע בן קרחה דאמר צריך לקבל עול מלכות שמים תחלה. ואח"כ עול מצות תני תיכף הך דאמר עולא ודרבי יוחנן הנ"ל שלא תטעה דריב"ק ס"ל דאסור להקדים שום עשיה מקמי קריאה דק"ש אפילו הנחת תפילין דעול מצות הוא בא הך דרבי יוחנן לפרושי זה דבוודאי עשייה זו דהנחת תפילין קודמת לקריאת ק"ש דבלא זה לא יקבל עול מלכות שמים כראוי כנ"ל וא"כ מוכח דלשאר עשייה אפילו מלעסוק בתורה קריאת ק"ש קודמת פי' דאסור ללמוד קודם שיקרא ק"ש ולכך פריך שפיר קושיא שניה ותו מי סבר לה כריב"ק דהא ריב"ק ס"ל דקריאה קודמת לכל עשייה אפילו מלעסוק בתורה חוץ מהנחת תפילין כו' והאמר ר' חייא בר רב אשי זמנין סגיאין הוי קאמינא קמיה דרב ומשי ידיה ומברך ומתני לן פרקין ומנח תפילין וקרי ק"ש וצלי וא"כ חזינן דמקדים הוא לעסוק בתורה דהיינו עשייה דמצוה מקמי מלכות שמים וא"כ רב לא מצי סבר כריב"ק וא"כ קשה עליו קושיא ראשונה דממה נפשך דלעיל כמו שכתבתי לעיל וגם קושיא דמכל מקום קשיא דרב אדרב דהא רב על כרחך לא מצי איירי מאונס כלל דא"כ תיקשי ליה מהחופר כנ"ל אם כן קשה דרב אדרב דהכא הקדים ק"ש לתפילין ובסהדותא דרבי חייא דרב הקדים תפילין לק"ש וקשיא אהדדי והקושיא דמכל מקום קשיא לא מצי אזלא. כמו שפירש מהרש"א ז"ל מהנחת תפילין דלא מצי למסבר כריב"ק מדהקדים עשייה דמצות תפילן מקמי קבלת עול מלכות שמים ורי"בק לא ס"ל הכי דהא אי אפשר לומר כן וכמו שכתבתי לעיל דגם ריב"ק ס"ל דהנחת תפילין היא קודמ' דבלא זה לא קרי עול מלכו' שמים שלימה ואם כן על כרחך קושיא מ"מ קשי' כפשוטו דרב אדר' אהדדי ומשני שלוחא הוא דעיוות כו' ע"ש וא"כ לפי מה שכתבתי לעיל מתורצים הנך קושייתא וצדקו דברי רש"י ז'"ל ודברי הרב רבינו אשר ז"ל כל זה העלתי בלימוד השיעור בעזרת הבורא ית"ש לפענ"ד הקלושה וק"ל ופשוטים המה:

דף ל.

שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ע"ש עם חשיכה עשרתם ערבתם הדליקו את הנר ופירש"י עשרתם פירות לסעודת שבת ערבתם עירובי תחומין וחצירות כו':

ספק חשיכה ספק אינו חשיכה אין מעשרין את הוודאי ואין מטבילין את הכלים ואין מדליקין את הנרות אבל מעושרין את הדמאי ומערבין וטומנין את החמין:

גמרא מנה"מ אריב"ל אמר קרא וידעת כי שלום. אהלך ופקדת נוך ולא תחטא ופירוש הרא"ש דמהכא שמענו וידעת כי שלו' אהלך זה הדלקת הנר שלום בית ופקדת נוך זו עירובי חצירות תיקון הנוה. ולא תחטא תיקון המעשרות. ע"ש:

ובגמ' הא גופיה קשיא אמרת ג' דברים כו' עם חשיכה אין ספק חשיכה לא והד' תני ספק חשיכה מערב אמר רבי אבא כאן בעירובי תחומין כאן בעירובי חצירות:

פירש"י בעירובי תחומין תיקון מעליא דאסמכינהו רבנן תחומין אקרא כו' אבל עירובי חצירות חומר' בעלמא הוא ולא מקרי שבות מעליא. וספיקא דבה"שמ שפיר דמי ובתוס' ד"ה לא קשיא כו' נראה לר"ת דלא כפי' הקונט' דבעירובי חצירות מחמרינן טפי דאין מערבין אלא בפת אבל בעירובי תחומין מערבין בכל דבר כו' ע"ש. והקשה מהר"מ ז"ל על האשר"י דפי' המתניתין ופקדת נוך זה ערובי חצירות הא במסקנא דגמרא על קושיות הגמ' הא גופא קשיא כו' ומשני כאן בעירובי תחומין כו' נמצא דרישא דמתניתין היא דעשרתם ערבתם איירי בעירובי תחומין וסיפא בעירובי חצירות והוא ז"ל פירש ופקדת נוך זה עירובי חצירות עיין שם במהר"ם ז"ל וביותר קשה על פי' רש"י קושיות מהר"מ ז"ל שפי' על ערבתם עירובי תחומין וחצירות הא רש"י ז"ל גופיה פירש על הך תירוצא דבגמרא כאן בעירובי תחומין כו' דקאי ארישא דמתניתין דבשלמא על הרב ר"ת נוכל לומר דאפשר דס"ל דעירובי חצירות חמירי טפי שמערבין בפת דבגמרא תנא סתמא כאן בע"ת כאן בע"ח ונוכל לפרש כמו שארצה א"כ י"ל דמפרש כר"ת אבל על רש"י קשה דהוא ז"ל בעצמו מפרש דעירובי תחומין חמירא טפי ואם כן ע"כ רישא דמתני' דתני דצריך לערב דוקא עם חשיכה ובהש"מ אסור לערב ע"כ איירי בע"ת והך קושית הגמרא מנא הני מילי אזיל ארישא דמתניתין, וא"כ קשה למה פירש על ערבתם עירובי תחומין וחצירות. אך נוכל לתרץ על קושיות מהר"ם ז"ל כמו שתירץ הגאון בעל הטורי זהב על הטור שהקשה גם כן קושיא זו על הטור במגיני ארץ ע"ש אך דלתירוצו יקשה קושיות מהר"מ ז"ל שם שהקשה על הגמרא כמו שאכתוב בסמוך בעזה"י דתוכן תירוצו של הטורי זהב הוא דאסור לכתחלה. להכניס עצמו בספק חשיכה אף דיכול אח"כ לערב אם כן קשה קו' מהר"ם מאי פריך הגמרא הא גופא קשיא עם חשיכה אין ספק חשיכה לא והדר תני מערב דלמא ה"פ דמתניתין דלכתחלה צריך לערב דווקא עם חשיכה דאסור להכניס עצמו בספק אבל באמת אם לא עירב עם חשיכה מותר לערב בספק חשיכה. ונלע"ד לתרץ רק מקודם אתרץ מה שהקשיתי על הגמ' דהא לכאורה תמוה ביותר דלפי הוי אמינא דמקשו דהך עם חשיכה הוא דוקא ואח"כ אסור לערב ולעשר קשה מאי דתני אח"כ ספק חשיכה אין מעשרין את הודאי כו' ואין מדליקין את הנרות הוא לכאורה מיותר דהא מריש' שמעינן לה דתנא שלשה דברים צריך אדם לומר עם חשיכה עשרתם ערבתם הדליקו את הנר דמשמע דוקא עם חשיכה אבל אח"כ אסור לערב כמו הוי אמינא דהמקשה והוא תמוה. אך אפשר לתרץ דהנה איתא בטור א"ח וז"ל כל דבר שהוא משום שבות מותר בין השמשות לצורך מצוה כגון ליטול עירובו המונח בכרמלית או לעלות אחריו באילן כו':

או שהיה טרוד והוצרך לעשר פירות בין השמשות ופי' הב"י המוצא דין של הטור דכל דבר שהוא משום שבות מותר לצורך מצוה דתני במתניתין נתנו לעירובו באילן למטה מעשרה טפחים. עירובו עירוב ומקשה בגמ' הא משתמש באילן ומשני רבי היא דאמר כל שהו' משום שבות לא גזרי בהו רבנן בין השמשות אך מנ"ל דדווק' לצורך מצוה הוא משום דרבי אמר למלתיה על הך מתניתין דע"ת ואנן קיי"ל דאין מערבין ע"ת אלא לדבר מצוה:

וכתב עוד הב"י ודברי רבינו סתומים ביותר במאי שכתב או שהיה טרוד והוצרך לעשר פירות בהש"מ באיזה פירות איירי אי בוודאי קשה הא במתניתין תני ספק חשיכה אין מעשרין את הוודאי ואי בדמאי מאי אריא טרוד אפילו בלא טרוד נמי מותר לעשר דהא מתניתין סתמא קתני אבל מעשרין את הדמאי. ע"כ לא במעשר לצורך שבת עסקינן ולא הוי ליה למשרי לעשר אפילו דמאי אם לא בפני הדוחק אבל לצורך השבת אפילו ודאי הוי שרי לעשר דוודאי כל לצורך השבת מצוה היא כו' עיין שם. ולי הקטן נלע"ד להוכיח כפי' הבית יוסף דע"כ איירי שלא לצורך השבת דהא לכאורה יש לדקדק במאי דתני ספק חשיכה אין מעשרין כו' ואין מדליקין את הנרות ולמה לא חזר ותני ואין מערבין עירובי תחומין אע"ג. דתני לעיל ערבתם הא גם מעשר והדלקת הנר גם כן קתני וכופל אלא ע"כ צ"ל דאיירי שלא לצורך השבת ולכך אין מעשרין דליכא בעישורו שום מצוה אם כן ע"כ לא מצי למתני אין מערבין בהך בבא כיון דקיימא לן דאין מערבין ע"ת. אלא לדבר מצוה ולדבר מצוה שרי לערב אף בין השמשות כסברת הבית יוסף. ואין להקשות הא ברישא דמתניתין על עשרתם. פירש"י לסעודת השבת שהוא מצוה ואעפ"כ משמע דווקא עם חשיכה אין אבל בה"ש לא אף על גב דהיא לצורך מצוה ואם כן איך תסלק אדעתיה לפרש דספק חשיכה אין מעשרין הוודאי פירושו שלא לצורך השבת הא כל שכן הוא מה לצורך השבת אסור בהש"מ מכ"ש שלא לצורך השבת דאסור ואם כן קשה למה לי הך סיפא. על זה נוכל לומר דאף על גב דלגופא לא איצטריך כלל אפילו הכי לדיוקא דמעשרין הדמאי נקט ליה דאי לא הוי תני הך דאין מעשרין את הוודאי בספק חשיכה הוי מפרשינן הך אבל מעשרין את הדמאי הפוכא דרישא דאיירי לסעודת השבת כמו שפירש"י דבוודאי אסור לעשר בהש"מ אבל דמאי מותר לעשר לצורך השבת אבל שלא לצורך השבת ה"א דאף דמאי אסור לעשר בין השמשות לכך הוצרך לשנות הך דאין מעשרין את הוודאי כו' וא"כ קשה קושיא שהבאתי לעיל דכל הנ"ל הוא משנה שאינה צריכה דמרישא שמעינן לה ומחמת קושיא זו הוצרך לומר כפי' הב"י דאיירי הך סיפא שלא לצורך השבת דליכא משום מצוה ולכך בוודאי אסור לעשר והוי הך אבל מעשרין הדמאי פירושו והיפוכו של הך דאין מעשרין דאף שלא לצורך השבת מותר לעשר דמאי בין השמשות אך כל זה הוא דוקא באם נאמר דפירושו דעם חשיכה לבד משמע לאסו' אח"כ כסברת המקשה וא"כ הוי הך דאין מעשרין הוודאי משנה שאינה צריכה וע"כ צ"ל דאיירי אפילו שלא לצורך השבת אבל אם נאמר דפירושו דעם חשיכה לא משמע כלל לאסור אח"כ רק לאזהרה שלא יכניס עצמו בספק לכתחלה וא"כ הוא דאח"כ יכול ג"כ לעשר ולערב לכך צריך הך דאין מעשרין לגופא להורות דאח"כ אסור לעשר ולפרש פירושו של עשרתם דאף לצורך שבת אסור לעשר וא"כ הוי אבל מעשרין דוקא לצורך מצוה ובמה יוודע איפו פירושו. ונלע"ד להוכיח פירושי דהנה הגאון בעל התי"ט הקשה אפירש"י על הך דאין מעשרין את הוודאי אע"ג דאינו אלא משום שבות דהא הגבהת תרומה ומעשרות הוא משום שבות קסבר האי תנא דגזרו אשבות בין השמשות והקשה הוא ז"ל דמשמע מפירש"י שכתב קסבר האי תנא כו' דלית הלכתא כוותי' דהאי תנא הא בכולי פרקין קתני גבי פלוגתא ב"ש וב"ה ובכולן ב"ה מתירין עם השמש והלכתא כב"ה הוא וא"כ אף דהתם איירי משום שבות ע"כ צ"ל דס"ל לב"ה דגזרו אשבות בה"ש וא"כ הוי הלכתא הכי ואמאי קאמר קסבר האי תנא כו' ותירץ התי"ט תירוצא של הב"י דבאמת הך הקיי"ל דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה"ש הוא דוקא לצורך מצוה אבל שלא לצורך מצוה גזרו על השבות בה"ש אליבא דכ"ע וא"כ הך דפרקן קמא איירי שלא לצורך מצוה ולהכי ס"ל לב"ה דוקא עם השמש דהוא אליבא דהלכתא ככ"ע אך הכא לרש"י מתניתן קשיתי' דתני סתמא אין מעשרין הודאי דמשמע אף לצורך מצוה ואנן קי"ל דבמצוה לא גזרו עליו בה"ש ולכך צריך רש"י ז"ל לפרש קסבר האי תנא דגזרו על השבות אף לצורך מצוה ובאמת הוא דלא כהלכתא וא"כ לפ"ז ע"כ מוכח דהך דאין מעשרין את הוודאי הוא פירושו של עשרתם דעם חשיכה אינו אלא לזריזות שלא יכניס א"ע בספק ולכך אתי הך סיפא לגלויי ארישא דאם נאמר דעם חשיכה לבד משמע לאסור אח"כ כסברת המקשה א"כ ע"כ הך סיפא דאין מעשרין את הוודאי הוא משנה שא"ב וא"כ ע"כ צ"ל דאיירי בפירות שלא לצורך השבת וא"כ קשה כיון דהך דאין מעשרין איירי שלא לצורך השבת דליכא בעישורו שום. מצוה מאי פירש"י קסבר האי תנא דגזרו על השבות בה"ש הא אליבא דכ"ע גזרו על השבות שלא לצורך מצוה וכמו שפי' התי"ט ז"ל. ותו קשה על פירש"י דהא עיקר חסר מן הספר דהא לפי תירוצו של התי"ט קאי האי קסבר האי תנא דגזרו על השבות בה"ש אף לצורך מצוה:

ורש"י פי' סתמא דגזרו על השבות בה"ש ובהא כ"ע ס"ל שלא לצורך מצוה גזרו בה"ש והוי לרש"י ז"ל לפרש דאף לצורך מצוה אלא ע"כ צ"ל דהך דאין מעשרין את הוודאי הוא פירוש של עשרתם ואתי לגלויי רישא דפירש לאסור וכו' ועל עשרתם פירש"י לסעודת שבת דהוא לצורך מצוה ובסיפא סמיך אדלעיל וא"כ קאי האי תנא דגזרו אף לצורך מצוה אמה שכתב לעיל נמצא מוכח ע"כ דהך דאין מעשרין הוא פירוש של עשרתם וא"כ הוא משנה צריכה לגופא ואיירי דווקא לצורך מצוה ובזה יתורץ קושית מהר"מ ז"ל שהקשה דלמא הכי פירושא דהגמרא דלכתחלה צריך לערב דוקא עם חשיכה אבל באמת אם לא עירב מותר לערב אף בספק חשיכה דהא לפי מה שכתבתי לעיל ע"כ מוכח דאסור לערב אח"כ מהך דאין מעשרין את הוודאי דאתי לגלויי ארישא דפירוש לאסור אח"כ:

וא"כ מקשה הגמר' שפיר דקתני אח"כ ספק חשיכה מערב:

ומשני כאן בעירובי תחומין וכאן בעירובי חצירות דבע"ת אסור לערב אח"כ ובע"ח מותר גם בספק חשיכה:

אך צריך להבין איך נוכל לפרש דבעירובי חצירות מותר לערב הא בע"ח ליכא בהנחתו מצוה כדאית' ברמב"ם פכ"ד מה' שבת או שהיה טרוד כו' ופירש הכ"מ דלמד כן מדתנן ספק חשיכה מערבין ע"ח ואין בהנחתן מצוה עכ"ל ע"ש וא"כ כיון דאמרינן בע"ת לערב אח"כ אסור בספק חשיכה אף דיש בהנחתן מצוה היכי תיסק אדעתיה להתיר בע"ח לערב אח"כ דליכא מצוה בהנחתן ואפשר לומר דהנה איתא בטור א"ח סי' תט"ו כתב הרמב"ם ז"ל ואם ערב לדבר הרשות הוה עירוב ובה"ג כתב שאינו עירוב וכתב הב"י וז"ל כתב הרב המגיד שכן דעת הרמב"ם. אבל רש"י והרש"בא ס"ל כדעת הבה"ג מיהו כתבו דהיינו דוקא במערב בפת אבל במערב ברגליו קונה שביתה אפילו לדבר הרשות עכ"ל וכתב הב"י ונ"ל שאפילו לכתחלה יכול לערב ברגליו לדבר הרשות ולא אמרו שאין מערבין ע"ת אלא לדבר מצוה אלא כשמערב בפת דליתא מדינא אלא להקל על העשיר כדתנן בפ' מי שהוציאו במתניתן ולא אמרו לערב כו'. וא"כ כשאינו לדבר מצוה לא רצו להקל. הרי לפנינו דכשמערב ברגליו מותר לערב לכתחלה אף לדבר הרשות וכשמערב לדבר הרשות ע"כ אסור לערב בספק חשיכה אי אמרת בשלמא דבעירובי תחומין מדאורייתא ואיכא תיקון מעליא וא"כ כיון דמתניתין איירי סתמא ע"כ לא נוכל לפרש בעירובי תחומין מותר לערב בספק חשיכ' דהא כשמערב בפת הוא איסור דאורייתא ויבא להתיר האיסור דאורייתא אבל בע"ח ליכא תיקון מעליא רק מדרבנן לכך מותר לערב אף בספק חשיכה. ולכך פירש"י הך פירוש דע"ת אסור לערב אח"כ ובע"ח מותר לערב דהא בגמ' סתמא כתוב אך משום דרש"י אזיל לטעמיה דס"ל כבה"ג ומחלק בין עירב בפת למערב ברגליו וא"כ ע"כ צריך לפרש דבע"ת איירי הך רישא דאסור לערב אע"ג דכשמערב בפת צריך לערב דוקא לדבר מצוה וא"כ היה מותר לערב אף בספק חשיכה מ"מ לא פלוג ולא מצי התנא למתני ולהתיר סתמא אבל בע"ח ליכא תיקון מעליא לכך מותר בכל גווני לערב אח"כ בספק חשיכה ובזה יתורץ בעזה"י מה שהקשה הגאון בעל התי"ט כיון דאנן לא קיי"ל כהך מ"ד דס"ל דגזרי על השבות בה"ש אף לצורך מצוה וא"כ לדינא היה מותר לערב לדבר מצוה, אף בספק חשיכה וכל הפוסקים פוסקים להך מתני' דאסור לערב ע"ת בספק חשיכה קשה הלכתא אהלכתא כיון דקי"ל אין מערבין ע"ת אלא לדבר מצוה כו' אבל לפי מה שכתבתי לעיל ניחא דלא יוכל לפסוק להתיר לערב ע"ת בספק חשיכה דנפק מניה חורבא כשיערב ברגליו יתיר ג"כ לערב בספק חשיכה אף לדבר הרשות: וגם יתורץ בעזה"י מה שהקשיתי לעיל למה לא חזר וקתני בספק חשיכה אין מערבין ע"ת כמו דתני אינך אבל לפמש"ל יתורץ בעה"י היטב ודו"ק כי לא רציתי להאריך ולפרש הכל באר היטב:

אך קשה דלפי זה כיון דמדינא ע"כ צריך לערב ברגליו רק כדי להקל על העשיר התירו לערב בפת וא"כ הוא קולא במה שמערב בפת וא"כ קשה על ר"ת שהביא בתוס' בד"ה לא קשיא ומעיקרא היה מפרש ר"ת דערובי חצירות חמירי טפי שאין מערבין אלא בפת אבל ע"ת מערבין בכל דבר חוץ מן המים ומלח וא"כ כיון דהך שמערבין בפת גופי' קולא הוא שהקילו על העשיר אבל מדינא צריך לערב ברגליו וא"כ מדינא חמור ע"ת מע"ח דבע"ח עיקר תקנתא לא היה רק בפת אך אפשר לומר אע"ג דבאמת מעיקרא דדינא חמיר ע"ת מע"ח אבל לאחר שהקילו על העשיר מותר אח"כ לערב בכל דבר חוץ מן המים ומלח ובע"ח אין מערבין אף לבסוף אלא בפת וא"כ במסקנא חמיר ע"ח טפי מע"ת וא"כ פירשו התו' שפיר לפירוש ר"ת כמו שאכתוב לקמן דרש"י אזיל לטעמי' וגם ר"ת אזיל לטעמי' דמחולקין בגוף הדין אם שוה ע"ת לע"ח אם לאו דהנה איתא במס' עירובין ר"פ בכל מערבין כו' חוץ מן המים ומלח ומחולקין רש"י ותו' דרש"י פי' בכל מערבין ע"ת וע"ח ותו' חולקים שם ע"ש ותו איתא הך מתניתן בפ' חלון דף פ"א ע"א בכל מערבין ומשתתפין חוץ כו' דברי ר"א ר' יהושוע אומר ככר הוא עירוב אפי' מאפה סאה והיא פרוסה אין מערבין בה ככר כאיסר והוא שלם מערבין בה תנינא חדא זימנא כו' ומשני אמר רבה לאפוקי מדר' יהושוע דאמר ככר אין מידי אחרינא לא קמ"ל בכל כו' פירש"י אפי' יין ופירות ואי מהאי ה"א התם הוא. בע"ת עסקינן והתם מודה ר' יהושוע דליכא משום איבה כו' אבל בע"ח אימא לא קמ"ל כו' אותבי' אביי בכל. מערבין ע"ח ובכל משתתפין שתופי מבואות ולא אמרו לערב בפת אלא בחצר מאן שמעת ליה דאמר פת אין מידי אחרינא לא ר' יהושוע וקתני בכל ופירש"י בכל מערבין ערובי חצירות גרסינן כו' ע"ש:

ולא אמרו לערב בפת ובכל דרישא ה"פ בכל מיני פת מערבין ע"ח כו' ע"ש וקתני בכל וא"כ מתניתן נמי ממאי דבכל דתני אכל מילי קאמר ולאפוקי מדר' יהושוע דלמא בכל דקתני אפת קאי ובברייתא ה"ק בכל מיני פת מערבין ומנ"ל למימר דאתי לאפוקי מדר' יהושוע עכ"ל רש"י ומשני אלא אמר רבה בר בר חנה לאפוקי מדר"י דאמר שלימה אין פרוס' לא קמ"ל בכל והקשה המהרש"א וז"ל צ"ע לפי מאי דקמשני לאפוקי מדר' יהושיע דאמר שלימה אין כו' דהדרי קשיא אדוכתי' כיון דע"כ בכל מערבין דברייתא לא מתפרשי לאפוקי מדר' יהושוע אלא אמרינן דפי' דבכל הוא דבכל מיני פת מערבין א"כ קשה מתניתן נמי ממאי דבכל דקתני אפרוסה קאמר ולאפוקי מדר"י דלמא אפת קאי דבכל מיני פת מערבין בחצירות וקאי בקושיא. איברא לפענ"ד הקלושה בער אני ולא אבין דהא ע"כ מה דהוצרך לומר לאפוקי מדר"י הוא משום דקשיא ליה להגמרא תנינא חדא זימנא אע"כ אתי לאשמעינן לאפוקי מדר"י וא"כ גם לפי המסקנא דמסיק דפירוש דבכל דמתני' הוא כברייתא דבכל מיני פת מערבין וא"כ גם בריש פ"ג דקתני ג"כ בכל מערבין ופי' ג"כ כמתני' וכברייתא דהכא דמהיכי תיתי לחלק וא"כ קשה תנינא אע"כ צ"ל לאפוקי מדר"י א"כ קושית המהרש"א מתורץ היטב בעזה"י לפענ"ד היוצא לנו מזה דלשיטת רש"י דגריס בכל מערבין עירובי חצירות בברייתא והדר תני ולא אמרו לערב בפת וקשיין אהדדי וצ"ל דה"פ בכל מיני פת מערבין וא"כ מפרשינן ג"כ הני תרי מתני' הכי בכל מערבין בכל מיני פת נמצא מוכח רש"י ז"ל בשניהם בע"ת ובע"ח מערבין דוקא בפת י"ל לאפוקי מדר"י דאמר פרוסה לא וקמ"ל דאף בפרוסה נמי מערבין אבל פת בעי אבל שיטת ר"ת דגרס בברייתא בכל מערבין ע"ת ומשתתפין שתופי מבואות והשתא אתי שפיר הך ולא אמרו לערב בפת אלא בחצר משום דבע"ת מערבין בכל דבר כדאי' בתוס' ד"ה איתבי' אביי בכל מערבין ע"ת כך הגירסא וכן גרס ר"ת פירש הרבינו אשרי כולה סוגיא ע"ש דפי' דפליג ר' יהושוע אתרווייהו ואמר פת אין מידי אחרינן אלא ואתי לאפוקי כו' ופריך הגמרא איתביה אביי על מה שאמר שסבר ר' יהושוע דאפי' בע"ת מערבין דוקא בפת הא דקתני בכל מערבין ע"ת כו' ע"ש וקתני גבי תחומין בכל דבר לר' יהושוע אלא לאפוקי מדר' יהושוע והאי בכל מערבין ה"ק בכל מיני פת מערבין בין בשלימין בין בחסרין והשתא מיירי מתניתן דוקא בחצירות דאיירי בהו לעיל ופליג אר' יהושוע כו' כך נלע"ד הקלושה לתרץ הכלי בטוב טעם ודעת ודו"ק נמצא מפורש לרש"י ז"ל ס"ל דבאמת גם עכשיו צריך ג"כ בע"ת לערב בפת וא"כ יהיה ע"ת חמיר טפי מעיקרא דדינא שצריך לערב ברגליו וגם עכשיו כשהקילו על העשיר שוים הם ולכך פירש כך דרישא איירי בע"ת דאסור לערב כמש"ל אבל לפי' ר"ת לאחר שהקילו על העשיר מותר לערב בכל דבר חוץ ממים ומלח וא"כ ע"ח חמיר טפי מע"ת לפי האמת וא"כ שפיר רצה לפרש בהיפך וק"ל במדרש פ' שלח יודע היה משה שמקושש במיתה שנאמ' מחלליה מות יומת אבל לא היה יודע באיזה מיתה כו' ראיתי קושיא בס' ליקוטי שושנים דאיתא בגמרא דף ע' ע"א חילוק מלאכות מנ"ל אמר שמואל שנאמר מחלליה מות יומת התורה רבתה מיתות הרבה על חילול א' ופריך האי במזיד כתיב ומשני אם אינו ענין למזיד דכתיב כל העושה מלאכה יומת תנוה ענין לשוגג ומאי יומת בממון מקש' התוס' הא לפי המסקנא מסיק דמחלליה מות יומת אתי לשוגג באם אינו ענין וא"כ הוה ליה להמדרש לאתוי הך קרא דכל העושה מלאכה דכתיב במזיד כדיליף בגמרא ע"ש ונלע"ד לתרץ בהקדם איזו דקדוקים:

הא' דמהיכא יליף חילוק מלאכות ע"כ מדכתיב מות יומת כפל אמרינן התורה רבתה מיתות הרבה אם בשוגג אמרינן חטאות הרבה ומאי יומת בממון א"כ קשה מאי משני הגמרא אם אינו ענין למזיד דכתיב כל העושה מלאכה יומת תנוהו ענין לשוגג הא מכל העושה מלאכה לא שמעינן חילוק מלאכות וא"כ איצטרך מחלליה מות יומת להורות חילוק מלאכות במזיד וא"כ מנ"ל חילוק מלאכות בשוגג דהא ע"כ ליתא להגמרא הך סברא דאטו בתרי קטלא קטלית לי' כדמקשה התוס' לימא הך אא"ע למזיד ע"ש בתו'.. הב' לפי תירץ התוס' על הך קושיא דלימא אא"ע למזיד דאטו בתר קטלא קטלית ליה וז"ל וי"ל דאי לאו קרא אחרינא הוי מוקמינן לקרא דמחלליה במזיד ומות יומת דבר' תורה כלשון ב"א. אבל השתא דלא אצטרך למזיד מוקמי לי' ע"כ בשוגג ולחייב קרבן אכל א' וא' כיון שיש לו סברא להתוס' דמות יומת דברי תורה כלשון ב"א אכ"ק מנ"ל באמת להגמרא לדרוש מהפסוק הנ"ל חילוק מלאכות ממשמעותא דכפל דלמא דברה תורה כלשון ב"א ולא אתי להורות רק שיחייב בשוגג חטאת אחת ונ"ל לתרץ הכל בחדא מחתא דאיתא בגמר' בכמה מקומות כתיב תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה וסמיך ליה וכי תשגו ולא תעשו וגו' וכתיב והנפש אשר תעשה ביד רמה הוקשה כל התורה לע"ז מה להלן דבר שחייבין על זדונו כרת חייבין על שגגתו חטאת אף כל דבר שחייבין על זדונו כרת חייבין על שגגתו חטאת והנה ידוע דכרת אתי בלא התראה ומיתה בהתראה והשתא יתורץ דע"כ לא מצי למימר דמות יומת ד"ת כל' ב"א וא"כ לא אתיא קרא דמחללי' להורו' רק דבשוגג חטאת אחת על כולן אם עשאן בשוגג דעל מזיד לא אצטרך דהא כתיב קרא דכל העושה כו' אכ"ק למה לי כלל הך קרא דמחלליה וגו' לא לכתוב רק חד קרא.

דכל העושה על מזיד להורות שחייב מיתה וע"כ ידעינן ג"כ שחייב חטאת אחת אם עשה כל הל"ט מלאכות בשוגג כנ"ל דדבר שחייבין על זדונו כרת חי בין על שגגתו חטאת אלא ע"כ צ"ל דקרא דמחלליה אתי להורות שיהא חייב חטאת על כל אחת ממשמעותי דמות יומת כו' והשתא דקיימינן דחייב חטאת על כל אחת ואח' א"כ ממילא מוכח שפיר דגם במזיד חייבין מיתה על כל אחת ואחת וא"כ לא אצטרך קרא דמחלליה על מזיד על חילוק מלאכות דממילא מוכח וא"כ מתורצים שפיר. הנך דקדוקים והקושיא ג"כ דהא לפי סברתי הנ"ל לא מוכח מקרא דכל העוש' מלאכ' על חילוק מלאכות שיהא חייב על כל אחת ואחת רק דה"א שחייב אחת דוקא על כל הל"ט מלאכות רק משום דכתיב מחלליה מות יומת להורות על חילק מלאכת כנ"ל ומקושש לא עשה רק מלאכ' אחת כל חד לפי סברתו או מעבי' ד"א ברה"ר או תולש כו' א"כ לפ"ז ע"כ צריך המדרש להביא הך קרא דמחלליה ולא קרא דכל העושה בו מלאכה כנ"ל ודו"ק כל זה אמינא לתרץ הקושיא של הספר לקוטי שושנים כנ"ל אבל לפענ"ד מעיקרא דדינא פירכא דאיתא בגמרא דכתובו' המבשל בשב' ר' מאיר אומר בשוגג יאכל כו' ר"י הסנדלר אומר בשוגג יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו במזיד לא יאכל לא הוא ולא אחרים כו' ע"ש ופריך מ"ט דר"י הסנדלר: דאמר קרא ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם מה קודש אסור בהנאה וכו' אי הכי שוגג נמי ומשני אמר קרא מחלליה מות יומת במזיד אמרתי לך ולא בשוגג ע"ש:

נמצא מפור' לפנינו דקרא דמחללי' מות יומת קאי אמזיד ואם כן פליג רבי יוחנן הנ"ל אשמואל ויליף חילוק מלאכות מקרא אחרינא או כרבי יוסי מלא תבערו כו' עיי"ש אם כן קשה לי על החכם הזה שהקשה בס' הנ"ל על המדרש הנ"ל משמואל דדריש מקרא דמחלליה באא"ע למזיד כו' מה ראה החכם הנ"ל במדרש הנ"ל. שהמדרש יסבור כשמואל דלמא אליבא דר"י הסנדלר הנ"ל אזלי ליה שיטתו דהמדרש דהתם מפורש בוודאי דקרא דמחלליה קאי אמזיד, אף על גב דאפשר לתרץ השני מ"ד הנ"ל כמש"ל בתירוצי כיון דבלא קרא דמחלליה לא מוכח מידי מקרא דכל העושה בו. מלאכה כו' וא"כ כיון דעיקר הלימוד למזיד אתא מקרא דמחלליה לכך מביא ר"י הנ"ל בכתובות קרא דמחלליה במזיד אמרתי לך כו' עיי"ש בתירוצי לעיל ואם כן שכל אפין שווין המאן דאמרים עם המדרש. אבל אי קשיא הא קשיא דעל כרחך המדרש לא מצי סבר כשמואל דהנה איתא בהזורק דף צ"ו ע"ב ולרבי אלעזר דמחייב אתולדה במקום אב כו' זורק ד' אמות ברה"ר מנ"ל דמחייב אמר רב חסדא כו' ע"ש ותו מעביר ד' אמות ברשות הרבים מנ"ל דמחייב אלא כל ד' אמות ברה"ר גמרא גמירא לה ותו איתא שם אמר רב יהודא אמר שמואל מקושש מעביר ד' אמות ברה"ר הוי במתניתא תנא כו' נמצא לפנינו שמעביר ד' אמות ברה"ר אינו מפורש בקרא. שיהא חייבים עליה רק שהוא הלכה למשה מסיני שיהא חייבים עליה ושמואל סבירא ליה שמקושש מעביר ד' אמות ברה"ר הוי ונמצא עבר מקושש מלאכה שאינה מפורשת בקרא רק הלכה למשה מסיני וכנ"ל ואם כן ע"כ המדרש לא מצי סבר כשמואל דבמדרש איתא יודע היה משה שמקושש במיתה שנאמר מחלליה מות יומת כו' ואי כשמואל קשה הא מקושש שמעביר ד' א' ברה"ר הוה ולא מכללא בפירושו דקרא דמחלליה רק דהלמ"מ הוא שיהא חייבים עליה. וא"כ הכי ה"ל להמדרש לומר יודע היה משה שמקושש במיתה שנאמרה לו מפי הגבורה בסיני אך שלא היה יודע באיזה מיתה כו' אלא ע"כ דהמדרש לא סבירא ליה כשמואל הנ"ל ודוק היטב כי נכון הוא:

תוכן העניינים

ירח האיתנים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה