ים של שלמה על קידושין· רבי שלמה לוריא [המהרש"ל]
פרק ב
סימן א
האיש מקדש בו ובשלוחו האשה מתקדשת בה ובשלוחה האיש מקדש את בתו כשהיא נערה בו ובשלוחו. ופריך בגמרא השתא בשלוחו מקדש בו מיבעיא. א"ר יוסף מצוה בו יותר מבשלוחו כי הא דרב ספרא מחריך רישא של עגל לכבוד שבת ורבא מלח שיביטא פי' דג גדול. א"ד בהא איסורא נמי אית בה כדר' יהוד' אמר רב דאמר רב יודא אמר רב אסור לאדם לקדש את האשה עד שיראנה שמא יראה בה דבר מגונה ויתגנה עליו ורחמנא אמר ואהבת לרעיך כמוך וכי איתמר דרב יוסף אסיפא איתמר האשה מתקדשת בה ובשלוחה השתא בה מתקדשת בשלוחה מיבעיא א"ר יוסף מצוה בה יותר מבשלוחה כי הא דרב ספרא מחריך רישא רבא מלח שיבוט' אבל בהא איסורא לית בה כדאמר ר"ל טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלתה וכתב הר"ן וז"ל ואע"ג שהאשה אינו מצווה על פרי' ורבי' מ"מ יש לה מצו' מפני שמסייעת לבעל לקיים מצוה. וקשא מאחר שיש מצוה עליה משו' שמסייעת לבעל א"כ לפ"ז איסורא נמי אית גבה שמסייעת לעבירה. על כן נראה אע"ג דאינה מצווה על פריה ורביה מ"מ מצוה איכא לגבה דומיא דמחריך רישא אטו מחוייב למחריך רישא. אלא מצוה איכא ומסיק הא דקתני בסיפא האיש מקדש בתו כשהיא נערה כו' נערה אין קטנה לא מסייע לרב דאמר רב אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה והאידנא אין נזהרין בזה ועיין בפרק אעפ"י סי' י"א תו מסיק דתניא ושלח מלמד שהוא עושה שליח ושלחה מלמד שהשליח עושה שליח ותניא ר' יהושע בן קרחה מניין ששלוחו של אדם כמותו שנאמר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל וכי כל הקהל כולה שוחטין והלא אין שוחט אלא אחד אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו ומינה ילפינן בכל דוכתין דשליח של אדם כמותו דכי פרכת מה לגירושין שכן ישנן בע"כ אמרי קדשים יוכיח וכי פרכת מה לקדשים שכן רוב מעשיהם ע"י שליח גירושין יוכיח ואתיא מבינייא. ולדבר עבירה לא אמרינן שליח של אדם כמותו דקי"ל דאין שליח לדבר עבירה דאמרינן דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. חוץ ממעילה דילפינן מקראי דיש שליח לדבר עבירה וחייב המשלחו ומ"מ מסופק הוא ר"י באומר לשליח הושט ידך לכד של שמן ותהנה מן הסיכה או שב על עורות של הקדש או התחמם בגיזי עולה והשליח לא ידע דהם של הקדש דהשתא לא עשאו שליח אלא מן ההנאה אם יתחייב המשלח כדאמרינן גבי מעילה דלמא זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן כדאמרינן בסוגיא אבל היכא שאמר הגזבר לשליח אכול ככר זה ולא ידע שהוא של הקדש וגם השליח לא ידע שהוא של הקדש דחייב המשלח ואף ע"פ זה נהנה וזה מתחייב הוא מ"מ לא קשה דמעילה לא מתחייב המשלח ע"י הנהת השליח אלא ע"י הגבאה דשליח דמיד דאגבוהו שליח קניי' וההיא שעת' מחייב משלח ע"כ. ומה דמסקי' תניא האומר לשלוחו צא הרג את הנפש הוא חייב ושולחיו פטור שמאי הזקן אומר משום חגי הנביא שולחיו חייב שנאמר אותו הרגת בחרב בני עמון ולכאור' הלכה כת"ק ופטור אפי בדיני שמים מעונש רוצח שיהיה חייב מיתה כאלו הרג אלא עונש אחר שהתקלה באה בגרמתו והכי איכא לחד אוקומתא בסוגיא. אכן הרמב"ם פסק להדיא המשלחו חייב מיתה בידי שמים ועיין בסי' ל"ב בפרק מרובה ושם הארכתי הסוגיא באריכות כתב המרדכי וז"ל פסק הקדוש מדרווש דהעושה שליח לקדש אשה ומסר לו הטבעת לקדש אפי' איתנס בדרך אינו יכול לעשות שליח אחר משום דמילי נינהו ומילי לא מימסרן לשליח ואע"ג דגבי גט קי"ל שליח עושה שליח ולא הוי מילי משום מסירת הגט ה"נ הא איכא מסירת הטבעת לא דמי דגבי גט אשה מתגרשת בע"כ מיד כשיגיע הגט ליד השליח הרי היא כאלו מגורשת הלכך לא הוי מילי שהרי השליח יכול לגרשה בע"כ דיד השליח כיד הבעל אבל שליח של קדושין אם לא תאבה האשה אינה מתקדשת הלכך הוה לי' מילי ע"כ. ואומר אני דאף דנפק מפומיה דגברא רבא לא צייתינן לי' דהא ברייתא דושלח ושלחה דמלמד שהשליח עושה שליח מייתי בסוגיא דהכא לענין קדושין ואמרי' אכולהי מילתא ואשכחן גירושין קידושין מנלן. ומסיק אמר קרא ויצאה והיתה כו'. וה"ט דכל היכא ששלחו לעשו' מעשה ובגמר שליחותו נגמר המעשה לא הוי מילי משא"כ בכתיבת הגט וחתימתו וכה"ג כתב מרדכי בסוף פרק התקבל:
סימן ב
אמר רב נחמן אמר שמואל יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן וכו'. כתבתי בפ' אלמנה ניזונית סימ' כ'. תו מסיק אמר רבא אמר רב נחמן האחין שחלקו הרי הן כלקוחות פחות משתות נקנה המקח לא אמרן אלא דלא שווי' שליח אבל שווי' שליח מצי אמר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי והקשו התוס' מהא דאמר רבא התם דשליח כדיינים ושם כתבתיו בסי' י"ט. תו מסיק והא דאמר יתר משתות בטל מקח לא אמרן אלא דלא אמר ניפלוג בשומא דבי דינא אבל אמר ניפלוג בשומא דבי דינא לא דהא תנן שום הדיינין שפחתו שתותו או שהותרו שתות מכרן בטל כי הלכה כחכמי' והא דאמרת יתר משתות בטל מקח לא אמרן אלא במטלטלי אבל במקרקעי אין אונא' לקרקעות כך גירס' ר"ח והרי"ף וגירס' התוספו' ועיקר. ובפ' הזהב כתבתי דין ביטול מקח קרקעות בפלגי דווקא ובמקרקעי נמי לא אמרן אלא דפליג בעילוייא אבל פליג במשחתא לא כדרבא דאמר כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפי' פחות מכדי אונא' חוזר ומ"ש הר"ן בשם הרשב"א דלא ביטל מקח קאמר אלא שמחזיר אונא' ליתא כמו שכתבתי בפר' הספינה סי' כ"ד ונראה אפי' אין בו אונאה כלל כגון שאותה חלק הרבה לו במדיד' או דבר שבמשקל אינו שוה יות' מאיד' חלק אפ"ה בטל החלוקה דסוף סוף נעשה בטעות:
סימן ג
איתמר רב אמר שליח נעשה עד דבי ר' שילא אמרי אין שליח נעשה עד והלכתא שליח נעשה עד. אמ' רבא אמר רב נחמן אמר לשנים צאו וקדשו לי אשה הן הן עדיו הן הן שלוחיו וכן בגירושין וכן בדינו ממונות כגון שאמר לשנים תנו מנה זה לפלוני שאני חייב לו הן אומרים נתננו ומלוה אומר לא נטלתי מיגו דיכלי למימר אהדרינהו ללוה. יכלי למימר פרענו למלוה. וה"מ קודם שתקנו שבועו' היסת אבל השתא דתקנו רבנן שבועו' היסת אמרי אי אהדרינהו ללוה בעי אישתבעי ליכא מיגו ניחא להו למימר פרעתינהו למלוה הלכך נוגעין בעדותם ולא מהימני לאפסודי למלוה. וכתב הר"ן היכא דפטרן הלוה מן השבועה קודם שליחתם דמהימני מני במיגו דשוב לא נוגעין בעדותם והקשו בתוספו' אמאי לא יהיו העדים נאמנים לאחר שנשבעו לומר פרענו שהרי שוב אין נוגעין בעדותם ואומר ר"י דלכך הן אינן נאמני' לאחר שנשבעו משום דרחמנא אמר ע"פ שני' עדים יקום דבר דמשמע דנאמנים בדיבורם בלבד אבל עדים הטעונים לישב' קודם שיאמינו דבריה' אין ממש בעדותן ואין חילוק בין עד א' לשני' ועיי' בפ"ק דב"מ סימ' ו' ע"ר נחזיר לסוגי' ומ"ה משתבעי' שנתנ' למלוה ועשאו שליחות הלוי ונפטרו הימנו והמלוה נשבע שלא נתנם לו ויגבה חובו מן הלוה כדין חנווני על פנקסו. וכתב הרא"ש מכאן ראיי' דאין הלכ' כבן ננס דאמר בפ' כל הנשבעין כיצד אלו ואלו באין לידי שבועות שוא ואע"ג דבריש ב"מ דחק ליישב כבן ננס כמו כן דוחק להעמידו כסומכס אע"ג דקי"ל כרבנן ע"כ ירושלמי והביאו הרי"ף והרא"ש חד בר נש אפקי' גרבי דחמרא גבו חברי' וכפר בי' אתא עובדא קמי' דר' ירמיה ונעשה השליח עד וחייבה שבועה על הכפירה, וזה לשון הירושלמי וחייבי' שבועה ע"י הכתף ע"י השליח הפועל שנשא המשא. ומכאן דקדק הר"ן דאפי' בשליח מושכר איירי דנעשה עד לחייבו שבועה אבל תמהיני דבתר דתקון רבנן שבועות היסת אין לנו לחייב שבועה ע"י שליח פי' שהרי נוגע בדבר. ואפשר דנ"מ אם פטרה השבועה תחלה וכמו שכתבנו. ובעל התרומות כתב ההיא עובד' מיירי כגון שהמפקיד הלך עצמו עם הכתף ותו לא מצי מפקיד למיחשדי' שעיכבם לעצמו וליכ' עלי' שבועה כלל הלכך נעשה עד ע"כ וכן פסק הטור אחריו השליח אינו נאמן לפי שהוא נוגע בעדות שהרי צריך לישבע ליפטר לפיכך אם אין השליח צריך לישבע כגון שהמשלח הלך עם השליח ועומד מרחוק וראה שעשה שליח שליחותו הרי אין השליח צריך לישבע לפיכך חשוב כעד א' ומזקיק למלוה לישבע שבועה דאוריית' ואם הן שנים פטו' הלוה אבל כשלא ראה המשלח שעשה שליחתו אפי' אם רוצה למחול תביעתו כנגד השליח כדי שיעיד על המלוה אין שומעין לו וכתב הקאר"ו וז"ל ואם הם שנים הן עדים ופטור הלוה ג"ז דברי בעל התרומות שם ויש לתמוה עליו דבשלמא כשהוא שליח אחד דין הוא שיהא הלוה נאמן לומר שראה שליח שעשו שליחתו לחייב למלוה שבועה דאוריית' כיון שאינו מחייבו ממון אבל כשהם שנים היאך נסמוך על הלוה לומר שראו שעשו שליחתם ומשווינן להו עדים על פיו לאפקועי ממוניה למלוה וצ"ע ע"כ ולי אין זו קושי' כלל דאין לך מיגו גדול מאחר שהוא טוען ברי ראיתי ששולחיי נתנו לך מעות והשלוחי' מעידי' כן אי בעו לשקר ה"ל ללוה או לנפקד למימר למלוה פרעתיך או למפקי' חזרתי לך והם יעידו כדבריו ולא יאמרו שהן שלוחים וה"ה בשליח א' נמי הוי מיגו כה"ג מ"ה נרא' היכ' שעשה שליח בעדי' לא מצי למימר אח"כ שלא היה שלוחים אלא עדים אפי' בשליח א' אין נעשה עד לחייבו למלוה שבועה כמה שאמר הלוה שראה שנתן לו ואין נראה לחלק בין שליח א' לשנים כמו שדימה הקאר"ו לחלק ביניהם. וגדולה מזו נראה אפי' כשבא הלוה לפני הב"ד והודה לשלוחי' שראה שעשו השלוחי' שליחתן קוד' שבא המלוה וטען שלא נתנו לו אפ"ה אין נאמני' אם לא במיגו שלא היו שלוחי' כדפרשי' אבל בלא מיגו איכא למימ' דמ"ה אמר כן כי כבר שמע שיכפור המלוה ויאמר שלא נתנו לו ומ"ה מקדים באלו שיהיו נאמנים. ומ"מ אם פוטר אות' משבועה קודם ששלחם פשיטא דשוב אינ' נוגעי' בעדותן וכן כתב הר"ן וז"ל וא"ת ואכתי יפטור הלוה את העדי' משבוע' ושוב לא יהיו נוגעי' בעדותן וכדאמרינן בפ' חזקת הבתי' ולסתלקו בתרי מינייהו ולידייני' י"ל דלא אמרינן הכי אלא כשאין להם הנאה בדבר אבל הכא כיון דאיהו פט' להו חיישינן דמשום הנאה זו שמקבלין ממנו הם מעידין לו ולפיכך נראה שאם פטרם בשבועה בתחלה פי' קודם שליחתן ששלחם מהמני ע"כ והא דאמרינן אמר לשנים צאו וקדשו לי אשה הן הן שלוחיו וכו' ירשלמי א"ר אבין נראין הדברים כשקדש בשטר אבל בכסף נעשין נוגעין בעדותן א"ר יוסי מכיון שהאמינם תור' אפי' בכסף מהימני אמר רבא אתא עובדא קמיה דרב ועשה שליח עד וכתב הרא"ש וז"ל וה"ר יונתן הכהן ז"ל כתב בקדושי הכסף היכא דליכא כפירת ממון כגון שהאשה אומרות לפקדון נתנוהו לי והם אומרי' לקידושי אמרינן הן הן שלוחי הן הן עדי' אבל היכא דאיכא כפירת ממון כגון שהאשה אומרת לא קבלתי כלל. לא אמרינן הן הן שלוחין הן הן עדי' ע"כ והר"ן כתב וז"ל על דברי ר' יוסי תמהינן דאמר מן התורה מהימני כיון דתקנו רבנן שבועו' היס' נמצא נוגע בעדותו ואפשר דלהצריכה גט קאמר ולפי' יש להחמיר כדברי לא מיבעיא כשהיא מכחשיתן אלא אפי' כשהיא מודה שקבלתן אינה מקודשת וודאי דכיון שאין נאמני' מצד עצמן אלא מצד הודאות ה"ל כמקדש שלא בעדים דאפי' שניה' מודי' אינה מקודשת ומ"מ מדברי ר' יוסי המוזכרת בירושלמי חוששין וצריכה גט. ובעל הלכות ז"ל הבי' סתם הא דפסקינן הלכת' שליח נעשה עד ולא חלק בין קודם תקנה לאחר תקנה וכן הרמב"ם ז"ל כתב סת' בפ"י מהלכות אישות השליח נעשה עד ולא חילק בין קידושי שטר לקידושי כסף וכבר השיג עליו ר' משה כהן ז"ל ע"כ. ולא הבנתי דעתו איך שייך לומר חוששין לחומרא ולהצריכה גט מאחר דמדאורייתא הוי עדות ומה בכך מאחר שנוגעין בעדות משום דנוגעין בעדותן:
סימן ד
פסק כתב הר"ן הכא דאישתבע תרווייהו המלוה ועדים לאו בחד גוונא משתבעו דשבועות מלוה הי' שבועות המשנה בשבועות חנווני דהתם משו' דליכ' שבועות המשנה אלא בנשבעין ונוטלין וכן דעת הרב אלפסי ז"ל ועיקר שלא כדברי הר"ן הלוי ז"ל שכת' שאף שבועות השלוחין היו בנקיטת החפץ כשבועות המשנה ולית' והר"ם במז"ל כתב בפרק ראשון מהל' שלוחין והשותפין שהמלוה נשבע שבועות היסת ולא ידעתי למה שהרי שבועו' מלוה כשבועו' הפועל ושתיהן שבועו' המשנה בנק"ח והקאר"ו כתב שברמב"ם שלפנינו לא כתב היסת אלא גירסא משובש נזדמנה לו והכי איתא השליח נשבע היסת שנתן וב"ח נשבע שלא לקח ופיר' שבועו' הנוטלין שהרי לא כתב היסת אלא גבי שליח ובקצת נוסחאות כתב להדיא נשבע שבועו' התורה ע"כ ודווק' הכא אבל גבי חנווני ופועלין שניהן נשבעין שבועות התורה לפי ששניהן נוטלין וכן כתב הרמ"ה וכתב עוד הר"ן ושבועו' מלוה דהכא ופועלין דהת' לאו מדינא היא דהוי לי' כמנה לי בידך והלה אומר אינו יודע אם פרעתיך או לא דחייב אלא משום דשלוחין מכחישי' מלוה. וחנווני מכחיש פועלים תקנו רבנן דלישתבעו פועלין ומלוה וא"ת למה נשבעין השלוחין כלל והלא אין הלוה יודע אם פרעו למלוה אם לא ואין לו עליהם אלא טענת ספק ואין נשבעי' היסת אלא בטענת בריא י"ל דכיון שהלוה טוען בריא שמסר להם והמלוה ג"כ טוען בריא שלא נתנם לו מצרפין טענותיה' ומשביעין אותן וכיון דמשום הכי הוא היכי דמת מלוה פטירי העדים אפי' מהיסת דהויא לה שבועו' הלוה טענות שמא ואין נשבעין עליה. והיכא דמיתי שלוחין נמי שקל מלוה בלא שבוע' וה"ל אינו יודע אם פרעתיך כיון דליכא דמכחיש לה ורבותא בפועלין אם מת חנויני שקלי בלא שבועה מהאי טעמא אבל מתו פועלין אין חנווני נוטל בלא שבועה משום דחנווני מדינה אפי' בשבועה לא שקל דה"ל כמנה לי בידך וה"ל אומר איני יודע אם נתחייבתי לך אלא המע"ה תקנו רבנן בשבועה לפי שנתן הוא לו רשות ליתן לפועליו הלכך אפילו ליכא דמכחיש לי' שבועה בעי דומי' דמוציא הוצאה על נכסי אשתו דליכ' דמכחיש לי' אפ"ה אינו נוטל אלא בשבועה כדתנן בכתובות המוציא הוצאות על נכסי אשתו ישבע כמה הוציא ויטול וזה שלא כדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפרק י"ו מהלכות מלוה והלוה שאם מת פועל או בע"ח נוטל החנווני שלא בשבועה מפני שאין בע"ה מפסיד כלים ואינו משלם אלא תשלום אחד וחלקו עליו לפי כשמתו פועלים יורשיהם בעין ונפרעין מן בע"ה בשבועו' היורשין דהיינו שלא פקדנו אבא דהא מסקינן בפר' כל הנשבעין שאם מתו יורשין נשבעין ונוטלין כגון פוגם שטרו ומת יורשין נשבעין שבועו' היורשין ונוטלין דהא אמרינן התם אדרב ושמואל דאמ' אין אדם מוריש שבועה לבניו הבו דלא לוסיף עלי' וכדאית' התם וכיון שאין נמצא בעל הבית שנפסד הלכך חנווני אינו נוטל אלא בשבועה ע"כ והנה הדברים קצת מגומג' בתחל' דבריו כתב שמ"ה החנווני לעולם צריך לישבע לפי שמן הדין שלא יטיל אפי' בשבועה וכו'. ולפ"ז אפי' תאמר שיורשי הפועלין אין נוטלין אפי' בשבועה ומ"מ צריך לישבע וכמו שכתבו הטעם נמי במגיד משנה בשם הרמב"ן והרמ"ה ובסוף דבריו כתב וחלקו עליו על הרמב"ם לפ"ז אפי תאמר שיורשי הפועלין אינן נוטלין כו'. משום דיורשי הפועלין באים ונוטלין בשבועה א"כ נמצא שמפסיד בעל הבית שמשלה שני תשלומין ולענין הלכה נראה עיקר כסברא הראשונה דמ"ה נשבע משום דמן הדין לא הי' לי ליטול אפי' בשבועה כו'. אבל לא מטעם שיורשי הפועלין יבואו ויטלו בשבועה כי אין בדין כן אף שכך פסק הרמב"ם כי הרבים החולקי' עליו בזה וכן פסק הרשב"א בתשובה והבאתי בפר' השוכר את האומנין סי' ז' ע"ש וכן פסק הטור דלא אמרי' יורשים נשבעים ונוטלי' אלא בשטר ולא בשכיר ונגזל שאף אביהם לא הי' נוטל בשבועה אלא מכח התקנה ולו נתקנה ולא ליורשי' והוא מדברי העיטור כתב הטור וז"ל שאלה לא"א הרא"ש חייב לשמעו' מנה ודר בעיר אחרת ולוי חייב לראובן מנה אמר ראובן ללוי תן לי המנה שאתה חייב לשמעון ולוי אמר נתתי ושמעון אמר לא קבלתי אם יש חילוק בין הולך מנה לפלו' או תן לו מנה שאתה חייב לי בשניה' הוא נשבע היסת שעש' מאמרו ונפטר ובעל חוב נשבע בנקיטת חפץ ונוטל וזהו פשוט. וכתב עוד הרמב"ם שלח המלוה שלוחו ללוה להביא חובו לו והחוב הי' מנה וטעון הלוה שנתן לשליח כל המנה והמלוה אומר שלא שלחו להביא לו אלא חמשים זוז ולא נתן אלא חמשים והשליח אומר שנתן לו כל המנה ישבע השליח היסת ללוה שנתן למלוה כל המנה והמלוה ישבע שבועה חמורה שלא שלחו לקבל אלא חמשים ולא נתן אלא חמשים כדין כל מודה מקצת ויטול המלוה חמשים ע"כ ואינו מבין דבריו דמה ענין זה למודה מקצת דמודה מקצת נשבע ליפטר אבל היאך ישבע זה ויטול אלא כיון ששלח שלוחו להביא שלו והלוה אמר שנתן לו הכל והמלוה אומר שלא נתן לו אלא חציי ישבע הלוה ויפטר. וכתב הקאר"ו וז"ל הרמב"ם פ"א מהל' שלוחין הכי איתא לוי שבא בשליחות ראובן ולקח חמשים משמעון ובה ראובן ואמר לא שלחתיו ליקח אלא עשרים ועשרי' לבד הביא לי ישבע כדין כל מודה מקצת ולוי נשבע היסת החמשי' שנתת לי נתתי לראובן וישלם שמעון מביתו אם היה חייב לראובן וכן כל כיוצא בזה עכ"ל ויישובן של דברים כך הוא דלצדדין קתני דכי קתני לוי שבא בשליחות ראובן ולקח חמשי' משמעון היינו ששלח ראובן לומר לשמעון שילוה לו כך דינרים וישלח' לו ביד לוי ושמעון אומר חמשים היו וראובן אומר לא היו אלא עשרים הרי ראובן נשבע שבועה דאורייתא שלא היו אלא עשרי' כדין כל מודה מקצת והוא נשבע היסת ונפטר זהו כששלח ראובן ללות משמעון אותם המעות אבל אם לא שלח ראובן אלא לגבות חובו משמעון ישלם שמעון מביתו שהרי ראובן אומר וודאי לא פרעת שכיון שלא מניתיו שליח להביא אלא עשרי' מה שנתת לו יותר לא בשליחתי נתת לו וא"כ לא הוי כהגיע לידו וגם לא הביאם לי ושמעון אומר שמא עשיתו שליח להביא כל החוב וה"ל כאומ' שמא פרעתיך הלכך ישלם שמעון לראובן כל חובו אחר שישבע ראובן שלא קבל אלא עשרי' ולא חשש הרמב"ם לכתוב שישבע ראובן לפי שסמ' לו על מה שכתב באותו פרק דבשליח אומ' נתתי וב"ח אומ' לא לקחתי שישבע הבע"ח שלא לקח וישלם לו הלה חובו. כנ"ל ליישב דברי הרמב"ם. ומ"ש הטור כיון ששלח שלוחו להביא שלו וכו' טעמו כיון שהמלוה עשאו שליח הרי הלוה ירד ברשות ליתן לשליח החוב ואם השליח הטעהו ותבע ממנו כל החוב איהו דאפסיד אנפשי' למנות שליח שאינו הגון ויש לדחות דס"ס ה"ל אומר אינו יודע אם פרעתיך ע"כ וטעות הוא הדחיי' כי גבי אינו יודע דפרעתיך היינו שזה טוען ברי לי שלא פרעתני אבל הכא המלו' גופי' טענת שמא הוא דדילמא פרע הוא לשליח הכל:
סימן ה
פיסקא תנן התם בפרק המקבל נערה המאורסה הי' ואביה מקבלין גיטה א"ר יהודא אין שתי ידים זוכות כאחת אלא אביה מקבל גיטה בלבד פרש"י דוקא נערה אבל קטנה דברי הכל אביה ולא הי' וכתב התוספות וז"ל ואע"ג דאמרינן בפ' המקבל ג' מידות בקטן וקאמר וכנגדו בקטנה מתגרשת בקידושי אביה פי' שמקבלת גיטה צריך לומר דאיירי ביתומה או בנשואה ואפי' יש לה אב אבל מן האירוסין אביה ולא היא. ומיהו קשה דלקמן קאמר בשמעתין קטנה שאמר' התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע גט לידה משמע אבל כשהגיע גט לידה מגורשת ואע"ג דמוקי שאין לה אב היינו משום דקשי' ליה דיוקא דהא נערה ה"ז גט אבל מ"מ מתחלה הוה ס"ד דמיירי בשיש לה אב ואפ"ה משמע כשיגיע גט לידה מגורשת ש"מ קטנה יש לה יד לקבל גיטה לכך פי' ר"י ברבי מאיר דנקט נערה וה"ה קטנה להודיעך כחו דר' יהודה דאפי' הכי אביה ולא היא ושוב חזר בו רש"י והגיה בפירושו דנקט נערה וה"ה קטנה ע"כ וכן הסכים הרא"ש. תו שנינו שם וכל שאינה יכולה לשמור את גיטה אינה יכולה להתגרש פי' בקונטרס לא ע"י עצמה ולא ע"י אביה לפי שהיא נשואה ושוטה ממעטינן בפ' חרש מושלחה מביתו מי שמשלחה ואינה חוזרת ומביא ראי' מהירושלמי כו' וכבר כתבתי זו בפ' חרש סי' ד' אמר ריש לקיש כמחלוקת לגיטין כך מחלוקת לקידושין ור' יוחנן אמר מחלוקת לגירושין אבל לקידושין ד"ה אביה ולא היא והלכתא כר' יוחנן בעי מיני' רבא מרב נחמן מהו שתעשה שלח לקבל גיטה מיד בעלה מי אלימא ידה כיד אביה לשווייה שליח או לא אמר לי' אין נערה שיש לה אב נעשה שליח וכן הלכתא. איתמר קטנה שנתקדשה שלא מדעת אביה אמר שמואל צריכה גט וצריכה מיאון. אמר קרנא דברים בגו אם גט למה מיאון אם מיאון למה גט שדרי' לקמי' דרב אמר להו האלקי' צריכה גט וצריכ' מיאון וטעמא מאי אמר רב אחא בריה דרב איקא צריכ' גט שמא נתרצה האב בקידושיה. צריכה מיאון שמא לא נתרצה האב בקידושיה ויאמרו אין קידושין תופסין באחותה א"ר נחמן והוא ששידכו פי' כששידך בה לאביה קודם קידושין דאיכא לספוקי שמא נתרצה כששמע והוי לי' קידושי' למפרע עולא אמר אפי' מיאון אינה צריכה אע"ג דשידכו. מאן דמתני הא לא מתני הא. א"ד אמר עולא קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אפי' מיאון אינ' צריכ' ופרש"י מאן דמתני פלוגתא דעולא אדשמואל לא מתני אדשמואל האי פירש דפריש בי' רב נחמן והוא ששידכו איכא דאמרי אמר עולא מילתא באנפי נפשי' הוא מתני לה ולא אדרב ושמואל וסתמא קאמר לה והתוס' כתבו וז"ל וקשה דאין זה סברא לומר שתהא חילוקה כל כך דהא לעיל פריך תלמודא דאע"ג ששידכו צריך מיאון והכא ללישנא דאיכ' דאמרי אמרינן דלא צריך לכך נראה לפרש דלעולא לא מיירי אלא דווקא בלא שידכו ויש חילוק בין איכ' דאמרי ללישנא קמא. דלישנא קמא פליג אדרב ושמואל כדפי' בקונטרס דמאן דמתני פלוגת' דעולא אדרב ושמואל וכו'. ולהך א"ד דכ"ע סביר' דלא פליג אדשמואל ומילת' באנפי' נפשי' איתמר בלא שידכו ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליג ע"כ. ומ"מ התוס' כתבו לקמן דמאיכא דאמרי ואילך אפי' שידכו אינ' צריכ' לא גט ולא מיאון כדמסקינן אמר להו רב שימי בר אשי בפירוש אמר רבינא לא ס"ל להא דאמר רב ושמואל פי' שאין חוששין לשמא נתרצה האב וכ"ש לשמא עשאו שליח אלא א"כ שמענו בפירוש וכן כתב הקאר"ו וז"ל ונראה דהלכה כרבינא וכרב' בר רב שימי דבתראי נינהו ואפי' מיאון אינה צריכה דלא הצריכה רב ושמואל מיאון אלא משום דהצריכו גט דמחמת הגט חיישינן דשמא יאמרו אין קידושין תופסין באחותה וכן משמע בפר' קמא גבי בעיא דיעוד נישואי' עושה קאמר אלימא דקדשה איהי נפשה אלמנה קרית לה אלמא סוגיא דתלמודא ס"ל כרבינ' דאפי' מיאון לא בעי וכן כתב הרב אלפס ז"ל מדאשכחן לרבינא דהוא בתראה דלא סבר להא דרב ושמואל שמעינן דלית הלכתא כרב ושמואל וכולהו רבוותא קמאי ובתראי הכי פסקו כגון רב אשי משבחא ובעל הלכות פסוקו' ובעל הלכות גדולות ורב האי גאון בתשובותיו והני כולהו פסקו הלכת' כרבינא ודחו להא דרב ושמואל בין בקטנה בין בנער' אפי' בשידך והאריך וקצרתי והרי"ף הפריז על המידה וכתב והיכא דקדשה קטנה או נערה נפשה בלא דעתה דאביה לא הוי קידושין בין נתרצה האב בין לא נתרצה וכתב עליו הרא"ש וז"ל ותימא הוא בעיני דכולהו סוגיא משמע דפליגי בחיישינן אם נתרצה האב אבל אי ברי לן דנתרצה מיד כששמע לכ"ע הוי קידושין וכן פרש"י דלא חיישינן אכן לא שמענו כן והא דאמרינן גבי חופה דאם לא מיחה האב דהוי חופה ם לחלק לפי דברי רב אלפס דשאני התם דנתקדשה לדעת הלכך הוי כאלו נתן לה רשות שתכנס לחופה אבל נתקדשה שלא לדעת אעפ"י שנתרצה האב לא חשבינן לי' כדאומר לבתו צאי וקבלי קידושין כיון דלא הוי גילוי דעת קודם קידושין ע"כ. והר"ן כתב י"ל לדע' הרב אלפסי ז"ל אלו הי' דעתו כשכתב ואפי' נתרצה לא מהני דהיינו דווקא כשנתרצה לסוף משום דאמרינן השתא הוא דנתרצה ולא מעיקרא. ומיהו מודה ז"ל דאלו נתרצה מעיקרא מהני ואפ"ה לא חיישינן וה"נ ליכא למימר לשליח שווי' בין בבנו בין באחר וכלשון הזה כתב הרמב"ם ז"ל בפרק י' מהל' אישות נתקדשה קודם שתבגר שלא לדעת אביה אינ' מתקדשת אפי' נתרצה האב אחר שנתקדש' וכן משמע דסבירא לי' ז"ל דאלו נתרצה מעיקרא הוי קידושי אבל תמהני במה שסיים ז"ל דבריו וכתב שם בין היא בין אביה יכולין לעכב שזה אין לו ענין אלא אם נאמר שאם נתרצה אח"כ מקודשת ובזה יש מקום לומר שאם מיחתי היא קודם שנתרצה שיכולה לעכב אבל כיון שהוא סובר אפי' נתרצה האב אח"כ אינ' מקודשת היכי שייך למימר שהיא יכולה לעכב וצ"ע ע"כ אני אומר שבטלה דעת הרי"ף נגד המשיגים. וכתב הרא"ש נראה כיון דקי"ל דהלכה כר' יוחנן דאמרינן בקידושין דברי הכל אביה ולא היא בנערה נמי איכא לאיסתפוקי שמא נתרצה או שמא לא נתרצה ולמ"ד לקמן אפי' מיאון אינה צריכה ה"ה בנערה ולא מסתבר לחלק לפי שהיא בת דעת שיש לחוש יותר שמא נתרצה האב והאי דנקט קטנה לפי שבנערה לא שייך למימר צריכה מיאון לפי שבגדולה לא תיקון מיאון כדאמרינן עד מתי הבת ממאנת עד שתביא שתי שערות ואם היתה נערה בגט לבד לא שייך לתקן בה מיאון וכן מצינו בכמה מקומות גט בגדולה מדרבנן ולא חששו שמא יאמרו אין קדושין תופסין באחותו ובקטנה דשייך בה מיאון תקינו שתמאן ואפשר דבנערה צריכ' הכרזה שלא היו קידושי דאורייתא ע"כ. ובר"ן נתן עוד טעם לדבר אע"ג דבנערה לא שייך מיאון ליכא למיחש לתקלה לשמא יאמרו וז"ל אבל בנערה דלא אפשר במיאון לא אסרינן לה משום חששא ועוד אפשר דבנערה ליכא למיגזר דבקטנה הוא דאיכא למיחש שמא יאמרו אין קידושין תופסין באחותו משום דמימר אמרי כיון דאצריכנהו רבנן גיטא קמו בהו בקידושיה דנתרצה האב דאי לא כיון דאין מעשה קטנה כלום אפי' בשאין לה אב לא הוי מצרכי לה רבנן גיטא אבל נערה כיון דמיחלפא בנערה דעלמא שאין לה אב דקידושיה קדושי תורה מימר אמרי דאעפ"י שלא נתרצה האב חשו רבנן בקידושיה משום חומרא בעלמא ולא אתו אמרינן דאין קידושין תופסין באחותו:
סימן ו
כתב בעל הלכות גדולות קטנה שקדשה עצמה או השיאה עצמה בחיי אביה אין קידושיה קידושין ואין נישואיה נשואין וקטנ' שהלך אביה למדינ' הים והשיא' אמה נשואי' נשואין דתקינו רבנן נשואין לקטנה כי ליתי' לאב וכי גדלה גדלה נישואין דידה וכדאתי אב לא צריך לקידושה וכן כתב בשאלתות דרב אחאי דהלכת' כרבינא אפי' היכי דשדיך ועוד כתב בשאלתו' הא דאמרינן דיכולה אמה לקדושי או אחיה היינו היכא דשכיב אב. אבל אי אביה קיים לא יכלה ולכאורה משמע דחלוקות השאלתות על ה"ג דמשמע דוקא היכי דשכיב מצי אמה לקדושי' אבל הלך למדינת הים לא ומיהו מצינו למימר דה"ה הלך אביה למד"ה ובלא הלך איירי ומה שכת' בהלכות גדולות שתקנו רבנן נשואין היכא דהלך אביה למדינת הים כאלו מת על זה קשיא אמאי דחקינן לעיל בסוגי' כדפריך על עולא דאמרינן אפי' מיאון אינ' צריכה הא אשכחן כו' דבעי מיאון. ומשני כגון שנעשה בה מעשה יתומים בחיי האב ודחקינן נמי לשנויי בקידושי יעוד ואליבא דר' יוסי בר' יהוד' ה"ל למימר כגון שהלך אביה למ"ה אחיה ואמה הלכך נראה דאין לה נישואין ואפי' מדרבנן אין לאוסרה משום דתחשב כפנויה ועומדת אצלו בזנות דכיון דדרך קידושין ונישואין היא אצלו אין זה זנות מידי דהוה אקטן שהשיאו אביו דלא חשיב כאלו הן בזנות אצלו אפי' היא גדולה ובת עונשין אע"ג דלא תקנו לה רבנן נשואין כדתנן בפרק האשה רבה בן ט' שנים שנשא אשה ומת פטור מן החליצה ומן היבום ועתה לפי בעל הלכות גדולות צריכ' מיאון אם רוצה לצאת מבעלה ולפיכך פירש התוס' דאפי' מיאון אינ' צריכה כיון דלא תקנו לה רבנן נישואין. וה"ר מנחם ז"ל ה' אומר דאסור לקיימה משום דשמא קדשה אביה לאחר והקש' לי ר"ת ז"ל לדבריו אם מת אביה במדינת הים דהא אסורה לעולם משום דשמא קדשה אביה ואין אנו יודעים מי והשיב נהי דלית לן למיחש לשמא קדשה לשמא יקדש אית לן למיחש כדאמ' רבא בפר' כל הגט שמא מת לא חיישינן שמא ימות תנאי היא וקיימא כר' יוסי דחייש התם לשמא ימות ה"נ יש לחוש שמא יקדש ובכל שעתא ושעתא באשם תלוי קאי. והשיב ר"ת מיהו נראה דכיון דלא חיישת בשום פנים לשמא קדש א"כ מותרת היא לעולם ובכל שעתא ושעתא אמרינן עדיין לא קידש ומותרת היא לו. ולא דמי לההיא דפרק כל הגט דחיישינן לשמא ימות ואסורה לאכול בתרומה דהתם נאסרת מחיים לפי שהגט חל שעה א' קודם למיתה וכי חיישת שמא ימות לאלתר נמצא כל השעות אסורות וכן הוא בבקיעת הנוד אם תבקע הנוד עבר למפרע אבל הכא לא יעבור למפרע במה שתתקדש לבסוף וכיון דלא חיישי' שמא קידש לעולם היא עומדת בהיתר כל זאת דברי הרא"ש ומדברי התוספ' ועיין בפ"ק דכתובות סי' י"ד. כתב במרדכי וז"ל מעשה אירע בקטנה שהלך אביה למ"ה וקדשיה אחיה ואמה כשבא האב ושתק ד' או ה' ימים ושוב הפגיע האב לקהל ואמר אין לי חפץ בקידושין והוציא' מבית אבי המקדש ואחר זמן נשא אחרת ושוב אמר אביה הנה קדושין בתי קדושין ומה ששתקתי ד' ימי' לפי שנתרציתי ולא אמרתי אלא להוצי' ממון מהם ובאו לדין על ככה לפני הקהילו' ופסקי דינ' רבי' אליקו' זקני וחתנו זקני ראב"ן שאם היו הקדושין בעין כשבא האב ונתרצ' ושתק וחלו הקידושין מיד כששת' ואינ' יכול' עוד למאן אבל אם נתעכלו הקידושין כשבא האב או נאבדו או נשרפו מקודם לא חיילי הקידושין ויכולה למאן כיון שאין בעין לא חיילי הקידושין וכ"ש היכ' דאין ידוע אם נתרצה דאין הלכת' כרב ושמואל דחיישו שמא נתרצה האב וכן פי' בה"ג ושאלתות ורב האיי ושלחו הדברים לר"מ ולרשב"ם והודו לדבריהם ואמרו דהלכת' כעולא דאמר קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אפי' מיאון אינה צריכה ל"ש שידך ל"ש לא שידך וזה שהוציא מבית המקדש בקולי קולות אין נאמן לומר נתרציתי אם לא יביא עדי' שנתרצה מקודם שהוציאה ודווקא שישנן לקידושין בעין כדאמרינן אומר אדם לבתו הקטנה צאי וקבלי קידושין כו'. אבל לאחר שנתעכלו הקידושין לא יועיל הריצוי ודמי להא דאמר בפ"ק דקידושין אמר לה כנסי סלע זה בפקדון וחזר ואמר התקדשי לי בו שמקודשת כשנתרצית והוא בעין ה"נ בשעת ריצוי האב צריך להיות בעין שמא אביה ימחה והם האריכו ואני קצרתי עכ"ל ומאחר שפסקו הלכה למעשה אין לפקפק עליהם במה שכתבו שהוא קדושין ומה שכתבו יהיו הקדושין דווקא בעין ג"כ זה נראה בעיני דווקא גבי קטנה אבל לא גבי נערה וכמו שכתבתי לעיל סי' ו'.
סימן ז
איתמר מת אית' שקידש לקנותה שלא מדעת אביה ונפלה לפני אחיו ליבום אמר רב הונא אמר רב ממאנת למאמר ואינה ממאנת לזיקתו כיצד עשה בה מאמר צריכה גט וצריכה חליצה וצריכה מיאון. צריכה גט שמא נתרצה אב בקידושי השני צריכה חליצה שמא נתרצה האב בקידושי ראשון צריכה מיאון שמא לא נתרצה האב לא בקידושי ראשון ולא בקידושי שני ויאמרו אין קידושין תופסין באחותו לא עשה בה מאמר אינ' צריכה אלא חליצה בלבד מאי אמרת תיבעי נמי מיאון שמא יאמרו אין קידושין תופסין הכל יודעין אחות חלוצה אינ' אלא מדרבנן דאמר ר"ל ביבמות כאן שנה רבי אחות גרושה מדאורייתא ואחות חלוצה מדברי סופרים. ומיהו איכא למימר היכא אתי למימר דאין קידושין תופסין באחותה דהא איכא חליצה והכל יודעים דאחות חלוצה מדברי סופרים ואעפ"י שיש עמה גט. מ"מ כבר המה רואים שאין הדבר יוצא מידי ספק ולא יבואו להקל בקידושין י"ל דחיישינן דלמא איכא דשמע גט ולא שמע בחליצה וכ"ת ניחוש נמי דשמע בגט ולא שמע בחליצה ומיאון לכולי האי לא חיישינן וכ"ת אי חיישינן איכא דשמע בגט ולא שמע בחליצה יאמרו אין קידושין תופסין באחותה איכא למימר דשאני התם דלא אפשר דכיון דלא שייך מיאון ליבמה גדולה אין אוסרין אותה מפני חששא זו ולפ"ז קטנה שנתקדשה לדעת אביה ומת ונפלה לפני אחיו ליבום ועשה בה יבם מאמר מדעת אביה שצריכה גט וחליצה צריכה נמי מיאון דהא אפי' גדולה הית' צריכ' למיאון אלא שאי אפשר. ואחרים אומרים דיבמה שקידושיה הראשוני' קידושי' גמורין אינה צריכה מיאון דליכא למיחש לשמא יאמרו אין קידושין תופסין באחותה דהתם הכל יודעין דגט יבמי הוא ומדרבנן בעלמא שהרי אשתו גמורה של אחיו היתה אבל הכא דקידושי ראשון הי' שלא מדעת אביה לא מחמר בי' רבנן ואין תולין גיטו של שני בקדושי מאמר משום דבמאמר גופו לא הוו אלא מדרבנן וסברי דכל שנעשה שלא מדעת אביה לא מחמיר בי' רבנן כולי האי למצרכי' גט דקטנה אין עושין בה מאמר אלא מדעת אביה אלא אמרו קמו בהו רבנן בקידושין קמא ולא הוו קידושי' לפי שלא נתרצה האב קידושי' שני קדושי תורה ויאמרו שאין תופסין קדושין באחותה ולפ"ז אפי' היא קטנה שנתקדשה לדעת אביה אינה צריכה מיאון ע"כ דבריו ונ"ל דקי"ל כאחרים דכל היכי שנתקדשה לדעת אביה דאין צריכה מיאון כי עיקור היסוד שרצה לדייק מיני' הוא הקושיא אהא דכתב דחיישינן שמא איכא דהוי בגט ולא הוי בחליצה כו'. ולדברי התוס' לא קשה מידי שהם כתבו בע"א וז"ל וא"ת ולמה לי מיאון כיון דצריכה חליצה א"כ חיישי' שמא נתרצה לראשון וא"כ אפי' נתרצה נמי לשני קידושין תופסין באחותה ומיאון למה לי. וי"ל דאי לא בעינן מיאון איכא למיחש שמא יאמרו חליצה אינה הוכחה כי יעלה על דעת בני אדם לומר שכך האמת שנתרצה לשני ולא לראשון שהרי הראשון עשה שלא כהוגן שקדש' שלא לדעת אביה והלכך איכא למימר דלא נתרצה לו. אבל השני שלא עשה כל כך שלא כהוגן כמו הראשון שהשני היה סבור שהית' זקוקה לו והלכך איכא למימר שנתרצה לשני ועם שהוצרכה חליצה אינו אלא לרווחא דמלתא משום בני אדם שאינם בעל סברא ויעלה על דעתם שנתרצה לראשון לכך הצריכום מיאון להודיעם שאנו מסופקי' דשמא אינו אשתי של שני וקידושין תופסין באחותה:
סימן ח
הנהו בי תרי דהוו קא שתו חמר' תיתי ציפי בבבל פי' אילוני צפצפה שהוא מין ערבה בבבל שקל חד מינייהו כסא דחמרא ויהיב לי' לחברי' אמר מיקדשא לי ברתיך לברי אמר רבינא אפי' למ"ד הבת שנתקדשה שלא לדעת אביה שמא נתרצה האב אמרי' שמא נתרצה הבן לא אמרי' בקידושין שקדש לו האב שלא מדעתו ופרש"י דאב בקידושי בתו כל דהו ניחא לי' טב למיתיב טן דו אבל גברא דייק ונסיב וכן אינו ברשות אביו לקדש לו שלא מדעתו. א"ל רבנן לרבינא ודלמא שליח שווי' לא חציף אינש לשווי' לאבוה שליח ודלמא ארצייה ארצייה קמיה וגילה לו דעתו שהוא חפץ בה והאב נעשה לו שליח מאליו וזכין לו לאדם שלא בפניו אמר להו רבה בר רב שימי בפירוש אמר מר דלא סבר אדרב ושמואל ופרש"י בפירוש שמעתי ממנו דלא סבר לה אדרב ושמואל דאמרי חוששין שמא נתרצה האב וכ"ש לשמא עשאו הבן שליח אלא א"כ שמענו ודקאמר אפי' למ"ד וכו'. לרווח' דמילת' כי היכי דליקבלי' מיני' קאמר הכי. והנה מה שפרש"י אלא א"כ שמענו אין הפירוש אלא א"כ שמענו שנתרצה האב בקידושיה דא"כ הי' לו לפרש אלא א"כ שמענו שנתרצה. ועוד מסתמא איירי האי עובד' שנתרצה הבן דאי לאו הכי היה מוחה בדבר אלא שאין מועיל ריצוי דבן לגבי אב שהרי אין בידו לקדש לו אלא דאיכא למיחש שמא נתרצה בעשיי' זו שאביו נעשה לו שליח על זה משיב דלא חיישינן להא דרב ושמואל שמא נתרצה האב אלא א"כ נתרצה להדי' אח"כ ואז זכות הוא לו וחל למפרע ה"נ גבי בן לא חיישינן שמא נתרצה בענין זה שיהי' קידושין כגון ארצויי אלא א"כ שמענו שעשאו שליח בפי' וה"ה ארצויי קמי' דהוה נמי שליח אבל גבי בתו פשיטא שאם שמענו שם אח"כ שנתרצה הוי מקודשת וכמו שפי' הרא"ש ולאפוקי מדעת הרי"ף וכמו שכתבתי לעיל לכך פי' הרא"ש וז"ל נתרצה האב אמרי' נתרצה הבן לא אמרי' דגבי בת אם נתרצה האב חיילי קידושין ממילא למפרע הוי כאלו אומר לבתו צאי וקבלי קידושיך כדאמר לקמן גבי נתקדש' לדעת והלך אביה למ"ה ועמדה ונשאת אמר רב אוכלת בתרומה עד שיבא אביה וימחה. ואם נתרצה הוי חופה למפרע וכן בקידושין דכשנתרצה האב הוויין קידושין למפרע. אבל בבן אפי' נתרצה הבן אח"כ אינו מועיל דצריך שיעשה את אביו שליח. א"ל רבנן לרבינא ודלמא שליח שווי' לא חציף אינש לשווי' לאבוה שליח ודלמא ארצי ארציי קמי' ושתיק כלומ' גילה הבן דעתו לאב שהיה חפץ בה וכיון שחפץ בה וזכות הוא לו וזכין לאדם שלא מדעתו וזכיי' הוי מטעם שליחות כדכת' לעיל והרי כאלו עשה את האב שליח לקדשה לו. וכתב עוד מכאן נרא' לדקדק שאין צריך עדים במינו' שליחות של קדושין כיון דמודה המקדש שעשאו שליח וכן כתב הרמב"ם ז"ל כל העושה שליח לקבל קידושין צריך לעשותו בפני שני עדים. אבל שאיש שעשה שליח לקדש לו אשה אין צריך לעשותו בעדי' שאין מקום לעדים בשליחות האיש אלא להודיע אמיתת הדבר לפי' אם הודו השליח והמשלח אין צריכין עדי' כמו שליח הגט וכמו שליח שהורשו להפריש תרומה וכיוצא בזה בכל דבר ששלוחו של אדם כמותו. והראב"ד כתב וז"ל תמי' היא זו כיון דפסקינן המקדש בלא עדים אין חוששין לקידושין ואפי' שניהם מודים א"כ מועיל הודאות השליח והמשלח כיון דהודאת' חיובא לאחרים ויש לחלק דלוודאי כגמר הדבר שהיא נאסרת לכל אדם הוא דלא מהניא הודאה שאין דבר שבערוה פחות משנים אבל למיהוי שליח לקדשה לו מהניא הודאת' כמו בשאר שליחות. אמנם צריך לדקדק מ"ש דמהניא הודאת' האיש ושלוחו לקידושין ולא מהניא הודאת' האשה ושלוחה לענין קבלת קדושין דשליח קבלת הקידושין צריך למנותו בעדים כשליח קבלת הגט דתנן פרק התקבל האשה שאמרה התקבל לי גיטי צריכה שני כיתי עדי' שנים שיאמרו בפנינו קיבל. ואם נוכל לחלק בין גט שבא להתיר לקדושין שבאין לאיסור ונשוה שליח האיש והאשה בקידושין צ"ע ע"כ וזהו שכתב הטור כתב הרמב"ם ז"ל שאין צריך עדי' במינוי השליחות רק אם שליח והמשלח מודים בדבר אבל בשליחות האשה שהיא עושה שליח לקבל קידושין צריך שיהא בעדי'. וא"א הרא"ש ז"ל כת' כדברי הרמב"ם והיה מפקפק לומר שאף שליחות האשה אין צריך עדים ע"כ ורבו בו החולקי' הרשב"א סובר כדברי הרמב"ם וכן בסמך ראיית' מדאמר ודלמא שליח שווי' ולא קאמר ודלמ' שליח שווי' בעדי'. והר"ן בפ' האומר תמה על דברי הרמב"ם והרשב"א ז"ל והעלה דמחוורתא דמלתא כיון דבקידושין בעינן עדים דילפינן דבר דבר מממון לא מהני הודאה דידהו כשם שהקידושין צריכין עדים כך שליחות צריכין עדים ל"ש שליחות דידי' ול"ש שליחות דידה. וכן דעת הראב"ד והר"מ ז"ל בהגהותיהם ע"כ והמרדכי כתב בשם ר' יעק' וז"ל ודלמא שליח שווי' וכו'. באב יש לחוש יותר מבאדם אחר שהוא חייב להשיאו אשה ורגיל לדבר עמו על עסקי קידושין. משמע דאי הוה חיישי' דשווי' שליח או אם הבן וודאי שווי' שליח או ארצי' קמיה ושתק וודאי צריכה גט וגם בגירושין. מכאן מדקדק ר' יעק' דאין צריך אדם למנות שליח בעדים לקדש או לגרש בו אין זו ראיי' כלל דלמא זה הריצוי הי' בפני עדי' או השליחות דפשיטא הוא דמהני דלאו דווקא שצריך לומר להדי' בפניכם עדים אני ממנה אותו שליח ודין שליח לגט אם צריך עדי' עיי' בפ' השולח סי' ב'. ודרך המחוור מה שכת' הריב"ש בתשובות וז"ל אין ספק שכיון שהשליח והאשה שניה' אומר' שנתקדשה כהוגן למשלח ע"י השליח הרי היא מקודשת לו ואינ' צריכה קידושי' אחרים אעפ"י שאין עידי הקידושין בפנינו איברא וודאי שאם בא א' וקדשה חוששין לקידושיו עד שיבואו עדי' ויעידו בקידושי השליח שאין דבר שבערוה פחות משנים ואין חזקת שליח עושה שליחותו מספק לבטל קידושי שני דאמרי' בפ' התקבל דלא איתמר ההיא חזקה אלא לחומרא אבל לקולא לא. ולזה אם רצה הבעל לחזור ולקדשה בשעת נישואין לרווחא דמלתא כיון שאין העדים בקידושי השליח הרשות בידו אבל לברך ברכת אירוסין לא דהוי ברכה שאינה צריכה והוי איסורא ועד א' נאמן באיסורין ע"כ. וכל זאת היכא שהשליח מודה אבל היכא שכפר השליח כת' ר' יעק' וז"ל מדאמר בפרק התקבל בעל אומר פיקדון ושליש אומר לקידושין נאמן כו'. אם כופר המשלח אחר נתינת הגט והקידושין נרא' לי דהוי ספק ואזלינן לחומרא שהרי יצא שליחתו מתחת ידו. ולהראב"ד נרא' דלא הווי קדושין כלל כדאמ' התם מי קא נפיק גיטא מתותי ידיה דליהמני. עוד כתב הרא"ש וז"ל ועוד היה נראה לדקדק משמועה שאם גילה בדעתו לשדכן שהוא חפץ באשה פלונית ואמ' שזכה לו והלך השדכן וקדשה לו בלא מינוי שליחות שהיא מקודשת לו ולא מיסתבר לחלק בין אביו לאינש דעלמא כיון דשדכה מטעם שליחות והרמב"ן ז"ל פירש ודלמא ארצויי מרצי האב מילי קמיה למהוי לה שליח לקידושי' לי' ושתק לי' ברא מחמת כיסופא ומסתמא ה"ל שלוחיה ולא משמע הכי דכיון דדלמא שליח שווי' אבן קאי אם אית' דדלמא ארצויי ארצי קמי' אאב קאי ה"ל לפרושי ע"כ. והנה מה שכתב שאם גילה בדעת כו'. נראה דוקא בענין זה שעשאו שליח לשדך לו אבל גילה דעת לחוד לא מהני. והא דמשמע בסוגי' דאי בוודאי ארצויי קמי' אב דהוי קדושין אלא דלא חיישי' להכי ה"מ גבי אב. וכמו שכתב במרדכי אבל גבי אחר לא. ומ"ה נראה מה שכתבתי לעיל שאם נתרצה לאיש אחר לקדש את בתו ושוב נתקדשה שלא לדעת אביה דחיישי' שמא נתרצה דוקא לגבי אב הוא דאמרי' הכי אבל גבי אחר אפי' אם הי' רצה לקדש אשה וגילה דעתו להדיא ושוב בא אדם אחר ונעשה שלוחו לא אמרי דשמא נתרצה דאין דרך לקדש אשה לחבירו בלא שליחות ואין דרכו של אדם להיות שלוחו של חבירו בלי מינוי והר"ן נמי כתב וז"ל, ומיהו במקדש אשה לחבירו משמע דבשדיך חיישי' שמא שוי' שליח דבאחר ליכא טעמא דחוצפא אבל בתוספו' אמרו דעד כאן לא חיישי' דשליח שווי' אלא באב דמסתמ' הוא מפקח בצרכי בנו ומשתדל בו להשיא אשה אבל באחר לא חיישינן דשליח שוי' ע"כ והיינו כמו שפיר'. תו מסיק ההוא דאמר לקרביי והיא אמר' לקרובה פי' מעשה היה שהאיש אמר לתת בתו קטנה לקרובו ואשתו אמרה שיתננה לקרובה כפתי' עד דאמ' לה להוי לקריבה פירש הכריחתו והודה לה לתת לקרובה ועשו סעודה לחיבת חיתון אדאכלי ושתו אתא קריבי' באיגרא וקדשה אמר אביי שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב. רבא אמר חזקה אין אדם טרח בסעודה ומפסיד' מאי בינייהו איכא בינייהו דלא טרח והלכה כרבא אבל לכאור' נראה דליכא נ"מ בהא מאחר דקי"ל כרבינא ולא כרב ושמואל דחיישי' שמא נתרצה ומ"מ זהו דוחק דאביי' שקלי וטרי' אליבא דרב ושמואל דליכא הלכת' כוותי'. וצ"ל נהי דאביי ורבא ס"ל כוותיה. מ"מ קי"ל כרבינא דהוא בתראי וכ"כ וכתב עוד דלא שייכא הא דאביי ורבא אליבא דרב ושמואל אלא הכי קאמרי לא חיישי' שמא לדעת האב נתקדשה וקא משדר לי' לקדושין בחשאי לאביי כדאית לי' ולרבא כדאית לי' ע"כ ותימא הוא בעיני מאחר דלא חיישינן לשמא נתרצה אב ולא חיישי' לשמא ארצויי קמי' דלא הוי חציפות אלא א"כ שמענו ואיך נחוש לזה ע"כ נראה ליישב דהכא מאחר שהיא ידוע שנתרצה היה האב לקדש את בתו לקריבי' וכדמשמע בסוגי' וכה"ג אמרי' שפיר שמא נתרצה וכמו שכתבתי לעיל בסוגיא ובהא קי"ל כרבא דאי לאו דטרח בסעודה הוי חיישי' עוד כתב הרא"ש וז"ל והראב"ד פי' ודלמא ארצויי ארצי האב מילי קמי' למיהוי לי' שליח לקידושין ושתק לי' ברא מחמת כיסופא ומסתמא ה"ל שלוחי' ולא משמע הכי דכיון דדלמא שליח שווי' אבן קאי אם אית' דדלמא ארצויי ארצי קמי' אאב קאי ה"ל לפרושי ע"כ. והנראה בעיני אף שהרא"ש השיג על פירושו על עיקור הדין לא השיג וא"כ אי היה מרצי האב לפני הבן כו' היו הקידושין אלא דלא חיישי' להכי כ"ז שלא ידענו בוודאי ולאותו שפסקו דמינוי שליחות בפני עדים א"כ צ"ל שאותו הריצוי הי' בעדי' וכבר כתבתי דלחומרא לא בעי עדים וכ"כ הטור בשם הרמ"ה וז"ל אם האב הרצה הדברי' לפני הבן שהוא רוצה לקדש לו ושתק הבן והלך האב וקדשה לו הוו קידושין גמורי' דמחמ' כיסופ' דאב שתק ועשה שליח לקדש לו אבל באינש אחרינא כי האי גוונא הוו ספק קידושין ע"כ. ויש בדברי הטור קיצור שה"ל לכתוב שהרא"ש חולק עליו מאחר שהוא דברי הרמב"ן. וחוץ לכבודו לא דק כי אינו חולק על הרמב"ן בדינו כי אם בפירושיו כאשר כבר כתבתי. אכן במה שכתב הרמ"ה דגבי אחר הוו ספק קידושין לא נהיר' מאחר דאין לומר דשתק מחמת כיסופא א"כ אין כאן שליחות כלל:
סימן ט
נתקדשה לדעת אביה והלך אביה למדינת הים ועמדה ונישאת אמר רב אוכלת בתרומה עד שיבא אביה וימחה בנישואין ורב אסי אמר אינו אוכלת בתרומה שמא יבא אבי' וימחה. הוה עובדא וחש לה רב לדרב אסי וכתבו התוספו' בשם רבינו דהלכת' כרב שרגיל רבינו חננאל לפסוק כרב במקום תלמיד באמוראים ראשונים עד אביי ורבא אבל משם ואילך פסקינן כבתראי ואע"ג דחש לה רב לדרב אסי אין לחוש כמו שמצינו בפ"ק דמגילה דאמר רב מגילה בזמנה ביחיד שלא בזמנה בעשרה ורב אסי אמר לעולם בעשרה והוה עובדא וחש לי' רב לדרב אסי ואפי' הכי קי"ל כרב דהא ר' יוחנן קאי כוותיה בפרק הקורא את המגילה דאמר רב חייא בר אשי א"ר יוחנן הקורא במגילה הכתובה בין הכתובים לא יצא ומחו לה אמוחא לא אמרו אלא בציבור ש"מ דסביר' לי' דפעמים נקרא' ביחיד וכתב על זה הרא"ש ונראה לי דלא דמי' ההי' דמגילה דכיון דחש לה רב לדרב אסי אף יש לנו לחוש והא דקי"ל במגילה ביחיד לאו מדברי רב אלא ר' יוחנן. ורב אלפס ז"ל כתב איכא מ"ד הלכה כרב דהא לא אמרי' דהדר בי' רב ואיכ' מ"ד כיון דחש לה רב לדרב אסי הלכתא כרב אסי והכי מסתבר' וכן פסק רב עמרם ז"ל בההיא עובדא דמגילה כרב אסי כיון דחש לה רב ע"כ ובמגילה כתב הטור וז"ל וכן מסתברי והא דר' יוחנן אינ' ראייה דאף לרב אסי קריאה ביחיד כדפרש"י דמצוה לחזור אחר עשרה ואם לא מצא עשרה אינו פטור מקריאתה אלא קורא ביחיד ע"כ ושם נאריך אי"ה. ובמרדכי כתב עוד דיחוי אחר שלא לפסוק כרב אסי וז"ל ותימ' הא הלכה כרב באיסורי ומיהו לא עביד כשמעתיה ואנן נעביד ותרצו התוספות אפ"ה לא הדר בי' רב דקאמר ומודה רב שאם מתה אינ' יורשה אבל אזל רב הכי והכי לחומרא דגבי קידושין ראה רב קטנה בת נכבד א' שנתקדשה לשאינו הגון לה להנשא שלא לדעת אביה וחש רב להא דרב אסי אמר בוודאי הא אנן סהדי דלא נתרצה האב ואינה אוכלת בתרומה וכן יש לומר גבי מגילה ראה א' שרצה להקל ולהניח הקהל ולקרותה ביחיד והשיב לו רב אני על בני הכפרים האנוסים מלבוא אמרתי ולא על המזיד. תו מסיק אמר שמואל בר רב יצחק ומודה רב שאם מתה אינה יורשה דאוקי ממוני' בחזקת מרי' ואפי' הוא מוחזק בנכסים אינה חזקה דנכסי' קיימא בחזקת יורשי האב ואע"ג דשרי לה בתרומה היינו משום דדבר תורה ארוסה אוכלת בתרומה כך פי' רש"י וכתב הרא"ש ולפ"ז הטעם אינו מטמא לה ואם היינו מפרשים לפי שרוב פעמים אין האב מוחה מסתמא דניחא לי' לאב בנישואיה כיון דכבר נתקדשה לדעת הלכך אוכלת בתרומ' דאזלינן בתר רובא ובממונא הוא דלא אזלינן בתר רובא ואז היה מותר אפי' ליטמא לה אבל אי אפשר לומר כן דהא רב הוא דאמר בריש המוכר פירות דהולכין בממון אחר הרוב ע"כ כתב במרדכי מעשה באחד שקבל קדושי בתו כשהית' קטנה ובעודה קטנה מת האב והבת הית' יחידה וראויה לירש נכסי' מרובים והית' חולנית ושאל הבעל ליכנס בעבור שאם תמות שירש הנכסים והקרובי' היו יראים פן תמות ותפקע ירושתם והארוס רוצה לכנוס בחזקה ומענה מקצת רבותי כי אמרו אפי' ישאנה בעודה קטנה כיון שקידושיה היו קדושין דאורייתא ונשואין דיתומה מדרבנן דליכא אב דלימסר לחופה הרי היא כמו בזנות אצלו ואם מתה לא יירשנה כי אם קרוביה ירשנה ושאל פי חכמים ורבינו אפרים בר יצחק מיחה בו וטעמא משום חופה במקום קנין עומדת ולא דמי לנישואין דיתומה קטנה דההיא תקנת' רבנן היא אבל הכא כיון דקידושין דבר תורה בעינן נמי חופה לדעת אביה ושלחו הדבר לפני ר"ת והשיב וז"ל על הקטנה שנתקדשה לדעת אביה ומת אביה ועברו עליה י"ב חדשים ועודה קטנה ותימא הוא איך יעלה על לב איש שלא יירשנה שהרי לא נחלקו פרק האיש מקדש שלא יבא אביה וימחה אבל הכא לא ימחה לעולם ועוד אפי' כשהאב קיים ובתוך י"ב חודש טעמא משום מציאת ומעשה ידיה דאהא אמרינן אוקי ממונא בחזקת' ואי ירושה נכסים נפלה לה לגבי' דאיהו גופא לאב ממונא הוא אבל לגבי אחי' אם מת אביה אינה ברשותן לא למלאכה ולא למציאה א"כ גבי ירושה שנפלה לאו בחזקת מריה קיימא וקרינא בי' דאין אדם מוריש זכות בתו לבנו ולגביי' לא הוי ממונא בחזקת מריה ותו לאחר י"ב חודש אין אחיו יכולין לעכב כדאמר בפ' אעפ"י אי איהי ניחא לה. אביה מאי נפקא ליה מינה. סבר השתא לא ידעא למחות מלדדהו ונפקא ואתי' ונפלה עילואי אבל לגבי אחיו ליכא למימר עד שתגדיל ותאמר פלוני אני רוצה דכיון שקדשה אביה תו ליכא למיחש שתיפוק פוקא מיני' להשיאה היכן מצינו שתהא תלוי' באחיה ע"כ ודבריו אינן צריכין ראי' תו מסיק נתקדשה לדעת אביה ונשאת שלא לדעת אביה ואביה כאן רב הונא אמר אינה אוכלת ר' ירמיה בר אבא אומר אוכלת וכתב הרא"ש ואפי' למ"ד אוכלת מודה דאם מתה אינו יורשה כמו בהלך אביה למדינת הים דאמר רב אוכלת ומודה רב דאינו יורשה ולכך לא הביא רב אלפס הנהו תרי פלוגתייהו דרב הונא ורב ירמיה ע"כ. ה"פ דאין נפקותא האידנא במה שאוכלת בתרומה כי דין אכילת תרומה אין נוהג עתה ומה ששקל וטרי הרי"ף אי הלכה כרב או כרב אסי בהא דאוכלת בתרומה כו' היינו משום דאיכא נ"מ בכל דוכתא אי קי"ל כרב אסי נגד רב כל היכי דחש לרב ולא עביד כרב אסי. ואני כבר קבלתי עלי בפתיח' הספר שלא לדלג שום דבר ע"כ אביא כל הביאורי' ומאמרים בצורת' נתקדשה לדעת ונישאת שלא לדעת ואביה כאן רב הונא אמר אינה אוכלת רב ירמיה בר אבא אמר אוכלת רב הונא אמר אינ' אוכלת ואפי' למ"ד אוכלת התם הוא דלא איתיה לאב אבל הכא דאיתיה לאב האי דאישתיק מרתח רתח. רב ירמיה בר אבא אמר אוכלת ואפי' לרב אסי דאמר אינה אוכלת התם הוא דשמ' יבא אביה וימחה אבל הכא מדשתק אתנוחי איתנחא לי'. נתקדשה שלא לדעת אביה ונשאה שלא לדעת ואביה כאן רב הונא אמר אוכלת רב ירמיה בר אבא אמר אינה אוכלת. אמר עולא הא דרב הונא כחומץ לשניים וכעשן לעינים. השתא ומה התם דקדושי דאורייתא אמרת לא אכלה הכא לא כ"ש. נראים דברי תלמיד פי' דברי ר' ירמיה שהוא תלמידו של רב הונא אמר רבא מ"ט דרב הונא הואיל ונעשה בה מעשה יתומה בחיי האב. פי' מאחר דהיא קדשה והשיאה עצמה שלא לדעתו כאלו היא יתומה והוא ראה ושתק או הפקיר זכות שיש לו בה או שתיקתו הודאה דבשלמא נתקדשה לדעת ונישאת שלא לדעת איכא למימר בחדא שתיקה ארתח רתח אבל כולי האי לא שתיק. ולעניין הלכה בהך דמיצעי הלכה כרב הונא דהוא רבי' דר' ירמיה דהא עולא קאמר נראי' דברי התלמוד אף שרבא נתן טעם לדברי רב הונא לאו ס"ל כוותיה אלא שבא ליישבו דלא ליהוי מישתבי' וכן פסק הרמב"ם ועיקר:
סימן י
מתניתין האומר לאשה התקדשי לי בתמרה התקדשי בזו אם יש באחת מהן שוה פרוטה מקודש' ואם לאו אינה מקודשת דכיון דאמר התקדשי התקדשי כל חדא וחדא הוו קדושין באנפי נפשייהו אבל אמר בזו בזו בזו אם יש שוה פרוטה בכולן מתקדשת ואם לאו אינה מקודשת. והרמב"ם כת' דהוי ספק קידושין ויפה כתב משום דס"ל גבי תמרה אפי' אינו שוה פרוטה מקודשת מספק שמא שוה פרוטה במדי כדלעיל סי' י"ח ופריך מאן תנא התקדשי התקדשי הוא דהוה פרוטה. אבל בזו בזו בזו לאו פרוטה הוא אמר רבא ר' שמעון היא דס"ל גבי חמשה תובעין אות' ונשבע לכול' כאח' דאינו חייב על כל אחת ואחת אלא עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד ונפקא לה מרב יהודא דאמר רב יהודא שבועה לא לך לא לך לא לך חייב על כל אחת ואחת פי' רש"י דווקא בלא וי"ו אבל ולא לך ולא לך ולא לך כללא הוי. ור"ת גורס איפכא דאדרבא כשאמר ולא לך ולא לך משמע שהוא נשבע לכל אחד אבל כשאומר לא לך לא לך אינו חייב אלא אחת זו פי' הרמב"ם דוי"ו הוי פרטא אם לא שיש כו'. ע"ש בהלכות שבועות וראיתי בפרק שבועו' הפקדון דלשם פרש"י והתוס' דלר' יהוד' דווקא בוי"ו הוי פרטא אבל בלא וי"ו הוי כללא אלא שהתוספו' כתבו לשם וז"ל ומסוגי' דשמעת' קשיא דמוכח בפ"ב דזבחי' דטפי הוי פרטא בלא וי"ו מבוי"ו לר' יהוד' דאמר התם או דלמא כזית וכזית לר' יהודא פרטא הוי וכ"ש כזי' כזי' ובס' ישן גרס הכא כל סוגיא איפכא ור' יוחנן אמר הכל מודים בלא לך שהוא פרט לא נחלקו אלא בלא לך וגרסי' תני' ולא לך תני פקדון ותשומתי' כו'. והיינו כרש"י דהכא ע"כ אין בידי להכריע עד שיבא מור' צדק במהרה בימינו ולענין הלכה נראה דהלכה כר' יהודה דפ' שבועו' הפקדון איתנא דברי ר' יהודא סתמא דת"ק כוותי' וכן נרא' עיקור. ותמה אני על הרי"ף והרא"ש שהביאו המשנה כצורתה ולא כתבו דהך מתנית' מתני' אליבא דר"ש ולית הלכת' כוותי' בזה דבעי התקדשי התקדשי כו'. ויותר להפליא על הרמב"ם שפסק גבי קידושין דהכא ממש כר"ש וכמתניתא דהכא ובפ' שבועות הפקדון פסק כר' דלא בעי שבועה על כל אחת ובפ' המשנה כתב להדיא שם דאין הלכה כר"מ דסבר אפי' בזו בזו הוי פרטא ואין הלכה כר"ש דבעי שבועה על כל אחת ואין הלכה כר"א דבעי לומר שבועה באחרונה ואין לישבו דשמא בקידושי' פסק כר"ש דסתם מתנית' אתיא כוותי' ובשבועו' פסק כר' יהודא דהוא ת"ק. וא"כ בע"כ צריך לחלק ביניהן ולומ' דבקידושין מסתבר לומר דבעי למימר התקדשי על כל א' לברר דבריו. א"כ אמאי מוקי תלמודא מתניתין כר"ש דא"כ שמא אף ר' יהוד' מודה הכי ואתי' ככ"ע. וראיתי בדברי הר"ן שכתב וז"ל וק"ל כר"ש כיון דסתם הכי כוותי'. ובפ' כותבין נמי תנן לזה קרבן ולזה קרבן צריכן פתח לכל אחד ואחד ומשמע דהכא אמר לזה ולזה קרבן כיון שהותר כללא הוי והת' נמי מוקמי רבא כר"ש דאמר עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד ואע"ג דהתם בפרק הפקדון אפלוגו בהא ואיכא למימר סתם ואח"כ מחלוקת היא אפ"ה כיון דשקלו וטרי אמוראי בהך סוגי' דהכ' אליבא דר"ש קי"ל כוותיה וכן פסקו ר"ת והרמב"ם ז"ל ע"כ ולא אביא דבריהם דמאי חזית לומר מחלוקת ואח"כ סתם ולאפלוגי בין סתמא לסתמא דת"ק נמי סתמא נימא דתנא הכא אליב' דכ"ע דהתקדשי התקדשי דר"ש כ"ע מודים דפרטא הוי וסיפא בזו בזו בזו וכ"ע כללא הוי כגון לגירסת ר"ת דאף ר' יהוד' מודה בזה ואף שר"מ חולק. מ"מ הלכה כר' יהוד' ולפרש"י נגרס בזו ובזו ובזו דהויא כלל'. וס"ס אתניא מתניתין אליבא דהלכתא אפי' אתי' כר"ש. ובשבועות פסק סתם כר' יהודא דהלכה כוותי'. ומה שכתבו עוד דשקלי' אמוראי אליבא לא ידענא כי כמה שנחלקו רב שמואל ור' אמי בסיפא דאוכלת כו'. דהוי כללא הלא שפיר פליגי אף אליבא דר' יהודא כדפריש' דלר' יהוד' נמי הוי בזו בזו בזו כללא הוי לפי' ר"ת ולרש"י בזו ובזו ובזו ומ"מ חליל' לי לחלוק על כל אלו הגאונים שמא ירוצו גלגלתי אבל מ"מ גבי קידושין אם יבא מעשה לפני כעניין דאמר בזו בזו בזו או שאמר בזו ובזו אם יש שוה פרוט' בכולן ויקבל קידושיה מאחר דצריכא גט אף מן השני דשמא הלכה כר' יהודא דפרטא הוי ואינ' מקודשת לראשון ומכח ספק הגרסות אין חילוק בין בזו בזו בזו ובין ובזו ובזו ובזו ובזו נחזור למשנה הית' אוכלת ראשונה ראשונה אינ' מקודשת עד שיהא באחת מהן שוה פרוטה ופריך בגמ' אהיא אילימא ארישא כי אמר התקדשי התקדשי מאי איריא אוכלת אפי' מונחת נמי דהא התקדשי לי בזו קאמר אלא אסיפא דחשיבא לי' כללא קאמר דאם הית' אוכלת ראשונה ראשונה כו'. וכי איכא בחדא מיהא ש"פ מקודש' ואפי' בקמייתא והא מלוה היא כיון דקידושין לא גמרו עד שתקב' כולם והיא כבר אכלה הראשונה קודם שתקנה אותם בקידושין הוי זו הראשונ' מלוה גבי' ואמרי רב ושמואל לעולם ארישא ולא מיבעיא קאמר לא מיבעי' מונחת דאי איכא שוה פרוטה אין אי לא לא. אבל אוכלת הואי' ומיסרב' הנייתא אימא גמרה ומקני נפשה קמ"ל. ר' אמי אמר לעולם אסיפא ומאי עד שיהא באחת מהן ש"פ עד שיהא באחרונה שוה פרוטה ומסיק אמר רבא ש"מ מדרבי אמי תלת ש"מ המקדש במלוה אינה מקודשת וש"מ המקדש במלוה ופרוט' דעת' אפרוטה. פי' מדשניי' למתניתן הכי דכי יש באחרונ' ש"פ מקודשת ואע"ג דקמייתא מלוה הוי בהדה ובכולהו קדשה תהא כללא חשוב לי' גבי מנחת וקאמר דאם יש בכולן ש"פ מקודשת אלמא קידושי אכולהו קיימי אפ"ה גבי אוכלת דהוו להו מלוה ופרוטה מקודש' באחרונה. וש"מ מעות בעלמא חוזרים פי' אם אמר לה התקדשי בפרוטה זו ובזו ובזו ובעוד שלא נגמרו הקידושין חזר בו מלקדשה אמרי' דליהוי המעות שמסר לו קודם החזרה מתנ' אלא פיקדון היא אצל' וחוזרי' לו. וה"נ אמרי' כשאמר לה התקדשי בתמרה זו ובזו ובזו ובעוד שלא גמר דיבורו אכלה הראשונה ושנייה מה שאכלה מלוה הן אצלה ולא יחולו אלא על מה שהוא בעין ולכך צריך פרוטה אחרונה דאי אמרת מעות בעלמא מתנה והיכא דלא נגמרו הקידושין הוו המעות הראשונה מתנה אצלה ולא בעיא לאהדרונהי היכא דגמר דבר לשם קידושין כי הכא נימא דיחולו הקידושין אף על אותן תמרי' שאינ' בעולם וכי אכלה מדידה אכלה דבשלמא בעלמא לא הוי קידושין שהרי מתנה הן אצלה כי הדר בי' מקידושין. אבל הכא שלא חזר מלקדשה נהי נמי דכי אכלה הראשונ' עדיין לא גמר כל הקידושי' מקדשי נמ' אף בקמייתא אף בכולן מקודשת ע"כ:
והיכא שקדש על תנאי ולא נתקיים התנאי או המקדש בקידושי טעות כתבתי בפ' המדיר סי' כ"ב שהמעות חוזרין:
כת' הטור וז"ל. וכתב הרמ"ה ה"ה נמי כי אמר בזו ובזו אם גמר כל דבריו קוד' שקבלה אותן כולן מצטרפות אפי' אכלה הראשונה ראשונה. ור"י אמר אפי' גמר קודם שקבלה אותן אינן מצטרפות כיון שחלקו זו מזו ע"כ. ולפי דעתי שאין זה ר"י בעל תוספות כי אדרבה מדברי התוספו' משמע כמו שכתב הרמ"ה וכן עיקור. וכל הני תלת מילי הלכת' נינהו והלכה נמי כרב אמי מדמסיק רבא עלי' ש"מ מדר' אמי כו' וכן דעת כל המחברי' אכן תמה אני על מה שהרי"ף והרא"ש לא הביאו הני תלת מילי ונהי הני תרי מילי המקד' במלוה ומלוה ופרוט' כבר נפסקו במקומו' אחרי' אכן הך תלית' דמעו' חוזרי' לא מצינו בשום מקום כי אם פה ואפשר דפשוט הוא בעיני המחברים מאחר דקי"ל כרב אמי דדוקא נשתייר באחרונה שוה פרוטה מקודשת ולא בקמיית' ממילא המעות חוזרין כמו שפירשו התוספו' ורש"י. ומסיק אמר רבא ל"ש דאמר בזו ובזו אבל אם אמר התקדשי לי באלו אפי' אוכלת נמי מקודשת ומצטרפות כולן לשוה פרוטה וה"פ ל"ש היכא דאוכלת ראשונה אין מצטרפות לפרוטה אלא דאמר בזו ובזו דלא גמרו קידושין ולא נקנו עד נתינת אחרונה שהיא גמר דיבורו וכבר היו הראשונות מלוה אבל אמר לה באלו מקבלת ראשונות לא באתי לידה בתורת קדושין דמשנגמר הדיבור הקנה לו בתורת קידושין וכי אכלה מדידה קא אכלה ואפי' אוכלת ראשונה מקודשת אם יש בכולן שוה פרוטה:
סימן יא
ת"ר המקדש במלוה מקודשת ושוין במכר שקנה ומוקי לה רב דאמר המקדש במלוה אינה מקודשת דלאו במקדש במלוה איירי דא"כ מאי קאמר ושוין במכ' שקנה ואי מלוה להוצאה ניתנ' ואינה מקודש' במכר אמאי קנה אלא בע"כ איירי כגון שאמר התקדשי לי במנ' ונמצ' מנה חס' דינ' פי' נשא' האי דינ' אצלו ובהאי קמפלגי מ"ס כסיפ' לה מילתא למתבעיה ומר סבר לא כסיפא לה מילתא למיתבעיה. ושוין במכר שקנה דלא כסיפא ליה מילתא למיתבעי ופריך אלא הא דאמ' ר' אלעזר התקדש לי במנה ונתן לה דינר הרי זו מקודשת וישלים לימא כתנאי אמרה לשמעתא אמרי מנה חסר דינר כסיפא לה מלתא למיתבעי' אבל מנה חסר צ"ט לא כסיפא וז"ל הר"ן בפ"ק דקידושין והרב אלפס ז"ל לא כתב זה בהלכות וכן הרמב"ם ז"ל בפרק ראשון מהלכות אישות לא חלק. וכתב הרמב"ן ז"ל דמסתברא דהלכת' כי"א דאמרי מקודשת מדתניא הכא בפרקין התקדשי לי במנה זה ונמצא חסר דינר אינה מקודשת דאלמא במנה סתם מקודשת אעפ"י דלא נשתייר אלא דינר ולא אמרינן כסיפא לה מילתא למיתבעי ולפיכך לא כתב הרב אלפ' ז"ל ולי נראה מיהו לא איריא דבמנה זה ודאי לא שייך למתני ליה חסר תשעים ותשעה דינר דאי הכא הא ידעי בזה המנה אין כאן ומיהו דחיק שמיה במנה וסברא וקבלה אבל חסר דינר שאין האשה מגורשת בו בהא הוא דאמר שאינה מגורשת בו בהא הוא דאמר דאינה מקודשת ורבותא קמ"ל כד"א דרך מנה להיות חסר לפעמים ממנו דינר וכיון דאמר' במנה זה כמות שהוא קאמ' קמ"ל דלא ולפיכך אין מכאן ראיי' לפסוק כי"א וכן הראב"ד ז"ל פוסק כת"ק אבל מה שהשמיטוהו הרב אלפסי ז"ל והרמב"ם משום דס"ל שמלוה קונה במכר וכן נרא' מדברי רב אלפס בפ' הזהב וכ"כ הרמב"ם בפ"ד מהל' מכירה כו'. ומעתה כיון דאוקי הך פלוגתא דת"ק וי"א כגון דא"ל התקדשי לי במנה כו'. היינו משום פרכא דאי מלוה להוצאה ניתנה במה קנאו ואנן קי"ל דבמכר קנאו ממיל' מיתוקמא פלוגתייהו דת"ק וי"א כפשטא במקדש במלוה ולא מפלגינן בין התקדשי לי במנה ונתן לה דינר ובין התקדשי לי במנה ונתן לה תשעים וט' עכ"ל, והנה מה שכתב שנראה מדברי הרי"ף בפ' הזהב שמלוה קונה במכר לא מצאתי שום דבר אלא שהביא סוגי' דמים שהן כחליפין כו' כלומר שקונה בעד החוב שהי' לו עליו וזהו נמי מה שכתב הרמב"ם בפ"ז מהל' מכירה. וכל זו אינה ראייה דהתם בע"כ שקנה במחילת מלוה כמו שכתב הרא"ש לעיל בפרקין והבאתי בסי' ז' אם נאמר מאחר שהרמב"ם כתב שיכול לקנות בחוב שיש לו עליו. א"כ כפשוטו בלא הנאת מחילת מלוה ואמת שכך הבין אות' הראב"ד והשיגו וז"ל. אמר אברהם לא ידעתי למה זה שהרי השוו הגאונים כולם מלוה להוצאה ניתנה ואינה בנתינת מעות כלל והרי אמרינן בקידושי' ושוין במכר שזה קנה ואי מלוה להוצאה ניתנה במאי קנה ואולי הטעוהו הא דאמרינן מעמידין מלוה על הפירות והוא שיש לו וההיא לאו לענין קנה מיירי אלא לאסור ריבית ע"כ. וכתב המגיד משנה ובאמת שדבריו נכונים שאין מלוה קונה:
וכן דעת ר"י בעל התו' כאשר כתבתי לעיל בפ"ק סי' ו'. ומ"מ לעניין דינא נראה שפסק כי"א שהרי כתב להדי' האומר לאשה הרי את מקודשת לי במאה דינרים ונתן לה אפי' דינר א' הרי זה מקודשת וישלים כו' ולא חילק היכא שנתן הכל חסר דינר א' שאינה מקודשת אלא אפי דינר א' קאמר והיינו דס"ל כי"א ולא צריכא להאי שינוייא לחלק בין מאה חסר דינר א' למאה חסר צ"ט ואוקימנא ר' אלעזר כי"א ותלמודא הוא דבעי לדחוקי ולשנויי דלא אתי' כתנאי בלא צורך וכ"כ המגיד משנה להדיא שזו היא דעת הרמב"ם שלא חלק וכתב ונתן לה אפי' דינר א' שפסק כי"א וזה שבהלכות לא הביאו בסוגיא. אבל מ"מ קשה מניין לנו לחלוק על הסוגיא שמחלק בין חסר דינר לחסר צ"ט וא"כ דברי ר"א מסייע לן דלא קאמר מקודשת אלא בחסר צ"ט דלא כסיפא לה למתבעי' אבל בחסר א' דכסיפא לה אינה מקודשת ובפרט מאחר דכל דוכתא קי"ל כת"ק מניין לנו לחלק הכא וכן הרא"ש פסק להדיא כת"ק וכן דעת הרשב"א. ומ"מ לא נהירא לומר דאיירי שאומר לה הדינר החסר יהא עלי בהלוואה כמו שפי' רש"י דכה"ג הוי מקודשת דהוי כאלו מקדש במנה בתנאי שיתן לה עוד דבוודאי כה"ג מקודשת וכן פסק הטור להדיא היכ' שאמר לה שהדינר יהא עליו בהלווא' דכה"ג בוודאי מקודשת ואף שהרא"ש פסק כתנא קמא קמא אלא שמע מיניה דבכי האי גוונא לא פליגי ועיין בפרק קמא סי' י"א:
סימן יב
ת"ר עשה לי שירים ונזמים וטבעת ואקדש אני לך כיון שעשאן מקודשת דברי ר' מאיר וחכמים אומרים אינה מקודשת עד שיגיע ממון לידה וכי היכי דלא תהוי מלתא דרב כתנאי מוקי להאי ברייתא דלא פליגי במקדש במלו' דכ"ע המקדש במלוה אינה מקודשת ובישנ' לשכירות מתחלה ועד סוף קמיפלגי מר סבר יש לשכירו' מתחלה ועד סוף וה"ל מלוה. ומר סבר אינה אלא לבסוף ולפי זה הלכ' כרבנן דקי"ל דישנו לשכירות מתחלה ועד סוף כן פסקו התוס' והרא"ש והארכתי בזה בפ' הגוזל קמא סי' כ"א ומסיק דכ"ע ישנה לשכירו' מתחלה ועד סוף והכא באומן קונה בשבח כלי קמיפלגי מ"ס אומן קונה בשבח כלי ולא הלוואה היא. ומר סבר אין אומן קונה בשבח כלי והלוואה היא ולפ"ז נמי הלכה כחכמים דאין אומן קונה בשבח כלי ס"ל ומה שכתב הטור בא"ע סימ' כ"ח וז"ל כתב הרמ"ה ל"ש אם הוא שכיר יום על המלאכ' ל"ש אם הוא קבלן דקי"ל אין אומן קונה בשבח כלי וה"ל כמלו' וכ"כ רב אלפס ז"ל אבל ר"י כתב דקי"ל אומן קונה בשבח כלי דאין כאן מלוה כשנותן לה הכלי מתקדשת בשבח שיש לו וכן היא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל ע"כ נ"ל שטעה הטור בזה שהוא סבר שדעת אביו כר"י ור"ת מדהביא בתחלת דבריו דעת הרי"ף דאין אומן קונה כו'. ואח"כ כתב דעת ר"י ור"ת דאומן קונה משמע דס"ל הכי וליתא כאשר הארכתי לשם בפרק הגוזל קמא סימ' כ"א. תו מסיק דכ"ע אין אומן קונה בשבח כלי והב"ע כגון שהוסיף לה בעשיית השירי' ונזמים נופך משלו מר סבר מלו' ופרוטה דעתי' אמלוה. ומ"ס דעתי' אפרוט' ולפ"ז קי"ל כר"א דמקודש' כר' אמי דאמר לעיל ש"מ תלת כו' דמלוה ופרוטה דעת' אפרוטה ואף שאין לקדש באבן טוב לפי שאין שומתו ידוע כבר כתבתי הכל בביאור בפ"ק סימ' ה'. תו מסיק תניא התקדשי לי בשטר חוב או שהיה לו מלוה ביד אחרים והירשה עליהם. ר' מאיר אומר מקודשת וחכמי' אומרים אינה מקודשת האי שטר חוב ה"ד אילימא שטר חוב דאחרים היינו מלוה ביד אחרים אלא לאו שטר חוב דידיה ובמקדש במלוה קמיפלגי לעולם שטר חוב דאחרים והכא במלוה בשטר ובמלוה על פה קמיפלגי במלוה בשטר במאי פליגי בפלוגת' דר' ורבנן קמיפלגי דתניא אותיות נקנית במסירה פי' אין צריך לכתוב שטר מכירה על השטר שהוא מוכר לו דברי ר"מ וחכמי' אומרים בין שכתב ולא מסר פי' בין שכתב לו שטר מכירה ולא מסר לו שט"ח ובין שמס' לו שט"ח ולא כתב לו שטר מכירה עליו לא קנה עד שיכתוב וימסור מר אית לי' דר' ומר לי' לי' דר' ואב"ע דכ"ע לי' לי' דר' והכ' בדר' פפא קמיפלגי דאמר רב פפא האי מאן דזבין שטרא לחברי' צריך למיכתב לי' קני לך הוא וכל שיעבודא מר אית לי' דר' פפא ומר לית לי' דרב פפא ואב"ע דכ"ע אית לי' דרב פפא והכ' בדשמואל קמיפלגי דאמ' שמוא' המוכ' שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחו' אפי' יור' מוחל דמר אי' לי' דשמואל ומר לי' ליה דשמואל ואב"ע דכ"ע אית לי' דשמואל והכא באשה קמיפלגי מ"ס אשה סמכה דעתה היא מימר אמרה לא שבק לי לדידי ומחל לי' לאחרים מ"ס אשה נמי לא סמכא דעתה במלוה ע"פ במאי קמפלגי בדרב הונא אמר רב דאמר רב הונא אמר רב מנה לי בידך תניהו לפלוני במעמד שלשתן קנה מ"ס ה"מ בפיקדון אבל מלוה לא ומ"ס ל"ש מלוה ול"ש פיקדון. והנה לשינוייא קמא דפליגי באותיות נקנית במסירה כו' הלכה כחכמים דאינ' מקודשת דקי"ל אין אותיות נקנות במסירה כדברי ר' וכן מה שמסיק בדר' פפא פליגי ג"כ הלכה כחכמים דאינו מקודשת דקי"ל הלכה כרב פפא דכל היכא דלא כתיב קני לך הוא וכל שיעבודא דילי' דלא קנה ואי פליגי בדשמואל הלכה כחכמים דאינה מקודשת במקדש אותה בשטר דאירוסין דהא קי"ל כשמואל ואפי' ללישנא אחרינא דפליגי בסמכה נמי דעתה אינ' מקודשת דהלכה כחכמי' לגבי ר"מ וכן פסק הטור להדיא כל היכא דלא הקנה ע"י מעמד שלשתן אפי' הקנה לה השטר בכתיבה ומסיר' כראוי אינ' מקודשת וטעמא משום דלא סמכה דעתה וכן פסק הר"ן ומסתמא שכן דעת הרמב"ן וכן חוב שכתב סתמא שיש לו ביד אחרים שלא יכול לקדש בו אא"כ שאם יש לו משכון על אותו חוב שמקודשת משמע דבשטר לא מהני וכתב המגיד משנה שיש מחמירים בדבר ואיני יודע חומרא זו אם לא שנאמר מנלן דכה"ג לפלוגי דלמא כ"ע ס"ל סמכ' דעתה ופליגי בחד מהנך שינויי' קמא וזה לא קשה לי דבכל דוכתא קי"ל כלישנא בתרא ועוד דלישנא בתרא רוויח טפי דהשתא ברייתא דמקדש בשטר דפליגי בכל גוונא איירי דאינה מקודשת ובמלוה על פה דפליגי במעמד שלשתן אי שייך מעמד שלשתן במלוה ולפ"ז קי"ל כר"מ דס"ל מעמד שלשתן קונה בין במלוה בין בפקדון וכן פסק הרמב"ם דבמלוה ע"י מעמד שלשתן מקודשת דקי"ל נמי שאינו יכול למחול וכן דעת כל המחברים אלא שהמגי' משנה כתב שגם במעמ' שלשתן יש מי שאומרים שאינה מוקדשת וראוי להחמיר ע"כ ואני אומר שמקודשת קדושין גמורין ובוודאי החולק אומר נהי דמעמד שלשתן קונה הוא סביר מלוה הוא ולא קשה מידי כאשר פירשו התוס' וז"ל דוודאי מלוה דיד' שקנאתן כבר ואינו נותן לה שום דבר חדש שהרי אותו המעות הי' שלה קודם קידושין דין הוא דאינה מקודשת אבל כשנתן לה המלוה דאחרים נותן לה דבר חדש שלא היה בידה קודם אמר דמקודשת דנהי דאין המלוה בעין מ"מ זכות הוא לו כאלו היה בעין ע"כ ובע"כ צריך לחלק בכך דהא מתחלה דבעי למידק תנאי אמקדש בשטר וקאמר שטר דאחרים היינו מלוה ביד אחרים משמע המלוה ביד אחרי' לא הוי תנאי דלא דמי כלל למקדש במלוה ולא פליגי אלא באם יכול להקנות אבל פשיט' שאם יכול להקנות לה דמקודשת. תו מסיק נימא כתנאי התקדשי לי בשטר ר' מאיר אומ' אינ' מקודשת ור' אליעזר אומר מקודשת וחכמים אומרי' שמין את הנייר אם יש בו שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת האי שטר ה"ד אילימא שטר חוב דאחרים קשיא דר' מאיר דלעיל אדר' מאיר כו' אלא בשטר חוב דידה ובמקדש במלוה קמיפלגי אמר רב נחמן בר יצחק הב"ע כגון שקדש' בשטר שאין עליו עדים ור"מ לטעמי' דאמר עידי מסיר' כרתי ור' אליעזר לטעמי' דאמר עידי חתימה כרתי ורבנן מספקי להו אי כר"מ אי כר"א הלכך שמין את הנייר אם יש בו ש"פ מקודשת ואם לאו אינה מקודשת. ועוד איכא אוקימתי אמריתי בכותבה שלא מדעתה או שלא לשמה כו' וכתב הר"ן וז"ל נקטינן דמקדש במלוה דידה אינה מקודשת אפי' במלוה דאית' בעין משום דלהוצאה ניתנה מיהו יש מי שאומר שאם הית' מלוה בשטר והחזיר לה את השטר בשעת קידושין ויש בנייר שוה פרוטה דמקודשת דה"ל כמקדש במלוה ופרוטה דהא אמרינן בגמרא נימא כתנאי התקדשי לי בשטר ר"מ אומר אינו מקודשת ור' אליעזר אומר מקודשת וחכמים אומרים שמין את הנייר אם יש בה ש"פ מקודשת ואם לאו אינה מקודשת ובעינן לאוקמי מעיקרא בשטר חוב דידה ובמקדש במלוה קמפלגי ואע"ג דדחינן לי' לאוקמי לדרב בכ"ע ואיירי בשטר אירוסין. מ"מ ילפינן מינ' דבשט"ח דידה אם יש בנייר ש"פ מקודשת. וכן איתא במגיד משנה וכן פסק הטור אלא שכתב בשם הרמ"ה דלא מהני ש"פ אלא א"כ יאמר התקדשי לי בשטר זה אבל אי לא אידכר לי' בעידן קדושין לקדושי בזה סתמא הוי כמקדש במלוה לחודיה ויפה כתב ולישנא דבריית' מסייע לי' התקדשי לי בשטר. ובאידך בריית' נמי תני התקדשי לי בשטר חוב זה. ונראה מ"מ שיש לחלק ביניהן היכא שאמר התקדשי לי בשטר זה א"כ משמעתו נמי משאמר שהוא מקדש בשטר עצמו אפ"ה אפי' הנייר אינו שוה פרוטה מקודשת מספק כאשר כתב הטור דחיישינן שמ' שוה הוא פרוטה במדי אבל אם אמר התקדשי לי בשטר חוב זה דעיקר משמעתו משמע בחוב עצמו אלא שמ"מ אי הוי שוה הנייר פרוטה א"כ נוכל לומר דעתי' נמי אנייר הוי כמקדש במלוה ופרוטה דמקודשת. אבל אי אינו שוה פרוטה מסתמא דעתי' אחוב היה ולא אנייר ואינ' מקודשת כלל ולא כדברי הטור וכל זאת להלכה כתבתי ולא למעשה. וכתב עוד הר"ן ובמלוה דאחרים בשטר אעפ"י שהקנו לה בכתיבה ובמסירה אינה מקודשת דכיון דיכול למחול לא סמכא דעתה במכר לא קני וליכא למימר בהא שמין את הנייר משום דהנייר של אחרים ואי מחיל לי' ע"כ מהדרא לי' ניירא ע"כ. ואמת שדברים של טעם הן אכן קשה לי על דבריו דהא מתחלה דייקי תלמודא אי בשטר דאחרי' קשה דר"א כו' דמשמע אי לאו האי קושי' הוה מיתוקמא שפיר בשטר דאחרים אלמא אף בשטר דאחרים אם יש בו ש"פ מקודשת ואפשר לומר שאיירי שהמלוה היה נותן שכר הסופר ומעכב לי' שטרא מפשיטא דספרא. א"נ ס"ד דמקשה הא דפליגי בשטר דאחרים ולא פליגי בסמכ' דעתה ולא חיישינן למחילה אלא בהך שינוייא קמאי דלעיל אי אותיות נקנית במסירה כדרב פפא וא"כ אפי' אין נקנית לה גוף החוב מ"מ השטר נקנית לה עד שיתן הלוה דמי שויו והוי כאלו קדשה במשכון ולא גרע ממשכון בשעת הלוואתו שכתבתי בפ"ק דכמה גאונים סוברים דיש לחוש אבל מ"מ לפי האמת דס"ל כל שטר שיכול למחול לא סמכה דעתה א"כ אפי' איכא ש"פ בשטר אינ' מקודשת א"ל שנתן המלוה דמי הסופר וכן נראה עיקור ולאפוקי מדעת הטור שכתב בסתם דאף בשטר חוב דאחרים שמין את הנייר אם יש בו ש"פ מקודשת. עוד שמעינן מהאי סוגיא היכא דקדשה בשטר אירוסין אפ"ה ס"ל לרבנן דשמין את הנייר אי הוי ש"פ מקודשת וכן כתב הטור בשם הרמ"ה וז"ל ואעפ"י שהשטר פסול לקדש בו שמין את הנייר אם יש בו ש"פ מקודשת ואם אין בו ש"פ ספק קידושין משום דחיישינן שמא שוה פרוטה במדי וכתב הקאר"ו שר' ירוחם כתב כן בשמו והסתפק דבריו דכיון דלא קדשה בשטר לשם כסף אפי' שוה פרוטה אינ' מקודשת ולא להכשיר אלא כשרוצה לקדשה בו משום כסף וה"ק אעפ"י ששטר זה שכתבו שלא מדעתה פסול לקדש בו מתורת שטר אם בא לקדשה בו משום כסף. שמין את הנייר אם יש בו ש"פ מקודשת כלומ' יכול לקדשה בו בתורת כסף ואם אין בו ש"פ וקדשה בו הוי ספק קידושין משום דחיישינן שמא שוה פרוטה במדי ואפשר דאפי בתורת שטר קאמר דאם יש בו ש"פ מקודשת מתורת כסף וזה נרא' יותר מדקדוק הלשון ע"כ ואיני יודע על מה נדחוק הלא מוכח להדיא מן הסוגיא היכא דמקדש בשטר אירוסין וה"א פסול. אפ"ה אומרים חכמים שמין אותם אם יש ש"פ מקודשת:
סימן יג
מתניתין התקדשי לי בכוס של יין ונמצא של דבש. דבש ונמצא יין בדינר זה של כסף ונמצא של זהב. של זהב ונמצא של כסף. ע"מ שאני עשיר ונמצא עני. עני ונמצא עשיר אינה מקודשת. ר"ש אומר אם הטעה לשבח מקודש'. ע"מ שאני כהן ונמצא לוי לוי ונמצא כהן. נתין ונמצא ממז'. ממזר ונמצא נתין. בן עיר ונמצא בן כרך. בן כרך ונמצא בן עיר. ע"מ שביתי קרוב למרחץ ונמצא רחוק. ע"מ שיש לי בת שפחה מגודלת ואין לו. אין לו ויש לו ע"מ שיש לו בנים ואין לו. אין לו ויש לו. על כולם אעפ"י שאמרה בלבי היה להתקדש לו אעפ"י כן פרש"י שאעפ"י שהדבר כן כמו שהוא עכשיו אינ' מקודשת והיינו טעמא דדברים בלב אינן דברים ועיין בפ' המדיר סי' י"ח. וכן האשה שהטעתו. וכתב הרמ"ה דווקא שאמר' בלבי היה ולא הוציאה בשפתה. אבל אם אומרת כן בשעת קידושין הוו קידושין כיון ששמע בעל ושתק נתבטל התנאי פי' בשעה שאמר המקדש על מנת כך וכך אמרה היא אפי' לא יהיה כך אני מתרצה להתקדש ושתק הוא ולא השיב לה לא אלא ע"מ כך וכך בה' מילתא ודאי שהסכים לדבריה וקידש בלא תנאי. אית' בירושלמי שיהא כהן ונמצא לוי. לוי ונמצא כהן מאי איכא למימר לא בעינן טרחא דכהונתא עני ונמצא עשיר לא בעינן דאיכא רווחא רבה עליה בן עיר ונמצא בן כרך בעינא הוי מצנעא. רחוק ונמצא קרוב בעינא הוי מטרפסא ואזלא מטרפס' ואתיא ע"כ ופריך ולית לי' לר"ש יין ונמצא חומץ. חומץ ונמצא יין שניהם יכולין לחזור בהם אלמא איכא דניחא לי' בחלא וכו'. פי' ואע"ג דחמרא עדיף פעמים שזה צריך לחומץ ה"נ איכא ניחא לה בכספא כו' פי' בתוספו' כגון שצריכה כסף להשלים תכשיט של כסף שעושה מסוגיא זו יראה דווקא שאומר סתם בדינר של כסף או של זהב דאפשר דינר של כסף שהוא גדול במשקל ושוה בערך של זהב ובכה"ג איכא למימר איכא דניחא לי' בכספא ואיכא בדהבא אבל אם אמר בדינר פלוני של כסף ששומתו ידועה ונתן לה דינר של זהב ששוה הרבה יותר בכה"ג נרא' דליכא למימר איכא דניחא לי' בכספא ואיכא בדהבא. אפי' אם צריך לכסף הלא יכולה למכור הזהב ולקנות כסף ולהרוויח בו ומ"ה השמיט הטור דין זה דדינר. דבעי' ליתן טעם ע"מ שאני עני ונמצא עשיר כו'. אלמא דבלא טעם לא הוי אמרינן קפידא וא"כ הכא ליכא טעמא גבי דינר של כסף ונמצא זהב. ומ"מ נראה בבגדים ותכשיטים השייכים לגופה אעפ"י ששינה לשבח הרב' איכא קפידא ואינ' מקודשת שיכולה לומר מסאני דרב מכרעי לא בעינא כי הוא חשוב יותר מדאי לפי ערכי ולמכור ג"כ אי אפשר מפני שבושה משכינתיה למכור תכשיטיה. כתב הטור מי שאמר התקדשי לי בכוס של יין ונמצא של דבש כגון שהיה מכוסה ולא הכירה בו עד אח"כ שאלו ראתה אותו וקבלתו סברה וקבלה או דבש ונמצא יין בכולן אפי' אומרת בלבי היה להתקדש לו אפי' לא יתקיים התנאי אינה מקודש' ל"ש אם קבלה היא הקידושין ל"ש אמרה לשליח לקבלם בתנאי ושינה השליח ע"כ. וכתב עליו הקאר"ו כתב הרשב"א סי' קפ"ו אצל מי שקיד' בכוס או בגד ואמר לה הרי את מקודשת לי בטבעת זו אם היא לא ידעה בו כגון שפשטה ידה ופניה מכוסות שורת הדין אינה מקודשת שטעות היא זו ואפי' הטעה לשבח ואפי' אמרה בלבה הי' להתקדש בכל מה שיתן אבל אם ראתה היא במה היא מקדשה אעפ"י שאמר בטבעת זו מסתברא לי שהיא מקודשת לפי שהרי ידעה היא שאין זה טבעת ואפ"ה פשטה ידו וקבלתו והביא ראיי' לדבר ומ"מ נכון הוא לחזו' ולקדש כדי לצאת ידי ספק שמא תפשוט ידה ותקבל קדושין מאחר ויבא ב"ד אחר ויקלקלנה מאחר שאין אתנו ראיי' מוכרחת שהיא מקודשת ודאית עכ"ל כתב הרא"ש וז"ל אמ' עולא מחלוקת בשבח ממון אבל בשבח קידושין דברי הכל אינה מקודשת מ"ט מסאני דרב מכרעיה לא בעינא וקי"ל כת"ק ע"כ ודבר תימה הוא א"כ למאי נפקא מיניה כתב בהא דעולא מאחר דקי"ל כת"ק מתנית' מיירי להדיא בשבח ממון ואפ"ה אם הטעה לשבח קי"ל דאינה מקודשת ונראה בעיני דכך הי' הצעת דעולא אמר מחלוקת כו' ומשמע מיניה דהלכה כר"ש דמ"ה איצטרכא לי' למימר דמודה בשבח יוחסין אפ"ה בזה דקי"ל כת"ק ואפי' הטעה בשבח ממון דאינ' מקודשת. תוספת' פרק שני על מנת שאני יוסף ונמצא יוסף ושמעון על מנת שאני בשם ונמצא בשם ובורסקי על מנת שאני בן עיר ונמצא בן עיר ובן כרך ה"ז מקודשת. ע"מ שאיני אלא יוסף ונמצא יוסף ושמעון. ע"מ שאיני אלא בשם ונמצא בשם ובורסקי. שאיני אלא בן עיר ונמצא בן עיר ובן כרך אינה מקודשת. תו מסקינן ת"ר התקדשי לי בכוס זה תניא חדא בו ומה שבתוכו. ותניא בו ולא במה שבתוכו, ותניא אידך מה שבתוכו ולא ולא קשיא הא במיא והא בחמרא והא בציהר' ורש"י פי' במיא בו ולא במה שבתוכו דלא חשיבא ואין דעתו אלא בכלי במה שבתוכו ולא בו בחמרא דעביד למשתי' ומהדר כסא למריה בציהרא פי' בציר דגים שעשוי לימים רבי' לטבל בו או הוא מלשון יצהר והוא שמן שצריך כוס לשומרו בתוכו בו ומה שבתוכו וכתב וכן פי' ר"ח. וה"ר משה ז"ל פי' במיא בו ובמה שבתוכו משום דמיא בטילי' לגבי כלי בו ולא במה שבתוכו בחמרא משום דחשיבה דמסתמא דעתה אמנא עדיף אעילוייא חמרא וחמרא לא בטל לגבי כלי בציהרא במה שבתוכו ולא בו משום דעדיף ממנא ודעת' עילויי' ע"כ וכן פי' התו' בשם ר"ת והרמב"ם פי' עוד בסיגנון אחר וז"ל האומר לאשה הרי את מקודשת לי בכוס זה אם היה מלא מים ה"ז מקודשת בו ובמה שבתוכו. ואם היה מלא יין ה"ז מקודשת בו ולא במה שבתוכו. ואם היה מלא שמן הרי זו מקודשת במה שבתוכו ולא בו לפיכך אם לא היה בשמן שוה פרוטה הרי זו מקודשת בספק משום דשמא ש"פ במדי ואם היה בשמן שוה פרוטה ה"ז מקודשת ודאי ואין משגיחין על הכוס ע"כ ואין בכאן מקום הכרע ויש לחוש לכל הפירושי' להחמיר: