ים של שלמה על קידושין· רבי שלמה לוריא [המהרש"ל]
פרק ב · סימן ח
הנהו בי תרי דהוו קא שתו חמר' תיתי ציפי בבבל פי' אילוני צפצפה שהוא מין ערבה בבבל שקל חד מינייהו כסא דחמרא ויהיב לי' לחברי' אמר מיקדשא לי ברתיך לברי אמר רבינא אפי' למ"ד הבת שנתקדשה שלא לדעת אביה שמא נתרצה האב אמרי' שמא נתרצה הבן לא אמרי' בקידושין שקדש לו האב שלא מדעתו ופרש"י דאב בקידושי בתו כל דהו ניחא לי' טב למיתיב טן דו אבל גברא דייק ונסיב וכן אינו ברשות אביו לקדש לו שלא מדעתו. א"ל רבנן לרבינא ודלמא שליח שווי' לא חציף אינש לשווי' לאבוה שליח ודלמא ארצייה ארצייה קמיה וגילה לו דעתו שהוא חפץ בה והאב נעשה לו שליח מאליו וזכין לו לאדם שלא בפניו אמר להו רבה בר רב שימי בפירוש אמר מר דלא סבר אדרב ושמואל ופרש"י בפירוש שמעתי ממנו דלא סבר לה אדרב ושמואל דאמרי חוששין שמא נתרצה האב וכ"ש לשמא עשאו הבן שליח אלא א"כ שמענו ודקאמר אפי' למ"ד וכו'. לרווח' דמילת' כי היכי דליקבלי' מיני' קאמר הכי. והנה מה שפרש"י אלא א"כ שמענו אין הפירוש אלא א"כ שמענו שנתרצה האב בקידושיה דא"כ הי' לו לפרש אלא א"כ שמענו שנתרצה. ועוד מסתמא איירי האי עובד' שנתרצה הבן דאי לאו הכי היה מוחה בדבר אלא שאין מועיל ריצוי דבן לגבי אב שהרי אין בידו לקדש לו אלא דאיכא למיחש שמא נתרצה בעשיי' זו שאביו נעשה לו שליח על זה משיב דלא חיישינן להא דרב ושמואל שמא נתרצה האב אלא א"כ נתרצה להדי' אח"כ ואז זכות הוא לו וחל למפרע ה"נ גבי בן לא חיישינן שמא נתרצה בענין זה שיהי' קידושין כגון ארצויי אלא א"כ שמענו שעשאו שליח בפי' וה"ה ארצויי קמי' דהוה נמי שליח אבל גבי בתו פשיטא שאם שמענו שם אח"כ שנתרצה הוי מקודשת וכמו שפי' הרא"ש ולאפוקי מדעת הרי"ף וכמו שכתבתי לעיל לכך פי' הרא"ש וז"ל נתרצה האב אמרי' נתרצה הבן לא אמרי' דגבי בת אם נתרצה האב חיילי קידושין ממילא למפרע הוי כאלו אומר לבתו צאי וקבלי קידושיך כדאמר לקמן גבי נתקדש' לדעת והלך אביה למ"ה ועמדה ונשאת אמר רב אוכלת בתרומה עד שיבא אביה וימחה. ואם נתרצה הוי חופה למפרע וכן בקידושין דכשנתרצה האב הוויין קידושין למפרע. אבל בבן אפי' נתרצה הבן אח"כ אינו מועיל דצריך שיעשה את אביו שליח. א"ל רבנן לרבינא ודלמא שליח שווי' לא חציף אינש לשווי' לאבוה שליח ודלמא ארצי ארציי קמי' ושתיק כלומ' גילה הבן דעתו לאב שהיה חפץ בה וכיון שחפץ בה וזכות הוא לו וזכין לאדם שלא מדעתו וזכיי' הוי מטעם שליחות כדכת' לעיל והרי כאלו עשה את האב שליח לקדשה לו. וכתב עוד מכאן נרא' לדקדק שאין צריך עדים במינו' שליחות של קדושין כיון דמודה המקדש שעשאו שליח וכן כתב הרמב"ם ז"ל כל העושה שליח לקבל קידושין צריך לעשותו בפני שני עדים. אבל שאיש שעשה שליח לקדש לו אשה אין צריך לעשותו בעדי' שאין מקום לעדים בשליחות האיש אלא להודיע אמיתת הדבר לפי' אם הודו השליח והמשלח אין צריכין עדי' כמו שליח הגט וכמו שליח שהורשו להפריש תרומה וכיוצא בזה בכל דבר ששלוחו של אדם כמותו. והראב"ד כתב וז"ל תמי' היא זו כיון דפסקינן המקדש בלא עדים אין חוששין לקידושין ואפי' שניהם מודים א"כ מועיל הודאות השליח והמשלח כיון דהודאת' חיובא לאחרים ויש לחלק דלוודאי כגמר הדבר שהיא נאסרת לכל אדם הוא דלא מהניא הודאה שאין דבר שבערוה פחות משנים אבל למיהוי שליח לקדשה לו מהניא הודאת' כמו בשאר שליחות. אמנם צריך לדקדק מ"ש דמהניא הודאת' האיש ושלוחו לקידושין ולא מהניא הודאת' האשה ושלוחה לענין קבלת קדושין דשליח קבלת הקידושין צריך למנותו בעדים כשליח קבלת הגט דתנן פרק התקבל האשה שאמרה התקבל לי גיטי צריכה שני כיתי עדי' שנים שיאמרו בפנינו קיבל. ואם נוכל לחלק בין גט שבא להתיר לקדושין שבאין לאיסור ונשוה שליח האיש והאשה בקידושין צ"ע ע"כ וזהו שכתב הטור כתב הרמב"ם ז"ל שאין צריך עדי' במינוי השליחות רק אם שליח והמשלח מודים בדבר אבל בשליחות האשה שהיא עושה שליח לקבל קידושין צריך שיהא בעדי'. וא"א הרא"ש ז"ל כת' כדברי הרמב"ם והיה מפקפק לומר שאף שליחות האשה אין צריך עדים ע"כ ורבו בו החולקי' הרשב"א סובר כדברי הרמב"ם וכן בסמך ראיית' מדאמר ודלמא שליח שווי' ולא קאמר ודלמ' שליח שווי' בעדי'. והר"ן בפ' האומר תמה על דברי הרמב"ם והרשב"א ז"ל והעלה דמחוורתא דמלתא כיון דבקידושין בעינן עדים דילפינן דבר דבר מממון לא מהני הודאה דידהו כשם שהקידושין צריכין עדים כך שליחות צריכין עדים ל"ש שליחות דידי' ול"ש שליחות דידה. וכן דעת הראב"ד והר"מ ז"ל בהגהותיהם ע"כ והמרדכי כתב בשם ר' יעק' וז"ל ודלמא שליח שווי' וכו'. באב יש לחוש יותר מבאדם אחר שהוא חייב להשיאו אשה ורגיל לדבר עמו על עסקי קידושין. משמע דאי הוה חיישי' דשווי' שליח או אם הבן וודאי שווי' שליח או ארצי' קמיה ושתק וודאי צריכה גט וגם בגירושין. מכאן מדקדק ר' יעק' דאין צריך אדם למנות שליח בעדים לקדש או לגרש בו אין זו ראיי' כלל דלמא זה הריצוי הי' בפני עדי' או השליחות דפשיטא הוא דמהני דלאו דווקא שצריך לומר להדי' בפניכם עדים אני ממנה אותו שליח ודין שליח לגט אם צריך עדי' עיי' בפ' השולח סי' ב'. ודרך המחוור מה שכת' הריב"ש בתשובות וז"ל אין ספק שכיון שהשליח והאשה שניה' אומר' שנתקדשה כהוגן למשלח ע"י השליח הרי היא מקודשת לו ואינ' צריכה קידושי' אחרים אעפ"י שאין עידי הקידושין בפנינו איברא וודאי שאם בא א' וקדשה חוששין לקידושיו עד שיבואו עדי' ויעידו בקידושי השליח שאין דבר שבערוה פחות משנים ואין חזקת שליח עושה שליחותו מספק לבטל קידושי שני דאמרי' בפ' התקבל דלא איתמר ההיא חזקה אלא לחומרא אבל לקולא לא. ולזה אם רצה הבעל לחזור ולקדשה בשעת נישואין לרווחא דמלתא כיון שאין העדים בקידושי השליח הרשות בידו אבל לברך ברכת אירוסין לא דהוי ברכה שאינה צריכה והוי איסורא ועד א' נאמן באיסורין ע"כ. וכל זאת היכא שהשליח מודה אבל היכא שכפר השליח כת' ר' יעק' וז"ל מדאמר בפרק התקבל בעל אומר פיקדון ושליש אומר לקידושין נאמן כו'. אם כופר המשלח אחר נתינת הגט והקידושין נרא' לי דהוי ספק ואזלינן לחומרא שהרי יצא שליחתו מתחת ידו. ולהראב"ד נרא' דלא הווי קדושין כלל כדאמ' התם מי קא נפיק גיטא מתותי ידיה דליהמני. עוד כתב הרא"ש וז"ל ועוד היה נראה לדקדק משמועה שאם גילה בדעתו לשדכן שהוא חפץ באשה פלונית ואמ' שזכה לו והלך השדכן וקדשה לו בלא מינוי שליחות שהיא מקודשת לו ולא מיסתבר לחלק בין אביו לאינש דעלמא כיון דשדכה מטעם שליחות והרמב"ן ז"ל פירש ודלמא ארצויי מרצי האב מילי קמיה למהוי לה שליח לקידושי' לי' ושתק לי' ברא מחמת כיסופא ומסתמא ה"ל שלוחיה ולא משמע הכי דכיון דדלמא שליח שווי' אבן קאי אם אית' דדלמא ארצויי ארצי קמי' אאב קאי ה"ל לפרושי ע"כ. והנה מה שכתב שאם גילה בדעת כו'. נראה דוקא בענין זה שעשאו שליח לשדך לו אבל גילה דעת לחוד לא מהני. והא דמשמע בסוגי' דאי בוודאי ארצויי קמי' אב דהוי קדושין אלא דלא חיישי' להכי ה"מ גבי אב. וכמו שכתב במרדכי אבל גבי אחר לא. ומ"ה נראה מה שכתבתי לעיל שאם נתרצה לאיש אחר לקדש את בתו ושוב נתקדשה שלא לדעת אביה דחיישי' שמא נתרצה דוקא לגבי אב הוא דאמרי' הכי אבל גבי אחר אפי' אם הי' רצה לקדש אשה וגילה דעתו להדיא ושוב בא אדם אחר ונעשה שלוחו לא אמרי דשמא נתרצה דאין דרך לקדש אשה לחבירו בלא שליחות ואין דרכו של אדם להיות שלוחו של חבירו בלי מינוי והר"ן נמי כתב וז"ל, ומיהו במקדש אשה לחבירו משמע דבשדיך חיישי' שמא שוי' שליח דבאחר ליכא טעמא דחוצפא אבל בתוספו' אמרו דעד כאן לא חיישי' דשליח שווי' אלא באב דמסתמ' הוא מפקח בצרכי בנו ומשתדל בו להשיא אשה אבל באחר לא חיישינן דשליח שוי' ע"כ והיינו כמו שפיר'. תו מסיק ההוא דאמר לקרביי והיא אמר' לקרובה פי' מעשה היה שהאיש אמר לתת בתו קטנה לקרובו ואשתו אמרה שיתננה לקרובה כפתי' עד דאמ' לה להוי לקריבה פירש הכריחתו והודה לה לתת לקרובה ועשו סעודה לחיבת חיתון אדאכלי ושתו אתא קריבי' באיגרא וקדשה אמר אביי שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב. רבא אמר חזקה אין אדם טרח בסעודה ומפסיד' מאי בינייהו איכא בינייהו דלא טרח והלכה כרבא אבל לכאור' נראה דליכא נ"מ בהא מאחר דקי"ל כרבינא ולא כרב ושמואל דחיישי' שמא נתרצה ומ"מ זהו דוחק דאביי' שקלי וטרי' אליבא דרב ושמואל דליכא הלכת' כוותי'. וצ"ל נהי דאביי ורבא ס"ל כוותיה. מ"מ קי"ל כרבינא דהוא בתראי וכ"כ וכתב עוד דלא שייכא הא דאביי ורבא אליבא דרב ושמואל אלא הכי קאמרי לא חיישי' שמא לדעת האב נתקדשה וקא משדר לי' לקדושין בחשאי לאביי כדאית לי' ולרבא כדאית לי' ע"כ ותימא הוא בעיני מאחר דלא חיישינן לשמא נתרצה אב ולא חיישי' לשמא ארצויי קמי' דלא הוי חציפות אלא א"כ שמענו ואיך נחוש לזה ע"כ נראה ליישב דהכא מאחר שהיא ידוע שנתרצה היה האב לקדש את בתו לקריבי' וכדמשמע בסוגי' וכה"ג אמרי' שפיר שמא נתרצה וכמו שכתבתי לעיל בסוגיא ובהא קי"ל כרבא דאי לאו דטרח בסעודה הוי חיישי' עוד כתב הרא"ש וז"ל והראב"ד פי' ודלמא ארצויי ארצי האב מילי קמי' למיהוי לי' שליח לקידושין ושתק לי' ברא מחמת כיסופא ומסתמא ה"ל שלוחי' ולא משמע הכי דכיון דדלמא שליח שווי' אבן קאי אם אית' דדלמא ארצויי ארצי קמי' אאב קאי ה"ל לפרושי ע"כ. והנראה בעיני אף שהרא"ש השיג על פירושו על עיקור הדין לא השיג וא"כ אי היה מרצי האב לפני הבן כו' היו הקידושין אלא דלא חיישי' להכי כ"ז שלא ידענו בוודאי ולאותו שפסקו דמינוי שליחות בפני עדים א"כ צ"ל שאותו הריצוי הי' בעדי' וכבר כתבתי דלחומרא לא בעי עדים וכ"כ הטור בשם הרמ"ה וז"ל אם האב הרצה הדברי' לפני הבן שהוא רוצה לקדש לו ושתק הבן והלך האב וקדשה לו הוו קידושין גמורי' דמחמ' כיסופ' דאב שתק ועשה שליח לקדש לו אבל באינש אחרינא כי האי גוונא הוו ספק קידושין ע"כ. ויש בדברי הטור קיצור שה"ל לכתוב שהרא"ש חולק עליו מאחר שהוא דברי הרמב"ן. וחוץ לכבודו לא דק כי אינו חולק על הרמב"ן בדינו כי אם בפירושיו כאשר כבר כתבתי. אכן במה שכתב הרמ"ה דגבי אחר הוו ספק קידושין לא נהיר' מאחר דאין לומר דשתק מחמת כיסופא א"כ אין כאן שליחות כלל: