אור ברסלב

ים של שלמה על קידושין· רבי שלמה לוריא [המהרש"ל]

פרק א

הקדמה

סימן א

האשה מתני' האשה נקנית לבעלה בשלשה דרכים וקונה את עצמה להיות ברשותה להינשא לאחר בשתי דרכים נקנית בכסף ובשטר ובביאה בכסף ב"ש אומרים בדינר ובשוה דינר וב"ה אומרים בפרוטה ובשוה פרוטה וכן הלכה וכמה היא פרוטה של נחושת אחד משמנה באיסר האיטלקי של כסף פי' כשהאיסרים אינם מתייקרים ולא מתייזלי' אלא הם בערכ' הפשוט. וקונה עצמה בגט ובמיתת הבעל. והיבמה נקנית בביאה וקונה עצמה בחליצה ובמיתת היבם:

ומסיק בסוגי' ונתני האיש קונה. אי תנא האיש קונה. הוה אמינא אפי' בעל כרחך תנא האשה נקני' מדעתה אין בע"כ לא. תו מסיק מניינא דרישא למעוטי מאי למעוטי חליפין סד"א הואיל וגמר קיחה קיחה משדה עפרון מה שדה איקני' בחליפין אף אשה נמי איקניא בחליפין קמ"ל ואימא ה"נ. חליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה כדאית' בפ' הזהב דקונין בכלי שאין בו ש"פ. ואשה בפחות משוה פרוטה לא מקני' נפשה הלכך בטל לה לתורת חליפין בקידושין ואפי' בכלי שיש בו ב"פ אי יהיב לה בלשון חליפין לא מהני עד דיהיב לה בתורת לשון קנין או קיחה או קידושין ופירש"י לא מקניא נפשה בדידה תלי' מילתא כלומר משום דגנאי הוא לה. גם הר"ן פ' דאנן סהדי דאשה בפחות מש"פ לא מקני נפשה וליתא דא"כ אם פשטה ידיה לפחות מש"פ כגון בחליפין מי מקניא אלא עיקר כגירסת ר"ת אשה בפחות מש"פ לא מקניא דילפינן מכסף דעפרון דהוה שוה פרוט' וא"ה בטלה תורת חליפין לגבי אשה אפי' הוא ש"פ. ומסיק מניינא דסיפא וקונה את עצמה בשתי דרכים למעוטי חליצה סד"א דתיתי מק"ו מה יבמה שאינה יוצאה בגט יוצא בחליצה זו שיוצאה בגט אינו דין שיוצאה בחליצה. ואימא ה"נ. אמר קרא וכתב לה ספר כריתות ספר כורתה ואין ד"א כורתה. תו מסיק בכסף מנלן א"ר יהודא אמר רב דאמר קרא ויצאה חנם אין כסף אין כסף באמה העבריה היוצאת מרשות אדון בסימ' נערות ומצי למכתב ויצאה חנם אין כסף למה לי אלא לדרוש אין כסף לאדון זה ביציאה ממנו אבל יש כסף לאדון אחר כשיוצאה כו' ומאי ניהו אב. ותנ' מייתי מהכא דכתיב כי יקח איש אשה אין קיחה אלא בכסף וכה"א כסף השדה נתתי קח ממני וילפינן קיחה קיחה בג"ש. ובעלה מלמד שנקני' בביא' ומניין שאף בשטר אמר קרא ויצאה והית' מקיש הוויי' ליציאה מה יציאה בשטר אף הוויי' בשטר ירושלמי והביאו הרי"ף והרא"ש אחריו וז"ל הדא דתימא בשטר בשטר שאין בו ש"פ אבל יש בו ש"פ כסף הוא ולפי הנראה שאין בזה צורך דאי ללמדינו דאפי' בפחות מש"פ הלא בברייתא בהדי' נאמר אפי' פחות משוה פרוטה כו'. וכן אמר רב א"ר נחמן כתב לה על הנייר כו' אפי' פחות מש"פ כו'. והביאו הרי"ף בהלכותיו וכן הרא"ש לכן נ"ל להשמיענו בא אפי' שטר פסול דאינה מקודשת מכח שטר כגון שלא לשמה או שאר עניינים כה"ג. מ"מ אי אית בי' ש"פ מקודשת דבקידושי שטר דעת' נמי אנייר וכן איתא בהדיא בטור וכן מוכח מסוגי' דפ' איש מקדש מדברי חכמים דשמין הנייר כו' כאשר הוכיח הר"ן ועיי' לקמן בפ' האיש מקדש סי' י"ג שמקדש במחובר או בקרקע לא מצינו להדיא מפורש אי בכלל שוה כסף או לא אכן הר"ן כתב מיהו איכא מאן דאמר ואע"ג דשוה כסף ככסף לענין קידושין. הכי מילי מטלטלין אבל קרקעות לא דבגמרא אמרינן דמקשינן הוויה ליציאה. ומהך היקשא ילפינן קידושי שטר וכיון שמקשינן להדדי מקשינן נמי מה יציאה במחובר לא שאין כותבין הגט במחובר לקרקע כדאיתא בפרק המביא תנינא אף הוויי' נמי במחובר לא והביאו נמי ראי' ממה דאמרינן בפרק קמא דגיטין גבי האי דתניא התם בג' דברים שוו גיטי נשים לשחרורי עבדים דפרכינן עלה והא איכא מחובר ומשנינן מילתא דאיתא בקידושין קתני מילתא דליתא בקידושין לא קתני אלמא דמחובר אף בקידושין פסולין וליתא דכי אמרינן התם דמחובר פסולין בקידושי שטר הוא דמקשינן ליציאה אבל נתן לה קרקע או מחובר בתורת כסף ודאי מהני דהויה דכסף לא בעינן דומיא דיציאה והכי מוכח לקמן בגמרא גבי בעיין דשטר אירוסין כתבו שלא לשמה מהו דאמרינן עליה מה הויה דכסף לא בעי לשמה אף הויה דשטר לא בעינן לשמה כלומר דלא בעינן שתהא צורת הדינר טבוע לשמה ואעפ"י שיש לדחות ראיי' זו ולומר דאפי' מקשינן הויה דכסף ליציאה אפ"ה אינן בדין דניבעי שיהא הדינר טבוע לשמה שהרי אינה מתקדשת מפני טבועו אלא מפני שווי' דאע"ג דמקשינן הוויות להדדי לגמרי מקשינן להו כדמוכח בהדיא. אפ"ה כיון דההיא דגיטין לא מוכחא ומדברי התוס' פ"ק דקידושין דף ה' ד"ה שכן פודין בו הקדשות כו'. שם איתא להדיא שמקדשין בקרקע או בכל דבר המחובר. ותמה אני על הגאון שלא הביא דברי התוספת ההם ובתוספו' דמכילתין מוכח בהדיא שאם קידש במחובר מקודשת מסתברא דהוי קידושין וכן דעת הרשב"א ז"ל:

סימן ב

אמר רב הונא חופה קונה מק"ו פי' מה כסף שאין גומר להיות כאשתו ליורשה ולטמא לה אפ"ה קונה חופה שגומרת אינו דין שתקנה ומסיק מבניינ' משלשתן מכסף שטר וביאה ופריך תלמודא מה להצד השוה שבהן שהן בע"כ. ומשני רב הונא כסף מיהא באישות בע"כ לא אשכחן פירש על שלשתן מה להצד השוה שבהן שהן בע"כ ביאה ביבמה שטר בגט אשה כסף גבי אמה העבריי' שמוכר אותה האב בכסף בע"כ לאמה. משא"כ בחופה שלא מצינו שום בע"כ והשיב רב הונא כסף באישות לא אשכחן בע"כ פי' אעפ"י שמצינו בע"כ אצל כסף לענין מכירת בתו אבל לענין קידושין שהוא אישות לא מצינו שם בע"כ גבי שטר וביאה וא"כ אמרינן כסף יוכיח וכו'. ומסיק רבא שתי תשובו' בדבר חדא דשלש תנן וארבע לא תנן ועוד כלום חופה גומרת אלא ע"י קידושין כו' וגמרינן חופה שלא ע"י קידושין מחופה שע"י קידושין. א"ל אביי הא דקאמרת שלש תנן וארבע לא תנן תנא מילתא דכתיבי בהדיא קתני מלתא דלא כתיבי בהדי' לא קתני. ודקאמרת כלום חופה גומרת אלא ע"י קידושין רב הונא נמי הכי קאמר ומה כסף שאינו גומר אחר כסף קונה חופה שגומרת אחר כסף אינו דין שתקנה וכתב הרא"ש וז"ל. וכתבו התוס' דלא כרב הונא מדפריך סתמא דתלמודא לעיל ולרב הונא דאמר חופה קונה משמע דרב הונא הוא דקאמר הכי ולא סבירא כוותי' ואע"ג דתלמודא אית לי' לעיל הך סברא דרב הונא דכסף מיהא בע"כ לא אשכחן באישות וה"מ כדבעי למיליף כסף משטר וביאה וכיון דלא אשכחן כסף בע"כ באישות כמו בשטר וביאה חשיב פרכא ולא ילפינן מינייהו דאין הלמד שוה למלמד אבל רב הונא דיליף חופה מכסף שטר וביאה ואיכא למפרך שכן ישנו בע"כ אעפ"י שאין בפרכא שוה בכולן דמקצתן הוי באישות ובמקצתן שלא באישות פרכינן שפיר דעל מה הצד פרכינן כל דהו ורב הונא סבר דאפי' פרכא כל דהו לא חשיב. ורבא דאמר ב' תשובת בדבר לאו משום דס"ל כרב הונא דהאי לא חשיב פרכא שכן ישנו בע"כ דכיון דכסף באישות לא אשכחן ולכך מהדר לפרוכי פרכא אחריתי אלא לפ"ד רב הונא קאמר וגם רב אלפס ז"ל לא הביא דברי רב הונא משום דס"ל דלאו הלכת' נינהו וכן פסק הרמב"ן דלא כרב הונא דהקשה רבא על דבריו אע"ג דשנינו אביי הלכתא כרבא ועוד דשנויי דאביי לאו אליבא דהלכתא סלקי האי דקאמרינן מילתא דלא כתיבי בהדי' לא קתני ליתא דהא קתני במתניתין במיתת היבם ואמרינן לקמן דאתי' לן בק"ו מאשת איש אע"ג דלא כתיב בהדיא קתני לה במתניתין והא דקאמר אליבא דרב הונא חופה שגומרת אחר (זמן) כסף אינו דין שתקנה איכא למיפרך דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה לגמור אינו גומרת אלא אחר כסף אף לקנות לא תקנה אלא אחר כסף. אבל לזה הסכימו כל הפוסקים כרבינו חננאל ז"ל שכתב והא דרב הונא ספק היא דהא פרקי כל מה שמקשי עליה. והר"ן נמי כתב שהרמב"ן גופא מספק בדבר וכו'. והאריך וכתב מאחר שר"ח מספק אותה אי אפשר להקל אבל מ"מ קשה בעיני איך עולה לנו לספק מאחר דקי"ל דאמרי' דיו אפי' היכי דמפריך ק"ו א"כ הלא אינו דיו כמ"ש הרמב"ם דאמרינן דיו אסוף דינא מה חופה גומר אחר כסף אף אינו קונה אלא אחר כסף. ולי נראה דאין זו דיו כלל דאין שייך קנין אחר קנין דאין קנין לחצאין אלא גומר נישואין אחר קנין והכי מיליף מה כסף שאין גומר כלל מ"מ קונה. חופה שגומרת אחר קנין מכ"ש שקונה ומ"מ אינו קונה וגומר דבהא איכא למפרך דיו אתחילת דינא מה כסף אינו אלא קונה ולא גומר אף חופה כן ולפי זה חופה בלא כסף אינו אלא קונה וצריכ' נישואין אחרים וא"ל מה יועיל חופה אחרת מה אולמי דהך מהאי כמ"ש בתוס' על כסף אחר כסף וה"ה כסף אחר שטר היינו משום שדין כסף ושטר אין דינו אלא שיקנה ולא שיגמור אבל חופה שדינו שגומר אלא שחופה בלא כסף אין גומר מכח דיו א"כ חופה שנייה גומר שפיר כדינו לרב הונא. אבל מ"מ לפי מה דלא קי"ל כרב הונא וא"כ שמא חופה לא קני' כלל וא"כ בלא קידושי' לא מהני כלל אכן קידושי' שנעשו בטעות והי' לשם חופה אין צריכה חופה ואף דא"ל עכשיו. מ"מ אין צריכ' חופה אחרת דהלכתא כרב הונא שקונה חופה א"כ אין חשש ואם חופה אין קונה א"כ ניליף ק"ו להיפך שכסף גומר אחר חופה ויקדש אותה אח"כ בכסף. ומה חופה שאינה קונה גומר אחר כסף. כסף שקונה ק"ו שגומר אחר חופה משום דאיכא למידי' דשפיר חופה קונה. אבל מ"מ אינו גומר כדפרישי' אבל מ"מ כתבתי בפ"ק דכתובות סי' ט"ו דאין צריכה לא אירוסין ולא חופה אחרת כלל. (אני מסתפק בכל ספק קידושין אם צריכה גט מדאורייתא או לא דאי אפשר לומר דמדאורייתא שרי משום דאיכא למידק העמד אשה על חזקתה דמ"ש מכל תיקו דממונא).

סימן ג

תנו רבנן בכסף נתן לה כסף או שוה כסף ואמר לה הרי את מקודשת לי הרי את מאורסת לי הרי את לי לאנתי הרי זה מקודשת. אבל האשה נתנה לו ואמרה לו הריני מקודשת לך הריני מאורסת לך הריני לך לאנתו אינה מקודשת ודייק מרישא טעמא דנתן הוא ואמר הוא. הא נתן הוא ואמר היא אינה מקודשת אימא סיפא אבל היא שנתנה לו ואמרה אינ' מקודשת טעמא דנתנה היא ואמרה היא אינ' מקודשת הא נתן הוא ואמר' היא מקודשת. ומתרץ ה"ק נתן הוא ואמר הוא מקודשת נתנה היא ואמרה היא אינה מקודשת. נתן הוא ואמרה היא ספיקא וחיישי' מדרבנן שאם בא אחר וקדשה צריכה גט משניהם שמא לא היו הראשונות קידושין וחלו קדושי שני או שמא של ראשון קידושין ולא של שני וכתב הר"ן ז"ל והאי לישנא דאמרינן ספיקא הוא דחיישינן מדרבנן מספקי לי טובא דכיון דספיקא הוא ה"ל ספיקא דאורייתא והיכי קאמר דחיישינן מדרבנן הא מדאורייתא נמי איכא למיחש. ורב אלפ"ס ז"ל כתב בלשון זה בהלכות ואם נתן הוא ואמרה היא חיישינן מדרבנן וצריכה גט ולא כתב וספיקא היא ונראה דס"ל דכי אמרינן ספיקא הוא לאו דווקא דמדינא פשיטה דלא הוו קידושין כיון דאמרה היא אלא שחכמים החמירו בדבר ועשאוהו כספק. ולישנא דספיקא לא אתי שפיר והרמב"ם ז"ל כתב בספר הנזכר נתן הוא ואמרה היא ה"ז מקודשת בספק ולא הזכיר מדרבנן כלל אלא ספק קידושין ולפיכך אני מסתפק בכל ספק קידושין אם צריכה גט מדאורייתא או לא דאי אפשר לומר דמדאורייתא שרי משום דאיכא למימר העמד אשה על חזקתה דמ"ש מכל תיקו דממונא דאמרינן בי' העמד על חזקתו והסכימו בו כל גדולי אחרוני' ז"ל שאפי' תקפו תובע מוציאין אותו מידו ה"נ מדינא אית לן למימר הכי ותהא מותרת לינשא אלא מפני חומרא דא"א אסרוה מדרבנן ומ"ה אמרינן הכי דספיקא הוא וחיישינן מדרבנן אבל רב אלפס ז"ל כתב לקמן בפרקין בבעייא דרב מרי בכלב הרץ אחריה דסלקי בתיקו וה"ל ספיקא דאורייתא לחומרא ע"כ וכן נראה עיקר בעיני דהכא ספיקא מדאורייתא וחיישינן מדרבנן לאו דוקא אלא כלומר מאחר שאין וודאי קידושין מדאורייתא אלא מספק ואזלינן לחומר' קאמר וחיישינן מדרבנן כלומר להצריך גט. לכן נראה בעיני עיקר שלא להקל אף כי הטור כתב סתמא ספק הוא וכתב הוא כדברי אביו הרא"ש שתפס לשון הרי"ף וחיישינן מדרבנן ונ"מ שאם קדשה השלישי קידושי דאורייתא אחר מיתת הראשון שצריכה גט מן השלישי דשמא קידושי הראשון הוו קידושי דאורייתא וקדושי השני לא חלו ונמצא שחלו קדושי השלישי משא"כ אי צריכה גט מן הראשון מדרבנן אף שאינו קדושין כלל א"כ קדושי השלישי לא חלו כלל. ועוד איכא נ"מ אי מת השני ויש לו אשה אחרת ואותה הספיקה היא ערוה ליבם דאינה פוטרת צרת' לגמרי אלא חולצת ולפי ענין זו איכא נ"מ אפי' גירשה השני ויש לו אח מן האם ואח"כ נשאה אחיו מן האב אותה אשה של אחיו מן האם ונפלה לפניו אותה אשה ועוד אשה אחרת דאם היה קידושי השני קידושי' גמורין א"כ הוי גרושת אחיו ופטור מן החליצה משא"כ בספק שאפי' היא צריכה חליצה:

(וכתב הרא"ש דאיירי שלא דיבר עמה מתחלה על עסקי קידושין דאלו דיבר עמה מתחלה על עסקי קידושין אפי' נתן לה בשתיקה מקודשת כדאית' לקמן ובשביל אמירתה בוודאי לא גרע):

והיכא שנתנה היא ואמר הוא מחלקינן לקמן דבאדם חשוב מקודשת ובאינו חשוב שאינה מקודשת. וכתב הרא"ש וז"ל והא דפשיט' לי' לרבותינו ז"ל לפרש דבנתנה היא ואמר הוא אינה מקודשת כלל משום דעיקר קיחה היינו נתינת כסף ובעינן כי יקח איש. אבל מלישנא דגמרא ליכא למידק מדלא הזכיר התלמוד נתנה היא ואמר הוא מקודשת אלמא ס"ל דלא הוו קידושין כלל דאיכא למימר משום דלא פסיק' לי' דהא באדם חשוב מקודשת וצריך חקירת חכם מי נקרא אדם שאינו חשוב להתירה בלא גט ע"כ. והר"ן בוזי כתב דאיכא לדקדק דמנ"ל דבנתנה היא ואמר הוא דפשיטא לן דבאינו אדם חשוב דלא הוו קידושין דלמא בדידי' נמי מספקא לן כי היכי דמספקא לן בנתן הוא ואמרה היא ואיכא למימר דלא דמי דבשלמא נתן הוא ואמרה היא כיון דבשעת נתינה אמרה היא והוא שתק הרי הוא כמסכים לדבריה כשם שהיו אומרים בנתן הוא ואמר הוא ושתקה היא דשתיקה דידה כהודאה. וכאן נמי כיון שהוא שותק בשעת נתינה י"ל שהוא מסכים לדבריה ואעפ"י שלא פירש הוה לי' כמדבר עמה על עסקי קידושיה ונתן לה קדושיה ולא פירש דקי"ל כר' יוסי דאמר דיו הלכך איכא למידק דה"ל כנתן הוא ואמר הוא אבל נתנה היא ואמר הוא כיון שאינו חשוב ליכא למימר דקרינן ביה כי יקח כלל ומשום הכי ליכא לספוקי דלהווי קידושין. והא דאמרינן נתן הוא ואמרה היא דספק קידושין הוא כתב הרא"ש דווקא בשלא דיבר עמה על עסקי קידושין. אבל דיבר עמה על עסקי קידושיה לא גרע מאלו נתן לה בשתיקה דבשביל אמירתה לא גרע וכ"כ הטור. וכתב עוד וז"ל וכתב הרמ"ה מכ"ש אם ענה הבעל הן בשעת נתינה דהוי וודאי קידושין אפי' אם אין עסוקין באותו ענין. והנה מה שכתב אפי' אם אין עסוקין באותו עניין לאו דווקא קאמר דה"ה אפי' לא דיבר עמה על עסקי קידושין והרמ"ה שהזכיר עסוקין באותו ענין העיקר תפס דלא מהני דיבר עמה על עסקי קדושין אלא עסוקין באותו ענין כדלקמן והיכא שאינן עסוקין באותו ענין דאינה מקודשת. נראה בעיני דאין כאן בית מיחש כלל להצריכה גט מספק ועיין בפרק האיש מקדש סימן י"ח גבי חיישינן לסבלונות אבל בעל הלכות גדולות ז"ל כתב דנתנה היא ואמר הוא נמי ספיקא ולא נראין דבריו:

סימן ד

אמר שמואל בקידושין נתן לה כסף ושוה כסף ואמר לה הרי את מקודשת הרי את מאורסת הרי את לאנתי הרי זו מקודשת הריני אישך הריני בעליך הריני ארוסיך אין כאן בית מיחוש פי' אין כאן אפי' ספק קידושין דכי יקח כתיב ולא שיקח עצמו לה ואין חילוק דיבר עמה מתחלה על עסקי קדושיה משום דהני לישני גריעי. וכן בגירושין נתן לה ואמר לה הרי את משולחת הרי את מגורשת הרי את מותרת לכל אדם ה"ז מגורשת איני אישך איני בעליך איני ארוסיך אין כאן בית מיחוש פי' אף לפסלה לכהונה. אמר ליה רב פפא לאביי למימרא דסבר שמואל ידים שאין מוכיחות פי' בית יד אחיזת הדבר אע"פ שאינו מוכיחות אחיזת לשון גמור כי הכא דקאמר הרי את מקודשת ולא קאמר למאן הוון ידים פירש ואמר דלדידה קדשה והתנן האומר אהא פי' אהי' הרי זה נזיר והווינן בה ודלמא אהא בתעני' קאמר ואמר שמואל והוא שהי' נזיר עובר לפניו פי' דודאי אהיה אני כזה קאמר טעמא דנזיר עובר לפניו הא לאו הכי לא אלמא בעינן הוכחה הכא במאי עסקינן דאמר לי. אי הכי מאי קמ"ל הני לישנא בתראי פי' לישנא בתראי דקא' בהו אין כאן בית מיחוש בין בקידושין בין בגירושין קמ"ל הכא כתי' כי יקח ולא שיקח את עצמו והכ' כתיב ושלח' ולא שישלח את עצמו. והקשו התוס' ותימא דהכא משמע דקסבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הוו ידים ובריש מסכ' נדרים אמר האומר לחבירו מודר אני ממך מופרש ממך מורחק אני ממך שאינו אוכל לך שאינו טועם לך אסור וקאמרי' עלה בגמר' אמר שמואל בכולן עד שיאמר איני אוכל לך שאיני טועם לך ומסיק מ"ט דלמא מודרינא ממך דלא משתעיינא בהדך משמע מופרש אני ממך דלא עבידנא משא ומתן בהדך משמע מורחק אני דלא קאמינא בד' אמות דילך משמע. ופריך לימא דסבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הוו ידים ומשני שמואל אוקי מתניתין כר' יהודה דאמר ידים שאין מוכיחות לאו ידים מדקאמר שמואל אוקי מתניתין כר' יהודא מכלל דהוא לא סביר' לי' כוותיה אלא ס"ל דהוון ידים ואין לפרש דשמואל מוקי מתניתין כר' יהודא וסבר לי' כוותיה מדאמר בתר הכי מאי דוחקי' לשמואל לאוקמי מתניתין כר' יהודא ומאי קשי' אמאי דחיק ומוקי מתני' כר' יהודא משום דס"ל כוותי' לכך מוקי כר' יהודא אלא ודאי קים ליה דהוו ידים ועוד דאמר בגטין גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם רבי יהודא אומר ודן די יהוו לך מינאי. הוא גופו של גט ופליגי רבנן עליה ושמואל סבר כרבנן תירצו די"ל דהרי את מקודשת ולא אמר לי לא משמע כלל דמקודשת לי קאמר דאדם עשוי לקדש אשה לחבירו וידים שאין מוכיחות כלל כי הני וודאי קאמר שמואל לאו ידים. אבל בהאי דנדרים הוי מוכיחות וכן ההי' דגיטין דהרי את מותרת לכל אדם דהוי גופו של גט נמי הוי ידים מוכיחות דאין אדם עשוי לגרש אשת חבירו כו' והנה עיקר הקושי' שבנה עליו היסוד ליתי' לפי דברי הר"ן שכתב בפי' בנדרים וז"ל אין שמואל מוקי למתניתין כר' יהודא כלומ' אין וודאי הכי ס"ל לשמואל דמוקי למתניתין כר' יהודא וכו'. וכי תימא א"כ היכי מקשי ואמאי דחיק שמואל ומוקי למתניתין כר' יהודא נימא דמשום דהכי ס"ל לאו קושי' היא דאי לאו דדייק שמואל ממתניתין דאסיק כר' יהודה לא שביק רבנן ועביד כר' יהודא והכי מוכח בפ' קמא דקידושין דמוקי ליה לשמואל הרי את מקודשת דאמר לי אלמא שמואל גופיה כר' יהודא ס"ל דבעינן ידים מוכיחות גם תמי' בעיני דלפ"ד התוס' דשמואל מוקי מתניתין כר' יהודא ולי' לא סבירא לי' וא"כ הלכתא כשמואל וידים שאינן מוכיחות הוו ידים וזה הוא תימא דהא אסיק תלמוד' להדי' דפליגי אביי ורב' דאביי ס"ל ידים שאינן מוכיחו' הווין ידים ורבא ס"ל דלא הווין ידים ומסתמא הלכה כרבא ואינה קשה מהאי דפסק שמואל כרבנן דר' יהודא גבי גיטן משום דהוו ידים מוכיחות שפיר דאין אדם עשוי לגרש אשת חבירו כדמסיק התם להדיא דרבא אמר אנא דאמרי אפי' כרבנן דלא אמרי רבנן דלא בעינן ידים מוכיחות אלא גבי גט דאין אדם עשוי לגרש אשת חבירו. גם הרא"ש בפ' קמא דנדרים פסק כשמואל וכרבא דהתם ואין להקשות א"כ אמאי מוקי שמואל למתניתין כר' יהודא לוקמי כרבנן ושמא דאף רבנן מודו הכ' דבעינן ידים מוכיחות ולא פליגי אלא בגיטין משום דהוי ידים מוכיחות לפי שאין אדם עשוי לגרש אשת חבירו אין זו קושי' לפי שלא כדברי רבנן ס"ל דבעינן ידים מוכיחות כ"א כדברי ר' יהודא ע"כ מוקי למתניתין הכי וכך ס"ל הלכתא כהאי דמתניתין אבל בעיקור דינא ס"ל אף הוא כרבנן. ועוד נראה בעיני לומר הא דקאמר התם שמואל מוקי למתניתין כר' יהודא היינו משום דאליבא דאביי דס"ל דידים שאין מוכיחות הוי ידים איהו בוודאי אינ' מחלק לומר דווקא גבי גיטין הוא דס"ל לרבנן הכי אלא אדרבא קאמר בנדרים ואביי אמר אנא קאמרינא אפי' לר' יהודא ע"כ לא קאמר ר' יהודא דבעינן ידים מוכיחות אלא גבי גט דבעינן כו' וליכא וא"ל א"כ היאך מוקי מתניתין כר' יהודא הא איכא למימר דלא קאמר ר' יהודא אלא בגיטין ומשום כריתות בעל כרחך תנא דמתניתין לא סבירא ליה הכי דאם כן לא אתי' סתמא דמתניתין כמאן. ומ"מ נראה שצריכין לחלק בדברי התוספו' דגבי קידושין בלא לי לא הוי ידים כלל דאל"כ מאי דייק אהא בנזיר דשאני התם דאינו מוכיחות כלל אם לא שנזיר עובר לפניו ובפרט דאיכא גירסא ליה להדי' בנזיר דמסקינן התם אהא דקאמר שמואל והוא שהיה נזיר עובר לפניו לימא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הוו ידים ומשני עובר לפניו הוי ידים שאין מוכיחות לכל הפחות. אבל אין עובר לפניו אפי' שאין מוכיחות לא הוי א"כ בע"כ צריך לומר דגבי קדושין נמי כשלא אמר לי דלא הוי אפי' ידים שאין מוכיחות ועוד הוסיף הרא"ש וכתב וז"ל הלכך אפי' לאביי דאית ליה ידים שאין מוכיחות הווין ידים מודה הוא בקדושין שאם אמר הרי את מקודשת ולא אמר לי דלא הויין קדושין משום דלא הוי הוכחה כלל והשתא ניחה דכי אמר ליה רב פפא לאביי לימא דסבר שמואל ידים שאין מוכיחית הוויין ידים לשני ל' אביי דאמר לי ואמאי נידחק אביי לשבישי מילת' דשמואל ולהגיה דבריו ולאוקימי שמואל דלא כוותיה וכי לא ניחא לי' טפי להעמיד דברי שמואל כהווייתו ויסבור שמואל כוותיה אלא וודאי משום דמודו כ"ע בקידושין אי לא אמר לי דלא הוי יד כלל לפיכך הוצרך להגיה דבריו בדאמר לי וכתב עוד הרא"ש ובלאו הכי קי"ל כהאי סוגי' דנדרים דפליגי אביי ורבא בידים שאינן מוכיחות דאביי סבר דהוויין ידים ורבא ס"ל דלא הוויין ידים וקי"ל כרבא א"כ לפי זה צ"ל מתניתין דקתני דאמ' אהא הרי זה נזיר ואוקמי שמואל בנזיר עובר לפניו דאז הוי מיהא יד לידים שאינם מוכיחות הוי ידים וכמו שפי' רש"י בפ' בתרא דנדרים דא"כ קשי' מתניתין לרבא דס"ל דידים שאינם מוכיחות דלא הוי ידים ולהכי פירוש' אליבי' כשנזיר עובר לפניו ליכא לספוקי במידי והוי ידים מוכיחות ואם אין נזיר עובר לפניו אפי' יד לא הוי ולפי סוגיא דווקא בקידושין הוא דבעינן לי דאם לא אמר לי אפי' בית מיחש ליכא אבל בגירושין לדברי הר"ן אפי' לא אמר מנאי אלא מגורשת או משולחת סגי בין באמירה בין בכתיבת הגט והיינו טעמא דסמכינן אסוגי' דנדרים דקאמר רבא אנא דקאמרינן אפילו לרבנן כו'. והא לך לשון הר"ן ולענין הלכה קיימא לן דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים והיכי דאמר לה לי כדשניין דהא מלתא דפלוגתא דאביי ורבא בפ"ק דנדרים ורב' הוא דאמר לא הוי ידים וקיימא לן כוותי' וכיון דמסקינן ברישא בדאמר לה לי משמע לכאורה דדכוותי' בסיפא נמי גבי גט דאמר מינאי אבל הרב אלפסי ז"ל הזכיר בקידושין לי ולא הזכיר בגירושין מנאי ונותנין טעם לדבריו דכיון דכתי' בגיטין מנאי דתו לא צריך ולא נר' שיהא זה דעתו שהוא לא הזכיר בגירושין אמ' לה הרי את משולחת כו'. אלא כך כתב וכן בגירושין הרי את משולחת הרי את מגורשת וכו'. נראה שהוא בלשון הכתוב בגט. והרמב"ם ז"ל כתב בפ' י"ד מהלכות גירושין בלשון הזה כיצד כתב לה הרי את משולחת הרי את מגורשת הרי זו מגורשת אבל אם כתב איני בעלך אין זה גט שנא' ושלחה ולא שישלח את עצמו ע"כ. נראה מדבריהם שהם סוברי' דמה דאמרינן וכן בגירושין וכו'. והוא הלשון הכתוב בגט דאפי' בגט לא בעי' מנאי ולפי' נראה לי שהרב אלפסי ז"ל סומך בזה על הסוגי' דפרק קמא דנדרים דאמרינן התם גבי פלוגת' דאביי ורבא בידים שאין מוכיחות לימא בפלוגת' דרבי יהודא ורבנן קמפלגי דתנן גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם ר' יהודא אומר ודן דיהוויין ליכי מנאי ספר תרוכין וכו'. דאביי אמר כרבנן ורבא כר' יהודא ודחינן אמר לך אביי וכו'. ורבא אמר לך אנא דאמרי אפי' כרבנן ע"כ לא קאמרי רבנן דלא בעינן ידים מוכיחות אלא גבי גט דאין אדם מגרש אשת חבירו אבל בעלמא ידים שאין מוכיחות לא הוויין ידים אלמא איכא למימר אפילו לרבנן דאמר לא הוי ידים בגט לא בעי' מנאי הלכך נהי דקי"ל כר' יהודא דבעינן ודן כדמוכח במגרש דאיבעיא לן התם אי בעינן ודן או לא ולא איפשטא והביאה שם הרב אלפסי ז"ל בהלכות אפשר דמסתבר טעמי דר' יהודא משום דאי לא כתב ודן אמר לי בדיבור גרשה ושטרא ראיה בעלמ' כדאית' התם והוו להו ידים שאין מוכיחות ולא מסתבר טעמיה במינאי משום דאין אדם מגרש אשת חבירו הלכך נקטינן בי' כרבנן דכיון דאפש' דרבא אמר כותייהו לא שבקי כללין דיחיד ורבים הלכה כרבים ולפיכך הזכירו הרב והרמב"ם ז"ל בקידושין ולא הזכירו מנאי אפי' בכתיבת הגט אבל הרמב"ם ז"ל טעה שהוא סובר דאפי' ודן לא בעינן ואכתוב בזה במסכת גיטין בס"ד ע"כ. ודקדוק קלוש וחלוש הוא מה שכתב הרי"ף מקודשת לי היינו שהוא גמר הדיבור של הרי את מקודשת. אבל מנאי אינו גמר הדיבור של מגורשת או משולחת אלא הוא ענין בפני עצמו ודן די יהוי ליכי מנאי וסמך על סוגי' דגמרא דפ' המגרש דמסקנא דבעינן ודן וה"ה מינאי דבתרוויהו פליגי כמו שפירשו התוספו' וכן הר"ן גופי'. ומאחר דפליגי בתרווייהו פליגי מכח ידים מוכיחות א"כ מנלן לחלוקי בינייהו בפרט מאחר שלא מצינו שום רמז בתלמוד דאיכ' לחלוקי בינייהו ע"כ נראה לדעת הרי"ף והרא"ש בעי' תרווייהו ומעכבי ולשם בגיטין אי"ה נאריך בזה ומ"מ נראה אם לא אמר בשעת מסירת הגט ממני דכש' בדיעבד לכל הדיעות דסמכינן אכתיבת הגט שכתב בו ממני ועוד מן הדין אפי' בהרי זה גיטך לחוד סגי. ומה שכתבתי שאם לא אמר לי דלא הוו קידושין כלל אפי' לחומרא לא בעינן גט. וכן האריך הרא"ש בתשובה והטור הביאה באה"ע בסי' ל"ו ודווקא כשלא דיבר עמה על עסקי קידושין כאשר כתב הרא"ש וכתב הטור בשם הרמ"ה אבל אם קידש תחלה אשה אחת קידושין גמורין ואמר לאחרת בפניה תהא מקודשת ולא אמר לי ידים מוכיחות נינהו וחוששין לקידושין ע"כ. ודווקא חוששין קאמ' אבל קידושין גמורין אינו והיינו טעמא משום דמדמי לי' לנזיר עובר לפניו מוכח מילתי ודאי דאהא אנזיר קאמר אבל הכא כיון שקידש לעצמו אחרת בפניה כי אמר לאחרת תהא מקודשת לא מוכחי מילת' כולי האי דלעצמו קאמר דאפשר דלחבירו הוא רוצה לקדשו ובפרט שהיא סבר' קידש אחת ותרתי למה לי' הלכך ספיקא היא עכ"ל הקארו שם ויפ' כתב. כתב הריב"ש בתשובתו על מי שאמר כשנתן לה הטבעת הריני נותנו לך בתורת קידושין ולא אמר הרי את מקודשת לי אין כאן ידים אלא דיבור שלם דכיון שנזכר שהוא הניתן לה בתורת קידושין כבר נראה מלשונו שהוא המקדש והיא המתקדשת ולא שביק אינש מצוה דנפשי' ומידי דרמי עלי' ואפי' ידענו שהוא נעשה שליח והיא נעשה שליח לאחרת אפ"ה אמרי' דלא שביק אינש מידי דרמי עלי' ועביד מידי דלא רמי עלי' ע"כ ולאפוקי מה שכתב המרדכי בסוף הג"ה דגיטין בבחור א' היה מדבר עם יהודית אחת להלוות לו מעות על קרס של כסף והראה לה הקרס ואח"כ אמר לה תרצי להתקדש בו אם אתנהו לך התחילה לשחק וחז' ואמר לה והרי הוא לך לשם קידושין ממש בזה הלשון אמר לה ולא אמר לה הרי את מקודשת לי בזה הקרס והנה הח"ר נתן מורה בה להתירה ותפס לו בשיט' דגמרא פרק דקידושין. אמר שמואל בקידושין נתן כסף או שוה כסף ואמר לה הרי את מקודשת הרי את מאורסת הרי זו מקודשת ופריך לימא קסבר שמואל ידים שאינם מוכיחו'. ומסיק הב"ע דאמר לי ופליאה דבר זה בעיני מי גרע מאלו שתק ולא אמר לה לשם קידושין מהני כיון שהי' מדבר עמה על עסקי קידושין דהא פסקינן כר' יוסי דאמר הי' מדבר עמה על עסקי גיטין וקידושין ונתן ולא פירש מידי. והכא נמי הרי היה מדבר עמה ששאל לה כדלעיל וכו'. והאריך הרבה לשם ומשמע דס"ל דאי לאו שהיה מדבר עמה מתחלה על עסקי קידושין לא הוו קידושין במה שאמר בשעת נתינה הרי הוא לך בתורת קידושין. ואולי יש לחלק בין אמר הריני נותנו לך ביד בין הרי הוא לך. ובזה יתיישב במה שהכשיר בקידושין משום שהי' מדבר מתחלה כו'. הלא בתחלה ג"כ לא אמר אם תרצי להתקדש לי אלא להתקדש כו'. אלא מאחר שאמר אם תרצי להתקדש בו אם אתנהו לך משמע שהוא המקדש כמו שאמר הריני נותנו לך:

דין דקי"ל ידים שאינן מוכיחות לא הוי ידים הלכך המודר הנא' מחבירו ואמר מורחק אני ממך או מופרש או מודר אני ממך אינו אסור ממנו בהנאה עד שיאמר בכל שאינו אוכל לך היום. המקדש צריך שיאמר הרי את מקודשת לי ואם לא אמר לי אינה מקודשת ואינה צריכה גט אפי' מכח חומרא. אבל אם מגרש אשה ואמר הרי את מגורשת או משולחת ולא אמר מנאי הוה מגורשת בדיעבד. אבל לכתחלה צריך לומר מנאי. וגבי קידושין נמי אם דיבר לה מתחלה על עסק קידושין וקידש אותה אח"כ אע"ג דלא אמר לי או אפי' ה"ז מקודשת לגמרי קידושין ואם קידש מתחלה אשה אחת בקידושין גמורין ולאחר זה אמר לאשה אחרת בפניה הרי את מקוד' ולא אמר לי הוי קידושי ספק. ואם נתן לאשה טבעת ואמר לה בשע' הנתינה הריני נותנו לך בתורת קידושין אף שלא אמר להיות את מקודשת לי הוי מקודשת לי' קידושין גמורין אבל אמר לאש' הרי לך טבע' זו לשם קידושין אינה מקודשת אם לא שאמר לה מתחלה תרצי להתקדש בו אם אתנהו לך דאז מקודש'. ואם נותן לה מיד אפי' לא אמר לה כלל דבר מקדושין ואם הוא אז אומר לה הריני אישך או ארוסתך אעפ"י שאומר' בכל לישנא מעלי' דיכול לאומרה אינו מקודשת. וכן בגירושין. ואם נזיר עובר לפני' ואמר אהא אף שלא אמר אהא נזיר הרי זה נזיר:

דין זה שייך קודם סי' ד':

סימן ה

ת"ר הרי את אשתי הרי את ארוסתי הרי את קנויה לי הרי את שלי הרי את ברשותי הרי את זקוקה לי מקודשת וכתב הרשב"א בתשובה אין אשתי כנשואתי שאלו אומר הרי את נשואתי לא שמענו שתהא מקודשת דלא תקרא נשואה עד שתבעל או עד שתכנס לחופה ע"כ. איבעיא להו מיוחדת לי מיועדת לי עזרתי נגדי צלעתי סגורתי תחתי עצורתי תפוסתי לקוחתי מהו. פשוט מיהו חדא דתניא האומר לקוחתי מקודש' דכתיב כי יקח איש אשה. וממילא כל הני לא איפשט דאזלינן לחומרא. ובמרדכי ס"פ האיש מקדש כתב מהר"ם בתשובה דה"ה אם אומר אהובתי יש לחוש ע"כ. שוב מסיק איבעיא להו חרופתי מהו ת"ש האומר הרי את חרופתי מקודשת שכן ביהודה קורין לארוסה חרופה ופריך וכי יהודא הוי רובא דעלמא. ומשני דה"ק האומר את חרופתי ביהודה הרי זו מקודשת שכן קורין ביהודה כו'. וכתב הרא"ש וכן בכל הלשונות של אירוסין שבכל מקום ומקום אבל הני לישני דברירא לן דהוי לשון קידושין לאו כל כמיניה למימר לא הוי ידענ' דהוי לשון קידושין וכל אלו הספיקות איירי שהיו מדבר עמה על עסקי קידושין ואם לאו אין בהם ממש דאמרינן מנא ידעה והנה מה שכתב שה"ה בכל הלשונו' וכו'. אומר אני דכ"ש הוא דאפי' חרופה שבלשון המקרא אין לשון קידושין להאי תנא דמוקי קרא בשפחה כנענית שאין קידושין תופסין בה והוי בע"כ לשון יחוד כמו שפי' רש"י אפ"ה ביהודה הוי לשון קידושין ולשון הפסוק לחוד ולשון בני אדם לחוד מכ"ש שאר לשונות שאינ' כנגד לישנ' דקרא דאזלינן אחר לשון בני אדם רק שתכוון אותו לשון וז"ל הטור וכן בכל לשון שמשמעתו לשון קידושין וודאי באותו מקום ובלבד שהיא תבין שהוא לשון קידושין ע"כ ונראה בעיני אפי' הני לישנא דוודאי הוי לשון קידושין אפ"ה בעינ' שתדע שהוא לשון קידושין וא"ל לא מהני וכן יראה לשון הטור וז"ל וכ"ש אם אמר לה לשון קידושין וודאית אלא שאינה מבינה דהוי קידושין אם הי' מדבר עמה על עסקי קידושין כו' וז"ל המגיד משנה. ודע שאלו הלשונות מועילים והוא שתהא האשה מכרת בה אעפ"י שאינו מדבר עמה על עסקי קידושין ואם אומרת שאינה מכרת בהם כיון שלא אמר לה לשון הקידושין שכל הנשים יודעות ומכירות ולא הי' מדבר עמה על עסקי קידושיה אינה מקודשת. אבל אם מדבר עמה על עסקי קדושיה וודאי לא גרע מאם שתק ולא א"ל כלום שהיא מקודשת. וכל זה מתבאר בדברי הרמב"ם וכך העלה הרשב"א ז"ל מה שכתב הרא"ש דבלשון וודאי של קידושין לאו כל כמיני' לומר לא הוי ידענ' כו'. היינו דווקא לגבי איש המקדש דסתמא דמלת' דהמקדש ידע בטוב אבל גבי אשה המתקדשת בעינן שתדע. שמעתי בשם הרשב"א שהפריז על המדה וכתב שבזמן הזה כולן לא הוי קידושין אם לא הרי את מקודשת לי ולא נהירא דאף האידנ' הרבה מבינות לשון הקודש אלא דווקא באמרה שלא ידעה וכדמשמע מלישני' של המגיד משנה וכן עיקר. ולענין חרופתי כתב הרמב"ם האומר חרופתי מקודשת משמע בכל מקום וכתב הר"ן טעם לדבר וז"ל משום דקי"ל כר' עקיבא בחצי' שפחה וחצי' בת חורין הכתוב מדבר וראיתי שהוקשה היאך אפשר דטפי עדיף לשון חרופה שפירושו מיועדת משום דאיתי' בחצי' בת חורין מאמה העבריה דשייכי בה קידושין גמורין וכתיבי' ביה לשון יעוד אפ"ה מספק' לן מיועדת לי מהו. והא לא קשיא לי מידי לשון יעוד דכתי' באמה העבריה לשון מושאל הוא בוודאי ולא לשון מיוחד באישות כדכתי' הילכו שניה' יחדיו בלתי אם נועדו:

אבל חרופתי גבי אישות דחצי' שפחה וחצי' חורין אפשר שהוא מיוחד בו אלא מיהו הא קשיא לי כדבעי' הוא בגמ' חרופתי מהו ולא איפשט' שתה' מקודש' גמורה אלא ביהודה נהי דמעיקרא הוי ס"ל דמקודשת למ"ד דבחצי' שפחה וחצי' בת חורין הכתוב מדבר כיון דלא סליק הכי ואי דחי לי' היכי ניסמך ונימא דמקודשת גמורה ולא ניחוש לקידושי שני דהא וודאי לא נהירא ואפ"ה משמע חרופתי נמי ספק מקודשת הוי עכ"ד. ולא נהירא דיפה כתב הרמב"ם דמקודשת הוי מ"מ דקי"ל כר"ע דקרא איירי בקידושין ותלמודא הוא דאוקי בריית' דווקא ביהוד' לפי שאי אפשר לישבה אלא בענין זו וצריך לומר לברייתא דבכנענית איירי קרא ואפ"ה ביהוד' מקודשת ונ"מ לכל שאר לשונות שנהגו בכל מקום ומקום כמ"ש הרא"ש אבל אנו דקי"ל כר"ע א"כ האומר חרופתי בכל מקום מקודשת קידושין גמורין תו מסקינן (וכתב הרא"ש וכן בכל הלשונות של ארוסין שבכל מקום ומקום אבל הני לישני דבריר' לן דהוי לשון קידושין לאו כל כמיני' למימ' לא הוי ידענא דהוי לשון קידושין וכל אלו הספיקות איירי שהיה מדבר עמה על עסקי קידושין דאם לאו אין בהן ממש דאמרי' מנא ידעי והנה מה שכתוב) תנן התם במסכת מעש' שני הי' מדבר עם האשה על עסקי גיטא וקידושיה ונתן לה גיטה או קדושיה ולא פירש ר' יוסי אומר דיו. ר' יהוד' אומר צריך לפרש. אמר רב הונא אמר שמואל הלכה כר' יוסי והוא שעסוקי' באותו ענין לאפוקי בשפסקו מאותו ענין של קדושיה ודברו דברי' אחרים אעפ"י שהם צריכי' כגון כמה שדות יש לך להתפרנס כמה נדוני' כו'. דכל זה אין מועיל עד שיתעסקו באותו ענין של קידושין ממש דקי"ל הלכה כר' מחבירו ולא כרשב"א דאמר אפי' מענין לענין. כתב המרדכי בריש קידושין היה מדבר עמה לאו דווקא אלא ה"ה אם מדברים עם אחרים בפניה והם דברים נכוחים וכן מצאתי בספר אגודה שכתב כן בשם הא"ז ומסיק אלא הא דאמר רב יהוד' אמר שמואל כל שאינו יודע בטיב גיטין וקידושין לא יהא לו עסק עמהם פי' רש"י לא יהא דיין בדבר שמא יתיר איסור ערוה וזה הוא עיות שאינו יכול לתקן. והר"ר עזריאל פי' שלא ידבר עם הנשים על עסקי קידושין לקדש שפעמים תהא מקודשת באמירה או בנתינ' ולא יבין וכן בגירושין ואיכא למיחש בכהן ועי"ל דאיכא למיחש בגירושין דאם פשטה ידה וקבלה קידושין מאחר אם נאמר אפי' לא שמיע ליה הא דא"ר הונא אמר שמואל לא יהא לו עסק עמהם א"ל אין הכי נמי ואמר רב אסי א"ר יוחנן וקשין לעולם אות' שאינן יודעים בטיב גיטין וקידושין ויש להם עסק עמהם יותר מדור המבול דכתי' אלה וכחש ורצח וגנוב ונאוף (והשבע לשקר) פרצו ודמים בדמים נגעו מאי משמע כדמתרגם רב יוסף מולידין בנין מנשי חבריהון חובין על חובין מוסיפין וכתי' בתרי' על כן תאבל הארץ ואומלל כל יושב בה בחית השד' ובעוף השמים וגם דגי הים יאספו ואלו בדור המבול א"ר חסדא לא נגזר גזירות על דגי הים שנאמר מכל אשר בחרבה מתו ולא דגים שבים:

סימן ו

אמר אביי המקדש במלוה אינה מקודשת פי' דקיחה משדה עפרון גמרינן דיהיב מידי בשעת קידושין ומלוה להוצאה נתנה וכבר הן שלה ומעות אחרים היא חייבת לו. בהנאת מלוה מקודשת ואסור לעשות כן מפני הערמת ריבית ופריך האי הנאת מלוה ה"ד אלימ' דאזקפ' ואמר לה ארבע בחמשה פי' מעקרא ארבע בחמשה והשתא אמר לה בזוז חמישי התקדשי לי הא ריבית מעליות' הוא ואמאי קרי לה הערמת ריבית ועוד היינו מלוה פיר' שאף הזוז הזה כבר מחוייב' ועומדת ומשני לא צריכא דארווח לה זמנה פרש"י זמן הלוואתו ואומר לה התקדשי בהנאה זו שאת היית נותנת פרוטה לאדם שיפייסני על כך או לי ואפי' לאגר נטר לא דמי כלל ואם פירש לה כך מקודשת והערמת ריבית הוא דהוה ולא ריבית גמור דלא קץ לה מידי ולא מידי שקיל מינה וכ"ש אם מחל לה כל המלוה ואמר לה התקדשי בהנאת מחילה זו דהשת' הוא דקא יהיב לה הך פרוטה דהנאת מלוה אבל כי מקדש לה בעיקר המעות לאו מידי יהיב לה שכבר הן ברשותה והם שלה וכן דעת הרי"ף והרא"ש כפרש"י והנה מה שפי' רש"י שיפייסני על כך או לי י"ל ואיך יכול ליטול מעות על כך אין לך ריבית גדולה מזו. והאמ' שהתוספות שהביאו פרש"י לא כתב בו או לי וכן בר"ן שהביא לשון רש"י אינו ומ"מ אין קושי' דל"ד קאמר רש"י דשרי אלא דחשיב אותה הנאה פרוטה שהרי הי' צריך ליתן לאחר שיפייסנו או לו אם היה אפשר שיקבלנו ממנה אלא שהוא אסור משום ריבית אבל מ"מ אותה פרוטה חשוב ממון שהרי היא היתה נתנה לאחר שיפייסנו. אבל מ"מ הקשו התוספות והלא ריבית גמור הוא אם הוא מקדש באותו פרוטה שהי' לו ליטול אהרווחת הזמן וא"כ אותה פרוטה שצריך ליתן לה בקדושיה ולא נתן הוי אגר נטר ממש ע"כ פירש ר"ת דאיירי הכא שהית' חייבת מעות לאדם אחר והגיע הזמן לפרוע ובא זה ונותן פרוטה למלוה לארווחי לה זמנה וקדשה באותה הנאה שזהו אינו ריבית אלא הערמת ריבית. אע"ג דשרי בפ' איזה נשך למימר לחברי' שקל ד' זוזי ואוזפי זוזי לפלוני דלא אסרה תורה אלא ריבית הבא מלוה למלוה. היינו כשאין הלוה נותן כלום להלוה אבל אם היה נותן נראה כשלוחו. וה"נ הוה כאלו היא נותנת לו אותה פרוטה של קדושיה ליתן למלוה כדי שיתפייס דהוא אסור דמחזי כשלוחה והטור כתב בשם העיטור הפך מסברת התו' דס"ל דכה"ג שפרש"י אפי' איסור אין בו ע"כ. פי' הרווחת זמן כמו שפירש הרמב"ם שאומר לה הריני מלוה לך ממון עד זמן פלוני על מנת שתתקדש לי בההי' הנאה וכיון דלא קץ מידי לאו ריבית הוא אלא אבק ריבית הוא עד דא"ל ד' בה'. וכתב עוד בשם ר"ח שאם הי' לו מלוה בידה ומרוויח לה הזמן ומקדש בההי' הנאה דאינה מקודשת וכ"כ הרמב"ם וז"ל המקדש בהנאת מלוה הוה מקודשת כיצד כגון שהלוה אותה עתה מאתים זוז וא"ל הרי את מקודשת לי בהנאת זמן שארוויח לך במלוה שתהיה בידך כך וכך יום ואינו תובע ממך עד זמן פלוני היא מקודשת שהרי יש לה הנאה מעתה להשתמש במלוה זו עד סוף הזמן שקבע ואסור לעשות מפני שהיא כריבית ופירשו רבותי בהנאת מלוה דברי' שאין ראוי לשומע' עכ"ל. והטור אחר שהביא כל דעת החולקת כתב דברי הרמ"ה וז"ל וכתב הרמ"ה דכיון דאיכא פלוגת' דרבוות' אם קדשה בהרווחת זמן מלוה דמעיקרא הוי ספק קידושין ולא שרי לעלמא בלא גט ואם קבלה קדושי' צריכ' גט משניה' ע"כ. ותמה אני על הטור היאך לא השגיח בדברי הרי"ף ורש"י ובדברי הרא"ש שהכריעו כותייהו וניתן טעם לדבר וז"ל ואי קשיא. לך היכי אילימא הנאת מלוה מגופא דמלוה לא קשיא הנאת מלוה אית' ומשום הכי מקדשי בי'. מלוה גופי' ליתא דיקדש בה דקי"ל מלוה להוצאה ניתנה ע"כ. האמת יורה שיש כאן חסרון ואחרי החיפו' מצאתי שזהו דברי הר"ן ע"כ נ"ל להגיה כן. וכתב הר"ן והרמב"ם ז"ל בפ"ה מה"א הצריך שילוה אותה עתה מעות ויאמר לה הרי את מקודשת לי בהנאת זמן שארוויח לך במלוה זו שתהא בידך כך וכך יום וכו'. נראה שהוא דוחה דברי רב אלפסי ז"ל וסובר אעפ"י שלוה לה כבר אעפ"י שהוא מאריך לה עכשיו הזמן כיון דהשתא לא יהיב לה מידי אינה מקודשת ולא ידעתי למה שאפי' הוא מלוה אותה עכשיו אינה מקודשת במעות עצמה אלא בהנא' מלוה זו וכיון שכן אפי' מלוה קדמה לקידושין מה בכך והרי מ"מ הוא מהנה אותה עכשיו בהרווחת זמן שהוא שוה לה פרוטה וכל שהוא מהנה אותה כיוצא בזה מקודשת אעפ"י שאינו נותן לה כלום מידו לידה דהא שתוק לפני רקוד לפני אלך לשלטון ואדבר לא יהיב לה מידי ואעפ"י כן מקודשת למ"ד אינה לשכירות אלא לבסוף כדאיתא לקמן בפ' האומר ע"כ וכן דעת הרמב"ם ם והרשב"א וכן נראה עיקר בעיני דמה חילוק יש במה שהלוה לה עתה. אי משום שיש כאן נתינה בעין משא"כ בפרוטה שאין בעין לפנינו הלא אותה נתינה ע"מ להחזיר היא וגבי קידושין אינו מתנה. והנאת דפרוטה אינה לפנינו אלא בע"כ הנאת אותה פרוטה חשיב כאלו הי' לפנינו. וה"ה במרווח לה זמני' על הלוואה שהי' כבר בידה ע"כ נראה דהוו קידושין גמורי' אם בא מעשה לידי שתפסה אח"כ קידושין מאחר לא הייתי מצריכה גט אפי' לחומרא בעלמא גם מה שכתב התוס' על פי' רש"י שהוא ריבית גמור לא נהירא דמאחר דלא שקל מידי ולא קץ אלא הנאת אות' פרוט' א"כ אמרינן כאלו קדש אות' באותה הנאת פרוטה שהיתה צריכה ליתן לאחר לפייסו ואף שהוא מלוה עצמו. מ"מ לא מידי שקל אלא כאלו נתן בעבור' פרוטה ובפרט מאחר שכל אלו הגדולי' מסכימי' לפרש"י מכ"ש לבעל העיטור שאומרי' אפי' איסור אין בו כי די בזה שאנו מחמירין לאוסרו מדרבנן ואדרבה על פי' ר' חננאל והרמב"ם לפי' שמלוה לה עתה כו'. נראה בעיני ריבית גמור והוה ממש כאלו מלוה לחבירו מנה כדי שיעשה לו מלאכה שהיא שוה פרוטה שהוא רבית גמור שהרי הוא מלוה לה כדי שתתקדש באותה פרוטה הנאת הלוואה ונהי דקידושי הוה. מ"מ אין לך ריבית גדול מזו כך נרא' בעיני. והיכא דקידש לה בהנאת מחילת המלוה שפרש"י לא מצינו להדי' שחלקו בו המפרשי' דאפשר בכה"ג לכ"ע מקודשת ולא נחלקו אלא בארווח לה זמנה. וז"ל הרא"ש המקדש במלוה אינה מקודשת כגון דאמר לה התקדשי לי במלוה שאת חייבת לי ואפי' הלוה לה מעות מיד ועדיין הן בעין ביד' דהני מעות דיד' נינהו דמלוה להוצאה ניתנה ולא יהיב לה מידי אבל אם אמר לה בהנאת מחילת מלוה מקודשת דלא גרע מארווח לה זמנה וכ"ש כאן שמאריך לה זמן לעולם ויש בהנאה זו שוה כמה פרוטות תדע דאמרינן לקמן בפ' האיש מקדש סי' י"ב דבדיעבד נמי לא קנה אם קנה קרקע במלוה ואמרינן בפ' הזהב וכן לקמן בפרקין יש דמים שהן כחליפין כיצד החליף דמי שור בפרה או דמי חמור בשור פי' אם מכר לו שור ואמר לו אח"כ דמי שור שאתה חייב לי פרתך תהא קנויה לי קונה משום דדבר תורה מעות קונות וחכמים תקנו שלא יהיו קונות. ומלתא דלא שכיחי כי האי דלא תקנו ומוקמי אדאורייתא והיאך קונה באלו המעות והא מלוה נינהו אלא במחילת לענין קידושין ע"כ ועיי' בפ' הזהב סי' ג' אכן יש לדקדק אי בעי דווקא לומר בהנאת מחילת המלוה או סגי במה שאמר במחילת המלוה לחוד. ואף שהרא"ש דקדק בלשונו לעולם לומר בהנאת מחילת מלוה ואף לענין מקח וממכר כתב כן כאשר כתבתי בשמו בפ' הזהב בסי' ד' או אפשר לומר דלאו דווקא קאמר דכל מחילת מלוה הוא הנאת המחילה ולא הוי כמלוה עצמו אכן רש"י פי' בפ' המדיר גבי המקדש במלוה ובעל כו' שמחל לה המלוה שהית' ח"ל. וכתבו התוספ' וז"ל ולפירושו צריך לחלק בין מקדש במחילת מלוה למקדש בהנא' מחיל' מלוה דמקודשת כדאמרינן בפ"ק ולר"י אין נרא' דשמא אין לחלק והכא יש לפרש דמיירי כגון שאמר לה התקדשי לי במעות מלוה שאתה חייבת לי דהתם וודאי אינה מקודשת ע"כ אלמא דר"י אינו מחלק בין מחילת מלוה להנאת מחילת מלוה אלא שאין לסמוך על זה למעשה אלא לחומרא ולהצריכ' גט מספק. ואי תפסה קידושין מאחר צריכה גט משניה' לפי שר"י גופי' כתב בלשון שמא ואף בפסקי תוספו' כתב דבמחילת מלוה לרש"י אינה מקודשת ולר"י שמא מקודשת ולענין קנין אי קנה במחילת מלוה ורוצה אחד מהן לחזור בו כל המוחזק בדבר השני שבא להוציא ממנו עליו הראיי'. ואי תפיס מהני דהוי כבעייא שלא נפשטה וכמ"ש בפ' כיצד הרגל ודין מלוה על המשכון והחזיר לה המשכון או לא החזיר לה המשכון ודין המקדש בשט' שיש לו עליה והחזיר לה השטר נכתב אי"ה בפ' שני:

(דין זה שייך לקמן אחר סיום פרק ה') כתב הריב"ש בסימ' ה' על אירוסין שנעשו בנימוסי הגוים אין ספק שאין בהן חשש קידושין אף אם יהיו בפני עדי' כשרי' שהרי לא נתקיים בהם נתן הוא ואמר הוא. ואף אם נאמר שכיון שנתקבצו יחד להתארס הוי כמדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה ונתן לה ולא פירש וקיימא לן דיו. מ"מ בכאן הרי לא נתן לה כלום רק שהכהן מברך אותם בקול גדול ונותן טבעת לכל א' כו'. והאריך בתשובה. ומהרא"י כתב וז"ל מעשה שבא לפני מומר שנשא בגיותו עם הגלה בת ישראל שהמירה ג"כ ושהו יחד כמו ב' או ג' שנים ולבסוף חזרה היא לדת האמת וקדשה אחר והתרתי לו משום דוודאי המומר לא נתכוון בהזדווגם יחד בגיותו לשם קידושין כדת משה וישראל אלא לייחוד בעלמא כדי שתה' מצויי' לו בכל עת ולא לאחר ולכך בא עמה לגלח לזוגם ואמרתי דהכא לא שייך כלל למימר א"א ע"כ:

עוד מצאתי הר"ר שלמה בן הר"ש בר צמח יהודי נשא גוי' ונתגייר' עמו בלא קדושין וכתובה ואח"כ הלך והניחה אינ' צריכ' גט שאפי' יאמר שבא עליה לשם קידושין כיון שלא נתייחד עמה בעדים אינה כלום ולא כתב ר"ח שצריכה גט מספק אלא אם הכניסה לחופה וכאן אין שום חופה ע"כ:

דין אם אמר הילך מנה ע"מ שתחזירהו לי במכר קנה בפדיון הבן בנו פדוי אלא לכתחלה לא יעשה כן ואפי' אמר לו כן לא יחזירנו הכהן דהוה ככהן המסייע בבית הגרנות ואפי' האידנא שכל הכהני' מחזירין לא יפה הם עושים וביזוי מצוה הוא על שניהם באשה אינה מקודשת כלל ואפי' ריח קידושין לית בי' ואם נתן לה מתנה לזמן ידוע ואמר לה התקדשי בהנאה שנהנית לזמן מקודשת אמרה תן מנה לפ' ואתקד' אני לך מקודש' אמר הילך מנהו התקדשי לפל' מקדש' אמרה תן מנה לפלו' ואקדש אני לו מקודש'. ובכולהו בין שאמ' המקדש התקדשי לי במה שקבלתי מן השליח בין שאמר השלי' התקדשי לפל' מקודש' ואם אמר' הלוה מנה לפלו' ואתקדש אני לך או הרווח זמן לפלוני ואתקדש אני לך מקודשת. ואם אמרה הילך מנה ואקדש אני לך אי אדם חשוב הוא מקודשת וכן לעניין ממונא נמי הוי דינ' הכי בין אם אמר תן מנה לפל' ושדי מכורה לך ובין אמר הילך מנה ושדי מכורה לפל' ובין אמר תן מנה לפל' ושדי מכורה לפל' ובין אמר הילך מנה ושדי מכורה לך והוא אדם חשוב הוי מכירה:

סימן ז

אמר רבא הילך מנה ע"מ שתחזירה לי במכר לא קנה. באשה אינ' מקודשת בפדיון הבן אין בנו פדוי. בתרומ' יצא ידי נתינה ואסור לעשות כן מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות פירש לפי שבשכר זה יתן לו תרומתו והוי ככהן המסייע בבית הגרנות שיתנו לו תרומה ומחללין השם ועליהם נאמר שחת' ברית הלוי ופריך ומ"ש. ותו האמר רבא מתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה ומשני אלא אמר רבא בכולהו קני בר מאשה לפי שאין אשה נקנית בחליפין לפי שדרך הוא להחזיר הסודר שמקנין בו. הלכך אי אמרת דקני אתי למימר אשה נקנית בחליפין וכתב הרא"ש מדברי תוספו' לפיכך אפקעי' רבנן לקידושין אע"ג דאוריית' הוי מקודשת והרמב"ם כתב וז"ל המקדש ע"מ להחזיר אינה מקודשת בין החזירה ובין לא החזירה שאם לא החזירתו לא נתקיים התנאי ואם החזירתו הרי לא נהנית ולא הגיע לידה כלום ע"כ. ונרא' בעיני מה ששינ' הרמב"ם בטעם אחר מה שכתב להדי' בגמרא משום שבא להשמיע לנו דאין כאן בית מיחוש בקידושי הללו אפי' מדרבנן כלומ' שאין בהן ריח קידושין כלל והוי כאלו לא נתן לה כלל. והא דמתנה ע"מ להחזיר אינ' מקודשת דוקא בנתן לה ע"מ להחזיר אבל מי שנתן לחבירו מתנה ע"מ להחזיר וקידש בו את האשה הוי מקודשת ובלבד שיחזיר לו או יתן דמיו וכמו שעסק הרא"ש להדי' לקמן גבי טבעת שאולה וכתב ר' ירוחם י"א שאם נתן לה מתנה לזמן ידוע ואמר לה תהא מקודשת לי בההי' הנאה שאת' נהנית באותו זמן דהוי מקודשת וי"א דאינ' מקוד' וראשון נרא' עיקר עכ"ל. ויפה כתב כאשר נכתב לקמן גבי מקדש בטבעת שאולה. והנה מה שאמרנו דמתנה ע"מ להחזיר גבי פדיון הבן פדוי אלא שלכתחלה לא יעשו משום דהוי ככהן המסייע בבית הגרנות ולפ"ז אפי' לא התנ' עמו ע"מ להחזיר אם מחזיר הוי ככהן המסייע בבית הגרנות וכ"כ הטור להדי' וז"ל ואם ירצה הכהן להחזירם לו אחר שקיבל רשאי ומיהו לא יהא רגיל להחזירם לכל שלא להפסיד לשאר הכהנים שמתוך כך יתנו הכל פדיון בכוריהם לו ולא לכהנים אחרים. אבל לענין דינ' יכול להחזירם אלא שהאידנא נהגו הכהני' פרישות בעצמן ומחזירין החמש סלעים דלא שייך לומ' דהוי ככהן המסייע בבית הגרנות כו' שהרי כך הדרך בכל הכהני' אבל מ"מ נרא' בעיני ביזוי מצוה הוא על שניהם כי ראיתי בעיני שמקפידי' הבעלים אם הכהן אינו מחזירו ולכל הפחות מחזירו הכהן לצורך הסעודה שעושין לפדיון הבן. והא לך התשובה שמצאתי בתשוב' מהרר"י ז"ל וז"ל יש מרבותינו כתבו אלו הי' ברצוני לא הי' לעשות סעודה אלא לאדם שיש לו סיפק בידו ויכול לעשות שניהם בריווח לעשות סעודה ומעות הפדיון משלם ועכשו הכל עושי' סעודה וסבורי' שהסעודה עיקר המצוה ומתוך כך כבד עליהם לתת כל הפדיון משלם ומתנ' עם הכהן לקבל דבר מועט ואינם יוצאי' ידי חובה ע"כ. תו מסיק אמר רבא תן מנה לפלוני ואקדש אני לך פי' וכשנתן המנה לאותו פלוני אמר הרי את מקודשת במנה שנתתי לפלוני מקודשת מדין ערב. ערב אע"ג דלא מטי הנאה לידי משעבד נפשי' האי איתת' נמי אע"ג דלא מטי' הנאה ליד' קא מקני' נפשה. הילך מנה והתקדש לפלוני ואמר המקדש הרי את מקודשת לי במנה שנתן לך פלוני ועשאו פלו' שליח אלא שנתן המנה משלו וכתב הרא"ש או כשלא עשאו שליח ופי' הנותן אמר הילך מנה והתקדש לפלוני ואמ' המקדש הרי את מקודשת לי במנה שנתן לך פלוני מקודשת מדין עבד כנעני שקונה את עצמו בכסף ע"י אחרים אע"ג דלא חסר ולא מידי קא קני נפשי' האי גברא נמי אע"ג דלא חסר ולא מידי קא קניא' לי' להאי איתת'. אמר רבא תן מנה לפלוני ואקדש אני לו מקודשת מדין שניהם פירש מבין שני דיני' הללו דערב ודעבד כנעני אנו למידין. מקודשת מדין ערב דלא מטי הנאה לידי' ומקני' נפשי' ומדין עבד כנעני אע"ג דלא חסר מידי קני כו'. וכת' הטור אמרה תן מנה לפלו' ואקדש אני לו ונתנ' לו ואמר לה אותו פלו' הרי את מקודשת לי באותו מנה שקבלתי מפלו' בשבילך מקודשת כתב הרמ"ה ואי נמי לא אמר פלו' לה הרי את מקודשת וכו'. אלא עשה לבעל המעות שליח לקדש לו אשה ואמרה לו האשה תן מנה לפלו' ואקדש אני לו וענה בתרה הן אי נמי היו עסוקין באותו ענין אפי' לא ענה הן מקודשת ע"כ והרמב"ם כתב בפר' ה' דהיינו דוקא כשקדשה אותו פלוני ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאת מתנה זו שקבלתי ברצונך וכת' המגיד משנה יש מי שפירשה בשאותו פלוני מינה שליח זה לקדש לו אשה הא לאו הכי אפי' הודיע לבסוף ונתרצה כיון שבשעת הקידושין לא הי' יודע בהם אינה מקודש' אלו דבריהם והרשב"א תמה על רבי' למה הוצרך לפרשה כשאמ' מי שנתקדשה לו הרי את מקודשת בהנאת מלוה שקבלתי ברצונך. עוד כת' ואדרבה לכאורה משמע דכל כה"ג קרוב הוא להיות כהילך מנה ואתקדש אני לך דאינה מקודשת אלא באדם חשוב דווקא וצ"ע עכ"ל הרשב"א. ודברי תימא הן דהא ע"כ אם נפרשה שזהו שליח וודאי הוא אמר התקדשי לפלוני בהנאת מתנה זו שנתתי לו ברצונו שאם לא אמר לה השליח כלום היאך יפה כוחו יותר ממשלחו וכבר נתבאר בפ"ג שנתן הוא ואמרה היא שאינם אלא קידושי ספק כ"ש בכה"ג אלא וודאי כשאמר לה השליח הוא א"כ יפה פי' רבי' שאין כאן צורך שליח וזהו שלא נזכר בגמר' אלא שאותו פלוני א"ל כן ולא הוצרכו להזכיר מפני שכבר ידוע שהמקדש צריך שיאמר הרי את מקודשת והקושי' שהקש' הוא ז"ל דלכאור' משמ' דכה"ג אם אינו אדם חשוב אינ' מקודשת אני אומר לדבריו א"כ יפה כח השליח ממשלחו שכשהשליח מקדש בכה"ג מקודשת וכשהמשלח אומר כן לא תתקדש וזה תימא אלא וודאי בין ההיא דבעי אדם חשוב הילך מנה משלה והיא חסר' ממון ולפיכ' בעי אדם חשוב בדווקא ושלא בחשיב במה תתקדש אבל כאן אינ' חסר' ממון כלל והיא נהנית שמתקיימת מצותה בממון של אחרים כך צ"ל עכ"ל המגיד משנה ודברי' של טעם הן והנרא' בעיני שבשני הענייני' מקודשת בין אומר השליח או בין שאומר הוא בעצמו וכמו שפי' הרמב"ם. וכתב הרשב"א בתשובה דה"ה אם אמרה הלוה מנה לפלוני ואתקדש אני לך מקודש. אבל א"ל הרויח לפלו' זמן מלוה ואתקדש אני לך אינ' מקודשת ע"כ ואיני יודע לחלק ביניהן כי לפי הנראה מתקדשת בשתיהן. תו מסיק בעי רבא הילך מנה ואקדש אני לך ואמ' הרי את מקודשת במנה שנתת לי אמ' מר זוטרא משמי' דרב פפא מקודשת וה"מ באדם חשו' דבההי' הנאה דקא מקבל מינה מתנה גמורה ומקנ' נפשה. וכבר כתבתי לעיל בשם הרא"ש שצריך חקירת חכם מי הוא נקרא אדם חשוב ומסיק בסוגי' אתמר נמי משמי' דרבא וכן לענין מממונא כלומר הנך שמעתא דרבא דילפינן קידושין מדין ערב ומדין עבד כנעני כן לעניין ממונא. מכר לו שדה ואמר לו תן הכסף לפלו' ושדי מכורה לך בו קנה מדין ערב הילך מנה ותהא שדך מכורה לפלו' קונה אותו הפלוני השדה מדין עבד תן מנה לפלני ותקנה לו שדה בו קונה מדין שניהם וכתב הר"ן וז"ל כך פי' רש"י ולפיכך לא פי' דקאי נמי אהילך מנה ותקנה לך שדי באדם חשוב דסמכא להך מימרא טפי משום דבקידושין גופייהו ספוקי מספקא לי' לרבא ולא איפשט' לי' ואם כן היכא לימא תו וכן לענין ממונא. אבל לדידן שכן באדם חשוב מקודשת משמע דה"ה נמי לענין ממונא וכן דעת ר"ח ז"ל שכתב והילך לך מנה ויהיו לך נכסי ואמר דבההי' הנאה מיחשבה ככלי דיהיב' הקונה למקנה וקנה בו בתורת חליפין אותן נכסים ולפי זה אף מטלטלין קנה בה ולא תטעה בדבריו לומר שהוא סובר דההיא הנא' מדין חליפין ולא מדין דמים שאם כן שאשה שאינ' נקנית בחליפין היאך נקנית באותו הנאה אלא כך דעתו ז"ל דההיא הנאה דאדם חשוב חשיבא לי' כנותן חליפין וכדמי' ולפיכך אשה נקנית בה מדין דמים מטלטלין מדין חליפין קרקעות שהן נקנין בשניהם מדין שניהם ולא נודע למה השמיט' לזו הרב אלפסי ז"ל. וכתב הרמב"ם ז"ל בפ' שמיני מהלכות מכיר' האומ' לחבירו תן מנה לפלוני ויקנה ביתי לך כיון שנתן קנה הבית מדין ערב ולא ידעתי למה לא כתב ג"כ מדין עבד כנעני ומדין שניהם שמא סוב' הוא דוקא לגבי קידושין גמרי' מעבד כנעני משום דעבד ואשה בהדדי נינהו דעבד גמר לה מאשה אבל לענין ממון אין למדין מן עבד כנעני אבל אין זה מחוור וצ"ע:

סימן ח

אמר רבה התקדשי לי לחציי מקודשת. חצייך מקודשת לי אינ' מקודשת והיינו טעמא דכי אמר התקדשי לחציי ה"ק דאי בעינן למינסב אחריתי נסיבנא. אבל באיתת' לא שייך למימר הכי הלכך שייר בקניינו ולא הוי מקודשת. בעי רבא חצייך בחצי פרוטה וחצייך בחצי פרוטה מהו כיון דאמר לה חצי פרוטה פסיק למילת' א"ד מונה והולך הוא ואת"ל מונה והולך הוא חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה מהו כיון דאמר חצייך בפרוט' פסק' למילתי' א"ד כל ביומיה מונה והולך הוא. ואת"ל כל ביומי' מונה והולך הוא נתן לה שתי פרוטות ואמר לה חצייך בפרוטה היום וחצייך בפרוטה למחר כיון דאמר לה למחר פסק' למילתיה א"ד ה"ק לה קידושי מתחלי מהאידנא ומוגמר לא נגמרו עד למחר והר"ן כתב וז"ל והך בעיא קמייתא לא בשאמר לה עכשיו חצייך בחצי פרוטה ושתק וחזר ואמר לאחר שעה חצייך האחר בחצי פרוטה בכה"ג פסק לי' למילת' ולאו כלום הוא אלא כשאמר לה כן זה אחר זה תוך כדי דיבור וכן הא דאמרי' כל ביומי' מונה והולך לא בשאמר לה חצי הדיבור בבוקר וחצי הדיבור בערב אלא שנתן לה שתי פרוטות כאחד ואמר לה התקדשי לי עכשיו חצייך בפרוטה אחת וחצייך האחר התקדשי לי בערב בפרוטה אחרת וקא מבעיא לן א"א דגמרא בדעתיה לקדשה פלגא השתא ולא מהני א"ד מונה והולך. וה"ק ניתחלו מהאידנא ולא נגמרו עד לאורתא כך פרש"י ע"כ:

והנה מה שכתוב כך פרשו היינו כתוספו' שפרשו דכל הני בעיות איירי שאומר הכל בפעם אחת. אבל מה שפרשו דחצייך בפרוטה כו'. דאיירי בבוקר ובערב לא כתב מזה מידי אבל מ"מ לישנא דכל ביומי' מונה והולך משמע אפי' אמר מתחל' מהאידנא ולא נגמר עד לאורתא שפיר דמי ואין חילוק אם אמר למחר וכך משמעות הסיגי' וכן עיקר. וכן דעת התוספו' דאיירי דווק' שאומ' בפעם א' עוד כת' הר"ן ולי נראה כי אמרי' מונה והולך היינו בסתם ולמעוטי חצייך בפרוטה למחר אתינו. וה"ה לאומר וחצייך בפרוטה לערב דחד טעמא הוא ונקט למחר לרבות' דאפי' בכה"ג איכא לספוקי דמקודשת. א"נ דהכא אורחא דמלתא טפי ע"כ ואין נפקותא בזה כ"א לדבריו דס"ל הני תרי בעיות קמאי איפשטו כדעת הרמב"ם. והך בעיא דחצייך בפרוט' היום וחצייך בפרוט' למחר דווקא סלק' בתיקו ע"כ וכתב דה"ה וחצייך בפרוט' לערב נמי סלקו בתיקו אבל לפי מה דכתוב לקמן בכולהו סלקי בתיקו אין נפקותא בדבריו הללו. תו מסיק שני חצייך בפרוטה מהו. הא וודאי בחד זימנא קאמר לה או דלמא אין אשה לחצאין כלל תיקו בעי רבא שני בנותייך לשני בני בפרוטה מהו בתר נותן ומקבל אזלינן ואיכא ממונ' א"ד בתר דידהו אזלינן וליכ' ממונא בעי רב פפא בתך ופרתך בפרוטה מהו מי אמרי' בתך בחצי פרוט' ופרתך בחצי פרוטה א"ד בתך בפרוטה ופרתך במשיכ' כ' בעי רב אשי בתך וקרקעך בפרוטה מהו מי אמרי' בתך בחצי פרוטה וקרקעך בחצי פרוטה א"ד בתך בפרוטה וקרקעך בחזקה תיקו פרש"י לא מבעיא גבי פרה מאחר דאינה נקנית אלא במשיכה ולא בכסף להכי שדינן פרוטה בתר בתי. אבל קרקע דנקנית בכסף וכו'. להכי שואל בתך וקרקע וכו'. וכת' הרא"ש וז"ל כתב ר' חננאל ז"ל דכל הני בעיו' עלו בתיקו ועבדינן בהו לחומרא. והרמב"ם כתב דחצייך בחצי פרוטה וחצייך בחצי פרוטה. או חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה מקודשת וודאי וסברתו בזה דזו היא שיטת התלמוד הגאונים דכל את"ל כמו פשיטותא הוא וא"כ נפשטו שתי בעיות הראשונות דכל ביומיה מונה והולך ונראה דבכאן אי אפשר לומר כן דבבעיא אחרונה שני חצייך בפרוטה לא קיימא איבעיא ראשונה ולא שייך בה את"ל ובה מסתברא למימר דמקודשת יותר מכולן כדאוקמי תלמודא הכי וודאי בחד זימנא קאמר א"ד אין אשה לחצאין כלל וכיון דעלתה בתיקו כ"ש הראשונות ואין אשה כלל לחצאין אלא ספק ע"כ וכן דעת הרשב"א והראב"ד נמי השיגו על הרמב"ם ולי נראה שדע' הרמב"ם עיקר שלא לסתור קבלת הגאונים שכל את"ל פשיטות' הוא ואף הכי אמרי' כן דאל"כ לא הל"ל הני בעיות בלשון את"ל. ומה שהקשה עליו מהך בעיות רביעית אין זו קושי' מאחר שקדשה בפעם אחת ואינו מינה והולך א"כ למה אמר שני חצייך בפרוטה ולא אמר כולך בפרוטה אי לאו שבא לקדש לחצאין ואין אשה מקודשת לחצאין כלל וכן דעת הר"ן אכן מאחר שהמגיד משנה גופא כתב שירא להחמיר כדעת הראב"ד ורשב"א לא מלאני לבי להקל:

ואי פשט' וקבלה קדוש' מאחר צריכה נמי גט משני וכתבו התוספו' על הא דאמרי' חצי בפרוטה וחצי בפרוטה שהוא בעיא בגמרא סלקו בתיקו איירי בזה הענין שאמר לה בלשון אירוסין או בשאר לשונות כה"ג. אבל אמר לשון קדושין א"כ הוא כהקד' ופשט בכל האשה כמו מי שמקדיש רגל של בהמה לעולה הרי זה כולה עולה ואעפ"י דכי אמרי' גבי אשה חצייך מקודשת לי אינ' מקודשת היינו משום דתרצינן בגמ' התם בהמה ואין לה דעת לעכב הלכך פשוט בכולה. הכא אשה ויש לה דעת אחרת המעכבת וכי קדש לה לחצייה לא היית' מתרצי' יותר מלחציי' הלכך ליכא קדושין כלל. אכן בשום מחבר לא ראיתי שחילק בזה:

סימן ט

ההוא גברא דמקדש בשיראי רבה אמר לא צריכא שומא ורב יוסף אמר צריכא שומא ואמרי' בלישנ' קמא אי אמר לה כל דהו כ"ע לא פליגי דלא צריכי שומא פיר' כל המקדש באותה שיראין סתם ולא הזכיר שומא מקרי כל שהו כאלו אמר התקדש' לי במה שהוא אפילו שוה כל שהו. ואי אמר לה חמשין ולא שוה חמשין כ"ע לא פליגי הא לא שוה חמשין. כי פליגי דאמר לה חמשין ושוה חמשין רבה אמר לא צריכא שומא שישומו הבקיאי' קודם שיקדש אותה דהא שוה חמשין רב יוסף אומר צריכה שומא מקודם כיון דאיתתא לא בקיאי בשומא לא סמכא דעתה עד שישומו מקודם ומסיק לקמן והלכתא שיראי לא צריכי שומא. וכתב הרא"ש ודקדק ר"ת ז"ל דמאי איצטרך לפסוק כרבה לגבי דרב יוסף הא קי"ל הלכת' כרבה בכל מקום בר משדה ענין ומחצה וכו'. ועוד קשה אמאי לא אמר הלכתא כרבה כדקאמר והלכתא כר' אליעזר והלכת' כרבא אמר רב נחמן. ע"כ היה אומר דדווק' שיראי הוא דלא צריכי שומא לפי ששומתן ידוע קצת [ואין] רגילין לטעות בו כל כך אבל שאר דברים כגון אבני' טוב' ומרגליות אין בקיאין בשומתן ובפעמי' שטועין בהן הרבה צריכין שומא משום דלא סמכא דעתה לכך נהגו העולם לקדש בטבעת שאין בו אבן. והא דאמרינן לקמ' בפ' שני כגון שהוסיף לו נופך משלו י"ל דמיירי כגון ששמו אותו מקודם א"נ נופך הוי כמו שיראי ששומתן ידוע קצת. ומיהו לא ברירא לי האי טעמא דמה שנהגו העולם להסיר האבן מן הטבעת דהא אמרינן בכל דהו לפי' לישנ' קמא ואין דרך לתת שומ' לטבעת של קידושין ור"י אומר דמה שהוצרך כאן לפסוק כרבה משום דרב יוסף הביא כאן ראיות לדבריו והא דלא קאמר והילכת' כרבה דלא תימ' היינו כרבה דאיכא דאמרי דבכל דהו לא צריך שומא אבל אמר חמשין ושוה חמשי' צריכ' שומא לפיכך הוצרך לפסוק דבכל עניין לא צריכ' שומא עכ"ד ולא הבנתי תמיהתו דנוכל לפרש דהא דבכל שהו לא פליגי או אפי' פליגי והלכה כרבה דווק' בדבר ששומתו ידוע אבל בדבר שאין ידוע ואיכא למיטעי בי' הרבה אפש' לומר דלא סמכ' דעת' אפי' ללישנ' בתר' ס"ל לרבה דלא בעינן מידי דקץ מקודם היינו בדבר דליכא למיטעי כל כך אבל בדבר דאיכא למיטעי אפשר לומר דלכ"ע לא הוי קידושין וכ"כ הר"ן להדיא וז"ל ור"ת אומר משום הכי נקט שיראי לפי ששומת' ידוע לעולם קצת ואין הדבר מצוי לטעות בהן כל כך ביותר משווי' אבל דברי' שרגילין לטעות בשווי' הרבה במרגליות ואבן טוב שיש אינו שוה אלא מעט ואפשר שהיא סבורה ששוה כמה וכמה ובהא אף רבה מודה דאע"ג דלא אמר לה דשווי' חמשין אלא אומר לה בכל דהו דצריכא שומא ולפי פירושו תפס שיראי כדי שלא לטעות בדבר זה ואומר ר"ת ז"ל שלפיכך נהגו שלא לקדש בטבעת שיש בו אבן אלא שכתב בסוף דבניו אבל אחרים אומרי' דמאי דאמרינן שיראי לא צריכי שומ' לא אתי למעוטי מידי והא תנא דנקט שיראי ולא אמר הלכת' כרבה היינו משום דאיכא לישנא אחריני בגמ' דבכל דהו נמי פליג רב יוסף וס"ל שוה כסף ככסף. מה כסף דקץ אף שוה כסף ומשום הכי אלו אמר הלכת' כרב' הוה אתי למעוטי דבכל דהו דווקא הלכת כוותי' כלומר כשקדשה סתם ולאפוקי דרב יוסף דפליג עלי' בלישנ' בתר' ואפי' בכל דהו ומשום הכי אמר והלכת' שיראי לא צריכא שומא דמשמע בשום ענין אפי' אמר לה בחמשין ושוה חמשין וכ"ש בסתם ע"כ כלומר לפ"ז אין ראיי' לפי' ר"ת שלא לקדש בטבעת שיש בו אבן וזהו כוונת הרא"ש שהבי' פ' ר"י אחר תמיהתו על מה שאין מקדשין בטבעת שיש בו אבן כלומר שלפי' ר"י אינו שום ראיי' לדברי ר"ת. מ"מ נרא' שלא להקל נגד ר"ת שפירושו מסתברא אפי' בלא שום ראיי' דווקא שיראין קאמר ועוד שיש לפקפק על דחייתו דבוודאי אי הוה אמר סתם הלכת' כרב' משמע דבכל דברי רב' קאמר וללישנ' בתרא אפי' פליגי בכל דהו מ"מ סביר' לי' דבאמר חמשין ושוה חמשין נמי פליגי רבה ורב יוסף ובכולהו הוה אמר הלכה כרבה:

א"כ הדרא קושי' לדוכתא למה אמר והלכת' שיראי וכו'. אלא עיקר כפי' ר"ת:

ומ"מ במרדכי כתב בשם בכור שור שהודה שאם אמר אדם התקדשי לי בטבעת של זהב אפי' בו אבן או אפי' יש לחוש שיש תחתיו בדיל או עופרת מקודשת דכיון שפירש בזהב שבו לא סמכי' דעתה כי אם אזהב שבו ומקודשת על כרחה. והרמב"ם יש לו שיטה אחרת שכתב בלשון הזה אמר לה הרי את מקודשת לי בבגדים אלו שהם שווים חמשים דינרין והיו של משי וכיוצא בהם שהאשה מתאוה להם אם שווים חמשין דינרין הרי זה מקודשת בשעת לקיחה ואינן צריכן שומא בשוה ואח"כ תהיה מקודשת כדי שתסמך דעת' אלא הואיל והם שווים כמו שאמר לה הרי זו מקודשת משעה ראשונה ע"כ. וכתב הר"ן שנרא' מדבריו דתפס דווקא השיראי מתוך שהאשה מתאוה להם גמרה ומקני נפשה כל היכי דשוה כדקאמר אבל במידי אחריני לא ולפ"ז למעוטי דברי' שאין האשה מחמדתן נקט שיראי עוד כתב הר"ן נראה מדברי הרמב"ם דס"ל ז"ל דאפי' רב יוסף לא פליג אלא שאינה מקודשת משעה ראשונה אבל לאחר שומא מקודשת ואע"ג דגבי שיראי לא נפקא מינה מידי דהא איפסיק הלכת' דלא צריכ' שומ' נפקא מינה לאותן דברי' שכתבנו למעלה דצריכי שומ' ע"כ ולי נראה דברי הרמב"ם אין לו הכרע כלל וסברא הוא בודה מלבו לחלק בין דברים שהאשה מחמדתן וכו' ואין חוששין לזו גם הטור לא הביא דבריו:

סימן י

מסקינן בסוגיא דתניא עגב זה לפדיון בני לא אמר כלום. עגל זה בחמש סלעים לפדיון בני טלית זה בחמש סלעים לפדיון בני פדוי ואוקמינא לה כגון שלא שוו חמש סלעים דאי שוו כיון דקי"ל לא צריכא שומא אפי' לא אמר בה' סלעים בנו פדוי אלא בדלא שוו חמש סלעים עסקינן אפ"ה בסופ' בנו פדוי בדקבלי' כהן עלויה כי הא דרב כהנ' שקל סודר' מבי פדיון הבן ואמר לדידי שווי לי חמש סלעים ואמרינן לה אמר רב אשי לא אמרן אלא רב כהנ' דגברא רבא הוי ובעי לי' סודרא אבל כ"ע לא כי הא דמר בר רב אשי זבין סודרא מאמיה דרבא מקובי שוה עשרה בתליסר:

וכתב הר"ן ונראה דה"ה למי שדרכם להתייקר באיזה חפץ שנותן בו לפעמים דמים הללו דמהני דאלת"ה עגל זה בחמש סלעים במה בנו פדוי אלא ודאי כדאמרן ומיהו משמע דבעינן שיהא דרכו להתייקר בכיוצא בזה עד כדי דמים הללו הא לאו הכי לא מצי אמר לדידי שוה לי אלא שיש לתמוה על הרמב"ם ז"ל שכתב בפרק אחד עשר מהלכות נדרים נתן לו כלי שאינו שוה בשוק כ"א ה' סלעים וקבלו הכהן בה' סלעים הרי בנו פדוי ולא חלק כ"א דרכו להתייקר בו ואם לאו אני מסתפק במקדש בדבר שאין שוה פרוטה אי מצי אמרה לדידי שוה לי דאפשר דכיון דלא שוה מידי לאו כל כמינה לתת עליו תורת כסף והכא שאני כיון דוודאי ממון הוא כי אמר לדידי שוה מהני ואי הוי פשיטא לי דכשאין העדים יודעים שדרכו להתייקר בו לא מהני דהוו לי כקידושין בלא עדים דלא מהני אפי' שניהם מודים ע"כ דבריו. ולי נרא' דאין ספיקא בדבר דוודאי בעינ' שוה פרוטה:

סימן יא

אמר רבי אלעזר התקדשי לי במנה ונתן לה דינר הרי זו מקודשת וישלים מ"ט כיון דאמר לה מנה ויהיב לה דינר כמאן דאמר לה על מכת דמי ואמר רב הונ' אמר רב כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי ואעפ"י שלא הוזכר שום תנאי דייני' לי' מינ' כאלו התנ' וכפלי' לתנאי' ופסק לקמן בסוגי' כר' אלעזר ופריך עליה מהא דתני' התקדשי לי במנה יהיה מונה והולך ורצה א' מהן לחזור אפי' בדינר האחרון הרשות בידו הכא במאי עסקינן דאמר במנה זו הא מדסיפא במנה זו רישא במנה סתם דקתני סיפא אמר לה התקדש לי במנה זו ונמצא מנה חסר דינר או דינר של נחושת אינה מקודשת דינר רע הרי זו מקודשת ויחליף לא ריש' וסיפ' דאמר במנה זו ופרושי קא מפרש רצה אחד לחזור אפי' בדינר האחרון הרשות בידו. כיצד כגון דאמר לה במנה זו והכי נמי מסתברא דאי ס"ד ריש' במנה סתם. השת' במנה סתם לא הוו קידושין במנה זו מיבעיא וקאמר אי משום הא לא אירי' תנא סיפ' לגלויי ריש' כו'. רב אשי אמר מונה והולך שאני דדעת' אכולה מנה כלומר לא תדחוק לאוקמי במנה זה דלעולם במנה סתם ואפ"ה לא הוי תיובת' דרבי אלעזר דאע"ג דאמר מנה סתם כיון דחזיתי' מונה והולך דעתה אכולה אבל כי לא נתן לה אלא דינר וקבלתי' הא וודאי לשם קידושי קבלתיה על מנת שישלים וכתב הר"ן זו היא סוגיות הגמרא והרב אלפסי ז"ל נראה שסמך אאוקימת' קמיית' ודחאה לאוקימת' דרב אשי משום דאוקימת' קמיית' הווי לישנ' דגמרא וכיוצ' בזה כתב הרב אלפסי ז"ל בהלכות בפר' ערבי פסחים וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפרק שבעה עשר מהלכות אישות. ומ"מ נראה דעת הרמב"ן בחידושיו דבמנה זה כל שנמצא חסר דינר לא בעי חזרה דממיל' בטלה קדושין וזה שלא כדברי רש"י ז"ל שכתב עליה דהא דאמרינן דהשת' במנה סתם לא הוי קידושין במנה זו מיבעיא כלשון הזה השת' במנה סתם תנא ליה דיכולין לחזור כל זמן שלא קבלה את כולה במנה זה ונמצ' חסר דינר דהשת' לא קבלה את כולה מיבעי' דמצי הדר' אלמא ס"ל ז"ל דאפי' במנה זו ונמצא חסר דינר בעי חזרה. ונראה דהזקיקו לומר כן דאם אית' דאפי' מן הסתם בטלי קידושי מאי קא פריך במנה זה מיבעי' הא וודאי צריך לדבר שנתחדשו בו דאלו במנה סתם בעי חזרה ואלו במנה זה כי נמצ' חסר דינר בטלי קדושי ממיל' ואעפ"י כן אין דבריו מחוורין דכיון דאמר לה במנה זה ומנה אין כאן ממיל' בטלי קדושי וכדאמרינן לעיל אי דאמר חמשין ולא שוה חמשין הא לא שוה חמשין אלא וודאי ממיל' בטלי קדושי והא דאמר במנה זה מיבעי' ה"ק השת' במנה סתם לא חיילי קידושין מהשת' דלא אמרינן כמאן דאמר לה ע"מ דמי. ומ"ה מצי הדר בי' כ"ש דבמנה זה ליכ' למימר דכמאן דאמר על מנת דמי וכיון שכן נהי דבמנה סתם צריכה חזרה במנה זה ונמצא חסר דינר פשיט' דבטלן ממיל' דתתקדשי לי במנה זה אמר לה ומנה אין כאן ע"כ. וכן פי' התוספו' ולעניין הלכת' כרב אשי או כאוקמי קמיית' נראה עיקר דברי הרא"ש שפסק כרב אשי דהא אוקימת' קמיית' שיכי' ע"י הדחק הוא והוא אמר שלא להצטר' לדחוקי ויפה חילק ובתראי הוא וגדול בחכמה ובמניין ולמה לא נפסוק כוותי', ומסקינן בסוגי' האי דינר של נחושת היכי דמי אילימ' דידעה בי' הא סברה וקבלה לא צריכא דיהיבת ניהלי' בלילה א"נ דאשתכח לי' ביני זוזי ופריך האי דינר רע ה"ד אי דלא נפיק היינו דינר של נחושת אמר רב פפא כגון דנפק ע"י הדחק פי' כיון דנפק הרי זו מקודשת דמסתמ' לא קפדי ע"ז שהחליפו ואפשר שאין הקידושין תליין בכך ואעפ"י שלא החליפו מקודשת אלא שיש לו להחליף מדין חוב בעלמ'. וכתב הטו' וז"ל ואם אמר לה הדינר החסר יהא עלי כמלוה מקודשת ע"כ ובוודאי שאמרה אין ונתרצה בדבר וצ"ל דהטור לא ס"ל שם כפי' רש"י דאיירי באומר לה שהדינר החסר יהא עלי במלוה דבכה"ג אמאי אינ' מקודשת דלא שייך לומר כסיפ' לה למתבעי אלא בדל' אמר מידי ובפרט מאחר שהוא דבר מועט אבל היכ' שזקפ' עליו במלוה לא כסיפ' לה למיתבע':

ודווק' במנה סתם ואפי' מונה והולך. אבל במנה זו פשיט' שאינה מקודשת דהא מנה זו קאמר ואין כאן מנה. והיכ' דאמר מנה סתם ונמצ' חסר דינר לכאורה מקודשת מסוגי' דהכ' דאוקמי' הא בנמצ' חסר דווק' במנה זו אבל לא במנה סתם א"ל שמונה והולך שאז יכולין לחזור בהן אבל אם אינן חוזרין הוי קדושי' אלא שמ"מ צריך לומר שיהא הדינר עליו כמלוה וכדפרשית דאל"כ כסיפ' לה מלתא למתבעי' בעבור דינר א' כדאית' בפר' האיש מקדש סי' י"ד ששם פסקינן בשם הרא"ש והראב"ד כת"ק דס"ל אפי' במנה סתם אם חסר דינר א' אינ' מקודשת מטעמא דכסיפא לה למתבעיה נמצ' מה שמחלקינן בין מנה סתם למונה והולך היינו לעניין חזרה דבמנה סתם אין יכול לחזור אם נחסר הרבה מן המנה דלא כסיפ' לי' למתבע' וישלים ובמונה והולך חוזר אפי' בדינר האחרון וכ"ש אם נחסור. נמצא פסק של דברי' בג' חילוקי' במנה סתם ובמונה והולך ובמנה זו. ובמנה סתם יש ג"כ ג' חילוקים אם נחסר דינר אינ' מקודשת. ואם אמר לה שזהו דינר החסר יהא עליו כמלוה ואמרה אין מקודשת כדפרישי ואם נחסר הרבה דלא כסיפ' לה מילתא למתבעי' מקודשת ושניהם אין יכולין להחזיר וישלים ומקודשת מיד היה מונה והולך יש בו ג' חילוקי' לענין חזרה יכולין לחזור אפי' בדינר אחרון והיכא שאין חוזרין ונמצא דינר חסר אינה מקודשת. ואם אומר שזהו הדינר החסר יהא עליו כמלוה כדפרשי' מקודשת. ובדינר זו יש בו ב' חילוקי' לעניין חזרה יכולין לחזור בהן אפי' במנה אחרון ואם אינו חוזר' אלא שנמצא חסר בין הרבה בין מעט אפי' אומר שזה הדינר חסר יהא עליו כמלוה אינ' מקודשת אפי' חסר הרבה. תוספת'. והביאו הרי"ף והרא"ש היה מונה לתוך ידה ראשון ראשון יכולה היא שתחזיר בה עד שעה שיגמור זה אומר במנה וזה אומר במאתים והלך זה לביתו וזה לביתו ואח"כ תבעו זה את זה פי' וקדשה סתם אם האיש תבע את האשה יעשו דברי האשה ואם האשה תבעה את האיש יעשו דברי האיש וכן המוכר חפץ לחבירו זה אומר במנה וזה אומר במאתיים והלך זה לביתו וזה לביתו ואחר כך תבעו זה את זה פי' ומשך את החפץ סתם אם הלוקח תבע את המוכר יעשו דברי המוכר ואם המוכר תבע את הלוקח פי' שנתן לו החפץ סתם יעשו דברי הלוקח:

סימן יב

אמר רבא אמר רב נחמן אמר לה התקדשי לי במנה והניח לה משכון עליה אינ' מקודשת מנה אין כאן משכון אין כאן. כתב הרא"ש וז"ל יש מפרשי' דהיינו דווקא בקנין אשה ועבדי' די' כי ההוא עובדא דאמתא דבסמוך וכן בקרקע לפי שנקנין בכסף ואין כאן כסף שיוכל לקנות שאין המשכון קנוי שלא נתנה לה זכות בגופו אבל אם אדם ניתן מתנה לחבירו ונתן לו משכון בשביל המתנ' משיכת המשכון כאלו זכה במתנה. ומביאי' ראיה מהא דאמרינן בפר' השוכר את האומנין דקאמ' התם האומנין שחזרו בהן בדבר האבד ובאת חבילתן ליד בעל הבית דהיינו כלי אומני' של פועלי' שוכר עליהן עד כדי דמיהן אלמא במשיכת המשכון נתחייבו הפועלי' לקיים דיבור' ולית' דאין חילוק בין מתנה לקידושין וטעם א' לכולם לפי שאין המשכון משועבד לכלום משום דאדם יכול לשעבד נכסיו לדבר שנתחייב בו אבל בדבר שלא נתחייב לא חל שיעבוד על נכסיו ובמתנה שאמר ליתן לו לא נתחייב בה ולא יתחייב בה לעולם לפי שיכול לחזור בו לפיכך לא נשתעבד לו המשכון. אבל התם שנתחייבו לו הפועלים לשלם לו הפסדו כשחוזרין בהם נשתעבד לו המשכון שלהם לשכור עלי' עד כדי דמיו הלכך כשעושין שידוכין ונותנין ערבונות זה לזה לשם קנס לא יאמר אם אחזיר בי אני נותן לך כך וכך והרי החפץ זה בידך ע"י ממון שאתחייב לך אם אחזיר בי דבכה"ג לא זכה במשכון כל זמן שאינו חייב לו כלום אלא צריך להקנות לו בסודר דלא כאסמכת' פי' שלא יהי' כאסמכת' בב"ד חשוב כדי שיתחייב לו מן הדין אם יחזיר ואם יתן לו החפץ במשכון אז יחול השיעבוד על המשכון כיון שנתחייב לו הקנס אם יחזיר בו. אל יאמר לו אם אחזיר בי תזכה בכך וכך ממון בגוף החפץ הזה עכ"ד והוא מדברי תוספו'. ומ"מ אם נתן לו משכון וא"ל אל תחזירני לי עד שאתן לך המתנה יכול לעכב המשכון בידו עד שיתן לו וכן אית' בתוספות ומ"מ נראה אם קדשה במנה והניח משכון עלי' וא"ל אל תחזיר לי המשכון עד שאתן לך המנה נהי שיכול לעכב המשכון כדפרי'. מ"מ קידושין לא הוי דס"ס מנה אין כאן משכון אין כאן דאף גבי מתנה נמי לא קנה אלא שיכול לעכבו בוודאי ונ"מ שאם בא דרך סיבה שחזר המשכון לידו שוב לא יכול להוציא ממנו בדין שהרי גוף המשכון לא הי' קונה וזה יכול לחזור בו ואם הוא מתנה מרובה כדפרי' אבל מ"מ נרא' שאם קדשה בחפץ ואומר תהי' לי מקודשת בו לא תחזיר לי עד שאתן לך מנה מקודשת בקנין החפץ אלא שתנאי הוא שהתנה שאם יתן לה מנה שתחזירו לו והוי כאלו נתן לה מנה ואין זה דומה כלל למתנה ע"מ להחזיר וכן מצאתי להדי' בפסקי תוספות וקבלתי שיש לסמוך עליה אם לא שחולקי' עלי' גדולי המחברי' כי פסקי תוספו' נקראו ולא סימני תוספות:

ודווקא מתנה מרובה אבל מתנה מועטת צריך לקיים את דברו ואם לא מקיים הרי הוא ממחוסרי אמנה ודווקא בעשיר אבל בעני אפי' במתנה מרובה כופין אותו לקיים משום נדר ורוב הדברי' כתבתי באריכות בפרק אעפ"י סי' ה' ומה שכתב מערבונות שעושין בשעת שידוכין ביארתיו יפה בפרק זה בורר סי' ח' תו מסיק איתיבי' רבא לרב נחמן קדשה במשכון מקודשת התם במשכון של אחרים וכדר' יצחק דא"ר יצחק מנין לב"ח שקונה משכון שנאמר ולך תהי' צדקה אם אין קונה משכון צדקה מנין וכתב הרא"ש מדברי התוספות וז"ל מנין לב"ח שקונה משכון איכא לפרושי דמיירי אפי' במשכון שמשכון לו בשעת הלוואתו אע"ג דלא א"ר יצחק אלא שלא בשעת הלוואתו איכא למימר כיון דקני לי' ב"ח שלא בשעת הלוואתו קנין גמור א"כ בשעת הלוואתו נמי אלים שיעבודו ליחשב ממונא לקדש בו האשה ולקנות בו עבדים וקרקעות וכה"ג אנו צריכין לומר בפרק השולח כההיא דאמרינן המלוה את חבירו על המשכון אינו משמט כו'. וכן בפסחים פרק כל שעה בההיא דהמלוה את הנכרי על חמצו אחר הפסח כו'. מיהו צריך לדקדק בסוף האומנין ובסוף פרק שבועות הדיינין משמע דמשום ר' יצחק לא הוי אלא ש"ש ודלא כפרש"י שפי' בסוף האומנין דלר' יצחק קונה המשכון להתחייב באונסין דלא משמע התם הכא דכי מפרש התם טעמא דהלוהו על המשכון שומר שכר כדר' יצחק פריך לי' אימ' דא"ר יצחק שלא בשע' הלואה בשעת הלואה מי אמ' ולפרש"י ה"ל לאקשויי ותסברא אי אית לי' דר' יצחק אמאי לא הוי אלא שומר שכר באונסין נמי ליחייב מיהו יכול לדחות דחדא מתרי פרכא נקט ורבינו חננאל ז"ל פי' שם דלא להתחייב באונסין וצריך לדקדק אמאי קנאו להיות עליו ש"ש אי חשיב קנין גמור באונסין נמי נחייב ואי לא חשיב קנין גמור אפי' ש"ש לא הוי ואין לומ' שזהו שכרו שתופס משכון זה להיות בטוח בחובו דא"כ לא היינו צריכין לדר' יצחק אלא ממילא שמעינן דהוי שומר שכר מידי דהוה אאומני' דהוי ש"ש משום דתפיס לו אאגריה אלא וודאי גבי אומן דווקא שייך האי טעמא שיש לו שכר אחר שמשתכר באומנתם ובשביל שבתפיסת הכלי הוא בטוח משכרו הוי שומר שכר אבל בהלוואה אם לא ילוה לא יצטרך למשכון אלא וודאי היינו שכרו דקנו ליה להיות ממונו לקדש בו את האשה ולקנות בו עבדי' וקרקעות וכן פי' ר"ח דקני לי' לקדש בו את האשה וא"ת אמאי חשיב שומר שכר מהאי טעמא גם במעות היה יכול לעשות זה. וי"ל דבשעה שנטלו לא היו מעותיו בידו ונהנה הוא במשכון שנוטל בו במקומ' פי' להיות עליו ש"ש כיון שיכול לעשות ממנו קידושין או קנין ועוד שיכול לעשות חליפין מן הכלי הממושכן מה שלא הי' יכול לעשות במעות ולפום האי טעמא לא נוכל לפרש בשמעתין דבשעת הלוואה מיירי דכיון שלא בשעת הלוואה לא הוי אלא ש"ש משום שנהנה שיכול לקדש בו א"כ בשעת הלוואה אין לו כח זה וכן משמע לקמן פרק שני גבי עשה לי שירים ונזמים ואקדש אני לך דקאמר למ"ד אין אומן קונה בשבח כלי דאינ' מקודשת עד שיגיע ממון אחר לידה. ומ"ש במשכון אחרים בשעת הלוואה דהאי נמי ממושכן לו בשכרו דתפיס לי' אאגריה. הלכך לא איירי הכא אלא במשכנו שלא בשעת הלוואתו. אבל אם הי' לו משכון ממנה אפי' משכנתו לו בשעת הלוואה והחזיר לה המשכון וקדשה בו מקודש' דחזרת הך משכון הוי כמחילת מלוה וכן הלכת' ועוד מוכח לקמן דאף אם קדשה במלוה שיש עליה משכון בלא חזרת משכון מקודשת ע"כ ואף שדבריו דברים של טעם הם. והם מתוספות דס"פ השוכר את האומני' וכן הוא לשם בפסקי תוספות. וכן בתוספות דפ' השולח וכן דעת ראבי"ה שכתב וז"ל קדשה במשכון דאחרי' דקני' לי' מולך תהי' צדקה וה"מ במשכון של ישראל דבר צדקה הוא כגון שמשכנו שלא בשעת הלוואתו דהכי אוקימנא לההיא דר' יצחק בפ' האומנים אבל במשכנות של גוי לא כדאית' בפ' כל שעה דהלכה כרבנן ולא כר"א עכ"ל. אכן רבו החולקי' כגון הרמב"ם שכתב סתמא ולא חילק וכן פי' הר"ן להדי' וכן פי' המגיד משנה בשם הרמב"ן וחלילה להקל כנגד כל הני גדולי עולם:

תוכן העניינים

ים של שלמה על קידושין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה