אור ברסלב
ים של שלמה על קידושין פרק ב › סימן כה

ים של שלמה על קידושין· רבי שלמה לוריא [המהרש"ל]

פרק ב · סימן כה

סימן כד

ת"ר אין לוקחין בהמה במעות מעשר שני חוץ לירושלים ופרש"י דכתיב וצרת הכסף בידך ועוד שמא תכחיש בטורח הדרך. אבל ר"י פי' הטעם גזירה שמא יגדל עדרים עדרים וה"נ אמרינן בפ' לולב הגזול דקאמר התם מעות מעשר שני מתחללין על בהמה חיה ועוף בין חיין בין שחוטין דברי ר"מ וחכמים אומרים על שחוטין מתחללין על חיין אין מתחללין ומסיק מחלוקת בזכרי' אבל בנקבות ד"ה אין מתחללין על חיין שמא יגדל מהן עדרים ובזכרים פליגי אי גזרינן זכרים אטו נקיבות או לא דר"מ לא גזר ורבנן גזרי והא דקאמר אין לוקחין גזירה זכרים אטו נקיבות עכ"ל. ואם לקח בשוגג יחזרו דמים למקומם פי' רש"י כופין המוכר להחזי' הדמים דמקח טעות הוא שאלו ידע שהן מעות מעשר לא היה לוקחה דטריחא ליה מילתא להוליכה לירושלים ובמעות הוה ניחא לי' לאמטוייה. במזיד תעלה ותאכל במקום בירושלים. והקשו התוס' כמאן אתיא הך בריית' אי כרבנן הא אמרי אין מתחללין אפי' דיעבד ואי כר"מ אפי' לכתחלה מחללין דהכא איתא בהדיא במסכ' שבועות והא דנקט מתחללין במילתיה לאשמועי' דכוותייהו דרבנן דאפי' דיעב' אין מתחללין ותירץ ר"י דאתיא כרבנן ומיירי הכא בתמימה דחזיא לשלמים ולכך מתחללין בדיעבד ויביא אותה לירושלים ויאכלם בתורת שלמים והתם מיירי בבעלת מים דלא חזיא לשלמים ולכך אין מתחללין בדיעבד גזירה שמא יגדל עדרים עדרים עכ"ל אמר ר' יודא הא דבמזיד תעלה ותאכל במתכוון ולקחן תחלה לשם שלמים אבל במתכוון להוציא מעות מעשר שני לחולין בין שוגג בין מזיד יחזרו דמים למקומם דקנסינן לי' למוכר דלאו עכברא גנב אלא חור' גנב. ופרכינן והאנן תנן ר' יודא אומר במזיד קידש ולא אמרינן משום קנסא ליבטל מאחר דליכא מקח טעות ומשני אשה יודעת שאין מעשר שני מתחללין על ידה ועולה ואכלתו בירושלים. ופריך והרי בהמה טמאה ועבדי' וקרקעו' דאדם יוד' שאין מעות מעשר שני מתחלל עליהן ותנן אין לוקחין בהמה טמאה ועבדים וקרקעות במעות מעשר ואם לקח יאכל כנגד' בירושלי' פי' הלוקח יקח מעות משלו ויאמר כל מקום שהמעות ביד המוכר יהיו מחוללין על אלו ויעלם ויאכלם ולוקי מתניתין באשה חבירה דידעה שאין מעשר שני מתחלל ע"י קידושה ויאכל בירושלי' אבל סתם מוכר לא ידע שאין מעש' שני מתחלל על בהמה טמאה וכל זאת אליבא דר' יהוד' אבל אנו קי"ל כר"מ במעשר שני דבין בשוגג ובין במזיד לא יקדש גם אין הלכה כר' יהוד' בהאי בד"א דקאמר אלא כת"ק דאינו מחלק בין מתכוון לשם שלמי' בין מתכווין להוציא תו מסיק אמר מר אם לקח יאכל כנגדן ואמאי לא אמרינן יחזרו דמים למקומן כי הא דלעיל ומוקי לה. כשברח. אבל לא ברח לעולם קנסינן למוכר דהוא עביד איסורא ולא לוקח כי לא עכברא גנב אלא חורא גנב והקשו בתוס' לפ"ז דאוקמינ' לי' בברח א"כ איך יכול הלוקח לחללם ולאכול כנגדן והרי אין אדם מחלל דבר שאינו ברשותו כדאמר בפרק מרובה בשמעתא דצנועין דפרי' לר' יוחנן דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינן יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו ופריך מהא דצנועין שהיו אומרים כל הנלקט מזה יהו מחוללין על מעות הללו אלמא דמשוה חלול להקד' ומשני כל המתלקט ופי' ריב"א דאין זה אלא קנסא דקנסינן ללוקח אבל לעולם המעות קדושים ביד המוכר והרב ר' מאיר מפ' שאני הכי שהלוקח יכול לחלל המעשר ביד המוכר משום דזכות הוא לו למוכר וזכין לאדם שלא בפניו דהא זכייה מטעם שליחות והרי כמו שליח הכי נמי אמרינן בנדרים דבעי התם התורם משלו על חבירו צריך דעת בעלים מי אמרינן זכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו א"ד ניחא לי' לאינש למיעבד מצוה בממוני' ע"כ לא מיבעיא לי' התם אלא משום דאמר ניחא לי' לאינש למיעבד בממוני' אבל היכא דלא שייך כי אם זכות כי הכא עבדינן זכות' אבל בההיא דצנועים ליכא למימר הכא שהרי הגזלנים עצמן אינן יכולין לתקן כלו' מה שביד' שהרי אינו שלה והוי גזל ולא נתייאשו הבעלי' וכיון דאינהו לא מצי עבדי והשתא ניחא שכשהמעות ביד המוכר יצאו לחולין אם יאכל הלוקח כנגדו אעפ"י שאין בידו דכיון שהוא זכות למוכ' יעשה לוקח שלוחו ויחללנו ע"כ ואף שאין בידי להכריע מ"מ פשטא דסוגיא משמע שאם לא ברח יחזירו הדמים למקומן ואם ברח מחללין על המעות והן יוצאין לחולין גם התוס' כתבו לקמן דסוגי' מוכחא טפי לפי' הרא' ולפירש ריב"א:

תוכן העניינים

ים של שלמה על קידושין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה